קוראים

יום חמישי, 1 באוקטובר 2020

2. יומן בגידה

4. יעוץ זוגי
בטי - הפסיכולוגית המהוללת של בנצי התגלתה כגברת חביבה, שמנמונת ונעימת סבר בגיל העמידה. מעין דודה ממושקפת וחייכנית, ובניגוד לרוב הדודות שאני מכיר גם שתקנית מופלגת. היא הניחה לנו לדבר ורוב הזמן שתקה והקשיבה רוב קשב, והיה למה להקשיב – החל מהפגישה הראשונה בנצי קרע אותי לגזרים, מטיח בי האשמות שונות ומשונות שחלקן הכה אותי בתדהמה וחלקן, אני מודה, היו מוצדקות לגמרי.
"למה רק עכשיו נזכרת להגיד שנורא נפגעת כי לא הסכמתי לבטל לך פגישה עם קליינט כדי שתוכל ללכת ליום ההולדת של מימי?" נדהמתי, "למה אתה תמיד שומר הכל בבטן ולא אומר ישר מה מפריע לך?"
"ככה!" צעק בנצי ועיניו האדימו כמו שזה קורה לו כשהוא מתאפק לא לבכות.
ניסיתי לגעת בידו והוא משך אותה בגסות.
"אתה רואה?" התרתחתי, "אתה אף פעם לא נותן לי לגעת בך מחוץ לחדר השינה, למה אתה כזה? אני בסך הכל רוצה לעודד אותך קצת."
"לא צריך את העידוד שלך, בוגד אחד." סינן בנצי בנבזות, "ואני שונא שאתה נמרח עלי לפני אנשים אחרים."
"בטי זה לא אנשים אחרים, ולהחזיק יד זה לא להימרח." מחיתי, בולע את עלבוני, כי הוא צדק, באמת הייתי בוגד, ולא הפסקתי להיות בוגד גם כעת, אחרי שנתפסתי.
אמנם הבטחתי לו לא להיות יותר בקשר עם אף אחד מלבדו, אבל דאגתי לבמבי והתגעגעתי אליו, וגם אל חומי התגעגעתי נורא.
לכן המשכתי לדבר איתם במסנג'ר, אם כי לא שבתי לדבר עם חומי בטלפון מחשש שבנצי יעלה עלי. גם עם במבי לא שוחחתי יותר בסלולרי אלא רק במסנג'ר, משתמש במחשב של הסטודיו בשעות שבנצי לא היה שם.
אחרי שבועיים מיגעים מאוד של יעוץ זוגי שהסתכם בהטחת האשמות הדדית עשה לי חומי סיכום מצב עגום ביותר, "אתה עצבני, עצוב, סובל מכאבי ראש ומאקזמה שהרופא בטוח שהיא על רקע נפשי, והכי גרוע, אין לך שום סקס."
נאלצתי להודות שכן, הוא צודק. "אני מתגעגע לבמבי." הודיתי בבושת פנים.
"אז לך לבקר אותו."
"לא יכול, הבטחתי לבנצי לנתק איתו קשר."
"אבל לא ניתקת, אתם מדברים במסנג'ר."
"כן, כי אני דואג לו ומתגעגע אליו."
"אז תעזוב את בנצי ולך אליו."
"לא יכול לעשות לבנצי דבר כזה, אני אוהב אותו, אני אוהב את שניהם."
"נו, באמת גלי, זה לא יכול להיות."
"למה לא? למה אני לא יכול לאהוב שני אנשים?"
"אתה יכול לאהוב עשרים איש, אבל אתה חייב לבחור אחד מהם גלי, ככה זה."
"הלוואי והייתי יכול למזג את שניהם לבן אדם אחד."
חומי צחק ושב ואמר לי שבסוף אני אשאר קירח מכאן ומכאן, ואולי זה מה שאני צריך בעצם, להיות קצת לבד, להחליט בעצמי מה אני רוצה מחיי.
"אני יודע מה אני רוצה," התעקשתי, "אני רוצה לחיות עם בנצי ולעשות אהבה עם במבי."
"כמו כל גבר מצוי אתה רוצה לאכול את העוגה בלי לשבור את הביצים." גיחך חומי, "לא רוצה להתגרש מהאישה החוקית, אבל קשה לך לוותר על הפילגש."
"כן," נאנחתי, "בדיוק ככה." ואז, בעוד אני מתנה את צרותי, נפתחת הדלת ובמבי נכנס פנימה.
נפרדתי בחיפזון מחומי שנדהם לשמוע על הופעתו הפתאומית של במבי בסטודיו, ביקשתי ממיכלי - פקידת הקבלה שלנו - שתתפוס פיקוד, והחשתי את במבי אל בית קפה שידעתי שבנצי מדיר רגליו ממנו כי מנהל המשמרת שם היה יזיז של האקס שלו.
במבי לא נראה טוב, הוא השתעל ופניו היו חיוורים ועצובים. "אני מתגעגע אליך." אמר ואחז בידי מתחת לשולחן.
"גם אני." נאנחתי, אבל חמוד שלי..." הפסקתי באמצע המשפט כי נעשיתי מיוחם מרגע לרגע ואיבדתי את חוט המחשבה.
"מה גלי, מה רצית להגיד?" שאל במבי ופניו העדינים הוורידו מעט, כמו תמיד כשהיה מתרגש.
"אני כל-כך אוהב אותך." נאנחתי, "אני פשוט..."
"אני מבין, זה בסדר." לחץ במבי את ידי בעידוד וחייך חיוך אמיץ, "אני לא רוצה ללחוץ עליך, פשוט נורא רציתי לראות אותך, נדמה לי שרזית קצת, לא?"
"כן, לפחות דבר טוב אחד יצא מכל הבלגן הזה." ניסיתי להתבדח, "המיגרנה חיסלה לי את התיאבון."
"איך הולך הייעוץ שלכם?" התעניין במבי בנימוס.
"לא יודע, אתמול הוא נזכר איך לפני שנתיים הוא תפס אותי מוריד סרטי פורנו מהאינטרנט וחטף עלי התקפת כעס נוראית."
"ומה אומרת על זה הפסיכולוגית?"
"כלום. הפסיכולוגית שותקת ורושמת בפנקס שלה בזמן שאנחנו רבים ובוכים. בנצי אמר שהוא לא אוהב ללכת איתי למיטה כשאני כועס ועצבני, ואני אומר שאני כועס ועצבני כי הוא לא רוצה ללכת איתי למיטה, ואם יהיה לי די סקס אני אפסיק להיות עצבני. זה כמו הסיפור על הביצה והתרנגולת."
"אז לא הזדיינתם עדיין?"
"לא." אמרתי והסמקתי, כי זה לא היה ממש מדויק. ניסינו לעשות אהבה וזה לא הלך. שנינו היינו כמו קיפודים לא זהירים, וזה פשוט לא היה זה. העדפתי לשכוח את הניסיון המדכא הזה.
נפרדתי מבמבי בעצב וחזרתי שפוף לסטודיו רק כדי לגלות שם את בנצי, כעוס על היעלמותי המסתורית.
תירצתי את היעדרותי ברצון פתאומי לשאוף אוויר צח, והוא עיקם את פניו בחוסר אמון. שום דבר שעשיתי לאחרונה לא השביע את רצונו. הוא חשד בי כל הזמן, לא העריך את הויתור שעשיתי על במבי ועל חומי, וטען שאני לא מגלה די חרטה על פשעיי.
כשניסיתי להסביר שהבגידה שלי לא נובעת מאופיי הנוראי אלא ממצוקה אמיתית ושגם הוא אחראי למצב הוא האשים אותי בהתמכרות לסקס, וטען שאני שם דגש חזק מדי על זיונים.
"אתה לא חושב שאהבה חשובה יותר מסקס?" שאל במרירות, והביט בי במבט שוטם.
"כן." הודיתי, "אהבה חשובה יותר מכל."
אבל למרות כל השיחות, המאמצים והנסיעות הדו שבועיות לפסיכולוגית, לא חשתי אהוב כלל ועיקר.
כמו שניבא חומי חשתי כאסיר המנסה להוכיח לשווא את חפותו. בנצי הפך לסוהר האומלל שלי ואף אחד מאיתנו לא נהנה מתפקידו במחזה החולני שהצגנו אחד בפני השני. שנינו היינו עצבניים ומתוחים וגם בריאותינו סבלה ממצבנו הנפשי - אני סבלתי קשות מהאקזמה הארורה הזו ומכאבי ראש והוא התייסר בכאבים בגלל פריצת הדיסק ששבה להעיק עליו.
היינו לכודים בתוך מצב חסר מוצא וברור היה שמשהו חייב להשתנות.

תוך כדי עבודה בסטודיו הצצתי כבדרך אגב למחשב וגיליתי שם הודעה במסנג'ר מבמבי, "אני נורא נורא חולה." כתב לי, "חום גבוה, ראש כואב, אין לי אפילו אקמול אחד מחורבן בבית וצביקה באילת ואנ..." וזהו, המשפט נקטע באמצע המילה.
מודאג מאוד בדקתי וראיתי שהוא כתב את ההודעה הזו לפני כשעה וזהו, מאז לא היה ממנו כלום.
כבר שבוע שלם שלא שמעתי ממנו מילה, הייתי בטוח שהוא אצל הוריו בקיבוץ. לא היה לו שם מחשב ולמרות שחשבתי עליו כל הזמן לא ניסיתי ליצור איתו קשר, ניסיתי לשכוח אותו ולהתרכז בשיקום היחסים עם בנצי.
גם השיחות שלי עם חומי נעשו קצרות ונדירות מאוד. לאחרונה הוא נעשה סגור מאוד וקיצר בדבריו ואני חשתי שהוא כועס עלי משום מה, והתביישתי לשאול מה הבעיה.
חשתי מעורער, חסר ביטחון ואומלל עד בלי די. העדפתי להסתגר בתוך עצמי אפילו מפני ידידי הטוב ביותר, בעצם ידידי היחיד בעולם כולו. היו לי כמובן המון מכרים שפגשתי בסטודיו, אבל חברים לא היו לי בכלל.
כל החברים של בנצי התנהגו כלפי בידידות ובחיבה, אבל הם היו החברים שלו, לא שלי. רק חומי היה החבר שלי בלבד, וכעת חשתי שאני מאבד גם אותו, ולא עשיתי שום דבר כדי להחזיר אותו אלי. על פי תחושתי באותה תקופה לא הגיע לי שיהיו לי חברים.
לבוגד שפל כמוני הגיע לסבול ולהיות בודד, והנה פתאום ההודעה קורעת הלב הזו מבמבי ששוכב חולה ובדד בבית ואין לו אפילו אקמול להוריד את החום... מה אני עושה?
חשבתי על זה כמה דקות והחלטתי שאם אשאר נאמן לבנצי כמו שהבטחתי ואנטוש חבר חולה לא אוכל להביט יותר בפני בראי.
לקחתי ממגרת התרופות של המשרד חבילה של אקמולים ולכסניות למציצה, אמרתי למיכלי שאני הולך לעזור לחבר חולה שנתקע בלי תרופות ושאחזור בעוד שעתיים שלוש ופניתי לצאת.
"אבל מה להגיד לבנצי?" רצה אחרי מיכלי, "הוא ירצה לדעת למי הלכת?"
"תגידי לו שהלכתי לצבי, הוא חבר ותיק שלי, מישהו שהוא לא מכיר." זרקתי לה בחיפזון וברחתי.
בדרך שכנעתי את עצמי שזה לא שקר כי הרי שמו של במבי הוא באמת צבי, ובנצי באמת לא מכיר אותו, ואף אחד לא יכול לבוא אלי בטענות שגם עכשיו אני בוגד כי אני הולך אליו כדי לטפל בו, לא בגלל חרמנות, ובכל זאת אני מודה שעמד לי כל הדרך לדירה של במבי.
מזל שהדלת הייתה פתוחה, אם היא הייתה נעולה ספק אם היה לו די כוח להגיע אליה ולפתוח אותה. הוא היה ממש חולה - לוהט כולו מחום, רועד, מזיע ואומלל מאוד.
"הגעת גלי? זה באמת אתה?" במבי המסכן שלי לא האמין למראה עיניו כשראה אותי מולו.
"כן, בטח שהגעתי, טיפש אחד. היית צריך לטלפן. ראיתי את ההודעה שלך רק שעה אחרי שכתבת אותה."
נתתי לו אקמול ותה, הכנתי לו אמבטיה ריחנית וחמימה, ובזמן שהוא טבל בה החלפתי את המצעים הלחים שלו בנקיים. הוא היה כל-כך חמוד ומתוק, יושב בתוך בועות הסבון ומחייך אלי חיוך נחמד. החרמנות שלי שנרגעה מעט חזרה והתעוררה שוב.
מה שבאמת רציתי היה להיכנס איתו לאמבטיה ו... אבל המטבח שלו היה הפוך לגמרי ומלא כלים מלוכלכים, ואני החלטתי לנקות שם קצת לפני שאני מחזיר אותו למיטה ומצטרף אליו. ויכול להיות שההחלטה הזו שינתה את כל מהלך חיי, מצד שני קשה לי להאמין שדבר כזה קטן כמו שטיפת כלים יכול להשפיע עד כדי כך על חייו של בן אדם.
אני באמת לא יודע מה היה קורה אם הייתי נכנע לחרמנות שלי, אבל עובדה היא שלא עשיתי זאת. הלכתי למטבח וגמרתי את הכלים, ואז חזרתי לאמבטיה, עזרתי לבמבי לצאת, עטפתי אותו במגבת גדולה ו...
קול צעדי ריצה מהירה נשמעו מעבר לדלת ופתאום התפרץ פנימה בחור אחד שלא הכרתי.
"צביקה!" צעק במבי, השליך מעליו את המגבת והתנפל אל בין זרועותיו של האקס שלו שאימץ אותו אל ליבו וכיסה את פניו בנשיקות.
עד יומי האחרון אזכור את השמחה בקולו ואת הבעת האושר שצצה על פניו של במבי כשנוכח לדעת שצביקה קיבל את הודעתו שהוא חולה ומיד עלה על מטוס וחזר מאילת בשביל להיות איתו – ככה נראית ונשמעת אהבה אמיתית חשבתי לעצמי - ואחרי שאיחלתי לשניהם בריאות ואושר חזרתי, אבל וחפוי ראש, לסטודיו, רק כדי לגלות שבנצי חטף התקפת כעס בגלל העדרי, ביטל את כל פגישותיו לאותו יום והסתלק הביתה.
כשהתקשרתי אליו לנסות להסביר הוא כבר היה בדרך לבטי הפסיכולוגית. "חשבת שאני לא אדע שצבי זה בעצם במבי?" כעס עלי, "ומה זה הסיפורים שלך על מחלות ואקמולים?"
"זה לא סיפורים, הוא היה חולה ולא היה לו אקמול בבית, זה הכל. אין לך סיבה לכעוס, רק הלכתי לעזור לחבר חולה."
"חבר שאתה מזיין מהצד." עקץ אותי בנצי ברשעות.
"אנחנו כבר לא יחד, זה נגמר בנצי, אבל עדיין..."
"אתה עדיין אוהב אותו?"
"לא, זה נגמר, אבל אני..."
"אתה שקרן ובוגד! אני לא מאמין לאף מילה שלך, שקרן!" הוא סגר את הנייד שלו ויותר לא הצלחתי להשיג אותו.
רק בסוף יום העבודה - שלפי הרגשתי ארך בערך אלף שנה - הוא שב והתקשר אלי וביקש שאגיע ישר למשרד של בטי.
נסעתי לשם בלב כבד, חרד לבאות. חששתי מנאומי תוכחה וזעם, מדמעות והאשמות, אבל מה שקיבלתי היה גרוע עוד יותר.
מסתבר שבנצי שהמשיך להיפגש עם בטי תוך כדי הטיפול הזוגי שלנו החליט בעצה אחת איתה לחקור שוב את שורשי הנטייה המינית שלו, והיום מכל הימים הוא הגיע למסקנה שאולי הוא בעצם לא כל-כך הומו כמו שנדמה היה לו.
"מה?" נדהמתי לשמע נאומו המנוסח בקפידה מבלבלת, "על מה אתה מדבר? אנחנו חיים יחד כבר ארבע שנים בן ציון, מה פתאום החלטת שאתה בעצם סטרייט?"
"זה לא פתאום משה." החזיר לי בנצי כגמולי, "תמיד היו לי ספקות בנושא, וכבר כמה חודשים אני ובטי חוקרים את הקשר בין ההתעללות המינית שעברתי כילד ובין הנטיות המיניות שלי, לא מזמן הגעתי למסקנה שאולי ההרתעות שלי מיחסי מין אתך נובעת מכך שבעצם אני מעדיף נשים."
ולפני שכל הקוראים מתחילים להזיל דמעה על מר גורלו של בן ציון הקטן שעבר התעללות מינית אני רוצה לציין שמדובר סך הכל במשחקי רופא וחולה שהוא שיחק בזמנו עם בן דוד מבוגר ממנו בשנתיים שאהב מאוד למדוד לו חום בתחת כשבנצי היה בן עשר בערך. זה קרה מספר פעמים במשך חופשת קיץ רחוקה אחת, ובזמנו, כשבנצי סיפר לי על כך הוא צחק והתחרמן מזיכרון הילדות התמים הזה, וסיפר, די בגאווה, שאותו בן דוד הוא כיום דראג קווין מפורסם בברלין ועושה שם כסף טוב.
"אצלו פורים מגיע פעמיים בשבוע, וגם בשבתות." סיפר לי בעליזות בתקופה הרחוקה ההיא כשהוא עדיין לא היה יכול להוריד ממני את הידיים, והתנפל עלי בהתלהבות. מה פתאום המשחק הילדותי ההוא נעשה התעללות מינית ובנצי נעשה בעצם סטרייט?

5. קירח מכאן ומכאן
"אני לא רוצה לזרוק אותך מהבית." אמר בנצי כשחזרנו מבטי, "אבל אני חושב שזה יהיה הוגן יותר אם אתה תעזוב את הדירה, ואני מבקש שתעזוב גם את הסטודיו כי עדיף לדעתי שלא ניפגש בכלל."
לבי קפא בקרבי מרוב בהלה. "לעזוב לאן?"
הוא משך בכתפיו באדישות. "לאחד החברים שלך." אמר והתחיל לארוז את בגדי במזוודה שהוציא מתחת למיטה.
"אין לי חברים חוץ מחומי." אמרתי מיואש, והורדתי את המזוודה השנייה מעל הארון.
"מה עם במבי?"
"הוא חזר לאקס שלו. אני חושב שהם תמיד היו מאוהבים ו..." דמעות החלו למלא עיני, בבת אחת איבדתי גם את במבי וגם את בנצי.
חומי צדק, הוא תמיד חשש שאשאר קירח מכאן ומכאן.
הלכתי למסנג'ר ולמרבה הפלא האיש הקטן שלצד כתובתו של חומי היה ירוק. השארתי לו הודעה - עכשיו אני קירח מכל הצדדים, כולל הבית והעבודה. אין לי איש מלבדך חומי, אני צריך אותך, תעזור לי.
כמה דקות אחר-כך הוא התקשר לנייד שלי. "מה קרה חמוד?" שאל, ושוב השתוממתי לגלות שעצם שמיעת קולו החם והאוהד גורמת לי להרגיש יותר טוב.
"אבל איך הוא יכול לזרוק אותך מהבית ומהעבודה?" התרעם כששמע על החלטתו של בנצי.
"זו זכותו המלאה, הכל רשום על שמו, וחוץ מזה מגיע לי כי אני בוגד." הסברתי.
"אוי, גלי, באמת." נאנח חומי, "זה לא נכון."
"זה מה שמגיע לי." התעקשתי.
"אני לא מסכים אתך." מחה חומי בעייפות, "אבל אולי כדאי שבינתיים, עד שהכל יירגע, תבוא להיות קצת אצלי."
קבעתי להיפגש איתו בתחנת האוטובוס מול הדירה שלנו ויצאתי מהבית, נושא שתי מזוודות בידי, חש את עיניו של בנצי קודחות בגבי כל הדרך למטה.
חומי כבר המתין לי בניסן הדפוקה שלו שהוא סירב להיפרד ממנה למרות כל הפצרותיו של כושי, לחץ את ידי בכף יד גדולה ומיובלת של פועל - הוא תמיד התלונן שידיו גדולות ומכוערות, אבל המגע הנוקשה והחם של ידיו בידי חימם את לבי והרגיע אותי – ומיד יצאנו לדרך.
"הבחור שעמד במרפסת והסתכל היה בנצי?" שאל חומי והגיש לי קופסת טישו.
"לא יודע." שיקרתי וניגבתי את הדמעות שעיוורו אותי, "יכול להיות."
עד שגמרתי לייבש את עצמי הגענו לביתו שעמד בפרבר שינה מרוחק מכל המהומה העליזה של העיר הגדולה. רק אז התפניתי להביט בו כהלכה ולהגיע למסקנה שמי שצילם את התמונה שהוא שלח לי היה צלם איום ונורא כי במציאות חומי היה ממש בחור נאה, ואם בנצי היה מצלם אותו אז... ושוב פרצו הדמעות.
חומי הניח לי לבכות ככל אוות נפשי, ובלי לנדנד לי יותר מדי הכניס את מזוודותיי לחדר האורחים שלו שהיה קטן, אבל נעים, סידר את בגדי בארון קיר גדול, ואמר לי להרגיש כמו בבית.
הטלתי את עצמי על הספה הנפתחת שהועמדה לרשותי ובכיתי עד שנרדמתי, מותש לחלוטין.
למחרת בבוקר קמתי עם כאב ראש נוראי, אבל קצת יותר רגוע, ואחרי שלקחתי אופטלגין ושתיתי הרבה תה שמתי לב פתאום שרק אני וחומי לבד בבית.
"אבל איפה החבר שלך?" נדהמתי, "איפה כושי?"
"כושי לא גר כאן יותר." אמר חומי קצרות, והמשיך לרוקן את המדיח, "נמאס לו מזוגיות, הוא עזב לפני שבועיים בערך."
"אבל למה לא סיפרת לי כלום?" התרעמתי, "חשבתי שאנחנו חברים?"
חומי משך בכתפיו והפך אלי את גבו, "היית עסוק עם הצרות שלך ולא רציתי להעיק עליך עם שלי, וחוץ מזה כל הזמן קיוויתי שעוד מעט הוא יירגע ויחזור. אני עדיין מקווה שזה יקרה."
נחפזתי אליו וחיבקתי אותו. "אני כל-כך מצטער חומי, אני באמת נורא מצטער." לחשתי.
הוא החזיר לי חיבוק חזק וחם ואחר-כך הרחיק אותי ממנו בעדינות, אך בתוקף.
"מה שקרה קרה," אמר בנחת, "אין טעם להתאבל יותר, החיים שלנו לא נגמרו עדיין וצריך להמשיך הלאה."
וזה מה שניסינו לעשות במשך החודשים שבאו אחר-כך, להמשיך הלאה.

ברור היה שאני לא יכול לחיות על חשבונו של חומי שנזקק לשותף שיעזור לו עם ההוצאות שלו, ומאחר ולא קיבלתי יותר משכורת מהסטודיו שרשמית היה רשום על שמו של בנצי, אם כי אני הייתי המנהל בפועל, היה עלי למצוא עבודה חדשה.
בצבא הייתי אפסנאי למרות שרציתי להיות קרבי. שנאתי כל רגע בעבודה הזו. חשתי שזו השפלה איומה, אבל מאחר והיו לי בעיות של לחץ דם גבוה יצא שנתקעתי באפסנאות.
חומי מצא לי עבודה כאפסנאי במפעל שהוא עבד בו, ובזכות ההמלצות החמות שלו והניסיון שצברתי בצבא הם הסכימו לשכור אותי לתקופת ניסיון, ואף פעם לא התחרטו על כך. למרות שבלגנתי כהוגן את חיי הפרטיים בעבודה אני אדם מאוד מסודר ויסודי וכיום, אחרי שהתגברתי על האכזבה של היותי תומך לחימה בלבד ולא לוחם, אני מודה שהצבא צדק כשהציב אותי באפסנאות - העבודה הזו הולמת אותי ואני טוב בה מאוד.
מהר מאוד העלו את משכורתי, חתמו איתי על חוזה לשנה והרחיבו מאוד את סמכויותיי. למעשה הפכתי ליד ימינו של מנהל המחסן שהיה מאושר לקבל בן אדם רציני, מסור וחרוץ כמוני לעבודה. העובדה שהייתי מסור לעבודה כי חיי הפרטיים היו ריקים מתוכן לא הייתה ידועה לו כמובן, ואני לא טרחתי לספר לו על כך.
לכאורה אפשר היה לחשוב שהחיים שלי חזרו למסלולם, אבל למעשה, גם שלושה חודשים אחרי הפרידה מבנצי ומבמבי הייתי שבור ומרוסק לגמרי מבפנים.
כלפי חוץ תפקדתי נהדר, אבל מבפנים לא הצלחתי להתאושש. היחיד שידע זאת היה חומי שגם הוא המשיך להמתין לכושי שלו שיחזור אליו. רק הוא היה יכול להבין לליבי. כל החברים שלו שלאט לאט הפכו גם לחברים שלי (נדמה לי שמתחיל להסתמן כאן איזה דפוס, לא?) היו משוכנעים שאנחנו זוג, ובאמת נהגנו כזוג, ומדי פעם אפילו ישנו יחד, ואפילו נרשם פה ושם סקס שהיה בעיקר סקס חרמנות ונחמה, והיה מספק, בדרכו שלו.
לא היינו מאוהבים, רק חברים טובים, ושנינו ידענו את זה היטב. הגענו למיטה אחרי כמה ימים של מגורים משותפים כשחגגנו על בקבוק יין את קבלתי לעבודה. שנינו גמרנו, אבל לא הייתה חדירה, לא היו נשיקות פה אל פה, וגם לא מקלחות משותפות. זה היה סקס קר ויעיל בין שני גברים שנזקקו לפורקן מיני וחיבבו זה את זה מספיק כדי להשתמש אחד בגופו של השני להשגת הפורקן המיוחל, אבל לא היה שם שום דבר נוסף חוץ מחברות וחיבה כנה. אני אסיר תודה לחומי שלא ניסה אף פעם להעמיד פנים שיש במין שלנו יותר מכך.
"כושי הוא אהבת חיי." אמר בפשטות אחרי שגמר וניגב בזהירות את בטני. "אתה בחור מתוק והחבר הכי טוב שלי גלי, אבל אני לא חושב שאני מסוגל לאהוב מישהו אחר חוץ ממנו, אני מצטער."
"זה בסדר גמור." חיבקתי אותו, "אני מבין." ובאמת הבנתי.
"אם לא תרצה יותר לעשות את זה אני אבין." המשיך חומי והביט ישר בעיני, "אם אני אצטרך זיון בצורה נואשת אני פשוט אלך לגן."
"לא, אל תלך לשם." ליטפתי את שערותיו, "מגעיל לעשות את זה בחוץ, גם אני עדיין אוהב את בנצי וזה סידור טוב לבינתיים."
"בסדר." הסכים חומי, נישק קלות את לחיי והלך להתקלח.
איך ידעתי בביטחון כזה שלמרות הכל, ואחרי הכל, הבן אדם שאני הכי מתגעגע אליו, חש בחסרונו, ורוצה אותו חזרה הוא דווקא בנצי?
פשוט מאוד, קראתי בעיתון. מאז שנפרדנו בנצי שלי הפך לדמות מפורסמת במדורי הרכילות, וכמעט כל שבוע הופיעה עליו ידיעה חדשה, בדרך כלל בצירוף תמונתו, כשכל פעם תלויה עליו בחורה חדשה. דרך העבודה שלו כצלם הוא הכיר המון דוגמניות, או בחורות ששאפו להיות דוגמניות, וכולן שמחו מאוד לצאת לבלות איתו, והיו יותר מלהוטות לפרסם תמונה שלהן עם הצלם המהולל - בנצי!
כל פעם שראיתי תמונה כזו הייתי חוטף התקפת זעם!
"זה שהוא מחליף אותן כל שבוע רק מראה לך עד כמה זה לא רציני." ניסה חומי לנחם אותי, אבל לא התנחמתי. קינאתי וזעמתי, וסבלתי כאבי ראש וגב איומים.
חומי החליט שאני סובל כי אני חי בצורה לא בריאה, לקח אותי לריצות ערב ולמכון כושר, והאכיל אותי רק במזון אורגני מלא ויטמינים נטולי רעלים, ובאמת התחטבתי ורזיתי, וחיצונית נראיתי מצוין. כמעט כמעט שהצלחתי להבחין בריבועים על הבטן, חבל שהשערות הסתירו, אבל בכל זאת לא הרגשתי טוב יותר.
עדיין, כל פעם שראיתי את בנצי עם איזה יפיופית תורנית דבוקה אליו הייתי חוטף כאב ראש.
מדי פעם הייתי מתקשר למיכלי - פקידת הקבלה של הסטודיו - או שהיא הייתה מתקשרת אלי, וככה ידעתי מה בדיוק המצב בסטודיו, והמצב לא היה טוב.
בנצי קידם את מיכלי לתפקיד שלי, ושכר לו עוזר צלם בשם אריק, "בחור נחמד מאוד." אמרה מיכלי, מנסה להסתיר את העובדה הברורה מאליה גם דרך הטלפון - היא מאוהבת באריק שמצידו לא נשאר אדיש לקסמיה.
השניים עשו הכל כדי שהסטודיו יצליח, אבל התקשו להתמודד עם השיגעונות של בנצי שהלכו והתגברו מאז שעזבתי.
"הוא לא מקיים פגישות עבודה, נעלם, מתנהג בצורה מוזרה, נעשה פתאום רודף שמלות, והוא גם מעשן ושותה יותר מדי." הלשינה מיכלי, ואחר-כך התחננה שאסביר לה איך מתמודדים עם מס הכנסה, ומה להגיד לספק הזה או ההוא, ומה עושים עם הקבלות ההן. הסטודיו שלי, שהקמתי בעשר אצבעות ובעמל כה רב, הלך והתפרק בגלל שלא הייתי שם, ואני יצאתי מדעתי מכעס ומתסכול.
"אז תיסע לשם ותסדר הכל." אמר חומי שקץ בתלונותיי, "אם אתה היחיד שמסוגל להתמודד עם כל הבעיות פשוט סע לשם ותסדר הכל."
"אבל בנצי אמר..."
"בנצי שלך התנהג כמו חרא כשהעיף אותך." אמר חומי בקוצר רוח, "הוא ניצל את רגשות האשמה שלך ואת זה שהכל רשום על שמו, ואתה אכלת את זה כי אתה דביל. הגיע הזמן שתתעורר ותריח את המציאות גלי! השקעת זמן וכסף בסטודיו ובסוף חטפת בעיטה בתחת. זה לא בסדר, ואם לא תיסע לשם ותתמודד איתו הוא יישאר בלי פרנסה וכל ההשקעה שלך תלך לעזאזל."

 

6. האור בקצה המנהרה

חשבתי על זה כמה ימים ובסופו של דבר ביקשתי כמה ימי חופש מהעבודה, נפרדתי מחומי ונסעתי לסטודיו. מיכלי נפלה על צווארי בדמעות, ואריק לחץ את ידי בשתי כפות ידיו ואם לא היה כל-כך מודע לזה שאני הומו בטח היה גם מחבק אותי מרוב שמחה,
נכנסתי למשרד שלי ותפסתי את הראש בידיים - אלוהים ישמור, איזה בלגאן!
"הפקידת קבלה החדשה שלנו נסעה להודו באתרעה של יומיים ואני מנסה להיות גם במשרד וגם בקבלה." התנצלה מיכלי בדמעות, וברחה החוצה.
"מאז שהיא בהריון היא נורא רגישה." הסביר אריק.
"בהריון?" נדהמתי, "איך היא נכנסה להריון?"
אריק הסמיק ושני הבחורים הנחמדים שהיו אמורים להיות העוזרים שלו החליפו מבטים ופרצו בצחוק.
אחרי שניה גם אני קלטתי איזה טמבל אני וצחקתי איתם.
"אנחנו מתכננים להתחתן." הסביר אריק, אבל המצב כאן כל-כך מבולבל עד שלא הספקנו אפילו להירשם ברבנות ולקנות טבעות."
"לכו להירשם ברבנות עכשיו, ובדרך חזרה תכנסו לחנות טבעות." הוריתי להם, "מעכשיו אני אחראי על הכל, קחו את הזמן שלכם, תכנסו לקניון דיזינגוף, יש שם חנות טבעות מקסימה, ותמסרו לבעל הבית ד"ש, הוא מכר ותיק שלי." שלחתי אותם לדרכם, הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד.
יומיים תמימים עבדתי בלי הפסקה, תופס מדי פעם תנומה על הספה במשרד. הבלגאן היה נוראי, אבל הסטודיו עמד על בסיס כלכלי טוב ומיכלי באמת התאמצה והשתדלה מאוד. הבעיה העיקרית הייתה בנצי, שכאילו בכוונה, חיבל במאמצי הצוות למשוך יחד את העגלה.
הייתי צורח עליו כהוגן, אבל הוא פשוט נעלם ואיש לא ידע לאן.
ביום השלישי, כשסוף סוף ראיתי את האור בקצה המנהרה, בדיוק אחרי שקיבלתי לעבודה פקידת קבלה חדשה והודעתי לצלם חדש ומבטיח בשם סשה שהוא התקבל לעבודה אצלנו, צץ פתאום השותף האובד שלי והתייצב במשרד.
למרות ששלושה ימים כעסתי עליו מאוד ברגע שראיתי אותו דבר ראשון רציתי לחבק אותו חזק ולהגניב נשיקה על צווארו, רק עכשיו קלטתי כמה התגעגעתי אליו.
קמתי ונעמדתי מולו, סוקר אותו בשתיקה, מניח גם לו לבדוק אותי. הוא נראה עייף ומלוכלך והסריח מטרפנטין, וגם אני, אחרי שהייתי סגור במשרד שלושה ימים לא נראיתי במיטבי.
"אתה נראה נהדר גלי." אמר בנצי וחייך אלי את חיוכו הטוב והמוכר, ופתאום - עד היום אין לי מושג איך זה קרה - היינו אחד בזרועות השני.
כל החודשים הללו של כעס, האשמות ואומללות נשכחו כלא היו ואנחנו היינו צמודים זה לזה, טורפים אחד את השני ברעבתנות.
בחיים לא הייתי מאמין שבנצי יניח לי להפשיט אותו במשרד, ימצוץ לי את הזין בהתלהבות אמיתית ובלי לטרוח לכבות את האור או לסגור את החלון, ישב לי על הזין וישתולל ככה.
לקראת הסוף הייתי צריך לסתום לו את הפה עם כף ידי מפחד שמישהו ישמע את גניחותיו ויפרוץ למשרד כדי לבדוק מה קורה שם. רק אחרי שנרגענו קצת והתלבשנו התחלנו לדבר. "לאן נעלמת לכל-כך הרבה זמן." שאלתי וכפתרתי את חולצתו המוכתמת בצהוב וירוק.
"לאן אתה חושב?" שאל וניסה לגרד כתם צבע שמן ורוד ממכנסיו.
"ציירת." הסקתי את המסקנה המתבקשת מאליה, "נהדר! חשבתי שברחת לאיזה מקום עם מישהי."
בנצי צחק. "מה פתאום? מה יש לי לעשות עם בחורה?"
"די הרבה לפי התמונות שלך במדורי הרכילות."
"אהה! שטויות. אל תאמין למה שמספרת התשקורת, הכל בגלל היחצ"ן שלי, טיפש כזה. אני באמת צריך לפטר אותו."
"לא היחצ"ן שלך הצטלם תחת כל עץ רענן עם בחורות מעדות עמק הסיליקון." ציינתי בעוקצנות.
"עזוב." ביטל בנצי בקלילות אגבית את כל הצילומים הללו שגרמו לי סבל כה רב. "זה היה סתם... אפילו בטי חשבה שאני מגזים עם זה."
"מה שלום בטי? אתם עוד נפגשים?"
"כן, מדי פעם, יותר בקטע של חברות. אני נורא עסוק בציור, ונמאס לה ממני בתור מטופל. היא הגיעה למסקנה שסטרייט כבר לא יצא ממני בגלגול הזה."
"אז חזרת להיות הומו?" התעקשתי להעמיד דברים על דיוקם.
"נו, די כבר, אל תדבר שטויות גלי. אף פעם לא הפסקתי להיות הומו."
"אתה התחלת עם השטויות האלו של להתחבר לסטרייט הפנימי שבך."
"נו, כן. הייתי נורא פגוע ממה שעשית גלי, למרות שאחרי שחשבתי על זה הרבה הגעתי למסקנה שגם אני טיפה אשם. הבנתי שזו הייתה הדרך שלך להסביר לי שקשה לך ואתה רוצה שינוי. חבל שלא דיברת איתי במקום לפתוח כרטיס באטרף."
"ניסיתי לדבר איתך בנצי, אבל לא הצלחתי. לא יודע למה."
"כי כעסתי עליך נורא גלי. התפוצצתי מכעס, לא ידעתי להסביר לך עד כמה אני כועס אז פשוט הפסקתי לעשות אתך סקס, קיוויתי שאולי ככה תבין."
"להבין מה? למה כעסת עלי? מה עשיתי לך רע?"
"הכרחת אותי לצלם. לא הבנת שאני צייר, לא צלם."
"הכרחתי אותך? אני הכרחתי אותך? מה פתאום? מי עשה לך תערוכה אם לא אני? ומי אמר לך מאה פעמים ביום איזה צייר מוכשר אתה? הרי כל הסטודיו הזה הוקם רק כדי שתוכל לצייר בשקט?"
בנצי נאנח, התיישב מולי ואחז את כפות ידי בידיו המוכתמות בצבע. כבר מזמן לא ראיתי אותו כל-כך נלהב, רגוע, בטוח בעצמו, מאושר. עיניו התנוצצו בברק שלא נראה בהן מאז... מאז שהקמנו את הסטודיו והוא הפך לצלם שמצייר בשעות הפנאי.
"להיות צלם מפריע לך לצייר?" התחלתי להבין.
הוא הנהן וחייך, מרוצה שסוף סוף אני מבין. "לא אכפת לי לעבוד בכל מיני עבודות שחורות מהצד, אני יודע שצריך להביא פרנסה הביתה וקשה לחיות רק מאמנות, אבל הצילום הזה... תבין גלי, נעשיתי צלם כזה טוב כי מה שלקחתי מהציור השקעתי בצילום. זה כאילו שתיקח משורר ותיתן לו לכתוב פרסומות, או שתיקח סופר ותיתן לו לכתוב מאמרים על פוליטיקה, הוא יעשה את זה טוב כי הוא מוכשר בכתיבה, אבל זה יהרוס לו את האמנות, יפרוט אותה לפרוטות, אתה מבין?"
"אני חושב שכן." עניתי לאיטי.
"לא אכפת לי לעבוד בכל דבר, אפילו לתקן פנצ'רים או להיות סבל או..."
"להיות אפסנאי." הצטחקתי.
"כל דבר, רק לא משהו שקרוב לאמנות. כשאני משקיע בצילום אני לא מצליח לצייר ואז אני שונא את עצמי ואותך, ואז הסקס שלנו הולך, ואחרי זה הכל מתחרבן ואתה פותח כרטיס באטרף."
"למה לא אמרת לי את זה לפני שלוש שנים כשפתחנו את הסטודיו? הייתי כל-כך אומלל בנצי."
"אני יודע, לא הבנתי בעצמי איזה טמבל אני. לקח לי המון זמן לקלוט מה קורה איתי."
עשינו הפסקה ארוכה כדי להתחבק ולהתנשק, ואחר-כך חזרנו לדבר. הייתי חייב לברר את הסיפור הזה עם ההתעללות המינית.
בנצי צחק ואמר שנכון שהבן דוד שלו היה מבוגר ממנו בשנתיים, אבל מי שבאמת המציא את המשחק ברופא וחולה והתעקש תמיד להיות החולה היה הוא. בן דודו המסכן התחנן וביקש לא להיות כל הזמן רופא, ורצה שגם לו יבדקו חום, אבל הוא סירב בתוקף וטען שבגלל שהוא הצעיר יותר רק הוא יכול להיות חולה.
"אחרי שבטי עלתה על זה היא צחקה נורא, אמרה לי שאפסיק לבלבל לה את המוח, שאשלים עם זה שאני הומו ואמן, ואלך לסדר את החיים שלי."
"נו, וסידרת אותם?" שאלתי בסקרנות
"הכל מסודר, חסר לי רק בן זוג, רצוי אחד שמעריץ את הציור שלי ומסוגל להעמיד לי תערוכה וגם עוד משהו." צחק בנצי ומשך אותי החוצה, "בוא נלך הביתה ונתרחץ יחד, אני מת לסבן לך את הגב."
זהו, חזרתי הביתה ופצחתי בירח דבש מחודש עם בנצי שדבר ראשון לקח אותי לראות מה הוא צייר בזמן העדרי.
ומה אתם חושבים הוא צייר? אותי כמובן, ובעירום!
"ציירתי מהזיכרון ומצילומים שלך." אמר, מרוצה מאוד מעצמו.
חטפתי סחרחורת מלראות את עצמי בגרסאות כה רבות, מרוח על כל-כך הרבה בדים, אבל הציורים היו מדהימים!
אין ספק שהעבודה הזו הייתה ראויה לעוד תערוכה.
למחרת חזרתי לחומי יחד עם בנצי והצגתי אותם אחד בפני השני. חומי התנהג למופת, בירך אותנו בכנות ובשמחה, התלהב מאוד מהציורים של בנצי, וקנה אחד מהם – אני מתגלח בערום, חושף את ישבני לפני כל העולם.
רציתי להתפטר מהעבודה באפסנאות כדי להקדיש את עצמי שוב לסטודיו, אבל הבוס לא היה מוכן לשמוע על עזיבתי ומנהל המחסן כמעט חטף התקף לב מהרעיון.
אחרי שחשבתי על הבעיה לעומק החלטתי שעדיף באמת שאני אשאר לעבוד כאפסנאי. דנתי בכך עם בנצי והחלטנו שנישאר שותפים שקטים בסטודיו ונפקיד את ניהולו היום יומי בידי אריק ומיכלי.
התערוכה השנייה של בנצי קיבלה סיקור נרחב בעיתונות, הפעם המבקרים התלהבו ממנה קצת פחות, למרות שכולם שיבחו את הטכניקה של הצייר, אבל הקהל נהר אליה בהמוניו וקנה את כל התמונות תוך פחות משבוע - אין מה להגיד, עירום מוכר!
אני מודה שההתלהבות העצומה של חברי הקהילה מתמונות העירום שלי שיפרה מאוד את הערכתי העצמית.
הזמנו לפתיחה החגיגית את כל מכרינו ועודדנו אותם להזמין גם את כל החברים שלהם. חומי היה כמובן אחד האורחים. בנצי חיבב אותו מאוד, ומעולם לא שאל אותי מה בדיוק עשיתי איתו בתקופה שגרתי אצלו. אף פעם לא ניסיתי לספר לו את האמת, לא הכל צריך לדעת, גם אני לא שאלתי אותו אף פעם מה בדיוק הוא עשה עם הבנות הללו בעלות מחשופי הסיליקון אחרי שסיים להצטלם איתן.
חומי נהנה מאוד מהפתיחה, שמחתי לראות שהרבה בחורים ניסו לחזר אחריו ולהשיג את מספר הטלפון שלו. קיוויתי שיצא מזה משהו, היה עצוב לי לחשוב עליו חי לבד, ממשיך להמתין לשווא בבדידות והולך פעם בשבוע לזיין בגן.
פתאום הנייד שלו צלצל. הוא דיבר מספר שניות, החוויר, נופף לי לשלום ודהר החוצה. רצתי אחריו ותפסתי אותו ליד המכונית שלו.
"מה קרה חומי? לאן אתה בורח?"
"זה כושי, הטיפש הזה, אם הוא ימות לי אני ארצח אותו!" הוא היה נסער, רעד ובכה ולא היה במצב לנהוג לשום מקום.
"מה קרה חומי? מה קרה לכושי? מה הוא עשה?"
"דהר כמו מפגר על האופנוע המחורבן שלו ועשה תאונה. תמיד ידעתי שזה יקרה יום אחד, עזוב אותי, אני חייב להגיע אליו מיד."
"אתה לא במצב לנהוג, תראה איך אתה רועד! אני אסיע אותך."
"השתגעת? אתה לא יכול לעזוב את בנצי באמצע הפתיחה, תחזור אליו."
"אל תדבר שטויות חומי." אמר בנצי שצץ במפתיע מאחורי, "אתה תעשה תאונה אם תנהג במצב כזה. אני וגלי נבוא אתך, אסור שתהיה לבד ברגע כזה."
"אבל הפתיחה!" מחה חומי נואשות, למרות שהמכונית כבר עשתה את דרכה לבית החולים - כמובן שבנצי השתלט על ההגה, הוא לא מסוגל להניח למישהו להסיע אותו.
"הם יסתדרו מצוין בלעדינו, אני את שלי כבר עשיתי ויש להם את גלי בעשרות גרסאות על הקיר." אמר בנצי בתקיפות, "אל תדאג כל-כך חומי, יהיה בסדר."
העצה לא עזרה, עצות מסוג זה אף פעם לא עוזרות. חומי המשיך לדאוג גם אחרי שהרופא נשבע לנו שכושי סך הכל שבר כמה עצמות - שלוש צלעות, קרסול ימין ויד שמאל- אבל שום סכנה לא נשקפת לחייו.
"מצד שני," אמר לנו הרופא, "מאחר ואנחנו מרפאים רק עצמות שבורות, לא טמטום, אם הבחור הזה ימשיך להשתולל ככה עם האופנוע שלו בסוף הוא ייהרג."
"אל תדאג." אמר חומי בהחלטיות, "בבעיית הטמטום שלו אני כבר אטפל בעצמי."
"אני המטומטם?" נעלב כושי אחרי שחומי התנפל עליו בזעם ואיים עליו ברצח אם הוא יעלה שוב על אופנוע, "ומה אתה? אוויל משריש שכמוך! למה אתה חושב שהשתוללתי ככה על האופנוע?"
"כי אתה אידיוט!" רעם חומי ונישק את פניו החבולות.
"ואתה טיפש שלא מבין שום דבר מהחיים שלו." החזיר לו כושי נשיקה.
אחרי שהם החליפו במשך זמן מה עלבונות, חיבוקים ונשיקות, מדהימים לחלוטין אותי, את בנצי, ואת שני הקשישים המופתעים שחלקו עם כושי את חדרו בבית החולים, הסתבר שגם כושי התגעגע נואשות אל חומי, אבל פחד לנסות לחזור אליו כי שמע שהוא חי עם מישהו, ומרוב ייאוש ואומללות השתולל על האופנוע ועשה תאונה.
"מי זה הבחור הזה שאתה חי איתו?" שאל את חומי, "אתה אוהב אותו?"
"איזה ילד טיפש." נאנח חומי באושר, "בטח שאני אוהב אותו, הוא החבר הכי טוב שלי. יש לי תמונה של התחת הערום שלו תלויה אצלי בחדר השינה כדי שלא אתגעגע אליו יותר מדי אחרי שהוא חזר לגור עם החבר שלו."
לקח לנו כמה דקות להסביר לכושי המבולבל את התסבוכת. המסכן סבל גם מזעזוע מוח קל וההסברים שלנו עשו לו כאב ראש, אבל הכל הובהר סוף סוף, ואני די בטוח שאפילו הקשישים ההמומים למראה שני גברים מתנשקים בלי בושה הבינו בסופו של דבר הכל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה