4. עונת מעבר

מזג האוויר היה נפלא. שמים בכחול עמוק וזוהר נמתחו ממעל, מקושטים בעננים שנראו כמו גושי קצפת. עצי האלון, שעמדו עד כה בשלכת, הצמיחו עלים ירוקים, רעננים כל כך למראה עד שהתחשק לי לטעום מהם. כל הפרחים האדומים של החורף נעלמו ועכשיו הגיע הזמן הצהוב. חרציות, סביונים, ציפורני חתול ושיחי קידה שעירה פרחו במרץ. רוב הפרדסים של קיבוץ יגור כבר נכרתו לפני שנים, אבל עדיין נשארו די עצי הדר פורחים שבישמו את האוויר בריח מתוק ומשכר. במשך שלושה ימים בערך מצאתי את עצמי, פה ושם, מחייך בלי סיבה, ואז הגיעו הימים הנוראים.

היהודים יכולים לקרוא לימים שבין ראש השנה ויום כיפור הימים הנוראים, אבל בשבילי אלה הימים שבין יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. הכי גרוע הוא יום השואה, ומיד אחריו, בדיוק כשאתה מתחיל קצת להתאושש, יום הזיכרון, ומה שהכי גרוע זה שמיד אחר כך צריך להתחיל לשמוח בגלל יום העצמאות.

כמה ימים לפני יום השואה הגעתי הביתה ומצאתי את בטי יושבת ורואה סרט על אנשים שגילו, אחרי שכל החיים שלהם חיו כנוצרים, שהם בעצם יהודים. אחד היה כומר קתולי בפולין, אחת הייתה נזירה בצ'כיה, ואחד סתם היה פקיד אנטישמי באוקראינה. הם בכו מרוב צער ותדהמה כשגילו שלפני חמישים שנה ההורים היהודים שלהם מסרו אותם לנוצרים כדי להציל אותם מהנאצים. אחד מהם סיפר בבכי איך קילל את אימו המאמצת ואת אימו הביולוגית ושקל התאבדות.

"אם האלוהים הקדושה," התפרצתי, "פסטיבל השואה מתחיל רק בעוד יומיים. למה צריך כבר עכשיו לראות דברים כאלה?" כולם הביטו בי בתדהמה ועיניו של אבא לבשו את הארשת הקרחונית המוכרת. מזל שסבא לא היה שם.

הילל ישב עם אולג, מנסה להחדיר קצת השכלה למוחו האטום. הילד המסכן לא הצליח בשום פנים ואופן לכתוב כמו שצריך את האות א', לירז כבר ידע את כל האותיות והיה מנסה לקרוא שלטים וכתובות כשהיה מטייל איתי ברחוב, אפילו הילדה כבר למדה לכתוב את שמה, רק אולג היה תקוע עם האות הראשונה של שמו. ללי ולירז ישבו ושיחקו בקוביות, וואניה כמובן לא היה בבית, כמו תמיד הוא הסתובב, אלוהים יודע איפה, מבזבז את הכסף שנועד למשפחתו על שתייה וזיונים.

"למה אתה מתכוון פסטיבל השואה?" שאל אדם בקול לא נעים.

בטי קמה וכיבתה את הטלוויזיה, "כבר מאוחר ילדים בואו לישון, אני אחכה אצלכם עד שואניה יחזור." הם קמו בצייתנות וניגשו אליה, שלושתם לבשו כבר פיג'מות והיו רחוצים ומוכנים לישון.

"את מתכוונת להמשיך ולראות את הזבל הזה אצלם, נכון?" התפרצתי כמו דביל. הילדים נבהלו, כל אחד בדרכו שלו, ללי התכווצה והתחבאה מאחורי בטי, ואילו לירז השפיל את מבטו והתחיל לאסוף את הקוביות, משימה שהייתה שנואה עליו בדרך כלל. רק אולג לא פחד, הוא לטש בי מבט עוין וקימץ את אגרופיו. בעוד כמה שנים הוא כבר יהיה מספיק גדול לחבוט בי, בטוח שאת זה הוא ילמד יותר מהר מאשר לכתוב את שמו.

"נדבר על זה אחר כך." אמרה בטי בתקיפות, "בוא איתנו לירז, תישן היום אצל אולג." היא התעלמה ממני והסתלקה עם הילדים.

אבא קם ממקומו, "בוא תלווה אותי לאוטו," אמר לי בעדינות מפתיעה ומשך אותי אחריו. אבא היה בא לבקר אצלנו מידי פעם כשאניקה עבדה משמרת לילה. לפעמים הוא היה יושב אצל סבא סולי והם היו מדברים קצת בליטאית וביידיש, ולפעמים הוא היה בא לעזור לבטי עם הילדים.

אולג העריץ אותו והיה מתרפק עליו בכל הזדמנות, גורם ללירז התקפי קנאה וכעס. איכשהו אבא הצליח לפשר תמיד בין השניים, מפנק אותם במתנות ובסיפורים. למה כשאני הייתי ילד הוא לא היה כל כך נחמד? אף פעם לא היה לי אומץ לשאול.

בדרך לרכב שלו, שחנה כמה מטרים מהבית, הספקתי לשפוך את כל הכעס שלי על יום השואה האיום, על סיפורי הזוועה והמחקרים המרגיזים, והסרטים המצמררים, וכל הזבל הנוראי הזה שמחייבים אותנו לשאת כל שנה מחדש.

"מתי הם ישכחו כבר מהשואה? מספיק עם זה כבר." התלוננתי, דוחף את ידי הרועדות לכיסי מעילו של יורי. "ראית את הסרט שנקרא המכה השמונים ואחת? הראו לנו אותו ביום השואה הראשון שלי בארץ, כשעוד הייתי במרכז הקליטה. אתה יודע שהם מראים את זה לילדים בגיל בית ספר?"

כל הפולחן הזה של זיכרון השואה הרתיח אותי. יכולתי להבין למה עושים יום זיכרון לנופלים במלחמה, למרות שהעסק הזה של הקרנת שמות כל החיילים שמתו במלחמות ישראל, נראה לי מקברי, אבל יום השואה? וכל המחקרים והסרטים? ודור שני ודור שלישי לשואה... די, מספיק כבר, תעזבו אותי מזה.

"היהודים זוכרים את חורבן בית המקדש מלפני אלפיים שנה. אתה רוצה שהם ישכחו דבר שקרה לפני חמישים וחמש שנה?" שאל אבא בצחוק.

בזמן האחרון הוא נעשה ממש חביב כלפי, עדין אפילו. לא ידעתי אם זה בגלל שהוא התפייס עם אבא שלו, או בגלל שהוא הושפע מבטי, ולא רציתי לדעת, פשוט שמחתי שהוא לא כועס יותר עלי.

"אבא, תספר לי על אימא," ביקשתי, "איזה מין אישה היא הייתה?"

אבא חיבק את כתפי, "היא הייתה נהדרת," אמר, "אתה זוכר כמה היא הייתה יפה? היא הייתה מבוגרת ממני בחמש שנים. בפעם הראשונה שראיתי אותה היה לה ילד קטן בידיים וחיוך של מדונה. הייתי בן תשע עשרה אז, שלוש שנים הסתובבתי לבד בעולם. לא הייתה לי משפחה והייתי עצוב ועייף. מיד כשראיתי אותה ידעתי שהגעתי הביתה."

הוא הביט בידיו, בוחן את ציפורניו. "היא הייתה הכל בשבילי, אבל אחרי שנולדת הכל התקלקל."

אהה! ידעתי, שוב פעם אני אשם.

אבא לכסן אלי מבט מבודח כאילו קרא את מחשבותיי "זו הייתה אשמתי. היא לא רצתה ללדת עוד ילד. היא רצתה לעבוד וללמוד, אני התעקשתי, ואחרי שהיא ילדה אותך במקום הילדה שרצינו..." הוא נאנח, "ניסיתי וניסיתי וגם היא ניסתה, אבל זה כבר לא היה זה. אחרי שנה ברחתי לצבא. כשחזרתי היו כמה שנים לא רעות, כמעט טובות, עבדנו ובנינו קריירה ואתם הילדים נשארתם להתחנך אצל סבא וסבתא. אחרי כל מה שהם עברו בשואה... לא פלא שאתה שונא את יום השואה, זו תסמונת נפוצה אצל הדור השני."

התחלתי למחות שאני לא דור שני לשואה, אבל אבא לא הניח לי לסיים. "וכמו אידיוט עשיתי שוב את אותה שגיאה ולחצתי על נכדים למרות שבטי לא רצתה." 

נשארתי המום, האם אני טועה? נדמה לי או שאבא ביקש ממני כרגע סליחה?

"זה בסדר. זה מה שהיא רצתה, היא לא ממשיכה את ההיריון בגללך ואפילו לא בגללי." הרגעתי אותו.

נשענו על הרכב כתף אל כתף ושתקנו קצת, ואז, משנה שוב את הנושא, שאל אותי אבא פתאום, "שמת לב כמה סבא דואג לבטי? אפשר לחשוב שהיא הנכדה שלו."

"גם היא דואגת לו ומטפלת בו יפה ואל תשכח שהיא בהריון עם הנינים שלו."

אבא לא השתכנע, "כן, אבל הוא קורא לה הנכדה שלי, וגם אל הילל ואדם הוא מתייחס כמו אל הנכדים שלו, ואל תגיד לי שהוא סנילי," הוסיף בחיוך." כבר שבוע לא הצלחתי לנצח אותו בשח."

הפיתוי לספר לו על התמונה של סבא ושל הגברת אליזבטה היה גדול, כדי לא להיכנע שאלתי אותו על אימא שלו, סבתא אנה, שמתה לפני שנולדתי.

"היא הייתה אישה שבורה. אחרי המלחמה היא לא הצליחה לבנות את החיים שלה מחדש. היא ניסתה, אבל זה לא הלך. סבא הצליח והיא לא. הוא ניסה לעזור לה, הם נפגשו ברכבת, היא ניסתה לקפוץ מהקרון תוך כדי נסיעה והוא הציל אותה ולא העז לעזוב אותה. הוא ידע שאם הוא יסתלק היא שוב תקפוץ. היו להם נישואים מחורבנים, תמיד האשמתי אותו, אבל עכשיו כשאני זקן חכם יותר אני חושב שאולי טעיתי." אבא שפשף את עיניו העייפות. "היא הייתה אימא שלי ואהבתי אותה, אבל היא אהבה רק את הילדים שמתו, והוא אהב איזה אישה שהתחתנה עם החבר שלו כי חשבה שהוא נהרג במלחמה. עכשיו אני מבין שהם היו פשוט יותר מידי אומללים בשביל להיות הורים, חבל שהם לא הצליחו לנחם זה את זו, חבל שאני נתקעתי בין שניהם, אולי בגלל זה התחתנתי עם אימא שלך, התאהבתי בה כשראיתי איזה אימא טובה היא, הייתה לה המון סבלנות אל מארק."

לא הייתה לה המון סבלנות אלי, נזכרתי במרירות וכמו תמיד, כשחשבתי עלי ועל אימא, הבטן התכווצה לי מרוב כאב וגעגועים.

"אז שנינו נולדנו בטעות, מה?" אמרתי, "לא פלא שאלוהים שונא אותי. אף אחד לא אוהב טעויות."

אבא טלטל אותי בזעם. "אל תדבר שטויות מקסים. אתה לא טעות, וגם אני לא, ואלוהים, אם הוא בכלל קיים, לא שונא אותך, תפסיק לדבר ככה." הוא חיבק אותי, מכאיב לי בניסיון מגושם להראות לי שהוא אוהב אותי, ואחר כך נכנס למכונית ונסע.

נגררתי הביתה. בטי כבר הייתה במיטה, שוכבת בחושך, ידיה שלובות מאחורי ראשה מתבוננת בתקרה החשוכה. אולי ממתינה לי, ואולי מקללת אותי, מי יודע?

החלקתי לצידה, משתוקק לגעת בה, אבל מהסס. "בטי," התחלתי בהיסוס.

"רק אל תתחיל עם ההתנצלויות שלך." חתכה בזעם, "נמאס לי כבר מזה. אתה שונא את היום הזה? בסדר, אבל אנחנו מצווים לזכור, אז אנחנו זוכרים. אתה מעדיף לשכוח אז תשכח, אף אחד לא מכריח אותך. זכותך לבחור לחיות איך שאתה רוצה, לא לעשות ברית מילה, ולא לאכול כשר, ולא לזכור שאתה יהודי, אבל אל תציק למי שבוחר כן לזכור."

חיבקתי את גבה וטמנתי את פני בשערה. "אני בוחר לאהוב אותך בטי." אמרתי לתוך צווארה.

***

בשנים הקודמות שלי בישראל, לפני שפגשתי את בטי, עברתי את יום השואה כשאני שקוע בעיתונים ובספרים, מנותק מכל התקשורת, מקסימום ראיתי סי. אן. אן. בטי ניסתה להתחשב בי ובילד ולכן לא הדליקה את הרדיו והניחה ללירז לראות סרטים בווידיאו. איכשהו עברתי בשלום את יום השואה למרות שבכל זאת, בעל כורחי, קלטתי מידי פעם קטעי דברים שהזכירו לי את השואה. פה שיר עצוב ביידיש, ושם איזה קטע מסיפור מזעזע שסופר בקול עצור שרק הגביר את הזוועה.

בגן הסבירו לילדים על השואה בצורה שאמורה להיות מתאימה לגילם. את השאלות שצצו במוחו של לירז אחרי שחזר מהגן הפניתי לבטי שענתה לאט ובסבלנות על השאלות המעצבנות שלו.

כמעט הצלחתי לעבור בשלום בין הטיפות ולא להסתבך עד שבטי עשתה טעות והלכה לעשות קניות, משאירה אותי ואת סבא לבד עם הילד. הוא ראה בפעם המיליון את בת הים הקטנה בווידאו ואני נמנמתי לתומי על הספה כשפתאום הוא התיישב עלי ומשך לי בחולצה.

"ומה אם האנשים הרעים שרצו להרוג יהודים יבואו לכאן וירצו להרוג אותנו?"

"נילחם בהם, יש לנו עכשיו חיילים שילחמו ברעים." עניתי בקול סבלני, מבחין בסבא יושב על הכורסא ומביט בי בחיוך דק ולעגני.

"בגלל זה הלכת למילואים? וכשאני אהיה גדול גם אני אלך להיות חייל?"

"כן, תהיה חייל גיבור ואמיץ." חייכתי אליו וחשבתי שיצאתי מזה בשלום, אבל מובן שהצרות שלי רק התחילו.

"אבל אני פוחד, אני לא רוצה להיות חייל גיבור ולמות!" הצהיר הילד בלי בושה.

הבטתי בו בפה פעור ולא ידעתי מה לענות. מזמן לא הרגשתי כזה דביל. לירז התעלם ממני והמשיך לדבר, "אני רוצה לחיות תמיד, אני אף פעם לא אמות." הודיע לי.

סבא הרים את העיתון שלו והסתתר מתחתיו. היה לי רושם שמאחורי העיתון הוא מתפוצץ מצחוק.

"כל אחד מת בסוף." התעקשתי על האמת המרה.

"אני לא." הכריז לירז בביטחון, "אני רוצה שגם אתה ובטי, וסבא, והתאומים, וללי, והגננת דבורה, שכולכם תמיד תחיו ולא תמותו אף פעם."

"יופי לירזי אבל..." ניסיתי לגמגם משהו חינוכי כתשובה, אבל הפשטות והכנות של הילד שיתקו אותי לחלוטין. מוחי התרוקן מתשובות, למזלי בטי נכנסה עם חבילת מעדני מילקי והילד עזב אותי ורץ לאכול.

"לילד בגילו קשה להבין את מושג המוות." אמרה כשדיווחתי לה על השיחה עם לירז, "מזל שלא סיפרנו לו על ורד, אבל באיזה שלב גם זה יבוא. אולי כדאי שנתייעץ עם פסיכולוגית."

"המוות זה לא מושג. זה דבר אמיתי ומוחשי לגמרי." אמר סבא מאחורי העיתון שלו.

"אני יודעת סבא, אני יודעת." נאנחה בטי והושיטה יד להדליק את הרדיו הקטן שעמד על מדף מעל השיש, וברגע האחרון נזכרה כמה אני סולד מתכניות השואה והתחרטה.

חיבקתי אותה ונישקתי את צווארה, "תודה בטי, אני אוהב אותך," לחשתי לה ומיד חטפתי מכה חזקה בברך מלירז שהתנפל עלינו ונדחף בין שנינו, כמו שנהג לעשות תמיד כשראה אותנו מתחבקים. 

מהצפירה של יום השואה הצלחתי להתחמק כשהתחבאתי במחסן, אבל מצפירת יום הזיכרון לא התחמקתי, דוב סחב אותי לצומת גולני להשתתף בעצרת מול האנדרטה.

בנסיבות כאלו, אני מניח למוחי להתנתק מהמציאות ולרחף אי שם, עיור וחרש למציאות סביבי. גיליתי את השיטה בניסיון להקטין את הסבל שהמיטו עלי הטקסים הממושכים שהיו כל כך חביבים על המשטר הקומוניסטי, אבל הפעם, למרות כל מאמצי, לא הצלחתי להתנתק מדברי הנואמים בטקס, ובסוף הייתי צריך להרכיב את משקפי השמש להסתיר את הדמעות. אני ממש שונא את הקטעים האלו.

בערב הילל התעקש שנלך למצעד המחולות בטבעון והצליח לשכנע גם את סבא לבוא, גם אולג בא אתנו ורק ואניה העדיף להישאר בבית עם ללי ועם סבתא

לירז ואולג נהנו מאוד מהרעש והמהומה, והכריחו אותנו לשוטט הלוך ושוב לאורך הרחוב שנחסם לתנועה ולקנות להם שטויות משונות כגון קרניים מאירות ומהבהבות להרכיב על הראש ויד פלסטיק מצפצפת.

סבא ישב לו בנחת עם עוד כמה מכרים שלו על כיסאות פלסטיק שהוצבו ברחבה שמול המועצה והמתין בסבלנות לזיקוקים. הילל ושיר גמרו לצעוד ולרקוד והצטרפו אלינו. ישבנו מול הבמה המאולתרת על הדשא של הגן העירוני, סביבנו היו המוני אנשים שצחקו ואכלו ונהנו מהמוזיקה הרעשנית, רומסים בלי רחמנות את הדשא האומלל.

"אתה נהנה סבא?" שאלתי אותו. זה היה יום העצמאות הראשון שלו בארץ והייתי סקרן לדעת מה דעתו.

"לא קר לך?" דאגה בטי, "אני מקווה שלא ירד גשם," הוסיפה. לגשם האחרון בארץ הייתה נטייה לרדת דווקא ביום העצמאות, אולי כדי לקלקל את הזיקוקים שהכל ציפו להם בקוצר רוח.

בטי מתחה את צווארה כדי לראות מה שלום לירז, הוא ואולג קיפצו בגרביהם על מין מפלצת גומי ענקית מתנפחת שהוצבה באמצע הכביש (שנחסם כמובן לתנועה), יחד אתם קיפצו עוד המוני ילדים  צורחים מאושר.

סבא ליטף את ידה, "הילדים בסדר גמור, הם מאושרים עד הגג." אמר לה, "ולא קר לי בכלל," הוסיף. "תראה מקסים, איך כולם שמחים וצוחקים ואף אחד לא שתוי." התפלא.

לא ידעתי מה לענות. אין לי מושג איך הישראלים מסוגלים להיות כל כך עליזים בלי קצת אלכוהול? היחידים ששתו היו חבורת צעירים קודרים למראה שישבו בחושך על האנדרטה הישנה שעמדה על גבעה קטנה מאחורי הגן המואר וההומה. הם שתו וודקה ובירה, קיללו ברוסית ונראו אומללים ועצבניים.

בטי העיפה לעברם מבט חטוף. "למה הם כאלה חמוצים?" שאלה אותי בלחש, "אם הם שותים לפחות שישמחו קצת," למזלי, בדיוק באותו רגע החלו הזיקוקים ולא הייתי צריך לענות לה.

אישית אני לא מתלהב מזיקוקים. הרעש שלהם מזכיר לי רעש של הפצצות וכשאני שומע אותם, אפילו בטלוויזיה, אני חייב להתאפק כל פעם מחדש כדי לא לזנק ותפוס מחסה.

כולם סביבי היו מאוד מרוצים שאין גשם וציינו שהשנה הצבעים והדוגמאות של הזיקוקים יפים במיוחד. הילדים נהנו מאוד, לירז קיפץ בהתלהבות, צורח מרוב שמחה על כל זיקוק נוסף, ואולג שתק לשם שינוי ורק הביט בפה פעור כלפי מעלה ואפילו לא שם לב שהנעלים שלו לא רכוסות.

השתדלתי מאוד להתרכז רק ביפי הזיקוקים הצבעוניים וקיוויתי שאף אחד לא שם לב איך אני מתכווץ כל פעם שנורה עוד זיקוק מעל ראשי. רק בדרך חזרה הביתה, כשלירז ישן בזרועותיה וסבא עם אולג מנמנמים במושב מאחור, בטי נזכרה שוב בשתיינים העצובים וחזרה על שאלתה. "רק ככה הם יודעים לשמוח בטי," התנצלתי בשמם, מרגיש משום מה אשם באופי הרוסי הדפוק.

"רוסים לא יודעים איך לשמוח באמת," בא סבא לעזרתי, "ככה זה, זאת הנפש הרוסית, חסרה להם הוויטאליות והשמחה של היהודים. זה הטבע שלהם להיות מלנכוליים כאלה." ראיתי שבטי לא מבינה, אבל היא כבר הייתה עייפה ולא רצתה להתווכח עם סבא.

אחר כך, כששכבנו במיטה, היא התרפקה עלי ושאלה אם הרעש של הזיקוקים הפריע לי כי הם הזכירו לי את המלחמה. "כן קצת," הודיתי ונישקתי אותה.

"בגלל זה אתה עצוב תמיד?" שאלה, "בגלל העצבות הרוסית?"

"אני לא עצוב," מחיתי. "טוב לי, באמת. אני פשוט לא מראה את זה כמו הישראלים. זה עניין של מנטאליות. ככה זה אצל הרוסים."

בטי דחפה את רגליה בין רגלי, "אולי זה בגלל שאין להם מספיק שמש?" תהתה בקול מנומנם ונרדמה.

שכבתי ער עוד כמה דקות וניסיתי לחשוב למה הרוסים לא יודעים לשמוח כמו הישראלים ששמחים עם כול הלב והנשמה, בלי שום עזרה של אלכוהול, ובסוף נרדמתי בלי תשובה.

***

כמה ימים אחרי יום העצמאות ישבתי ליד הטכנופור ועבדתי, הדלתות הגדולות של בית המלאכה היו פתוחות לרווחה, מכניסות פנימה את אור השמש. האביב הגיע ונגמר כמעט באותו שבוע, למרבה אכזבתו של סבא שהתגעגע מאוד לפריחת עצי הלילך ומצא פיצוי בכליל החורש שגדל מול החלון שלו. הוא התלהב מצבעם הנהדר של הפרחים שפרחו בין לילה, מבליג על אכזבתו מכך שלא היה להם שום ריח. למרבה הצער הפרחים נעלמו אחרי כשבוע בגלל רוחות חמות ויבשות שנשבו כל היום והסתיימו בכמה דקות קצרות ואלימות של ברד פתאומי. סבא התרגז וקילל את מזג האוויר הארור של ארץ ישראל. אפילו הריח הנפלא של הלבנה הרפואי שניצל מהברד לא פייס אותו.

"אפילו מזג האוויר כאן משוגע." פסק בזעם, מביט בי כאילו אני אחראי על האקלים. "יותר מידי שמש בחורף, וכשיש גשם הוא יורד חזק מידי ומהר מידי. משוגע כמו כל האנשים כאן!" הוא בעט ברוגז בעץ החף מפשע והסתלק משם בצעדים נמרצים, כשגניה חשה בעקבותיו, מחייכת אלי בהתנצלות. האביב גרם לסבא להיות רגזן וחסר מנוחה. הבוקר הוא התנפל עלי בגלל ששוחחתי עם מיקי בטלפון לפני שיצאתי לעבודה.

"למה הוא לא בא לבקר יותר?" התעצבן סבא, "חשבתי שהוא חבר טוב שלכם? לירז שואל עליו כל יום, אפילו ויטלי נמצא כאן יותר." לא הייתה לי תשובה על זה. מיקי התרחק מאתנו לאחרונה את הביקורים שלו החליפו שיחות טלפון קצרות וחסרות משמעות. דאגתי לו והחלטתי שהיום, אחרי הביקור אצל ד"ר פאנוב, אסע לבקר אותו.

על פי האור הזוהר שהתעמעם לרגע ידעתי שמישהו עומד בפתח בית המלאכה. גמרתי לסמן את החלק שהחזקתי בידי ורק אז נשאתי את עיני וגיליתי בחורה צעירה ורזה עומדת בפתח ומביטה סביבה.

הופעתה הפתאומית הזכירה לי את הביקור הגורלי של לאריסה ב'יהלום', אבל הבחורה הזו הייתה שונה לגמרי מלאריסה, היא הייתה לבושה חצאית ג'ינס ארוכה וצנועה, ומעליה חולצה כחולה ורחבה עם שרוולים שכיסו את מרפקיה, שערה השחור והמבריק היה קשור במטפחת אדומה, גולש על כתפיה הדקות. בידה נשאה מזוודה קטנה ועל כתפה היה תלוי תיק נסיעות, כבד מידי לכתפיים כה צנומות. הפנים של אימא שלה, פני נסיכה ספרדייה גאה, היו מוארות בעיניים כחולות כהות, שהביטו בי במבט חרד.

עוד בן אדם שבא להפיל על בטי את החבילה שלו, חשבתי במורת רוח, שנשקפה כנראה בעיני כי הצעירה נרתעה ממני והשפילה את מבטה הכחול אל רצפת הבטון המטונפת.

"את אחותה של בטי, אמונה?" שאלתי, משתדל לדבר בקול נעים, שיסתיר את מורת רוחי. למה היא באה לכאן, עד היום מקנטרים אותי בגלל הנשיקה ללאריסה, ועכשיו הבחורה הזו... ולך תסביר שהיא בעצם אחותה של בטי.

"חבל שלא נסעת ישר לנשר. אני גומר לעבוד רק בעוד שעה בערך." אמרתי, מנסה לדבר בחביבות.

היא הביטה בי במבט תמים של ילדה קטנה, "אבל היה לי טרמפ לכאן."

"נסעת בטרמפים?" נחרדתי, "את לא יודעת שזה נורא מסוכן? למה לא לקחת מונית?" נזפתי בה.

אמונה החווירה ועיניה נמלאו דמעות. לתגובה כזו לא ציפיתי, לפני שהספקתי להגיב הופיע פתאום ואניה שעמד עד עכשיו ליד המסור החשמלי, דחף אותי הצידה בגסות ואחז בעדינות במרפקה של הנערה.

"אל תשימי לב אליו, הוא סתם מבלבל את המוח. את בטח עייפה מהדרך, אפשר להציע לך לשתות משהו קר? אולי תה?" ואניה פרק מעליה באבירות את התיק הכבד, "עזבי הכל כאן." אמר בסמכותיות מפתיעה ולקח אותה למעלה למטבח, מותיר אותי פעור פה וחסר מילים.

לקחתי את המזוודה והתיק של אמונה ושמתי אותם בלינקולן, מקלל בשקט ביני לבין עצמי. ידעתי כבר שהיום אסע לדוקטור פאנוב באוטובוס ובטח לא אספיק להגיע למיקי.   

בתום יום העבודה הסעתי אותם לצ'ק פוסט, יושב מקדימה כמו נהג, בעוד הם מתרווחים להם על המושב האחורי. ואניה הדביל התנהג כמו מדריך תיירים ולקח על עצמו להסביר לה מה היא רואה.

הנוף לא היה משהו, בתי הזיקוק המסריחים, גשר צר מעל לנחל קישון המצחין, קניון חוצות המפרץ, המון מבני תעשיה מכוערים, הפקק הנצחי בכניסה לטכני, קניון לב המפרץ שהופצץ במלחמה, וגולת הכותרת - הצומת המגעילה ביותר בצפון הארץ - צ'ק פוסט. חייכתי לעצמי כששמעתי איך ואניה מדבר בהתלהבות על מלחמת המפרץ, למרות שהוא לא היה אז בכלל בארץ, מספר כיצד שוקם הקניון במהירות רבה כך שפתיחתו כמעט לא נדחתה.

אף פעם לא ידעתי שואניה דברן כזה גדול, כשאנחנו נסענו יחד הוא פתח את הפה רק כדי לשתות בירה או לקלל.

עצרתי בשולי הכביש ורצתי לתחנה כדי להספיק את האוטובוס להדר, מבחין שאמונה עברה לשבת לצידו של ואניה שחייך כמו אידיוט.

בימים כתיקונם ואניה היה בחור שקט, מהטיפוסים הרחבים והדחוסים הללו שבגלל רוחבם נראים תמיד קצרים יותר ממה שהם באמת. היו לו עיניים כחולות תמימות, תקועות בפני ילד עגולות, בלורית קצוצה בצבע חול, וחיוך ביישני שעלה על פניו לעיתים רחוקות מידי.

בניגוד לאחיו הצעיר הוא היה בחור רגוע ושליו, אבל כשכבר היה מתרגז הוא היה מתפרץ כמו הר געש. למרבה המזל זה קרה לעיתים רחוקות מאוד.

הוא אהב נשים, ראיתי איך הוא מתבונן בהן בהתפעלות, שם לב לכל שינוי בתסרוקת או בלבוש, ומתבייש להחמיא גם כשרצה בכך. הוא אהב את סבתא שלו מאוד, והיה מסור לה ולבת אחותו הקטנה. אימו עזבה מיד אחרי שאולג נולד, וסבתו גידלה אותו ואת אולג בעזרת אחותו הגדולה. בסוף גם האחות עזבה, משאירה מאחור את ללי - הילדה הקטנה שלה. פעם הוא פלט שאולג נולד לאימו מגבר אחר, לא מאביו, וממנו הוא ירש כנראה את מזגו הרתחני. למיטב ידיעתי אף פעם לא הייתה לו חברה רצינית, לא ראיתי אותו אף פעם עם בחורה. את הצרכים המיניים שלו הוא סיפק אצל זונות.

***

ביקרתי אצל דוקטור פאנוב פעם בשבוע ולבטי סיפרתי שאני קופץ לחיפה כדי לפגוש חברים, היא לא חקרה אותי אף פעם עם מי אני נפגש ולא הזכירה יותר את עניין הכסף ממכירת האופנוע.

"אתה חושב שהיא שכחה?" שאל ד"ר פאנוב בתמימות.

"לבטי יש זיכרון טוב, אני בטוח שהיא זוכרת ואני אספר לה בסופו של דבר מה עשיתי עם הכסף, אני רק צריך לחכות לרגע הנכון."

ד"ר פאנוב חייך במסתוריות וליטף את זקנקנו הלבן. הנושא של יחסי עם בטי, ולמה אני מרגיש צורך להעמיד בפניה פסאדה של גבר ללא חת שלא זקוק לעזרה, היה מוטיב חוזר בשיחותינו.

חיבבתי אותו, הוא היה בן חמישים בערך, דיבר עברית נהדרת במבטא מולדבי רך, והיה בוגר מלחמת אפגניסטן, כך שהוא ידע על מה אני מדבר כשנזכרתי בגופות, בריחות, בסיוטים ובפחדים. עדיין לא ספרתי לו על רומן, אבל אולי גם זה יבוא. הרגשתי נוח איתו, פעם בשבוע הייתי חוזר הביתה, מותש מדיבורים ומזיכרונות, יודע שהוא ימתין לי גם בשבוע הבא בחדר הקטן והאלגנטי שלו ברח' ירושלים.

נוח היה לי לשמור את חיי מסודרים וממודרים. בטי שמעולם לא אבדה את קור רוחה למראה בלגן קנטרה אותי שאני מסודר מידי וטענה שאין שום רע במעט חוסר סדר, חבל לבזבז את הזמן בסידורים כשאפשר פשוט לחיות.

נדמה לי שד"ר פאנוב, בדרכו החשאית והמסויגת, הסכים איתה וחיכה שיום אחד אשלים עם המהומה הזו שנקראת החיים שלי.

סיפרתי לד"ר פאנוב על מה שקרה וכדרכו הוא התעניין יותר ברגשות שלי מאשר באירועים עצמם. "למה התרגזת כשהיא באה?" שאל, מביט בי בעיניו הפקחיות.

"כי עכשיו יהיה לבטי פחות זמן אלי. " עניתי בלי מחשבה, ומיד הצטערתי, איזו מין תשובה זו? דברתי כמו ילד קטן.

"היא כבר מטפלת במספיק אנשים גם ככה." הוספתי, מנסה להישמע יותר בוגר.

"אולי אחותה תעזור לה ולא תוסיף עבודה." הציע ד"ר פאנוב בעדינות.

"אולי." עניתי בנימוס, אבל פקפקתי בכך. בטי לא נהגה להשתמט מחובותיה המשפחתיות שהתרחבו ללא הרף, דוחקות אותי לשוליים.

"אתה צריך להסביר לה מה אתה מרגיש." הדריך אותי הד"ר, "ולא לשבת זועף בפינה. היא לא קוראת מחשבות מקסים."

קל להגיד, אבל קשה לביצוע, חשבתי בזעף ועברתי לדבר על דברים פחות מסובכים מרגשות, על סקס למשל - סיפרתי לו שעכשיו, כשהיא התחילה את החודש הרביעי, ביליתי את רוב הזמן הפרטי שלנו בחיפוש אחרי דרכים חדשות לעשות אהבה בלי לפגוע בעוברים.

בטי טענה שאני מגזים, העוברים צפים במים שמגנים עליהם היטב, טענה, מנסה לשכנע אותי להפסיק להתנהג כאילו היא עשויה מזכוכית. לדעתי החלק הכי טוב של היום היה כשכיבינו את האור והתכרבלנו יחד במיטה. ידי מונחת בין שדיה וישבנה צמוד לבטני.

"אתה חושב שהקשר שלכם יחזיק מעמד גם בלי סקס?" שאל דוקטור פאנוב מטרידה.

"כל זמן שהיא מרשה לי לישון איתה ולנגב לה את הדמעות הכל יהיה בסדר." ציטטתי לו את השיר של שלמה ארצי, אבל הוא לא הכיר את הציטוט והבין את דברי כפשוטם.

"למה היא בוכה?" שאל בפליאה מוכיח לי שלמרות שהוא למד שנים על גבי שנים והיה לו ניסיון רב בטיפול באנשים, עדיין, כשזה הגיע לנשים, הוא לא הבין שום דבר, בדיוק כמוני.

"לא יודע, לפעמים אני מוצא אותה עם דמעות בעיניים. היא אומרת שלא אשים לב וזה בגלל ההיריון." סיפרתי לו, תוהה אם אדע אי פעם מה התשובה.

כשיצאתי משם כבר התחיל להחשיך, השעה הייתה כמעט שש וחצי, שוב היה הטלפון תפוס אצלנו. התחלתי להתעצבן, גם לפני שנכנסתי לד"ר פאנוב הטלפון היה תפוס כל הזמן, והנייד של בטי היה כבוי.

פסעתי במורד רחוב בלפור בדרכי לתחנת האוטובוס ברחוב הרצל כשראיתי מעבר לרחוב, בצל השער של הטכניון הישן, זוג עומד מתנשק. הם הפסיקו להתנשק והתחילו ללכת במעלה הרחוב לכיוון רחוב ארלוזורוב ואז ראיתי שהגבר הוא גיא של מיקי. הבחורה הייתה צעירה וסקסית מאוד, בעלת רגלים ארוכות, חזה קטן וישבן מלא ובולט. לא ראיתי את פניה בבירור כי שערה הארוך והפראי גלש על כתפיה, משאיר את פניה בצל. היא לבשה חולצה הדוקה שחשפה את מותניה ובטנה השטוחה וגיא דחף את ידו לתוך הרווח שנוצר בין מכנסיה ובין השקע הענוג בקצה גבה, ותוך כדי כך הפנה את ראשו לאחור וראה אותי עומד ולוטש בו מבט. הוא נבהל, הסב את פניו בבהילות אליה, אמר לה משהו, ועבר בריצה את הכביש בדרך אלי.

"זה נורא מסוכן לעבור ככה את הכביש, גיא," נזפתי בו, "כמעט נדרסת."

גיא הביט בי בדריכות, מתעלם מנזיפתי. "זה לא מה שאתה חושב." אמר בבהילות, "אל תספר לו כלום, בבקשה מקס, אם אתה חבר שלו אל תגיד לו כלום. הוא סתם יאכל את הלב. אתה מבטיח לי?"

הנדתי בראשי לשלילה, "אז מה זה, אם זה לא מה שאני חושב?" שאלתי והצטערתי שראיתי אותם.

"גיאגיא," התפנקה הבחורה שצצה פתאום לצידנו, "נו, בוא כבר ממוש!" חייכה אליו והניפה קווצת שיער מתולתל מעל מצחה.

באמת בחורה יפה, חשבתי וריחמתי על מיקי המסכן ועל הבחורה המתפנקת שלא ידעה איזה חרא הוא החבר שלה, וגם על עצמי, שראיתי אותם.

גיא הציג אותי כמקסים, חבר שלו מהמילואים, נתן לי צ'פחה רצינית על הכתף, והוסיף לחיצה בריאה על זרועי, מנסה לרמוז לי לשתוק, ואולי מנסה להבטיח לי בלי מילים שהכל יהיה בסדר ומיקי לא יפגע, והסתלק עם היפיפייה שלו.

בבית מצאתי את ואניה יושב ומביט במסירות בפניה של אמונה שהחזיקה את ללי על ברכיה והברישה את שערה היפה. אדם ישב בכורסתו, קורא ספר, מציץ מדי פעם אל אחותו המברישה את שיער הילדה ושרה לה בקול רך שיר אידיוטי על לילה, ופרשים, ונרות דולקים, ושאר ירקות.

אולג ולירז ישבו על הרצפה לרגליה ושיחקו בלגו. הילל ושיר ישבו ליד השולחן הגדול עם ארקאדי ולמדו למבחן בתנ"ך. בטי נמצאה בכל מקום ועשתה קצת מכל דבר, בלי לתת מנוחה לרגליה העייפות. הבית הריח כמו בכל  ערב, ריח של אוכל טוב וילדים רחוצים וחפופים. בטי חייכה אלי, מנצלת את העובדה שאנחנו לבד במטבח דחפה את ידה מתחת לחולצה שלי, מחליקה על בטני.

"רעב?" שאלה.

הושבתי אותה על כיסא והתיישבתי מולה, "תנוחי, אני אקח לבד. למה הטלפון תפוס כל הזמן?" בטי הרימה את השפופרת מהשולחן והניחה אותה על הטלפון שצלצל מיד. דרך הדלת של המטבח ראיתי שתנועת ידה של אמונה המחזיקה במברשת נעצרה לשנייה ואחר כך המשיכה, היא לא שרה יותר. בטי הרימה שוב את השפופרת ונתנה לי אותה באנחה.

"הלו, אמונה!" צעק מישהו בעצבנות.

הרחקתי את הטלפון מאזני, "מדבר מקס פרידמן, מי זה?"

"מדבר עופר נוימן, אני בעלה של אמונה ואני רוצה לדבר איתה עכשיו!"

"רק רגע בבקשה." הבטתי בבטי בפליאה. "היא ברחה מהבית?" שאלתי ברוסית.

"בערך," ענתה בטי בעברית, "בגלל זה היא נסעה בטרמפים. לא היה לה כסף."

קמתי והלכתי לסלון. "אמונה, את רוצה לדבר עם בעלך?" שאלתי את הנערה שהשתמטה מלהביט בעיני ורק הנידה את ראשה לשלילה. פניה השחומים האפירו ושפתיה נראו דקות וחיוורות. ואניה התקרב אליה מעט, דרוך כמו כלב שמירה ערני.

חזרתי לטלפון, "תראה עופר, אמונה קצת עייפה, היא לא רוצה לדבר אתך כרגע."

"אני רק רוצה..." הוא התחיל שוב, נסער מאוד.

"רק רגע, תקשיב לי," גייסתי את מיטב כישרונותיי הדיפלומטיים, "היה לה יום קשה. היא נסעה הרבה שעות והיא מאוד עייפה. תנוחו שניכם, מחר בבוקר הכל יראה טוב יותר. החיפזון מהשטן." הזכרתי לו.

"אני רק רוצה לדבר אתה דקה." עבר עופר לתחנונים. הבטתי באמונה שהחביאה את פניה בשערה של ללי והנידה את ראשה לאות סירוב.

"מצטער, היא לא רוצה, אני לא יכול להכריח אותה."

"כן, תכריח אותה, את הזונה הזו! רק בכוח אפשר עם אחת כזו!" סינן עופר בקול ארסי כלחישת נחש.

הנימה המרושעת של קולו הפחידה אותי, "שלא תעז להתקשר יותר לכאן, חולה נפש שכמוך." אמרתי, משתדל להישמע תקיף ובטוח בעצמי, וטרקתי את הטלפון.

שנייה אחר כך הוא שוב צלצל, משכתי את התקע וניתקתי את הרעש המטריד כשאני רועד מזעם.

בטי החליקה את ידה על כתפי, "הרס לך את התיאבון?" שאלה ברוך, הנדתי בראשי לאות הן, כמה טוב היא מכירה אותי.

"אני אוכל משהו יותר מאוחר." אמרתי, והלכתי לסלון.

ללי ישבה בחיקו של אדם כעת ודרשה שהוא ישחק אתה במשחק של סבתא בשלה דייסה. הוא נעתר לה, מעמיד פנים שהוא נרגז, אבל ראיתי שנהנה להחזיק את הילדה המתוקה הזו בחיקו ולדגדג את ידה השמנמנה. מכל האנשים בבית היא נדבקה דווקא לאדם, היחיד שלא ניסה לצבוט את לחייה הוורודות או ללטף את שערה, והניח לה ללכת ולבוא כרצונה. הקטנה הזו הייתה כולה אישה, חוץ מאדם היא יכלה לסובב כל גבר שראתה בחנחוניה, רק אדם התייחס אליה כמו אל אדם מבוגר השווה לו בחכמתו, מתעלם מיופייה. ללי אהבה אותו דווקא בגלל זה.

"איפה אמונה תישן?" שאלתי את בטי. המיטה בחדר האורחים הייתה עמוסה ערמות של ניירות, מסודרות לפי נושאי המחקר שלה, ספרים היו מונחים בכל מקום בחדר, אפילו על הרצפה.

ואניה התרומם ממקומו, נראה נבוך מעט, "אה, מקס, יש לי רעיון, ואם זה בסדר מצדך ומצד בטי אז אולי..." פניו להטו באודם מפתיע כשאחז בזרועי ויצא איתי דרך הדלת האחורית לספסל שבחוץ. "תראה מקס, אני צריך מישהי שתעזור לי עם סבתא ועם הילדים, אי אפשר שבטי במצבה... ואני... אני לא יכול לבד. סבתא כבר צריכה עזרה באמבטיה ובשירותים ואני..."

הוא התנשם עמוקות, נרגש ומתוח כאילו עמד לקפוץ למים קרים, ואז פלט את הרעיון שלו, "אני מבקש שאמונה תבוא להיות איתנו. היא תגור בחדר של סבתא ו... אני אשלם לה, היא תהיה האופר שלנו ו..."

הוא השתתק, נבוך מהופעתה של בטי שהתיישבה לצידו ונגעה בעדינות בזרועו, "אתה מכיר אותה רק כמה שעות ואניה. אולי היא תחזור לבעלה?"

ואניה קפץ ממקומו בבהלה, הוא נראה כמו שיכור, פניו מתוחים ועיניו נוצצות. "אני לא ארשה את זה!" צעק. "הוא מכה אותה, ראיתי את הסימנים על הידיים שלה. הוא איש רע, אסור שהיא תחזור אליו!"

הוא נפל על ברכיו לפני בטי וחיבק את רגליה, "אני אוהב אותה בטי. אני כל כך אוהב אותה." הכריז ואחר כך המשיך לקשקש באסטונית, נשמע מטורף לגמרי.

"שיכור ולא מיין." אמר הילל בעדינות ומשך אותו לשבת לצידו על הספסל.

"אתם מסכימים שהיא תגור אצלי?" שאל ואניה בלהט, חוזר שוב לעברית.

"נקרא לנערה ונשאל את פיה." התבדח אדם שהפקיד את הקטנה בידי שיר ויצא גם כן החוצה.

נכנסתי לקרוא לאמונה, היא עמדה ליד החלון החשוך, מביטה החוצה, דמעות זלגו על לחייה הצנומות, אבל כתפיה נותרו זקופות ויציבות.

שיר וארקאדי הביטו בילדה שישבה מולם וקשקשה על דף ניר. הם ישבו קרוב מאוד זה לזו ומזווית עיני ראיתי שארקאדי ניסה ללטף את ידה השזופה של שיר שנרעדה, הסמיקה, והרחיקה את ידה מידו.

ארקאדי היה תלמיד חדש בכתה של שיר והיא לקחה על עצמה ללמד אותו עברית ולעזור לו להתמצא בארץ. בעוד הילל הולך ושוקע בעולם התורה וההלכה התקרבו שני הצעירים הללו מאוד זה לזו ופעמים רבות הבחנתי שארקאדי אדום השיער, שפניו היו חיוורים מטבעם, מסמיק כולו כששיר פונה אליו.

רק הילל כמדומה לא שם לב לכלום ונהג בנער בידידות. ארקאדי היה שחיין טוב ושחה בנבחרת השחייה של הפועל ק. טבעון. היה לו גוף דק וצנום של שחיין, שיער אדמוני מתולתל ופנים נאים, חדי תווים, שלבשו כעת הבעה משתוקקת וכואבת.

עוד מאוהב אחד, חשבתי, זו השפעת האביב מן הסתם.

לואניה נמאס לחכות, כשהבין שאף אחד מאתנו לא לוקח על עצמו את האחריות על אמונה הוא ניגש אליה וביקש בקול רגוע יותר, והפעם, תודה לאל, בלי מלמולים באסטונית או כריעה על הברכיים, שתבוא לעבוד אצלו כמטפלת בסבתא ובילדים.

לירז קפץ ממקומו נסער מאוד, "מה פתאום שהיא תגור אצלכם? היא הדודה שלי! למה היא צריכה לגור אצל אולג?" קרא בזעם.

יכולתי להבחין לפי קולו שהוא היה עייף מאוד ורק בקושי מתאפק לא לבכות. הושבתי אותו על ברכי, "אמונה צריכה לגור אצל מישהו, והיא צריכה לעבוד במשהו, וואניה צריך עזרה בבית, נכון? מה דעתך אולג?" פניו של אולג היו תערובת מרתקת של כמיהה, התפעלות, כעס וקנאה.

"מה אכפת לי." רטן, "שואניה יעשה מה שהוא רוצה. רק שתדעי לך," פנה לאמונה, בזעם פתאומי, "גם הוא מרביץ!" צרח וברח החוצה.

ללי הפילה את העיפרון ופרצה בבכי מר ואמונה הרימה אותה בידיה ונשקה ברכות את שערה. "קח את המזוודות שלי" אמרה לואניה, "נלך הביתה. אולג יירגע ויחזור, הוא מבולבל קצת, זה הכל. אני אטפל בו." היא חייכה אל ואניה שהביט בה כחולם ושניהם יצאו והלכו יחד לבית הקטן מול הבית שלנו, שם חיכתה להם סבתא של ואניה עם סבא וגניה שאירחו לה חברה. 

"שלום גברת גניה," אומר ואניה בנימוס "שלום בבושקה, שלום מר סולומון. מהיום אמונה תהיה האופר שלנו." שלושת הזקנים שישבו בנחת ושתו תה עם עוגיות, מעשה ידיה של גניה, לטשו בו מבט נדהם ושתקו. ואניה נחפז לחדרה של סבתא, פותח את הספה הכפולה ומפריד את שני החצאים. בינתיים משכיבה אמונה את הילדה לישון במיטתה הקטנה וסוקרת את סביבתה. הבית הפוך, צעצועים, בגדים ועיתונים מפוזרים בכל מקום. המטבח מבולגן, והכיור מלא כלים.

"תשים את המיטה ככה," אומרת אמונה לואניה ומתחילה לסדר את מעט הבגדים שהביאה איתה על המדפים בארון. היא מוציאה מתיקה כלי רחצה, כמה ספרים, וקופסת תכשיטים גדולה עשויה עץ, וכבר היא במטבח, מדיחה במהירות את הכלים, בודקת את הארונות, ומכינה רשימות.

"את לא רוצה לנוח קצת או לשתות משהו," שואל סבא בזהירות. אמונה מנגבת את ידיה הרטובות במגבת ומתיישבת ליד בבושקה. סבתא של ואניה היא ישישה עדינה וקטנת קומה, מפרקיה כואבים משנים של עבודה קשה וליבה כואב על משפחתה המתפוררת. הרעיון של עליה לישראל היה שלה וכעת היא חוששת שזה היה רעיון רע שהזיק יותר משהועיל.

"בבושקה." אומרת אמונה ברכות, "את מבינה יידיש?" בבושקה מנידה ראש לאות הן. אמונה לוקחת את ידיה מעוותות השיגרון של הזקנה בידיה העדינות והצרות. שרוולי חולצתה מופשלים מעט כלפי מעלה ואפשר לראות חבורות מכוערות על פרקי הידיים הרזים. יד גברית חזקה לחצה על עורה בכוח והותירה בו סימנים כהים. אמונה מדברת לאט ובנחת ביידיש, מסבירה שלואניה קשה לטפל בה וגם לצאת לעבודה ולכן היא תבוא לגור אצלם ותחיה אתם. "בסדר?" היא שואלת, מביטה ישר בעיניה הדומעות של בבושקה שצבען כחול דהוי. בבושקה מנידה את ראשה בעייפות ומלטפת את לחיה השחומה של הנערה, "אבל הוא אוהב אותך יקירתי, הוא רוצה אישה, לא מטפלת." היא אומרת לה באסטונית.

אמונה מביטה בואניה שפניו שוב לוהטים, "סבתא מדברת אסטונית." הוא מסביר, "היא אמרה שזה רעיון נהדר ושהיא רוצה ללכת לישון עכשיו." הוא משקר לה במבוכה.

אמונה תומכת בזקנה בזהירות ולוקחת אותה למקלחת, סבא קם ממקומו ולוקח את ואניה הסמוק החוצה. הם עומדים ליד גדר האבן המגדרת את החצר הקדמית ורבים.

"אין לך גרוש לשלם לנכדה שלי!" הוא אומר לצעיר בזעם, "חוץ מזה היא נשואה ואסור לה לגור אתך. אתה לא מבין את זה? גוי מטומטם שכמוך!" 

מצאתי את סבא אוחז את ואניה בדשי חולצתו ונואם לפניו נאום זועם. ואניה שתק והניח לסבא לטלטל אותו ולקלל אותו בלי מחאה. "אתה חושב שבעלה יוותר עליה סתם ככה? גם אם היא תתגרש, למה שהיא תהיה עם אפס עלוב כמוך?" הוא צעק בזעם. ניתקתי את כפותיו של סבא מחולצתו של ואניה.

"נו די, די סבא, מספיק." ניסיתי להרגיע את הזקן הכועס, אך לשווא.

"כמה אתה כבר מרוויח? מאיפה יש לך כסף לשלם לילדה הזו? מה שאתה רוצה זה להכניס אותה למיטה שלך, נכון?"

ואניה מניד בראשו לאות הן, עיניו זולגות דמעות וכתפיו רועדות. המראה מעורר רחמים, אבל סבא לא נרגע. הוא חובט בו בכוח ומקלל אותו, וואניה מקבל את הכל בהכנעה.

סוף סוף יוצאת גניה מהבית ומניחה יד על כתפו של סבא, "נו, די כבר סולי, תן למקס לטפל בזה. בוא לישון." היא אומרת, ומושכת את הגנרל, רוטן ומקלל, הביתה.

אני וואניה מתיישבים על גדר האבן ושותקים. "הוא צודק," מפר לבסוף ואניה את הדממה הנעימה. "אני אפס עלוב, אין לי כסף ואין לי עתיד, רק שני ילדים וסבתא זקנה. מה יש לי להציע לאישה כזו?"

לפני שאני מספיק לחשוב על תשובה אמונה יוצאת החוצה ומתיישבת בין שנינו. "אני דואגת לאולג." היא אומרת, "כבר לילה, איפה הוא יכול להיות? אולי נלך לחפש אותו?" היא מחבקת את עצמה בידיה, ומיד ואניה פושט מעליו את חולצת הפלנל המשובצת שהוא לובש ועוטף אותה בזהירות, נותר לבוש בגופית טריקו קצרה ולבנה.

אני בטוח שהוא היה מעדיף לחמם אותה בחיבוק, אבל הוא לא מעז, "אל תדאגי לאולג," הוא אומר בעליזות, "הוא בטח מתכנן שוד בנק או מנסה לשדוד את המלאי של מוסה."

אני מסביר לה מי זה מוסה ועיניה הכחולות מתרחבות מתדהמה. "אבל הוא רק ילד, אסור לו לשתות, אתם צוחקים  נכון?" היא פונה אל ואניה שנראה שרירי וחזק בגופיה ההדוקה.

"לא קר לך ואניה? קצת קריר היום לא?" הלילה חמים ובהיר, רק רוח קלה נושבת ומסיעה את העננים המעטים על פני השמים. הירח נסתר מידי פעם ושוב נגלה.

"הכל יחסי," אני אומר לה, נזכר כמה קר עכשיו במוסקבה.

"אל תדאג לכסף," אומרת אמונה לואניה, "מספיק שאתה נותן לי מקום לגור בו וקצת אוכל, זה יותר ממה שבעלי נתן לי." היא מוסיפה במרירות.

"את צריכה לטפל בגט," אני אומר, מפני שואניה פשוט לוטש בה מבט מטופש ושותק.

אמונה מניעה את ראשה בסרבנות, "לא דחוף לי להתגרש, אני לא רוצה להתחתן עוד פעם. פעם אחת הספיקה לי ודי, הנה תראו," היא מרימה את שולי החולצה וחושפת קצת מבטנה ומצלעותיה. היא רזה מאוד, גופה צנום כשל ילדה קטנה ועל עורה השחום מסגילה חבורה ישנה, ששוליה החלו מצהיבים. כבר ראינו דברים כאלה בעבר. ברור לשנינו שלפני כשבועיים בערך מישהו  בעט לה בבטן.

"ההפלה?" אני שואל, ואניה ממשיך לשתוק ופניו לובשים גוון ירקרק, כאילו יקיא עוד רגע.

היא מנידה את ראשה, "אחרי שבת-אל נסעה הם חשבו שגיליתי לה... גם היא, אימא שלו, מקבלת מכות. ככה זה אצלם, הם רצו שאני אחיה ככה, בפחד, כמו כלב, ואני לא מוכנה. אני מעדיפה למות! אמרתי לו את זה ואז הוא ניסה... אם לא הייתי בורחת הייתי מתה."

אנחנו שותקים קצת ואז אמונה קמה, עדיין מחבקת את עצמה, ומביטה בפניו של ואניה. "אני שמחה שהייתה לי הפלה, אם היה לי תינוק ממנו אף פעם לא הייתי יכולה לשכוח איך נכנסתי להריון. זה היה נורא. אני, עם העסק הזה גמרתי."

היא נראית החלטית מאוד, הלב כואב לי בגלל ואניה ובגללה כאחת. "אתה איש טוב," היא אומרת לואניה. "בת-אל אמרה לי שאפשר לסמוך עליך. בגלל זה הסכמתי לגור אתך. תודה רבה שלקחת אותי, אני מקווה שלא תתאכזב, אני לא יודעת לבשל כל כך טוב כמו בת-אל, אבל אני אלמד."

היא נרכנת אל אוזנו של ואניה השותק ולוחשת לו, "הילד נמצא על העץ מעלינו, תביא אותו הביתה בעדינות ואל תכעס עליו. טוב?" ואניה מהנהן והיא נכנסת הביתה ומשאירה אותנו לבד. 

דקה אחר כך אולג צונח בקלילות ממרומי עץ האלון הגדול ומתיישב על הגדר ליד אחיו. "עם איזה עסק אמונה גמרה?" הוא שואל בקול ענייני. ואניה כובש את ראשו בכפות ידיו וממשיך לשתוק.

אולג ממרפק אותי "נו, תענה לי." הוא מנדנד. ממש לא מתחשק לי לעבור חקירה על ידי החוליגאן הקטן, אבל אני עייף מכדי לנפנף אותו מעלי, "אמונה ובעלה רבו. זה קורה לפעמים. היא מאוכזבת מהנישואים שלה."

משהו בטון החינוכי שלי מעלה את חמתו של הגברבר הקטן. "אתה מבלבל את המוח מקסים." הוא נוהם עלי. "היא מדברת על זיונים, נכון? היא לא רוצה יותר סקס כי בעלה הכאיב לה, נכון?"

אני מניע את ראשי לאות הן ומביט בואניה בחוסר ישע, אך לשווא. האדון איבן סרגייביץ מיכאלוב מצפצף עלי ועל אחיו כאחד, מכונס בעצמו, ראשו טמון בכפות ידיו הוא יושב ושותק.

אולג סותם סוף סוף ואני מנסה לקום ולברוח משם כשהילד פותח שוב את פיו וממשיך לענות אותי, "בטח שזה כואב לה, ראיתי את ואניה במקלחת, הזין שלו נעשה נורא גדול כשהוא משפשף אותו. אז בטח שהוא מכאיב. בגלל זה בחורות צועקות כשמזיינים אותן, נכון? הן מסכימות לעשות את זה בגלל שמשלמים להם או בגלל שהן רוצות ילדים, נכון?"

נדהם הרים ואניה את ראשו והביט מזועזע באחיו הקטן. ראיתי שהוא מתאפק בכל כוחו לא להפליק לילד. לא כעסתי, אולג לא היה מספיק מבוגר כדי להבין מה הוא אומר, הניסיון הילדותי שלו להבין מה קורה סביבו היה עצוב ומצחיק כאחד, הוא היה זקוק להסברים לא למכות.

הנחתי יד על כתפו, "זה לא בדיוק ככה אולג. אני אסביר לך הכל, תקשיב, קודם כל לא יפה להציץ לאנשים במקלחת, בסדר?" הוא הניד את ראשו ברצינות, מביט בי בדריכות. מסתבר שכשהנושא מעניין אותו הוא מסוגל להתרכז גם בלי כדורי ריטלין ומורות מיוחדות.

"כשגבר ואישה אוהבים זה את זו ושניהם רוצים להיות יחד אז הם.. אה... זה לא כואב לבחורה כי היא..." אלוהים אדירים, איך מסבירים דבר כזה לילד? "צריך לנשק אותה ולחבק אותה ולחכות שהיא תרצה אותך ואז..."

הבטתי בכעס בואניה שהביט בי פעור פה כאילו אני מחדש לו משהו, ראיתי שממנו לא תבוא הישועה והמשכתי כמיטב יכולתי הדלה. "נכון שיש בחורות מסכנות שעושות את זה בגלל כסף, אבל רוב הנשים נהנות מסקס ורוצות לעשות אהבה, במיוחד אם הן אוהבות את הגבר." שטוף זיעה החלטתי שזה מספיק להיום והשתתקתי.

למרבה הצער לאולג לא נגמר עדיין מלאי השאלות. "איפה בדיוק הן אוהבות שמנשקים אותן?" הוא חקר, מעשי וקר רוח כרגיל.

"נו ואניה, תדבר איתו, הוא אחיך, תעזור לי קצת." התחננתי.

"ואניה לא מבין כלום בבחורות," פלט אולג בזלזול, "איפה אתה מנשק את בטי?" המשיך לחקור בלי לאות, "אתה מנשק לה את השדיים? את הכוס? היא אוהבת את זה?"

סוף סוף ואניה התעורר והעיף לילד מכה חינוכית קטנה על עורפו. "סתום את הפה." נהם בזעם, "קדימה, הולכים לישון."

בבית בטי צחקה כשסיפרתי לה על החינוך המיני של אולג. "אני אתן לו ספר לילדים שמסביר הכל בצורה יפה וברורה." אמרה והתכרבלה בזרועותיי.

מעודד ממצב רוחה הטוב התלוננתי לפניה על התנהגותו של ואניה מהרגע שאחותה באה ל'יהלום' ועד עכשיו.

בטי נאנחה, "חבל שהורי בחו"ל, הם יחזרו רק אחרי חג שבועות. אני פוחדת שעופר יבוא לכאן לחפש אותה, הוא מפחיד אותי." היא בחנה את פני במבט חודר, "גם אתה נבהלת כשהוא התחיל להגיד שהיא זונה? אסור היה לי להשאיר אותה שם. הרגשתי שהם לא אוהבים אותה, יש הרגשה לא טובה בבית ההוא, מזל שהיא הצליחה לברוח. אני פוחדת מקס." חיבקתי אותה, מנסה להיות גברי ומגונן, אבל לא הרגשתי ככה בכלל.

איך יכולתי להסביר לבטי שמה שהפחיד אותי יותר מכל בקולו של עופר היה דווקא ההדהוד של זעמו הארסי בתוכי? הבנתי כל כך טוב את הכעס וחוסר האונים שחש, גם אני הרגשתי ככה לפעמים, וגם אני הגבתי כמוהו באלימות עיוורת וחסרת הבחנה.

בטי חשה במתיחותי, "מה מקס? מה קרה?" שאלה, מתרפקת עלי ומנשקת את פני, מרפרפת בשפתיה על לחיי ועל צווארי. היה קל יותר לפשוט מעליה את הכותונת שלבשה ולשקוע בהתעלסות במקום להסביר, וכמו תמיד בחרתי בדרך הקלה.

***

במשך כל אותו שבוע עסקה בטי בהתייעצויות עם שאר בני המשפחה בקשר לבעיה של אמונה. כולם נזפו בה על שהתירה לאחותה ללכת לגור אצל גבר רווק, התירוץ של בטי שיש שם סבתא וילדים שזקוקים לטיפול לא סיפק אותם.

גם הילל החמיץ פנים כלפי ואניה, אבל שום דבר לא עזר, אמונה השתלבה בקלות ובמהירות במשק הבית של משפחת מיכאלוב. הילדים העריצו אותה, סבתא התחילה שוב לחייך, וואניה היה בעננים מרוב אושר, הוא לא שתה יותר, והיה ממהר הביתה כל יום, כאילו הזונות במכון העיסוי בג'ק פוסט נעלמו מהעולם.

אמונה המשיכה לישון בחדר עם סבתא והקדישה את כל זמנה לבישול וניקיון, נוהגת באולג ובללי כבילדיה. הילדים פרחו - אולג הפסיק לקלל ולזעוף וניסה לשקוד על לימודיו ולהפסיק להרביץ ולהסתבך בצרות - עופר שב וניסה כמה פעמים לדבר עם אמונה, אבל בטי אמרה לו בתקיפות שאמונה לא גרה אצלנו יותר.

"תנסה לחפש אותה במקלטים לנשים מוכות." אמרה בעוקצנות. הוא קילל וניתק.

ביום שישי מיקי התקשר ושאל בביישנות אם הוא יכול לבוא לעשות אצלנו את השבת. בטי חטפה ממני את השפופרת והזמינה אותו בהתלהבות, כוללת גם את גיא בהזמנתה. לא סיפרתי לבטי על הפגישה שלי עם גיא והמתולתלת שלו. לא ידעתי איך להתמודד עם הבעיה הזו ולכן העדפתי להתעלם ממנה. היו לי בעיות אחרות לחשוב עליהם, ביום חמישי יצאתי לריצה בערב ונתקלתי בשיר וארקאדי מתנשקים בחבית, בגן השעשועים. אם לא הייתי מפריע להם בטעות אני חושש שהם היו מרחיקים לכת עוד יותר. שניהם נראו סמוקים ופרועים והבחנתי שארקאדי דוחף את החזייה של שיר לכיס מכנסיו.

התנצלתי והסתלקתי משם בריצה ועצרתי רק כשהגעתי הביתה, שם תפס אותי ארקאדי, יושב ומתיר את שרוכי נעלי ההתעמלות שלי. הוא התיישב לצידי בלי להביט בי, מדבר בשקט ברוסית, עיניו תקועות בדבקות בשער הכניסה שלנו, ששוב היה זקוק לצביעה.

"אם היא הייתה מאושרת איתו לא הייתי עושה כלום." אמר, "הייתי סובל בשתיקה ולא מגלה לה, אבל היא לא מאושרת אצל הקדוש הזה, ואני..."

הוא השתתק, מושך בכתפיו בחוסר אונים. "אני רק מסתכל עליה ואני מרגיש שכולי לוהט, היא אש והוא מתעקש להישאר קפוא. הלל לא רוצה חום, רוצה להיות קדוש." הנדתי בראשי לאות הן, "אל תספר לו כלום." התחנן ארקאדי "בבקשה מקס?"

זו כבר הפעם השנייה השבוע שמבקשים ממני לא לספר. איך הסתבכתי בצרה הזו?

"לא אני אספר לו אלא אתם." אמרתי, "ועוד דבר, אם אתם מתעקשים להיות יחד עדיף שתהיה לכם מיטה עם פרטיות ומקלחת. ושלא תשכח קונדומים, ברור?"

פניו של ארקאדי בערו מבושה, הוא השפיל את עיניו ושתק. מאיפה שלילד כזה, תלמיד בתיכון, תהיה גישה לדירה?

"קונדומים יש לך?" שאלתי בקול שקט. הוא הנהן במבוכה והראה לי את החפיסה שעדיין לא נפתחה. "בוא," לקחתי אותו פנימה ונתתי לו את המפתח לדירה של ורד, שעדיין הייתה מלאה בחפצים של לני. שכר הדירה שולם עד סוף החודש למרות שלני גרה כעת בתל אביב עם רונה, ידעתי שלא יהיה לה אכפת אם הזוג הצעיר ימצא שם מפלט. "בסוף מאי נגמרת השכירות על הדירה הזו, היא שלכם עד אז כל זמן שאין לנו אורחים. בסוף השבוע הזה אולי מיקי יבוא עם גיא." הוא חטף את המפתח וחיבק אותי בחזקה, לוחץ לרגע את גופו הדק והחזק לגופי, וברח החוצה.

באותו לילה, כשיצאתי לפני השינה לסגור את הטפטפות, שמעתי קול אנחה חרישי וצחקוק מדירתה של ורד. הילל ישב בבית ליד שולחן האוכל ולמד תורה, אדם ישב לצידו וקרא בברית החדשה.

אמרתי להם לילה טוב והלכתי למיטה.

"אתה נתת לארקאדי את המפתח לדירה של ורד?" שאלה בטי בלחש.

למה חשבתי שבטי לא תשים לב? הרי היא תמיד ידעה הכל על כולם.

היא צחקקה, "נו, טוב. עדיף שיהיו במקום מסודר ולא בחוץ. יש להם קונדומים?"

חיבקתי אותה, אסיר תודה על כך שלא כעסה, "כן, הם ילדים טובים, חבל על הילל. הוא לא יודע עדיין, נכון?"

"הוא סתום, כולם יודעים, אפילו אניקה, שראתה את ארקאדי רק פעם אחת בחייה, שמה לב שהוא חולה על שיר, ורק אחי הדביל..." התכרבלנו מתחת לשמיכה. "בטח אדם יספר לו. לשיר ולארקאדי אין מספיק אומץ וגם לי אין. לך יש?"

"לי? אני מעדיף לבלוע פחמים לוהטים ולא לספר לו, אפילו למיקי אני לא מעז לספר." סיפרתי לה על הפגישה שלי עם גיא והמתולתלת והיא נאנחה, "אולי זה בגלל האביב? רוצה לבוא למסיבת ל"ג בעומר? זה יהיה על החוף בקרית ים. כולם יהיו, אולי אפילו יורי יחזור מחו"ל, הוא בטח כבר מאוהב במישהי אחרת."

הסכמתי ברצון ללכת למסיבה וקנטרתי אותה שהיא עלולה לקנא אם תראה את המעריץ הוותיק שלה מחזר אחרי אחרת. בטי צחקה, קראה לי טיפש זקן ורגשני, והראתה לי שיטה חדשה ומרגשת להתעלס איתה בלי ללחוץ על כרסה התופחת.