4. עונת מעבר

מזג האוויר היה נפלא. שמים בכחול עמוק וזוהר נמתחו ממעל, מקושטים בעננים שנראו כמו גושי קצפת. עצי האלון, שעמדו עד כה בשלכת, הצמיחו עלים ירוקים, רעננים כל כך למראה עד שהתחשק לי לטעום מהם. כל הפרחים האדומים של החורף נעלמו ועכשיו הגיע הזמן הצהוב. חרציות, סביונים, ציפורני חתול ושיחי קידה שעירה פרחו במרץ. רוב הפרדסים של קיבוץ יגור כבר נכרתו לפני שנים, אבל עדיין נשארו די עצי הדר פורחים שבישמו את האוויר בריח מתוק ומשכר. במשך שלושה ימים בערך מצאתי את עצמי, פה ושם, מחייך בלי סיבה, ואז הגיעו הימים הנוראים.

היהודים יכולים לקרוא לימים שבין ראש השנה ויום כיפור הימים הנוראים, אבל בשבילי אלה הימים שבין יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. הכי גרוע הוא יום השואה, ומיד אחריו, בדיוק כשאתה מתחיל קצת להתאושש, יום הזיכרון, ומה שהכי גרוע זה שמיד אחר כך צריך להתחיל לשמוח בגלל יום העצמאות.

כמה ימים לפני יום השואה הגעתי הביתה ומצאתי את בטי יושבת ורואה סרט על אנשים שגילו, אחרי שכל החיים שלהם חיו כנוצרים, שהם בעצם יהודים. אחד היה כומר קתולי בפולין, אחת הייתה נזירה בצ'כיה, ואחד סתם היה פקיד אנטישמי באוקראינה. הם בכו מרוב צער ותדהמה כשגילו שלפני חמישים שנה ההורים היהודים שלהם מסרו אותם לנוצרים כדי להציל אותם מהנאצים. אחד מהם סיפר בבכי איך קילל את אימו המאמצת ואת אימו הביולוגית ושקל התאבדות.

"אם האלוהים הקדושה," התפרצתי, "פסטיבל השואה מתחיל רק בעוד יומיים. למה צריך כבר עכשיו לראות דברים כאלה?" כולם הביטו בי בתדהמה ועיניו של אבא לבשו את הארשת הקרחונית המוכרת. מזל שסבא לא היה שם.

הילל ישב עם אולג, מנסה להחדיר קצת השכלה למוחו האטום. הילד המסכן לא הצליח בשום פנים ואופן לכתוב כמו שצריך את האות א', לירז כבר ידע את כל האותיות והיה מנסה לקרוא שלטים וכתובות כשהיה מטייל איתי ברחוב, אפילו הילדה כבר למדה לכתוב את שמה, רק אולג היה תקוע עם האות הראשונה של שמו. ללי ולירז ישבו ושיחקו בקוביות, וואניה כמובן לא היה בבית, כמו תמיד הוא הסתובב, אלוהים יודע איפה, מבזבז את הכסף שנועד למשפחתו על שתייה וזיונים.

"למה אתה מתכוון פסטיבל השואה?" שאל אדם בקול לא נעים.

בטי קמה וכיבתה את הטלוויזיה, "כבר מאוחר ילדים בואו לישון, אני אחכה אצלכם עד שואניה יחזור." הם קמו בצייתנות וניגשו אליה, שלושתם לבשו כבר פיג'מות והיו רחוצים ומוכנים לישון.

"את מתכוונת להמשיך ולראות את הזבל הזה אצלם, נכון?" התפרצתי כמו דביל. הילדים נבהלו, כל אחד בדרכו שלו, ללי התכווצה והתחבאה מאחורי בטי, ואילו לירז השפיל את מבטו והתחיל לאסוף את הקוביות, משימה שהייתה שנואה עליו בדרך כלל. רק אולג לא פחד, הוא לטש בי מבט עוין וקימץ את אגרופיו. בעוד כמה שנים הוא כבר יהיה מספיק גדול לחבוט בי, בטוח שאת זה הוא ילמד יותר מהר מאשר לכתוב את שמו.

"נדבר על זה אחר כך." אמרה בטי בתקיפות, "בוא איתנו לירז, תישן היום אצל אולג." היא התעלמה ממני והסתלקה עם הילדים.

אבא קם ממקומו, "בוא תלווה אותי לאוטו," אמר לי בעדינות מפתיעה ומשך אותי אחריו. אבא היה בא לבקר אצלנו מידי פעם כשאניקה עבדה משמרת לילה. לפעמים הוא היה יושב אצל סבא סולי והם היו מדברים קצת בליטאית וביידיש, ולפעמים הוא היה בא לעזור לבטי עם הילדים.

אולג העריץ אותו והיה מתרפק עליו בכל הזדמנות, גורם ללירז התקפי קנאה וכעס. איכשהו אבא הצליח לפשר תמיד בין השניים, מפנק אותם במתנות ובסיפורים. למה כשאני הייתי ילד הוא לא היה כל כך נחמד? אף פעם לא היה לי אומץ לשאול.

בדרך לרכב שלו, שחנה כמה מטרים מהבית, הספקתי לשפוך את כל הכעס שלי על יום השואה האיום, על סיפורי הזוועה והמחקרים המרגיזים, והסרטים המצמררים, וכל הזבל הנוראי הזה שמחייבים אותנו לשאת כל שנה מחדש.

"מתי הם ישכחו כבר מהשואה? מספיק עם זה כבר." התלוננתי, דוחף את ידי הרועדות לכיסי מעילו של יורי. "ראית את הסרט שנקרא המכה השמונים ואחת? הראו לנו אותו ביום השואה הראשון שלי בארץ, כשעוד הייתי במרכז הקליטה. אתה יודע שהם מראים את זה לילדים בגיל בית ספר?"

כל הפולחן הזה של זיכרון השואה הרתיח אותי. יכולתי להבין למה עושים יום זיכרון לנופלים במלחמה, למרות שהעסק הזה של הקרנת שמות כל החיילים שמתו במלחמות ישראל, נראה לי מקברי, אבל יום השואה? וכל המחקרים והסרטים? ודור שני ודור שלישי לשואה... די, מספיק כבר, תעזבו אותי מזה.

"היהודים זוכרים את חורבן בית המקדש מלפני אלפיים שנה. אתה רוצה שהם ישכחו דבר שקרה לפני חמישים וחמש שנה?" שאל אבא בצחוק.

בזמן האחרון הוא נעשה ממש חביב כלפי, עדין אפילו. לא ידעתי אם זה בגלל שהוא התפייס עם אבא שלו, או בגלל שהוא הושפע מבטי, ולא רציתי לדעת, פשוט שמחתי שהוא לא כועס יותר עלי.

"אבא, תספר לי על אימא," ביקשתי, "איזה מין אישה היא הייתה?"

אבא חיבק את כתפי, "היא הייתה נהדרת," אמר, "אתה זוכר כמה היא הייתה יפה? היא הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים. בפעם הראשונה שראיתי אותה היה לה ילד קטן בידיים וחיוך של מדונה. הייתי בן תשע עשרה אז, שלוש שנים הסתובבתי לבד בעולם. לא הייתה לי משפחה והייתי עצוב ועייף. מיד כשראיתי אותה ידעתי שהגעתי הביתה."

הוא הביט בידיו, בוחן את ציפורניו. "היא הייתה הכל בשבילי, אבל אחרי שנולדת הכל התקלקל."

אהה! ידעתי, שוב פעם אני אשם.

אבא לכסן אלי מבט מבודח כאילו קרא את מחשבותיי "זו הייתה אשמתי. היא לא רצתה ללדת עוד ילד. היא רצתה לעבוד וללמוד, אני התעקשתי, ואחרי שהיא ילדה אותך במקום הילדה שרצינו..." הוא נאנח, "ניסיתי וניסיתי וגם היא ניסתה, אבל זה כבר לא היה זה. אחרי שנה ברחתי לצבא. כשחזרתי היו כמה שנים לא רעות, כמעט טובות, עבדנו ובנינו קריירה ואתם הילדים נשארתם להתחנך אצל סבא וסבתא. אחרי כל מה שהם עברו בשואה... לא פלא שאתה שונא את יום השואה, זו תסמונת נפוצה אצל הדור השני."

התחלתי למחות שאני לא דור שני לשואה, אבל אבא לא הניח לי לסיים. "וכמו אידיוט עשיתי שוב את אותה שגיאה ולחצתי על נכדים למרות שבטי לא רצתה." 

נשארתי המום, האם אני טועה? נדמה לי או שאבא ביקש ממני כרגע סליחה?

"זה בסדר. זה מה שהיא רצתה, היא לא ממשיכה את ההיריון בגללך ואפילו לא בגללי." הרגעתי אותו.

נשענו על הרכב כתף אל כתף ושתקנו קצת, ואז, משנה שוב את הנושא, שאל אותי אבא פתאום, "שמת לב כמה סבא דואג לבטי? אפשר לחשוב שהיא הנכדה שלו."

"גם היא דואגת לו ומטפלת בו יפה ואל תשכח שהיא בהריון עם הנינים שלו."

אבא לא השתכנע, "כן, אבל הוא קורא לה הנכדה שלי, וגם אל הילל ואדם הוא מתייחס כמו אל הנכדים שלו, ואל תגיד לי שהוא סנילי," הוסיף בחיוך." כבר שבוע לא הצלחתי לנצח אותו בשח."

הפיתוי לספר לו על התמונה של סבא ושל הגברת אליזבטה היה גדול, כדי לא להיכנע שאלתי אותו על אימא שלו, סבתא אנה, שמתה לפני שנולדתי.

"היא הייתה אישה שבורה. אחרי המלחמה היא לא הצליחה לבנות את החיים שלה מחדש. היא ניסתה, אבל זה לא הלך. סבא הצליח והיא לא. הוא ניסה לעזור לה, הם נפגשו ברכבת, היא ניסתה לקפוץ מהקרון תוך כדי נסיעה והוא הציל אותה ולא העז לעזוב אותה. הוא ידע שאם הוא יסתלק היא שוב תקפוץ. היו להם נישואים מחורבנים, תמיד האשמתי אותו, אבל עכשיו כשאני זקן חכם יותר אני חושב שאולי טעיתי." אבא שפשף את עיניו העייפות. "היא הייתה אימא שלי ואהבתי אותה, אבל היא אהבה רק את הילדים שמתו, והוא אהב איזה אישה שהתחתנה עם החבר שלו כי חשבה שהוא נהרג במלחמה. עכשיו אני מבין שהם היו פשוט יותר מידי אומללים בשביל להיות הורים, חבל שהם לא הצליחו לנחם זה את זו, חבל שאני נתקעתי בין שניהם, אולי בגלל זה התחתנתי עם אימא שלך, התאהבתי בה כשראיתי איזה אימא טובה היא, הייתה לה המון סבלנות אל מארק."

לא הייתה לה המון סבלנות אלי, נזכרתי במרירות וכמו תמיד, כשחשבתי עלי ועל אימא, הבטן התכווצה לי מרוב כאב וגעגועים.

"אז שנינו נולדנו בטעות, מה?" אמרתי, "לא פלא שאלוהים שונא אותי. אף אחד לא אוהב טעויות."

אבא טלטל אותי בזעם. "אל תדבר שטויות מקסים. אתה לא טעות, וגם אני לא, ואלוהים, אם הוא בכלל קיים, לא שונא אותך, תפסיק לדבר ככה." הוא חיבק אותי, מכאיב לי בניסיון מגושם להראות לי שהוא אוהב אותי, ואחר כך נכנס למכונית ונסע.

נגררתי הביתה. בטי כבר הייתה במיטה, שוכבת בחושך, ידיה שלובות מאחורי ראשה מתבוננת בתקרה החשוכה. אולי ממתינה לי, ואולי מקללת אותי, מי יודע?

החלקתי לצידה, משתוקק לגעת בה, אבל מהסס. "בטי," התחלתי בהיסוס.

"רק אל תתחיל עם ההתנצלויות שלך." חתכה בזעם, "נמאס לי כבר מזה. אתה שונא את היום הזה? בסדר, אבל אנחנו מצווים לזכור, אז אנחנו זוכרים. אתה מעדיף לשכוח אז תשכח, אף אחד לא מכריח אותך. זכותך לבחור לחיות איך שאתה רוצה, לא לעשות ברית מילה, ולא לאכול כשר, ולא לזכור שאתה יהודי, אבל אל תציק למי שבוחר כן לזכור."

חיבקתי את גבה וטמנתי את פני בשערה. "אני בוחר לאהוב אותך בטי." אמרתי לתוך צווארה.

***

בשנים הקודמות שלי בישראל, לפני שפגשתי את בטי, עברתי את יום השואה כשאני שקוע בעיתונים ובספרים, מנותק מכל התקשורת, מקסימום ראיתי סי. אן. אן. בטי ניסתה להתחשב בי ובילד ולכן לא הדליקה את הרדיו והניחה ללירז לראות סרטים בווידיאו. איכשהו עברתי בשלום את יום השואה למרות שבכל זאת, בעל כורחי, קלטתי מידי פעם קטעי דברים שהזכירו לי את השואה. פה שיר עצוב ביידיש, ושם איזה קטע מסיפור מזעזע שסופר בקול עצור שרק הגביר את הזוועה.

בגן הסבירו לילדים על השואה בצורה שאמורה להיות מתאימה לגילם. את השאלות שצצו במוחו של לירז אחרי שחזר מהגן הפניתי לבטי שענתה לאט ובסבלנות על השאלות המעצבנות שלו.

כמעט הצלחתי לעבור בשלום בין הטיפות ולא להסתבך עד שבטי עשתה טעות והלכה לעשות קניות, משאירה אותי ואת סבא לבד עם הילד. הוא ראה בפעם המיליון את בת הים הקטנה בווידאו ואני נמנמתי לתומי על הספה כשפתאום הוא התיישב עלי ומשך לי בחולצה.

"ומה אם האנשים הרעים שרצו להרוג יהודים יבואו לכאן וירצו להרוג אותנו?"

"נילחם בהם, יש לנו עכשיו חיילים שילחמו ברעים." עניתי בקול סבלני, מבחין בסבא יושב על הכורסא ומביט בי בחיוך דק ולעגני.

"בגלל זה הלכת למילואים? וכשאני אהיה גדול גם אני אלך להיות חייל?"

"כן, תהיה חייל גיבור ואמיץ." חייכתי אליו וחשבתי שיצאתי מזה בשלום, אבל מובן שהצרות שלי רק התחילו.

"אבל אני פוחד, אני לא רוצה להיות חייל גיבור ולמות!" הצהיר הילד בלי בושה.

הבטתי בו בפה פעור ולא ידעתי מה לענות. מזמן לא הרגשתי כזה דביל. לירז התעלם ממני והמשיך לדבר, "אני רוצה לחיות תמיד, אני אף פעם לא אמות." הודיע לי.

סבא הרים את העיתון שלו והסתתר מתחתיו. היה לי רושם שמאחורי העיתון הוא מתפוצץ מצחוק.

"כל אחד מת בסוף." התעקשתי על האמת המרה.

"אני לא." הכריז לירז בביטחון, "אני רוצה שגם אתה ובטי, וסבא, והתאומים, וללי, והגננת דבורה, שכולכם תמיד תחיו ולא תמותו אף פעם."

"יופי לירזי אבל..." ניסיתי לגמגם משהו חינוכי כתשובה, אבל הפשטות והכנות של הילד שיתקו אותי לחלוטין. מוחי התרוקן מתשובות, למזלי בטי נכנסה עם חבילת מעדני מילקי והילד עזב אותי ורץ לאכול.

"לילד בגילו קשה להבין את מושג המוות." אמרה כשדיווחתי לה על השיחה עם לירז, "מזל שלא סיפרנו לו על ורד, אבל באיזה שלב גם זה יבוא. אולי כדאי שנתייעץ עם פסיכולוגית."

"המוות זה לא מושג. זה דבר אמיתי ומוחשי לגמרי." אמר סבא מאחורי העיתון שלו.

"אני יודעת סבא, אני יודעת." נאנחה בטי והושיטה יד להדליק את הרדיו הקטן שעמד על מדף מעל השיש, וברגע האחרון נזכרה כמה אני סולד מתכניות השואה והתחרטה.

חיבקתי אותה ונישקתי את צווארה, "תודה בטי, אני אוהב אותך," לחשתי לה ומיד חטפתי מכה חזקה בברך מלירז שהתנפל עלינו ונדחף בין שנינו, כמו שנהג לעשות תמיד כשראה אותנו מתחבקים. 

מהצפירה של יום השואה הצלחתי להתחמק כשהתחבאתי במחסן, אבל מצפירת יום הזיכרון לא התחמקתי, דוב סחב אותי לצומת גולני להשתתף בעצרת מול האנדרטה.

בנסיבות כאלו, אני מניח למוחי להתנתק מהמציאות ולרחף אי שם, עיור וחרש למציאות סביבי. גיליתי את השיטה בניסיון להקטין את הסבל שהמיטו עלי הטקסים הממושכים שהיו כל כך חביבים על המשטר הקומוניסטי, אבל הפעם, למרות כל מאמצי, לא הצלחתי להתנתק מדברי הנואמים בטקס, ובסוף הייתי צריך להרכיב את משקפי השמש להסתיר את הדמעות. אני ממש שונא את הקטעים האלו.

בערב הילל התעקש שנלך למצעד המחולות בטבעון והצליח לשכנע גם את סבא לבוא, גם אולג בא אתנו ורק ואניה העדיף להישאר בבית עם ללי ועם סבתא

לירז ואולג נהנו מאוד מהרעש והמהומה, והכריחו אותנו לשוטט הלוך ושוב לאורך הרחוב שנחסם לתנועה ולקנות להם שטויות משונות כגון קרניים מאירות ומהבהבות להרכיב על הראש ויד פלסטיק מצפצפת.

סבא ישב לו בנחת עם עוד כמה מכרים שלו על כיסאות פלסטיק שהוצבו ברחבה שמול המועצה והמתין בסבלנות לזיקוקים. הילל ושיר גמרו לצעוד ולרקוד והצטרפו אלינו. ישבנו מול הבמה המאולתרת על הדשא של הגן העירוני, סביבנו היו המוני אנשים שצחקו ואכלו ונהנו מהמוזיקה הרעשנית, רומסים בלי רחמנות את הדשא האומלל.

"אתה נהנה סבא?" שאלתי אותו. זה היה יום העצמאות הראשון שלו בארץ והייתי סקרן לדעת מה דעתו.

"לא קר לך?" דאגה בטי, "אני מקווה שלא ירד גשם," הוסיפה. לגשם האחרון בארץ הייתה נטייה לרדת דווקא ביום העצמאות, אולי כדי לקלקל את הזיקוקים שהכל ציפו להם בקוצר רוח.

בטי מתחה את צווארה כדי לראות מה שלום לירז, הוא ואולג קיפצו בגרביהם על מין מפלצת גומי ענקית מתנפחת שהוצבה באמצע הכביש (שנחסם כמובן לתנועה), יחד אתם קיפצו עוד המוני ילדים  צורחים מאושר.

סבא ליטף את ידה, "הילדים בסדר גמור, הם מאושרים עד הגג." אמר לה, "ולא קר לי בכלל," הוסיף. "תראה מקסים, איך כולם שמחים וצוחקים ואף אחד לא שתוי." התפלא.

לא ידעתי מה לענות. אין לי מושג איך הישראלים מסוגלים להיות כל כך עליזים בלי קצת אלכוהול? היחידים ששתו היו חבורת צעירים קודרים למראה שישבו בחושך על האנדרטה הישנה שעמדה על גבעה קטנה מאחורי הגן המואר וההומה. הם שתו וודקה ובירה, קיללו ברוסית ונראו אומללים ועצבניים.

בטי העיפה לעברם מבט חטוף. "למה הם כאלה חמוצים?" שאלה אותי בלחש, "אם הם שותים לפחות שישמחו קצת," למזלי, בדיוק באותו רגע החלו הזיקוקים ולא הייתי צריך לענות לה.

אישית אני לא מתלהב מזיקוקים. הרעש שלהם מזכיר לי רעש של הפצצות וכשאני שומע אותם, אפילו בטלוויזיה, אני חייב להתאפק כל פעם מחדש כדי לא לזנק ותפוס מחסה.

כולם סביבי היו מאוד מרוצים שאין גשם וציינו שהשנה הצבעים והדוגמאות של הזיקוקים יפים במיוחד. הילדים נהנו מאוד, לירז קיפץ בהתלהבות, צורח מרוב שמחה על כל זיקוק נוסף, ואולג שתק לשם שינוי ורק הביט בפה פעור כלפי מעלה ואפילו לא שם לב שהנעלים שלו לא רכוסות.

השתדלתי מאוד להתרכז רק ביפי הזיקוקים הצבעוניים וקיוויתי שאף אחד לא שם לב איך אני מתכווץ כל פעם שנורה עוד זיקוק מעל ראשי. רק בדרך חזרה הביתה, כשלירז ישן בזרועותיה וסבא עם אולג מנמנמים במושב מאחור, בטי נזכרה שוב בשתיינים העצובים וחזרה על שאלתה. "רק ככה הם יודעים לשמוח בטי," התנצלתי בשמם, מרגיש משום מה אשם באופי הרוסי הדפוק.

"רוסים לא יודעים איך לשמוח באמת," בא סבא לעזרתי, "ככה זה, זאת הנפש הרוסית, חסרה להם הוויטאליות והשמחה של היהודים. זה הטבע שלהם להיות מלנכוליים כאלה." ראיתי שבטי לא מבינה, אבל היא כבר הייתה עייפה ולא רצתה להתווכח עם סבא.

אחר כך, כששכבנו במיטה, היא התרפקה עלי ושאלה אם הרעש של הזיקוקים הפריע לי כי הם הזכירו לי את המלחמה. "כן קצת," הודיתי ונישקתי אותה.

"בגלל זה אתה עצוב תמיד?" שאלה, "בגלל העצבות הרוסית?"

"אני לא עצוב," מחיתי. "טוב לי, באמת. אני פשוט לא מראה את זה כמו הישראלים. זה עניין של מנטאליות. ככה זה אצל הרוסים."

בטי דחפה את רגליה בין רגלי, "אולי זה בגלל שאין להם מספיק שמש?" תהתה בקול מנומנם ונרדמה.

שכבתי ער עוד כמה דקות וניסיתי לחשוב למה הרוסים לא יודעים לשמוח כמו הישראלים ששמחים עם כול הלב והנשמה, בלי שום עזרה של אלכוהול, ובסוף נרדמתי בלי תשובה.

***

כמה ימים אחרי יום העצמאות ישבתי ליד הטכנופור ועבדתי, הדלתות הגדולות של בית המלאכה היו פתוחות לרווחה, מכניסות פנימה את אור השמש. האביב הגיע ונגמר כמעט באותו שבוע, למרבה אכזבתו של סבא שהתגעגע מאוד לפריחת עצי הלילך ומצא פיצוי בכליל החורש שגדל מול החלון שלו. הוא התלהב מצבעם הנהדר של הפרחים שפרחו בין לילה, מבליג על אכזבתו מכך שלא היה להם שום ריח. למרבה הצער הפרחים נעלמו אחרי כשבוע בגלל רוחות חמות ויבשות שנשבו כל היום והסתיימו בכמה דקות קצרות ואלימות של ברד פתאומי. סבא התרגז וקילל את מזג האוויר הארור של ארץ ישראל. אפילו הריח הנפלא של הלבנה הרפואי שניצל מהברד לא פייס אותו.

"אפילו מזג האוויר כאן משוגע." פסק בזעם, מביט בי כאילו אני אחראי על האקלים. "יותר מידי שמש בחורף, וכשיש גשם הוא יורד חזק מידי ומהר מידי. משוגע כמו כל האנשים כאן!" הוא בעט ברוגז בעץ החף מפשע והסתלק משם בצעדים נמרצים, כשגניה חשה בעקבותיו, מחייכת אלי בהתנצלות. האביב גרם לסבא להיות רגזן וחסר מנוחה. הבוקר הוא התנפל עלי בגלל ששוחחתי עם מיקי בטלפון לפני שיצאתי לעבודה.

"למה הוא לא בא לבקר יותר?" התעצבן סבא, "חשבתי שהוא חבר טוב שלכם? לירז שואל עליו כל יום, אפילו ויטלי נמצא כאן יותר." לא הייתה לי תשובה על זה. מיקי התרחק מאתנו לאחרונה את הביקורים שלו החליפו שיחות טלפון קצרות וחסרות משמעות. דאגתי לו והחלטתי שהיום, אחרי הביקור אצל ד"ר פאנוב, אסע לבקר אותו.

על פי האור הזוהר שהתעמעם לרגע ידעתי שמישהו עומד בפתח בית המלאכה. גמרתי לסמן את החלק שהחזקתי בידי ורק אז נשאתי את עיני וגיליתי בחורה צעירה ורזה עומדת בפתח ומביטה סביבה.

הופעתה הפתאומית הזכירה לי את הביקור הגורלי של לאריסה ב'יהלום', אבל הבחורה הזו הייתה שונה לגמרי מלאריסה, היא הייתה לבושה חצאית ג'ינס ארוכה וצנועה, ומעליה חולצה כחולה ורחבה עם שרוולים שכיסו את מרפקיה, שערה השחור והמבריק היה קשור במטפחת אדומה, גולש על כתפיה הדקות. בידה נשאה מזוודה קטנה ועל כתפה היה תלוי תיק נסיעות, כבד מידי לכתפיים כה צנומות. הפנים של אימא שלה, פני נסיכה ספרדייה גאה, היו מוארות בעיניים כחולות כהות, שהביטו בי במבט חרד.

עוד בן אדם שבא להפיל על בטי את החבילה שלו, חשבתי במורת רוח, שנשקפה כנראה בעיני כי הצעירה נרתעה ממני והשפילה את מבטה הכחול אל רצפת הבטון המטונפת.

"את אחותה של בטי, אמונה?" שאלתי, משתדל לדבר בקול נעים, שיסתיר את מורת רוחי. למה היא באה לכאן, עד היום מקנטרים אותי בגלל הנשיקה ללאריסה, ועכשיו הבחורה הזו... ולך תסביר שהיא בעצם אחותה של בטי.

"חבל שלא נסעת ישר לנשר. אני גומר לעבוד רק בעוד שעה בערך." אמרתי, מנסה לדבר בחביבות.

היא הביטה בי במבט תמים של ילדה קטנה, "אבל היה לי טרמפ לכאן."

"נסעת בטרמפים?" נחרדתי, "את לא יודעת שזה נורא מסוכן? למה לא לקחת מונית?" נזפתי בה.

אמונה החווירה ועיניה נמלאו דמעות. לתגובה כזו לא ציפיתי, לפני שהספקתי להגיב הופיע פתאום ואניה שעמד עד עכשיו ליד המסור החשמלי, דחף אותי הצידה בגסות ואחז בעדינות במרפקה של הנערה.

"אל תשימי לב אליו, הוא סתם מבלבל את המוח. את בטח עייפה מהדרך, אפשר להציע לך לשתות משהו קר? אולי תה?" ואניה פרק מעליה באבירות את התיק הכבד, "עזבי הכל כאן." אמר בסמכותיות מפתיעה ולקח אותה למעלה למטבח, מותיר אותי פעור פה וחסר מילים.

לקחתי את המזוודה והתיק של אמונה ושמתי אותם בלינקולן, מקלל בשקט ביני לבין עצמי. ידעתי כבר שהיום אסע לדוקטור פאנוב באוטובוס ובטח לא אספיק להגיע למיקי.   

בתום יום העבודה הסעתי אותם לצ'ק פוסט, יושב מקדימה כמו נהג, בעוד הם מתרווחים להם על המושב האחורי. ואניה הדביל התנהג כמו מדריך תיירים ולקח על עצמו להסביר לה מה היא רואה.

הנוף לא היה משהו, בתי הזיקוק המסריחים, גשר צר מעל לנחל קישון המצחין, קניון חוצות המפרץ, המון מבני תעשיה מכוערים, הפקק הנצחי בכניסה לטכני, קניון לב המפרץ שהופצץ במלחמה, וגולת הכותרת - הצומת המגעילה ביותר בצפון הארץ - צ'ק פוסט. חייכתי לעצמי כששמעתי איך ואניה מדבר בהתלהבות על מלחמת המפרץ, למרות שהוא לא היה אז בכלל בארץ, מספר כיצד שוקם הקניון במהירות רבה כך שפתיחתו כמעט לא נדחתה.

אף פעם לא ידעתי שואניה דברן כזה גדול, כשאנחנו נסענו יחד הוא פתח את הפה רק כדי לשתות בירה או לקלל.

עצרתי בשולי הכביש ורצתי לתחנה כדי להספיק את האוטובוס להדר, מבחין שאמונה עברה לשבת לצידו של ואניה שחייך כמו אידיוט.

בימים כתיקונם ואניה היה בחור שקט, מהטיפוסים הרחבים והדחוסים הללו שבגלל רוחבם נראים תמיד קצרים יותר ממה שהם באמת. היו לו עיניים כחולות תמימות, תקועות בפני ילד עגולות, בלורית קצוצה בצבע חול, וחיוך ביישני שעלה על פניו לעיתים רחוקות מידי.

בניגוד לאחיו הצעיר הוא היה בחור רגוע ושליו, אבל כשכבר היה מתרגז הוא היה מתפרץ כמו הר געש. למרבה המזל זה קרה לעיתים רחוקות מאוד.

הוא אהב נשים, ראיתי איך הוא מתבונן בהן בהתפעלות, שם לב לכל שינוי בתסרוקת או בלבוש, ומתבייש להחמיא גם כשרצה בכך. הוא אהב את סבתא שלו מאוד, והיה מסור לה ולבת אחותו הקטנה. אימו עזבה מיד אחרי שאולג נולד, וסבתו גידלה אותו ואת אולג בעזרת אחותו הגדולה. בסוף גם האחות עזבה, משאירה מאחור את ללי - הילדה הקטנה שלה. פעם הוא פלט שאולג נולד לאימו מגבר אחר, לא מאביו, וממנו הוא ירש כנראה את מזגו הרתחני. למיטב ידיעתי אף פעם לא הייתה לו חברה רצינית, לא ראיתי אותו אף פעם עם בחורה. את הצרכים המיניים שלו הוא סיפק אצל זונות.

***

ביקרתי אצל דוקטור פאנוב פעם בשבוע ולבטי סיפרתי שאני קופץ לחיפה כדי לפגוש חברים, היא לא חקרה אותי אף פעם עם מי אני נפגש ולא הזכירה יותר את עניין הכסף ממכירת האופנוע.

"אתה חושב שהיא שכחה?" שאל ד"ר פאנוב בתמימות.

"לבטי יש זיכרון טוב, אני בטוח שהיא זוכרת ואני אספר לה בסופו של דבר מה עשיתי עם הכסף, אני רק צריך לחכות לרגע הנכון."

ד"ר פאנוב חייך במסתוריות וליטף את זקנקנו הלבן. הנושא של יחסי עם בטי, ולמה אני מרגיש צורך להעמיד בפניה פסאדה של גבר ללא חת שלא זקוק לעזרה, היה מוטיב חוזר בשיחותינו.

חיבבתי אותו, הוא היה בן חמישים בערך, דיבר עברית נהדרת במבטא מולדבי רך, והיה בוגר מלחמת אפגניסטן, כך שהוא ידע על מה אני מדבר כשנזכרתי בגופות, בריחות, בסיוטים ובפחדים. עדיין לא ספרתי לו על רומן, אבל אולי גם זה יבוא. הרגשתי נוח איתו, פעם בשבוע הייתי חוזר הביתה, מותש מדיבורים ומזיכרונות, יודע שהוא ימתין לי גם בשבוע הבא בחדר הקטן והאלגנטי שלו ברח' ירושלים.

נוח היה לי לשמור את חיי מסודרים וממודרים. בטי שמעולם לא אבדה את קור רוחה למראה בלגן קנטרה אותי שאני מסודר מידי וטענה שאין שום רע במעט חוסר סדר, חבל לבזבז את הזמן בסידורים כשאפשר פשוט לחיות.

נדמה לי שד"ר פאנוב, בדרכו החשאית והמסויגת, הסכים איתה וחיכה שיום אחד אשלים עם המהומה הזו שנקראת החיים שלי.

סיפרתי לד"ר פאנוב על מה שקרה וכדרכו הוא התעניין יותר ברגשות שלי מאשר באירועים עצמם. "למה התרגזת כשהיא באה?" שאל, מביט בי בעיניו הפקחיות.

"כי עכשיו יהיה לבטי פחות זמן אלי. " עניתי בלי מחשבה, ומיד הצטערתי, איזו מין תשובה זו? דברתי כמו ילד קטן.

"היא כבר מטפלת במספיק אנשים גם ככה." הוספתי, מנסה להישמע יותר בוגר.

"אולי אחותה תעזור לה ולא תוסיף עבודה." הציע ד"ר פאנוב בעדינות.

"אולי." עניתי בנימוס, אבל פקפקתי בכך. בטי לא נהגה להשתמט מחובותיה המשפחתיות שהתרחבו ללא הרף, דוחקות אותי לשוליים.

"אתה צריך להסביר לה מה אתה מרגיש." הדריך אותי הד"ר, "ולא לשבת זועף בפינה. היא לא קוראת מחשבות מקסים."

קל להגיד, אבל קשה לביצוע, חשבתי בזעף ועברתי לדבר על דברים פחות מסובכים מרגשות, על סקס למשל - סיפרתי לו שעכשיו, כשהיא התחילה את החודש הרביעי, ביליתי את רוב הזמן הפרטי שלנו בחיפוש אחרי דרכים חדשות לעשות אהבה בלי לפגוע בעוברים.

בטי טענה שאני מגזים, העוברים צפים במים שמגנים עליהם היטב, טענה, מנסה לשכנע אותי להפסיק להתנהג כאילו היא עשויה מזכוכית. לדעתי החלק הכי טוב של היום היה כשכיבינו את האור והתכרבלנו יחד במיטה. ידי מונחת בין שדיה וישבנה צמוד לבטני.

"אתה חושב שהקשר שלכם יחזיק מעמד גם בלי סקס?" שאל דוקטור פאנוב מטרידה.

"כל זמן שהיא מרשה לי לישון איתה ולנגב לה את הדמעות הכל יהיה בסדר." ציטטתי לו את השיר של שלמה ארצי, אבל הוא לא הכיר את הציטוט והבין את דברי כפשוטם.

"למה היא בוכה?" שאל בפליאה מוכיח לי שלמרות שהוא למד שנים על גבי שנים והיה לו ניסיון רב בטיפול באנשים, עדיין, כשזה הגיע לנשים, הוא לא הבין שום דבר, בדיוק כמוני.

"לא יודע, לפעמים אני מוצא אותה עם דמעות בעיניים. היא אומרת שלא אשים לב וזה בגלל ההיריון." סיפרתי לו, תוהה אם אדע אי פעם מה התשובה.

כשיצאתי משם כבר התחיל להחשיך, השעה הייתה כמעט שש וחצי, שוב היה הטלפון תפוס אצלנו. התחלתי להתעצבן, גם לפני שנכנסתי לד"ר פאנוב הטלפון היה תפוס כל הזמן, והנייד של בטי היה כבוי.

פסעתי במורד רחוב בלפור בדרכי לתחנת האוטובוס ברחוב הרצל כשראיתי מעבר לרחוב, בצל השער של הטכניון הישן, זוג עומד מתנשק. הם הפסיקו להתנשק והתחילו ללכת במעלה הרחוב לכיוון רחוב ארלוזורוב ואז ראיתי שהגבר הוא גיא של מיקי. הבחורה הייתה צעירה וסקסית מאוד, בעלת רגלים ארוכות, חזה קטן וישבן מלא ובולט. לא ראיתי את פניה בבירור כי שערה הארוך והפראי גלש על כתפיה, משאיר את פניה בצל. היא לבשה חולצה הדוקה שחשפה את מותניה ובטנה השטוחה וגיא דחף את ידו לתוך הרווח שנוצר בין מכנסיה ובין השקע הענוג בקצה גבה, ותוך כדי כך הפנה את ראשו לאחור וראה אותי עומד ולוטש בו מבט. הוא נבהל, הסב את פניו בבהילות אליה, אמר לה משהו, ועבר בריצה את הכביש בדרך אלי.

"זה נורא מסוכן לעבור ככה את הכביש, גיא," נזפתי בו, "כמעט נדרסת."

גיא הביט בי בדריכות, מתעלם מנזיפתי. "זה לא מה שאתה חושב." אמר בבהילות, "אל תספר לו כלום, בבקשה מקס, אם אתה חבר שלו אל תגיד לו כלום. הוא סתם יאכל את הלב. אתה מבטיח לי?"

הנדתי בראשי לשלילה, "אז מה זה, אם זה לא מה שאני חושב?" שאלתי והצטערתי שראיתי אותם.

"גיאגיא," התפנקה הבחורה שצצה פתאום לצידנו, "נו, בוא כבר ממוש!" חייכה אליו והניפה קווצת שיער מתולתל מעל מצחה.

באמת בחורה יפה, חשבתי וריחמתי על מיקי המסכן ועל הבחורה המתפנקת שלא ידעה איזה חרא הוא החבר שלה, וגם על עצמי, שראיתי אותם.

גיא הציג אותי כמקסים, חבר שלו מהמילואים, נתן לי צ'פחה רצינית על הכתף, והוסיף לחיצה בריאה על זרועי, מנסה לרמוז לי לשתוק, ואולי מנסה להבטיח לי בלי מילים שהכל יהיה בסדר ומיקי לא יפגע, והסתלק עם היפיפייה שלו.

בבית מצאתי את ואניה יושב ומביט במסירות בפניה של אמונה שהחזיקה את ללי על ברכיה והברישה את שערה היפה. אדם ישב בכורסתו, קורא ספר, מציץ מדי פעם אל אחותו המברישה את שיער הילדה ושרה לה בקול רך שיר אידיוטי על לילה, ופרשים, ונרות דולקים, ושאר ירקות.

אולג ולירז ישבו על הרצפה לרגליה ושיחקו בלגו. הילל ושיר ישבו ליד השולחן הגדול עם ארקאדי ולמדו למבחן בתנ"ך. בטי נמצאה בכל מקום ועשתה קצת מכל דבר, בלי לתת מנוחה לרגליה העייפות. הבית הריח כמו בכל  ערב, ריח של אוכל טוב וילדים רחוצים וחפופים. בטי חייכה אלי, מנצלת את העובדה שאנחנו לבד במטבח דחפה את ידה מתחת לחולצה שלי, מחליקה על בטני.

"רעב?" שאלה.

הושבתי אותה על כיסא והתיישבתי מולה, "תנוחי, אני אקח לבד. למה הטלפון תפוס כל הזמן?" בטי הרימה את השפופרת מהשולחן והניחה אותה על הטלפון שצלצל מיד. דרך הדלת של המטבח ראיתי שתנועת ידה של אמונה המחזיקה במברשת נעצרה לשנייה ואחר כך המשיכה, היא לא שרה יותר. בטי הרימה שוב את השפופרת ונתנה לי אותה באנחה.

"הלו, אמונה!" צעק מישהו בעצבנות.

הרחקתי את הטלפון מאזני, "מדבר מקס פרידמן, מי זה?"

"מדבר עופר נוימן, אני בעלה של אמונה ואני רוצה לדבר איתה עכשיו!"

"רק רגע בבקשה." הבטתי בבטי בפליאה. "היא ברחה מהבית?" שאלתי ברוסית.

"בערך," ענתה בטי בעברית, "בגלל זה היא נסעה בטרמפים. לא היה לה כסף."

קמתי והלכתי לסלון. "אמונה, את רוצה לדבר עם בעלך?" שאלתי את הנערה שהשתמטה מלהביט בעיני ורק הנידה את ראשה לשלילה. פניה השחומים האפירו ושפתיה נראו דקות וחיוורות. ואניה התקרב אליה מעט, דרוך כמו כלב שמירה ערני.

חזרתי לטלפון, "תראה עופר, אמונה קצת עייפה, היא לא רוצה לדבר אתך כרגע."

"אני רק רוצה..." הוא התחיל שוב, נסער מאוד.

"רק רגע, תקשיב לי," גייסתי את מיטב כישרונותיי הדיפלומטיים, "היה לה יום קשה. היא נסעה הרבה שעות והיא מאוד עייפה. תנוחו שניכם, מחר בבוקר הכל יראה טוב יותר. החיפזון מהשטן." הזכרתי לו.

"אני רק רוצה לדבר אתה דקה." עבר עופר לתחנונים. הבטתי באמונה שהחביאה את פניה בשערה של ללי והנידה את ראשה לאות סירוב.

"מצטער, היא לא רוצה, אני לא יכול להכריח אותה."

"כן, תכריח אותה, את הזונה הזו! רק בכוח אפשר עם אחת כזו!" סינן עופר בקול ארסי כלחישת נחש.

הנימה המרושעת של קולו הפחידה אותי, "שלא תעז להתקשר יותר לכאן, חולה נפש שכמוך." אמרתי, משתדל להישמע תקיף ובטוח בעצמי, וטרקתי את הטלפון.

שנייה אחר כך הוא שוב צלצל, משכתי את התקע וניתקתי את הרעש המטריד כשאני רועד מזעם.

בטי החליקה את ידה על כתפי, "הרס לך את התיאבון?" שאלה ברוך, הנדתי בראשי לאות הן, כמה טוב היא מכירה אותי.

"אני אוכל משהו יותר מאוחר." אמרתי, והלכתי לסלון.

ללי ישבה בחיקו של אדם כעת ודרשה שהוא ישחק אתה במשחק של סבתא בשלה דייסה. הוא נעתר לה, מעמיד פנים שהוא נרגז, אבל ראיתי שנהנה להחזיק את הילדה המתוקה הזו בחיקו ולדגדג את ידה השמנמנה. מכל האנשים בבית היא נדבקה דווקא לאדם, היחיד שלא ניסה לצבוט את לחייה הוורודות או ללטף את שערה, והניח לה ללכת ולבוא כרצונה. הקטנה הזו הייתה כולה אישה, חוץ מאדם היא יכלה לסובב כל גבר שראתה בחנחוניה, רק אדם התייחס אליה כמו אל אדם מבוגר השווה לו בחכמתו, מתעלם מיופייה. ללי אהבה אותו דווקא בגלל זה.

"איפה אמונה תישן?" שאלתי את בטי. המיטה בחדר האורחים הייתה עמוסה ערמות של ניירות, מסודרות לפי נושאי המחקר שלה, ספרים היו מונחים בכל מקום בחדר, אפילו על הרצפה.

ואניה התרומם ממקומו, נראה נבוך מעט, "אה, מקס, יש לי רעיון, ואם זה בסדר מצדך ומצד בטי אז אולי..." פניו להטו באודם מפתיע כשאחז בזרועי ויצא איתי דרך הדלת האחורית לספסל שבחוץ. "תראה מקס, אני צריך מישהי שתעזור לי עם סבתא ועם הילדים, אי אפשר שבטי במצבה... ואני... אני לא יכול לבד. סבתא כבר צריכה עזרה באמבטיה ובשירותים ואני..."

הוא התנשם עמוקות, נרגש ומתוח כאילו עמד לקפוץ למים קרים, ואז פלט את הרעיון שלו, "אני מבקש שאמונה תבוא להיות איתנו. היא תגור בחדר של סבתא ו... אני אשלם לה, היא תהיה האופר שלנו ו..."

הוא השתתק, נבוך מהופעתה של בטי שהתיישבה לצידו ונגעה בעדינות בזרועו, "אתה מכיר אותה רק כמה שעות ואניה. אולי היא תחזור לבעלה?"

ואניה קפץ ממקומו בבהלה, הוא נראה כמו שיכור, פניו מתוחים ועיניו נוצצות. "אני לא ארשה את זה!" צעק. "הוא מכה אותה, ראיתי את הסימנים על הידיים שלה. הוא איש רע, אסור שהיא תחזור אליו!"

הוא נפל על ברכיו לפני בטי וחיבק את רגליה, "אני אוהב אותה בטי. אני כל כך אוהב אותה." הכריז ואחר כך המשיך לקשקש באסטונית, נשמע מטורף לגמרי.

"שיכור ולא מיין." אמר הילל בעדינות ומשך אותו לשבת לצידו על הספסל.

"אתם מסכימים שהיא תגור אצלי?" שאל ואניה בלהט, חוזר שוב לעברית.

"נקרא לנערה ונשאל את פיה." התבדח אדם שהפקיד את הקטנה בידי שיר ויצא גם כן החוצה.

נכנסתי לקרוא לאמונה, היא עמדה ליד החלון החשוך, מביטה החוצה, דמעות זלגו על לחייה הצנומות, אבל כתפיה נותרו זקופות ויציבות.

שיר וארקאדי הביטו בילדה שישבה מולם וקשקשה על דף ניר. הם ישבו קרוב מאוד זה לזו ומזווית עיני ראיתי שארקאדי ניסה ללטף את ידה השזופה של שיר שנרעדה, הסמיקה, והרחיקה את ידה מידו.

ארקאדי היה תלמיד חדש בכתה של שיר והיא לקחה על עצמה ללמד אותו עברית ולעזור לו להתמצא בארץ. בעוד הילל הולך ושוקע בעולם התורה וההלכה התקרבו שני הצעירים הללו מאוד זה לזו ופעמים רבות הבחנתי שארקאדי אדום השיער, שפניו היו חיוורים מטבעם, מסמיק כולו כששיר פונה אליו.

רק הילל כמדומה לא שם לב לכלום ונהג בנער בידידות. ארקאדי היה שחיין טוב ושחה בנבחרת השחייה של הפועל ק. טבעון. היה לו גוף דק וצנום של שחיין, שיער אדמוני מתולתל ופנים נאים, חדי תווים, שלבשו כעת הבעה משתוקקת וכואבת.

עוד מאוהב אחד, חשבתי, זו השפעת האביב מן הסתם.

לואניה נמאס לחכות, כשהבין שאף אחד מאתנו לא לוקח על עצמו את האחריות על אמונה הוא ניגש אליה וביקש בקול רגוע יותר, והפעם, תודה לאל, בלי מלמולים באסטונית או כריעה על הברכיים, שתבוא לעבוד אצלו כמטפלת בסבתא ובילדים.

לירז קפץ ממקומו נסער מאוד, "מה פתאום שהיא תגור אצלכם? היא הדודה שלי! למה היא צריכה לגור אצל אולג?" קרא בזעם.

יכולתי להבחין לפי קולו שהוא היה עייף מאוד ורק בקושי מתאפק לא לבכות. הושבתי אותו על ברכי, "אמונה צריכה לגור אצל מישהו, והיא צריכה לעבוד במשהו, וואניה צריך עזרה בבית, נכון? מה דעתך אולג?" פניו של אולג היו תערובת מרתקת של כמיהה, התפעלות, כעס וקנאה.

"מה אכפת לי." רטן, "שואניה יעשה מה שהוא רוצה. רק שתדעי לך," פנה לאמונה, בזעם פתאומי, "גם הוא מרביץ!" צרח וברח החוצה.

ללי הפילה את העיפרון ופרצה בבכי מר ואמונה הרימה אותה בידיה ונשקה ברכות את שערה. "קח את המזוודות שלי" אמרה לואניה, "נלך הביתה. אולג יירגע ויחזור, הוא מבולבל קצת, זה הכל. אני אטפל בו." היא חייכה אל ואניה שהביט בה כחולם ושניהם יצאו והלכו יחד לבית הקטן מול הבית שלנו, שם חיכתה להם סבתא של ואניה עם סבא וגניה שאירחו לה חברה. 

"שלום גברת גניה," אומר ואניה בנימוס "שלום בבושקה, שלום מר סולומון. מהיום אמונה תהיה האופר שלנו." שלושת הזקנים שישבו בנחת ושתו תה עם עוגיות, מעשה ידיה של גניה, לטשו בו מבט נדהם ושתקו. ואניה נחפז לחדרה של סבתא, פותח את הספה הכפולה ומפריד את שני החצאים. בינתיים משכיבה אמונה את הילדה לישון במיטתה הקטנה וסוקרת את סביבתה. הבית הפוך, צעצועים, בגדים ועיתונים מפוזרים בכל מקום. המטבח מבולגן, והכיור מלא כלים.

"תשים את המיטה ככה," אומרת אמונה לואניה ומתחילה לסדר את מעט הבגדים שהביאה איתה על המדפים בארון. היא מוציאה מתיקה כלי רחצה, כמה ספרים, וקופסת תכשיטים גדולה עשויה עץ, וכבר היא במטבח, מדיחה במהירות את הכלים, בודקת את הארונות, ומכינה רשימות.

"את לא רוצה לנוח קצת או לשתות משהו," שואל סבא בזהירות. אמונה מנגבת את ידיה הרטובות במגבת ומתיישבת ליד בבושקה. סבתא של ואניה היא ישישה עדינה וקטנת קומה, מפרקיה כואבים משנים של עבודה קשה וליבה כואב על משפחתה המתפוררת. הרעיון של עליה לישראל היה שלה וכעת היא חוששת שזה היה רעיון רע שהזיק יותר משהועיל.

"בבושקה." אומרת אמונה ברכות, "את מבינה יידיש?" בבושקה מנידה ראש לאות הן. אמונה לוקחת את ידיה מעוותות השיגרון של הזקנה בידיה העדינות והצרות. שרוולי חולצתה מופשלים מעט כלפי מעלה ואפשר לראות חבורות מכוערות על פרקי הידיים הרזים. יד גברית חזקה לחצה על עורה בכוח והותירה בו סימנים כהים. אמונה מדברת לאט ובנחת ביידיש, מסבירה שלואניה קשה לטפל בה וגם לצאת לעבודה ולכן היא תבוא לגור אצלם ותחיה אתם. "בסדר?" היא שואלת, מביטה ישר בעיניה הדומעות של בבושקה שצבען כחול דהוי. בבושקה מנידה את ראשה בעייפות ומלטפת את לחיה השחומה של הנערה, "אבל הוא אוהב אותך יקירתי, הוא רוצה אישה, לא מטפלת." היא אומרת לה באסטונית.

אמונה מביטה בואניה שפניו שוב לוהטים, "סבתא מדברת אסטונית." הוא מסביר, "היא אמרה שזה רעיון נהדר ושהיא רוצה ללכת לישון עכשיו." הוא משקר לה במבוכה.

אמונה תומכת בזקנה בזהירות ולוקחת אותה למקלחת, סבא קם ממקומו ולוקח את ואניה הסמוק החוצה. הם עומדים ליד גדר האבן המגדרת את החצר הקדמית ורבים.

"אין לך גרוש לשלם לנכדה שלי!" הוא אומר לצעיר בזעם, "חוץ מזה היא נשואה ואסור לה לגור אתך. אתה לא מבין את זה? גוי מטומטם שכמוך!" 

מצאתי את סבא אוחז את ואניה בדשי חולצתו ונואם לפניו נאום זועם. ואניה שתק והניח לסבא לטלטל אותו ולקלל אותו בלי מחאה. "אתה חושב שבעלה יוותר עליה סתם ככה? גם אם היא תתגרש, למה שהיא תהיה עם אפס עלוב כמוך?" הוא צעק בזעם. ניתקתי את כפותיו של סבא מחולצתו של ואניה.

"נו די, די סבא, מספיק." ניסיתי להרגיע את הזקן הכועס, אך לשווא.

"כמה אתה כבר מרוויח? מאיפה יש לך כסף לשלם לילדה הזו? מה שאתה רוצה זה להכניס אותה למיטה שלך, נכון?"

ואניה מניד בראשו לאות הן, עיניו זולגות דמעות וכתפיו רועדות. המראה מעורר רחמים, אבל סבא לא נרגע. הוא חובט בו בכוח ומקלל אותו, וואניה מקבל את הכל בהכנעה.

סוף סוף יוצאת גניה מהבית ומניחה יד על כתפו של סבא, "נו, די כבר סולי, תן למקס לטפל בזה. בוא לישון." היא אומרת, ומושכת את הגנרל, רוטן ומקלל, הביתה.

אני וואניה מתיישבים על גדר האבן ושותקים. "הוא צודק," מפר לבסוף ואניה את הדממה הנעימה. "אני אפס עלוב, אין לי כסף ואין לי עתיד, רק שני ילדים וסבתא זקנה. מה יש לי להציע לאישה כזו?"

לפני שאני מספיק לחשוב על תשובה אמונה יוצאת החוצה ומתיישבת בין שנינו. "אני דואגת לאולג." היא אומרת, "כבר לילה, איפה הוא יכול להיות? אולי נלך לחפש אותו?" היא מחבקת את עצמה בידיה, ומיד ואניה פושט מעליו את חולצת הפלנל המשובצת שהוא לובש ועוטף אותה בזהירות, נותר לבוש בגופית טריקו קצרה ולבנה.

אני בטוח שהוא היה מעדיף לחמם אותה בחיבוק, אבל הוא לא מעז, "אל תדאגי לאולג," הוא אומר בעליזות, "הוא בטח מתכנן שוד בנק או מנסה לשדוד את המלאי של מוסה."

אני מסביר לה מי זה מוסה ועיניה הכחולות מתרחבות מתדהמה. "אבל הוא רק ילד, אסור לו לשתות, אתם צוחקים  נכון?" היא פונה אל ואניה שנראה שרירי וחזק בגופיה ההדוקה.

"לא קר לך ואניה? קצת קריר היום לא?" הלילה חמים ובהיר, רק רוח קלה נושבת ומסיעה את העננים המעטים על פני השמים. הירח נסתר מידי פעם ושוב נגלה.

"הכל יחסי," אני אומר לה, נזכר כמה קר עכשיו במוסקבה.

"אל תדאג לכסף," אומרת אמונה לואניה, "מספיק שאתה נותן לי מקום לגור בו וקצת אוכל, זה יותר ממה שבעלי נתן לי." היא מוסיפה במרירות.

"את צריכה לטפל בגט," אני אומר, מפני שואניה פשוט לוטש בה מבט מטופש ושותק.

אמונה מניעה את ראשה בסרבנות, "לא דחוף לי להתגרש, אני לא רוצה להתחתן עוד פעם. פעם אחת הספיקה לי ודי, הנה תראו," היא מרימה את שולי החולצה וחושפת קצת מבטנה ומצלעותיה. היא רזה מאוד, גופה צנום כשל ילדה קטנה ועל עורה השחום מסגילה חבורה ישנה, ששוליה החלו מצהיבים. כבר ראינו דברים כאלה בעבר. ברור לשנינו שלפני כשבועיים בערך מישהו  בעט לה בבטן.

"ההפלה?" אני שואל, ואניה ממשיך לשתוק ופניו לובשים גוון ירקרק, כאילו יקיא עוד רגע.

היא מנידה את ראשה, "אחרי שבת-אל נסעה הם חשבו שגיליתי לה... גם היא, אימא שלו, מקבלת מכות. ככה זה אצלם, הם רצו שאני אחיה ככה, בפחד, כמו כלב, ואני לא מוכנה. אני מעדיפה למות! אמרתי לו את זה ואז הוא ניסה... אם לא הייתי בורחת הייתי מתה."

אנחנו שותקים קצת ואז אמונה קמה, עדיין מחבקת את עצמה, ומביטה בפניו של ואניה. "אני שמחה שהייתה לי הפלה, אם היה לי תינוק ממנו אף פעם לא הייתי יכולה לשכוח איך נכנסתי להריון. זה היה נורא. אני, עם העסק הזה גמרתי."

היא נראית החלטית מאוד, הלב כואב לי בגלל ואניה ובגללה כאחת. "אתה איש טוב," היא אומרת לואניה. "בת-אל אמרה לי שאפשר לסמוך עליך. בגלל זה הסכמתי לגור אתך. תודה רבה שלקחת אותי, אני מקווה שלא תתאכזב, אני לא יודעת לבשל כל כך טוב כמו בת-אל, אבל אני אלמד."

היא נרכנת אל אוזנו של ואניה השותק ולוחשת לו, "הילד נמצא על העץ מעלינו, תביא אותו הביתה בעדינות ואל תכעס עליו. טוב?" ואניה מהנהן והיא נכנסת הביתה ומשאירה אותנו לבד. 

דקה אחר כך אולג צונח בקלילות ממרומי עץ האלון הגדול ומתיישב על הגדר ליד אחיו. "עם איזה עסק אמונה גמרה?" הוא שואל בקול ענייני. ואניה כובש את ראשו בכפות ידיו וממשיך לשתוק.

אולג ממרפק אותי "נו, תענה לי." הוא מנדנד. ממש לא מתחשק לי לעבור חקירה על ידי החוליגאן הקטן, אבל אני עייף מכדי לנפנף אותו מעלי, "אמונה ובעלה רבו. זה קורה לפעמים. היא מאוכזבת מהנישואים שלה."

משהו בטון החינוכי שלי מעלה את חמתו של הגברבר הקטן. "אתה מבלבל את המוח מקסים." הוא נוהם עלי. "היא מדברת על זיונים, נכון? היא לא רוצה יותר סקס כי בעלה הכאיב לה, נכון?"

אני מניע את ראשי לאות הן ומביט בואניה בחוסר ישע, אך לשווא. האדון איבן סרגייביץ מיכאלוב מצפצף עלי ועל אחיו כאחד, מכונס בעצמו, ראשו טמון בכפות ידיו הוא יושב ושותק.

אולג סותם סוף סוף ואני מנסה לקום ולברוח משם כשהילד פותח שוב את פיו וממשיך לענות אותי, "בטח שזה כואב לה, ראיתי את ואניה במקלחת, הזין שלו נעשה נורא גדול כשהוא משפשף אותו. אז בטח שהוא מכאיב. בגלל זה בחורות צועקות כשמזיינים אותן, נכון? הן מסכימות לעשות את זה בגלל שמשלמים להם או בגלל שהן רוצות ילדים, נכון?"

נדהם הרים ואניה את ראשו והביט מזועזע באחיו הקטן. ראיתי שהוא מתאפק בכל כוחו לא להפליק לילד. לא כעסתי, אולג לא היה מספיק מבוגר כדי להבין מה הוא אומר, הניסיון הילדותי שלו להבין מה קורה סביבו היה עצוב ומצחיק כאחד, הוא היה זקוק להסברים לא למכות.

הנחתי יד על כתפו, "זה לא בדיוק ככה אולג. אני אסביר לך הכל, תקשיב, קודם כל לא יפה להציץ לאנשים במקלחת, בסדר?" הוא הניד את ראשו ברצינות, מביט בי בדריכות. מסתבר שכשהנושא מעניין אותו הוא מסוגל להתרכז גם בלי כדורי ריטלין ומורות מיוחדות.

"כשגבר ואישה אוהבים זה את זו ושניהם רוצים להיות יחד אז הם.. אה... זה לא כואב לבחורה כי היא..." אלוהים אדירים, איך מסבירים דבר כזה לילד? "צריך לנשק אותה ולחבק אותה ולחכות שהיא תרצה אותך ואז..."

הבטתי בכעס בואניה שהביט בי פעור פה כאילו אני מחדש לו משהו, ראיתי שממנו לא תבוא הישועה והמשכתי כמיטב יכולתי הדלה. "נכון שיש בחורות מסכנות שעושות את זה בגלל כסף, אבל רוב הנשים נהנות מסקס ורוצות לעשות אהבה, במיוחד אם הן אוהבות את הגבר." שטוף זיעה החלטתי שזה מספיק להיום והשתתקתי.

למרבה הצער לאולג לא נגמר עדיין מלאי השאלות. "איפה בדיוק הן אוהבות שמנשקים אותן?" הוא חקר, מעשי וקר רוח כרגיל.

"נו ואניה, תדבר איתו, הוא אחיך, תעזור לי קצת." התחננתי.

"ואניה לא מבין כלום בבחורות," פלט אולג בזלזול, "איפה אתה מנשק את בטי?" המשיך לחקור בלי לאות, "אתה מנשק לה את השדיים? את הכוס? היא אוהבת את זה?"

סוף סוף ואניה התעורר והעיף לילד מכה חינוכית קטנה על עורפו. "סתום את הפה." נהם בזעם, "קדימה, הולכים לישון."

בבית בטי צחקה כשסיפרתי לה על החינוך המיני של אולג. "אני אתן לו ספר לילדים שמסביר הכל בצורה יפה וברורה." אמרה והתכרבלה בזרועותיי.

מעודד ממצב רוחה הטוב התלוננתי לפניה על התנהגותו של ואניה מהרגע שאחותה באה ל'יהלום' ועד עכשיו.

בטי נאנחה, "חבל שהורי בחו"ל, הם יחזרו רק אחרי חג שבועות. אני פוחדת שעופר יבוא לכאן לחפש אותה, הוא מפחיד אותי." היא בחנה את פני במבט חודר, "גם אתה נבהלת כשהוא התחיל להגיד שהיא זונה? אסור היה לי להשאיר אותה שם. הרגשתי שהם לא אוהבים אותה, יש הרגשה לא טובה בבית ההוא, מזל שהיא הצליחה לברוח. אני פוחדת מקס." חיבקתי אותה, מנסה להיות גברי ומגונן, אבל לא הרגשתי ככה בכלל.

איך יכולתי להסביר לבטי שמה שהפחיד אותי יותר מכל בקולו של עופר היה דווקא ההדהוד של זעמו הארסי בתוכי? הבנתי כל כך טוב את הכעס וחוסר האונים שחש, גם אני הרגשתי ככה לפעמים, וגם אני הגבתי כמוהו באלימות עיוורת וחסרת הבחנה.

בטי חשה במתיחותי, "מה מקס? מה קרה?" שאלה, מתרפקת עלי ומנשקת את פני, מרפרפת בשפתיה על לחיי ועל צווארי. היה קל יותר לפשוט מעליה את הכותונת שלבשה ולשקוע בהתעלסות במקום להסביר, וכמו תמיד בחרתי בדרך הקלה.

***

במשך כל אותו שבוע עסקה בטי בהתייעצויות עם שאר בני המשפחה בקשר לבעיה של אמונה. כולם נזפו בה על שהתירה לאחותה ללכת לגור אצל גבר רווק, התירוץ של בטי שיש שם סבתא וילדים שזקוקים לטיפול לא סיפק אותם.

גם הילל החמיץ פנים כלפי ואניה, אבל שום דבר לא עזר, אמונה השתלבה בקלות ובמהירות במשק הבית של משפחת מיכאלוב. הילדים העריצו אותה, סבתא התחילה שוב לחייך, וואניה היה בעננים מרוב אושר, הוא לא שתה יותר, והיה ממהר הביתה כל יום, כאילו הזונות במכון העיסוי בג'ק פוסט נעלמו מהעולם.

אמונה המשיכה לישון בחדר עם סבתא והקדישה את כל זמנה לבישול וניקיון, נוהגת באולג ובללי כבילדיה. הילדים פרחו - אולג הפסיק לקלל ולזעוף וניסה לשקוד על לימודיו ולהפסיק להרביץ ולהסתבך בצרות - עופר שב וניסה כמה פעמים לדבר עם אמונה, אבל בטי אמרה לו בתקיפות שאמונה לא גרה אצלנו יותר.

"תנסה לחפש אותה במקלטים לנשים מוכות." אמרה בעוקצנות. הוא קילל וניתק.

ביום שישי מיקי התקשר ושאל בביישנות אם הוא יכול לבוא לעשות אצלנו את השבת. בטי חטפה ממני את השפופרת והזמינה אותו בהתלהבות, כוללת גם את גיא בהזמנתה. לא סיפרתי לבטי על הפגישה שלי עם גיא והמתולתלת שלו. לא ידעתי איך להתמודד עם הבעיה הזו ולכן העדפתי להתעלם ממנה. היו לי בעיות אחרות לחשוב עליהם, ביום חמישי יצאתי לריצה בערב ונתקלתי בשיר וארקאדי מתנשקים בחבית, בגן השעשועים. אם לא הייתי מפריע להם בטעות אני חושש שהם היו מרחיקים לכת עוד יותר. שניהם נראו סמוקים ופרועים והבחנתי שארקאדי דוחף את החזייה של שיר לכיס מכנסיו.

התנצלתי והסתלקתי משם בריצה ועצרתי רק כשהגעתי הביתה, שם תפס אותי ארקאדי, יושב ומתיר את שרוכי נעלי ההתעמלות שלי. הוא התיישב לצידי בלי להביט בי, מדבר בשקט ברוסית, עיניו תקועות בדבקות בשער הכניסה שלנו, ששוב היה זקוק לצביעה.

"אם היא הייתה מאושרת איתו לא הייתי עושה כלום." אמר, "הייתי סובל בשתיקה ולא מגלה לה, אבל היא לא מאושרת אצל הקדוש הזה, ואני..."

הוא השתתק, מושך בכתפיו בחוסר אונים. "אני רק מסתכל עליה ואני מרגיש שכולי לוהט, היא אש והוא מתעקש להישאר קפוא. הלל לא רוצה חום, רוצה להיות קדוש." הנדתי בראשי לאות הן, "אל תספר לו כלום." התחנן ארקאדי "בבקשה מקס?"

זו כבר הפעם השנייה השבוע שמבקשים ממני לא לספר. איך הסתבכתי בצרה הזו?

"לא אני אספר לו אלא אתם." אמרתי, "ועוד דבר, אם אתם מתעקשים להיות יחד עדיף שתהיה לכם מיטה עם פרטיות ומקלחת. ושלא תשכח קונדומים, ברור?"

פניו של ארקאדי בערו מבושה, הוא השפיל את עיניו ושתק. מאיפה שלילד כזה, תלמיד בתיכון, תהיה גישה לדירה?

"קונדומים יש לך?" שאלתי בקול שקט. הוא הנהן במבוכה והראה לי את החפיסה שעדיין לא נפתחה. "בוא," לקחתי אותו פנימה ונתתי לו את המפתח לדירה של ורד, שעדיין הייתה מלאה בחפצים של לני. שכר הדירה שולם עד סוף החודש למרות שלני גרה כעת בתל אביב עם רונה, ידעתי שלא יהיה לה אכפת אם הזוג הצעיר ימצא שם מפלט. "בסוף מאי נגמרת השכירות על הדירה הזו, היא שלכם עד אז כל זמן שאין לנו אורחים. בסוף השבוע הזה אולי מיקי יבוא עם גיא." הוא חטף את המפתח וחיבק אותי בחזקה, לוחץ לרגע את גופו הדק והחזק לגופי, וברח החוצה.

באותו לילה, כשיצאתי לפני השינה לסגור את הטפטפות, שמעתי קול אנחה חרישי וצחקוק מדירתה של ורד. הילל ישב בבית ליד שולחן האוכל ולמד תורה, אדם ישב לצידו וקרא בברית החדשה.

אמרתי להם לילה טוב והלכתי למיטה.

"אתה נתת לארקאדי את המפתח לדירה של ורד?" שאלה בטי בלחש.

למה חשבתי שבטי לא תשים לב? הרי היא תמיד ידעה הכל על כולם.

היא צחקקה, "נו, טוב. עדיף שיהיו במקום מסודר ולא בחוץ. יש להם קונדומים?"

חיבקתי אותה, אסיר תודה על כך שלא כעסה, "כן, הם ילדים טובים, חבל על הילל. הוא לא יודע עדיין, נכון?"

"הוא סתום, כולם יודעים, אפילו אניקה, שראתה את ארקאדי רק פעם אחת בחייה, שמה לב שהוא חולה על שיר, ורק אחי הדביל..." התכרבלנו מתחת לשמיכה. "בטח אדם יספר לו. לשיר ולארקאדי אין מספיק אומץ וגם לי אין. לך יש?"

"לי? אני מעדיף לבלוע פחמים לוהטים ולא לספר לו, אפילו למיקי אני לא מעז לספר." סיפרתי לה על הפגישה שלי עם גיא והמתולתלת והיא נאנחה, "אולי זה בגלל האביב? רוצה לבוא למסיבת ל"ג בעומר? זה יהיה על החוף בקרית ים. כולם יהיו, אולי אפילו יורי יחזור מחו"ל, הוא בטח כבר מאוהב במישהי אחרת."

הסכמתי ברצון ללכת למסיבה וקנטרתי אותה שהיא עלולה לקנא אם תראה את המעריץ הוותיק שלה מחזר אחרי אחרת. בטי צחקה, קראה לי טיפש זקן ורגשני, והראתה לי שיטה חדשה ומרגשת להתעלס איתה בלי ללחוץ על כרסה התופחת. 

3. עונת מעבר

ישבתי ליד בטי שעה שלמה ואז היא נעשתה מנומנמת ורצתה לישון. היא צברה הרבה שעות חוסר שינה ובית החולים נתן לה מעין לגיטימציה להוריד מעליה את העול ופשוט לנוח קצת.

ניסיתי שוב לבקש ממנה סליחה ושאלתי בדאגה אם היא פוחדת ממני. בטי צחקה חרש, "ממך מקס? מה יש לי לפחד ממך?" דגדגה את צלעותיי בחיוך. כעת כשראתה את העוברים בריאים ושלמים הייתה עליזה ורגועה. "זה בסדר חמוד, אל תדאג." אמרה בקול מנומנם, "צריך להודיע לכולם שאני בסדר." פיהקה ועצמה את עיניה.

צלצלנו לכולם, מודיע להם שהכל בסדר ושמחר בטי תחזור. ירדתי על התאומים, מודיע להם שמעכשיו אין גרביים מלוכלכים מפוזרים על הרצפה ואין כיור מפוצץ מכלים. המשרתת שלהם התפטרה והם אמורים לדאוג לעצמם. עמוסי רגשי אשמה וחרטה הם הבטיחו שמהיום יעשו את כל עבודות הבית לבד ובטי חייכה אלי וליטפה את זרועי, "אתה כזה מתוק כשאתה צועק." אמרה, ונרדמה.

האחות יעצה לי להסתלק הביתה. נשקתי על לחיה של בטי ויצאתי, היא המהמה דבר מה לא ברור והמשיכה לישון.

בפתח בית החולים מצאתי את יורי יושב על הגדר ליד הכניסה לרמב"ם, הוא קפץ ממקומו כשראה אותי. "איפה היא?" שאל במתח.

למרות הכל מראה פניו המוכרות שימח אותי. סיפרתי לו קצרות על דברי הרופא והוא גנח והתיישב שוב. "הכל באשמתי." אמר וכבש את פניו בידיו.

"לא הכול, אבל בטח שלא הועלת." אמרתי בקוצר רוח, ורציתי להסתלק הביתה.

יורי תפס אותי בזרועי. "בוא תישן אצלי מקסים." ביקש בקול מתחנן. "ככה תוכל להגיע מחר מוקדם בבוקר לבית החולים. בבקשה, אני חייב לדבר אתך. אני שונא שאתה כועס עלי."

מקס הישן היה מסרב, אולי אפילו מכה אותו, אבל הרי הבטחתי לעצמי להשתנות, וחוץ מזה לא התחשק לי לחזור למיטה הריקה בלי בטי. שנאתי להיות בלעדיה בבית וככה, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי, מכל המקומות בעולם, דווקא בדירה של יורי.

יורי גר בדירה קטנה ומדכאת בקצה רחוב הגליל. הנוף של מפרץ חיפה נשקף בקושי דרך החלונות המלוכלכים, הקירות התחננו לצבע טרי, והרצפה הייתה זקוקה לשטיפה. כמו רוב הגברים הרוסים יורי חשב שהעולם יגיע לקצו אם הוא ינקה קצת, או חלילה יבשל.

הערתי לו שהדירה שלו נראית כמו מזבלה, והוא הרכין את ראשו והודה שאני צודק, שהוא אפס, שוביניסט גברי, גבר שעבר זמנו וסמרטוט עלוב. "מאז שקטיה עזבה אותי אני עזוב ואומלל." ריחם יורי על עצמו.

אחרי ששטפנו את הרצפה וניקינו את המטבח הכנתי חביתה, והצלחתי להפיק טוסטים אכילים מהלחם ומהגבינה שהיו במקרר המלוכלך שלו. אוכל בקושי היה לו, אבל בירה ויין היו בשפע, וכמובן, בקבוק וודקה אמריקאית חיכה לנו במקפיא.

אחרי שאכלנו ושתינו יורי התחיל לשפוך את לבבו לפני. הוא סיפר לי שתמיד קינא בי, בביטחון העצמי שלי, בכך שכל הבנות רצו אחרי, ובכך שאני מאהב טוב יותר. "מאיפה בחור יפה ומוצלח כמוך מביא את השטויות האלו?" שאלתי בתימהון.

"כולן אמרו שאתה טוב יותר." גילה לי יורי, "והאמת, לא היה לי אכפת עד שפגשתי את בטי. בפעם הראשונה שראיתי אותה בכלל לא ידעתי שהיא שלך. ראיתי בחורה מקסימה, עצובה, מיואשת, עם עור חלק ונהדר ועיניים של איילה מבוהלת, ורציתי להציל אותה. כשנודע לי שהיא החברה שלך ושאתם חיים יחד, הבנתי למה הסתרת אותה מאתנו, אבל אז כבר היה מאוחר מידי, הייתי מאוהב בה מעל הראש."

הוא אחז בידי, מביט בפני ברצינות. "היא הייתה עצובה אז סיפרתי לה בדיחות, לימדתי אותה לרקוד טנגו, הלכתי אתה לקניות, ובסוף ניסיתי לנשק אותה. אני לא מבין למה היא נבהלה כל כך, היא צעקה עלי שהיא לא חפץ, שהיא בן אדם עם זכויות, ושאסור לי להתעלל בה, והכניסה לי מכה עם סרגל. טרח! ישר בפנים." החווה בידו, מדגים לי איך בטי הרביצה לו.

"יורי המסכן." אמרתי ונישקתי על לחיו, בשלב הזה כבר ישבנו שיכורים על השטיח המלוכלך, משעינים את ראשנו על ספה מרוטה שידעה ימים טובים.

יורי הפך את הבקבוק הריק על ראשו, לא נשארה בו אף טיפה. "בגללה נפלתי וקיבלתי זעזוע מוח." התלונן כמו ילד קטן.

כנראה שהייתי מאוד שיכור אם ניסיתי להתנצל בפניו בשמה של בטי, "בטי עברה כמה חוויות קשות עם גברים. היא לא התכוונה לפצוע אותך, היא פשוט נבהלה."

יורי השעין את ראשו על כתפי, "אני יודע, התנצלתי ושלחתי לה פרחים, אבל היא זרקה אותם. אתה כועס עלי?"

נאנחתי, "כן יורי, אני כועס עליך. היא אשתי, אנחנו נשואים, זו לא סתם עוד בחורה שאני מבלה איתה. אתה מבין שבטי מחוץ לתחום בשבילך?"

יורי פרץ בבכי, השכרות גרמה לו להיות רגשני, "אבל אני אוהב אותה," ילל, "אני אומלל כל כך." המשיך לבכות, ממלמל שטויות לא ברורות.

השעה כבר הייתה עשר בלילה, הדירה הייתה קרה ושנינו היינו עייפים ושיכורים מאוד. הרמתי אותו ולקחתי אותו למקלחת, הפשטתי אותו והעמדתי אותו מתחת לזרם. כילדים ונערים ישנו והתקלחנו יחד המון פעמים וגופו העירום היה מוכר לי כמו שלי. התפשטתי ונכנסתי איתו למקלחת, סיבנתי את עצמי וגם אותו, ואפילו חפפתי לו את הראש. יורי עמד אדיש, מניח לי לטפל בו, ולא הפסיק לבכות.

"שתית יותר ממני," אמר כשניגבתי אותו במגבת נקייה שמצאתי דרך נס בארון חדר השינה. "ובכל זאת אתה לא שיכור בכלל." אפילו בזה הוא עשה איתי תחרות.

"אני כן שיכור." עניתי, מנסה לא להיכנס לוויכוח, "פשוט לא רואים את זה עלי, איפה יש לך כלי מיטה נקיים?" הספה שלו הייתה מגעילה, לא רציתי לישון עליה ולכן התכוונתי לחלוק איתו מיטה.

להפתעתי יורי הזדעזע מדברי כאילו הצעתי לו לקפוץ מהגג, "אתה לא יכול לישון איתי באותה מיטה." הודיע לי בתוקף, והתעטף במגבת כמו בחורה שגילתה פתאום גבר זר במקלחת שלה.

כבר מזמן למדתי שאין טעם להתווכח עם שיכורים, עזבתי אותו וחיטטתי בארון. מצאתי סדין נקי ואפילו ציפה וציפיות תואמות, החלפתי אותן, ושמתי בכביסה את כלי המיטה המלוכלכים.

יורי הופיע, לבוש פיג'מה מפוספסת מפלנל, והביט בי בביקורתיות. "למה אתה ערום בקור הזה?"

משכתי בכתפי, "אם לא קפאתי מקור במוסקבה אני אחזיק מעמד גם כאן." אמרתי והחלקתי למיטה, "אני הולך לישון יורי. לילה טוב." הודעתי לו, וכיביתי את האור.

יורי עמד והביט בי כמה דקות ואז התיישב לצידי בזהירות, מקפיד לא לגעת בי. זה היה פשוט מגוחך, מה לעזאזל הוא חשב? שאאנוס אותו?

"בוא כבר לישון, אידיוט שיכור שכמוך," אמרתי לו בקוצר רוח, "אני מבטיח שאני אמשיך לכבד אותך בבוקר, ואפילו אכין לך קפה."

"מצחיק מאוד." אמר יורי בעלבון ונשכב לצידי, נזהר לא לגעת בי.

"אתה זוכר איך ישנו יחד באותו שק שינה בקייטנה. באיזה כיתה היינו?" שאלתי אותו, בניסיון לגרום לו לחוש נוח יותר.

"היינו בכיתה השישית," ענה יורי בקול חולמני. לפי טון קולו הבנתי שהשכרות שלו מתחילה להתפוגג. יורי היה שתיין טוב, לא כמוני, אבל עדיין בסדר. ולמזלו הוא אף פעם לא נשאר שיכור יותר מידי זמן.

למרות העייפות לא הצלחתי להירדם, המתיחות של יורי עברה אלי. הוא שכב נוקשה, ידיים צמודות לצידי הגוף, מביט בתקרה ומנסה להעמיד פני ישן. כשישנו יחד יורי נהג לישון על בטנו, ובדרך כלל הייתי מתעורר בלילה, מרגיש שהוא מחבק אותי מתוך שינה. נהגתי לסובב אותו הצידה, אבל בבוקר מצאתי אותו שוב צמוד אלי. אף פעם לא חשבתי על זה יותר מידי, רק עכשיו, בגלל ההתנהגות המוזרה שלו, השינה איתו נעשתה פתאום עניין מוזר ולא טבעי. התחלתי להצטער שבאתי, תכננתי לקום מוקדם, לקחת את בטי הביתה וללכת לעבודה לכמה שעות. בית המלאכה היה סגור בחול המועד, אבל היו  כמה בעיות שרציתי לפתור.

"אתה בטח מצטער שבאת אלי."  אמר יורי פתאום בקול ערני לגמרי.

"נכון," הודיתי. היה כבר יותר מידי מאוחר בשביל להתחיל להיות מנומס, ויורי היה חבר ותיק.

"אני מתנהג ככה בגלל מה שהפסיכולוג שלי אמר," הודה יורי והתהפך על צידו, גבו אלי, "הלכתי אליו אחרי שנפגשנו עם קוליה ועם בטי בהוספיס. פתאום מצאתי את עצמי מרוקן סירי לילה של חולי איידס כדי לעשות רושם על בחורה שלא אכפת לה אם אני חי או מת. ד"ר פוקס אמר שלפעמים גבר מנסה להתקרב לחבר שלו דרך אשתו."

"להתקרב?" תהיתי, בעוד התמונה שלי ושל רומן במיטה עם בחורה צצה במוחי. היא הייתה רזה וכהה עם שדיים קטנים מחודדים. אני שכבתי על גבי ורומן הושיב אותה עלי וזיין אותה בתחת, מעסה את פטמותיה ונושך בעדינות את עורפה, וכל אותו הזמן היו עיניו נתונות בעיני. למה נזכרתי בבחורה הזו דווקא עכשיו? כנראה שהייתי ממש שיכור.

"הוא אמר שלפעמים שני גברים רוצים את אותה בחורה רק כדי להתקרב זה לזה..." התעצבן יורי, וגם בלי לראות אותו ידעתי שאוזניו אדומות, הושטתי יד ונגעתי באחת מהן, כמו שחשבתי, היא להטה מחום.

הוא קפץ בבהלה, "תפסיק!" צעק, כמו בתולה מבוהלת. ואז, כשהרגיש שזה כבר מוגזם פרץ בצחוק שהפך לבכי, הסתובב ונצמד אלי, בוכה כמו ילד.

"הפסיכולוג שלך קורא לך הומו ואתה עוד משלם לו?" הפכתי את הווידוי המביך שלו לבדיחה.

"הוא לא אמר שאני הומו, הוא רק אמר שאני מנסה להתקרב אליך." מחה יורי.

"אז זה התירוץ שלך? אתה מנסה לפתות את אשתי כי אתה חבר שלי? בחייך יורי."

"זה באמת נשמע קצת אידיוטי." הודה יורי. "אבל בדבר אחד הוא צדק, תמיד הערצתי אותך מקסים. את העצמאות שלך ואת האומץ שלך. אתה גבר אמיתי ואני סתם תינוק של אימא. אני פוחד ללכת מכות, פוחד להיות חייל, והכי אני פוחד לחיות כאן, עם היהודים המשוגעים האלה. לדעתי המדינה הזו היא עניין זמני שיתפרק עוד מעט, גם קטיה חושבת ככה. למה שלא תיקח את בטי ותסתלק לפני שהערבים יהרגו את כולכם?"

שתקתי, מתאמץ לנסח תשובה משכנעת, ולא הצלחתי. מבחינה מסוימת יורי וקטיה צדקו, אבל גם טעו לגמרי, רק שלא ידעתי איך להסביר את זה.

"אני חייב להישאר כאן," אמרתי לבסוף, יודע שזה לא הסבר מוצלח. "כי אני יהודי, היהודים גמרו לברוח, כאן הבית שלנו."

יורי הבין שאין טעם להתווכח ונאנח. "אתה מכה את בטי?" שאל פתאום, משנה לגמרי נושא. "למה יש לה סימנים שחורים על הכתף?" ניסיתי להסביר על הסיוטים ומה שהם גרמו לי לעשות תוך שינה.

יורי הקשיב לי בשתיקה, "הלם קרב." אמר, "שמעתי על זה, לא היית צריך ללכת שוב לצבא בארץ. אני מעריץ אותך, אבל אתה ממש אידיוט. לך לפסיכולוג."

התחלתי לצחוק, "בטח, שהוא יספר לי שאני הומו? לא, תודה."

"אם אחרי כמה חודשים בכלא לא יצאת הומו," צחק יורי, "אז אתה כנראה מקרה אבוד." הוא השתטח על בטנו, פיהק ונרדם, משאיר אותי ער ומוטרד. לא ישנתי הרבה אותו לילה, אבל הרביתי לחשוב והחלטתי כמה החלטות.

***

בבוקר קמתי כרגיל בשעה שש, התקלחתי והלכתי לקנות אוכל. יורי היה ער כשחזרתי וניסה להכין קפה. עיניו אורו כשראה את האוכל שהבאתי.

"פיתות טריות!" קרא בשמחה, "איפה מצאת פיתות בפסח?"

איזה מין יהודי אני? רק זה חסר לי, שבטי תדע שאני אוכל חמץ בפסח. "יש חנויות של ערבים שמוכרים חמץ." הסברתי לו. "איך נשארת בחיים בלי אישה שתטפל בך?"

יורי גדל עם אימא ושתי סבתות שהעריצו אותו ופינקו אותו, בלי אישה שתשרת אותו הוא היה חסר ישע לחלוטין.

"או שתלמד לבשל ולנקות או שתמצא אישה." יעצתי לו, "למה אתה לא מתחתן עם קטיה? היא אוהבת אותך. היא עם הבוריס הזה רק כי היא לא רוצה להיות לבד."

הוא משך בכתפיו, "יותר טוב כלום מסתם אחת." ציטט, הוא ידע לצטט שירים בעל פה כמו מורה לספרות, אבל לא ידע להכין לעצמו אוכל.

"יורי!" התעצבנתי עליו, "אם תישאר לבד תמות מרעב, או מדיזנטריה."

"אין בך שום רומנטיקה," הוא נעלב, "אם בטי תעזוב אותך בטח תמצא לה תחליף אחרי יום."

לא יכולתי להסביר לו איך אני מתפורר בלעדיה, הוא לא היה מבין. יורי נהג להתאהב כל כמה חודשים בבחורה אחרת, משוכנע כל פעם שזו אהבתו האמיתית, עד שבאה אחרת במקומה. פעם גם אני הייתי קל דעת כמוהו והחלפתי בחורות במהירות, הימים האלו נגמרו.

"אם בטי תעזוב אותי אני לא אבכה ואצטט שירים מטופשים, אלא אחזיר אותה אלי, וחוץ מזה היא לא תעזוב אותי כי היא אשתי." הצהרתי וזירזתי את יורי לגמור מהר את האוכל, חטפתי את מעיל הג'ינס שלי והדפתי אותו החוצה.

לא דברנו יותר על התקרבות של חברים, על בטי, או על פסיכולוגיה. יורי ידע שיותר לא אזכיר את הנושא המביך, וסמך עלי שאירועי הלילה שעבר יישארו רק בין שנינו. בחנתי את פניו כשנהג לכיוון בית החולים, הוא באמת היה בחור יפה, והזיפים על פניו בתוספת הצלקת מעל לשפתו העליונה, גרמו לו להראות כמו גיבור קולנוע רומנטי,

כשאמרתי לו את זה הוא צחק. "שתוק כבר מכוער." אמר בעליזות, ואני ידעתי שהיחסים שלנו שוב חזרו לקדמותם והכל בסדר אתנו.

הוא הוריד אותי ליד בית החולים, ביקש שאנשק את בטי בשמו, ונסע. הבנתי שהוא לא רצה לפגוש אותה וזה היה בסדר גמור מבחינתי.

***

הבנים בטח קמו בארבע לפנות בוקר כדי להספיק לצחצח את הבית, הם קיבלו אותנו עם ארוחת בוקר נהדרת ויצאו מגדרם לרצות את בטי. אפילו אדם הציני והאדיש עשה מאמצים לעזור ולשתף פעולה, אם כי יש להודות שחאתם ושיר עשו את רוב העבודה.

סבא חיכה בסבלנות עד שכולם פנו לדרכם ואז לכד אותי בחדרו, סגר את הדלת, שלף אלבום ישן ומרוט, כרוך עור שחור עם עיטורי זהב שחוקים, והראה לי תמונה של חייל צעיר ונאה עומד ליד צעירה בלונדינית עסיסית שגופה המלא היה לחוץ בתוך שמלה מנוקדת עם שרוולים תפוחים.

"הטיפש הצעיר הזה הוא אני מיד אחרי שהתגייסתי לצבא האדום." ביאר סבא, "והעלמה שלידו, שכיום הייתה בטח מתעקשת לעשות דיאטה, היא הגברת אליזבטה איוונובה. עשינו פיקניק נחמד בשדה ליד העיר ויום אחר כך נסעתי לחזית וחזרתי רק אחרי חמש שנים."

הוא העביר עוד דף והראה לי כמה תמונות של חיילים מסודרים בשורות, עושים כל מיני פוזות ליד טנקים. סבא, במדי קצין, עדיין צעיר אך כבר לא חייכן, הופיע בכולן.

"היא הבטיחה לחכות לי וכמובן שלא קיימה את ההבטחה. הודיעו לה שנהרגתי והיא התגיירה והתחתנה עם נתן מינץ והפכה לגברת בתיה מינץ, כשחזרתי הם כבר היו נשואים שנתיים."

הרגשתי שפני מחווירות, הייתה לי הרגשה רעה מאוד. "הכרת את סבתא וסבא של בטי עוד לפני המלחמה?"

סבא הניד את ראשו לאות הן. "גם אני וגם נתן מינץ באנו מאותו שטעטעל בליטא. הוא ברח עם הוריו לרוסיה עוד לפני שהתחילה המלחמה, אני... אני התעכבתי קצת." גיחוך עצוב עיוות לרגע את שפתיו כשנזכר כיצד ברח מהלאגר. "בגלל זה אני רוצה שבטי תעשה בדיקות עוד לפני הלידה. יש כל מיני מחלות גנטיות, שמעתי על כל מיני בעיות כשההורים הם קרובי משפחה..."  קולו נחלש לקראת סוף המשפט ואז התחזק שוב, "אתה מבין אותי ילד?"

קמתי והתחלתי ללכת הלוך ושוב, ראשי מזמזם מרוב בהלה. "אתה וסבתא של בטי..." חשד נורא צץ בי פתאום, מקפיא את הדם בעורקי, "הפיקניק הזה? לפני שיצאת לחזית? לא נתת לה סיבה לרוץ ולהתחתן מהר עם הנתן הזה?"

סבא קם ממקומו והעיף לי סטירה. למרות גילו הוא עדיין היה גבר חזק, גב כף ידו שנחתה על לסתי הכאיבה לי מאוד. אחוז בחילה התיישבתי על המיטה והשפלתי את ראשי מאלץ את מוחי הדפוק לעשות כמה חישובים - יום הולדתו החמישים של אבא של בטי חל בחודש שעבר. כלומר, הוא נולד בשנת ארבעים ושבע, כמה שנים טובות אחרי הפיקניק. המתמטיקה, תודה לאל, לא הסתדרה עם החשדות שלי.

"סליחה סבא," אמרתי בלחש ולא העזתי להביט בפניו.

הוא צחק, "לפחות אתה יודע לעשות קצת חשבון פשוט. נתן היה בחור פיקח, אבל לא היה לו מזל. הוא נפצע קשה עוד בהתחלת המלחמה, חזר הביתה, ושכנע את אליזבטה להתגייר ולהתחתן איתו. כולם חשבו שאני מת, אחרת הוא לא היה מעז להציע לה נישואים. פעם אנשים התנהגו אחרת, לא כמו היום, שהחבר הכי טוב שלך מנסה להשכיב את אשתך."

בטח, חשבתי בלגלוג, פעם כל הגברים היו ג'נטלמנים וכל הכלות היו בתולות. כמו שסבא אמר, כל מה שאני חושב רואים מיד על הפנים שלי. "בסדר," הוא צחק, "אולי לא כל אחת התחתנה בתולה, אבל היא כן. הסבתא של בטי שלך הייתה האישה היחידה שאהבתי אי פעם, בגללה באתי לארץ, לחפש אותה. הגעתי מאוחר מידי, אבל לפחות עליתי לקבר שלה." סיפר לי בלי שמץ רגשנות.

"גיליתי שאתה חי עם הנכדה של אליזבטה איונובה עוד כשבקרתי את רבי יהושע, הבן שלה, בירושלים. אחר כך באתי לחיפה והתקשרתי לויטלי, הוא דיבר איתי בצורה כל כך מכוערת עד שהחלטתי לא לנסות יותר. מי צריך משפחה בכלל? נשארתי לגור בחיפה כי מצאתי דירה לא יקרה, וכמה חברים שגרו בסביבה, ואז החוליגאנים האלו שברו לי את היד. מי ידע שהאישה של ויטלי ובטי שלך ימצאו אותי דווקא בבית חולים?"

הוא ליטף את לחיי הבוערת מהסטירה, "אתה ילד טוב מקסים. אדי חינך אותך כמו שצריך. מצחיק שגם אתה וגם אני..." הוא התיישב לצידי וחיבק את כתפי.

לסבא היה מנהג מעצבן לא לסיים את המשפטים שלו.

"בטי דומה לסבתא שלה?" שאלתי בסקרנות.

"לא, בכלל לא. אליזבטה הייתה בחורה גדולה ובהירה עם עיניים כחולות נהדרות ועור לבן כמו שמנת." הוא שקע בזיכרונותיו, מחייך בנוסטלגיה, "היה לה חיוך ענקי שהאיר את כל העולם וריח..." שוב הוא נתקע בלי לסיים את המשפט. לא היה צורך בכך, הבנתי אותו בלי מילים.

"נפגשת איתה אחרי המלחמה?" שאלתי.

סבא הנהן, "פגישה קצרה, רק כדי להגיד שלום. נתן כבר היה די חלש, הריאות שלו..." הוא השתתק לרגע, הולך לאיבוד בעברו ואז חזר לדבר, "דברים כאלו קורים בזמן מלחמה. רציתי לחכות לה עד שתתאלמן, כל אחד ראה שזה רק עניין של זמן, אבל היא התעקשה לגרש אותי. נסעתי משם ברכבת ובדרך פגשתי את אנה. אחרי כמה חודשים התחתנו ושנה אחר כך אבא שלך נולד."

סבא הטמין את האלבום במזוודה ישנה ודחף אותה מתחת למיטה. "אני מספר לך את הבובע מעיישס האלה רק כי בעיירה שאני ונתן באנו ממנה כולם היו פחות או יותר קרובי משפחה, וכיום ידוע שכדאי להיזהר בדברים האלה ולהיבדק לפני שנולדים תינוקות." הסביר וליטף את לחיי, מתנצל בלי מילים על הסטירה שהעיף לי. קמתי וחיבקתי אותו כי למרות ששיקר לי סבא שלי היה גבר לעניין, ואני אהבתי אותו מאוד.

אחרי שהוא הלך לבקר אצל גניה חמקתי בחזרה לחדרו והצצתי שוב באלבום. לא היו לי נקיפות מצפון, אם סבא לא רצה שאעשה את זה היה עליו להחביא את האלבום טוב יותר. התמונה האחרונה של הגברת אליזבטה הייתה משנת ארבעים ושש, מיד אחרי המלחמה. אולי הם לא דיברו הרבה, אבל הם הספיקו להצטלם יחד.

בתמונה נראו סבא עם אדון וגברת מינץ. סבא ואליזבטה עמדו מחייכים חיוך שכבר לא היה זוהר ותמים כל כך, ונתן ישב רזה וחלוש בכיסא גלגלים. הם נראו מבוגרים יותר מאשר בתמונה הקודמת, הוא היה לבוש עדיין במדים והיא בשמלה כהה. שלושתם הביטו ישר קדימה. ידיו של סבא היו שלובות על חזהו וידיה היו מונחות על כתפיו של בעלה החולה.

שנה אחר כך נולד בנה היחיד, אבא של בטי. כשהרב יהושע מינץ היה ילד בן שש אביו נפטר ואימו נותרה אלמנה עד יום מותה, כמעט שלושים שנה אחר כך.

עלעלתי באלבום, מביט בתמונות ישנות של אנה סבתי ושל אבא שלי, נער רזה ומתוח, דומה לי מאוד, לבוש במדי בית ספר, נראה רציני ועצוב מידי.

האלבום הסתיים בכמה דפים ריקים, כמעט שהחזרתי אותו למקום, אבל שמתי לב פתאום לקצה של מעטפה שהציץ מבין הדפים הריקים. בתוך המעטפה הייתה עוד תמונה, הבטתי וידעתי מיד למה סבתא בתיה נשארה אלמנה עד יום מותה, ולמה סבא שיקר לי כשאמר שהם כמעט לא דברו בפגישה האחרונה שלהם. מצד שני, אולי טעיתי וסבא לא שיקר. יכול להיות שהם באמת לא דיברו הרבה, מה אני יודע? גם אם הם שתקו הפנים שלהם אמרו הכל. בתמונה הם צולמו יושבים על ספסל, רציניים ועצובים. מעיל הצבא שלו היה מונח על ברכיה, וידיהם היו חבויות מתחתיו, שלובות מן הסתם.

ארשת פניו הייתה אומללה ונואשת, והיא נראתה נחושה ועצובה. לא הייתי מתפלא אם הכתובת מאחורי התמונה הייתה מכריזה שאלו שני נידונים למוות ברגעיהם האחרונים, אבל מאחורי התמונה היה כתוב - יולי 1946 ומתחת ציטוט בעברית משיר השירים שנכתב בעט נובע - "שימני כחותם על ליבך". הכתב היה נשי, אותיות מעוגלות ויפות נטויות מעט ימינה, אולי גרפולוג מומחה היה יודע משהו על אופי הכותבת, אני לא.

באותן אותיות ממש נכתבה הכתובת על המעטפה שנשלחה למר סולומון פרידמן במוסקבה, לא היה בול ולא היה שם השולח. הדואר באותם ימים לא היה אמין במיוחד. אולי חבר משותף מסר אותה לסבא? חישוב פשוט הוביל אותי למסקנה שאבא של בטי נולד בדיוק תשעה חודשים אחרי שהתמונה צולמה.

רק אחרי שהחזרתי את התמונה למעטפה וטמנתי אותה שוב בין הדפים הריקים נזכרתי שאסור לפתוח מכתבים של אדם אחר, יש על זה איסור חמור שנקרא חרם דרבנו גרשום, אותו רב שאסר על ריבוי נשים, נורא מצחיק. החזרתי את האלבום למקומו מתחת למיטה, והלכתי לדבר עם בטי.

לא ספרתי לה על השיחה עם סבא ועל מה שגיליתי, לא העזתי. נכון שסבא משותף הפך אותנו לבני דודים מצד האבא, לא ממש מומלץ, אבל עדיין לא בגדר גילוי עריות, אבל אישה נשואה שיולדת לגבר אחר? זה כבר סיפור אחר לגמרי. חששתי שהגילוי שהרב מינץ הנכבד הוא ממזר שאסור לו ולזרעו לבוא בקהל ישראל יגרום לה לזעזוע נורא, שלא לדבר על הנזק האיום שהיה נגרם לכל משפחתה. אדם בטח היה מצפצף, אבל תהילה והילל, הרב יהושע והרבנית לאה... מוטב לשתוק.

בטי הסכימה ברצון לרעיון של בדיקות גנטיות עקב המוצא המשותף של הסבים שלנו מאותה עיר בליטא. "אין בעיה מקסים," התיישבה על ברכי, כורכת את ידיה בעליזות סביב צווארי, "תן נשיקה," דרשה, מחליקה את כפה הקטנה מתחת לחולצתי.

"בטי," מחיתי, "הרופא אמר..."

"שטויות, הדימום כבר נגמר." מחתה בטי.

למזלי לירז פרץ לחדר והסיח את דעתה. אלוהים! איך אני אחזיק מעמד אם היא תמשיך לשבת עלי ככה?

המצב לא השתפר בהמשך, בלילה שלמחרת בטי ניסתה מתוך שינה למשוך אותי להתעלסות, ומאחר והייתי רדום למחצה כמעט שנסחפתי, עד שהתעוררתי ודחפתי אותה מעלי, "לא בטי!" אמרתי בתוקף, כועס על פזיזותה, "זה עדיין מוקדם מידי, נחכה עד השבוע הבא."

היא התעוררה לגמרי והתיישבה, מביטה בי במבט המום ונפגע. "טוב, איך שאתה רוצה." ענתה לי בקול קר. למרות החושך ראיתי שעיניה מבריקות מדמעות.

מאז אותו לילה היא התייחסה אלי בנימוס קריר וסירבה להניח לי לחבק אותה במיטה. חול המועד נגמר מהר מידי, ומיד אחרי המימונה בטי נסעה לירושלים וחזרה רק אחרי שלושה ימים. בזמן שנעדרה היא התקשרה כל ערב לאחל ליל מנוחה ללירז, מדברת איתי בנימוס אך בקצרה.

נורא התגעגעתי אליה, שקעתי בעבודה כדי לא לחשוב עליה וכל ערב הייתי חוזר הרוג הביתה ונרדם כמו מת מול הטלוויזיה. לחדר שלנו נכנסתי רק כדי להתקלח ולהחליף בגדים. ישנתי על הספה או בחדר האורחים.

***

סבא הודיע לי שהוא וגניה עוברים לגור יחד ולוקחים את חאתם איתם. חאתם התחיל לעבוד באופן קבוע אצל איז'ו - הספר הרומני שרצה כבר מזמן להרחיב את המספרה. הם הסכימו שהוא יספר נשים והרומני יעבוד על הגברים. סבא היה מרוצה מאוד מהתכנית שלו וסגר הכל לבד עם גניה ועם חאתם. לי רק נשאר לעזור להם לצבוע את הדירה ולהעביר את החפצים.

סיפרתי לבטי על התכנית של סבא בטלפון והיא נאנחה. "הייתי צריכה לדעת שהגנרל לא יקבל ממני פקודות ויסדר את החיים שלו כמו שהוא רוצה. מה אימא של נטלי אומרת?"

"אני חושב שהיא מרוצה, לנטלי יהיה חדר משלה ואולי אירנה תוכל למצוא איזה גבר עכשיו כשאימא שלה לא תשגיח עליה כל הזמן." שנינו הסכמנו שזה די מצחיק שדווקא סבתא גניה מצאה לעצמה גבר ואילו בתה אירנה חיה לבד.

"נו טוב, גם אם זה לא יסתדר לסבא תמיד יהיה לאן לחזור." אמרה בטי, "מי שמדאיג אותי הוא חאתם, איך זה שאיז'ו הרומני נותן לו לעבוד במספרה שלו?"

"כי זה משתלם לו," עניתי בקצרה, לא איז'ו ולא חאתם עניינו אותי ברגע זה, רציתי רק לדעת מתי היא חוזרת אלי.

"אני קצת ממהרת מקס, בבקשה תברר עם חאתם שהכל בסדר ואיז'ו לא מנצל אותו ולא מציק לו. אתה יודע שאיתי הוא לא ידבר, אבל לך הוא יספר אם הוא יהיה בצרות." התחנפה, יודעת שאני לא מסוגל לעמוד בפניה.

"יש עוד משהו שאני צריך לברר הוד מעלתך?" שאלתי בעוקצנות שאפילו לא שרטה את שלוותה.

"כן, תברר מה קורה עם הילל, תסביר לו שאם הוא יתעקש להיות כזה צדיק ולא לגעת בשיר היא תמצא מישהו אחר שיעשה את זה." פסקה בטי כאילו ידעה על השיחה המביכה שניהלתי עם שיר רק לפני כמה ימים.

זה היה אחרי שחזרנו מבית החולים, בטי לא הניחה לי לגעת בה אחרי שדחיתי אותה באותו לילה והייתי אומלל ומתוח. שיר תפסה אותי יושב בחוץ, שותה כוס בירה לפני השינה. הילדה ישבה קרוב מידי אלי ודרשה לדעת אם היא יפה בעיני. חיבבתי מאוד את שיר, היא הייתה בת שש עשרה, דקיקה וקלה, חזה קטן רגליים ארוכות ופנים נעימות. מובן שהחמאתי לה והבטחתי לה שהיא יפה מאוד.

שנייה אחר כך היא התיישבה על ברכי וחיבקה את צווארי, מחככת שדיים עגולים ומוצקים בחזי. "הילל לא חושב ככה יותר, הוא כבר לא נוגע בי ולא מנשק אותי." אמרה בעצב, "אתה חושב שאני שמנה מידי?"

כמעט פרצתי בצחוק, גם עם נעלים ומפתחות שיר שקלה בקושי חמישים קילו. משקלה על ברכי היה כמעט לא מורגש, אבל בכל זאת, תודה לאל שלבשתי ג'ינס עבה שריסן את הזין הדבילי שלי שנאבק ברוכסן. לא היה לו סיכוי. למרות הבירה, ולמרות הריח הנהדר שלה, והצמרמורת שהעבירו בי פטמותיה הנוקשות שכמו שרטו את גופי, מזל שאין לי נטייה לגילוי עריות או לקטינות דקות גו שהולכות בלי חזייה.

"את כבר לא ילדה קטנה שיר, תפסיקי עם זה." אמרתי בתוקף והורדתי אותה מעלי, "את לא מכוערת ולא שמנה ואת יודעת את זה. בהלכה כתוב שאסור לגעת באישה עד החתונה. הילל חי לפי ההלכה, את צריכה לדבר איתו, לא איתי." הודעתי לה וברחתי משם מהר כמו שפן.

אין לי מושג איך הילל מחזיק מעמד, אני במקומו כבר מזמן הייתי...  טוב לא חשוב. הוא כמעט קדוש ואני סתם אידיוט. 

***

הייתי לבד בבית. כולם יצאו חוץ ממני ומלירז שישן. בטי אמרה שתחזור בערך בתשע בערב, ברבע לתשע הדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה, מלווה בפרופסור שכטר שנשא ברוב אבירות את מזוודתה הקטנה. הייתי בטוח שהיא שוהה לבד במלון, עובדת בחריצות על המחקר. מאין הוא הגיע פתאום? בטי לא הזכירה אותו בשיחות הטלפון.

היא חייכה אלי בנימוס, ולפי נימת קולה כשברכה אותי לשלום אפשר היה לחשוב שאני שותף סתמי לדירה. אחד שאין לו שום זכות לברר מה היא ושכטר עשו יחד בירושלים.

שכטר הניד את ראשו כלפי, נישק את לחיה כשהוא כורך יד על כתפיה ונפרד ממנה בחום, מציין כמה נעים היה לו לעבוד איתה והסתלק. לקחתי את המזוודה לחדר השינה שלנו ובטי הלכה להביט בילד הישן. חיכיתי לה על המיטה, משנן לעצמי להיות רגוע ולא להתעצבן.

"איפה כולם?" שאלה בטי, "סבא וחאתם כבר עברו? איפה הבנים?"

היא דברה באדישות, כאילו אני סתם חבר, ולא בעלה שהתגעגע אליה ולא עשה אתה אהבה יותר משבוע. שוכח את כל ההבטחות שהבטחתי מול הדלת של האולטרסאונד בבי"ח רמב"ם, קמתי מהמיטה וניסיתי לגשת אליה.

היא עמדה ליד פתח חדר הארונות, המזוודה הפתוחה מונחת על הרצפה לידה והתיק שלה עוד תלוי על כתפה. כשראתה את פני הזועמות נסוגה לאחור, הסתבכה עם המזוודה הפתוחה ונפלה, שורטת את מצחה באבזם המתכת של המזוודה.

כל הכעס שחשתי נעלם למראה הבהלה שראיתי בעיניה. הכל קרה כל כך מהר וכל כך בשקט. אחרי שהיא נפלה בקול חבטה עמום השתררה בחדר דממה מוחלטת. הרגשתי שהזמן עבר להילוך איטי ובמשך כמה שניות נוראות איש מאתנו לא אמר מילה. שריטה ארוכה ומכוערת נמתחה לרוחב מצחה, ממש מתחת לקו השיער שלה, נראית כמו קמט על המצח החלק והבהיר.

הושטתי אליה יד, "בטי, אני..." ניסיתי להחזיר את המצב לקדמותו, לתקן את המעוות שלא ניתן לתיקון, אבל פעמון הכניסה צלצל פתאום והזמן חזר להילוכו הרגיל, המהיר מידי.

בטי קמה, "לך תראה מי זה." פקדה עלי בעודה נחפזת למקלחת, סוגרת את הדלת בפני.

בדלת עמד שוב פרופסור שכטר ולידו אישה נאה, אלגנטית בחליפה שחורה ובתסרוקת מעוצבת. "זו נאווה אשתי," הציג אותה, נאווה חייכה אלי חיוך קורן ושילבה את ידה בידו של בעלה שחייך אליה באהבה. פרופסור שכטר נתן לי תיק זהה לזה של בטי והסביר שהתיקים של אשתו ושל בטי התבלבלו בדרך ורק אז הבנתי שהוא ואשתו שהו עם בטי בירושלים וכל החששות שלי היו לשווא.

הסברתי שבטי במקלחת, ולפני שהספקתי להזמין אותם פנימה בטי הופיעה, לבושה בחלוק המגבת הישן שלה, ועל ראשה מגבת גדולה שעטפה את ראשה כמין טורבן הודי והסתירה את השריטה על מצחה. היא צחקה מהטעות, החליפה חזרה את התיקים, נפרדה מהם בחום וחזרה למקלחת.

נגררתי אחריה וניסיתי לגעת בה, היא סטרה על ידי, לא מתוך משחק, כמו תמיד, אלא ממש בכוח, פניה היו זועמים.

"בטי את עוד כועסת כי לא הסכמתי בפעם הקודמת? זה רק בגלל שהרופא אמר שאסור." היא הביטה בי ומשהו פקע בה פתאום, "אני לא יכולה ככה מקס! חשבתי שאוכל, אבל אני לא יכולה." הטיחה בקול זועם.

"לא יכולה מה?" אף פעם לא ראיתי אותה כועסת כל כך. זה הפחיד אותי, משהו קרה לה, לא הבנתי מה, אבל חשתי אשם.

היא זרקה את המגבת מעל ראשה, חושפת שוב את השריטה שכבר לא דיממה. "איך אתה מעז לקנא לי כשאתה... אתה..." גמגמה מרוב זעם.

התיישבתי על הכיסא ושתקתי. חושש שכל מה שאומר יהיה טעות. עוד כילד למדתי שלפעמים, בלי שום אזהרה, העולם המוכר והבטוח נעשה לפתע מוזר ומאיים - ההורים מתחילים לריב ולצרוח, אבא משתכר ומאבד שליטה, אימא לא חוזרת הביתה במשך כמה ימים, סבתא בוכה בלי סיבה - במקרים כאלה עדיף לשבת בשקט, לזוז כמה שפחות ולחכות שזה יעבור.

בטי הוציאה מחדר הארונות את מעיל הג'ינס שלי וזרקה אותו על המיטה. "לא חשבתי שתבגוד בי כל כך מהר." אמרה בעצב והכאב שראיתי בפניה צבט את ליבי. היא הוציאה חבילת קונדומים פתוחה מהכיס של המעיל וזרקה אותה עלי. "בשבילי זה כבר מאוחר מידי, אבל יפה שאתה דואג שהבחורה הבאה בתור לא תסתבך." אמרה, לא מצליחה להסתיר את עלבונה.

הבטתי במעיל וראיתי מיד שזה המעיל של יורי לא שלי, לפני שעליתי ארצה הלכנו לקנות בגדים יחד. לא היה מבחר גדול בחנויות במוסקבה ולכן קנינו אותו מעיל, ההבדל היחיד היה בכפתורים, שלי היו עם תבליט של עוגן ושלו עם מין נשר פרוש כנפיים.

ברגע שמצאתי הסבר הגיוני לקונדומים נרגעתי וחזרתי להיות אדם מבוגר.

"כשהיית בבית חולים ישנתי אצל יורי. בבוקר יצאתי משם במהירות ולא שמתי לב שהחלפנו מעילים. אלו הקונדומים שלו. לי אין קונדומים ואני לא שוכב עם אף אחת חוץ ממך."

היא בחנה את המעיל ואחר כך את פני, "למה ישנת אצלו?"

סיפרתי לה איך פגשתי את יורי וכמה הוא היה מדוכא בגללה. "אנחנו חברים כל כך הרבה שנים בטי. לא יכולתי פשוט להתעלם ממנו. אם תגידי אני לא אפגש איתו יותר."

היא התיישבה מולי על המיטה והניחה את ידיה על ברכי, מביטה ישר בעיניי, "מקס, תבין אותי," אמרה בקול נמוך ורציני, "מהיום הראשון שלנו יחד אני כל הזמן בכוננות לרגע שתעזוב אותי. אתה מבין?"

בטח שהבנתי, הפחדים שלה היו זהים לשלי. מיום שהתאהבתי בה הייתי בטוח שעוד מעט היא תגלה איזה זיוף עלוב אני ותעזוב אותי. כל יום של שהות במחיצתה היה אוצר לשמור עליו לימים שיבואו כשהיא לא תהיה איתי עוד.

הידיעה שגם היא מרגישה ככה גרמה לי לחייך מרוב הקלה.

בטי נעלבה, "אני מצחיקה אותך?" שאלה בעלבון וניסתה לצאת מהחדר, אבל הפעם הייתי זריז יותר, תפסתי אותה ולקחתי אותה למיטה. נישקתי את פניה, טועם את הדמעות שזלגו על לחייה, מריח את שערה, מרגיש איך חמימות נהדרת מתפשטת בכל גופי. "בטי אני אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותי. למה את מסבכת הכל?"

היא הפסיקה להיאבק בי והניחה לי להפשיט אותה. בחודש הרביעי להריונה היא נראתה כמו פרי בשל ועסיסי. טרפתי ממנה בכל פה, נהנה לראות איך היא נמסה ורועדת מתחת ידי. ההתעלסות שלנו, אחרי שבוע של התנזרות, הייתה סוערת, נפלאה וקצרה מידי. אחר כך שכבנו מתנשמים ועירומים, ואני הרגשתי כאילו הפכנו לגוף אחד והתמזגנו זה בזו – פיצוי נהדר לכל הפחד והסבל שעברנו קודם.

"אחרי שלא רצית אותי בלילה ההוא." אמרה בטי, לא מניחה לי למחות ולהגיד שכן רציתי, רציתי עד כאב, אבל בגלל הוראות הרופא...

"אני יודעת, אסור היה לנו, אבל נורא נעלבתי, ולמחרת מצאתי פתאום את הקונדומים, ועד שהספקתי להתאושש מזה באה אילנה וסיפרה מה היה אתכם."

"מי? לני? היא שונאת אותי, היא שונאת את כל הגברים." מחיתי, שואל את עצמי מה כבר הלסבית הכועסת הזו המציאה עלי.

"לא מקס, לא לני שלנו. אלא אילנה, הבחורה הקטנטונת מחיל האוויר שלקחת טרמפ."

אין אפס, כשאתה מפשל זה תמיד חוזר כמו בומרנג. פוגע בך ברגע ובמקום הכי פחות נוחים. "היא אמרה ששמה לנה, זה היה לפני שאנחנו... מה היא רצתה? למה היא חיפשה אותי?" שאלתי, מקלל אותה בשקט בלב.

"היא רצתה מישהו להתייעץ איתו. משום מה יצרת אצלה רושם של גבר שמבין נשים ויכול לתת להן עצה טובה, היא קצת הופתעה לשמוע שאתה כבר נשוי, אבל הייתה לנו שיחת בנות מרתקת, אני חושבת שהצלחתי לעזור לה."

"בטי אני נשבע לך, אם היא הייתה פוגשת אותי היום לא היה קורה כלום. את מאמינה לי?"

בטי נאנחה. "אני רואה איך אתה מסתכל על נשים אחרות. במוקדם או במאוחר תנסה, כמו כל הגברים, לאכול את העוגה ולשמור עליה שלמה. כבר השלמתי עם זה ואני יודעת ש..."

"זה לא נכון בטי." הפסקתי אותה בכעס, "אני מסתכל על נשים כי אני גבר וזה מה שגברים עושים. ולא צחקתי ממך, צחקתי כי גם אני פוחד כל הזמן שעוד מעט תעזבי אותי."

היא חיבקה אותי, "גם אוויל מחריש לחכם יחשב." חסמה את פי בנשיקה.

רק אחר כך, כששוב הצלחתי לדבר, ניסיתי להסביר לה כמה קינאתי בפרופסור שכטר וכמה התגעגעתי אליה. "היית כל כך קרה ומרוחקת, בקושי דברת איתי בטלפון..."

היא התכרבלה בזרועותיי, "זה היה פשוט צירוף של כמה דברים שקרו בבת אחת, הקונדומים, ולנה, ואחר כך התכשיט שקנית, הכל ביחד..."

כמו תמיד, היא שוב השאירה אותי המום. "איך את יודעת שקניתי לך תכשיט?" השתוממתי.

בטי צחקה בעונג. "אחותה של טניה הקופאית בסופר עובדת בלב המפרץ מול חנות התכשיטים והיא סיפרה לאחותה שסיפרה לי."

ככה זה בישראל, כולם מכירים את כולם. כולם יודעים שההיא הייתה פעם נשואה להוא, ושהזמר הזה הוא האח של השדרן ההוא, והדודה של הפוליטיקאי מהמפלגה הזאת נשואה לתעשיין שתומך במפלגה ההיא.

רק אנחנו, הרוסים שהגיעו לא מזמן, לא יודעים ולא מבינים כלום.

"ביקרתי אצל אחותי במודיעין," סיפרה בטי "והיא לא מאושרת שם. אני לא מבינה איך אבא הסכים שהיא תתחתן עם הדביל הזה? היא חיה ליד חמותה והגיסות שלה, כולם גרים דלת מול דלת ומחטטים לה בחיים, והעופר הזה אף פעם לא תומך בה נגד האימא השתלטנית שלו."

אמונה, אחותה הצעירה של בטי, הייתה בת עשרים ושתים, ובתמונות שראיתי היא נראתה דומה מאוד לאימא שלה, אבל עיניה היו כחולות. בטי קפצה אליה לביקור כשהייתה בירושלים וחזרה נרגזת ממה שנראה לה כיחס מחפיר כלפי אחותה.

"הייתה לה הפלה, ובמקום לעודד אותה, חמותה, הפולנייה מגעילה הזו, אומרת לה, "חשבתי שאצלכם בחורות נכנסות להריון מיד כשהבעל מוריד את המכנסיים." חיקתה בטי מבטא פולני ופניה סמקו בהתמרמרות. "כשנוח לה חמותה מתייחסת אליה כאל אשכנזייה וכשהיא רוצה לעקוץ אותה היא מזכירה את המוצא הספרדי שלנו. הם לא יודעים איך לאכול אותה. כשהם קלטו שהיא מבינה יידיש הם כמעט השתבצו."

"אז באמת, מאיזה מוצא אתן?" שאלתי.

"מעורב ירושלמי." אמרה בטי, מנשקת את פני וצווארי ומחליקה משם לפטמותיי.

זה היה אחד הלילות המאושרים שהיו לי מזה זמן רב. בטי אוהבת אותי, מתעצבת כשהיא חושבת שאני בוגד בה, מקנאת אפילו. מאושר נתתי לה את החבילה הקטנה שהסתרתי מתחת לתלושי המשכורת שלי.

היא פתחה אותה ונאנחה בעונג למראה תליון הענבר היפה שהיה מקושט במסגרת זהב. הראיתי לה איך ללחוץ על הסגר הזעיר ולפתוח את התליון שבתוכו חרט הצורף את המילים  -  לבטי, אשתי ואהובתי, שמיני כחותם על ליבך.

בטי הרצינה כשקראה את הכתוב ואז בחנה את פני במבט מרוכז שחרך אותי כמו קרן לייזר, "למה המשפט הזה דווקא?" שאלה.

אולי זה היה הרגע המתאים להתוודות על חשדותיי בקשר לסבא שלי וסבתא שלה, אבל השתפנתי. "הצורף הציע, זה משיר השירים."

היא רכנה ונישקה אותי ברכות, "זה נפלא, תודה רבה לך."

"אני רוצה שמעכשיו נספר אחד לשני הכול." אמרתי לה.

היא נשכבה לצידי, ערומה לגמרי חוץ מהתליון שנצץ על עור הקטיפה שלה והביטה בי במבט מלא אמון. "באמת מקס, אתה באמת מתכוון לזה?"

"בטח." אמרתי בלי להבין שנפלתי בפח.

"אז אולי אתה יכול לספר לי מה עשית עם הכסף שנשאר לך אחרי שמכרת את האופנוע?" שאלה בטי בביישנות, ומיד הוסיפה שאני לא חייב לענות, ושאין לה זכות לשאול, ואולי כדאי שאשכח את זה בכלל, אבל כל זה היה שטויות. הצעתי גילוי לב מוחלט ושנייה אחרי זה התחמקתי מתשובה על שאלה מאוד פשוטה, אבל לא יכולתי לענות לה, פשוט לא יכולתי, לא הייתי מסוגל.

"אני נורא מצטער," לחשתי לשערה, "אני לא יכול להסביר, אבל אני נשבע לך שזה בשביל מטרה טובה." שנאתי את עצמי בגלל הפחדנות שלי, אבל לא הייתי מסוגל להתגבר עליה.  

"בסדר," אמרה בטי קצרות, "בוא נלך לישון." היא הניחה לי לחבק אותה, אבל שכבה מתוחה בזרועותיי, רק אחרי שנרדמה רפה המתח מגופה, היא התאימה את גופה לגופי והתמסרה בשלמות לחיבוקי. שכבתי ער עוד שעה ארוכה, מאזין לנשימתה השלווה, שואל את עצמי למה אני לא מסוגל לספר לה שאני הולך לטיפול אצל ד"ר פאנוב - פסיכולוג ממוצא רוסי שהתמחה בבעיות של פוסט טראומה.

***

בטי חזרה והציקה לי אחרי שובה ובסוף נאלצתי ללכת לדבר עם חאתם שכמעט בין לילה הפך לספר נשים מבוקש במספרה של איזו' הרומני, שהמספרה שלו נעשתה פתאום שוקקת חיים. בזכות חאתם גדשו נשים רבות את חדר ההמתנה, איז'ו העסיק עוד חופפת, ואירינה - אימא של נטלי - הייתה באה לעזור בימי שישי וחמישי העמוסים.

חאתם למד בבוקר ועבד בערבים, הרוויח המון כסף ועוד מצא זמן לעזור לסבא ולגניה עם הקניות והבישול.

כמו תמיד, בטי הייתה חייבת לדחוף את האף ולנסות למצוא פגמים בסידור המושלם הזה. "אשתו של איז'ו ברחה ממנו אחרי שמצאה אותו עם אחד הקליינטים הקבועים במצב שאינו משתמע לשתי פנים." גילתה לי רכילות שכבר אבד עליה הכלח. "רק אז היא הבינה למה בעלה תמיד עייף וסובל מכאב ראש כשהם מגיעים למיטה. היא כבר הייתה אז כמעט בת ארבעים והיא רצתה ילדים, ולכן היא הסתלקה עם איזה חשמלאי חרמן ועד כמה שאני יודעת הם עדיין יחד, ומאז איז'ו חי לבד."

"לא מתאים לך לרכל בטי." נזפתי בה, "אז עוד ספר אחד הוא הומו, אז מה?"

"אל תהיה כזה מקליש קלישאות," אמרה בטי, "יש גם ספרים לא הומואים."

"מקליש? איזה מין פועל זה בכלל?" התעצבנתי, "את לא יכולה להמציא סתם מילים."

ככול שלמדתי יותר עברית ככה התעצבנתי יותר על הנוהג הישראלי המרגיז של המצאת מילים והטית ביטויים משפות זרות בכל מיני צורות עבריות.

בטי התפוצצה מצחוק, "בטח שאני יכולה, שפה זה לא דבר מאובן מקס, היא צריכה להתחדש ולהשתנות."

היא צדקה כמובן, אבל צריך לחדש לפי חוקים לא סתם בצורה פראית. זה היה וויכוח ישן בינינו ובטי נהנתה לחזור עליו כל פעם מחדש. תמיד הפסדתי בוויכוח איתה, אבל בתמורה זכיתי בפיצוי של נשיקות והתעלסויות שלא דרשו ממני שום כשרון ורבאלי.

***

הדירה שסבא שכר הייתה ממש ליד המספרה והיו בה שלוש חדרי שינה וסלון גדול שנפתח למרפסת עמוסה עציצים. לא ידעתי מה בדיוק הסידורים הכספיים שהוא וגניה עשו ולא שאלתי. הגנרל לא היה מסוג האנשים שאפשר לחקור על חשבון הבנק שלו או על סידורי השינה שלו, אולי לבטי היה אומץ, לי לא.

מצאתי את חאתם לבדו, משקה את העציצים. סבא וגניה נסעו לטיול של מועדון הקשישים.

"אהלן מקס." האיר לי פנים. בשבועות האחרונים פניו הצנומים התמלאו מעט ונדמה לי שהוא גם גבה קצת. "רוצה קפה?"

ישבנו על כוס קפה במטבח הנקי והחמים. "סדרתם הכל יפה מאוד." אמרתי, מביט סביבי בשביעות רצון.

הנער חייך אלי, "הכל בזכות גברת גניה," אמר, "אני וסבא רק ממלאים הוראות. אני מטפל יפה בסבא שלך, מה מדאיג אותך מקסים?"

מצאתי את עצמי נע בחוסר מנוחה על הכיסא. "אותי לא, אבל בטי..."

חאתם חייך, "מה מדאיג אותה?"

"החיים שלך השתנו בזמן האחרון חאתם, רציתי לדעת אם אתה מרוצה מהם." שאלתי, מופתע מהקשקושים שיצאו מפי.

גם חאתם נראה מופתע כשהחווה בידיו תנועת פליאה מזרחית רבת הבעה, כשואל - מה זה החארטה הזו? - ואז נעתר לי וענה, "גם בכפר חייתי עם סבא וסבתא שלי וסיפרתי נשים. פה אני גם לומד ואף אחד לא מכה אותי יותר, מה רע?"

הגיע הזמן להפסיק להתחמק, "טוב חאתם, אתה ואיז'ו... אם זה רק קשר עסקי אז אין בעיה, אבל... זאת אומרת... רציתי שתדע שאתה לא חייב לו כלום, אתה מבין?"

חאתם הרצין, חושב על דברי, "זה שטויות מקס. תמיד חייבים משהו למישהו, אי אפשר לחיות בלי חובות וקשרים. אבל אל תדאג, אני ואיז'ו זה רק ביזנס. לא הייתי מתנגד שזה יהיה יותר, אבל הוא אמר לי עוד בהתחלה שאני צעיר מידי בשבילו." חייך חאתם חיוך מזמין, נותן לי להבין בלי מילים שאם ארצה בו הוא מוכן.

ככה זה אצל הומואים, מזיינים כשמתחשק, בלי שום קשקושי רומנטיקה מסביב. הבעיה היא שאחרי שאתה מתבגר מהחרמנות של גיל ההתבגרות אתה מגלה שבלי קצת רומנטיקה ורגש הסקס נעשה משמים כמו התעמלות.

כנראה שהוא קרא את מחשבותיי כי פניו האדימו. "מיקי עם גיא עכשיו, ולאדם כבר נמאס ממני. חשבתי שאולי אתה..." ידו נגעה בידי בתנועה קלה ומרפרפת, משכתי את כפי בחזרה, "אני מעדיף נשים ואני עם בטי, למה אתה חושב שאני..." התקשיתי לנסח את השאלה בצורה שלא תעליב אותו, אבל חאתם הבין מיד, "לא יודע, אולי בגלל שאדם תמיד פינטז עליך, אולי סתם, כי יש לי מין הרגשה כזו..."

"כן, הגיי-דאר." תהיתי למה אני מפעיל אצל כל ההומואים את הראדר הארור הזה.

"היית פעם עם גבר?" שאל חאתם בסקרנות, בוחן את פני בעיניים כהות ונוזליות.

לפני כמה שנים הייתי מוחה בזעם על עצם הרעיון, מרביץ אולי? כן, בטח הייתי מרביץ אבל היום, משום מה, מצאתי את עצמי אומר את האמת בלי להסס. "כן, פעם אחת, בכלא. הייתי צעיר ומבוהל והוא היה מבוגר וחזק. לא מתחשק לי לחזור יותר על החוויה הזו, אני מעדיף נשים."

חאתם הניד בראשו ולא יכולתי לפענח מהבעתו הסתומה אם האמין לי או לא.

 

שלושת הילדים ישבו על השטיח ושיחקו בסוסים קטנים מפלסטיק. היו שם סוסים מכל הצבעים והגדלים. כמו כן היו אורוות וגדרות ואפילו שקתות קטנות ועצי פלסטיק קטנים. לירז וללי הקשיבו לאולג שטווה את הסיפור והסתפקו רק בהערות ובתוספות. המבוגרים ישבו במטבח, מקשיבים להם בשקט, מעמידים פנים שהם שותים תה.

"זה אבא סוס ואימא סוסה, וזה הילד שלהם. אימא הלכה לאיבוד ואבא נסע לחפש אותה ואז הדוד הרשע חטף את הילד ואת הבת דודה הקטנה ולקח אותם לארץ רחוקה כדי שאימא שלהם לא תמצא אותם, ושם סבתא שלהם חלתה מאוד ועכשיו הם עצובים לבד לבד ואין מי שיטפל בהם." הוא מעמיד את הסוסים הקטנים, המסמלים את דמות המספר ואת בת הדודה הקטנה, זה לצד זה, בעוד שהסבתא, שלבשה דמות סוס פלסטיק גדול ולבן, שוכבת על צידה. את הדוד הרשע מסמל סוס גדול ושחור. "הוא כעסן נוראי," מסביר אולג, "וגם בועט וצועק ומכאיב לסוס הקטן שמתגעגע לאימא שלו."

הוא מקפיץ את הסוס השחור סביב הסוס הלבן והקטן, מדגים איך הסוס השחור דוחף ומפיל את הסיח הלבן.

"והסייחה הקטנה?" שואל לירז "גם אותה הוא דוחף?"

אולג מניד לאות לא, "היא קטנה וחמודה. כולם אוהבים אותה."

במטבח ואניה נאנק וטומן את ראשו בכפות ידיו.

"אולי אימא שלו מתה?" מציע לירז בהיסוס.

"היא לא מתה!" צורח אולג ומסתער על הילד הקטן ממנו. לירז מתחמק בזריזות, אוחז בידה של ללי ובורח משם במהירות. אולג אוסף את הסוסים ושאר האביזרים ומסדר אותם יפה בקופסא, מדבר לעצמו בשקט ברוסית. "אימא שלי אוהבת אותי ומחפשת אותי כל היום וכל הלילה, ובסוף היא תמצא אותי ותיקח אותי הביתה, וגם את ללי וגם את סבתא שתבריא, וואניה יישאר כאן וימות במלחמה."

ואניה יוצא בשקט מדלת המטבח לחצר ויושב שם, לוגם ישר מהבקבוק, בוכה חרש. בטי ומקס מחליפים מבטים חסרי אונים ושותקים.

 

ואניה התחיל לחפש דירה חדשה אחרי שסבתא שלו חלתה והרופא אמר שהיא חייבת לגור רחוק מהים. עד אז הם גרו בדירה קטנה בקרית ים, ממש ליד החוף, הלחות הזיקה לשיגרון של סבתא והיה צורך למצוא מקום יבש יותר.

ואניה חי עם סבתא ועם אחיו הצעיר אולג ובת אחותו לידיה, שכולם קראו לה ללי. אולג היה בן שבע, אבל נראה גדול ובוגר לגילו. ילד בהיר ורחב עם עיניים כחולות כועסות ושיער חום פרוע. ללי הקטנה הייתה רק בת ארבע, ילדונת מתוקה כמו סוכרייה, בעלת מזג נוח וחיוך שובה לבבות. היו לה שערות זהב מתולתלות, ופנים חמודים וורודים עם עיני תכלת גדולות.

אימא של אולג וואניה, יחד עם אחותו הגדולה של ואניה, נשארו ברוסיה. גם הגברים במשפחה הזו נעלמו עוד לפני שהילדים נולדו, רק ואניה נשאר לטפל בכולם.

כשהבאתי את ואניה לנשר לא ידעתי כמה צרות אגרום לעצמי ולבטי. סך הכל רציתי לעזור לחבר לעבודה, הוא שאל אם אני יודע על דירה להשכרה וכשסיפרתי לו על בית קטן עם חצר, ממש ליד הבית שלנו, הוא קפץ על המציאה.

הבית לא היה יקר במיוחד - בגלל קרבתו של בית החרושת למלט נשר לא נחשבת לאזור מבוקש - וואניה היה שבע רצון. הוא תמיד רצה לגור בבית עם דשא ונדנדה לילדים. כמה ימים אחרי פסח הם כבר גרו לידנו.

הייתי מסיע את ואניה לעבודה כל בוקר, ושומע על הצרות שלו עם הבריאות של סבתא ועם בעיות המשמעת של אולג - החוליגאן הקטן.

בטי, כדרכה בקודש, התגייסה מיד לעזור. היא זו שלקחה את אולג לבית הספר ודאגה שיאבחנו אותו כילד היפר אקטיבי שזקוק לכדורי ריטלין ולעזרה מיוחדת בלימוד הקריאה. היא זו שקנתה לקטנים בגדים חדשים, דאגה שהמקרר יהיה מלא אוכל, ושסבתא של אולג תלך לרופא מומחה ותעבור בדיקות. כמה ימים אחרי שהם הגיעו היא כבר התמצאה בכל הבעיות שלהם ועבדה במרץ לפתור אותן. לא אהבתי את זה, היה לי מספיק מואניה בשעות העבודה, לא רציתי שהוא יסתובב לי בבית גם בערב. לא סבלתי גם את אחיו, הפרחח הקטן והחצוף, שלימד את לירז קללות מכוערות בכל מיני שפות וניסה לשכנע אותו לגנוב לי את הוודקה.

לירז סיפר לי את זה, ובטי, במקום לעזור לי להעניש את הפושע הקטן, יזמה משחק בסוסים. ישבנו והקשבנו לילד, מספר את הסיפור מנקודת ראותו וריחמנו עליו ועל  אחיו כאחד.

"אסור לך להרביץ לו ואניה." אמרה בטי בחומרה, "לא חשוב מה הוא יעשה, מכות רק יחמירו את הבעיה." ואניה הרכין את ראשו והביט בברכיו. "הוא משגע אותי בטי, אני לא יודע איך לחנך אותו. אולי יותר טוב ששירותי הרווחה ייקחו אותו ואת ללי, שימצאו להם משפחה אומנת. אני רק בן עשרים וארבע. אין לי יותר כוח לזה."

אין לי מושג מה השאר חשבו, אבל אני חשבתי שאולי זה לא רעיון רע. ואניה לא היה מסוגל לטפל אפילו בדג זהב, בטח שלא במשפחה שלו.

בטי כמובן חשבה אחרת, "זו המשפחה שלך ואתה חייב לטפל בהם." אמרה בפסקנות.

"אולי אתה צריך או-פר שתגור אתכם?" הציעה שיר וקמה. "כבר ארבע וחצי, הבטחתי לללי שאקנה לה נעלי התעמלות, וגם אולג צריך סנדלים ואולי ג'ינס חדשים."

שיר החמודה הייתה היחידה שעזרה לבטי בצורה מעשית. אני וסבא רק רטנו על הזמן והכוח שהיא מבזבזת על משפחה זרה. ואניה גנח ונתן לה את הארנק שלו, היא לקחה משם כמה מאות שקלים וחייכה אליו כשהחמיץ פנים.

"אז יהיה לך פחות כסף לבזבז על שתיה ומסג'ים." אמרה בעוקצנות והסתלקה לפני שהילל הספיק למחות על דבריה. המסג'ים היו בעצם זיונים, כולם ידעו שואניה אוהב ללכת למכון עיסוי בצ'ק פוסט ולבזבז שם את המשכורת שלו על זונות.

הילל לא אהב לשמוע אף אחד מדבר על דברים כאלה, בטח לא את החברה שלו. הוא נעץ מבט זועם בואניה והסתלק משם, מותיר אותנו לבד. סבא הביא בירה וחילק לנו כוסות.

"לפחות יהיה לנו מזג אויר נחמד ביום השואה." אמר בחביבות וטפח על שכמו של ואניה העצוב.