קוראים

יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

3. עסקי משפחה

כמה ימים לפני שהלכתי למילואים הצליח אבא לתפוס אותי לשיחה וחקר אותי על התכניות שלנו בקשר לילדים אם יקרה לי או לאדי משהו.

"לא צריך מילואים בשביל זה." אמרתי בקרירות, "מספיק שתקרה לנו תאונה בדרך לעבודה והילדים יישארו שוב יתומים." אף שריר לא נע בפניו של אבא כשהסכים איתי שנכון, דברים כאלו קורים וצריך להיות מוכן לכל.

זה היה אבא שלי במיטבו. קר מזג ורגוע גם כשהוא דן במוות שלי בנו היחיד. מי לימד אותו לשלוט ככה ברגשות שלו?

"אז מה אתה מעדיף, שאני איהרג בצבא כמו גיבור, או שבשביל להפטר ממני תסתפק בתאונת דרכים רגילה?" שאלתי ברשעות.

הנה, עכשיו הצלחתי לסדוק קצת את השלווה שלו. הוא קם נרגז מהכורסא ובלי להרגיש גם אני קמתי, ופתאום עמדנו זה מול זה. לרגע אחד חשבתי שהוא יעיף לי סטירה שבאמת הגיעה לי. במקום זה מצאתי את עצמי מחבק אותו חזק ומבקש סליחה על הדברים המגעילים שאמרתי, ועל זה שאני מה שאני, ועל כל הכאב ראש שעשיתי להם עם אדי והילדים.

"אני באמת אוהב אותך אבא." סיימתי את ההשתפכות הרגשנית שלי.

אבא הצטחק חיבק אותי בעדינות, ואמר שאין לי שום סיבה לבקש סליחה, שגידול הילדים הוא הדבר הכי טוב שעשיתי מאז שגמרתי את הצבא, ושהם אוהבים מאוד את כולנו. אחרי שנרגענו מכל הרגשנות הדביקה אבא חזר לפסים מעשיים ושאל אותי שוב מה יהיה עם הילדים אם אדי או אני נהרג.

"הם יחזרו לדימה ולתמר כמובן." אמרתי.

"אבל אתה בטוח שדימה ותמר באמת רוצים ומסוגלים לגדל אותם?" שאל אבא, מודאג.

"אבא תפסיק כבר, אני לא איהרג במילואים, אדי סידר שאני אעשה מילואים של זקנים קרוב לבית. הוא דיבר עם המח"ט מילואים וסיפר לו על כל כל המשפחה שלנו והכל." אמרתי ונשמתי עמוק. עדיין היה לי קשה להירגע מזה שבטח כל מי שמכיר אותי בגולני כבר יודע עלי.

אבא צחק "האדי הזה שלך הוא משהו." אמר בחיבה. "תמיד חשבנו שאתה ובטי אבל נו, מילא."

"תראה אבא, אם חלילה אדי ייהרג בלבנון דימה ותמר יהיו אפוטרופוסים שלהם, אבל אני אמשיך לגדל אותם." הסברתי לו את ההסכם שאדי עשה עם גיסו ואחותו, "וככה תישארו איתם בקשר, בסדר?"

אבא הנהן ונשם לרווחה, "מאוד נקשרנו אליהם." הודה, ובפעם הראשונה מאז הייתי ילד בגן ליטף את שערי. "השיער שלך כל כך יפה." אמר בחיבה, "בדיוק כמו של אחותי ז"ל."

אבא שלי ואחיו הגדול, דוד יורם, עלו לארץ בעלית הנוער כמה ימים אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה. ההורים שלהם שלחו את הבנים הצעירים לישראל, אבל השאירו את הבת הגדולה איתם. אבא ואחיו נקלטו בקיבוץ שלנו ושם התחתן דוד יורם עם דודה רוחק'ה, ואבא עם אימא שלי, שבאה מגרמניה כתינוקת כמה שנים לפניו. דודה רוחק'ה ספרה לי שבעצם סבתא אנה רצתה שאימא תתחתן עם דוד יורם שהיה יותר גרמני לדעתה. אבא היה רק בן חמש כשהגיע לארץ והייקיות שלו לא הייתה מבוססת מספיק בשביל להתחתן עם הבת של משפחת בורג, אבל דוד יורם התעקש להישאר מאוהב דווקא בדודה רוחק'ה שהגיעה מפולין, וככה קיבלו סבא וסבתא את אבא כמין ברירת מחדל.  

"למה הם לא שלחו גם את אחותך לארץ?" שאלתי את אבא.

הוא נאנח, "אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהיא כבר הייתה מאורסת לבחור אחד - ארי טהור, ולא רצתה לנסוע, או שאולי הם חשבו שהיא תתחתן איתו וזה יגן עליהם, אבל בסוף הנישואים לא התקיימו. כולם מתו בשואה, רק אנחנו ניצלנו."

"ובמקום להמשיך את השם של המשפחה אני נעשיתי הומו, ויובל הדביל התחתן עם בחורה נוצרייה שרוצה לחזור לאירופה." השלמתי את הסיפור העגום של משפחתנו. אבא חייך ונגע בכתפי, המשך השם של משפחתנו לא הטריד אותו כלל כנראה.

"לא היה לך קשה להיפרד מההורים שלך בגיל כל כך צעיר?" המשכתי בחקירה, "אתה זוכר איך הרגשת?"

אבא משך בכתפיו, "הייתי בגיל של ארז וכמובן שאני לא זוכר הרבה, אבל זה לא היה נורא. אחי הגדול שמר עלי, ובקיבוץ כולם היו מאוד נחמדים וטיפלו בי ממש יפה ו"

"ואתה מוכן להפסיק לשקר לי!" התפרצתי, "גם אני הייתי בן חמש כשעזבתם אותי וזה היה נורא למרות שכולם היו מאוד נחמדים וטיפלו בי ממש יפה." חיקיתי את נימת קולו בלעג.

אבא נאנח ולחץ בחזקה את ידי, מביט הצידה כדי שלא אראה את פניו, "תמיד היית כזה צבר חצוף וחמום מוח." אמר בתוכחה קלה, "אנשים עושים טעויות, לפעמים מהכוונות הכי טובות יוצא רק רע. אולי יום אחד ארז ועדי יבואו אליך בטענות בגלל אני לא יודע בגלל מה, ולפחות אנחנו חזרנו אליך, ההורים שלי הבטיחו שניפגש בשנה הבאה ואף פעם לא חזרו, רק תמונה נשארה לי מהם. צריך לדעת לשכוח ולסלוח עמית." אמר, ולמרבה הזוועה ראיתי שהוא בוכה, אמנם בכי ייקי מאופק מאוד, אבל בוכה. הדחף הראשוני שלי היה לברוח משם כמה שיותר מהר, אבל התאפקתי. חיבקתי אותו חזק ושוב בקשתי סליחה.

כמה דקות אחר כך התפרצו עדי וארז הביתה צועקים ומתלהבים. אימא רצה אחריהם כשהיא צוחקת כמו נערה צעירה ולחייה ורודות מהתרגשות. אבא חייך וחיבק את אימא ואת הילדים ואי אפשר היה להאמין שכמה דקות קודם הוא בכה בזרועותיי. 

***

אם חששתי שאתקבל במילואים בקריאות - דגני ההומו! - כמו שעשו לשחקן הכדורגל ההוא, שאוהדי הקבוצה היריבה רצו להעליב, הרי שהתבדיתי. כל האנשים שהייתי איתם היו מבוגרים ממני בעשר שנים לפחות, כולם בעלי משפחות, משכנתא וכרס. אף אחד לא חקר אותי יותר מידי כשאמרתי שאני לא נשוי ואני חי באלוני אבא בבית שכור. הם הניחו שאני רווק צעיר שעושה חיים ואיש לא התעמק יותר מידי בנעשה בחיי, היו להם את הצרות שלהם.

המילואים לא היו מסוכנים. רק מגעילים, מבאסים, מדכאים ומאוד לא נוחים מבחינת התנאים. ישנו באוהלים, שומרים על אסירים ביטחוניים שניהלו בעצמם את הכלא, לנו נשאר לשמור רק על הגדרות. האוכל היה חרא, בית הכלא היה זוועתי, והכל היה ממש נוראי, אבל אני הייתי מרוצה כי יכולתי לחזור הביתה כל כמה ימים ואף אחד לא חשד שאני הומו.

מי שאף פעם לא חזר הביתה היה רב סרן טאלל, או כמו שכולנו קראנו לו - אבי, למרות ששמו היה איברהים. רק הוא לא היה לחוץ בית כמו כל בעלי המשפחות, למרות שהיה נשוי ועם ילדים. את תמונות ילדיו, שלוש בנים ובת, ראיתי כל פעם שנכנסתי למשרדו הצנוע והמסודר, אבל מתי הוא נסע לראות אותם?

"אתה אף פעם לא נוסע הביתה?" שאלתי אותו יום אחד בקוצר רוח אחרי ששוב הוא עשה תורנות במקומי, שולח אותי לעשות חיים בחוץ.

חיבבתי אותו מאוד, הוא היה גבר נאה, שחום פנים, עם פרופיל שמי מובהק - אף קמור כחרב, שינים לבנות ועיני פחם שמעליהם סוככו גבות משולשות עבות ושחורות. כשחייך האיר החיוך שלו את כל החדר, אבל בדרך כלל היו פניו עצובות.

"יש לי בעיות בבית." אמר והתכופף, מחפש משהו בארון שעמד מתחת לשולחנו.

"אבל איך אתה מסתדר בלי לראות את הילדים, ובלי מקלחת נורמאלית, ובלי מכונת כביסה, ועם האוכל הנוראי הזה?" המשכתי לחקור אותו.

הוא הוציא את הראש מהארון, "מה ילד כמוך מבין בילדים?" סנט בי.

החלפנו מבט ארוך והוא השפיל את עיניו ראשון וטמן את פניו בכפות ידיו. "היא זרקה אותי מהבית כי אני הומו." אמר בפשטות, "כולם בכפר יודעים ואני לא יכול לחזור, ואני אף פעם לא אראה אותם יותר." ואז הוא התחיל לבכות, מין בכי יבש ונוראי בלי דמעות.

אם היה לי שכל הייתי אומר סליחה ובורח משם, או סתם מסתלק בלי להגיד כלום, אבל במקום זה התיישבתי לצידו, חבקתי את כתפיו וסיפרתי לו על עצמי ועל אדי והילדים. "יש לך זכות לפגוש את הילדים שלך ולא משנה מה הנטיות שלך. יש חוקים בנושא הזה." ניסיתי לעזור.

הוא הרים את הראש והביט בי משועשע. "אני צ'רקסי מריחניה." אמר, כאילו שזה אמור להסביר הכל, וכשראה שאני לא מבין הסביר לי שאם יעז להופיע בכפר הוא יחטוף כדור בגב עוד לפני שיגיע לפתח הבית שלו. "אצלנו מכבדים מאוד את חוקי המדינה." אמר בלגלוג מר, "עד שזה מגיע לכבוד המשפחה. הצ'רקסים הם כמו הייקים של המוסלמים." הפטיר בחיוך מיואש, "הם היו מטפלים בי אם הייתי חולה נפש, או מכור לסמים, והיו שותקים אם הייתי מתעלל באשתי ובילדים, אבל על דבר כזה " ושוב שתקנו שתיקה ארוכה וכבדה.

"איך נודע לה?" שאלתי.

הוא נאנח, "סיפור ארוך ומשעמם. עשיתי טעות והתאהבתי, אבל גם אותו איבדתי. חוץ מהעבודה הזו אין לי כלום." הצלחתי לשכנע אותו לבוא אלינו לשישבת כדי שיוכל ליהנות מתנאים של בית לפחות בסוף השבוע ולדעתי הוא הסכים רק כי היה יותר מידי מדוכא מכדי שיהיה אכפת לו מה קורה איתו.

במשך סוף השבוע הוא היה שקט מאוד, ביישן עד כאב עם הילדים ועם הורי, ורק בשבת אחרי הצהרים, כשכבר הרחנו את סוף החופשה, הוא הצליח להשתחרר קצת ולשחק עם ארז ועדי בצורה יותר טבעית. בבוקר נסענו חזרה לבסיס והוא לחץ את ידי כשירד מהרכב והודה לי בחום. "היה לי מאוד נעים." אמר "הילדים שלכם הם מאוד מאוד..." ושוב היו דמעות בעיניו.

אחרי שהשתחררתי מהמילואים הוא היה בא מידי פעם לביקור, משחק עם הילדים, מביא להם מתנות קטנות, ותמיד מודה לנו כאילו שזה טורח נוראי לארח אותו. כל מה שאמרנו לא עזר, הוא התעקש לא ליצור קשר עם משפחתו למרות הגעגועים שחש לילדיו.

"כאילו שהוא מעניש את עצמו." אמר אדי בפליאה.

"אני חושב שהוא בודד מאוד ומדוכא נורא. צריך להכיר לו מישהו. להיות תקוע כל הזמן בכלא זה לא חיים, אולי ניקח אותו למסיבה?" שאלתי, "וגם לנו לא יזיק לחגוג קצת." הוספתי. אני לא בדיוק חיית מסיבות, אבל אפילו אני מרגיש צורך לצאת פעם בכמה חודשים מהכפר לעיר הגדולה ולהתאוורר קצת.

דווקא אדי, שבזמנו חי ממסיבה למסיבה לא עשה רושם שהוא מתגעגע לרעש ולהמולה שזנח מאחוריו. "נורא יפה מצדך שאתה דואג לו ככה." אמר במתיקות ונשכב עלי, מועך את גופי למיטה, נועץ בגופי את מרפקיו וברכיו ככה שיכאיבו לי ככל האפשר. "אדי." גנחתי והתפתלתי, מנסה להיחלץ. הוא חייך את החיוך המרושע והיפה שלו והחל מנשק אותי לאט לאט, מצליח, כמו תמיד, להכאיב לי בצורה מרגשת ומחרמנת.

רק הרבה אחר כך, אחרי שהנשימה חזרה אלי, הוא הסכים שניסע לתל אביב. "אולי, אם יהיה לנו מזל נמצא את אריקה. אני בטח שאבי ישמח לפגוש אותה שוב."

"אריקה?" התפלאתי, "איזה אריקה? הוא הומו אדי." אדי גיחך וליטף את ראשי בצורה מעצבנת שנועדה לרמוז שאני עדיין תינוק שיש לו עוד הרבה ללמוד על החיים.

"אתה יודע מה זה מופע דראג קווין?" שאל, כאילו שאני באמת איזה טמבל. "אבי לא זוכר אותי כי כשהוא היה בא למועדון הוא הסתכל רק על הבמה, אבל אני זוכר אותו טוב, ואני זוכר איך הוא היה מסתכל על אריקה."

מסתבר שאריקה היה בעצם ארקאדי - צעיר בלונדיני, יפה כמו מלאך, שעשה מופע דראג כשהוא לבוש כמו אריקה הסקסית ששרה בגרמנית ובצרפתית. "כמו רוב הבנות הוא היה עושה השלמת הכנסה אחרי ההופעה באירוח מעריצים. לקח לאבי כמה שבועות עד שהעז לדבר איתו, אבל אחר כך הם נעשו קרובים מאוד ואבי בילה אצלו כל רגע פנוי. ארקאדי הפסיק לבלות עם אחרים ובמשך כמה חודשים האהבה פרחה ואז זה נגמר, אבי נעלם וארקאדי חזר לשתות ולרקוד ולזיין. הייתי די עסוק בצרות שלי." הודה אדי, "ולכן לא כל כך שמתי לב מה קורה אצלו למרות שמאוד חיבבתי אותו. אני זוכר שהצעתי לו פעם פעמים לחזור לעסקי ההופעות הפרטיות, אבל הוא סירב ורק אז הוא גילה לי, הממזר הקטן הזה, שהוא רק בן שבע עשרה ושבתקופה שהוא הופיע אצלי הוא היה רק בן שש עשרה. זה הבעיה עם פארנג'ים, קשה לדעת בני כמה הם." הוסיף בבדיחות הדעת.

האתיופים מכנים פראנג'י כל מי שהוא זר, לא מהעדה שלהם. אדי אהב להעיר הערות גזעניות כאלו לפעמים.

"זיינת אותו?" שאלתי, כאילו באדישות.

"כן בטח, בהופעות כולם היו מזיינים את כולם." ענה אדי כבדרך אגב, והציץ מזווית עינו לראות אם אני מזדעזע מדבריו. שמרתי על פרצוף פוקר ובאתי על שכרי בנשיקה, "רק בזכותך יצאתי מהעסק הזה." החמיא לי.

"חשבתי שזה בגלל שדבי מתה." עקצתי אותו. המחשבה על אדי ועל בחור בלונדיני צעיר, יפה כמו מלאך, ששר ומופיע כשהוא לבוש כמו בחורה ששמה אריקה, די זעזעה אותי.

אדי נאנח, "נורא קשה להסביר את זה עכשיו." אמר, זונח את הטון המשועשע, מנסה לדבר איתי בכנות. "אני לא מסוגל להסביר לך את העולם ההוא. מה שחשבתי והרגשתי אז כאילו קרה לבן אדם אחר, אבל תזכור בבקשה שהייתי מסטול או שיכור רוב הזמן ולא ממש חשבתי בצורה הגיונית."

למרות שלא בקשתי הוא כבש את פניו בכתפי וניסה בכל זאת לתת לי הסבר. "הכל היה העמדת פנים. כל הזמן העמדנו פנים. דפקנו את הראש עם סמים, עשינו הכול כדי להרשים, התגנדרנו כמו חבורת טווסים וזיינו על ימין ועל שמאל, אבל מבפנים היה לנו חור שחור של עצב ובדידות. כל אחד חשב שרק הוא מרגיש ככה, אבל עכשיו אני יודע שכולם הרגישו נורא. כל השמחה והמהומה, הכל היה מלאכותי, העמדת פנים. איך ידעת את זה בלי להיות שם, זה באמת נפלא מבינתי." אמר, מתרפק על גופי, לוחץ את זקפתו, ששוב התעוררה, אל ירכי. "אולי תיצור קשר עם הבחור הזה, ארקאדי, ותזמין אותו לכאן במקום שניסע לתל אביב." שאלתי, "פתאום עבר לי החשק לחגוג מחוץ לבית."

"טוב, אני אנסה." אמר אדי באנחה, "בטח ויקטור יודע איפה הוא, ועכשיו." הוא הסתובב ונשכב על בטנו, "בוא תפנק אותי קצת." נרדמנו חבוקים וכמה שעות אחר כך שוב התעוררתי.

מאז שאדי קיבל צו לתעסוקה מבצעית בלבנון שתתחיל באמצע אפריל ותימשך עד לאמצע מאי, מצאתי את עצמי מתעורר פעמים רבות לפנות בוקר, ליבי הולם בחזקה ורקותיי פועמות בכאב. ככל שתאריך המילואים שלו התקרב ככה היו כאבי הראש שלי חזקים יותר וההתעוררויות תכופות יותר. בהתחלה הייתי מתעורר חצי שעה לפני זמן ההתעוררות הקבוע שלי - שש בבוקר - אחר כך שעה קודם, ואחר כך שעה וחצי קודם, וכן הלאה.

שבוע לפני התחלת המילואים מצאתי את עצמי מתעורר כבר בשלוש לפנות בוקר, שיני הדוקות בחזקה וליבי דוהר במהירות בחזי. מניסיון ידעתי שלא אוכל להירדם שוב ולכן שכבתי בשקט, נהנה ממגעו של אדי בגבי ומתחושת הנועם שהסבו לי רגליו השלובות ברגלי.

"אולי יעזור אם תשתה כוס חלב חם." העיר פתאום.

"אתה ער?" נדהמתי, "סליחה, לא רציתי להעיר אותך." מיהרתי להתנצל.

הוא הצמיד אותי אליו. "אני מתעורר כל פעם כשאתה מתעורר." אמר, "לא כואב לך לחרוק ככה בשיניים?"

"כן. זה עושה לי כאב ראש." הודיתי, "כנראה שאני קצת מתוח בזמן האחרון."

"זה בגלל המילואים שלי, נכון?"

"אני נורא מצטער אדי." התנצלתי "אני לא שולט בזה, אני מתעורר כי חבל לי לבזבז זמן בשינה, אני מנסה ליהנות מכל רגע אתך ואני גם פוחד נורא." הוא חיבק אותי חזק.

"גם אני." הודה, "אבל אני חייב ללכת. אתה מבין את זה, נכון?"

שתינו חלב חם ואדי נרדם מיד אחר כך, צמוד אלי בחזקה, ירכו מכבידה על בטני. ניסיתי לשכב בשקט ולרפות את גופי, אבל ככל שהתאמצתי יותר להירגע ככה נעשיתי יותר מתוח. החלב לא עזר, בעצם אני שונא חלב, חם או קר או בכלל. שונא את הטעם שלו ודי. זה היה מקור לחיכוכים רבים ביני לבין אסנת המטפלת שהייתה ממונה על התזונה של קבוצת דרור - הקבוצה שלי בקיבוץ. בזמנו שי היה שותה את החלב שלי ובתמורה נותן לי את הכריך שלו, אבל היום אני כבר מבוגר, ולכן שתיתי את החלב המחורבן הזה כאילו היה תרופה נגד נדודי שינה. הטעם שלו נשאר מגעיל ואני נשארתי ער.

למה אדי חייב לשרת דווקא בלבנון? איך אני אחזיק מעמד חודש שלם בלעדיו? לא העזתי לחשוב מה יהיה איתי אם הוא לא יחזור. איך נשות אנשי קבע מחזיקות מעמד? ומה עם נשים או חברות של חיילי מילואים? ומה עם האמהות והאבות של החיילים? איך כולם ממשיכים לחיות עם הפחד הזה? מאיפה יש להם כוח ומאיפה אדי שאב את הרעיון שאני חזק כמותן ושאצליח לעבור את החודש האיום הזה לבד?

"אתה יודע שגם טוויטו יעשה איתי מילואים?" אמר פתאום אדי, "אולי נבקש ממק שיבוא לגור כאן? בין כה וכה הוא עובד מהבית. הוא יוכל גם לעזור לך במשתלה אם יהיה צורך. מה דעתך?"

"דעתי שאתה נודניק. למה אתה לא ישן?" נזפתי בו.

"המתיחות שלך עברה אלי והעירה אותי. אתה יודע שאני שונא חלב?"

"גם אני." הודיתי, ושנינו צחקנו חרש.

"אני לא אוכל לדבר אתך בסלולארי כי בלבנון אין קשר טוב, וגם אם אני אצליח לעשות קומבינה ולדבר אתך בטלפון הצבאי אני לא אהיה לבד ואני לא אוכל לדבר חופשי, ולכן אני רוצה להגיד לך כבר עכשיו שאני מעריך את מה שאתה עושה בשבילי." אמר אדי בקול רציני שהפחיד אותי עד מוות. הוא נתן לי מעטפה חומה דקה ואמר שעלי לפתוח אותה אם הוא לא יחזור מהמילואים, ועוד הייתה לו חוצפה להתפלא כשפרצתי בבכי.

"נו, די, באמת עמית, מה קורה אתך? תפסיק לילל." נזף בי ברוך. "אני מספיק פוחד גם ככה, זה כולה מילואים, בחייך, די כבר." עד היום כשהייתי מתבכיין הוא היה מתרגז וחובט בי, "כדי שתהיה לך סיבה לבכות." נהג להגיד ברשעות, אבל הלילה הוא ניסה לנחם אותי והתנהג בעדינות מוזרה שרק הגבירה את הבהלה שלי.

ניסיתי להסביר לו שאני פוחד, שאין שום סיכוי שאחזיק מעמד חודש שלם בלעדיו, ושאני לא חזק כמו שהוא חושב, אבל הוא סירב להקשיב לי, וכדי להשתיק אותי הכניס את הזין שלו לפה שלי. עשינו שוב אהבה וכל היום למחרת הייתי מסטול מעייפות שהקהתה את הפחד שכרסם בי כמו עכבר בגבינה.

טוויטו הסכים ברצון לרעיון שמק יבוא לגור איתי כשהוא יהיה במילואים. לפליאתי שמתי לב שהוא קיבל את ההצעה שלנו בלי להתייעץ קודם בבן זוגו - אפילו אדי לא היה מעז לעשות דבר כזה - אבל טוויטו נהג בשתלטנות כמו גבר מרוקאי טיפוסי ולמרבה הפלא נדמה היה שמק מקבל את היחס הזה בשביעות רצון. הוא עבד עבודה חלקית כמתרגם ומחבר ספרות טכנית בנושא מחשבים, ומידי פעם כתב איזה מאמר מלומד בנושא. כיאה למומחה בנושא המחשוב עבד מהבית, מעביר את כל החומר למשרד במיילים, וכך היה פנוי לטפל בטוויטו ובדירה שלהם. אני הייתי יוצא מדעתי אם הייתי צריך להיות בבית כל כך הרבה שעות, אבל מק כנראה אהב את זה.

בפעם הקודמת שהם באו אלינו הילדים עוד לא גרו איתנו והבית נראה מטופח ומסודר, אבל כמה חודשים אחרי שהם התחילו לגור איתנו הבית היפה והמטופח של סבא טוויטו נראה לגמרי אחרת. הקירות היו מוכתמים בכפות ידיים קטנות, צעצועים היו פזורים בכל מקום והגינה המוזנחת הייתה חפורה בגלל חומי - כלב מעורב חום, עליז וזללן - שהילדים ואדי אילצו אותי לאמץ בניגוד גמור לשיקול דעתי.

נתתי מבט בוחן סביבי ונלחצתי, טוויטו השכיר לי את הבית במחיר זול במיוחד כדי שאשמור עליו נקי ומטופח, מה הוא יגיד כשיראה שהבית זקוק לרמונט דחוף?

לצערי לא היה לי די פנאי לצביעה מחודשת של כל הקירות ולכן, מהרגע שהאורחים שלנו החליטו להתארח אצלנו בסוף השבוע לפני המילואים, הקדשתי שעות רבות לניקוי וסידור. לפי עצתה של בטי שפשפתי את הקירות בג'ל אקונומיקה שהיה אמור להלבין בקלות את כתמי הטינופת שקישטו את הקירות, במיוחד לאורך המדרגות. זה עזר והקיר הלבין, אבל כל הבית הדיף ריח כלור.

עד שמק וטוויטו הגיעו באחר צהרים יפה של יום שישי הייתי עייף ומסריח, הגב כאב לי וידי התחילו להתקלף מהג'ל המגעיל הזה. אדי היה נרגז כי אילצתי אותו לעדור צלחות סביב הורדים ולגרף את השבילים, והילדים מחו שהם לא רוצים לאסוף את החרא של חומי מהגינה, אלא לראות תכנית בטלוויזיה. למזלי היינו מוזמנים לאכול בערב שישי אצל תמר כי לא הספקתי לבשל כלום.

טוויטו צחק ממני כשהתנצלתי על מצב הבית ואמר שאפסיק להתנהג כמו אידיוט, ככה זה עם ילדים, ושכבת צבע אחת קטנה תפתור את הבעיה. הוא שיחק עם הקטנים ועם הכלב, התפעל מיופייה של הגינה ובכלל לא שם לב לערמות הצעצועים שערמו הילדים במרפסת במקום לסדר יפה בחדרים שלהם כפי שדרשתי מהם.

עזבנו את כל העבודה והושבנו את הקטנים מול הטלוויזיה עם צלחות של פיצה ובורקס. ישבנו ואכלנו במטבח ורק מק אמר שהוא לא רעב ושתה בירה במקום לאכול. "זה ממש נהדר שיש לכם ילדים. הם כאלה מתוקים." התפעל טוויטו, "מי מטפל בהם?"

"אנחנו." אמר אדי והציץ בי בחשש מפני שלמרות כל ההחלטות החגיגיות שלנו רוב העבודה נפלה עלי ושנינו ידענו את זה.

"טוב, בטח שאתם." הסכים טוויטו ברוח טובה ונגס בעוד חתיכת פיצה עסיסית שהספקתי להכין בין קרצוף לשפשוף, "אבל מי עושה את כל העבודה השחורה? הניקיון והבישולים, וכל ההתעסקות הזו עם חיתולים וסיפורים והכל? יש לכם איזה אופר או מטפלת? בתל אביב נעשה מאוד אופנתי להחזיק פיליפינית."

הסתכלנו זה על זה ואדי החל להיחנק בשקט מצחוק, "זו הפיליפינית שלי." אמר וחיבק את כתפי, מתעלם מהמכה שהנחתי עליו.

"כאן בפרובינציה מקובל שאנשים מטפלים לבד בילדים שלהם." אמרתי, משתדל לשמור על חוש הומור. "בתיאוריה אנחנו עושים הכל יחד, למעשה אני עושה הכל לבד ואדי עוזר לי כשאין לו ברירה."

"הפיצה מאוד טעימה." אמר פתאום מק ששתק עד כה, "מאיפה הזמנתם אותה?"

אדי כבר לא יכול היה להתאפק והתחיל לצחוק בקול כשהסביר שאני מכין את הפיצה לבד כי השליח של הפיצרייה לא מסכים לבוא עד למושב הנידח שלנו, וחוץ מזה הפיצה הקנויה ממש לא מוצלחת לטעמו. ואם לא די היה בכך הוא הוסיף שרק בגלל שהוא ממש נחמד ומתחשב הוא מסכים לאכול בורקס קנויים, אחרת היה מתעקש שאכין אותם לבד, כמו בטי.

הם התפוצצו מצחוק למראה פני הזועמות, צחוק שרק התגבר כשעדי רצה אלי עם בובת ברבי ששמלתה לא נסגרה כהלכה. מאחר והם כבר צחקו נורא לא היה טעם להעמיד פנים יותר, "הלבשת אותה הפוך." הסברתי לילדה, ישרתי כראוי את השמלה הארוכה עמוסת המלמלות על גופה הדקיק של הבובה, עזרתי לה להנעיל את נעלי העקב הקטנות ולהתאים את שאר האביזרים הפעוטים לבובה הגנדרנית. עדי הודתה לי בנשיקה, ניסתה לטעום את הבירה של מק, צעקה שזה מר ומסריח ודהרה חזרה לחדרה. בשלב הזה אדי וטוויטו היו כבר מתחת לשולחן מרוב צחוק.

"לכו להזדיין." סיננתי כלפיהם ויצאתי למרפסת. זה לא היה מקורי במיוחד, אבל בא מכל הלב. הייתי עייף אחרי כל העבודה של הימים האחרונים, וחוסר השינה הכרוני שסבלתי ממנו לא עזר.

ישבתי על המעקה, שתיתי בירה והצטערתי שהם באו. על טוויטו ואדי שרתה רוח של עליצות גברית רעשנית ומעצבנת - כנראה כהכנה לקראת המילואים - בעוד שמק נראה קודר ושתקן בצורה מאוד לא אופיינית לו. המחשבה שאתקע איתו לבד במשך חודש שלם הפחידה אותי. אדי התגנב מאחורי, כרך את ידו על כתפי והשעין את סנטרו על עורפי, "אתה כועס?" התחנף, "לא רצינו להעליב אותך, צחקנו אתך לא עליך."

"כן, בטח." דחפתי אותו מעלי, "איפה האינסולין? עוד רגע אני נכנס להלם מעודף המתיקות שלך." אמרתי בזעף ועשיתי את הפרצוף הכי קשוח שלי בתקווה שזה יעצור את הדמעות.

אדי לא הוטעה מהעוקצנות שלי, הוא כבר הכיר אותי. "אולי תלך לישון קצת." אמר וסובב אותי אליו כדי להביט בפני, "אתה נראה עייף, בוא." הוא משך אותי פנימה ולקח אותי למיטה שלנו ושם השכיב אותי כאילו אני תינוק וכיסה אותי בשמיכה.

"רוצה מסג'?" שאל ונשכב לצידי.

"עדיף שלא, מה יגידו האורחים שלנו?" שאלתי, כבר הכרתי את המסג'ים שלו שהתחילו תמיד בכפות רגלי, עברו לירכיים והסתיימו בזיון.

"הם עם הילדים, יהיה בסדר, אל תדאג." אמר בקלילות, אבל לא התעקש, גם הוא היה די עייף. הוא נישק את שפתי, מתח את גופו לצידי ונרדם מיד, ידו על חזי וראשו מכביד על כתפי. קנאתי ביכולת שלו לעבור בקלות כזו ממצב של ערות לשינה. זכרתי שפעם, לפני המון זמן, כשהייתי צעיר ובלי אף אחד חוץ מעצמי לדאוג לו גם אני יכולתי לעשות את זה.

כנראה שבכל זאת נמנמתי קצת כי הרגשתי רענן ועליז בארוחת ליל שישי אצל דימה ותמר. גם הורי היו, מחלקים מתנות ונשיקות לכל הילדים, משתלבים נהדר סביב שולחן האוכל האתיופי, נהנים מהאווירה המשפחתית החמה.

"כל כך הרבה שפות במשפחה אחת." התפעל מק, "כל אחד כאן מדבר לפחות שתי שפות."

"אצלנו זה עוד כלום." ספרתי לו על בטי על הבלגן הלשוני שהיה אצלם בבית. רוסית ועברית ויידיש ולדינו וספרדית ואנגלית, שלא לדבר על כך שמקס דיבר להפתעתי גרמנית סבירה לגמרי.

אחרי האוכל תמר אדי ודימה הסתגרו במטבח, משאירים אותי ואת מק מול הטלוויזיה. התאומים הסתלקו לבלות באיזו מסיבה, אלון כבר ישן ושאר הילדים ישבו מול הווידיאו יחד עם הורי וצפו בפעם האלף בהופעה של הפסטיגל מחנוכה האחרון.

"אתה באמת רוצה לגור אצלנו חודש שלם?" שאלתי את מק, "לא תשתעמם? הילדים יכולים להיות די מעצבנים."

הוא משך בכתפיו, "דייב מעדיף שאני לא אהיה לבד בבית." אמר, חוזר לדבר אנגלית. "שמתי לב שהוא החליט בשבילך בלי לשאול אותך מה אתה רוצה." הערתי, משתדל להישמע דיפלומטי ככל האפשר. הרגיז אותי שהוא היה כזה חסר חוט שדרה.

מק נאנח. "אני לא טוב בלהיות לבד. דייב פוחד שאם אני אשאר בלעדיו בתל אביב אני אתנהג כמו אידיוט. אני צריך מישהו שישגיח עלי שאני לא אשתה ואעשה יותר מידי סמים. בלעדיו אני עלול אפילו לשכוח לשים קונדום."

"מה, אתם מזדיינים עם אחרים?" נדהמתי קצת.

הוא הציץ בי במבט עגום, "בטח, כולם עושים את זה. אי אפשר להיות עם אותו אחד כל הזמן."

"למה לא?" שאלתי בזעף.

מק צחק צחוק חסר עליצות. "כי אנחנו גברים, גם אתה, אפילו שאתה משחק בבובות ברבי." הוסיף בעוקצנות.

"עדי משחקת בבובות." עניתי בזעף, "אם אימא שלה הייתה חיה היא הייתה עוזרת לה, אבל היא מתה ומישהו צריך אה, לך לעזאזל!" הפכתי אליו את גבי.

הוא הניח יד על כתפי, "סליחה עמית." התנצל, "לא רציתי להעליב אותך, אתה צודק. לי לא היה אומץ לגדל ילדים, לקחת על עצמי את כל האחריות הזו, אני לא מבין איך אדי העיז לדרוש ממך לעשות דבר כזה."

"אני זה שדרשתי ממנו." הסברתי, "הוא לא רצה אותם בהתחלה. כמעט נפרדנו בגלל זה, אבל טוב, אחר כך הוא הבין שהוא טעה ועכשיו הכל בסדר." פתאום עלה בדעתי שאולי מק הכיר את דבי, הרי הוא וטוויטו כבר גרו אז בתל אביב. "איך היא הייתה, דבי, האימא שלהם?"

הוא התחמק ממבטי והביט קודם על השטיח, ואחר כך על הקירות, ובסוף אזר עוז, הרים את ראשו והביט בפני, "היא הייתה נרקומנית אומללה שעשתה הכל בשביל עוד מנה, ואני מתכוון הכל." אמר חרש באנגלית, "אם אדי לא היה במצב כל כך גרוע בעצמו הוא היה מבין מיד שאסור לה לעבוד שם. המועדון הזה היה מוריד מהפסים גם אדם יותר מאוזן ממנה."

"אתה מאשים את אדי במוות שלה?" נדהמתי.

מק שב לבחון את הדוגמא המסובכת של השטיח, עוקב אחרי הציורים הצבעוניים בקצה נעלו, "אני לא מאשים אף אחד." אמר חרש, "אבל אם זו הייתה קרובת המשפחה שלי הייתי עושה הכל כדי למנוע ממנה לעבוד במקום כזה. הוא היה צריך לאשפז אותה, לא להעסיק אותה." הוא הרים אלי את מבטו הכחול, "הילד נורא דומה לה, אותן עיניים ואותו פה. אני לא מתפלא שאדי..." ושוב השתתק.

"מה? מה אדי?" לחצתי עליו.

"אדי בטח נזכר בה כל פעם שהוא מסתכל על הילד." אמר מק, מתאמץ להמשיך ולהביט בפני, "בטח יש לו נקיפות מצפון נוראיות בגללה. היא לא רצתה להישאר לבד באותו ערב והוא התעקש שהוא מוכרח לצאת לאיזה מסיבה, וככה קרה מה שקרה." אדי חזר לסלון וחייך אלי בתמימות, מניח יד על כתפי. מק השתתק וברח לחפש את טוויטו.

החלטתי לא לספר לאדי על השיחה עם מק, היה לו מספיק על הראש עם המילואים האלה ולא היה טעם להציק לו דווקא כעת. גם אם אדי טעה בשיקוליו, (אפילו מק הודה שהוא היה במצב נפשי לא טוב), את הנעשה אין להשיב. חוץ מטיפול מסור בילדיה של דבי לא נוכל לעשות שום דבר נוסף בקשר לעבר.

בדרך חזרה שתקנו שתיקה נוחה של חברים ותיקים.

אני נהגתי, אדי ישב לצידי, ידו על ברכי וטוויטו ומק התרפקו אחד על השני במושב האחורי. חשבתי שנלך לישון, אבל טוויטו שלח את מק להתקלח והושיב אותי ואת אדי מולו במטבח, רוכן לעברנו במבט מודאג.

"תראו חבר'ה." אמר בקול חרישי, "יש לי בעיות עם מק. קשה לו עם הקטע הזה של המילואים והוא לפעמים אני מצטער שחזרתי לארץ."

"מה הבעיה?" הפסקתי את השתפכותו. הייתי עייף ורציתי ללכת למיטה.

"מק לא אוהב להיות לבד, זה מדכא אותו וכשמק מדוכא הוא שותה ולוקח כל מיני חומרים, הוא אומר שזה בגלל שהוא שונא לישון לבד." התוודה טוויטו והסמיק קצת, דבר נדיר אצלו. "אני פוחד שאם אני אשאיר אותו לבד הוא יאבד שליטה, יעשה שטויות... אני מעדיף שהוא יהיה רחוק מתל אביב, תחת השגחה של בן אדם יציב כמו עמית." הוא פנה אל אדי, מתעלם ממני, "לדעתי הוא ינסה להיכנס למיטה של עמית בערך יומיים אחרי שנסתלק. בהתחלה זה יהיה רק כדי לא לישון לבד, אבל אחר כך אתה יודע זה יפריע לך אדי?"

אדי הביט בי ואני בו. "אתה לא חושב דויד," שאלתי, מנסה להסתיר את כעסי, "שגם אני צד בעסק?" הרגיז אותי שהוא לא הסתכל עלי כשדיבר.

למה הוא מתנהג כאילו שאני רכוש של אדי ואין לי דעה משלי?

טוויטו כבש את פניו בכפות ידיו וגנח. "עמית," אמר בקול עמום, "לא לזה התכוונתי, אני" הוא הרים את פניו והביט בי במצוקה. פניו להטו במבוכה, "אני מתבייש לדבר אתך בגלל ש... טוב, אתה קיבוצניק כזה... כל כך נקי וישר, וגם היית המפקד שלי בצבא, ופתאום אני בא עם בקשה כזו ש"

"וממני אתה לא מתבייש?" לגלג אדי שבכלל לא התרגש מכל המעמד המביך.

"לא אדי. אתה טוב, הרי בתל אביב אתה..." למרות שהלילה היה די קריר טוויטו האומלל הזיע ונראה כאילו הצטער שבכלל התחיל לדבר על הנושא.

רחמי נכמרו עליו. במחשבה שנייה, מה הוא כבר ביקש? שאשגיח על החבר שלו, זה הכל. מה אתה נלחץ כל כך? ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל האמת היא שהמחשבה על מק מנסה לזחול בלילה למיטה שלי ולפתות אותי נורא הלחיצה אותי.

איך הסתבכתי ככה? ודווקא עם טוויטו ומק שהיו חברים כל כך טובים שלי כשהייתי צריך חבר בגולה הדוויה? בלעדיהם לא הייתי שורד את איטן והשיגעונות שלו. למה טוויטו היה חייב לבוא דווקא אלי עם הבעיה הזו? חשבתי, ולא העזתי להביט באדי.

טוויטו קרא את המצוקה בפני ונאנח, "זה היה רעיון זוועתי. אני  נורא מצטער, תשכחו מזה."

"עוד לא הבנתי בדיוק מה היה הרעיון." אמר אדי, מחייך חיוך נבזי, "אתה רוצה שעמית יעשה לו ביבי סיטר, או שילך איתו למיטה?"

טוויטו המסכן האדים וכבש את עיניו ברצפה. "אל תהיה סוציומט אדי." אמר באומללות.

הוא פנה אלי, "בבקשה עמית, תעזור לי. אתה מכיר את מק, לפחות אצלכם הוא לא יסתבך. לא אכפת לי אם הוא יזדיין עם כל מיני, ממש לא מפריע לי, אבל לפחות שאני אמצא אותו כאן כשאחזור. אני לא יכול להיות בלבנון ולדאוג בגללו." אמר, ובפעם השנייה בחיי ראיתי את דויד טוויטו בוכה בגלל החבר שלו.

"אני אדאג לו כמה שאני יכול טוויטו." הבטחתי, "אבל תגיד, באמת לא אכפת לך שהוא עם אחרים?"

טוויטו נאנח ואמר שלא, אבל ההבעה על פניו אמרה שכן אכפת לו, אכפת לו מאוד. רציתי להעיר משהו על הסתירה הבולטת הזו כשמק יצא מהמקלחת. "דייב!" קרא, "איפה אתה? בוא לישון."

"לילה טוב חבר'ה." אמר טוויטו בחיפזון וברח, משאיר אותנו להתמודד בעצמנו עם הבעיה שלו. במובן מסוים זה היה לטובה כי במקום לדבר על כל מיני שטויות וסידורים, דברנו על בעיית הנאמנות שלנו זה לזה, נושא שעד עתה הצלחנו לחמוק ממנו.

"אז מה אתה מתכון לעשות בקשר לג'ינג'י?" שאל אדי ולחץ אותי קצת יותר חזק למזרון. לפני טוויטו הוא הקפיד לשחק את הקול האדיש, אבל כשהיינו לבד הוא הרשה לעצמו להתעצבן ולהראות כמה הוא מקנא.

"אני אשגיח עליו שלא ישתה יותר מידי ושלא ייקח שום דבר יותר חזק מאקמול, ואני אביא אותו למיקי ולאיטן כדי שיוכל לדבר אנגלית חופשי ו איי! אדי, זה כואב." מחיתי כשהוא נשך את כתפי.

"ומה תעשה כשמק יתגנב אליך למיטה ויספר לך כמה הוא מודאג ובודד?" חקר אותי כשהוא מלטף את האזור הרגיש בין רגלי.

"בבקשה אדי." התחננתי, "תשתוק כבר ובוא אלי."

"תענה לי." התעקש אדי.

"אני אה, אני לא יודע." הודיתי.

אדי נשך אותי שוב, מתעקש על תשובה. "אני אביא לו חלב חם, אולי עליו זה כן ישפיע." אמרתי והסתובבתי, הופך את היוצרות ונשכב עליו. "אם אני סומך עליך אתה חייב לסמוך עלי אדי."

"אבל אתה לא סומך עלי." הזכיר לי אדי בעוקצנות. נמאס לי כבר מהויכוח הזה, נשאר לנו כל כך מעט זמן. רציתי אותו עכשיו ובלי יותר מידי דיבורים.

"אם אתה לא תזיין אותי אני אזיין אותך." איימתי עליו. אדי העדיף בדרך כלל להיות מעלי והאמת היא שבדרך כלל גם אני העדפתי זאת כך, אבל לא תמיד. לשמע האיום שלי הוא הצטחק, ליקק את כתפי הנשוכה וכרך את רגליו סביב מתני, מפסיק בכך את הויכוח. אחר כך כבר כמעט נרדמתי כשאדי ניער אותי ושאל שוב מה אעשה כשמק יבקש לישון איתי.

"אם זה יעזור לו להירגע אז שישן איתי." עניתי בלי לחשוב יותר מידי, ומיד הידקתי את ידיו של אדי אל צידי גופו כדי להגן על עצמי, אבל הוא המשיך לשכב בשקט, עיניו עצומות וחשב על דברי.

"כן, קרוב לודאי שזה מה שתעשה." אמר בקול מהורהר, "אתה כזה נשמה עמית שבטח תכין לו משהו חם לשתות ותלטף לו את הראש ונורא תתפלא כשתמצא את היד שלו בתוך המכנסים שלך, נכון?"

"לא. אני לא אתפלא. למרות מה שאתה חושב אני לא טמבל כזה אדי, ותפסיק לדאוג כל כך, אני מאוד מחבב את מק, אבל כל זמן שאתה מסכן את עצמך בהגנה על המולדת אז בוא נגיד שהטעם הטוב מונע ממני לזיין אחרים כל זמן שאתה במילואים, אחר כך כבר נראה." ניסיתי להפוך את כל העסק לבדיחה, פטנט גברי מקובל להימנעות משיחות נפש מעמיקות שעלולות חס וחלילה לגעת במקום רגיש.

אדי לא התרשם, "ומה אם הוא ייתן לך לעשן משהו? אתה יודע איך זה משפיע עליך?" שנינו ידענו שחשיש משפיע עלי כמו ויאגרה על גברים אחרים. כשאני מסטול התודעה שלי לא מתרחבת, אני לא נעשה יצירתי יותר, לא רואה שום צבעים חדשים, או כותב שירים או משהו מסעיר כזה, אני סתם נכנס למצב צבירה של מילואימניק  - חרמן ורעב.

"אני לא אצרוך שום דבר חזק יותר מבמבה." הבטחתי לו, "וגם אם נניח שאני כן אזיין אותו, אז מה? אתה מזיין כל הזמן מהצד ואני לא אומר לך כלום."

אופס! נפלטה לי חתיכת אמת כואבת שהייתי מעדיף לקבור בפנים.

אדי התרגז והתיישב עלי כשהוא לופת את פרקי ידי בחזקה מעל לראשי. "זה קורה לעיתים הרבה יותר רחוקות ממה שנדמה לך." סינן מבעד ללסתו החשוקה, "וחוץ מזה עמית, אני, בניגוד אליך, יודע להבדיל בין סקס סתם ובין לעשות אהבה ואתה אתה כמו נקבה. כל זיון נראה לך כאילו"

אדי תמיד התנהג כאילו שאני איזה ילדון חלשלוש, ואני מודה שהאישיות והכריזמה שלו היו כל כך חזקים עד שלפעמים גם אני האמנתי בזה, אבל עכשיו הגיע הרגע להרוס לאדי את האשליה שהוא חזק יותר ממני.

שחררתי את הידיים שלי בקלות שהפתיעה כמדומה את שנינו, הפכתי אותו על בטנו והכרחתי אותו לכרוע על המיטה, ידיו מאחורי גבו וראשו לחוץ בחזקה אל ראש העץ המעוגל של המיטה שלנו.

הוא נאבק בכל כוחו, אבל לא היה לו סיכוי נגדי. מאז שחזר מתל אביב והפסיק עם הסמים הוא חזר לאכול ולהתעמל והיה בכושר מצוין, אבל למרות ששנינו פחות או יותר שווים בגובה ובמשקל אני חזק יותר ממנו. "אני לא נקבה אדי ואני בהחלט יודע להבדיל בין סתם סקס ובין עשיית אהבה. אתה יודע איך אני יודע להבדיל? זה די פשוט, עם כל אחד אחר חוץ ממך זה סתם סקס, רק אתך אני עושה אהבה, הבנת?" טלטלתי אותו קצת "הבנת אדי?" משכתי את ידיו כל כך חזק מאחורי גבו עד שכמעט גרמתי לו נקע במפרק הכתף. זה בטח נורא כאב, אבל הוא שתק.

"שאלתי אם הבנת?" נקטתי בטון הצבאי הכי מאיים שלי.

זה הוציא אותו מההלם, "כן המפקד, הבנתי." ענה לי אוטומטית בקול שטוח של חייל צייתן.

פתאום תפסתי מה אני עושה ואיפה אני נמצא ועזבתי אותו. הוא התהפך והתיישב, מחכך את פרקי ידיו הדואבים, מציץ בי במבט מלוכסן כאילו התבייש לפגוש את מבטי ישירות.

"לא ידעתי שאתה כל כך חזק עמית." אמר לבסוף, אחרי שוידא שכל אבריו עדיין שלמים. "אולי כדאי שגם אני אעזוב את הקופה לפעמים ואלך לסחוב שקי קומפוסט."

שמץ של בדיחות דעת היה בקולו, ואני הבנתי לרווחתי שהוא לא כועס עלי והעזתי לגעת בכתפו הימנית שסבלה את רוב הנזק.

"סליחה אדי. אני לא יודע מה קרה לי פתאום, ותעשה לי טובה, תעזוב את השקים הכבדים, זה רק יעשה לך כאבי גב, שלא לדבר על הכאב ראש שתקבל כשתנסה לסדר את הבלגאן שאני אעשה בחשבונות."

כמו תמיד כשאני מרגיש שעשיתי שטות אני מתחיל לדבר יותר מידי ולא יודע מתי להפסיק. "אני פשוט בנוי אחרת ממך ולכן אני חזק יותר. זה עניין גנטי, אין שום סיבה להתגאות בזה. זה כמו צבע עיניים, או כמות פיגמנטים בעור, סתם נתון שנולדים איתו וזהו. לא עשיתי שום דבר מיוחד בשביל זה." בקשתי שוב סליחה ושאלתי אם הכאבתי לו ולמה הוא שתק ולא ביקש שאניח לו.

אדי משך אותי אליו "ששש שקט." ביקש "שתוק קצת ותירגע. זה הגיע לי בהחלט. אני האחרון שיכול להגיד לך מה לעשות ועם מי."

"אבל אדי..." מחיתי, ופתאום הייתי קרוב לדמעות.

"שקט." אדי סתם לי את הפה בנשיקה ארוכה ומתוקה ואז שאל, "לא תתמסטל כשהילדים בבית, נכון?"

"בטח שלא אדי, אל תדבר שטויות." מחיתי.

"ואתה תהיה פה כשאני אחזור, נכון?" שאל שוב ברוך שהרעיד את כולי מרוב אושר.

"אולי די כבר עם השאלות הטיפשיות האלה, תן לי לישון." נהמתי, מעמיד פנים שאני כועס כדי לא להתחיל להשתפך מרוב שמחה.

אדי גיחך חרש, "לילה טוב בריון מתוק שלי." אמר, מניח את רגלו על ירכי ומושך אותי אליו.

"לילה טוב אדון שוקו." לחשתי לאזנו, מניח את ראשי בשקע כתפו, מקום שכמו נועד לי מאז ומעולם.

אז נכון, לא דברנו כמו שבני אדם מבוגרים אמורים לדבר, ובטח שלא הסקנו שום מסקנות ולא הגענו לאף החלטה מסודרת, אבל נרדמתי רגוע, חש כאילו סיימנו זה עתה דיון ממצה בנושא הנאמנות, הסכמנו על הכול ולראיה חתמנו על זיכרון דברים מסודר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה