2 מחשב מסלול מחדש

"מיד הבנתי מה קרה." גילה איתי לדוד אורי כשהם ישבו במיון והמתינו לרופאים שישאבו את תוכן קיבתו של עמיר, "וישר התקשרתי לאמבולנס, רק אחר כך קראתי את המכתבים שהוא כתב, הנה הם, פה." שלה את המכתבים מכיס הדגמ"ח שלו ומסר אותם לאורי החיוור.

"טוב עשית ילד." חיבק אורי את כתפיו של אחיינו שנראה, למרות המדים שלבש, כמו ילד אבוד.

"אני לא מבין איך הוא היה יכול לעשות לנו את זה." החלו דמעות לזלוג על לחייו השזופות של החייל הצעיר, "הכול באשמת אימא, אם היא לא הייתה עוזבת אותו..."

"לא נכון איתי, אימא שלך לא אשמה בשום דבר, אף אחד לא אשם." אמר צביקה שהתעקש לבוא גם כן לבית החולים יחד עם אורי. "אבא שלך היה מדוכא עוד לפני שהם התגרשו."

"אני יודע, אבל אני בטוח שאם היא הייתה נשארת איתו הוא לא היה מנסה להתאבד, היא אשמה." התעקש איתי שהיה קשור מאוד לאביו, והפרידה של הוריו זעזעה את עולמו.

אורי וצביקה החליפו מבטים, אורי הניד לאות לאו, אבל צביקה אמר שמספיק כבר עם זה, ואם הילד מבוגר מספיק להיות חייל הוא כבר מבוגר מספיק לדעת את האמת, ודי כבר עם כל השקרים והסודות האלה שרק מרעילים את כולם.

"איזה סודות, על מה אתם מדברים?" דרש איתי לדעת, "תספרו לי."

צביקה כבר עמד לחשוף את הסוד שעמיר הצליח להסתיר כל כך הרבה שנים, אבל בדיוק אז הגיע הרופא התורן הצעיר והעייף, ובישר להם שעמיר יצא מכלל סכנה, והם יכולים להיכנס לראות אותו.

"אם לא הייתי מזמין אמבולנס אבא היה מת?" שאל איתי בקול רועד.

"סביר להניח שכן." אמר הרופא, "אבל מצד שני, ראיתי אנשים במצב הזה שרק ישנו יום יומיים ואחר כך התעוררו, ויש גם אחרים שנשארו בקומה, תלוי, כל אחד מגיב אחרת, לאבא שלך היה מזל שהגעת והצלת אותו."

"הוא ער? הוא יודע מה קורה איתו?" שאל אורי בדאגה.

"הוא ער, אבל עדיין די מבולבל, אחרי כמה ימים במחלקה פסיכיאטרית הוא בטח ירגיש יותר טוב." ניסה הרופא לעודד אותם.

"מה מחלקה פסיכיאטרית? אבא שלי לא משוגע!" נזעק איתי בבהלה.

"לא אמרתי שהוא משוגע, אבל הוא ניסה להתאבד, ולכן הוא חייב להתאשפז לאבחון בפסיכיאטרית. אל תדאג, הם יטפלו בו יפה, יתנו לו תרופות ויוציאו אותו מהדיכאון, הוא יצא משם כמו חדש." הבטיח הרופא, פתח את הוילון שהפריד בין מיטתו של עמיר לשאר המיטות במיון, ואץ לדרכו.

עמיר שכב, עיניו פקוחות, בוהה בתקרה, מתעלם מהם. "אבא." לחש איתי, מתאפק לא לפרוץ בבכי, "מה שלומך אבא?"

"מה שלומו? למי אכפת מה שלומו?" התמלא פתאום אורי זעם נורא, התיישב על קצה המיטה, תפס את כתפיו של עמיר וניער אותו בכוח, "דביל אחד, אני כל כך כועס עליך שבא לי להרוג אותך!" התפרץ בכעס, "למה עשית שטות כזו?"

"כי רציתי למות." הסביר עמיר בשלווה, והפנה את מבטו אל איתי, "סליחה חמוד, אם הייתי יודע שתקבל חופש... קיבלת חופש, נכון? לא ברחת מהצבא?"

"לא, מה פתאום? זכיתי במקום ראשון בתחרות ניווט וקיבלתי חמשוש, ובגלל שאימא והבנות נסעו לטורקיה אז..." הוא החל להתייפח, "כל כך נבהלתי אבא." ייבב כאילו היה שוב ילד קטן ומבוהל, "למה עשית את זה אבא?"

מצוקתו של איתי ניערה את עמיר מאדישותו, הוא התיישב וחיבק את בנו, "סליחה חמוד, אל תבכה, אני מצטער, חשבתי שככה יהיה יותר טוב לכולם, שעדיף אם אני אמות."

"למה? איך יכולת לחשוב דבר כזה?" איתי בחן בדאגה את פני אביו, "מה הבעיה אבא?" שאל, "זה בגלל אימא, בגלל שהיא עזבה אותך?"

עמיר נאנח. "כן, קצת... גם, וגם בגלל ש... לא חשוב, זה מסובך חמוד."

"לא, זה לא מסובך בכלל." איבד צביקה את סבלנותו, "אבא שלך התאבד כי הוא פחדן, הוא העדיף למות ולא לגלות לכולם שהוא הומו, זה הכול."

"מה הומו? אבל הוא ואימא... מה השטויות האלה?" קם איתי ממקומו, נסער מאוד, "נכון שהוא סתם מדבר שטויות אבא?"

"לא, לצערי הוא צודק." אמר עמיר בקול עייף, ונשכב שוב, "חבל שלא הצלחתי." הוסיף, ומשך את הסדין מעל לראשו.

"אבל אבא ..." מחה איתי, וניסה למשוך את הסדין מעל פניו של אביו, אך לשווא, אחות נמרצת שסניטר אדיש השתרך בעקבותיה התפרצה פנימה, והודיעה להם במבטא רוסי תקיף שהביקור נגמר, החולה הזה עובר למחלקה פסיכיאטרית, והיא מבקשת מהאורחים לצאת מיד כי היא צריכה להכניס לפה חולה אחר.

"לכו הביתה." ביקש עמיר בעודו מוסע משם למעלית, "תבואו לבקר אותי מחר, ותדאגו לילד." הספיק להגיד לפני שדלתות המתכת נסגרו, והוא נבלע בנבכי בית החולים.

"אתם ידעתם!" התפרץ איתי כשהם פילסו את דרכם לעבר הכניסה, בין אלונקות חולים, מבקרים מודאגים, ואחיות ממהרות, "ידעתם ולא סיפרתם כלום לאימא." האשים אותם.

"זה לא מדויק איתי, גילינו רק לפני ארבע שנים, וגם זה היה במקרה, לא כי הוא סיפר לנו."

"אתה אח של אימא, אחיה הגדול, אם הייתי יודע שאחותי חיה עם הומו הייתי ישר מגלה לה, למה שתקת?" צעק איתי כשהם נכנסו לרכב.

אורי האדים, "אל תצעק איתי, דווקא כן רציתי לספר לה, אבל זה לא כל כך פשוט, הם כבר היו נשואים אז חמש עשרה שנים, אתה והבנות הייתם עדיין די קטנים, והוא התחנן שאני לא אספר, נשבע שהוא אוהב אותה מאוד, פחד שהיא תתגרש ממנו ולא תיתן לו להיפגש אתכם... אבא שלך חי יפה עם אימא, בזמנו הם היו מאושרים יחד... יכול להיות שטעיתי, אבל חשבתי שעדיף לשתוק ולא לפרק משפחה."

"אבל בסוף הם כן התגרשו, והשנים האחרונות היו איומות, אבא היה נורא עצוב... תמיד חשבתי שזה באשמתה של אימא."

"גירושים הם אף פעם לא אשמת בן אדם אחד, והרבה פעמים זה משהו שפשוט קורה, אין טעם לחפש אשמים." ניסה אורי להרגיע את אחיינו הנסער.

"אני לא מבין איך לא ידעת עוד קודם, איך נודע לך שאבא הומו?" חקר איתי.

אורי השפיל מבט, "לא משנה חמוד, מה זה חשוב עכשיו? נודע לי ודי. נו, די, מספיק, בוא ניסע הביתה, תאכל משהו, תתקלח, תנוח, בטח יש לך המון כביסה מלוכלכת, מה טעם לדבר על דברים שכבר קרו?"

איתי ציית ושתק עד שהם נכנסו לדירת אביו, ואספו את התרמיל שלו, אבל סירב לנסוע איתם לפני שיגלו לו את האמת.

"איך זה יכול להיות שלא ידעת שאבא הומו? חשבתי שאצלכם מספיק שמסתכלים אחד על השני וכבר יודעים."

"לפעמים זה נכון, אבל לא תמיד, עובדה שלא ידעתי."

"אז איך גילית בסוף? איך זה נודע לך? למה אתה לא מספר לי?"

"אם לא אכפת לך אני מעדיף לא לדבר על זה איתי. נו, די, בוא ניסע הביתה." הפציר אורי שהשיחה על הנושא הטעון הזה הביכה אותו מאוד.

"לא רוצה." שילב איתי את ידיו על חזהו בעקשנות, "אני לא מוכן לזוז עד שלא תספר לי הכול."

"איתי, באמת... אל תהיה ילד." מחה אורי, "שנינו עייפים ומתוחים, זה לא הזמן לשיחות נפש, נו כבר ילד, בוא נלך."

"לא, קודם תספר לי." עמד איתי על דעתו, "מה קרה? הוא ניסה להתחיל אתך או משהו כזה?"

"ממש לא." התרגז אורי, "איזה שטויות אתה מדבר ילד."

"אני לא ילד, ואני רוצה לדעת את האמת!" צעק איתי, וצביקה שמאס בויכוח המשפחתי פצה את פיו, וסיפר לו שאורי יודע כי הוא פגש את אביו מסתובב בלילה בגן.

"בגן? איזה גן? מה זאת אומרת בגן? מה הוא עשה שם בלילה?"

"הוא חיפש זיון, בדיוק כמוני, ועכשיו מספיק כבר, בוא נלך." יצא אורי הנרגז מהדירה, איתי וצביקה משתרכים אחריו.

"אבל למה הלכת לחפש זיון בגן? חשבתי שאתה וצביקה... אה, זה היה כשנפרדתם, אבל ... מה? אנשים באמת עושים סקס בגן? אבל..."

"מספיק עם זה איתי, שתוק כבר." זעם אורי הנבוך, ואיתי סתם סוף סוף את פיו, דחף את תרמילו הכבד לתא המטען של המכונית, ונסע עם דודו ובן זוגו לדירתם.

"סליחה שצעקתי." אמר מאוחר יותר, כשהם ישבו לאכול יחד ארוחת ערב, "לא התכוונתי, אבל..." הוא מצמץ, מנסה לעצור את דמעותיו, דמעות שלא הלמו לדעתו חייל קרבי, "כל כך נבהלתי כשראיתי את אבא שוכב ככה, אני נורא אוהב אותו, הוא אבא נהדר, חשבתי שאני יודע עליו הכול, בחיים לא הייתי מנחש ש... שהוא כזה."

"אף אחד לא יודע הכול על מישהו, בטח לא על ההורים שלו."

"כנראה שאתה צודק." נאנח הצעיר, "מי יספר לאימא?" שאל.

אורי וצביקה הביטו זה בזה, נבוכים. צביקה משך בכתפיו, והשפיל מבט, משתמט מעיני בן זוגו, "אני אספר." אמר אורי לבסוף באנחה, "אבל רק כשהיא תחזור, קודם אני רוצה לדבר עם עמיר, לדעת מה הוא רוצה." 

בגלל החוקים הנוקשים של המחלקה הפסיכיאטרית אורי נפגש עם גיסו לשעבר רק אחרי שלושה ימי אשפוז. עד אז עמיר כבר היה במצב נפשי טוב יותר, רגוע הרבה יותר, כמעט שמח. עמיר ביקש שיניחו לו לספר בעצמו לגרושתו על ניסיון ההתאבדות שלו, ולהפתעת אורי הבטיח לספר לה גם על הסיבה האמיתית לדיכאון שלו.

"אתה בטוח? אתם כבר לא נשואים עכשיו, אתה לא חייב לגלות לה אם לא נוח לך."

"אני כן חייב." אמר עמיר, "היו לי כמה שיחות רציניות עם הרופא שלי, והבנתי שאני חייב לספר לה הכול, ולבקש ממנה סליחה, וגם ממך אורי אני מבקש סליחה."

"מה סליחה? אל תדבר שטויות, לא עשית לי כלום."

"רימיתי אותך, רימיתי את כולם, בעיקר את עצמי. הרסתי לעצמי את החיים, אבל אני נשבע לך אורי, את החיים שעוד נשארו לי אני אחיה כמו שצריך, בלי שקרים, בלי רמאות. אני אצא מהארון ויהיו לי חיים טובים ומלאים כמו שתמיד רציתי." הבטיח עמיר.

עד שהשתחרר מבית החולים הוא הספיק לצאת מהארון בפני גרושתו וילדיו המופתעים, והתעקש לספר הכול אפילו לחמו וחמותו הקשישים שקיבלו את התנצלותו בחמימות, הבטיחו לו שהם לא כועסים עליו, הם מבינים, הם תמיד יאהבו אותו והוא תמיד יהיה חלק מהמשפחה.

"איך זה יכול להיות שרק לפני חודשיים העדפת למות ולא לצאת מהארון ועכשיו אתה מוכן לספר לכל העולם ואשתו?" תהה צביקה בחוסר טאקט.

עמיר משך בכתפיו וחייך חיוך מסתורי, "ככה זה, רק אחרי שניצלתי בנס ממוות הבנתי עד כמה אני רוצה לחיות, והפעם אני מתכוון לחיות כמו שצריך, כמו שהייתי צריך לחיות עוד מההתחלה."

"יפה מאוד, אבל אל תשכח שאתה כבר לא ילד, אתה כבר בן ארבעים פלוס וזה לא יהיה כל כך פשוט לשנות את החיים שלך ועוד בגילך, לא קל להיות הומו גם בגיל צעיר אבל להתחיל הכול מחדש בגיל ארבעים ומשהו..." צביקה סקר את עמיר במבט מפקפק, "אני לא מקנא בך." אמר בפשטות.

"אל תהיה כזה פסימי, הוא נראה מצוין לגילו." ניסה אורי לראות את הצד החיובי במצב, "נכון שאומרים שהעולם שייך לצעירים, אבל יש יתרונות גם לגיל בוגר יותר." הניח יד מעודדת על כתפי עמיר שחייך אליו בתודה.

"לא אצל הומואים." התעקש צביקה להמשיך לראות שחורות, "אבל עזוב בינתיים את הנושא הזה, מה אתה מתכוון לעשות עם עצמך אחרי שתשתחרר?"

"לעבור לתל אביב, למצוא עבודה ודירה, ולהתחיל לחיות מחדש." הצהיר עמיר באופטימיות, מתעלם מהמבטים הספקניים שהחליפו ביניהם צביקה ואורי.

הוא התעקש להישאר אופטימי וחיובי גם אחרי שעבר עשרות דירות עלובות ששכר הדירה שנדרש לשלם עבורן היה מספיק עבור וילה מפוארת בחיפה, המשיך לחייך ולשמור על מצב רוח טוב גם אחרי שמצא לבסוף דירה קטנה ומתקלפת בגבעתיים האפרורית, ולא נפל ברוחו למרות שנאלץ לחזור לעבוד כרואה חשבון במשרד מאובק ומשעמם, ולנסוע באוטובוס כי לא יכול היה להרשות לעצמו רכב פרטי.

העיקר שאני חופשי ויכול להתחיל לחיות, שינן לעצמו כל בוקר כשלקח את הכדורים ששמרו עליו מפני הדיכאון המאיים, התגלח וצחצח שיניים לפני שילך לבדוק את ההודעות שהשאירו לו באטרף. 

עמיר יצא לחייו החדשים בהחלטה נחושה למצות כל רגע, לחיות כל יום כאילו הוא יומו האחרון, ולפצות את עצמו על כל שנות האיפוק והבושה. להפתעתו דווקא הכישלון שלו למות מילא אותו תאווה עזה לחוות את החיים במלואם.

עכשיו כשגר לבד ולא היה עליו לחשוש מאיש הרשה לעצמו לתת דרור ליצריו, ואחרי שחקר ובדק את החידושים האחרונים בשוק קנה לעצמו מחשב משוכלל עם מסך שטוח, הוסיף רמקולים משובחים ומצלמה צבעונית, פתח כרטיס באטרף ואחר כך בעוד כמה אתרים ויצא לדרך.

בהתחלה חשש שגבר בגילו יתקבל בעקימת פנים, אבל הוא גילה שיש צעירים רבים שמעדיפים בני ארבעים פלוס, ושהעובדה שהוא ממוקם ופנוי מהווה יתרון גדול וכבר בשנה הראשונה לחייו החדשים הוא החל לאגור חוויות, לצבור מכרים ויזיזים, לצאת למסיבות ולבארים ודי מהר הפך לפנים מוכרות בכל מקום, רכש ידידים רבים וגילה שהוא נהנה מכל רגע.

מאחר ועמיר יצא לא מכבר מנישואים ממושכים הוא לא מיהר לחפש זוגיות ואהבה, והודה בגלוי שהוא רוצה רק סקס. להפתעתו הנעימה הדור הצעיר של הומואים שהוא פגש בכל רחבי הרשת לא חש את אותה בושה מהעדפותיו המיניות שהוא חווה בנעוריו. הצעירים אהבו סקס ולא התביישו להודות בכך, ולשמחתו חלק מהם נמשכו דווקא למבוגרים בגילו.

עמיר גילה שהוא נחשב לגבר מושך, וההקפדה שלו לא לעלות במשקל ולשמור על כושר השתלמה. הוא גרף מלא חופניים מחמאות, ומצא את עצמו מחוזר ומחזר, והתענג על כל מה שהיה לעיר ללא הפסקה להציע. למזלו הוא לא היה נעול על טיפוס מסוים והיה פתוח לכל הצעה בלי משוא פנים – נשואים או פנויים, מבוגרים או צעירים, חלקים ושעירים, רזים ושמנים, בשנה הראשונה הוא חווה הכול, ניסה הכול, התפרע כמו נער שיצא זה עתה מהארון, והתענג על הכול.

כמו כולם גם הוא נרשם למכון כושר, חיטב וחיזק את גופו, החליף את מלתחתו השמרנית בבגדים צעירים יותר, הפסיק לשבת בערבים בבית מול הטלוויזיה, וניצל כל הזדמנות לצאת ולבלות. כשרובי הגיע לארץ לביקור הוא נדהם למראה עמיר, וציין בהתפעלות שהוא נראה כאילו החזיר את הזמן לאחור.

"אתה נראה פשוט נפלא." העיר בקנאה, ושאל את עמיר איך הוא שומר על גזרתו הנערית ועל שער ראשו המלא והשופע. עמיר צחק ואמר שהכול בזכות הגנים הטובים שירש מסבו, והחיים הטהורים שהוא מנהל מאז גירושיו. רובי שהיה מבוגר ממנו בשבע שנים בלבד נאנח, התלונן על השיבה שפשתה בשערו ועל עודף המשקל שצבר מאז שהפסיק לעשן, וסיפר לעמיר שהוא שוקל לצאת לפנסיה ולחזור לגור, לפחות חלקית בישראל. עמיר בירך אותו על ההחלטה ובתמורה שיתף אותו רובי בחיפושיו אחרי דירה שהחליט לקנות כדי שיהיה לו איפה לגור כשיגיע לארץ.

יחד הם מצאו במרכז העיר דירה ששניהם אהבו מאוד, וכשרובי הציע לעמיר לגור בדירה שרכש, ולשמור עליה כשהוא יהיה באיטליה, עמיר קפץ על המציאה בהתלהבות. עד שהסתיימו כל ענייני קניית הדירה ושיפוצה הם התקרבו מאוד זה לזה, פיצו את עצמם על מה שלא עשו כשעמיר היה נשוי, בילו יפה בכל רחבי הארץ, וביקרו כמובן גם אצל אורי וצביקה שהתברגנו ונעשו זוג מכובד ומיושב בדעתו. עמיר אפילו הזמין את רובי להשתתף בחתונה של איתי – בנו הבכור.

אחרי החתונה עמיר הסיע את רובי לשדה התעופה ונפרד ממנו בנשיקות, ומאז ראה את עצמו כבן זוגו הישראלי של רובי ואפילו שינה את הסטאטוס של באטרף לתפוס, אם כי ציין אחרי התייעצות עם רובי שהוא נמצא בזוגיות פתוחה. הייתה בין השנים הבנה שהם יחד רק כשהם מתארחים זה אצל זה, ובשאר הזמן הם חופשיים איש לנפשו. הסידור הלם מאוד את שניהם, בעיקר את רובי שחילק את חייו בין שתי המדינות, ולמרות תלונותיו על שערו המלבין וכרסו העגלגלה נהנה מאוד לגוון את חיי המין שלו, תוך שהוא מקפיד להפריד הפרדה מוחלטת בין סקס לרגש.

כמו כל זוג שחי בנפרד הם שמרו על קשר חם ואוהב דרך הטלפון והמסנג'ר, ונפגשו מידי כמה חודשים, לפעמים בארץ ולפעמים בחו"ל - שניהם אהבו מאוד את שוויץ - ובמשך מספר שנים החיים חלפו עליהם בנעימים. שניהם עבדו, הרוויחו כסף, נהנו מהזמן שבילו יחד, וגם לחוד, וציפו ליום בו ימלאו לרובי שישים והוא יפרוש סופית מעסקיו ויעתיק את מרכז חייו לארץ.

 ***

מיד עם התחלת הקשר שלהם עמיר רצה לשלם לרובי שכר דירה, אבל רובי סירב בתוקף, וכל פעם שעמיר העלה את הנושא הוא היה מאיים עליו בצחוק שאם לא יניח לנושא הוא ישלם לו שכר תמורת השמירה על הדירה. עם הזמן עמיר התרגל לכך שהוא גר חינם בדירה ששייכת לרובי ובתמורה הקפיד לשמור על אחזקתה, תיקן וצבע וטיפח חלקת עציצים פורחת במרפסת. מאחר ולא היה חייב לדאוג לשכר דירה הוא היה יכול להרשות לעצמו לעבוד פחות שעות, ולפנות זמן רב יותר לתחביביו שאחד מהם היה השקעה בבורסה. אחרי שהרוויח סכום כסף נאה בזכות השקעה מוצלחת הוא רכש לעצמו אופנוע הרלי-דייווידסון קלאסי שחשק בו עוד בנעוריו, הצטרף למועדון אופנועים והחל לרכב איתם בכל רחבי הארץ, בהתחלה התבייש וחשש שילעגו לו בגלל גילו המתקדם, אבל אחרי שגילה שרוב החברים במועדון הם גברים בוגרים, חלקם אפילו מבוגרים ממנו, נרגע והחל ליהנות מאוד מהרכיבה עם אנשים שחלקו איתו את התשוקה שלו לאופנועים.

גרושתו שנותרה איתו ביחסי ידידות וחיבה נחרדה מהתחביב שלו, וגם ילדיו שבגרו בינתיים לא הבינו את העונג שהוא שאב מהרכיבה על האופנוע האהוב שלו וחשבו שהוא מסכן את עצמו לשווא. אפילו רובי גילה חשד כלפי האופנוע שלו, שהוא כינה המפלצת השחורה, וסירב בכל תוקף להניח לעמיר להרכיב אותו על ההרלי. לאכזבתו של עמיר איש ממכריו לא הבין כמה מאושר הוא חש מרגע שהוא מתיישב על מושב העור השחור, חובש את הקסדה לראשו, ודוהר, חופשי כמו הרוח. הוא ניסה להסביר אבל  לא הצליח ולבסוף נואש מכך.

בימים יפים עמיר נהג לוותר על הנסיעה במונית או באוטובוס והגיע לעבודה רכוב על אופנועו. הוא נהג להחנות אותו במגרש החנייה התת-קרקעי, ליד עמדת השומר שתמורת טיפ נדיב השגיח עליו היטב ושמר שאיש לא יגנוב את הקסדה שעמיר נהג להשאיר בתא המטען הקטן של האופנוע. במשך הזמן עמיר הכיר את כל השומרים במגרש, וכולם הכירו אותו וחיבבו אותו בזכות הטיפים הנדיבים שהעניק להם, ולכן, כשהגיע אחר צהרים נאה אחד לאסוף את האופנוע שלו בתום יום עבודה הופתע לגלות שם בחור חדש, לבוש במדי חברת השמירה, עומד וסוקר בהתפעלות את האופנוע שלו.

עמיר ניגש לאופנוע, והצעיר חייך אליו חיוך נעים, הציג את עצמו בנימוס כיובל, השומר החדש, סיפר שהוא חובב אופנועים מושבע והכביר מילות שבח לאופנוע השמור היטב, מגלה בקיאות מפתיעה באופנועים בכלל, ובהרלי-דיוודיסון בפרט. הם החליפו כמה משפטים בזמן שעמיר עלה על האופנוע ורכס את קסדתו, מציין לעצמו שיש ליובל חיוך נחמד ועיניים יפות.

באותו ערב הוא שוטט, משועמם מעט, בין הפרופילים החדשים של אטרף, בוחן את היבול החדש, וגילה לתדהמתו את חיוכו המוכר של יובל מציץ אליו מהמסך. מתוך דחף פתאומי עמיר שלח לו ברכת שלום, ויובל ענה ומיד זיהה אותו.

השניים החליפו מספר הודעות, והודו בגילוי לב שהם מופתעים לפגוש זה את זה דווקא באתר הזה - שדה הצייד ההומואי הנפוץ ביותר בארץ. "תמיד היה לי גיידאר דפוק." התבדח יובל, "אבל עד כדי כך? זה כבר מביך. חשבתי שהוא ישתפר אחרי שאני אגיע לתל אביב." עמיר הבטיח לו שזה עוד יקרה, שייתן לעצמו זמן, ושאל אותו אם בא לו לקפוץ אליו לביקור. אחרי היסוס קצר יובל הסכים, מקפיד לציין שהוא לא טיפוס זורם.

"זה בסדר." הרגיע עמיר, "בין כה וכה אני מבוגר מידי בשביל לזרום, רק נשתה קפה ונדבר."

יובל התרשם מאוד מהדירה היפה, והיה מלא התפעלות כשעמיר סיפר לו על הסידור שיש לו עם רובי. הם צפו יחד בטלוויזיה, שתו קפה, וגם יין, שוחחו על כל מיני נושאים, מפוליטיקה ועד אמנות, וכשעמיר הציע לצעיר לישון אצלו כדי לחסוך מעצמו הנסיעה לילית לדירתו יובל הסכים ברצון, ואם היה מאוכזב שעמיר לא ניסה אפילו לנשק לו נשיקת לילה טוב הוא היטיב להסתיר את אכזבתו.

רק אחרי שבועיים של ידידות נעימה שהלכה והתהדקה הצליח הצעיר לפתות את עמיר שחיבב אותו ונמשך אליו מאוד, אבל נרתע מהפרש הגילים ביניהם, ולסחוף אותו לסקס. באותו לילה נרדם יובל במיטתו של עמיר מרוצה ומופתע לטובה מהביצועים של מארחו, בלי לדעת שעמיר שוכב ער לצידו, שומר על שנתו, ומנסה לשכנע את עצמו שזה לא קורה לו, שהוא לא התאהב שוב בגבר הלא נכון.

עמיר היה בטוח שהקשר עם יובל יהיה קצר וחולף, סטוץ מתמשך ותו לא, אבל להפתעתו גם אחרי שיובל התחיל ללמוד ומצא עבודה כמלצר הוא התמיד לצלצל אליו ולבקר אותו, ובילה איתו כל רגע פנוי. כמעט מבלי משים מה שהחל כיזיזות לא מחייבת הפך למעין זוגיות, ולאט לאט העביר יובל את חפציו לדירתו של עמיר והחל להתערות בחייו.

עמיר היה מזכיר לו מידי פעם כבדרך אגב שהדירה שייכת בעצם לרובי, ושהוא מבוגר מידי בשביל עלם צעיר כמו יובל, ובעצם הוא עם רובי שאמור לחזור לארץ בקרוב, אבל יובל הצליח תמיד להתעלם מהרמזים העדינים האלה, ועמיר נהנה יותר מידי מנוכחותו מכדי שיתעקש להבהיר את מצב העניינים. הוא זנח את כל שאר הגברים שהיה איתם בקשר מיני, הקפיא את הכרטיס שלו באטרף, וכשיצא לבלות זה היה תמיד במחיצת יובל שלא חיבב מקומות רועשים, והעדיף בתי קפה שקטים והצגות על פני מועדונים הומי אדם.

אחרי חודש ומשהו אפילו אורי וצביקה שהיו ספונים אי שם בצפון הרחוק שמעו שמועות על המלווה הצעיר והנאה של ידידם הוותיק, ואורי הטריח את עצמו לבקר אצל עמיר ולבדוק במה דברים אמורים. הוא קפץ לביקור לא צפוי אצל עמיר, פגש שם את יובל הצעיר שהסתובב בדירה כאילו הייתה רשומה על שמו בטאבו, ונחרד.

מיד אחרי שיובל הלך לעיסוקיו הסתער אורי על עמיר וקרא אותו לסדר. "תגיד, אתה דפוק או מה? איפה הראש שלך?" התרתח על גיסו לשעבר, "הילד הזה צעיר יותר ממך בשלושים שנה, הוא צעיר יותר מהבן שלך למען השם, מה אתה חושב שאתה עושה?"

"כלום, באמת, אנחנו רק... אני לא מבין למה אתה צועק ככה?" היתמם עמיר, ובחש במרץ את התה שלו, מתאמץ לא להביט בפניו של אורי הכועס.

"אתה פשוט כישרון, אתה יודע את זה? ממש מוכשר, למה אתה תמיד רוצה את מה שאי אפשר? מילא אני, היית אז רק ילד, ואפשר היה להבין את זה, אבל אתה כבר בן חמישים פלוס עמיר, כבר לא ילד טיפש, עברת דברים בחיים, איך אתה מצליח להישאר דביל כזה?"

"למה דביל?" נפגע עמיר, "במה אני דביל?"

"בזה שאתה מרשה לעצמך, בגילך, להתרגש מילד צעיר יותר מהבן שלך, ומה עם רובי, עליו אתה לא חושב?"

"לי ולרובי יש יחסים פתוחים, מה אתה חושב, שהוא לא מזיין בחורים צעירים כשהוא לא איתי?"

"מזיין כן, בכיף, אבל הוא לא חי אתם, ולא מתאהב בהם כמו אידיוט."

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." העז עמיר להישיר אליו מבט, ושוב, למרות שנפגש עם עמיר לפחות פעם בחודש, ולפעמים גם יותר, לא הצליח להתגבר על נקיפת הצער והתדהמה שהיה חש כל פעם שראה מה עוללו הזמן וכוח המשיכה לפניו של אורי הצעיר ויפה התואר שהוא אהב עד כדי כך שהתחתן עם אחותו כדי להישאר קרוב אליו, ולא שאורי נראה רע, חלילה, הוא נראה מצוין לגילו, אבל כמו עמיר גם הוא עבר את החמישים, והזמן החולף חרט קמטים בפניו, דלדל את עורו ושערו, תלה שקיות מתחת לעיניו וריפט את קו הלסת שלו שבזיכרונו של עמיר הייתה עדיין מתוחה ומוצקה כמו לפני שלושים שנה.

לא שהוא פסח עליך, הזכיר לעצמו בחומרה, והחליט להפסיק להדחיק ולשקר כמו פעם, ולגלות את ליבו בפני אורי - ידידו הוותיק ביותר, האיש שהכיר אותו טוב יותר מכל אדם בעולם.

"אין טעם להתרגז." פתח בדברי כיבושים, "נכון שנדלקתי על יובל, אבל מה אני יכול לעשות? בן אדם לא יכול לשלוט ברגשות שלו, אני בכל אופן לא יכול, אבל אני נשבע לך שלא עשיתי שום דבר פזיז. בעיני יובל אני סתם ידיד מבוגר ומסודר שאפשר לישון אצלו כשהשותפים שלו לדירה מציקים לו יותר מידי, מישהו שנעים לו לדבר איתו, ולפעמים גם לעשות איתו סקס. אני בטוח שאין לו מושג מה אני מרגיש כלפיו, האמת, גם אני לא בטוח לגמרי מה עובר עלי, בטח משבר גיל החמישים או משהו." הצטחק, מנסה להפוך את כל העניין לבדיחה.

אורי סירב להחזיר לו חיוך, "עמיר אני מכיר אותך מעל שלושים שנה, שקוף שאתה מאוהב בו מעל הראש." קבע בעצב, "כל מי שיש לו עיניים בראש רואה את זה, מסכן רובי." הוסיף.

"רובי לא מסכן." מחה עמיר, נרגז מעט, "הוא חי לו כמו נסיך, מבלה כל פעם עם מישהו אחר, לא מתבייש ללכת אפילו לנערי ליווי, יש לו עכשיו אחד חדש, בחור מקסים שמזדיין מהצד עם גברים כדי לאסוף כסף לחתונה שלו, חתונה עם אישה כמובן. מעניין אם היא יודעת במה הוא עובד?"

"למי אכפת? הוא נער ליווי, בא, עושה את שלו, לוקח את הכסף והולך, אני בטוח שרובי שוכח אותו שנייה אחרי שהוא מסתלק לו מהמיטה, אבל אתה... מתי תקבל שכל ותבין שאי אפשר להתאהב בכל פרצוף יפה שנכנס איתך למיטה?"

"אני לא מתאהב בכל מי שנכנס איתי למיטה." התווכח עמיר, "עובדה שבך התאהבתי למרות ש..." הוא האדים, "לא חשוב, בוא לא ניכנס לזה שוב. יובל היה סתם סטוץ חביב ופתאום... אני לא יכול לשלוט בזה אורי, אבל אני לא אתן לתקלה הזו לשבש לי את החיים. בעוד שנה רובי חוזר סופית לארץ, אנחנו נגור יחד כמו שתכננו, ועד אז יובל בטח כבר יהיה במקום אחר ולא יזכור אפילו איך קוראים לי."

"אני מקווה מאוד." אמר אורי בחומרה, ואחר כך התרכך וליטף קלות את לחיו של עמיר, "זו הטרגדיה האנושית," התפלסף, "הגוף מזדקן אבל הנשמה נשארת צעירה, ולא שאני מנסה להגיד שאתה נראה זקן, ההפך, אתה נראה עשר שנים צעיר יותר מהגיל שלך עמיר, אין לי מושג איך אתה מצליח לעשות את זה."

"גם אתה נראה מצוין." החזיר לו עמיר מחמאה שנדחתה בנפנוף יד מבטל, "אני בן חמישים ושלוש, כמעט ארבע, רואים עלי כל שנה ואין לי בעיה עם זה." אמר אורי בשלווה, "האמת, אני מופתע כל פעם מחדש מכל מיני שמנדריקים צעירים שמנסים ... לא יודע מה יש לילדים האלה, מחפשים דמות אב כנראה."

"כנראה." הסכים עמיר, ואפילו חייך, אבל ההערה של אורי המשיכה להדהד במוחו כל אותו יום, וגם למחרת.

נכון, יובל היה כבר בן עשרים וחמש, גבר צעיר ורציני, שקול וחרוץ, וכלל לא ילדותי, אבל הוא גדל בלי אבא – אביו נהרג בתאונת דרכים כשהוא היה רק בן שלוש ואימו התעקשה להישאר באלמנותה, מסרבת להכניס גבר זר הביתה. עד שהיה בן עשר היה לו סבא שהיווה תחליף, אבל אחרי שגם הוא נפטר היה על יובל לעבור את גיל ההתבגרות בלי דמות אב שתדריך אותו.

יובל היה מודע היטב לעניין, והודה שחלק מהמשיכה שלו לעמיר נובע מרצונו בקשר עם גבר בוגר ממנו שיגונן עליו וידריך אותו. "אימא שלי נהדרת, אבל היא אישה, ומאז שאני מכיר את עצמי התגעגעתי לאבא, ותמיד חיפשתי תחליפים." סיפר לעמיר כשהם שוחחו על הנושא, "בבית הספר היה לי את המורה להתעמלות, ואחר כך המדריך בתנועה, ובצבא היה את המפקד שלי, אבל אצלם הייתי תמיד אחד מרבים, לא בן יחיד, ותמיד הייתי צריך להתחרות על תשומת הלב שלהם, רק אצלך אני אחד ויחיד, וזה נעים ומחניף מאוד." גילה לעמיר, ואחר כך נישק אותו ומשך אותו אליו באופן בוגר מאוד שגרם עונג רב לשניהם.

"אתה חושב שרובי יודע על יובל?" שאל עמיר את אורי לפני שאורחו הסתלק לדרכו.

"אני בטוח שכן, יש לו הרבה חברים בתל אביב, ואתה והילד הזה לא ממש ניסיתם להסתיר את הקשר שלכם."

"בגלל זה דיברת איתי? רובי ביקש ממך לבדוק מה קורה איתי?"

"בערך." אמר אורי, נבוך מעט, "הוא לא אמר את זה בפירוש, אבל ... תראה עמיר, רובי הוא לא אחד שינסה לפקח עליך ולשלוט בך מרחוק, אבל מצד שני אתה גר בדירה שלו, וכולם רואים בכם בני זוג ... לא אכפת לו שתעשה מה שאתה רוצה בשקט, בלי שכל העולם ידע, אבל אתה יוצא עם הילד הזה למסיבות, הולך איתו למסעדות ולבתי קפה, יושב איתו בהצגות ובהופעות, הכול בטח על חשבונך, כולם רואים איך אתה מכרכר סביבו, אתה חושב שהנשמות הטובות לא יודעות איך להתקשר לאיטליה ולספר הכול לרובי?"

"נכון שאנחנו מבלים יחד, אבל אני לא מכרכר סביבו." מחה עמיר, ופניו הסמיקו מבושה, "ממש לא, זה בכלל לא ככה, לפי התיאור שלך אפשר לחשוב שנעשיתי איזה שוגר דדי שלו וזה לא נכון, יובל עובד ולומד, ויש לו דירה משלו."

"שהוא לא חי בה כמעט. איטליה לא רחוקה עד כדי כך מתל אביב עמיר, ואף אחד, אפילו לא בן אדם נדיב ונחמד כמו רובי, לא אוהב שעושים ממנו צחוק."

"אני לא עושה צחוק מאף אחד." נפגע עמיר, "רובי חבר שלי ואני אוהב אותו מאוד, בחיים אני לא אעשה משהו שיפגע בו."

"אני יודע עמיר, אתה בחור טוב, אבל אתה מרשה לעצמך להיגרר ולהיסחף, ואחר כך אתה מופתע ולא מבין איך פתאום הכול הסתבך לך ככה, זו הסיבה שהתחתנת עם אחותי ונשארת נשוי לה כל כך הרבה שנים למרות שאתה הומו, ועכשיו אתה שוב מסתבך. תדע לך שאתה הולך להרוס את היחסים שלך עם רובי שרוצה לחיות אתך בדירה היפה שלו, ולחלק אתך את החיים שלו רק בשביל ילד נחמד שבטח יתלהב בעוד כמה חודשים מאחר, אם לא תיזהר עמיר תישאר שוב קירח מכאן ומכאן, ויכול להיות שבפעם השנייה לא יהיה לך מזל כמו שהיה לך אז, כשאיתי מצא אותך לפני שהחזרת ציוד."

עמיר החוויר ונרעד לשמע דבריו של אורי שהתמלא חרטה על קשיחותו, נחפז לחבק אותו ולהתנצל על דבריו הבוטים, הזכיר לו שהוא חברו הטוב ושהכל נאמר רק מרוב דאגה לו ולרובי, והוא מבקש ממנו להפעיל קצת שיקול דעת ולעשות את הדבר הנכון לשם שינוי, והלך.

 ***

אחרי שאורי נסע לדרכו ישב עמיר שעה ארוכה בשקט וחשב, מנסה לנסח נאום שיסביר ליובל למה הם חייבים להיפרד. למרות כל מאמציו הוא לא הצליח להתקדם מעבר למשפט הנדוש – אנחנו צריכים לדבר – ולכן הניח לזה והתקשר לרובי. הם בירכו זה את זה לשלום בנימוס, התעניינו אחד בבריאותו של השני, שוחחו על בעיית נזילה קטנה במטבח שעמיר היה צריך לטפל בה, ואחר כך סיפרו זה לזה על ספרים שקראו, ועל תוכניות מרתקות שראו בטלוויזיה... ככל שהשיחה הנעימה הלכה והתמשכה חש עמיר שהוא שוקע שוב במין הלך רוח אפרורי ומצמית שהזכיר לו מאוד את השיתוק הנפשי שחש לאורך כל תקופת נישואיו, שיתוק דכאוני שהלך והתגבר לקראת סופם.

"רובי, תקשיב!" התפרץ בחוסר נימוס לתוך דברי בן שיחו שתיאר בפניו את ההצגה האנינה שראה אתמול עם חברים, "תשתוק רגע עם ההצגה הפלצנית הזו ותקשיב, אני יודע שזה לא בסדר, ולא הוגן והכול, אבל זה פשוט קרה וזהו, התאהבתי בבחור אחד, הוא צעיר מידי ויפה מידי ו... אני מבקש סליחה, אבל אני אוהב אותו נורא רובי, ו... נו, למה אתה שותק?"

"כי אמרת לי לשתוק." השיב רובי, ועמיר ידע לפני נימת קולו שהוא מחייך חיוך עצוב וקצת אירוני, החיוך של ראובן קליין הקטן והביישן שהגיע מפולניה לפתח תקווה, ואחרי שהבין שהוא שונה מכולם ברח עד לאיטליה והמציא את עצמו מחדש, רק כדי לגלות שראובן קליין הקטן והביישן  עדיין מתחבא בתוך רובי העשיר והמתוחכם.

"אני נורא מצטער רובי, מחר אני עוזב את הדירה שלך ו..."

"רק רגע, אל תמהר כל כך לעזוב, מה עם הבחור הזה שהתאהבת בו? גם הוא אוהב אותך?"

"לא יודע, לא חושב ככה, בטח שלא, הוא רק בן עשרים וחמש רובי, והוא יפה וצעיר כל כך, כל העתיד עוד לפניו, מה יש לו לאהוב בקשיש כמוני?"

"אני לא יודע עמיר, רק הוא יכול לתת לך את התשובה לזה, אבל קודם אני רוצה לספר לך משהו שאתה עוד לא יודע עלי."

"מה? איזה משהו?" שאל עמיר בחוסר סבלנות.

"אני רוצה לגלות לך את הסיבה האמיתית לזה שנשארתי כל כך הרבה שנים דווקא באיטליה."

"הסיבה האמיתית? למה אתה מתכוון?"

"תקשיב, נשארתי לחיות כל כך הרבה שנים בין זוללי הספגטי והפסטה בגלל גבר אחד שנפטר לפני כמה שנים, השם שלו לא יגיד לך כלום, הוא היה בן למעלה משמונים כשהוא נפטר בשיבה טובה, איש עסקים מכובד, קתולי טוב, אלמן, אבא לילדים וסבא לנכדים, מה שקוראים עמוד תווך בקהילה. לא חשוב איך כולם קראו לו, אני קראתי לו טוני. פגשתי אותו שבוע אחרי שהגעתי לאיטליה והתאהבתי בו ממבט ראשון, לא אמרתי לו אף פעם שאני אוהב אותו, וגם הוא אף פעם לא אמר לי כלום על הרגשות שלו כלפי, אבל אני יודע שגם הוא אהב אותי מאוד, בשנים הראשונות אפילו גרנו יחד, אבל אחר כך... טוב, אלה היו זמנים אחרים, ואדם בגילו ובמעמד שלו ... כשפגשתי אותו לא ידעתי מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיים, הוא זה שייעץ לי מה לעשות עם עצמי, בגללו נכנסתי לעסקים, וקניתי את הבית שלי, בזכות העצות שלו הגעתי לאן שהגעתי. היו לי הרבה מאהבים וחברים, אבל כל זמן שהוא היה חי לא הייתי מסוגל לאהוב אף גבר אחר, למרות שהוא היה מבוגר יותר ממני ביותר משלושים שנה בעיני הוא היה האיש הכי יפה, חכם, מרגיז, אהוב וסקסי בעולם. אין יום שאני לא מתגעגע אליו, לא הלכתי ללוויה שלו, אבל אין שבוע שאני לא הולך לקבר שלו לדבר איתו, ולהתייעץ בו. מספר האנשים שידעו על הקשר שלי איתו קטן יותר ממספר האצבעות שיש לי ביד אחת, אבל הוא היה האיש הכי חשוב בחיי, ואני אסיר תודה על כל רגע שביליתי איתו, במיטה וגם מחוץ לה. הוא נפטר בגיל שמונים ושתיים ואני אהבתי אותו עד יום מותו ואני עדיין חולם עליו ומתגעגע אליו." הוא נאנח ושתק כמה שניות ואחר כך המשיך, "אולי אין לסיפור הישן הזה שום קשר אליך, אבל חשבתי שכדאי שתדע אותו לפני שאתה מחליט מה לעשות, ואני רוצה להבטיח לך כבר עכשיו שאני לא אתחשבן אתך על הזמן שגרת בדירה שלי ואין צורך שתחשוב בכלל עלי, אני אקבל בלי ויכוח ובלי תלונות כל החלטה שתחליט. בסדר?"

"בסדר רובי." אמר עמיר אחרי שהתאושש מתדהמתו לשמע סיפורו של רובי, "תודה, אני אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך עמיר, שיהיה לך בהצלחה." אמר רובי וסגר. 

"יובל, אנחנו צריכים לדבר." הודיע עמיר ליובל עוד באותו ערב, והושיב אותו מולו.

"על מה?" שאל יובל, ופיו המלא, היפה, רטט במתיחות.

עמיר הושיט את אצבעו ונגע בעדינות בשפתיו של הצעיר, "אל תילחץ חמוד, בבקשה," לחש בעדינות, "אני רק רוצה שתדע...."

"מה?" התפרץ יובל לפני שעמיר הספיק להשלים את המשפט, "שנמאס לך ממני? שאתה רוצה שניפרד? שרובי יודע שאני גר פה ודורש ממך לסלק אותי? אתה לא צריך להגיד כלום, אני הולך." קפץ ממקומו, הלך לחדר השינה, פתח את דלת הארון והחל לשלוף ממנו את בגדיו.

"רק רגע יובל." הלך עמיר אחריו, "מה אתה עושה? עוד לא אמרתי כלום וכבר אתה... נו, די, תעזוב." משך מידיו של יובל את החולצה שהוא ניסה לקפל, "תן לי לדבר קודם, נו, די, למה אתה בוכה? מספיק חמוד, די, תפסיק או שגם אני אבכה." חיבק את יובל, מפציר בו להירגע.

"אני אוהב אותך כל כך, בבקשה, אל תגרש אותי." התייפח יובל, ונצמד אל עמיר הנדהם. "אני יודע ש... אני יודע הכול, אבל אני נורא אוהב אותך, ולא אכפת לי מכלום."

"אבל לי אכפת חמוד, אל תשכח שאני מבוגר ממך בשלושים שנה."

"רק עשרים ושמונה ומה זה משנה בכלל, לאהבה אין גיל."

"נניח." אמר עמיר בספקנות, "אבל יש לה מחיר."

"איזה מחיר?" שאל יובל, התיישב על המיטה, שילב את אצבעותיו היפות, הארוכות, באלו של עמיר והושיב אותו לצידו.

"כל מיני מחירים, אבל אני מתכוון בעיקר למחיר הכלכלי. הדירה היפה הזו שייכת לרובי, ואם נחליט שאנחנו זוג נצטרך לעזוב אותה ולרדת מאוד ברמת החיים. אני לא צריך לספר לך כמה עולה שכר דירה בתל אביב, אולי נצטרך אפילו למכור את האופנוע." אמר עמיר והציץ בחשש לעבר יובל שאהב את ההרלי-דיווידסון עוד יותר ממנו, אם זה היה בכלל אפשרי.

"אז מה? אני אוהב אותך, לא את הדירה והאופנוע שלך." נעלב יובל.

"אני שמח לשמוע את זה, אבל..."

"למה תמיד יש אצלך איזה אבל?" התרגז יובל, "אני אוהב אותך, ואני יודע שאתה אוהב אותי, אני מבטיח לך שאני אוהב אותך גם אם נגור באוהל ונלך ברגל. מה, אתה לא מאמין לי?"

"אני מאמין לך יובל, אבל אני שואל את עצמי כמה זמן עוד תרגיש ככה כשנגור בדירה מגעילה בגבעתיים וניסע באוטובוס."

"לא יודע, למה שנגור בגבעתיים? מה איבדנו שם? מה רע בגליל?"

"בגליל? אתה רוצה לעבור לגור בגליל? ומה עם הלימודים שלך?"

"יש מכללות גם מחוץ לתל אביב, תכננתי לעבור ללמוד במכללת יזרעאל עוד בסמסטר הקודם, אבל אז פגשתי אותך ו...." הוא משך בכתפיו, "שתדע שרק בגללך נשארתי במקום המגעיל הזה."

"איזה מקום מגעיל?" הציץ עמיר על סביבותיו בפליאה, "חשבתי שאתה אוהב את הדירה הזו."

"הדירה די בסדר, קצת גדולה ופלצנית מידי בשבילי, אבל בסדר, חבל רק שהיא נמצאת דווקא כאן."

"למה חבל? המיקום של הדירה הזו פשוט מצוין, יש לך מושג כמה רובי שילם עבורה רק בגלל שהיא פה, במרכז, ולא באיזה חור בקצה העיר?"

יובל משך בכתפיו. "לא יודע ולא אכפת לי, גם אם היו נותנים לי את הדירה הזו במתנה לא הייתי רוצה לגור פה, אני שונא את תל אביב, רק בגללך לא ברחתי מכאן כבר מזמן."

"באמת?" השתומם עמיר, "אבל תל אביב זה המקום הכי מגניב בארץ, כל ההומואים חולמים לגור פה."

"אני לא." העווה יובל את פניו, "שונא פה הכול, את המזג אוויר, את הנוף, את הלחות, ואת הרעש והצפיפות, ובעיקר אני שונא את ההומואים הפוזאיסטים שגרים פה."

"באמת?" השתומם עמיר, "לא ידעתי, למה לא אמרת כלום קודם?"

"כי פחדתי שתעיף אותי אם אני אגיד לך שהחלום שלי הוא לגור בצפון בבית קטן עם גינה ולגדל ירקות אורגניים." אמר יובל, ועשה פרצוף כל כך חמוד ואומלל עד שעמיר לא התאפק והתנפל עליו בנשיקות.

לקח עוד הרבה זמן עד שהם התאוששו וחזרו לדון שוב בעתידם המשותף. ברשותו של רובי הם נשארו בדירה שלו עד סוף הסמסטר, ואז עברו לגור בצפון, בישוב כפרי קטן ליד עפולה.

"זה צפון הרד קור, לא סתם קריות." התפאר עמיר בפני אורי וצביקה שעשו כמיטב יכולתם לעזור להם עם המעבר, אבל התקשו להסתיר את ספקנותם למראה הזוג.

"הוא מתוק אמיתי אבל נורא צעיר, מה תעשה אם בעוד כמה שנים הוא יגיד לך שנמאס לו ממך ואתה זקן מידי בשבילו?" שאל צביקה את עמיר כשהם שתו יחד קפה במטבח הבית החדש של עמיר ויובל.

"לא יודע." אמר עמיר, והציץ מחלון המטבח אל יובל שעמד בגינה והתפאר בפני אורי בערוגת העגבניות האורגניות המשגשגת שלו, "ומה אתה תעשה אם אורי יחליט שנמאס לו מנודניק כמוך וירצה להיפרד ממך?" הקניט את בן שיחו, "החיים הם לא חברת ביטוח, אף אחד לא יודע מה יקרה מחר, אולי נזכה בפיס, אולי נחטוף התקף לב? מי יודע? אני בטח שלא, כל מה שאני יודע זה שצריך למצות את הרגע ולא לדאוג יותר מידי, בין כה וכה לא נצא בחיים מהחיים האלה."

"מה שנכון נכון." גיחך צביקה, "אבל כל זמן שאנחנו עדיין חיים הייתי רוצה לדעת מה הסוד שלך, איך אתה מצליח להיראות כל כך טוב? אתה מעל חמישים ולא הייתי נותן לך אפילו ארבעים."

"הסוד הוא פשוט מאוד, הרבה עגבניות אורגניות ובן זוג צעיר ומאוהב." חייך עמיר, "כדאי לך לנסות גם כן." 

אפילוג

"כמה שנים אתה נותן להם יחד? אני בטוח שהם ייפרדו בעוד פחות משנה." העיר צביקה, ולכסן מבט לעבר אורי שהתרכז בנהיגה.

"אי אפשר לדעת, עובדה שאנחנו עדיין יחד, אז למה הם לא?"

"כן, אבל יחסית להבדל שיש בין שני אלה אני ואתה כמעט באותו גיל, אני שואל את עצמי על מה בכלל יש להם לדבר?"

"לא יודע, אולי על אופנועים?"

"וזה מספיק לדעתך בשביל לתחזק זוגיות?"

"לך תדע, נחיה ונראה, אני בכל אופן מחזיק להם אצבעות, מגיע להם להיות מאושרים יחד, בעיקר לעמיר."

"כן, אני גם, אבל בכל זאת...."

"נו, די כבר, שוב אתה מתעקש להתווכח על כל דבר? תודה שאתה מקנא בעמיר שיש לו בחור צעיר ויפה במיטה, ואתה צריך להסתפק בקשיש כמוני."

"אני לא מקנא, כל זמן שאתה מסתפק בי אני שמח להסתפק בך."

"אני מסתפק לגמרי, וברגע שנגיע הביתה אני כבר אראה לך למה בדיוק אני מתכוון." חייך אליו אורי, ופרץ בצחוק כשצביקה שאל אותו אם גם הם יוכלו לדעתו לגדל עגבניות אורגניות באדנית שלהם במקום כל הפטוניות חסרות התועלת שגדלות שם עכשיו.