ג. אודיגו

"למה הבחור היפה בכה?" שאל מייק עוד לפני שסגרתי את הדלת, "מה קרה לו? מה הם אמרו? לא הבנתי, אתה מכיר אותם, הם שכנים שלך?"

"כמה שאלות בבת אחת." חייכתי אליו, ופרשתי אליו את זרועותיי. הוא נכנס ביניהן והעניק לי חיבוק חם, אבל מוחו הוסיף להיות טרוד במחזה שראה זה עתה, "מי היה השני, זה שרק רצה להיפטר מהחבר שלו? הוא זרק אותו? בגלל זה הבחור היפה בכה?"

"אני לא בטוח איך קוראים לבחור שבכה, נדמה לי שעומר, או תומר, אף פעם לא עשו לנו הכרה בצורה מסודרת, אבל אני יודע שהוא לא החבר של אסי, בקושי יזיז, והוא בכה כי הוא קיבל תשובה חיובית. הוא בא לספר לאסי ולהגיד לו שילך גם להיבדק." הכנסתי סדר בבלגן, "האמת, יפה מצידו, יש כאלה שלא טורחים."

"חיובית? אתה מתכוון שהוא..." מייק נראה מודאג מאוד, "עכשיו אני מבין למה הוא בכה, אני מקווה שאסי..." ואז קלט מוחו הלום הטיסה מה אמרתי, "אסי זה האקס שלך, מה הוא עושה פה?"

"הוא גר פה."

"פה, בבניין הזה, הוא שכן שלך?" הביט בי מייק במבט מאשים.

"כן מייק, הוא התגרש לא מזמן, עזב את הבית ושכר דירה, ובמקרה יצא שהוא שכן שלי, אני מקווה שזה לא מפריע לך."

מייק התיישב על המיטה ושפשף את מצחו, מהורהר, "לא יודע, יש לי סחרחורת." אמר והביט סביבו כאילו תהה היכן הוא נמצא.

"זה הג'ט לג, תרגיש יותר טוב אחרי שתישן קצת."

"לא חושב, אני בכלל לא עייף, אני רק... הזדיינתם?"

"מי? אני ואסי?"

הוא הנהן, מביט בי במבט בוחן, "כי אם כן אז זה בסדר, אני מבין." הכריז באומץ, "אבל אני מקווה שנזהרת." הוסיף.

"לא נזהרתי כי לא היה לי ממה להיזהר, מאז שנפרדנו לא הייתי עם אף אחד." השבתי בשלווה, אבל בליבי חשתי מעט פליאה על עצמי. איך זה שחודש שלם לא עשיתי סקס? או שנעשיתי מונוגאמי פתאום, או שאני באמת מזדקן.

"באמת?" תהה מייק.

הבעת הספקנות שעלתה על פניו הרגיזה אותי, "כן, באמת." התרסתי, "אני כבר לא בחור צעיר שרץ אחרי הזין שלו, ואל תשכח שהייתי עסוק מאוד בזמן האחרון, עד שהתארגנתי מחדש בדירה שלי ובעבודה החדשה... כשכבר היה לי קצת זמן פנוי ניצלתי אותו לשינה, או לכתיבת מיילים אליך."

"בסדר, אל תכעס, גם אם היית מבלה איתו קצת במיטה זה בסדר, חודש זה הרבה זמן, וגם אני..."

"אני מעדיף לא לדעת מייק." הפסקתי אותו בקרירות, מופתע עד כמה הוידוי הצפוי שלו מרגיז אותי. הוא רק ילד וחודש זה הרבה זמן אז למה ציפית? באמת חשוב לך שהוא לא יהיה עם גבר אחר, או שאתה פשוט מקנא בגבר צעיר שכוחו עדיין במותניו בעוד שאתה...

כמו תמיד מייק לא הבין את המתחולל במוחי, ונחפז לפייס ולהרגיע, "התכוונתי להגיד שגם אני הייתי מאוד עסוק, לא היה לי זמן לשום דבר חוץ מאשר לטפל בהורים, וחוץ מזה אל תשכח שגרתי אצלם אז גם אם היה לי זמן... מה חשבת? שהייתי עם אחרים?" חייך אלי בהתחטאות.

"גם אתה חשבת ככה." הזכרתי לו.

"לא אמרתי אחרים." התווכח מייק, "אבל הנחתי שאם האקס שלך גר ממש ליד אז..."

"אז טעית." הפסקתי אותו, וכדי שלא נמשיך עם הויכוח המיותר הזה שאלתי אם הוא לא רעב, או צמא, או אולי מתחשק לו להתקלח?

"מקלחת זה רעיון נהדר." הסכים מייק, והחל לפשוט את חולצתו, "רוצה להצטרף?"

"ברצון." הסכמתי וגם אני התחלתי להתפשט, "נורא רזית." הערתי, מביט מופתע בגופו שאיבד את העגלגלות הדשנה שלו ונעשה צנום ונערי יותר.

"לא נורא, אבל איבדתי קצת משקל." הסכים מייק, "ברגע שאני נכנס לבית חולים אני מאבד את התיאבון." גילה לי, והוסיף וסיפר, בעוד אנחנו מסבנים זה את זה, שהוא הלך הרבה ברגל, וגם נסע באופניים לכל מקום כי המכונית הייתה אצל אביו, וגילה שהוא נהנה מאוד מפעילות גופנית, והוא מתכוון להמשיך בה גם בארץ, ודבר ראשון עליו לקנות אופניים.

"אופניים זה נחמד, אבל עוד מעט יתחיל להיות ממש חם, בלתי אפשרי להתרוצץ בחוץ בחום כזה, מזיעים ומתעייפים מהר מאוד, אבל אל תדאג," העברתי יד חמדנית על בטנו שנעשתה שטוחה וקשה, "בחדרי כושר יש מיזוג מצוין."

במקום להשיב מייק נישק אותי, ואני החזרתי לו נשיקה, ובמקום לדבר על מה שעומד לקרות בעתיד שתקנו והנחנו לסקס ליישר את ההדורים. 

אחר כך נרדמנו. ישנתי כשעתיים, והתעוררתי רעב. מייק עדיין ישן והנחתי שהוא יישן עוד שעות רבות ולכן הנחתי לו והלכתי לאכול. אחר כך החלטתי לנצל את הזמן הפנוי ויצאתי לעשות קניות. בדרך חזרה נפגשתי עם אסי, "נו, מה שלום האורח שלך? מצטער שעשינו לו קבלת פנים כל כך סוערת."

"לא נורא, הוא התגבר, הוא ישן עכשיו. מה שלומך אסי?"

"לחוץ, רק עכשיו חזרתי מבדיקת דם, אבל גם אם התשובה תהיה שלילית זה לא משנה כי רק בעוד חודשיים אני אדע אם אני נקי באמת."

"חודשיים? חשבתי שתקופת החלון היא שלושה חודשים."

"פעם זה באמת לקח שלושה חודשים, אבל עכשיו מספיקים חודשיים." הוא ניסה לחייך, "גם חודשיים זה יותר מידי זמן להיות בלחץ, אני מקווה שאני לא אקבל התקפת לב בינתיים." התבדח באומץ.

"גם אני, אבל אולי אתה יכול להסביר לי למה הזדיינת בלי קונדום?"

"לא יודע, אני יודע שעשיתי שטות ובדרך כלל אני משתדל להיזהר, אבל אתה יודע איך זה... מידי פעם מתפלק לי."

"מתפלק לך?" הזעמתי לעומתו פנים חמורות.

"נו, אתה יודע איך זה, לפעמים אני שיכור או שוכח."

"שוכח, שוכח לשים קונדום? זה לא מה שלימדתי אותך אסי."

"אתה צודק, אבל מאז שאני לבד..." הוא משך בכתפיו, "אל תתעצבן, גם ככה קשה לי, כשהייתי אתך באמת נזהרתי מאוד, אבל מאז שעזבת אותי..." הוא נאנח, וגלגל את עיניו בלאות כשהתפרצתי בכעס, מוכיח לו באותות ובמופתים שאני לא עזבתי אותו, אלא זה הוא ש...

"בסדר, בסדר, אני יודע, הכל היה באשמתי, עזבת באשמתי, כי הייתי נשוי ולא מיהרתי לצאת מהארון, אני מבין שלא יכולת יותר ככה ולכן עזבת, די אודיגו, מספיק..." הוא הביט בי במבט אומלל, "אם רק היית יודע כמה אכלתי את עצמי אחרי שעזבת... אפילו הגירושים מגילה לא כאבו לי כל כך... נו, די, אין טעם לדבר על זה יותר, היה ונגמר, אני במקום אחר עכשיו ואתה כמובן מצאת מישהו שווה הרבה יותר ממני, ואני... גם אם לא נדבקתי הפעם אני אדבק בעתיד, אתה יודע למה?" הוא התרתח פתאום, ומסכת שוויון הנפש הרגוע שעטה על עצמו לאחרונה נשרה לפתע מעליו, "כי מאז שאיבדתי אותך לא אכפת לי יותר, זה למה!" הטיח בפרצופי בקול רם וכועס, וברח לדירתו, סוגר אחריו את הדלת בחבטה רועמת.

"אף פעם לא איבדת אותי." אמרתי בשקט לדלת הנעולה, דילגתי במדרגות שתים שתים, התפרצתי למטבח ונחפזתי להכניס למקרר את המצרכים שקניתי - חלב, קוטג', לחם שחור וגוש גבנ"צ -  העפתי מבט בחדר השינה כדי לבדוק מה שלום מייק, מגלה לרווחתי שהוא ממשיך לנום בשלווה, ואחר כך דהרתי בזריזות של נער חזרה  לדירתו של אסי והסתערתי פנימה בלי לטרוח לדפוק בדלת.

מצאתי אותו במטבח, עומד מול המקרר הפתוח, בוהה לתוכו.

"קובייה צהובה מטומטמת היית ונשארת." הודעתי לו, טרקתי את דלת המקרר, אחזתי בכתפיו והשענתי אותו כנגד המקרר הסגור, "אף פעם לא איבדת אותי, דביל." הודעתי לו, ונישקתי אותו.

"אתה בעצמך דביל." ענה לי אסי אחרי שהפסקנו להתנשק ושאפנו רוח, "מה אתה חושב שאתה עושה? אתה לא מבין שאני עלול להיות חיובי."

"נו, אז... לא נדבקים מנשיקות."

"אבל מזיונים כן." הצמיד אסי לחלצי את זקפתו, והביט בי במבט מתחנן, "אני חרמן נורא, אבל אני לא רוצה להדביק אותך."

"אל תדאג, יהיה בסדר, בוא." משכתי אותו בחולצתו לחדר השינה, וסוף סוף, אחרי גלות ארוכה מידי, חזרתי הביתה. 

"הייתי צריך לעשות את זה מיד כשחזרתי לארץ." אמרתי לו אחרי שנפטרתי מהקונדום המשומש וחזרתי לזרועותיו.

"נכון." הסכים אסי, "למה חיכית?"

"לא יודע, כנראה שאני באמת אידיוט."

"לגמרי, אבל גם אני... נורא נורא התגעגעתי אליך אמיר. עשיתי את כל השטויות האלה..." הוא הניף את ידו בתנועה רחבה שכללה את אופני הכושר המשוכללים וההליכון, ואולי גם את דירתו המעוצבת לעייפה בסגנון איקאה, "רק כדי לשכוח אותך."

"ובגלל זה שכרת דירה קומה אחת מתחתי והזמנת אליה את כל אטרף." קנטרתי אותו, וצבטתי את ישבנו, מאושר מאוד.

"כן, כי רציתי להיות בטוח שלא תשכח שאני פה." צחק אסי ונישק אותי, נצמד אלי מכף רגל ועד ראש, "הייתי אידיוט אמיר, מאז שעזבת נכנסתי למין סחרור כזה, כבר לא היה אכפת לי יותר מכלום, ואחרי שגם גילה הסתלקה כל החיים שלי התהפכו..." הוא גנח ונשכב מעלי, מביט הישר לתוך עיני, "אל תעזוב אותי יותר." תבע.

"בסדר." הבטחתי, ונישקתי את מצחו, "מעכשיו אנחנו יחד."

"ומה יהיה אם אני אקבל תשובה חיובית?"

"אתה לא, וגם אם כן, לא נורא, יש דברים גרועים יותר."

"איזה דברים?" הביט בי אסי בדאגה.

"לא יודע, אבל אני יודע שאין טעם לדאוג, בין כה וכה יקרה משהו שלא חשבנו עליו קודם."

"איזה משהו?" נחרד אסי. היה מצחיק לראות איך למרות הכל הוא ממשיך לראות בי מין מנטור חכם ויודע כל. מזל שהוא לא יודע עד כמה טיפש ומבולבל אני מרגיש לפעמים.

"אין לי מושג, אני רק יודע שהחיים תמיד מצליחים להפתיע אותך ולהביא לך כאפה מכיוון שונה לגמרי ממה שחשבת עליו." התנבאתי בשאננות בלי שאאמין לאף מילה מדברי, סתם ניסיתי לעשות עליו רושם וכנראה שהצלחתי.

אסי חשב רגע על השטויות שפלטתי ואחר כך הניח יד חמימה על לחיי, "אתה בסדר אמיר?" חקר בדאגה שחיממה את ליבי הקשיש.

"נכון להיום כן, אבל בגילי... לך תדע, אל תשכח שאני כבר לא ילד." הודעתי לו בחיוך, חש רענן ומלא חיים כמו ילד בן עשרים.

"ואני כן? לא אכפת לי בן כמה אתה." חייך אלי אסי בחזרה, "ודרך אגב, אמרתי לך כבר שאתה נראה נהדר." החליק יד מגששת בין רגלי.

"חנפן אחד." צחקתי, והייתי גאה מאוד בעצמי כשנוכחתי לדעת שלמרות כל מה שעשינו אני שוב רוצה, ולא רק רוצה אלא גם יכול... מי צריך ויאגרה כשיש אהבה הרהרתי לעצמי, ומשכתי אותו אלי, מרוצה מאוד מהכושר שלי, ואז צלצל הטלפון והוכיח לי שצדקתי, תמיד יש דברים גרועים יותר, והם תמיד מביאים לך את הכאפה מכיוון לא צפוי. 

"הוא מה?" צעק אסי, ואישוניו התרחבו, משווים לפניו הבעה המומה. "באיזה בית חולים הוא נמצא? טוב, תודה שהודעת לי, אני מיד מגיע לשם... אבל..." הוא השתתק והקשיב למישהו שדיבר בקול איטי וסמכותי, "אבל, אני לא מבין, למה משטרה?" התמרמר ודחף לידי את השפופרת, "תדבר איתם אתה, אני חייב להתלבש." אמר וקם מהמיטה.

הקול העבה והאיטי מעברו השני של הקו היה שייך לפקד דנינו ששאל מה הקשר שלי לתומר רביב?

"אין שום קשר, הוא רק חבר של חבר שפגשתי לכמה דקות."

"איזה רושם הוא עשה עליך?" התעניין פקד דנינו.

"שהוא לא בסדר, הוא בכה, ואסי אמר שזה בגלל שהוא עשה בדיקת דם וקיבל תוצאה שהפחידה אותו."

"איידס?"

"אה... כן."

"טוב, זה מסביר את ההתנהגות שלו. לא מצדיק, אבל מסביר."

"מסביר מה? מה הוא עשה? מה קרה לו?"

"הוא נדרס, או לפחות ניסה להידרס, למזלו הנהג הצליח לעצור בזמן, אבל האופניים הלכו."

"איזה אופניים? יש לו אוטו, מה הוא עשה עם אופניים?"

"אין לי מושג, אבל לפי העדות שנמסרה לי התאונה התרחשה בין רוכב אופניים למיניבוס, רוכב האופניים נסע על המדרכה ופתאום ירד לכביש ונכנס מתחת לגלגלים של המיניבוס. למזלו הנהג היה ערני ועצר בזמן. לרוכב האופניים יש שתי רגלים שבורות, סדק בכתף וחבלת ראש, אבל כנראה שהוא יצא מזה."

שתקתי המום, מנסה לעכל את הידיעה, "איך הגעתם לטלפון של אסי?"

"מצאנו את המספר שלו בנייד של תומר."

"אבל למה התקשרתם דווקא לאסי? לא היו שם מספרים של ההורים שלו, או מישהו מהמשפחה?"

"לא, בדרך כלל המספר הראשון שמופיע הוא של אימא, או אבא, אבל בנייד של הבחור הזה המספר הראשון היה של אסי, יש לך מושג למה?"

"לא, מצטער, אמרתי לך, אני לא מכיר אותו כל כך טוב. תראה, אני אסיע את אסי לבית החולים וניפגש שם, זה בסדר מבחינתך?"

פקד דנינו אמר שבסדר, ושניסע בזהירות וסגר, ואחרי שגם אני התלבשתי דהרנו במהירות לבית החולים, ורק כשהחניתי את המכונית במגרש החנייה היקר להחריד שלהם נזכרתי פתאום במייק.

התקשרתי אליו והערתי אותו, אמרתי שקרה משהו דחוף, שאין לי זמן להסביר אבל שלא ידאג, אני בסדר ועוד מעט אחזור ובינתיים שירגיש בבית, ורצתי עם אסי למיון.

במיון פגשנו את פקד דנינו, גבר עבה ורגוע, ויסודי מאוד. לפני שהורשינו לראות את תומר היה עלינו לשבת איתו ולספר לו כל מה שאנחנו יודעים בעוד הוא מקשיב בסבלנות ורושם את עדותנו באיטיות מענה.

אסי הודה בגמגום קל שהוא ותומר רביב היו בקשר מהסוג המיני, ושהוא יודע עליו רק מעט פרטים, הוא יודע שאביו נפרד מאימו כשתומר היה ילד, ושיש לו עוד אחות ואח שלא היו איתו בקשר חם, שהוא לומד ועובד, חי בדירה עם שתי שותפות, והתבשר זה עתה שהוא חיובי.

לא היה לו מושג מה הכתובת של תומר, מה שם השותפות שלו, ואפילו לא מה הוא לומד. "נפגשנו רק לסקס, ותמיד אצלי בדירה." הסביר, נבוך מאוד, והציץ בחשש בשוטר שהנהן בשוויון נפש, אמר תודה, והלך לדרכו.

אחר כך הניחו לנו לבקר אצל תומר המורדם, התבשרנו שאין סכנה לחייו ושבנס הוא יצא רק עם עצמות שבורות וזעזוע מוח, אבל אין ספק שהוא יחיה. "היה לו יותר מזל משכל, לבחור שלכם." הכריז הרופא במבטא רוסי דשן, וחפז לדרכו. אחריו באה העובדת הסוציאלית של בית החולים שרצתה לדעת פרטים על תומר. אסי סיפר לה את המעט שידע והסמיק לנוכח הפליאה בעיניה.

"זה בסדר." אמרה העובדת הסוציאלית בניסיון מגושם להרגיע אותו, לקחה את מספר הטלפון שלו והבטיחה שתנסה לאתר את הוריו של תומר.

חזרנו הביתה שותקים. אסי היה שקוע במחשבות, ואני נהגתי. "הכל באשמתי." אמר כשהגענו, "אם הייתי מגיב יותר ברגישות... פשוט נפנפתי אותו, הוא היה כל כך לחוץ, הוא בכה ודאג שאולי גם אני נדבקתי, ואני... אני לא מאמין איזה חרא של בן אדם נעשיתי, מגיע גם לי להידבק."

"אל תדבר ככה, לאף אחד לא מגיע להידבק, וסך הכל היית מאוד בסדר איתו."

"כן, כל כך בסדר עד שהוא ניסה להתאבד ישר אחרי שדיברנו."

"די, אין לזה שום קשר אליך, ובכלל, מאין לך שזה מה שהוא ניסה לעשות? אולי הוא סתם... תאונות קורות."

"בחייך, שמעת את השוטר, הוא ירד לכביש ונכנס בכוונה מתחת לגלגלים של מכונית, בטח שהוא ניסה למות, אני לא מבין מה הוא בכלל עשה על אופניים, הרי יש לו מכונית, מאיפה הוא הביא אותם?"

משכתי בכתפי בחוסר אונים, וחיבקתי אותו, מנסה להרגיע ולנחם, וככה מצא אותנו מייק - יושבים חבוקים במכונית. לרגע ראיתי את ההלם והעלבון על פניו ומיד אחר כך הוא הסתובב ופנה לברוח, חוצה במהירות את מגרש החנייה הקטן שהשתרע מאחורי בלוק הדירות בו גרתי. הנחתי לאסי, זינקתי מהמכונית ורצתי אחריו. הוא רץ מהר מידי בשבילי ובקושי הצלחתי לתפוס אותו במדרגות.

קצר נשימה אחזתי בכתפו וניסיתי להסביר, אבל נתקפתי שיעול ולא הצלחתי לדבר ברור. למזלי אסי רץ אחרי ובכוחות משותפים עלה בידינו להסביר למייק הנסער שתומר שוכב פצוע קשה בבית חולים, ושיש חשד שהוא ניסה להתאבד בגלל התשובה החיובית ולכן...

"אתם עובדים עלי?" הביט בנו מייק בחשדנות, "תומר? הבחור היפה הזה שבכה הבוקר על המדרגות, הוא בבית חולים עכשיו?"

"כן." אמרנו בבת אחת, "אתה יכול לבוא איתי לראות אותו, אני רק מתארגן קצת, מודיע בעבודה שאני לא בא מחר למשרד, ונוסע אליו שוב." אמר אסי.

"בסדר." הסכים מייק, והביט בי במבט שואל.

"אני מצטער, אבל היום אני ממש לא יכול, יש לנו ישיבה בערב, ויש לי עוד המון מבחנים לבדוק, אולי מחר."

"אתה בטוח שאתה רוצה לנסוע לבית חולים מייק? לא היה לך מספיק מבתי חולים?"

מייק משך בכתפיו, ואמר שזה בסדר, בין כה וכה אני עסוק, ואין לו משהו טוב יותר לעשות היום.

"תגיד," אמר לפני שיצא, "מה קורה אתך ועם אסי?"

הוא שאל את השאלה המכשילה הזאת בחטף, כבדרך אגב, ויכולתי בקלות להיתמם ולהעמיד פנים שלא שמעתי, או לא הבנתי, ופשוט להתעלם מהשאלה שלו, אבל במקום לבחור בדרך הקלה הישרתי אליו מבט ואמרתי שאני לא יודע.

מייק הנהן כאילו אמר לעצמו – ידעתי, והסתלק. 

היה לי קשה מאוד להתרכז בישיבת הצוות שנערכה באותו ערב במכללה, ורוב הזמן לא ידעתי על מה מדובר. באמצע חמקתי לשירותים והתקשרתי לאסי, "נו, מה חדש?"

"שום דבר. הוא עדיין ישן, אתרו את אימא שלו, אבא שלו חי בחו"ל, אין לה מושג איפה, אחותו הגדולה ילדה לפני כמה שבועות והאימא אמרה שהיא עסוקה מאוד עם הנכד שנולד, ואין לה זמן או חשק לבוא לראות את תומר. אמרה שיודיעו לה אם תהיה לוויה ואולי היא תבוא, וסגרה."

"באמת? אתה רציני? ככה היא אמרה?"

"זה מה שהעובדת הסוציאלית סיפרה לי. יש לו גם אח, אבל האימא סירבה לתת את המספר שלו, אמרה שהוא לומד ואין לו זמן. השותפות שלו לדירה באו לביקור קצר, האופניים שנהרסו היו של אחת מהן. הן שמעו שהוא ניסה להתאבד ונורא נבהלו ודאגו לו אבל כשהבינו למה הן פשוט ברחו משם."

"מסכן תומר, אז מה, רק אנחנו נשארנו לו?"

"כן, אנחנו ומייק, הוא מתנהג אליו ממש יפה, יושב לידו, מלטף לו את היד, שר לו באנגלית, בחור ממש חמוד. תגיד, מה קורה בינך לבינו?"

"לא יודע אסי, אני מצטער."

"גם אני, לילה טוב אודיגו." אמר אסי בקרירות, וסגר.

חזרתי הביתה מוטרד, ובמקום להיכנס לדירתי, נקשתי על דלת דירתו של אסי. הוא פתח את הדלת מיד, כאילו ישב וציפה לי, ונפל לזרועותיי. "סליחה, לא התכוונתי." אמר ונישק אותי.

"זה בסדר." החזרתי לו נשיקה ומיד רווח לי.

"לא, זה לא, שום דבר לא בסדר. איזה יום נורא, מאז שסיפרתי לילדים למה אני ואימא מתגרשים לא עבר עלי יום זוועתי כזה." הוא הרים אלי מבט מוטרד, "תשמע אמיר, אי אפשר ככה, לדעתי אנחנו חייבים לספר למייק עלינו." חיוך מתוח עלה על פניו, "בהנחה שעדיין יש אנחנו."

"בהחלט יש, אל תעז אפילו לחשוב אחרת, אבל תן לי זמן להסביר לו את זה בשקט, אני לא יכול להפיל עליו את זה היום. הוא בא לארץ רק בגללי, והוא גר אצלי והכל, אני מבטיח לך שאני אספר לו עלינו ברגע הראשון שזה יהיה מתאים."

"אני מבין." אמר אסי, והרפה ממני, מסב ממני את מבטו. הוא נראה כל כך מאוכזב ופגוע, ליבי יצא אליו, היה לו יום נורא, ועכשיו אני חוזר לישון עם אחר במקום להיות איתו... אסי המסכן.

"אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לישון אתך אסי, אבל אני חייב לדבר קודם עם מייק, ואחרי כל מה שקרה היום... אני פשוט לא יודע... תן לי למצוא את הזמן המתאים ואז..."

"אין זמן מתאים לדבר כזה, אם לא תספר לו היום כבר לא תספר לו אף פעם, אבל אני מבין אותך, גם אני התנהגתי ככה, שיקרתי ובגדתי ועכשיו אני מקבל את העונש שלי." הפטיר אסי בקול כבוש, וניסה לדחוף אותי החוצה.

"איזה עונש? מה עונש? מי שיקר ועל איזה בגידה אתה מדבר? תפסיק עם השטויות האלה!" נרעשתי, "די כבר עם זה, היה לי מספיק מדראמות ליום אחד, אף אחד לא מקבל פה עונש על שום דבר, מספיק כבר אסי!"

"בסדר אודיגו, מספיק. עכשיו לך מפה, אני עייף וגם אתה נראה הרוג, ומייק מחכה לך, יאללה, לך מפה." הוא דחף אותי שוב, והפעם הצליח להדוף אותי מעבר לסף הדלת, ועוד לפני שהספקתי להתעשת נעל אותה בפני, לא מניח לי ברירה אלא לעלות לדירתי וללכת לישון עם מייק.

למחרת קמנו וניסינו להמשיך לחיות כרגיל, בכל אופן זה מה שאני ניסיתי, מה עוד יכולתי לעשות? לדבוק בשגרה היה הרעיון הכי מוצלח שעלה בדעתי ואכן דבקתי בה - קמתי בבוקר והלכתי לעבודה, משאיר את מייק לנמנם לו בנחת במיטה. בהפסקת עשר תפסתי את המזכירה שהייתה ממונה גם על כוח האדם, ושאלתי מה קורה עם המשרה של מורה לאנגלית. התברר לי לאכזבתי שהם לא חיכו למייק ומצאו מישהו אחר, אבל, ניחמה אותי המזכירה, תמיד יש ביקוש למורים מחליפים ומתארגנת כיתה קטנה ומובחרת של תלמידים ששפת אימם אנגלית ורוצים להתקדם מהר יותר בחומר, ומאחר ומי שתפסה את מקומו של מייק היא עולה מברית המועצות... "האנגלית שלה מצוינת והיא מורה מעולה וסבלנית מאוד, אבל המבטא שלה רוסי ודוברי אנגלית מלידה מתעצבנים בגללה. החבר שלך אמריקאי? אתה בטוח?" חקרה אותי בחשדנות.

"לגמרי, הנה, תדברי איתו בעצמך." התקשרתי הביתה, וקיבלתי רק את התא הקולי.

המזכירה הרימה לעומתי גבה ספקנית, ונרגז מעט התקשרתי לנייד של מייק שצלצל וצלצל וצלצל... "יכול להיות שהוא עדיין ישן, הוא הגיע לארץ רק לפני יומיים וחצי והוא עוד קצת עייף." התנצלתי בשמו של מייק, "אבל אני מבטיח לך שהוא אמריקאי ודובר אנגלית מעולה במבטא אמריקאי לגמרי."

"לא סתם אמריקאי אלא בוסטוני טהור." הודיע מייק שצץ פתאום בפתח, מחייך בעליזות, "וזה בהנחה שאתם מדברים עלי." הוסיף, הפעם באנגלית, הושיט למזכירה המופתעת פרח שקטף כבדרך אגב מאגרטל שעמד בכניסה, חייך אליה וכבש את ליבה לנצח.

הפעמון צלצל ואני נחפזתי לכיתה שלי, משאיר את מייק לדאוג לעצמו, מה שהוא היטיב כנראה לעשות כי כבר בסוף היום היה לו חוזה חתום עם המכללה, מערכת שעות עמוסה, ושני תלמידים פרטיים שלא היה לו איפה לקבל.

בעוד אנו דנים בבעיה נקש אסי על דלת דירתי, שאל אם יש מישהו בבית ואם אפשר לקבל אצלנו קפה, ומה חדש אצלנו? חייך אל מייק שחייך אליו חזרה, וסיפר שיש לו כבר עבודה, וגם שני תלמידים פרטיים, אבל הוא לא יודע איפה ללמד אותם.

"אתה יכול להביא אותם לדירה שלי. אני בקושי בבית בזמן האחרון." הציע אסי בנדיבות, אמר שהוא חזר זה עתה מבית החולים ובישר לנו את החדשות האחרונות מתומר. מסתבר שהוא ישהה עוד כמה ימים בבית החולים, ואחרי שמצבו ישתפר הוא יישלח הביתה עם הגבס.

"אבל איך הוא יסתדר לבד בבית עם גבס?" התמלא מייק טוב הלב דאגה.

"הוא לא לבד יש לו שותפות." הזכרתי לו.

"מאז שהן שמעו שהוא נשא הן פוחדות לגעת בו, ובכל מקרה איך הן יכולות לטפל בו לבד? צריך לקחת אותו למקלחת ולשירותים, הן לא יכולות לעשות את זה." המשיך מייק לדאוג.

"תומר המסכן... אם המשפחה שלו לא תתגייס לעזור לו נצטרך לחשוב על איזה פתרון, אולי אני אקח אותו אלי עד שהוא יפטר מהגבס?" הציע אסי.

"זה יהיה יפה מאוד מצידך." הערתי, "גם אני ומייק נעזור, נכון מייק?"

"בטח." הסכים מייק בהתלהבות.

"תודה." חייך אלינו אסי, "אבל אני מקווה שנמצא פתרון אחר." הוסיף, "אני לא ממש מתלהב משותפים לדירה, וזה נותן לי רעיון לעוד פוסט חדש לבלוג שלי." סיים את הקפה והסתלק, לא לפני שלכסן לעברי מבט מתגרה. 

באותו ערב, בעוד מייק שוקע בהכנת מערך שיעור למחר, נחפזתי להציץ בבלוג של אסי וגיליתי לחרדתי שהוא העלה זה עתה פוסט חדש, ובו סיפר על שובו של האקס המיתולוגי שלו מחו"ל. אחרי שסיפר שהאקס חזר מצויד בחבר חדש, צעיר וטוב מראה, ושהוא נראה מסוקס מתמיד, היגג אסי כל מיני הגיגים מרגיזים על אקסים מיתולוגיים, ועל הסערות הנוסטלגיות שהם מעוררים, סוחפים אותך לאירועי העבר וגורמים רק צער, אכזבה וכאב לב, ועוד הייתה לו החוצפה לספר בפסקה האחרונה שאמנם כבודו של האקס במקומו מונח, אבל בן זוגו הנוכחי בפירוש צעיר מידי בשבילו, והוא נראה מעניין ומעורר תיאבון הרבה יותר מהאקס.

הייתי קרוב מאוד לרדת לדירת הקובייה הצהובה ולתת לה מנה אחת אפיים, אבל הבלגתי כי מייק סיים זה עתה את עבודת ההכנה שלו, נכנס למיטה ושאל אם אני מתכוון לישון מחובק עם הלפטופ שלי או שאולי מתחשק לי לאחוז במישהו רך וחמים יותר?

"הלפטופ שלי דווקא די חמים, אבל אני פתוח להצעות חדשות, יש לך איזה רעיון?" חייכתי אליו.

"בטח." השיב מייק בשמחה, ומיד אחרי שהנחתי מידי את המחשב הנייד הוא כיבה את האור וחיבק אותי.

חיבקתי אותו חזרה, וגם נישקתי וליטפתי, וקיבלתי בעונג את הנשיקות והחיבוקים שלו, אבל כשרציתי להמשיך הלאה זה פשוט לא הלך, הגוף סירב לשתף פעולה, ומה שהיה אמור להזדקר ולהתקשח נשאר רפוי ורך.

"לא נורא." ניחם אותי מייק, "אתה בטח עייף, זה קורה לכל אחד."

"כן, אבל..." רציתי להעיר שלי זה כמעט לא קורה, ורק אתמול זיינתי ו... במחשבה שנייה עדיף היה לא להגיד כלום. התנצלתי ומייק אמר שזה בסדר, וגם הוא די עייף בעצם, ונרדם.

אני לעומת זאת לא הצלחתי להירדם, ומיד אחרי שהוא הסתובב על הצד והתחיל לנחור קלות הדלקתי שוב את הלפטופ הנאמן שלי, הפשרתי את הפרופיל הישן של אודיגו שחיכה בהקפאה זמן רב מידי, נכנסתי לבלוג של אסי וכתבתי לו בתגובה שאני מייעץ לו להניח לאקס המיתולוגי שלו להמשיך הלאה בחייו, לא לכתוב עליו ובטח לא לזמום מזימות על הנוכחי שלו.

אסי ענה מיד שזה הבלוג שלו, והוא יכתוב מה שמתחשק לו, הנוכחי של האקס מוצא חן בעיניו והוא כן ינסה לעשות משהו בנידון, ואם זה מפריע למישהו זו הבעיה שלו.

נרגז מאוד סגרתי את המחשב, וניסיתי להירדם, אך לשווא, הייתי עצבני מידי. בסוף נואשתי, קמתי, משכתי על עצמי טרנינג והלכתי להכין לעצמי כוס תה צמחים בתקווה שהוא ירגיע אותי. בעודי לוגם השמיע הנייד שלי את הצרצור המתכתי הזה שהוא משמיע כשיש לי הודעה, בדקתי וזה היה מסרון מאסי - ער? הוא כתב לי, והוסיף סמיילי מלגלג.

ירדתי לדירתו, אוחז עדיין את הספל המהביל בידי ולא הופתעתי לגלות שהוא מחכה לי על סף הדלת. הוא אפילו חייך חיוך לעגני, אבל הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שהחיוך נועד להסתיר עלבון וחשש.

"אסי, טוב לראות אותך." אמרתי וחייכתי אליו חיוך מרגיע.

"מה אתה שותה?" שאל אסי, לקח מידי את הספל, לגם אמר שלשתות תה עם סוכרזית זה תועבה, ועדיף כבר לשתות מי ברז פושרים.

"מה רע במי ברז? ממתי לא נאה לך לשתות סתם מים מהברז?"

"אוף אתך, אתה נשמע כמו אבא שלי." גיחך אסי, משך אותי פנימה לדירתו, בעט בדלת כדי לסגור אותה, הניח את הספל על מדף בכניסה ונישק אותי.

"לא התכוונתי למה שכתבתי על מייק, הוא חמוד, אבל אני מעדיף אותך."

"תוכיח." החזרתי לו נשיקה, שמח להיווכח שהזין שלי שוב מתפקד כמו שצריך.

"בוא הנה." הוא הדף אותי לעבר חדר השינה שלו, דחף אותי אל מיטתו ונשכב עלי. "סיפרת למייק?"

"לא, עוד לא, אני... די אסי, מה אתה עושה?"

"מה אתה חושב?" הוא משך מעלי את המכנסים וחפן את אשכי בכפו החמה, "מתי תספר לו?" שאל ומעך אותם בין אצבעותיו.

"לא יודע אסי, בקרוב, נו, די, מה אתה עושה? אהה... אל תפסיק."

הוא לא הפסיק, וגם אני לא. אחר כך שכבנו חבוקים ואסי סיפר לי שהוא שונא אותי, שאני מרגיז אותו, שאני מקלקל לו את כל הכיף מהבלוג ומאטרף בכלל, ושהוא מתגעגע אלי נורא. "הזדיינת עם מייק?" חקר אותי.

"אה... אני... למה אתה שואל אסי?"

"למה? תחשוב לבד, אוף! אתה מגעיל, אני שונא אותך."

"אין לך שום סיבה, לא עשיתי איתו כלום."

"שקרן."

"אני לא, באמת. הוא רצה אבל..."

"אבל מה?"

"לא עמד לי."

"איזה שקרן, לא ראיתי שיש לך איזה בעיה להעמיד את הזין."

"אתך אין לי, אבל איתו כן."

"באמת?" אסי הביט בעיני, "אתה רציני אודיגו?"

"כן חמוד, לגמרי, בגלל זה לא הצלחתי להירדם, הדלקתי את המחשב ואז ראיתי מה כתבת בבלוג ו..." אסי צחק, מרוצה מאוד וביקש שאשאר לישון איתו.

"ומה יהיה עם מייק?"

"לא יודע, ולא אכפת לי." הוא שילב את רגליו ברגלי, נצמד אלי, ומשך עלינו את השמיכה, אמר לי שהוא אוהב לישון איתי, וכמה דקות אחר כך נרדם.

כיוונתי את השעון המעורר בנייד שלי, ונרדמתי גם כן. למחרת התעוררתי עם שחר, כיביתי את הצרצור המרגיז של הנייד וחמקתי חזרה לדירתי, מגלה לרווחתי שמייק עדיין ישן. התקלחתי בחופזה, ואחר כך התגלחתי. מביט בפני הלאות במראה אמרתי לעצמי שהמצב הזה לא יכול להימשך עוד זמן רב. אתה קשיש מידי לתרגילים האלו, סחתי לנפשי, תפסיק להיות פחדן כזה ותספר למייק את האמת, ואל תגרור את זה, ספר מיד, ויפה שעה אחת קודם, יעצתי לעצמי, והלכתי לשתות קפה ולנסח מה בדיוק אגיד לו. בעוד שוקל משפטי פרידה מנוסחים בקפידה מייק הופיע במטבח, סתור שער, הודיע לי שהוא כבר מאחר, ושהוא יחזור היום מאוחר כי הוא מתכוון לקפוץ לבקר את תומר אחרי העבודה, דהר החוצה עם לחמנייה נגוסה למחצה בידו וחזר מאוחר בלילה, ושוב עבר עוד יום בלי שסיפרתי לו את האמת. 

המשכתי לגרור את המצב הלא ברור הזה של חיים עם מייק, וסקס עם אסי עד שבית החולים שחרר את תומר לביתו, ואז התברר שאין לו יותר בית. יום לפני השחרור המיועד התייצבו השותפות שלו בחדרו והכריזו שצר להן מאוד עליו, והן מאחלות לו רפואה שלמה, אבל אין מצב שחולה איידס יבוא לגור איתן.

"העובדת הסוציאלית הסבירה להן שתומר לא חולה אלא רק נשא HIV." סיפר לי מייק שנכח בחדרו של תומר כשהסצנה הלא נעימה הזו התרחשה, "אבל הן התעקשו שלא משנה איך קוראים לזה, הן לא מוכנות, וחוץ מזה הן נורא עסוקות וגם בלי המחלה הן לא מוכנות לטפל בו, לקלח אותו ולקחת אותו לשירותים."

"ואיך תומר הגיב?" תהיתי.

"הוא היה ממש בסדר, רגוע מאוד, אמר שהוא מבין והן צודקות לגמרי, והוא מבקש מהן סליחה על כל הטרדה שהוא גרם, ושלא תיקחנה ללב, הוא יהיה בסדר."

"איך הוא יהיה בסדר? הוא לא מסוגל לעשות כלום לבד, כל זמן שהוא בגבס הוא צריך שיטפלו בו, וגם אחרי שהוא יבריא צריך להשגיח עליו שלא יתאבד שוב." נרעשתי.

"אני מסכים, וזה לא יהיה קל, אבל נסתדר, כולנו יחד נדאג לו עד שהוא יבריא."

"כולנו? אתה מתכוון אני ואתה?" נדהמתי.

"ואסי כמובן, תומר יגור אצלו, אבל שלושתנו נעשה תורנות שמירה עליו, אל תדאג, יהיה בסדר." ניבא מייק באופטימיות נעורים.

"אני לא דואג." הבטחתי למייק, אבל שיקרתי, דאגתי מאוד, גם לתומר המסכן, וגם לעתיד יחסי עם אסי - איך נסתדר אם תומר יהיה תקוע לו בדירה כל הזמן?

"נצטרך להיות יצירתיים." אמר אסי כשהעליתי את הקושיה המציקה הזו בפניו, "אבל אני בטוח שיהיה בסדר, אם אני מסתדר עם השותף שתקוע לך בדירה אתה תסתדר עם השותף שלי." הוא לכסן לעברי מבט קנטרני, "אתם כבר לא מזדיינים, הוא רק שותף, נכון אודיגו?"

"סוג של." רטנתי, נרגז. המצב היה כל כך אבסורדי ומטופש, תומר הזה, מי הוא בכלל ולמה הוא נתקע לנו בחיים? לא היו לי די צרות גם ככה?

"נניח שאתה לא היית מתנדב לטפל בתומר, מה היה קורה לו אז?" הקשיתי.

"קודם כל לא אני התנדבתי, מייק שלך נידב אותי, או יותר נכון את הדירה שלי, ושנית..." הוא השתתק והביט בפני במבט חודר, "הוא עדיין מייק שלך אודיגו? ואל תגיד סוג של כי נמאס לי כבר מזה."

"גם לי נמאס." משכתי אותו אלי וחיבקתי אותו בחזקה, "תאמין לי שגם לי נמאס."

התחלנו להתמזמז ולגעת זה בזה, שוכחים על מה דיברנו קודם, ואז נפתחה הדלת ושנינו התרחקנו זה מזה, סמוקים ופרועים, ושנייה אחר כך נכנס מייק לחדר, עמוס במזוודות ותיקים, ונהג המונית, עמוס עוד יותר, כושל בעקבותיו.

"תן לו טיפ גדול." הורה לי מייק באנגלית, "מגיע לו."

"כן, נכון. מגיע לי." הסכים נהג המונית באנגלית בעלת מבטא ישראלי חצצי, וחייך.

"מה, אתה מדבר אנגלית?" הופתע מייק.

"מייק, מתי תקלוט שכולם פה מדברים אנגלית." העיר תומר שהתגלגל מעדנות פנימה, ישוב על כסא גלגלים, מחייך אלינו חיוך מסטולי. שתי רגליו היו מגובסות עד לברכיים, ופניו היו עדיין חבולים, אבל הוא נראה די בסדר יחסית לבחור שנדרס רק לפני שבועיים.

"אבל הוא נראה לי ערבי." התבלבל מייק באנגלית.

"אני לא ערבי, סתם פרענק עיראקי עם שורשים תימניים." גיחך נהג המונית שבאמת היה שחום מאוד, ולמזלנו גם ניחן בחוש הומור מפותח. נתתי לו טיפ גדול וכשליוויתי אותו החוצה הוספתי התנצלות בשמו של מייק הנבוך.

"זה בסדר." אמר הנהג, "אני כבר רגיל." הוא נתן לי כרטיס ביקור, "אם תצטרכו עזרה עם הבחור הזה בכסא גלגלים תתקשרו אלי, ושיהיה לכם בהצלחה עם הבלגן הזה שעשיתם."

"איזה בלגן?" הופתעתי.

"בחייך..." הוא צחק, "אתה והבחור השני? בסוף אפילו האמריקקי המבולבל הזה יקלוט מה קורה אתכם, ואולי זה דווקא יתאים לו כי נדמה לי שהוא בעניין של היפיוף המגובס."

"באמת? אתה באמת חושב ככה?" התעודדתי, וסקרתי אותו בעניין, הוא נראה לא רע בכלל, בעיקר אם אתם בקטע של ערסים. "גם אתה... אתה ממש לא נראה."

"אני לא יודע מה אני בדיוק." נאנח נהג המונית, וביקש שאקרא לו כושי, כמו כולם, "עד שבאתי לתל אביב הייתי בטוח שרק בנות עושות לי את זה, אבל פה, בתל אביב יש כזה בלגן... וכל כך הרבה הומואים עד שבן אדם לא יכול לא להיות מושפע, הנה, רק לפני כמה חודשים הסעתי בחורה מדהימה אחת, כוסית על בשם זיווית שהייתה צריכה להופיע במועדון לילה וביקשה שאני אגיע בבוקר ואקח אותה הביתה, וכשבאתי לקחת אותה כמו שהבטחתי התברר שזיוית היא בעצם זיו, ולמרות שהיא כבר לא הייתה היא היא עדיין הייתה כוסית על ו... עזוב, אני בבלבלות מכל הסיפור הזה, בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה אני ומי אני, יאללה ביי."