19. האינדיאני שלי

ביום חמישי אחרי הצהריים הלכנו לבנק לקחת את כרטיסי האשראי החדשים שלנו, אבל קודם הסענו את הילד לחבר. כל הדרך התווכחנו איתו. הוא רצה להישאר לישון שם ואנחנו סירבנו. אמרנו לו שיום שישי הוא עדיין יום לימודים, וכשהוא נשאר לישון אצל מישהו הוא נורא עייף למחרת בגלל שבמקום לישון הם משתוללים כל הלילה, ולכן הוא חייב לחזור עד עשר בלילה ולישון בבית. פעם הוא היה עושה כל מה שהיינו אומרים לו בלי ויכוחים, היום כל דבר זה ויכוח. אני ממש שונא את הקטע הזה של לחלק לו פקודות ולהתווכח איתו - קוראים לזה להטיל משמעת ולהציב גבולות - אני גרוע בקטע הזה. מזל שאבי דווקא אוהב את זה ועושה את זה מצוין.      

כשהגענו הבנק היה מפוצץ באנשים. כולם לחוצים נורא כי הרי מחר יום שישי ויהיה סגור. למזלנו לא היה תור רציני אצל הפקידה שמטפלת בכרטיסי האשראי. אבי ישב על אחת הכורסאות ההן מעור מלאכותי שיש בבנק וקרא עיתון, ואני נשארתי לעמוד בתור. מיד אחריי נעמדה בחורה אחת, לא יפה במיוחד, קצת שמנמונת, אבל לבושה בהידור. הכול אצלה היה שחור והדוק מאוד מעוטר בקישוטי תחרה פה ושם וגולת הכותרת - מחשוף עמוק מאוד שהכיל שדיים לא גדולים במיוחד, אבל זקופים מאוד, כנראה בגלל אחת מאותן חזיות שדוחפות הכול החוצה. (מקורותיי מספרים לי שהן נקראות חזיות פוש אפ). בסדר, זה לא סוד שאני הומו ושגברים מושכים אותי יותר מנשים, אבל אני לא עיוור. וגם אם הייתי עיוור לא הייתי יכול להתעלם מהחזה שהיא דחפה לי ישר לפרצוף. ואם לא די היה במראה שלה היא גם הדיפה ריחות עזים של בושם (קצת הגזימה לדעתי, אבל מה אני כבר מבין בזה?).
היא הייתה לחוצה מאוד, זזה והסתובבה בלי הפסקה. אני לא אוהב אנשים חסרי מנוחה, חוסר השקט שלהם מעצבן אותי, נוסף לכך היא כל הזמן טקטקה על רצפת הקרמיקה של הבנק עם העקבים הגבוהים והדקיקים של הנעליים המאוד אלגנטיות שלה. שנייה לפני שהיה תורנו להיכנס לפקידה היא נשמה עמוק - השדיים ההם כמעט קפצו לי לפרצוף - וביקשה ממני בטון מתחנחן שאוותר לה על התור כי היא נורא ממהרת לאירוע.
מתחת לכל האיפור והבגדים היא באמת הייתה צעירה מאוד, לחוצה מאוד ומעצבנת מאוד, ואני הרי לא מיהרתי לשום מקום, אז חייכתי ואמרתי לה, "בבקשה, תכנסי לפניי." והיא נכנסה. לתומי חשבתי שאבי שקוע בעיתון שלו ובכלל לא שם לב לאירוע הפעוט הזה, אבל איפה? הוא הרי לא מחמיץ כלום, החבר הזה שלי. היא רק התיישבה מול הפקידה והוא נעמד לידי, וכאילו בחביבות שם לי יד על הנקודה ההיא שמחברת בין העורף לכתף, ולחץ חזק, חזק מאוד אפילו. הוא הרי מכיר אותי טוב ויודע איפה ללחוץ. אם לא היינו במקום מלא אנשים בטח הייתי צועק מההפתעה והכאב. הסתכלנו ככה בשקט אחד על השני ואף אחד לא אמר מילה. הכול היה ברור בלי לדבר.
אבי מקנא בגלל נשים. הן מפחידות אותו יותר מגברים. זה נשמע מגוחך, אבל ככה זה. אין גבר שהוא לא מוכן להתחרות איתו, אבל עם נשים קשה לו. יש להן מה שאין לו והוא מודע לזה בחריפות. כאן אני רוצה להסביר משהו לאלו שלא מבינים – יש כל מיני סוגים של הומואים, בעצם כל מיני סוגים של גברים (וגם של נשים, אבל נעזוב אותן כרגע ונתרכז בגברים). אפשר לסדר את כל הגברים בעולם על מין טבלה דמיונית שבקצה אחד היא כחולה לגמרי ובקצה השני ורודה לגמרי. בצד הוורוד תמצאו את ההומואים שכל אחד רואה מיד שהם הומואים. הם נשיים ומחצינים את ההומואיות שלהם בלי בושה. תמצאו אותם הולכים עם נשים למספרה, או לקניות, אבל לא למיטה. בצד השני, הכחול לגמרי, תמצאו גברים שרק הרעיון על חיבוק או נשיקה לגבר אחר עושה להם בחילה, הם יכולים רק עם נשים.
רוב הגברים, גם אלו שבטוחים שהם בקצה הכחול, נמצאים במקום טוב באמצע. בעיתוי מתאים ובעזרת השותף הנכון הם יגלו על עצמם דברים שהם יעדיפו לא לדעת. זאת אחת הסיבות העיקריות לדעתי להומופוביה - רוב הגברים חשים שזאת האמת, אבל בגלל החינוך הדפוק הזה שמחלק את העולם להומואים ולסטרייטים הם מפחדים, בעיקר מעצמם, ובגלל זה הם שונאים הומואים בלהט כזה. הכי מסכנים הם הדו-מיניים שעומדים בדיוק באמצע בין הוורוד לכחול. הם יכולים גם וגם, ורוצים גם וגם. רובם מתחתנים כמובן, כי להיות נשוי לאישה זה הכי טוב, מקובל ונעים, אבל הם לא מפסיקים לרצות גם גברים, ואז הם בוגדים. זאת בעיה בעיקר כשכן אוהבים את האישה, אבל... נו, טוב. מי אמר שהחיים קלים?
אבי ואני הומואים ואם נצטרך לבחור צד אז כמובן שנעדיף גברים, אבל... על אף שלא הייתי עם אישה שנים רבות ואני לא יכול להגיד שאני ממש מתגעגע לזה, פה ושם יש נשים שמושכות את תשומת ליבי. לא בגלל הצורה שלהן אלא בעיקר כי הן נבונות ורגישות ויש להן איכויות רגשיות שאין לגברים. זה מה שהכי מרגיז לדעתי את אבי שקרוב יותר ממני לקו האמצע של הטבלה הדמיונית ההיא.
הבחורה ההיא לא משכה אותי כלל. גם אם לא הייתי הומו לא הייתי רוצה אותה. היא הייתה צעירה מידי, מגונדרת מידי ולחוצה מידי. לא אשמתי שהיא דחפה את השדיים ההם לתוך הפרצוף שלי, זה היה בעיקר מביך.
"אתה סתם נלחץ, בקושי שמתי לב אליה." הסברתי לאבי כשחזרנו סוף סוף הביתה.
"אז מה הפרצוף שלך עשה בתוך המחשוף שלה?" הוא שאל בקול לא נעים.
"ניסיתי להבין איך השדיים שלה מצליחים להתגבר על כוח המשיכה." התבדחתי.
הוא לא מצא שזה מצחיק. "זה בגלל שהיא לבשה חזייה כזאת עם ברזלים, טמבל!" רשף בזעם.
"באמת? וממתי אתה מבין כזה גדול בחזיות של נשים?" המשכתי להתייחס בבדיחות הדעת לכל האירוע ההוא.
זאת הייתה טעות. הוא דחף אותי בכוח ישר על ווי המתכת שתלויים ליד המראה בכניסה. הם נתקעו לי בגב והכאיבו לי מאוד. אבי היה נרגז מכדי לשים לב ומעך אותי לתוך הברזלים ההם, עיניו היוקדות קודחות בתוך עיניי.
"אתה מכאיב לי, אינדיאני." אמרתי בשקט, ושוב המילה הזאת פעלה את פעולת הקסם שלה והוא עזב אותי.

וכאן אני עוזב את שנינו, עומדים בכניסה ומנסים להירגע, ושוב עובר להסברים. כשיש לאנשים מערכת יחסים כמו שלנו, שמערבת אלמנטים של בדס"מ מומלץ מאוד שתהיה מילת ביטחון - מילה מסוימת שאם אחד מבטא אותה בקול בזמן הסקס השני מיד מפסיק את כל הפעילות.
למרבה הצער אף פעם לא ישבנו בצורה מסודרת וקבענו מילת בטחון כמו שצריך. אבי הרי בארון מהבחינה ההיא ובכלל לא רוצה לשמוע על בדס"מ. הוא חוטף עליי קריזה כשאני מעיז לרמוז שאני נשלט, מה שלא מפריע לו להתנהג כמו איזה עריץ. זה לא הגיוני, אבל הוא כזה. במשך הזמן, לא זוכר מתי בדיוק, נקבע איכשהו, במין תהליך פלאי לא ברור, שכשאני קורא לו אינדיאני הוא מבין שהוא הגזים והוא נרגע. מה שהכי מוזר זה שאף פעם לא הסכמנו מראש על המילה הזאת, אבל זה תמיד עובד.
יש עוד המון דברים שלא דיברנו עליהם אף פעם, אבל הם קיימים בכל זאת. למשל, אנחנו אף פעם לא קוראים זה לזה במילות חיבה. מוש מוש, קוש קוש, מיצי ופיצי זה ממש לא אנחנו, אבל אם אחרי שהוא כועס עליי - מה שקורה בערך פעם בשבוע - הוא פתאום קורא לי עמיקם, אני יודע שהוא נרגע ושהכול שוב בסדר, וכשאני קורא לו אלברט הוא יודע שגם אני נרגעתי ואנחנו שוב חברים. זה נשמע מסובך, אני יודע, אבל ככה זה אצלנו.
אחרי שאמרתי לו שהוא מכאיב לי וקראתי לו אינדיאני הוא עזב אותי והלך לשבת על הספה. התיישבתי לידו ושמתי יד על הברך שלו. "היא סתם הייתה ילדונת לחוצה, אלברט." אמרתי. במקום לענות כמו בן אדם נורמאלי, האינדיאני שלי התנפל עליי וניסה למעוך אותי תחתיו. התחלתי לצחוק וניסיתי להתחמק ובסוף נפלנו מהספה על השטיח, נאבקים זה בזה חצי בצחוק, חצי ברצינות. וכאן יש עוד סוד קטן שהגיע הזמן שתדעו - פיזית אני חזק יותר מאבי. הוא זריז מאוד, אבל בעל מבנה דק יחסית. אני כבד יותר, בנוי יותר רחב, ובגלל שבעבודה שלי אני סוחב ומרים כל הזמן ארגזים וקופסאות אני שרירי וחזק יותר ממנו.
אם נדמה לכם שבגלל היתרון הפיזי שלי אני מנצח אותו כל פעם שאנחנו נאבקים סימן שעדיין לא קלטתם את הראש שלי. אני מקפיד שכל היאבקות כזאת תסתיים כשאני שוכב על הבטן ואבי יושב עליי, מרוצה כמו ילד קטן שזכה בפרס, ודורש ממני להצהיר על כניעה. אני צריך להתאפק לא לצחוק חזק מידי בזמן שאני נכנע, ובדרך כלל (תלוי במצב) זה נגמר בתענוג גדול לשנינו.
גם אתמול נכנעתי, אבל רק אחרי מאבק מכובד, כדי שלא יתפוס עליי תחת. אבי צחק והיה מרוצה והתחיל למשוך מעליי את המכנסים כשהטלפון צלצל לפתע ברגע הכי פחות מתאים. מתוך הרגל חיכינו שהילד יענה ואז נזכרנו שהוא לא בבית ואבי ענה. הוא נהם הלו לתוך השפופרת, אמר כמה פעמים בסדר, צחק קצרות ואז אמר, "זה תלוי בך." סגר וחזר אליי. אחרי שהפשיט אותי ובדק את הסימנים שעשה לי המתלה בגב ונישק אותם, הוא הפך אותי, השכיב אותי על כרית ועשה איתי אהבה לאט לאט ובזהירות, כשהוא מנשק אותי תוך כדי כך.
אני ממש אוהב את התנוחה המיסיונרית הזאת שבה אני יכול להסתכל לו בעיניים תוך כדי. אני צריך להיות ממש גמיש בשביל זה, אבל תאמינו לי, זה שווה את המאמץ.

שוב הוא לא נתן לי לגמור איתו ובמקום זה הוא לקח אותי לאמבטיה, הושיב אותי על שרפרף הפלסטיק האדום שלנו (שבלב אני קורא לו כיסא הזיונים), אסר עליי לגמור בלי רשותו והתחיל לסבן אותי לאט לאט, מתחיל מכפות הרגליים שלי ועולה עד למעלה ואז, רגע לפני שהוא התיישב עליי, שוב היה צלצול טלפון.
"שב ככה ושלא תעיז לזוז." פקד עליי אבי בחומרה, הניח את כפות ידיי על ברכיי ויצא לענות לטלפון.

ישבתי וחיכיתי לו כמו גולם, מסתכל על הזין הזקוף והמסובן שלי ולא העזתי לזוז עד שהוא חזר. לא יודע למה, אבל זה  חרמן אותי בטירוף.
לשמחתי השיחה הייתה קצרה. הוא חזר מיד ושטף אותי מהסבון ואז התיישב עליי כמו שקיוויתי. היה נהדר כמו תמיד.

אני לא יודע איך הוא עושה את זה? בן אדם שכבר עבר את הארבעים ומתנהג כמו השפן של אנרג'ייזר. אנשים בגיל שלנו לא אמורים להעמיד שוב את הזין מהר כל כך, אבל מהבחינה הזאת אבי חושב שהוא עדיין בן שמונה עשרה.

אינדיאני, כבר אמרתי?
"מי היה בטלפון?" שאלתי כשהכול נגמר והתכרבלתי, מנומנם ועייף בזרועותיו.
"הילד ביקש להישאר לישון שם בכל זאת אז הרשיתי לו." אמר אבי, קצת במבוכה.
"אבל אבי, הרי החלטנו שאם יש למחרת יום לימודים הוא ישן בבית."
"כן, אבל... הוא תפס אותי ברגע כזה... וחוץ מזה," הוא השתתק וטמן את פניו בכתפי. "הוא אמר שהוא נורא רוצה להישאר בגלל שיש במסיבה בנות נחמדות ו... אתה מבין?"
עכשיו הבנתי למה הוא היה נבוך כל כך.
"בטח שאני מבין. אתה מעדיף שהילד לא יצא הומו. נכון?"
"אני מצטער, עמיקם, אבל נכון, אני מעדיף שהוא יהיה סטרייט."
"אל תצטער, אלברט, גם אני."
ישנו איזה שעתיים ואז התעוררתי, זחלתי מזרועותיו והלכתי למחשב שלי.
המחשב נמצא בחדר השינה וכשהוא נדלק הוא די מרעיש. אבי התעורר מהרעש והלך להשתין.
"לפחות תחזור למיטה אחרי שתגמור לבגוד בי עם המאהב שלך." פיהק וחייך.
"בסדר, אני רק גומר לבגוד בך וחוזר." חייכתי אליו חזרה.