עוקבים

יום שלישי, 2 בינואר 2018

גנב הנשיקות

למה דווקא כשאתה מלוכלך מחול, השיער פרוע, הבגדים מקומטים, הזיעה שורפת לך בעינים, אתה עייף ורעב וטיפה שרוף בעורף ורוצה רק מקלחת, אבטיח קר ולישון, דווקא אז אתה פוגש אותו?
אתה מסתכל עליו, הוא עליך, ופתאום אתה נזכר איך אתה נראה ונבהל.
בא לך לצעוק עליו - איפה היית כל הבוקר? איפה הסתובבת כשהייתי רענן ונקי ומסודר ופטרלתי בטירוף לאורך החוף בתקווה לראות אותך?
טוב, כמובן שאתה לא אומר כלום, רק מקלל בשקט בלב את חוקי מרפי שגורמים לך לפגוש אחד כמוהו כשאתה נראה כמו אימא שלך אחרי יום של נקיונות לקראת פסח.
אבל אז קורה פלא והוא ממשיך לחייך ישר אליך כאילו שהמראה המג'וייף שלך הוא שיא האופנה, ושואל בחביבות איך היה הים היום?
מפה לשם אתם מתחילים לדבר על ים ועל גלישה - סוף סוף הגלשן הכבד והמעצבן הזה הביא לך תועלת – ועל סוגים של קרם שיזוף ומשקפי שמש ו... לא זוכר כבר בדיוק, מה זה משנה על מה דברנו? הרי השיחה החשובה התנהלה בלי מילים, בין העיניים והגוף, ובעיקר חלק אחד מרכזי שבו.
מפה לשם, הוא התלווה אלי ואחרי כמה צעדים כבר היה לו שם – חגי, נעים מאוד, אני איסי – וככה, בפשטות, הסתכלנו אחד לשני בעיניים, דיברנו פנים אל פנים, וישר, בלי להשקיע שעות של גלישה באטרף, ובלי לטרוח על שקרים וירטואלים מעייפים בצ'אטים מתסכלים, הוא הזמין אותי לעלות אליו לדירה לשתות משהו - "כי אתה נראה קצת מיובש."
הדירה שלו מיד מצאה חן בעיני. לא מסודרת מדי, לא מבולגנת מדי, נוחה ויפה, אבל לא מוקפדת בהיסטריה.
דירה של בן אדם שאני אוכל לחבב גם אחרי, והיה לי ברור שיהיה גם אחרי, במיוחד כשבדקתי את מדפי הספרים שלו, שמח למצוא שם מכרים ותיקים, ועוד יותר שמח למצוא ספרים חדשים - ספרים מהסוג שידעתי שארצה לקרוא.
בסדר, תצחקו עלי. יש כאלו שמסתכלים על התחת, יש כאלו שבודקים ריבועים בבטן - גם אני בודק ומסתכל, אבל מה שקובע אצלי אלו הספרים שהבן אדם מחזיק בבית.
מי שאין לו מדפי ספרים בבית, תתפלאו אבל יש גם כאלו, אין לו סיכוי אצלי, לא חשוב כמה הריבועים שלו מפותחים וכמה התחת שלו שרירי.
אחרי שהוא נתן לי לשתות מיץ תפוחים לא מוגז - שהתברר לשמחתי כמיץ המועדף גם עליו - הוא הציע לי ללכת להתרחץ.
הוא חיכה בדיוק מספיק זמן עד שאשטוף מעלי את החול ואחפוף את הראש, ונכנס אחרי, דוחף קודם בהיסוס את ראשו המתולתל למקלחת, ולמראה חיוכי המזמין גם את שאר גופו. את השאר אתם יכולים לדמיין לבד.
הדרך למיטה שלו הייתה קצרה, לחה ולוהטת, ולמרות שאני מתעב את הביטוי האידיוטי הזה הפעם אין נכון ממנו - זרמנו.
אף פעם לא קרה לי שמיד בפעם הראשונה זה היה כל כך טוב, הרגיש כל כך נוח ומוכר ונהדר ו... כן, כבר אמרתי את זה פעם - זורם.
כן, מההתחלה זה היה ממש נהדר. הרגשתי כל כך נפלא, כל כך מחובר וזורם, וכל שאר הקלישאות – מה לעשות, לפעמים גם קלישאה זה פקט - עד שרק הרבה אחר כך, כשוב ניסיתי לנשק אותו ושוב הוא הסב את ראשו בזריזות, קלטתי שזה בדיוק מה שהוא עשה גם בכל הפעמים האחרות, וזה לא היה מקרה שלא הצלחתי עד לרגע זה ללכוד את שפתיו בשלי.
אני חובב גדול של נשיקות צרפתיות עמוקות רטובות וממושכות. אני אוהב להתחיל איתן ומשם להמשיך הלאה ואחר כך לסיים איתן, אבל הפעם הייתי כל כך נלהב וחרמן מהליטופים שלו, כל כך נגנבתי מהריח והטעם שלו עד שלקח לי זמן להבחין איך הוא מתחמק בכוונה מלהתנשק איתי.
אני לא מאמין בהתחמקויות, המוטו שלי בחיים הוא - אם לא תשאל לא תדע.
"מה הבעיה חגי? למה אתה לא מוכן לתת לי לנשק אותך?" שאלתי אותו ישר ולעניין.
הוא הסמיק ובפעם הראשונה מאז שנפגשנו סירב מבטו לפגוש את שלי. "רק הומואים מתנשקים עם גברים." אמר לי בשיא הרצינות, "אני סטרייט. אני מתנשק נשיקות צרפתיות רק עם בחורות."
מה אני אגיד לכם? אם זה לא היה כל כך עצוב זה היה מצחיק.
כשזיינתי אותו הבחור צרח מרוב התלהבות וכשהוא התחיל לגמור שמעו אותו ברדיוס של עשרה ק"מ. הייתי צריך לדחוף לו את הכרית לפה כדי להחריש את קולות ההנאה שלו.
היה ברור שהוא אוהב את מה שעשיתי לו. מאוד מאוד אוהב. ופתאום הוא סטרייט.
"אתה מה?" שאלתי, מסרב להאמין למשמע אוזני.
"אני סטרייט." חזר חגי ואמר בשכנוע עצמי מופלא. "אני יוצא רק עם נשים, ואני מתנשק רק עם נשים, אבל אני גם מאוד אוהב את האקט הזה של... של..." הוא גמגם והניע את ידיו בתנועה חסרת אונים, מנסה לשווא להסביר את עצמו.
"האקט הזה של זין בתחת שלך." אמרתי בגסות.
"כן, אני סטרייט, אבל אני נורא אוהב את זה." הודה חגי בפשטות שנגעה לליבי דווקא בגלל הגיחוך שבהודאתו.
"אבל זה לא אומר שאני הומו, נכון?" הביט בי במין תמימות נוגעת ללב.
"אני לא יודע." אמרתי, לא היה לי כוח להתווכח איתו. פתאום הייתי עייף ורק רציתי הביתה.
קמתי והתחלתי להתלבש.
"אל תלך." הטיל את עצמו עלי וחיבק אותי, מניח את ראשו על כתפי. "אתה בטח נורא רעב. יש לי סלט פסטה מצוין. בוא תאכל איתי, יש לי המון ואם אני אשאר לבד אני אוכל הכל בעצמי ואחר כך אני אצטרך להזיע שעות כדי להוריד את זה בחדר כושר. בבקשה איסי?"
מה לעשות שהדרך אל לב הגבר עוברת דרך קיבתו, ואני מת על פסטה, ובאמת הייתי נורא רעב, ובבית היה לי רק לחם עבש ויוגורט מקולקל, אז נשארתי לאכול, מתפלא כמה טוב הוא יודע לבשל.
חגי סיפר לי שהוא משתתף בקורס בישול, והפסטה הנהדרת הזו היא בעצם שיעורי הבית שלו שנשארו מהשיעור הקודם.
אחרי שגמרנו לאכול את השיעורים, שוטפים אותם בבקבוק יין אדום נהדר, הייתי כבר ממש מחוק, והוא הפציר בי להשאר ולנמנם קצת לידו.
התעוררתי בערב עם הזין שלי בפה שלו, ולפני שהבנתי מה קורה שוב הייתי באמצע אקט, נהנה עוד יותר מאשר בפעם הראשונה, ולפי התגובות והקולות של חגי גם הוא נהנה מאוד למרות שהוא התמיד לא להתנשק איתי.
אחר כך הוא ליווה אותי לדירה שלי ולמרות שלא ממש הזמנתי אותו הוא השתחל פנימה בערמומיות, הזדעזע מהבלגן ומהמקרר הריק, והזמין אותי לבוא מחר לעזור לו לגמור לאכול את שיעורי הבית של השיעור הבא.
למחרת שוב נפגשנו, והפעם הוא למד איך להכין פשטידות. פשטידת החצילים הקלויים הייתה הכי מוצלחת לטעמי – אני מת על חצילים, בעיקר בגריל.
בשעור הבא הם עברו לתבשילי בשר. צלי הבשר ברוטב בירה יצא ממש נהדר.
וככה נפגשנו כמעט כל יומים, ובין שעור בישול אחד לשני היינו עסוקים באקטים, וגם דברנו, וגם הלכנו לסרטים, ויצאנו לטיולים, והיינו בים, ולמרות שהוא התמיד להתעקש שהוא סטרייט, והקפיד לא לנשק אותי, הזמן חלף לו בנעימים.
כמו כל סטרייט רווק, חגי המשיך לצאת עם בנות, בעיקר עם שרי אחת. וגם אני המשכתי לבלות כרגיל במקומות הבילוי המקובלים עלי, למרות שמצאתי את עצמי מסרב לסטוצים מפתים מצד אחד, ודוחה בנימוס הצעות מיזיזים ותיקים מצד שני.
בסוף קרה הבלתי נמנע - באחד הערבים נפגשנו בלי כוונה בפאב אחד. הוא היה עם שרי שלו ואני עם מיקי, האקס המיתולוגי שלי, שנשאר ידיד נפש נאמן והאדם שבו הייתי מתיעץ כשהייתי בצרות.
"אתה מתנהג בצורה מוזרה בזמן האחרון." אמר לי מיקי בדרכו הישירה, נועץ בי זוג עיני תכלת פקחיות, "שמעתי שהפסקת לבלות. יש לך איזה חבר סודי?"
"כן, בערך. זה סיפור משונה." התחמקתי ממבטו.
"מה הקטע שלו? הוא נשוי? עמוק בארון? אל תגיד לי שהוא נשא?" סקר מיקי ביעף את כל הסיבות לסודיות המוכרות לעולם ההומואי.
"לא. הוא רווק ובריא, אבל הוא מתעקש שהוא סטרייט." אמרתי במבוכה, מרגיש טיפשי מאוד כשבטאתי את הדברים בקול רם.
"מה זאת אומרת סטרייט?" השתומם מיקי, "אז מה אתם עושים יחד? משחקים שח?"
"לא. אנחנו... אנחנו עושים כמעט הכל, וזה נהדר, אבל אנחנו לא מתנשקים." הסברתי.
מיקי שמכיר אותי טוב בהה בי בפליאה נדהמת. "איך לא מתנשקים?" שאל אחרי שחזרו אליו עשתונותיו.
"הנה, ככה לא מתנשקים." אמרתי ונישקתי אותו על פיו בהנאה גדולה.
כבר שכחתי כמה אני אוהב להתנשק, ומאחר ומיקי הוא זה שלימד אותי להתנשק כמו שצריך היה לי כייף לנשק אותו שוב, חבל רק שבדיוק ברגע זה בחר חגי, מלווה בשחרחורת קטנה ושמנמנה ארוזה בשמלונות סקסית, להכנס לפאב.
מעבר לכתפו של מיקי ראיתי את ההבעה הפגועה על פניו של חגי והרגשתי אשם כאילו אני בוגד בו, למרות שזו הייתה רק נשיקה תמימה יחסית.
התנתקתי ממיקי וקמתי להגיד שלום. חגי הפגין את חינוכו הטוב והתנהג בצורה תרבותית למרות הנסיבות, מציג אותי בנימוס לפני השמנמונת שהתבררה כחברתו שרי.
הזמנתי אותו לשבת איתי ועם מיקי. ישבנו ודיברנו קצת, מפטפטים בנימוס, כל אחד שומר את מחשבותיו לעצמו, עד שמיקי עשה מצווה והזמין את שרי לרקוד.
ברגע שנשארנו לבד חגי התנפל עלי בזעם ואמר לי שאני מגעיל, שהוא שונא אותי ושבחיים הוא לא רוצה לדבר איתי יותר.
למרבה השמחה, מאורעות שאר אותו ערב נשארו לוטים בערפל של אלכוהול.
יומיים אחר כך לא דברנו. אחרי חודשים של שיחות יום יומיות איתו הדממה הזו הייתה בלתי נסבלת. התגעגעתי אליו נורא.
בסוף נשברתי ובאתי לדירתו בלי הזמנה. הוא עמד במטבח במכנסיים קצרים ואפה עוגת שוקולד - השיעור האחרון בקורס הבישול.
"זה היה מיקי, האקס שלי, רק הדגמתי לו מה סטרייטים לא מוכנים לעשות עם גברים." הסברתי וניסיתי ללקק מהציפוי המתוק שעל העוגה.
הוא סטר על ידי בקלילות. "וזו הייתה שרי, החברה הכי טובה שלי, היא חושבת שמיקי ממש מתוק."
"מיקי הומו, חגי."
"כן, אני יודע. שרי אוהבת הומואים. הנה, תלקק מהקערה הזו." הגיש לי קערה מרוחה בשוקולד. אחרי שגמרתי ללקק את שאריות הקרם, והעוגה שכנה לבטח במקרר, עברנו לחדר השינה ושבנו לתרגל אקטים הומואים להנאת שנינו.
יומים אחרי זה הוא עמד בדירתי ובישל לי ספגטי בולונז, מקטר על המטבח הלא מצויד שלי, ועל הבלגן שאני חי בו, כשבעל הבית שלי - מר ברקוביץ נכנס והודיע לי בקול מתנצל שהוא עומד להתחתן.
"מזל טוב." אמרנו כמו שמקובל, מסתירים את פליאתנו.
מר ברקוביץ היה רווק בן שישים פלוס, קירח, שמנמן, גוץ וממושקף. האדם האחרון שהיית מצפה לראות מתחת לחופה.
מר ברקוביץ חייך חיוך עייף, אמר תודה, ואז נאנח מעומק לבבו וסיפר שארוסתו מתעקשת להתחיל את חיי הנישואים שלהם בדירה תל אביבית הצופה לים דווקא, ומאחר ומכל הדירות שלו דירתי היא הדירה היחידה העומדת בדרישותיה עלי להתכבד ולפנות את עצמי עד סוף החודש.
"אבל... אבל..." בהיתי בו בפליאה אילמת. "אבל יש לי חוזה." הצלחתי לפלוט לבסוף.
ברקוביץ שב ונאנח והתחיל להתחנן שאני אבין אותו, שהחברה שלו מתעקשת על הדירה הזו, ושאם אני אסכים הוא יתן לי דירה חלופית ברמת גן או גבעתיים.
"אם זו לא תהיה הדירה הזו, ליד הים, היא תעזוב אותי." סיכם כשדמעות בעיניו.
ניהלתי משא ומתן עיקש, ואחרי ויכוח קצר ותקיף סיכמנו שאם אני עוזב עד סוף השבוע כדי שהוא יספיק לעשות רמונט לפני החתונה, הוא מוותר לי על שכר הדירה של החודש, ונפרדנו בלחיצות יד ובברכת מזל טוב.
"תראה מה זה?" הצטחק חגי, "אפילו קרפד זקן כמוהו מצא נסיכה שתנשק אותו ותהפוך אותו לנסיך שלה."
כן, אפילו ברקוביץ, הרווק הזקן, מצא לו מישהי, ורק הנסיך שלי מתעקש להשאיר אותי במצבי הצפרדעי, חשבתי בעצב, אבל שתקתי ורק שאלתי אותו איפה כדאי לי לגור -בגבעתיים או ברמת גן?
"אל תדבר שטויות." נזף בי חגי, "מה תעשה בחורים האלו? בוא לגור אצלי עד שתמצא דירה נורמאלית בתל אביב."
וככה עברתי לגור בדירה של חגי הסטרייט, חובב האקטים ההומואיים. ובעודי מחפש במרץ דירה תל אביבית ראויה גיליתי להפתעתי שהפכתי לגנב נשיקות.
האמת, במציאת דירות הצלחתי יותר מאשר בגניבת נשיקות. מצאתי המון דירות, חלק מהן לא רעות בכלל, אבל חגי התאמץ ומצא פגם בכל אחת מהן.
זו יקרה מדי, זו קטנה מדי, ההיא גדולה מדי והאחרת רחוקה מדי. וכשמצאנו סוף סוף אחת מושלמת בגודל, במרחק ובמחיר, התברר שהיא שוכנת בקומה עשירית של בנין שהקבלן שלו פשט את הרגל וברח לברזיל לפני שהתקין בה מעלית.
בקיצור, אף דירה מאלו שמצאתי לא הייתה לטעמו.
בינתיים גרתי בחדר הפנוי שלו. כלומר, חפצי היו שם, אבל אני גופי, ישנתי במיטה שלו מפני שהמיטה בחדר הפנוי הייתה עמוסה בכל מיני חפצים ובגדים שרובם היו שלי.
משום מה אף פעם לא הספקנו לפנות אותם כדי שאוכל לישון עליה. בשבועות הראשונים עוד ניסיתי להתארגן ולסדר את החדר שלי, אבל לחגי תמיד היה משהו דחוף יותר לעשות, והוא לא הסכים שאני אתעסק בסידור החדר לבדי.
"אתה בלגניסט נוראי איסי." היה נוזף בי כל פעם שהצעתי לעשות קצת סדר בחדר שהייתי אמור לגור בו, "עזוב, נסדר ביחד את החדר שלך מיד כשיהיה לי פנאי. אולי הערב."
ובערב, כשהייתי שואל איפה אני אשן היום, הוא היה אומר, "אוף, כבר ממש מאוחר. אני מת מעייפות, אין לי כוח לסדר את החדר שלך, נטפל בזה בסוף השבוע. בוא, תישן בינתיים אצלי, המיטה שלי מספיק גדולה."
נכון, הייתה גם האופציה של הספה שעמדה בסלון שלו, אבל לטענתו של חגי היא לא הייתה ראויה לשינה, וכל מי שיעז אפילו לנמנם עליה מעט, יסבול כל חייו מבעיות גב חמורות, וככה נשארה לי רק האופציה של מיטתו שהייתה גדולה מזמינה ונוחה להפליא.
אחרי שבועיים של דחיות ותירוצים הבנתי את הרמז, ארגנתי את החפצים הנחוצים לי ביותר ליד דלת החדר הפנוי, ואת שאר הדברים הפחות נחוצים השארתי זרוקים בחוסר סדר מאחור, והתחלתי לגנוב ממנו נשיקות.
הטכניקה הייתה פשוטה למדי - אחרי שהיינו גומרים עם האקטים ומתמוטטים מרוב עייפות במיטה, הוא היה מתכרבל בשמיכה שלו ונרדם ראשון, ואני הייתי אורב לו, ממתין עד שנשימתו תעשה איטית וכבדה יותר, ואז מעביר את שפתי על עורפו וגבו החלקים - בעיקר אהבתי את השקע הזו בתחתית העורף, בדיוק איפה שהוא נהפך לגב - לאט לאט הייתי מסיט את שמיכת הפיקה הקלילה שהוא היה מתעקש להתגלגל בה כמו מומיה, ומפזר נשיקות קלילות לאורך חוט השדרה שלו עד לגומות בקצה הגב, במקום שהוא מתחיל להתעגל ולהפוך לישבן מתוק, ואז הוא היה נרעד ממלמל משהו, ומתהפך. אם הייתי זריז מספיק הייתי מצליח ללכוד את פיו בפי ולנשק אותו. זה היה מעיר אותו למחצה, ומתוך נמנום הוא היה הודף אותי מעליו ואומר לי מין "דיייייי!" מתפנק כזה, ולפעמים מוסיף, "לא מוכן להתנשק עם בחורים." ואז היה מניח את ראשו על כתפי ונרדם שוב, ידו מונחת על חזי כאומרת, עד כאן תתקרב ולא יותר.
אני מניח שמי שקרא את עלילותיי כגנב נשיקות חייך, אולי אפילו צחק, אבל אותי זה לא הצחיק כלל. עצוב מאוד לחיות עם מישהו שלא נותן לך ללכת ממנו, אבל גם לא מרשה לך באמת להיות איתו.
אני רואה את הקורא המסוקס שלי מזעיף גבינים עשויים בקפידה ופולט בזלזול – "איזה נמושה האיסי הזה אני במקומו כבר מזמן הייתי..."
"כן, מה? מה היית עושה במקומי אחי? היית עוזב אותו מיד? או אולי היית נותן לו קודם את הקטע המסורתי של - זה לא אתה, זה אני, ואולי ההפך? זה כן אתה, זה לא אני.
במחשבתי אמרתי את כל הדברים הללו לפחות מאה פעמים ביום, אבל בפועל לא עשיתי כלום. בפועל המחשבה שיותר לא אוכל לראות אותו, שלא אוכל לישון איתו ולגור איתו, הפכה את קרבי מרוב עצב.
כן, חגי, גם כשאתה משריין את עצמך בשמיכה, ומסרב להתנשק איתי כי אתה לא מתנשק עם גברים, וגם כשאתה בא איתי לחפש דירה כדי לעזור לי לעבור - ומצליח לטרפד ביצירתיות כל שכירת דירה שבאה בחשבון - זה עדיין נחשב שאנחנו חיים יחד.
מובן שמצב כזה לא יכול היה להמשך לאורך זמן. כמה אפשר להיות תלוי באויר ולשחק בנדמה לי?
הכל התפוצץ כשאחותו החליטה סוף סוף להגיד כן לחבר שלה והואילה לקבוע תאריך לחתונה. קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה.
כל המשפחה שלו ששה ושמחה מאוד, ומיד החלו בהכנות, וראשית חוכמה הדפיסו הזמנה לחתונה.
ההזמנה הייתה דווקא נאה מאוד, מה שקוראים בטוב טעם. נייר עבה בצבע קרם עם חיתוכים עדינים בדוגמת תחרה וקישוטים בצבע זהב עמום. הדור, אבל לא מנקר עיניים. "יפה מאוד." העברתי את אצבעותי על אותיות הדפוס הבולטות. "מעניין איך הם עשו את הדוגמא הזו בצורת תחרה?"
"בלייזר." אמרה שרי, "זו טכניקה חדישה. אפשר לחתוך כל דוגמא שרוצים עם לייזר. מדהים, נכון? כזה בדיוק אני רוצה להזמנה של החתונה שלי. גם האולם שהם בחרו הוא מקסים, והשמלה שלה ממש מהממת! חבל שאתה לא יכול לבוא." אמרה ודילגה לה בעליזות אל המטבח, לחטט במקרר, משאירה אותי ואת חגי מביטים זה בזה.
"זו חתונה קטנה מאוד." התחיל חגי להסביר למרות שלא בקשתי שום הסברים. "רק למשפחה ולכמה חברים קרובים."
"כמו שרי למשל." אמרתי במרירות.
"היא חברה של אחותי ושל הבת דודה שלי רונית, לא רק שלי." הסמיק איסי.
"ומה אני?" שאלתי בטון מריר שהזכיר לי את אימא שלי. מצטער, לא יכולתי לשלוט בזה.
"תראה איסי..." פרש חגי ידים בתנועת חוסר אונים.
"זה בסדר. אל תגיד לי, אני יודע, אני סתם הומו אחד שמתעלק עליך עד שימצא דירה ויעוף לך מהחיים." אמרתי מהר, וברחתי משם לפני שהוא יספיק לענות.
חודש שלם לא דברנו, וכמעט שלא ראינו זה את זה. התחמקנו אחד מהשני. כל אחד ישן בפינה שלו, עטוף בשמיכה שלו. התנהגנו כמו זרים שרק במקרה נפגשו באותה דירה ונאלצים לחלוק אותה מיטה.
לא היו יותר אקטים הומואים. אני הפסקתי לגנוב ממנו נשיקות, והוא הפסיק לפסול לי דירות.
ערב אחד הוא הציץ לי למקלחת ושאל אם הוא יכול להכנס. לפני שהספקתי לחשוב על תשובה שתביע את כל התערובת של כעס, אהבה, רחמים וזעם שהרגשתי כל פעם שחשבתי עליו, הוא נכנס ושוב מצאתי את עצמי מבצע איתו אקט הומואי. הוא שוב צעק מרוב הנאה כשחדרתי אליו ושוב התחמק כשניסיתי לנשק אותו.
למוד ניסיון הצלחתי לגנוב נשיקה קטנה אחת על עורפו לפני שהוא זינק מהמיטה למקלחת, משאיר אותי שוב עם טעם של החמצה בפה. אנחנו יכולים להמשיך ככה עד זקנה ושיבה הבנתי פתאום, להמשיך להעמיד פנים שאנחנו רק גרים יחד כשותפים לדירה, שהחדר הפנוי הוא החדר שלי, שהמצב זמני עד שאמצא דירה מתאימה, ושהוא בעצם סטרייט שיוצא עם בנות ואני סתם הומו אחד שמבצע איתו אקטים הומואיים בשביל הכיף, אבל לא נחשב לחבר קרוב מספיק ללכת איתו לחתונה.
כן, הבנתי, אני אוהב אותו, אבל כמה זמן תחזיק האהבה הזו אם אני אמשיך להסתפק בנשיקות גנובות?
"אני צריך לדבר אתך חגי." אמרתי כשהוא יצא סוף סוף מהמקלחת והתחיל להתלבש, מקפיד לא להביט בפני.
"אחר כך. אני חייב לרוץ לטפל בסידור הפרחים של החתונה, ולדבר עם התקליטן ו... יש לי מליון סידורים איסי, אולי נדבר אחרי החתונה, זה לא יכול לחכות עוד שלושה ימים?" שאל חגי תוך כדי שהוא ממהר להסתיר ממני את גופו המדהים בבגדים מיותרים לגמרי.
"בסדר. נדבר אחרי החתונה." אמרתי בהשלמה
כבר חיכיתי כל כך הרבה זמן, מה זה עוד שלושה ימים, חשבתי לעצמי.
שלושה ימים הם אולי לא הרבה זמן לחכות לשיחה, אבל הם המון זמן לכעוס, וברגע שהוא יצא הבנתי שאני כועס, והכעס הלך והתגבר במשך אותם שלושה ימים שלפני החתונה.
בינתיים הוא התרוצץ בכל מיני סידורים ושליחויות, וכשהיה בבית היה עסוק בטלפונים לכל העולם, מסתודד עם שרי ועם הבת דודה שלו רונית - בחורה מתוקה שהתייחסה אלי תמיד בחביבות.
ביום החתונה חזרתי עייף מהעבודה וגיליתי שהוא כבר יצא. הבית היה מסודר ונקי יותר מהרגיל, כנראה שהוא הספיק לסדר הכל לפני שיצא חשבתי בפיזור נפש, מביט סביבי. הכל היה מצוחצח ומסודר, רק על השולחן הקטן שמתחת לראי בכניסה נחה הזמנה לחתונה.
אני תמיד מסתכל על השולחן ההוא כי שם אנחנו נוהגים להשאיר זה לזה הודעות, אבל הפעם הוא לא השאיר לי כלום, רק את ההזמנה הזו עם חיתוך התחרה המעודן, כאילו להגיד לי - תאכל את הלב איסי, כולם מבלים בחתונה, רק אתה לא.
תקוף זעם פתאומי הלכתי לחדר הפנוי והעפתי את כל הבגדים שלי על הרצפה, מניח למיטה העמוסה להשתחרר סוף סוף מהמשקל שהעיק עליה כל הזמן.
יכולתי לעשות את זה מזמן, הבנתי, פשוט להעיף אותם וללכת לישון לבד, לא לשכב לצידו ולארוב לנשיקות גנובות ולהסתפק באקטים הומואים במקום באהבה.
משכתי את המזוודות שלי מתחת למיטה ודחסתי לתוכן את חפצי. התכנון המקורי שלי היה לעוף משם עוד לפני שהוא יחזור, ולעזאזל עם השיחה ההיא, דירה ריקה מנוכחותי זה מה שהוא יקבל. לא מגיע לו יותר מזה חשבתי בזעם שהלך והתגבר ככל שמלאכת איסוף חפצי שהתפזרו בכל הדירה הלכה והתארכה.
סוף סוף גמרתי לאסוף הכל, ורק אז הבנתי שאין לי בעצם לאן ללכת, וגרוע מכך, הבנתי שאני כועס על עצמי שהגעתי למצב המביש הזה עוד יותר מכפי שאני כועס עליו.
ואז צץ במוחי הרעיון המטורף הזה איך להחזיר לעצמי את כבודי ולהחזיר לחגי כגמולו בפעולה קצרה וזריזה אחת, ולפני שאקבל רגליים קרות דחפתי את ההזמנה לכיס מכנסי, קפצתי על האופנוע שלי ודהרתי אל אולם החתונות המקסים שבו נערכה החתונה המהממת של אחותו של אהובי הסטרייט, חובב האקטים ההומואים שהפך אותי לגנב נשיקות.
האולם היה מחוץ לעיר במקום שהיה כנראה פעם אסם או משהו חקלאי אחר, והוסב לאולם ארועים.
באמת מקום חביב - לא גדול מדי, לא המוני מדי, מקושט בטוב טעם בסגנון כפרי. מאתיים איש הסבו סביב שולחנות עגולים מכוסים במפות כחולות ובמרכז, מול הבמה עליה ישב התקליטן שהשמיע מוזיקת מעליות שקטה עמד שולחן ארוך ומלבני. סביבו ישבו המשפחות של החתן והכלה בהרכב מלא וחגיגי במיוחד.
הגעתי אחרי החופה בשלב של נאומי הברכה לחתן ולכלה. כולם כרסמו את הלחמניות הקטנות שהוגשו בסלסלות קש חמודות, נשנשו סלטים יצירתיים, הרימו כוסות לחיים, והמתינו שהדיבורים יגמרו ואפשר יהיה להתחיל להתלבט בין דג על מצע פטריות לבין סטיק טרטר, או אולי עוף ביין?
אתם מכירים את השלב הזה - האתנחתא הזו ששמים תמיד בין החופה לבין הזלילה הגדולה.
חיפשתי בעיני את חגי וגיליתי אותו עולה עם כוס יין בידו אל הבימה הקטנה של התקליטן, ובעקבותיו שרי ורונית שנראו יפות מאוד ונרגשות מאוד.
גם הוא נראה מקסים בבגדים חדשים שעדיין לא ראיתי. כנראה שמתוך התחשבות ברגשותי הוא החביא אותם אצל שרי או אצל הוריו חלף הרהור במוחי, ולרגע שאלתי את עצמי אם לא כדאי שגם אני אתחשב ברגשותיו ואסתלק, אבל לא!
יותר מדי לילות ארבתי להזדמנות לגנוב ממנו נשיקות, לא יכולתי לסגת עכשיו.
חציתי במהירות את האולם ועליתי לבמה הקטנה בדיוק ברגע שהתקליטן גמר לבקש מהקהל הנכבד להקדיש את תשומת ליבו אל אחיה וחברותיה של הכלה שרוצים להגיד להם משהו חשוב.
קפצתי על הבמה והשתלטתי על המיקרופון. "הבלונדינית היא הבת דודה של הכלה." תקנתי את התקליטן המופתע, "ואני החבר שלו."
החזרתי לו את המיקרופון ולפני שאספיק להתחרט אחזתי בכתפיו של חגי, הצמדתי את פיו לפי ודחפתי לתוכו את לשוני.
תכננתי את הרגע הזה כל זמן הנסיעה לחתונה, והאמת היא שהייתי מוכן להתאכזב, הייתי מוכן שהוא ידחוף אותי מעליו ואולי אפילו ינסה להכות אותי, אבל לא. הוא נצמד אלי והניח לי לנשק אותו כאילו חיכה לנשיקה הזו מהרגע הראשון שעיני נפגשו בעיניו.
מרחוק שמעתי צעקות, מחיאות כפים וצחוק, אבל לא הנחתי לשום דבר להפריע לי. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני מנשק אותו והייתי נחוש בדעתי למצות את הרגע.
רק אחרי שהייתי חייב להפסיק כדי לנשום ראיתי שרונית ושרי עומדות לידינו ומתנשקות גם כן.
העפתי מבט סביבי וגיליתי שהקהל הפסיק להתעסק עם הסלטים והלחמניות. כולם עמדו, חלק צעקו, חלק צחקו, חלק מחאו כפיים.
הבטתי לעבר שולחן המשפחה. החתן והכלה שישבו באמצע קרנו מנחת וכשנפגשו מבטיהם בעיני הם החוו לעברי סימן וי לאות ניצחון והכלה שלחה לי נשיקה באויר - השמלה שלה באמת הייתה מהממת - והתנפלה בנשיקות על החתן שלא נשאר חייב.
ההורים של חגי עמדו נרעשים והמומים, פיותיהם פעורים. אימא של רונית - דודתו של חגי - התנודדה כאילו עמדה להתעלף בעוד בעלה החיוור מנסה להשיב את רוחה ומנפנף מעליה במטפחת.
בקיצור, זו הייתה חתונה מקסימה ומהממת שאף אחד מהמוזמנים אליה לא ישכח גם בעוד שנים רבות, ומה עוד אפשר לבקש מחתונה?
רק אחרי שקנינו את הדירה של חגי שהפכה להיות הדירה של שנינו אזרנו די מרץ לארגן סוף סוף את החדר הפנוי שעמד להפוך לחדר עבודה משולב בחדר אורחים, ובאותה הזדמנות גם צבענו את הקירות, החלפנו את ספת הזוועות, וריפדנו את שאר הרהיטים מחדש.
רק אז התפניתי למסגר ולתלות את ההזמנה ההיא מהחתונה הבלתי נשכחת של אחותו של חגי. היא עדיין יפה, אם כי קצת מקומטת אחרי הלילה שבילתה בכיס מכנסי.
"הרסת לי את נאום היציאה מהארון." היה הדבר הראשון שאמר לי חגי אחרי הנשיקה הראשונה שלנו. "מה אתה צוחק? אני מתכנן אותו בערך מהבר מצווה." הוסיף, ונישק אותי כשהודעתי לו שהוא דרמה קווין ושבמקום לנאום נאומים שיתחיל לחשוב איך להחזיר לי את כל חובות הנשיקות שצבר אצלי.
"זה היה בעצם הרעיון של רונית ושרי, לצאת בצורה כזו מהארון." הודה אחר כך, אחרי שכל המהומה הסתיימה וכולם גמרו לאכול והלכו הביתה.
החתן והכלה הסתגרו בחדר השינה וספרו צ'קים, ואנחנו שכבנו חבוקים במיטה וסוף סוף נהלנו את השיחה ההיא. "כמה ימים לפני החתונה תפסתי אותן מתנשקות. הן צחקו ממני ואמרו לי שהן יודעות עלי ועליך כבר מזמן והזמינו אותי לצאת יחד איתן מהארון לפני כל המשפחה."
"אבל למה לא אמרת לי כלום קודם?" התפלאתי.
"לא היה לי אומץ לדבר אתך. אחרי שאמרת שאתה רוצה לדבר איתי פחדתי שכבר מאוחר מדי לבקש סליחה." הסמיק חגי, "בגלל זה השארתי לך פתק על השולחן בכניסה."
"איזה פתק? לא ראיתי שום פתק." השתוממתי.
"כתבתי אותו על ההזמנה שהשארתי בכניסה." אמר חגי, "לא ראית אותו? אז איך ידעת להגיע לחתונה?"
הוצאתי את ההזמנה המקומטת מכיס מכנסי ואז הבנתי הכל. וזה מה שהיה כתוב על ההזמנה בכתב ידו הקטן והעגלגל של חגי.


איסי היקר שלי
אני מתנצל מעומק ליבי על כל מה שעשיתי לך, ועוד יותר על מה שלא עשיתי.
בבקשה תסלח לי ותגיע לחתונה. יש לי שם הפתעה ענקית בשבילך.
חוץ מזה אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך.
חגי

נ.ב. ויש לי חוב ענקי של נשיקות להחזיר לך

אין תגובות:

פרסום תגובה