2. הפחדן

4. איזה הפתעה נעימה

לשכירים קל לצאת לחופש, אבל כשאתה עצמאי זו בעיה, בעיקר כשאתה רוצה לבלות בתל אביב דווקא בתחילת הקיץ, בדיוק כשכל הנופשים שהתאפקו כל החורף משתוקקים לטבול בכינרת, לסייר לאורך חופיה ולהשביע את רעבונם במסעדות הפזורות בעיר. "התחלת הקיץ זה זמן רע מאוד להעדר מעסק כמו שלנו." הסברתי לנאור.

"אבל זה רק לכמה ימים, ואנחנו לא סוגרים את המסעדות, אבא שלך הסכים להחליף אותך אם יהיה מקרה חירום, שאני בטוח שלא יקרה כי יש לנו צוות מצוין." מחה נאור, "אני בטוח ששאדי ואיגור יסתדרו יפה מאוד בלעדינו." הוסיף ובצדק. שאדי ואיגור - שני האחמשי"ם שלנו, היו בחורים אמינים ורציניים מאוד, ולמרבה המזל הם גם היו חברים טובים ששיתפו פעולה ביעילות רבה. איגור, שאשתו הייתה אחות בבית החולים, ניהל במקצועיות את המסעדה הישנה (ככה קראנו למסעדה הראשונה) ושאדי קטן הקומה והנמרץ שהגיע למסעדה החדשה כפיקולו צעיר וביישן הפך ברבות השנים למנהל משמרת. הוא היה יד ימינו של נאור שסמך עליו בכל דבר ועניין, כמו שאני סמכתי על איגור. לא הייתה לנו סיבה אמיתית לחשוש לצאת לחופש, אבל בכל זאת ניסיתי.

"ומה יהיה עם נועם? אל תשכח שהחופש הגדול מתחיל, חבל שלא עושים את מצעד הגאווה בתאריך אחר, מרץ היה מתאים לי יותר."

"מה לעשות שהמהומות בסטונוול קרו ביוני?" אמר נאור, "ואל תחשוב שאני לא יודע למה אתה לא רוצה לבוא איתי לתל אביב."

"נו, למה?"

"בגלל אור." פסק נאור בלי היסוס, "שמעתי שעשית חקירות בנוגע אליו ותדע לך שזה פשוט אידיוטי, אין לך שום סיבה לדאוג בגללו."

"אז אתה מודה שהיית מאוהב בו פעם?"

אור העווה את פניו בקוצר רוח, "זה היה לפני כמעט עשר שנים שלומי, הייתי רק ילד אז, אני חושב שנדלקתי עליו רק בגלל שהוא פשוט היה שם, גר יחד איתי ועזר לי לגדל את נועם ו... הוא בכלל לא היה הטעם שלי, היום אני ממש לא מבין מה מצאתי בו."

"אז מה כן הטעם שלך?" התחכמתי.

"מה, אתה לא יודע? טיפש, אתה הטעם שלי." השיב נאור את התשובה שקיוויתי לה, ולא הניח לי עד שהבטחתי לו שאבוא איתו לתל אביב.

"ומה יהיה עם נועם?" נזכרתי.

"אם הוא ירצה ניקח אותו אתנו, ואם לא הוא יוכל להישאר אצל אימא שלך, הנה הוא, בוא נשאל אותו."

נועם נחרד מרעיון הנסיעה לתל אביב וטען שאם ייסע הוא יפסיד את הימים הראשונים בקייטנת הכדור רגל שהוא ציפה לה כבר מפסח.

"כדור רגל!" נזעק נאור, מעמיד פנים שהוא נרעש, "אני לא מאמין, הבן שלי מעדיף לשחק כדור רגל במקום להשתתף במצעד הגאווה? איפה טעיתי?" שאל בדרמאטיות, מתאפק בסתר לא לפרוץ בצחוק,

נועם לא התרגש, הוא כבר הכיר את חוש ההומור של אבא שלו, "מצחיק מאוד אבא, אבל יש לי מספיק גאווה בבית, אני לא צריך לנסוע עד תל אביב בשביל לראות הומואים, אני מעדיף כדור רגל, יש לך בעיה עם זה?" גיחך, לקח את הכדור רגל האהוב שלו ורץ למגרש לשחק עם חבריו.

"למה אתה מרגיז את הילד? מספיק קשה לו גם ככה." נזפתי בנאור.

"מה קשה? הוא הילד הכי מפונק בעולם, ההורים שלך מעריצים אותו, ואתה מרשה לו לעשות כל מה שמתחשק לו. אם לא ניזהר הוא עוד יצא לנו סטרייט." צחק נאור.

"אני מאוד מקווה שכן." נשארתי רציני, "אני אוהב אותו בכל מקרה, אבל אני שמח שהוא לא בא איתנו. הוא רק ילד, עדיף שהוא ישחק כדור רגל ולא יסתובב בתל אביב."

"אני יודע, סתם התלוצצתי." הרצין נאור, "אתה חושב שהילדים בבית ספר מציקים לו בגללנו?" הביט בי בדאגה.

"לא יודע, גם אם כן הוא בטח לא היה מספר לנו, הוא לא טיפוס שמתבכיין, אבל עד כמה שאני רואה יש לו המון חברים, וכולם אוהבים אותו ומעריכים אותו ובצדק, הוא ילד נהדר, והוא גם חלוץ טוב, אני ממש גאה בו."

"ידעתי." חזר נאור להתבדח, "תודה שאתה סובל אותי רק בגלל נועם."

"זה לא נכון, איזה שטויות אתה מקשקש, מה עובר עליך בזמן האחרון? מאז שהחלטנו לנסוע לתל אביב ירדת לגמרי מהפסים."

"נו, די כבר שלומי, אני סתם צוחק, למה אתה כבד כזה?" מחה נאור. 

"לא יודע, כנראה שאני קצת לחוץ, לא יצאתי לחופשה מאז ש... לא זוכר כבר ממתי, באמת הגיע הזמן שנצא לחופש וננוח קצת."

"אתה צודק." נחפז נאור להסכים, והתחיל לפשפש בארון בניסיון להחליט איזה בגדים ייקח איתו.

הוא תמיד היה בחור זריז ומלא מרץ, אבל מאז שאור החליט להגיע לארץ הוא נעשה ממש תזזיתי, ולמרות הכחשותיו הרגשתי שהוא עצבני ונרגש, מה שהלחיץ גם אותי. גם הפרידה מנועם הלחיצה מעט את שנינו. סמכתי לגמרי על הורי שישגיחו על הילד, ובמקרה חירום גם המשפחה של נאור הייתה בסביבה, ולא הייתה שום סיבה לדאגה, ובכל זאת היינו מתוחים, ובדרך לתל אביב רבנו כי נאור הודיע לי ברגע האחרון שהוא ביטל את ההזמנה למלון, והסכים על דעת עצמו להצעתם של עוזי ומאיר לישון אצלם בחדר האורחים.

"יפה מאוד מצד החברים שלך להזמין אותנו, אבל אנחנו יכולים להרשות לעצמו לשלם על כמה ימים במלון." סיננתי בכפיות טובה.

"אני יודע, אבל הם הזמינו אותנו מכל הלב ולא היה לי נעים להגיד להם לא, וחוץ מזה החדר אורחים שלהם פשוט מדהים, הוא נמצא בתוך גינת גג מדהימה שמשקיפה על כל תל אביב." התחנף נאור, "תהיה לנו פרטיות ונוף נפלא, וגג שקוף, והכול בחינם, איך יכולתי לסרב?"

"בסדר." נהמתי, מתחרט שפתחתי את הפה הגדול שלי.

"נו, די, אל תתרגז." ליטף נאור את ברכי, "רוצה להתחלף איתי בנהיגה?" הציע בנדיבות למרות שידעתי שהוא מעדיף לנהוג בעצמו.

"לא, אני פוחד לנהוג בתל אביב, עדיף שאתה תנהג, איפה תחנה את האוטו?"

"יש לורוד חניה פרטית, יהיה בסדר, תפסיק לדאוג." ביקש נאור, "הנה, תראה איזה יופי הרחיבו את מחלף איילון." התפעל.

שעה אחר כך כבר החנינו את המכונית בחנייה מאחורי ורוד, ומיד אחרי שהתארגנו בחדר האורחים היפה של עוזי ומאיר ירדנו לפיצוציה להגיד שלום לדוד משה ולסמי. הם קיבלו אותנו בחיבוקים חמים ולקחו אותנו לאמיר וניצן כדי לאכול איתם ארוחת צהרים.

מובן שהשיחה נסבה על הלהקה שעשתה ברגעים אלו ממש את דרכה משדה התעופה למלון, ורק אז התברר לי שכבר הערב הם יתייצבו בורוד כדי לבחון את הבמה ואת ציוד ההגברה שתספק חברה ישראלית שמתמחה בעניין, ואולי אפילו יספיקו לעשות חזרה כדי להיות בטוחים שהכול בסדר.

"על כמה אנשים מדובר?" התעניינתי.

"הזמנו מקומות לשמונה איש." סיפר סמי, "יש את אור שהוא הזמר הראשי, ועוד שלושה זמרים שמלווים אותו, וגם שני נגנים שאחראים על המוזיקה, וחוץ מהם הם מביאים עוזר במה אחד, שהוא גם המלביש והפאן."

"ואל תשכח את ערן נוימן, המנהל הישראלי שלהם." הוסיף דוד משה בתום לב וחייך בעוד אני מחוויר ונשנק מרוב תדהמה.

"ערן נוימן?" שאלתי, כמעט צועק.

סמי הפנה אלי מבט תוהה, "כן, אתה מכיר אותו?"

"לא יודע, אולי זה נוימן אחר? בטח יש המון אנשים שזה השם שלהם, בן כמה הוא בערך?"

"לדעתי הוא בן ארבעים ומשהו, במקור הוא מחיפה, ולפי מה שהוא סיפר לי הוא גרוש עם שתי בנות. נשמע מוכר?" בחן אותי סמי בסקרנות.

הנהנתי, ראשי סחרחר מעט, "אם זה אותו בן אדם אז... לא, לא יכול להיות, זה סתם צירוף מקרים." אמרתי מסרב להאמין שהגבר הנשוי שהתאהבתי בו עד כלות לפני שנים כה רבות, וסבלתי כל כך כשהוא עזב את הארץ בלעדי, צץ שוב בחיי. אין מצב שזה הוא, יש גבול לכל דבר ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל עוד באותו ערב גיליתי שאין גבול, ואכן ערן נכנס שוב במפתיע לחיי.

הוא זיהה אותי מיד והסתער עלי בחיבוק גדול, "שלומי!" קרא בשמחה, והוסיף נשיקה על החיבוק, זורח כולו מאושר. "איזה הפתעה נפלאה!" קרא, "מה אתה עושה פה? מה שלומך? אין לך מושג כמה התגעגעתי אליך, אתה יודע שאתה נראה נהדר חמוד?" החמיא לי בחום, ובמקום להרפות חיבק אותי שוב בכוח, נצמד אלי בלהיטות.

"תודה, גם אתה ערן." גמגמתי, מנסה להשתחרר מזרועותיו. בינתיים הבחנתי מעל לכתפו איך נאור לוחץ בנימוס קריר את כף ידו של גבר רזה וכחול עיניים שלבש ג'ינס דהוי, וחבש כובע מצחייה שחור על פדחתו המגולחת.

"בוא תכיר את אור." גרר אותי ערן אחריו באסרטיביות שפעם הערצתי, וכיום עוררה בי כעס, לעבר כחול העיניים שהביט בנו באדישות משועממת.

אחרי שהסברנו זה לזה מי חבר של מי, השווצנו לפני אור עם תמונות של נועם, הוא נותר אדיש למראה הילד שהכיר כתינוק ודווקא ערן ושאר חברי הלהקה העבירו ביניהם את התמונות של נועם, קראו קריאות התפעלות מחמיאות והתמוגגו בהתלהבות מיפי תוארו.

אחרי שהשלמנו את הקטע החברותי הלהקה התפנתה לבדוק את ציוד ההגברה ואת התאורה, ובסופו של דבר שרה לנו כמה שירים.

למרות שהם לבשו בגדים רגילים, ונראו כמו סתם חבורת גברים רגילים בגיל העמידה, הם שרו נפלא, והקולות שלהם השתלבו בהרמוניה נהדרת מבליטים את קולו של אור שהיה, לדעתי, זמר מצוין.

מאוד נהניתי מההופעה שלהם, מחאתי כפיים והחמאתי להם במרץ, וכל הצוות של ורוד שנשאר לצפות בחזרה הצטרף אלי בהתלהבות, אפילו אור הפשיר וחייך קצת לשמע התשואות.

"נכון שהם ממש טובים?" התפעלתי בתום החזרה, וניסיתי לתת יד לנאור שמשך ברוגז את כפו מכפי, ושתק.

"זה עוד כלום, אתה צריך לראות אותם עם התלבושות והאיפור." הכריז ערן והניח את ידו על כתפי, "אני לא מאמין שנפגשנו ככה פתאום." גרר אותי אל הבר בטענה שהוא חייב לדבר איתי בפרטיות.

"אני מקווה שהחבר שלך לא יכעס שאני גונב אותך לעצמי." חייך אלי, ואחז בכף ידי, משלב את אצבעותיו בשלי, "אני חייב לך התנצלות שלומי, הייתי ממש מגעיל אליך כשנפרדנו."

"נכון." הסכמתי, "אבל עזוב, זה קרה מזמן."

"בכל זאת, אני יודע שזה לא היה בסדר, להעלם לך ככה, האמת שנורא רציתי שתבוא איתי, בשנה הראשונה התגעגעתי אליך בצורה נוראית, עכשיו אני מבין שעשיתי שטות שלא ביקשתי ממך לבוא איתי, אבל עבר המון זמן עד שהצלחתי להשלים עם ההומואיות שלי ולהבין שטעיתי, ועד שהבנתי הכול עברו כבר כמעט שנתיים וחשבתי שאין טעם ליצור אתך קשר אחרי כל כך הרבה זמן."

"נכון, טוב שלא התקשרת, שלוש וחצי שנים אחרי שעזבת נפגשתי עם נאור, ומאז אנחנו יחד."

"אתה מאושר איתו?" הניח ערן יד חמימה על לחיי, מביט בעיני בחיבה.

"כן, מאוד. הוא אהבת חיי, ומה אתך? איך הגעת לעבוד עם אור והלהקה?"

"במקרה, פגשתי אותו באיזה פאב של הומואים, היה ערב קריוקי והוא שר ממש יפה, והלהקה שלנו חיפשה זמר מוביל, וזהו, מאז אנחנו יחד."

"מה? אתה ואור, אתם..."

"לא, לא." ערן צחק, "ממש לא, הלהקה שלנו היא כמו משפחה, ואנחנו לא בעניין של גילוי עריות, וחוץ מזה אור..." הוא נאנח, "אור לא בקטע של זוגיות, חוץ ממני וממנו כול חברי הלהקה חיים באושר עם בני זוג, אבל אור... אור לא מאמין באהבה."

"ואתה?"

"אני?" ערן הניד את ידו בביטול, "אני כבר מקרה אבוד." אמר, והביט בי במבט עורג שהיה זכור לי היטב מאז, אבל נאור הופיע פתאום והניח יד על כתפי, "אני מת מעייפות שלומי, אתה בא לישון או נשאר פה?"

משכתי את ידי מידו של ערן וקמתי, "גם אני הרוג, זה היה יום ארוך." אמרנו שלום ולילה טוב, וחזרנו לחדר הקסום שלנו על הגג, ובמקום ליהנות ממנו, ומהחופשה שלנו, רבנו וכעסנו זה על זה עד שקרני השמש הראשונות הפציעו מבעד לגג השקוף, ורק אז, הלומי עייפות, נרדמנו גב אל גב.

5. The Mem I love

התעוררתי עם זריחת השמש, כמו שאני מתעורר תמיד, ולמרות העייפות ידעתי שלא אצליח להירדם שוב. הכנתי לעצמי כוס קפה במטבחון שהיה מותקן ברוב תבונה בפינת החדר, והתיישבתי בחוץ על כיסא נוח, מנסה להתנחם במראה הנפלא של גינת הגג הירוקה והשופעת שהקיפה אותי מכל עבר. למרות שראיתי מהגג את הים, את קצה הטיילת ואפילו קטע מהשעון של יפו עדיין הרגשתי כאילו אני בתוך ג'ונגל טרופי קטן וידידותי, רוח נעימה נשבה ממערב, ואם הייתי יכול לשכוח את חילופי הדברים המכוערים מליל אמש הייתי יכול להיות מאושר, אבל לא יכולתי.

מעולם לא רבנו בצורה כל כך זוועתית, אמרנו זה לזה דברים איומים, התעלמנו מכל הטוב והיפה ביחסים שלנו והתמקדנו רק בחסרונות.

בזמן המריבה כעסתי מאוד, והייתי בטוח שאני צודק והוא מגזים לגמרי ורק עכשיו, כשנרגעתי, התחלתי להבין את כעסו של נאור. בזוגיות שלנו אני הייתי המבוגר האחראי, מי שממתן את הפזיזות של נאור, מרגיע אותו ומכניס אותו לפרופורציות. ברור שהוא קינא ונבהל כשראה אותי ואת ערן יחד, הוא התפרץ מעל ומעבר לא כי התנהגתי בצורה כל כך נוראית, אלא כי הוא פשוט לא היה רגיל לראות אותי נוגע בגבר אחר. לכן הוא הזדעזע והגיב בצורה פראית, וחבל שבמקום להרגיע אותו, להגיד לו שאין לו מה לדאוג ושאני אוהב רק אותו התפרצתי בחזרה, והשבתי לו מנה אחת אפיים.

כל המצב הטעון הזה החמיר עוד יותר בגלל החופשה שהרחיקה אותנו מהשגרה המרגיעה של חיינו המשותפים. אם לא היינו רחוקים כל כך מהבית המוכר והנוח לא היינו מניחים לקנאה ולפחד להשתלט עלינו, ולצעוק זה על זה שטויות שלא התכוונו אליהם באמת. רק עכשיו, באור הבוקר הבהיר, הבנתי למה המצב הדרדר ככה והתמלאתי חרטה.

לא הייתי צריך להסתודד עם ערן ולא הייתי צריך להיעלב ולכעוס מגילויי הקנאה של נאור, אולי לא הייתי צריך לצאת בכלל לחופשה המטופשת הזו?

נאור יצא החוצה, נושא כוס קפה בידו, אמר בוקר טוב רציני, והתיישב לצידי, בוהה בנוף בפרצוף קודר. "לא היינו צריכים לצאת בכלל לחופש בתל באביב המעפנית הזו." אמר בקול עגמומי.

"כן, זה בדיוק מה שגם אני חשבתי הרגע." עניתי.

הבטנו זה בזה, משקפים אחד לשני את האומללות שחשנו. "סליחה." לחש נאור, "לא התכוונתי, ברור שזכותך לדבר עם מי שאתה רוצה, אני פשוט..."

"זה בסדר, אני מבין." נחפזתי לתרום את חלקי להתפייסות.

"העניין הוא שהבחור הזה נמרח עליך בצורה כל כך מרגיזה, זה נורא עצבן אותי." הסביר נאור, וכבש את פניו בכוס הקפה שלו. "אתה עדיין אוהב אותו?"

"את מי, את ערן? לא, מה פתאום? אל תדבר שטויות, אני אוהב רק אותך."

"אבל התחבקת איתו." שמץ מהכעס של אתמול שב ובצבץ בקולו, "ואחר כך הלכת להתלחש איתו בצד, אתה בטח מצטער שלא נסעת איתו."

"לא, אני לא מצטער, אם הייתי נוסע איתו לא הייתי פוגש אותך, ומה אתך, אתה עדיין אוהב את אור?"

"לא, ואני כבר לא בטוח שבאמת אהבתי אותו אי פעם, דבר אחד בטוח, הבן אדם שהוא היה פעם נעלם, הוא כל כך השתנה... אם לא הייתי יודע שזה הוא לא הייתי מזהה אותו."

"הוא באמת נראה שונה מאוד מהבחור שסיפרת לי עליו, טוב, אני מתאר לעצמי שעשר שנים יכולות לשנות כל אחד."

אור נד לאות לא. "לא עד כדי כך, הוא לא רק מבוגר יותר בעשר שנים וקירח, כל האישיות שלו השתנתה... הבחור שהכרתי היה בן אדם שמח, אופטימי, מתוק, חמוד אמיתי, ועכשיו הוא נראה מחוק לגמרי, אדיש ומדוכא כזה... אני לא מאמין שהוא בכלל לא התעניין לדעת מה עם נועם, לדעתי... טוב, לא חשוב, אולי אני סתם מדבר."

"מה? תגיד, אני רוצה לשמוע."

"אני חושב שהוא על סמים, ולא סתם משהו קל כמו חשיש, אלא משהו רציני ומאוד ממכר, משהו כמו קוקאין או קריסטל, לא עולה בדעתי שום דבר אחר שיכול לשנות אישיות של בן אדם בצורה כזו."

"אני מקווה שאתה טועה." הנחתי יד על ברכו, "נו, די, אל תהיה עצוב כל כך, אז רבנו קצת, אז מה? אין זוג שלא רב, בוא נלך למיטה ונתפייס."

"בסדר, נתפייס." עלה חיוך על פניו של נאור, ויד ביד הלכנו חזרה למיטה להתפייס.

אחרי שהתפייסנו בהנאה נרדמנו וישנו עד הצהרים, משלימים שעות שינה, והתעוררנו רק כשנועם התקשר לספר לנו איזה כיף בקייטנה ולשאול אם אנחנו מתגעגעים אליו.

"מתגעגעים מאוד מאוד." הבטחתי.

"ומה תקנו לי?" שאל הילד בלהיטות.

"מה אתה רוצה?" צחקתי, למרות שידעתי.

"אתה יודע."

"טוב חמוד, אנחנו כבר נוסעים לקנות לך את הנעלים והתלבושת שרצית."

"תזכור, נעלי כדור רגל עם בולמי זעזועים תוצרת נייק." חזר נועם להזכיר לי בפעם המאה, "וגם תלבושת של סלטיק, ואל תשכח את הגרביים."

"אני לא אשכח חמוד, תמסור ד"ש לסבתא."

נסענו לחנות ספורט שמייבאת תלבושות כדור רגל מקוריות כדי לקנות לנועם את כל מה שהוא הזמין, וגילינו שיש לסלטיק שתי תלבושות - אחת בצהוב ואחת בירוק. קנינו את שתיהן עם גרביים תואמות, הוספנו גם כובע ודגל של סלטיק. אחר כך טיילנו בעיר, מזיעים מחום עברנו את כל הטיילת ברגל, עצרנו לאכול במסעדת דגים ביפו, ואז חזרנו, עייפים ומרוצים והלכנו לנוח כדי שיהיה לנו כוח לצפות בהופעה בערב.

יום לפני המצעד בית הקפה היה מלא עד אפס מקום באנשים שהתכוונו ללכת למצעד הגאווה למחרת, הרוב היו גברים, אבל היו גם נשים, ואפילו כמה סטרייטים. כולם קבלו את הלהקה של מיס אורירי בתשואות סוערות. ההופעה הייתה מדהימה, הלהקה נראתה מרהיבת עין בתלבושות הנשיות, ואור, לבוש בבגדיה ההדוקים של מיס אורירי, סחף אחריו את הקהל וקיבל תשואות סוערות. בית הקפה גרף רווחים נאים, דוד משה ועוזי קרנו מנחת, המלצרים אספו טיפים מלא חופניהם, וערן עלה על גדותיו מרוב אושר.

הקהל התפזר רק בשתיים אחר חצות, ורק אז יכול היה הצוות המותש של הפיצוצייה ובית הקפה להתכנס לאפטר פרטי על גג דירתם של עוזי ומאיר.

ברגע שהגענו נאור נחטף על ידי מכרים ותיקים ונעלם מעיני, כולם סביבי רקדו, שתו ושמחו, ורק אני ישבתי בצד, ראשי סחרחר מעייפות, וקיוויתי שהבלגן יסתיים במהרה ואוכל ללכת סוף סוף לישון.

"אתה נראה עייף." צנח ערן לצידי, וכרך יד על כתפי, התנערתי בבהלה והתרחקתי ממנו, והוא חייך בעצב, "פעם אהבת להתחבק איתי."

"כן, אבל... פעם היה פעם, היום אני עם נאור, והוא קצת קנאי."

"אני מבין." הוא נאנח, "תראה כמה מרץ יש לילדים האלה." העיר בקנאה, "מאיפה יש להם כוח לרקוד בשעה כל כך מאוחרת?"

"אני מתאר לעצמי שחלק מהם מקבלים את המרץ שלהם מסמי מסיבות." שיערתי, "ואם מדברים על סמים, איפה אור?"

ערן נרתע, "איך אתה יודע?"

"אני לא. רק ניחשתי. מה הוא לוקח?"

"קריסטל, אבל זה בשליטה, הוא נשבע לי שהוא מפחית כמויות והבטיח שבארץ הוא לא ישתמש."

"ואתה מאמין לו?"

"לא." הודה ערן, "ולכן חברי הלהקה שומרים עליו לפי התור, אני מקווה שהוא לא יצליח להתחמק מהם."

"יש לך מושג למה הוא התחיל עם זה בכלל?"

"מאותה סיבה שרוב האנשים נעשים מכורים לסמים, בדידות, פחד, רצון להקל את הכאב." הוא קם, "יש לנו עוד שתי הופעות, תחזיק לנו אצבעות." ביקש, ליטף את לחיי והסתלק.

"איזה מסכן." אמר נאור כשסיפרתי לו על השיחה עם ערן, "אני מקווה שהוא יצא מזה יום אחד."

"לפי מה ששמעתי קשה מאוד להיגמל מקריסטל, זה סם מאוד ממכר ותופעות הגמילה קשות מאוד."

"יכול להיות שהוא התמכר בגלל שהוא ראה את התאונה? אולי זה זעזע אותו כל כך עד ש..."

"אור ראה את התאונה?" נדהמתי, "איך אתה יודע?"

רק אז סיפר לי נאור על השיחה שניהל עם אחות חדר המיון, שהייתה כנראה האישה האחרונה ששוחחה עם אור לפני היעלמותו.

"זו בהחלט יכולה להיות הסיבה. למה אתה לא שואל אותו?"

"אני לא מצליח לתפוס אותו לבד, כל הזמן יש סביבו אנשים, אי אפשר לשוחח על נושא כזה באמצע מסיבה."

"כן, נכון. טוב, אולי יזדמן לך לדבר איתו בפרטיות אחרי ההופעה האחרונה שלהם, עד אז הם משגיחים עליו בשבע עיניים."

"אני בכלל לא בטוח שאני רוצה לשאול אותו על התאונה, אולי עדיף להניח לזה." אמר נאור, וכיבה את האור, "יאללה אני הרוס מעייפות, לילה טוב."

יחסית לשעות בהן היינו קמים בבית קמנו למחרת מאוחר מאוד, ואחרי ארוחת בוקר טובה בורוד הצטיידנו במים ובכובעים, והלכנו עם חבורה גדולה של מכרים וידידים למצעד שהיה כל מה שהיית מצפה לו ממצעד גאווה תל אביבי. היה חם ורועש, היו המון בנים יפים עם מעט בגדים, והמצעד היה צפוף, צבעוני ומיוזע, וסך הכול כיף גדול, אם כי מעייף מאוד.

אחרי הצהרים הייתה בורוד עוד הופעה של מיס אורירי ולהקתה, ושוב היה המקום מלא עד אפס מקום, ובערב, לקראת ההופעה האחרונה, הוא היה מלא עוד יותר.

נדמה היה שכול ההומואים של גוש דן הופיעו לחזות בהופעת הפרידה של הלהקה, והיה מה לראות - כוכבת המופע, מיס אורירי המהוללת, נתנה הפעם הופעה שלא תשכח. היא השתוללה על הבמה, נעה בצורה סקסית שהלהיבה את הקהל, ובתירוץ שחם לה נורא היא פשטה מעצמה עוד ועוד בגדים, ואת השיר האחרון - עיבוד קופצני במיוחד לשיר The Mem I love - שיר שקט ועצוב במקור - היא בצעה בעליצות בערום מלא, מה שגרם לקהל להשתולל משמחה, ולמנהל הלהקה שישב לצידי, מודאג יותר ויותר ככל שההופעה הלכה והתחממה, לרוץ לבמה כדי לעטוף את הכוכבת שלו במגבת גדולה ולהעלים אותה מאחורי הקלעים.

"אבל אתה חייב להודות שעם טינה אני נותן הופעה הרבה יותר טובה." צחק אור, אדיש לנזיפותיו של ערן שרתח מכעס עליו, ועל חברי הלהקה הנבוכים, שלא הצליחו למנוע ממנו להסתמם.

"אי אפשר לקחת אותו למלון במצב כזה." התמלא ערן דאגה, והביט בי ובנאור בתחינה.

"אנחנו נשגיח עליו." הבטיח נאור בלי להתייעץ בי קודם, וערן נשם לרווחה. הוא תכנן לקחת את חברי הלהקה, שכולם היו נוצרים, לבקר בירושלים לפני שהם יטוסו בערב חזרה לברלין, והוא חשש שהם יאלצו לבטל את התוכנית בגלל אור.

"מה נעשה איתו?" לחשתי לנאור כשיצאנו משם אוחזים באור שהמשיך לרקוד ולשיר כל הדרך לחדר שלנו - מזל שהוא היה קרוב.

"נשמור עליו עד שהוא יירגע, וניתן לערן וללהקה ליהנות מהנופים של ארץ הקודש. אל תדאג אני אשגיח עליו, אתה לך לישון."

"אתה בטוח? אתה לא עייף?"

"לא, אני בסדר, לך למיטה, תישן." שלח אותי נאור למיטה, וניסה לשווא להושיב את אור על כסא נוח.

אני יודע, לא הייתי צריך לעזוב אותם לבד, אבל הייתי כל כך עייף, זה היה יום ארוך, והייתי ממש מותש. כל מה שרציתי היה לשים את הראש על כרית ולישון, רק אחר כך, בדרך הביתה, הבנתי איך נאור שמר על ערנותו בזמן שאני נשפכתי לגמרי.

אפילוג

למחרת התעוררתי שוב לפנות בוקר. היה עדיין חשוך למחצה, השמים היו כחולים כהים, והכוכבים הלכו והחווירו, נסוגים מפני השמש שעלתה במזרח.

מטושטש עדיין יצאתי החוצה ובהיתי מוקסם בזריחה, תוהה מה העיר אותי כל כך מוקדם, ואז ראיתי אותם. הם הורידו את המזרן מנדנדת הגן שעמדה בין שני דקלים ננסיים, פרשו אותו למרגלותיה, והזדיינו עליו במרץ.

נאור, שבשנים האחרונות סירב בעקשנות להיות פסיבי, עמד על ארבע וגנח בהנאה כשאור זיין אותו בתחת. הוא אף פעם לא נהנה ככה כשאני הצלחתי, רק לעיתים רחוקות מאוד ואחרי תחנונים רבים, לשכנע אותו להניח לי לחדור אליו, אבל עם אור הוא נהנה ועוד איך, זה היה ברור מההתלהבות בה הדף את ישבנו השחום כנגד אברו הוורדרד של אור, משפשף תוך כדי כך במרץ את הזין היפה שלו.

אני זוכר שעמדתי והבטתי בהם, מרגיש קפוא מרוב תדהמה, לא בטוח שאני לא חולם, אבל כנראה שהשמעתי קריאת הפתעה כי נאור הרים את ראשו והבחין בי, עיני נפגשו בעיניו ולרגע הוא נעצר והפסיק, אבל רק לרגע, אחר כך הוא עצם את עיניו והמשיך להזדיין בהנאה, מתעלם ממני לגמרי.

חזרתי לחדר, צנחתי על המיטה, תפסתי את הראש בידיים ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו? לא הייתה לי תשובה, ראשי המה ממחשבות חסרות פשר, ומשום מה לא הצלחתי להתמקד, להתאפס על עצמי ולהחליט מה יהיה צעדי הבא.

אין לי מושג כמה זמן ישבתי ככה, אבל כשיצאתי שוב החוצה השמש כבר זרחה והם נעלמו, רק המזרון שנותר זרוק על הרצפה, למרגלות הנדנדה, העיד שזה קרה במציאות, ולא חלמתי חלום בלהות.

ירדתי למטה אל עוזי ומאיר, וגיליתי את נאור יושב איתם במטבח, ושותה קפה.

"התעוררת סוף סוף." חייך אלי עוזי בתום לב, "איך אתה מרגיש?"

"בסדר, אחלה." עניתי בפיזור נפש, מביט אל נאור שמבטו סירב לפגוש את מבטי, "איפה האורח שלנו?" שאלתי.

"מיס אורירי ישנה את שנת היופי שלי עכשיו." השיב מאיר בניסיון להישמע מבודח, מצליח להישמע בעיקר עצבני, והעביר את מבטו הפיקחי ממני אל נאור, "הכול בסדר?" שאל, מוטרד.

לפני שהספקתי להגיד שלא, שום דבר לא בסדר, צלצל פתאום הנייד של נאור. הוא שלף אותו בחיפזון מכיס מכנסיו, וכמעט שפך על עצמו את הקפה תוך כדי כך, "זה נועם." אמר, ואוטומטית הבטנו שנינו בשעון שהיה תלוי על הקיר, בשעה הזו נועם היה אמור להיות בקייטנה, משחק במרץ כדור רגל, למה הוא מתקשר?

"מה קורה חמוד?" שאל נאור, מחייך קלות, אבל לשמע תשובתו של הילד הרצינו פניו בבת אחת.

"הכול יהיה בסדר חמוד, אל תבכה, אתה תהיה בסדר גמור, כן, אני יודע שכואב לך, אבל..." הוא קם, "תן לי את סבתא." ביקש, והגיש לי את המכשיר, "נועם שבר רגל, הוא עם אימא שלך במיון, תנסה להרגיע את שניהם, אני רץ בינתיים לארוז." אמר, ודהר למעלה.

יחסית לעצמה אימא נשמעה רגועה באופן מפתיע, אבל קולה רעד על סף היסטריה כשסיפרה לי איך נועם שבר את הרגל תוך כדי משחק סוער, והוחש מיד לבית החולים, ומזל שהיא הייתה במסעדה הישנה עם אבא כשהביאו אותו ויכלה להיות לצידו מהרגע הראשון. "כבר עשו לו צילום, ועכשיו עושים לו גבס, הרופאים אומרים שהכול בסדר, אבל כואב לו מאוד, בבקשה, תחזרו מהר הביתה."

"אנחנו כבר בדרך." הבטחתי, וחצי שעה אחר כך כבר חצינו בחיפזון את תל אביב, ודהרנו הביתה, לצפון.

רוב הזמן דיברנו עם נועם בנייד, מנסים להרגיע אותו. שוחחנו גם עם הרופא שגיבס אותו, ועם הורי שהיו רגועים יותר עכשיו, וכשלא דברנו בנייד עם נועם דברנו עליו, וניסינו להרגיע זה את זה, חוזרים אחד באוזני השני על דברי הרופא שאמר שזה שבר פשוט ונקי, יותר סדק משבר, ושילדים בגיל של נועם מחלימים מהר, ובעוד חודש וחצי הוא כבר יוכל לחזור ולרוץ, ולשחק כדור רגל.

רק אחרי שעברנו את הארבל, והכינרת השתרעה מולנו, כחולה ויפיפייה כתמיד, שינה נאור את נושא השיחה ואמר חרש, מבטו נעוץ בכביש, "כשהתחילה ההופעה האחרונה של אור לקחתי חגיגת, בגלל זה היה לי כוח להישאר ער ו..." הוא גישש אחרי משקפי השמש שלו, וחבש אותם, מסתיר ממני עיניו, "אני לא יודע למה זה קרה, לא תכננתי את זה, ולא רציתי שזה יקרה, אבל זה פשוט קרה."

"אני מבין." אמרתי, למרות שלא הבנתי, ובטח לא אבין לעולם. "מאיפה היה לך חגיגת?"

"מישהו נתן לי אותו עוד באפטר פרטי, תכננתי לזרוק אותו, אבל בסוף לא זרקתי, לא יודע למה, חבל שלקחתי אותו."

"חבל." הסכמתי, "לפחות שמת לו קונדום?" שאלתי.

נאור הניד לאות כן, המחשבה עליו מגלגל קונדום על אברו של גבר אחר הכאיבה לי כל כך עד שהייתי חייב לעצום את עיני. שמעתי אותו נאנח באהדה וידעתי שהוא מבין איך אני חש, ומצטער בצערי, וזה ניחם אותי באופן מוזר.

אחר כך הוא שאל אם אני רוצה שניפרד.

"לא יודע, אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו, אני מודאג מידי בגלל נועם, בוא נדבר על זה אחר כך." התחמקתי מתשובה.

"בסדר." אמר נאור, נשמע כאילו רווח לו, ואחר כך הרים את המשקפים על מצחו, מניח לי לראות את עיניו. הבחנתי שהלובן הצח שלהן מוכתם באדמימות.

"אני מצטער שראית את זה." אמר בקול מפוכח.

"שראיתי, לא שעשית?" לא יכולתי להימנע מקורטוב של מרירות להתגנב לקולי למרות שהבטחתי לעצמי להתנהג בצורה מכובדת ולא לעשות סצנות.

"גם שעשיתי." הוא נחפז להוסיף. שנינו ידענו שהוא משקר, אבל בינתיים הוא כבר החנה את הרכב בחניון בית החולים ואנחנו נחפזנו למיון למצוא את נועם יושב על כסא גלגלים, רגלו המגובסת שלוחה קדימה, מנסה להיות גיבור ולא לבכות למרות הכאבים.

באותו יום לא דיברנו יותר על הנושא, רק למחרת בבוקר, אחרי שדוד משה התקשר לשאול מה שלום נועם ודיווח לנו שאור עם הלהקה שלו כבר על המטוס בדרך לברלין, אזר נאור עוז ושאל אותי שוב מה אני רוצה שיהיה איתנו?

"לא יודע, ומה אתה רוצה?"

"שהכול יהיה כמו קודם, שתשכח מה שקרה."

"בסדר." אמרתי, אחרי שיקול דעת קצר. זו סתם הייתה העמדת פנים. ידעתי מה תהיה תשובתי עוד לפני שהוא סיים לשאול את שאלתו, "הכול יהיה כמו קודם, אבל..." רציתי להגיד שגם אם אני עדיין אוהב אותו ולא רוצה שניפרד אני לא חושב שאני אוכל לשכוח מה ראיתי, אבל נועם צעק מהחדר שלו שהוא רוצה פיפי, ושנבוא לעזור לו להגיע לשירותים, ואחר כך אימא של נאור התקשרה לשאול מה נשמע, ואחר כך שאדי התקשר לשאול משהו בקשר למסעדה והייתי חייב לנסוע לשם כדי להראות לו... רק בסוף אותו יום, כשהתכוננו לשינה, היה לנאור זמן לשאול אותי מה רציתי להגיד.

"מתי?" התפלאתי. 

"הבוקר, אחרי שאמרתי לך שאני רוצה שתשכח מה שקרה, ושאני רוצה שהכל יהיה כמו קודם, אמרת שבסדר, הכול יהיה כמו קודם, אבל, ואחר כך נועם רצה פיפי, ואימא שלי התקשרה, ונסעת למסעדה, ובסוף לא אמרת לי אבל מה, אז מה רצית להגיד?"

משכתי בכתפי וכיביתי את האור, "לא יודע, שכחתי." שיקרתי, "בוא נישן, אני מת מעייפות."

"גם אני, לילה טוב שלומי." התכרבל נאור בזרועותיי, משלב את רגליו ברגלי כמו שעשה תמיד לפני השינה.

"לילה טוב נאור." השבתי, וכמו תמיד משכתי את השמיכה על שנינו, הנחתי יד על הקימור המוכר של בטנו, ונרדמתי.

1. הפחדן

1. פחדן

שנתיים לפני לידתי נולד להורי בן בכור שנפטר בינקותו ממוות בעריסה. מאז מות בנה הבכור אימי לא חזרה לעצמה, ההלם של מותו גרם לה לדיכאון כבד שהיא התאוששה ממנו חלקית רק אחרי לידתי. המוות הפתאומי של אחי הבכור הטיל את צילו הכבד על כל ילדותי. גדלתי עם אימא שקטה ועצובה, שונה מאוד מהתמונות מימי נעוריה בהן היא נראית עליזה וחייכנית.

מאז שהגחתי לחלל העולם, תינוק בריא, שמנמן וטוב מזג, הורי ריחפו מעלי מלאי חרדה, השגיחו על כל אחת מנשימותיי, לא זזו ממני יומם ולילה, נבהלו מכל שיעול ועיטוש שלי ושמרו עלי מכל משמר.

גדלתי עטוף  בצמר גפן, ילד מבוהל וחששן שלא זז בלי אימא, ואת כל ילדותי ביליתי בכלא של אהבתה, אסיר של פחדיה. הייתי בן יחיד, ומאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאני אחראי לאושרה של אימא, ועלי מוטלת החובה לשמח אותה, ולהרגיע את פחדיה. מה פלא שגדלתי להיות פחדן וחששן בדיוק כמותה?

רק אחרי שמלאו לי שש עשרה וכבר הייתי גבוה יותר מאימא התחלתי להתמרד נגד הפיקוח ההדוק שהושת עלי, וניסיתי לנתק בזהירות את חבל הטבור שקשר אותי לבית. גם אחרי שכבר התחלתי להתגלח ונעשיתי גבוה וחזק יותר מאבא אימא עדיין התייחסה אלי כאל ילד, לא הניחה לי להתרחק ממנה, והתייסרה בפחדים לא הגיוניים כל פעם שיצאתי מהבית.

בכיתה י"א התמרדתי והחלטתי שהשנה אני יוצא עם כולם לטיול שנתי בנגב. אימא נפגעה מאוד ופרצה בבכי כשהפעם עמדתי על דעתי, ולא ביטלתי את רצוני בפני רצונה. בזמן שארזתי את התרמיל והתכוננתי לצאת לטיול היא התייפחה והתאבלה עלי, מתנהגת כאילו  לינה מחוץ לבית תביא חלילה למותי. אם אבא לא היה תומך בי ומעודד אותי בטח הייתי נשבר ומוותר, למזלי הוא הבין שההגנה המוגזמת על שלומי מזיקה לי וצריך לאפשר לי לצאת מהבית ולהתנסות בחיים עצמאיים. ראיתי שהוא חרד לי לא פחות מאימא, אבל בניגוד אליה הוא למד להתגבר על פחדיו, והצליח להרפות ולתת לי יותר חופש.

הקשיים האמיתיים התחילו כשעמדתי להתגייס. עוד לפני שלמדתי ללכת אימא כבר החלה לחרוד לגורלי כשאהפוך לחייל, ומיד כשקיבלתי את הצו הראשון היא החלה לסבול מהתקפי חרדה, והתלוננה על מחושים בליבה. שנה אחר כך כבר הייתה לה חוות דעת מלומדת משלושה רופאים - מומחה לב, רופא פנימי ורופא נפש - שאישרו לה כולם, כל אחד מנימוקיו הוא, שאם בנה יחידה ישרת חלילה רחוק מהבית היא לא תוכל לעמוד במתח וחייה יהיו בסכנה.

זו הסיבה שלמרות שבריאותיי הייתה תקינה לגמרי, וחוץ מקצת עודף משקל הייתי כשיר לגמרי לשרת שירות קרבי, עבר עלי שירות צבאי משעמם ונטול סכנות שאת רובו העברתי במטבח של פיקוד צפון. במקום להפעיל נשק טרחתי על הכנת אוכל לחיילים שיצאו להגן על הגבול, מניחים אותי מאחור, תקוע בין הסירים והמחבתות. הם יצאו להגן בגופם על המולדת, ישנו באוהלים אכלו מנות קרב והגיעו הביתה לעיתים רחוקות,  ואילו אני ישנתי יום יום במיטת ילדותי, אכלתי יותר מידי, והסכנות היחידות שאיימו עלי היו שריטה באצבעי כשחתכתי סלט, או כוויה מנתזי שמן כשטיגנתי צ'יפס.

המצב לא השתפר גם אחרי שהשתחררתי מהצבא. אולי, אם אבא היה בריא יותר, והמסעדה הייתה מצליחה יותר, הייתי יכול להגשים את חלומי, עוזב את הבית ועובר לגור בתל אביב, אבל עוד בחופשת השחרור שלי אימא הכריזה שהיא ואבא חולים ומותשים, והגיע הזמן שאטה שכם ואעזור להם עם המסעדה. הבטתי באבא במבט אומלל, מקווה שהוא יבוא שוב לעזרתי, אבל הפעם הוא שתק, ורק העיר חרש שתל אביב רחוקה ויקרה, ואני עוד צעיר מאוד, ואולי זה לא יהיה רעיון רע כל כך אם בשנה שנתיים הבאות אשאר עוד קצת איתם, אעבוד איתו בבקרים במסעדה, ובערבים אלך ללמוד בקורס טבחות במלון תדמור בחיפה.

לא הייתי מסוגל להתמודד עם שניהם ולכן נכנעתי למבטו המפציר של אבא, ולפחדיה של אימא, פחדים שחלחלו אלי מאז לידתי והפכו גם אותי לפחדן, ויתרתי על חלומי לפרוש כנפיים ונשארתי בבית, ממשיך לישון בחדר בו גדלתי, ולחלום כמו ילד מתבגר על עצמאות ואהבה.

סיימתי את הקורס בתדמור, קיבלתי תעודת שף ובהדרגה עמסתי על כתפי את נטל ניהול המסעדה. אחרי מספר שנים המצב הכלכלי שלנו השתפר ואפילו העזתי לעבור לדירה משלי, לא רחוק מבית הורי, אבל עדיין חשתי כמו כישלון, ושנים אחרי אותה שיחה עוד גיניתי את עצמי על פחדנותי. אפילו לצאת מהארון לא היה לי אומץ ולולא אבא שאזר עוז ושאל אותי בתום יום עבודה, כששטפנו יחד את המסעדה, אם אני לא יוצא עם בנות כי אני מעדיף גברים, בטח הייתי נשאר בארון עד היום. גם אחרי שאבא שאל אותי ישירות לא העזתי להביט בעיניו הטובות, הרכות, ולהגיד לו שאני הומו. הייתי כבר בן עשרים ושמונה, אבל נהגתי כילד מפוחד ורק הנהנתי, מבויש, ותקעתי מבט ברצפה הרטובה. "אתה רוצה שאני אספר לאימא?" שאל אבא כשיצאנו לכיוון הבית.

"כן." לחשתי והסמקתי.

אבא ליטף את כתפי ברוך, "אתה ילד טוב שלומי." אמר, "בבקשה, תיזהר."

"אני נזהר." אמרתי, ויותר לא דיברנו על הנושא.

ואכן נזהרתי, כל כך נזהרתי עד שחיי המין שלי היו שוממים כמו מדבר סהרה באוגוסט, והיו בהם יותר פנטזיות וירטואליות ומשאלות לב מאשר מציאות ממשית. רק בצבא הרשיתי לעצמי להתפרע מעט, אבל אחר כך חזרתי הביתה, וחוץ מקצת סקס עם כמה ארוניסטים נשואים, מפוחדים עוד יותר ממני, לא חוויתי כלום - לא אהבה, לא זוגיות, רק סקס חפוז, חנוק מאשמה.

עד שפגשתי את נאור התאהבתי רק פעמיים, ותמיד בגברים נשואים שלא יכלו לאהוב אותי בחזרה. הראשון פחד מאשתו וחשש לאבד את ילדיו וברגע שאמרתי לו שאני אוהב אותו ניתק איתי קשר, והשני פחד מהוריו פחד מוות, ואחרי שאזר סוף סוף עוז להתגרש ברח לחו"ל כדי לחיות שם כרצונו. הייתי שמח לבוא איתו, אבל הוא לא ביקש, ואני פחדתי להציע וגם אם הייתי מציע והוא היה מסכים, החיים בחוץ לארץ הפחידו אותי, ולא העליתי על דעתי איך אוכל להתרחק כל כך מהורי.

בסתר המשכתי לחלום על תל אביב - שמעתי שאפשר לנשום שם, לחיות בגלוי, לאהוב גברים בלי בושה, אבל איך אוכל לעזוב את הורי? מי יעזור לאבא במסעדה, ואיך הוא יוכל לטפל לבדו באימא?

בגלל הדאגה להורי ויתרתי מראש על חלומותיי הצנועים, ואחרי שהגבר האחרון שאהבתי ברח מהארץ הסתפקתי בסקס חסר מגע עם אנשים וירטואליים. חיי האהבה והמין שלי התקיימו באמצעות המחשב שגם אותו העזתי להדליק רק בלילה, אחרי שהורי נרדמו.

כמו הרבה הומואים גם אני שקרן מוכשר ביותר, ויודע להסוות יפה את רגשותיי האמיתיים, כלפי חוץ שידרתי ביטחון עצמי של בעל בית, מנהל ואיש עסקים, אבל בליבי פנימה ידעתי שאני פחדן ותיעבתי את עצמי.

רק אחרי שמלאו לי שלושים, ודעתי התיישבה מעט, עלה בדעתי שזו לא רק אשמתי, יכול להיות שאם לא הייתי סופג מאז לידתי את החרדות של אימא ואבא הייתי נעשה אדם אמיץ יותר, ועדיין בזתי לעצמי על פחדנותי, אבל מצד שני, אם הייתי מתעקש לפרוח מהקן לא הייתי פוגש אף פעם את נאור, אז אולי בכל זאת לא הייתי כישלון גמור?

ברגע שנאור נכנס למסעדה שלי, מאיר אותה בנוכחותו כמו קרן שמש ביום גשום, ידעתי שאם גם הפעם אניח לפחד למשול בי לא אסלח לעצמי לעולם, ולראשונה בחיי העזתי לקום ולעשות מעשה.

כמובן שלא יכולתי להתנפל עליו מיד, התקרבתי אליו אט אט, בחשאי, קודם מתיידד איתו בזהירות, רוכש את אמונו, בודק אם חושי לא הטעו אותי וגם הוא הומו.

נכון, מאז ומתמיד הגיידאר שלי היה אמין מאוד, אבל כל כך הוקסמתי מנאור, מפניו היפות השחומות, ומגופו הדק החינני, עד שחששתי שאני רואה מהרהורי ליבי. לקח המון זמן עד שהרהבתי עוז להציע לו עבודה, ועבר עוד חודש לפחות עד שהצלחתי לאזור די אומץ כדי לנשק אותו.

הייתי מוכן נפשית שהוא ידחה אותי, או גרוע מכך, יניח לי לגעת רגע בחלום, ומיד אחר כך יתנכר לי. יגיד כמו רבים לפניו שאני אמנם בחור חמוד, אבל אני לא עושה לו את זה מסיבה זו או אחרת.

כבר דחו אותי פעמים רבות בעבר מסיבות של עודף משקל, גיל, חוסר התאמה או סתם בלי הסברים, ולא הייתי מתפלא אם זה היה קורה גם עם נאור יפה התואר, אבל למרבה תימהוני הקשר איתו נמשך עוד ועוד. הוא שמח להניח לי לאהוב אותו, נפגש איתי שוב ושוב, סיפר לי על עברו, הציג בפני את נועם בנו, ואת הוריו ואחיו, העביר את חפציו לדירתי, ובהדרגה, במקום לזנוח אותי כמו שחששתי הוא נכנס יותר ויותר עמוק לחיי ולליבי, ופתאום, בוקר שבת אחד, אחרי שהתעוררתי לצידו של נאור בגלל נועם שקפץ למיטה שלנו, צוחק, ודרש חביתה ושוקו, קלטתי שבאורח פלא החלומות שלי הפכו למציאות, ורק אז הבנתי מה אימא הרגישה אחרי שנולדתי והתחלתי לפחד באמת.

2. סיכונים

רק בפגישה השנייה או השלישית שלנו הוא סיפר לי על נועם, והסביר איך קרה שהוא מגדל לבד את הילד. "למרות שבעצם בלי אימא לא הייתי מצליח להסתדר." הודה, "למזלי נועם ממש חמוד, והיא אוהבת אותו מאוד, אבל היא כבר לא אישה צעירה ויש לה עוד המון נכדים, מזל שאחותי עוזרת גם כן, אחרת לא הייתי יכול להיפגש אתך כל כך הרבה."

"אז למה שלא תביא אותו אתך." פלטתי, ומיד נבהלתי והוספתי שזו רק הצעה, ואם הוא מעדיף שהילד לא ידע אז...

"נועם יודע שאני הומו, אף פעם לא הסתרתי את זה ממנו. כשהיינו בתל אביב כל החברים והמכרים שלי היו הומואים. הוא מבין שיש כל מיני סוגים של זוגות ומקבל את זה באופן לגמרי טבעי." הסביר נאור והתחיל לספר לי על הפיצוציה, ועל משה וסמי, ואמיר וניצן, ועל בועז שמת לפני שהספיק לגור בדירה מעל הפיצוציה, וכמה היא מקסימה, והבטיח לי שניסע לשם בקרוב ונתארח אצל עוזי ואצל מאיר.

"מי זה מאיר?" התפלאתי.

"העורך דין של בועז, הוא היה איתו יחד בצבא והכיר גם את אחיו של עוזי שנהרג במלחמת לבנון. אה, ויש גם את הסיבוך הזה עם מתן, הבן של עוזי ש..." עד שהוא גמר לספר לי על כולם ראשי הסתחרר.

"איזה טלנובלה, ואיזה מזל שמתן מצא את האבא הביולוגי שלו שהסכים לתרום כליה לאחותו, אני לא בטוח שהיה לי אומץ לעשות דבר כזה."

"אם אתה אוהב מישהו אתה מעז לקחת סיכונים." אמר נאור, "גם אני די פוחד מבתי חולים, אבל אם חלילה נועם..." הוא קפץ את אגרופיו, נשם נשימה עמוקה ואחר כך שאל אם הוא יכול לגלות לי סוד שרק מעט מאוד אנשים יודעים.

הנהנתי, ואחרי שנאור השביע אותי שבחיים אני לא אגיד משהו ליד הילד, ואשמור את הסוד רק לעצמי, הוא גילה לי שהוא לא בטוח שהוא אבא של נועם. "זאת אומרת, בטח שאני אבא שלו, אני מגדל אותו כמעט מאז שהוא נולד, ואני מוכן לעשות הכול בשבילו, אני ממש ממש אוהב אותו, בחיים לא האמנתי שאפשר לאהוב ככה מישהו, אבל עד שאני לא אעשה בדיקה גנטית אני לא יכול להיות בטוח שהוא ואני... ש..."

"עדיף שלא תעשה." אמרתי מיד, "אם אין סיבה בריאותית אז עדיף לא לחפור בעניין הזה, אתה אוהב אותו כמו אבא וזה מספיק, יש דברים שלא צריך לדעת."

"אתה צודק, זה בדיוק מה שגם אני חשבתי." נשם נאור לרווחה, ועוד באותו סוף שבוע הוא הביא את נועם לדירתי.

הילד בילה איתנו את סוף השבוע, ובהתחלה הייתי קצת מתוח לידו, לא היה לי שום ניסיון עם ילדים. הילדים היחידים שהכרתי היו ילדים שבאו לאכול עם הוריהם במסעדה, רובם היו מציקים ובכייניים, הם תמיד הפילו אוכל, ושפכו את השתייה, ולא רצו לאכול את האוכל של המבוגרים, כולם היו נושמים לרווחה כשהם היו מסתלקים לדרכם עם הוריהם המותשים.

גם נועם היה קצת ביישן ומסויג בהתחלה, ומזל שהצעתי לו לעזור לי להכין ארוחת ערב. אחרי שהעמדתי אותו על כסא, חגרתי אותו בסינר, והנחתי לו לעזור לי להכין סלט וחביתה, ואפילו טוסטים, הוא הפשיר וגיליתי להפתעתי שאני נהנה לבלות איתו.

בשבת הלכנו איתו לטיול על הטיילת של האפיפיור, לימדתי אותו להקפיץ אבנים על המים ואחר כך עשינו פיקניק ושחקנו מחבואים, היה כיף אדיר, מאז שהייתי ילד לא נהניתי כל כך. במוצאי שבת, אחרי שנועם נרדם, נאור התלונן שאני מזניח אותו ומתייחס רק אל הילד, וכשהתחלתי להתנצל הוא התפוצץ מצחוק ואמר לי שאני טמבל מתוק.

ביום ראשון בבוקר לקחנו יחד את נועם לגן ולפני שהוא יצא מהמכונית הוא נישק אותי ואחר כך את נאור, איחל לשנינו בכובד ראש מקסים יום נעים, ורץ אל הגננת שנראתה שמחה מאוד לראות אותו.

"הוא ממש מדהים." אמרתי לנאור כשחזרנו יחד למסעדה, "ואתם ממש דומים, רק שהוא הרבה יותר חמוד." הוספתי, צוחק.

"נכון." הסכים נאור, ואז הניח את כף ידו על ברכי והביט בי במבט רציני, "הורי מתכננים למכור את הבית שלהם וללכת לגור אצל אחי הגדול, יש לו דירה נפרדת בשבילם מתחת לבית שלו, וזה אומר שאני צריך..."

"אתה לא צריך כלום, פשוט תבואו לגור אצלי." אמרתי מהר, בלי לחשוב קודם, ומיד הרגשתי איך כל הדם אוזל מפני מרוב פחד. בדרך כלל לא הייתי פזיז כל כך, ליבי פעם כל כך חזק עד שכמעט פרץ מחזי כשהמתנתי במתח לתשובתו של נאור. 

"ומה עם הוריך? מה הם יגידו?" שאל נאור, בוחן את פני בדאגה.

"אני בן שלושים ושלוש נאור, אני כבר לא צריך לבקש רשות מהורי."

"בכל זאת, כדאי שתדבר אתם לפני שנתחיל לגור יחד." התעקש נאור.

"בתנאי שתבואו איתי, נספר להם יחד."

"מה, אתה רוצה שגם נועם יבוא?"

"בטח, מה השאלה, הרי גם הוא יבוא לגור איתי." אמרתי, ומהר, לפני שאאבד את אומץ ליבי, התקשרתי להורי ושאלתי אם אני יכול לבוא בערב עם חבר שאני רוצה שהם יפגשו.

"איזה חבר?" שאלה אימא בעצבנות. מעולם לא הבאתי אף אחד הביתה, והיא לא שאלה אף פעם למה אני חי לבד, ולא הציקה ושאלה מתי אביא לה נכדים. הנחתי שאבא סיפר לה שאני הומו, ושהיא נבוכה מכדי לדבר על הנושא, ושמחתי על כך. אימא עשתה מהומה שלמה סביב בריאותי, וטרחה לוודא שאהיה לבוש כהלכה, ואוכל היטב, אבל לא שאלה כלום על חיי האהבה שלי, הייתי אסיר תודה על כך.

"שמו נאור, הוא גם מטבריה, יש לו ילד קטן ואנחנו רוצים לגור יחד."

"לגור יחד? מה זאת אומרת לגור יחד?" נחרדה אימא, "ומה עם האימא של הילד? יש לו בכלל אימא?"

"בטח שיש לו, אבל... נדבר על זה בערב. להתראות." סגרתי והחלפתי מבט עם נאור שנראה נבוך מעט, "הוריך לא יודעים עלי ועליך?" שאל.

משכתי בכתפי, "אנחנו לא מדברים על דברים כאלה, והאמת שעד היום לא הכרתי להם אף אחד... הם תמיד היו נשואים ובארון... אתה הראשון ש..."

"ואני מקווה שגם האחרון, אבל למה אתה מתכוון דברים כאלה?" חקר נאור.

"נו, אתה יודע, דברים." ניסיתי להתחמק.

"לא יודע, על איזה דברים אתה מדבר?" התעקש נאור להבין, והניח יד על לחיי, "מה תגיד להוריך עלי?" שאל ברוך.

"שאני... שאנחנו..." לא הצלחתי להגיד יותר כלום, ובמקום לנסות להסביר לקחתי את כף ידו והנחתי אותה על חזי. "אני פוחד." אמרתי.

"פוחד ממה? ממני?" השתומם נאור.

"פוחד להגיד לך מה אני מרגיש."

"אם אתה לא מרגיש שאתה אוהב אותי כמו שאני אוהב אותך אז אתה פוחד בצדק." הצטחק נאור.

"למה? מה תעשה לי?" חייכתי בהקלה, וחמימות נעימה התפשטה בכל גופי.

הוא הדיף אותי למחסן האפלולי, דחף את ידיו מתחת לחולצתי, ונישק אותי בכוח. "וזו רק ההתחלה." גיחך, וצבט את ישבני.

"נו, די, תפסיק נאור." מחיתי ונצמדתי אליו מכף רגל ועד ראש, "עוד..." דרשתי, וגם קיבלתי.

בהמשך אותו יום אימא התקשרה אלי לפחות עוד שלוש פעמים, ושאלה מה להכין, ואיזה אוכל החבר שלי אוהב, ומה מותר לשאול אותו, ומה עלול להעליב אותו, והאם גם הילד יבוא, ובן כמה הוא, ומה הוא אוהב לאכול... משיחה לשיחה השאלות שלה היו הזויות יותר, ולמרות ניסיונותיי להרגיע אותה היא נשמעה לי כל פעם יותר מבוהלת ויותר עצבנית.

"אימא, די, תירגעי." התחננתי, "הוא סתם בחור צעיר ונחמד, ואת לא צריכה להכין שום דבר כי אכלנו כבר במסעדה, אז אני מבקש ממך..."

"עד כמה הוא צעיר?" נכנסה אימא לדברי, נחרדת.

"הוא צעיר ממני באיזה שנתיים שלוש, זה הכול, נו, די כבר, תירגעי או שאני מבטל הכול." איבדתי את סבלנותי.

אימא התחילה לבכות, ואבא לקח את הטלפון ושאל מה קורה, ולמה אנחנו רבים. הסברתי לו, והוספתי שנביא איתנו גם את הבן של נאור.

"נאור? אתה מתכוון למלצר החדש ששכרת?" אמר אבא בהקלה, "למה לא אמרת מיד, הוא בחור מאוד נחמד ובכלל לא טיפש, אתה יודע שאימא למדה בבית ספר עם הדודה שלו, האחות הגדולה של אבא שלו?"

"לא, לא ידעתי." אמרתי בהקלה, "לא ידעתי אפילו שפגשת את נאור."

"כן, עברתי במסעדה כשחזרתי לפני שבועיים מצילום רנטגן, אתה בדיוק נסעת אז לסדר משהו, דיברנו קצת על המסעדה, לדעתו אתה צריך לפתוח עוד סניף של המסעדה במרכז העיר ואני חושב שהוא צודק."

"כן? אין בעיות, ברגע שאני זוכה בפיס אני רץ לפתוח עוד סניף." צחקתי, כי נאור כבר דיבר איתי על הרעיון הזה, שעסקית אולי היה הגיוני, אבל היה בו משום סיכון שהפחיד אותי מאוד. "הוא באמת נחמד ויש לו המון מרץ ורעיונות טובים. נדבר על זה בבית, ובינתיים תעשה מאמץ להרגיע את אימא, היא משגעת אותי."

"אל תתעצבן, אימא נלחצת קצת מזה שתביאו אתכם ילד קטן, אבל אל תדאג, אני בטוח שהכול יהיה בסדר." הבטיח אבא, ובאמת, כשהגענו בערב לבית הורי הכל היה בסדר.

אמנם ברגע הראשון עברו עלינו כמה דקות של מבוכה, וברור היה שאימא מתוחה, אבל למרבה המזל נועם, שהיה אז כמעט בן חמש, וניחן אפילו בגיל הזה בכישרון הנדיר לשבות את ליבן של נשים, ולהקסים אותן בלי שום מאמץ, התיישב לידה בטבעיות גמורה, אכל בתיאבון שתי פרוסות מעוגת הגבינה שהיא אפתה באותו בוקר, החמיא לה בחן, ואחר כך הזמין אותה לצפות איתו בסרט מצויר בטלוויזיה, ישב לצידה על הספה, הסביר לה את העלילה, צוחק מלא פיו מתעלולי הגיבורים המצוירים וגורם לה לצחוק בקול יחד איתו, דבר שלא ראיתי אותה עושה מעולם.  

אימא העניקה לנועם את כל תשומת ליבה, ובפעם הראשונה בחיי לא הייתי במוקד התעניינותה, ויכולתי לשבת עם אבא ונאור ולדבר על עסקים בלי שהיא תתערב.

באותו ערב נאור סיפר לי שהוריו חילקו את הכסף שקיבלו ממכירת הבית בינו ובין אחיו, ושהוא רוצה להשקיע את הכסף בפתיחת עוד סניף של המסעדה.

"אתה רציני?" נדהמתי, "אתה רוצה שאני ואתה..."

"כן, למה לא?" התערב אבא, "לדעתי זה רעיון טוב."

"כן, אבל מה אם זה לא יצליח? מה אם נשקיע ובסוף נפסיד הכול?"

"ומה אם לא? אם לא תנסה לא תדע, מי שלא מעז ומסתכן לא מרוויח." הפתיע אותי אבא.

"נכון." הסכים נאור, והוסיף שהוא רוצה שנעשה עסקים בלי קשר למה שיקרה ליחסים הפרטיים שלנו. "לפני שנתחיל נחתום על חוזה ונעשה הכול בצורה חוקית ומסודרת." אמר, וזה בדיוק מה שעשינו.

במשך כמה שנים היינו נורא עסוקים, עברנו לגור יחד ובמקביל נעשינו שותפים לעסקים, ולמזלנו אבא ואימא נרתמו לעניין, ועבדו קשה בדיוק כמונו.

אני מודה שלקחנו סיכון כשנעשינו לא רק בני זוג אלא גם שותפים בעסק, אבל גם להיות בני זוג כשאני הבוס והוא עובד שלי לא היה רעיון מוצלח כל כך. עדיף היה שנהיה שותפים שווי זכויות. זה לא היה קל, עברו עלי הרבה לילות של דאגה וחששות, אבל הצלחנו, בעיקר בזכות המרץ והאופטימיות של נאור, והעזרה העצומה של הורי. בהתחלה אפילו גרנו איתם כדי לחסוך בשכר דירה. אבא תרם לנו מהניסיון הגדול שלו כבעל מסעדה ועבד קשה לא פחות מאיתנו, ואימא עזרה המון בכך ששמרה על נועם כשאנחנו היינו עסוקים. הוא נקשר אליה מאוד, והתחיל לקרוא לה סבתא ובתור סבתא היא הייתה הרבה יותר מוצלחת מאשר אימא, הרבה פחות לחוצה ומלחיצה, היה תענוג לראות איך היא ונועם נהנים זה מזה.

במשך כמה שנים, למרות שעבדתי ממש קשה, הייתי מאושר מאוד, כל כך מאושר עד שכמעט הפסקתי לפחד.

אחרי שביקרתי בתל אביב עם נאור ונועם וזכיתי להכיר את כל החברים התל אביביים שלו הפסקתי אפילו להצטער שלא עברתי לגור בנעורי בתל אביב. נכון שהיא עיר מדהימה, ואני וסמי נעשינו חברים ממש טובים, ותמיד היה כיף לשבת בורוד להיות לשם שינוי אורחים, ולא מארחים, ולגנוב מהם רעיונות, אבל הכול בתל אביב זז מהר מידי לטעמי. נחמד לבלות שם מידי פעם, אבל לא הייתי רוצה לגור במרכז הארץ, צפוף ולח מידי, אני מרגיש יותר טוב בצפון. גם גיא ועודד חושבים כמוני וגם הם מעדיפים לגור בצפון, אני ממש אוהב אותם, ותמיד שמח לפגוש אותם. נעשיתי חבר של שניהם והם היו הראשונים שהתקשרתי אליהם כדי לברר מה בדיוק היה טיב הקשר בין נאור לאור כשהם גרו פעם יחד, ולהתייעץ איתם אם אני צריך להתחיל לדאוג בגלל שאור חזר לארץ.

שמור     בטל
3. עכשיו הבנת?

בהתחלה חששתי כל הזמן שיום אחד זה ייגמר, הייתי משוכנע שעוד מעט ימאס לו ואז הוא יגיד לי שאנחנו צריכים לדבר, יספר לי שאני בחור מקסים, והוא מאוד מעריך אותי, והיה נעים מאוד, אבל זהו, נגמר, שלום ותודה, והבטחתי לעצמי לנהוג באיפוק ולשמור על כבודי העצמי, אני לא אבכה ולא אתחנן, ובשום פנים ואופן לא אניח לו לראות שליבי נשבר.

הזמן חלף ולאט לאט הפחד הזה נרגע ובסופו של דבר נעלם. החודשים הצטברו לשנים, האהבה שלנו התבססה, הזוגיות התייצבה, ונראה היה שהקשר שלנו, שמהתחלה היה רגוע ויציב, משביח והולך, ואין שום דבר שיכול לפגוע באושרנו, ואז הגיע מייל מסמי שבישר לנאור שאור חזר לארץ, והוא יופיע בורוד עם הלהקה שלו, וגם אנחנו מוזמנים. למייל הייתה מצורפת תמונה של המודעה שהוא הכין לכבוד ההופעה בורוד. במודעה נראתה להקת דראג אופיינית – מספר גברים מחייכים לבושים תלבושות מוגזמות של נשים, עטויים שפע של תכשיטים, מרוחים בשכבות של איפור ותסרוקות ענקיות מתנוססות על ראשם. הם היו כל מה שאתה מצפה מאמני דראג. היוצאת מהכלל הייתה הזמרת הראשית, מיס אורירי, היא הייתה לבושה שמלה שחורה חלקה, צמודה לגוף ארוך ודק, רעמת שער בהיר מעטרת את פניה היפות, נראית יפה ועדינה ומאוד נשית, לולא המייל של סמי שציין בפירוש שזה אור הייתי משוכנע שזו באמת אישה.

נאור לא סיפר לי הרבה על העבר שלו בתל אביב, רק כמה פרטים כלליים מאוד, ואני לא ביקשתי ממנו אף פעם לפרט יותר.

ידעתי שהוא היה פרוע במקצת בנעוריו, וזה הספיק, העדפתי לא לדעת  יותר על העבר, גרסתי שעדיף להתרכז בהווה.

כל מה שידעתי על אור המסתורי היה שהוא עבד כמלצר בורוד, ובמשך זמן מה, כשנועם היה תינוק, הוא ונאור היו שותפים לדירה. אור עזר לנאור לטפל בנועם, ואחר כך עזב כדי לגור עם החבר שלו.

סמי פלט פעם כבדרך אגב שאור עזב את הארץ אחרי שהחבר שלו נהרג בתאונה שגם נאור היה מעורב בה, אבל זה קרה מזמן, כשרק הכרתי אותו, והוא אף פעם לא ציין שאור היה יפה תואר עד כדי כך, או שעסק בהופעות דראג.

בזמן שישבתי ובהיתי בתמונה של מיס אורירי נאור חזר הביתה, ראה במה אני מסתכל, ומיד כיבה את המחשב, ושאל בצורה די מעליבה למה אני בודק לו את המיילים.

"אני לא בודק לך מיילים." נפגעתי, "המיילים שלך בכלל לא מעניינים אותי, שכחת שביקשת ממני לבדוק אם קיבלנו כבר את הקבלה על המזגן החדש?"

"אז למה פתחת את המייל מסמי?" התעצבן נאור, "זה המייל שלי, לא שלך!"

לרגע עמדתי אילם מפליאה, נדהם מההתנפלות הזו שכל כך לא התאימה לנאור. אף פעם לא היו לנו סודות זה מזה, המחשב עמד בחדרון קטן ששימש לנו מעין משרד והיה משותף לשנינו, ובכלל לא עלה בדעתי שאסור לי לקרוא מייל ששלח לו ידיד משותף. בהתחילה לא הבנתי מה מרגיז אותו ונפגעתי, עד שפתאום קלטתי שהוא לא כועס עלי בגלל המייל הטיפשי הזה, הוא כועס כי הוא פוחד, ומיד הסתלקתי משם והתקשרתי לעודד ולגיא לברר מה הקטע עם האור הזה.

גיא אמר שהוא לא הכיר את אור כל כך טוב כי הוא ועודד עזבו את תל אביב קצת אחרי שאור התחיל לעבוד כפיקולו בורוד, אבל עד כמה שהוא זוכר אור היה בחור נחמד ועדין, קצת נשי, אבל חמוד מאוד, וכמה חבל שהחבר שלו, שהיה הטבח של ורוד, נהרג בצורה טראגית כזו, ומזל שנאור שישב לצידו יצא רק עם רגל שבורה, והעביר את הטלפון לעודד.

"כשאור התחיל לגור עם נועם ונאור כבר לא גרנו בתל אביב, וכל מה שאני מספר לך זו רכילות ששמעתי מאחרים שאמרו לי שנדמה להם שלנאור יש איזה קראש קטן על אור." הצטחק עודד, "סיפרו לי שכמה זמן הם אפילו ישנו באותה מיטה, אבל כנראה שזה לא היה רציני כי אחר כך אור עזב כדי לגור עם מיכה, מעניין למה הוא התאבד?"

"מיכה התאבד? חשבתי שהוא נהרג בתאונת דרכים."

"כן, אבל לפי מה ששמעתי התאונה קרתה אחרי שהוא ואור רבו, בגלל זה אור הלך לישון אצל נאור, וכשלמחרת בבוקר מיכה בא לבקש ממנו שיחזור הוא סירב, ואז מיכה הציע לנאור טרמפ לורוד, ובדרך תקע את האוטו בכוונה בעץ, אבל יכול להיות שזה בכלל לא נכון, אתה יודע כמה אנשים אוהבים לרכל. למה אתה לא שואל את נאור? הוא היה שם והוא בטח יודע יותר ממני."

"אני לא יכול לשאול אותו, אנחנו ברוגז." הודיתי, וסיפרתי לו על המייל מסמי, ועל התגובה המשונה של נאור.

עודד הרצין. "זה לא נשמע טוב, אולי תתקשר לסמי לשאול יותר פרטים." הציע.

"אני אחשוב על זה." אמרתי, מתאפק לכבוש את הפאניקה שגאתה בי. אחרי שסגרתי את הטלפון, נשכבתי על המיטה, והתאמצתי להירגע ולהסדיר את נשימתי, למלא את הראות ולנשום מהסרעפת, ככה לימדה אותי המורה הנערצת שלי לפילאטיס.

נאור נכנס לחדר השינה והתיישב לידי. "סליחה שצעקתי." אמר בקול אומלל, והניח יד על ברכי, "היה לי יום קשה בעבודה, והוצאתי את זה עליך." הוא נשכב לצידי, "שולם?" הציע.

הסתובבתי אליו והבטתי בפניו היפים והאהובים. היינו יחד כבר שבע שנים, מדהים כמה מהר חלף הזמן, חשתי כאילו נפגשנו רק לפני שבוע, וכל יום שעבר עלינו יחד אהבתי אותו קצת יותר.

"מה בדיוק הסיפור בינך ובין אור?" שאלתי, והנחתי יד על לחיו, נהנה לגעת בעורו החלק, החמים.

הוא נאנח עמוקות ועצם את עיניו, "אין שום סיפור." אמר.

"שמעתי שגרתם יחד ואפילו ישנתם באותה מיטה."

"כן, בהתחלה היו כמה ימים שישנו יחד כי הייתה לי רק מיטה אחת, אבל לא קרה כלום, נועם היה ממש קטן והתעורר כל לילה, ושנינו היינו מאוד עסוקים ועייפים, ואחר כך אור השיג איזה ספה ועבר לישון בסלון, וכמה חודשים אחר כך הוא פגש את מקס ונדלק עליו והם התחילו לגור יחד."

"חשבתי שקראו לחבר שלו מיכה."

"כן, מיכה, התבלבלתי." אמר נאור והסתובב בגבו אלי כדי לא אראה את פניו, אבל הוא לא היה זריז מספיק, ראיתי אותן וידעתי שהוא משקר.

"מה היה העניין עם התאונה ההיא?" שאלתי, כובש את הפחד שהציף אותי, "שמעתי שהוא בעצם התאבד."

"אני לא יודע, בזמן התאונה איבדתי את ההכרה, ועד היום אני לא זוכר מה בדיוק קרה שם." הפטיר נאור בחוסר רצון, "למה אתה שואל על זה פתאום?"

"סתם, כי... למה לא סיפרת לי אף פעם על אור ועל התאונה?"

"כי זה קרה מזמן, עוד לפני שהכרתי אותך, את מי זה מעניין בכלל, גם אתה לא סיפרת לי כלום על החיים שלך לפני שנפגשנו."

"לא נכון, סיפרתי, לא שהיה הרבה מה לספר, החיים האמיתיים שלי התחילו רק אחרי שנפגשנו." אמרתי, כובש את הדמעות.

נאור הסתובב וחיבק אותי. "אל תעשה סיפור מהשטות הזו, זה לא חשוב, מאז שאנחנו יחד התחלתי הכול מחדש, בגלל זה לא סיפרתי לך כלום, לא שיש משהו מיוחד לספר, וזה גם לא סיפור נחמד, האמת שאני די מתבייש בהתנהגות שלי. לפני שנועם נולד הייתי די פרחח, מאז שהוא הגיע אלי התחלתי להשתנות, ועכשיו אני כבר בן אדם אחר לגמרי."

"בגלל זה אור מלחיץ אותך? כי הוא מזכיר לך את מי שהיית פעם?"

"מי אמר שהוא מלחיץ אותי? אני בכלל לא לחוץ, טוב, אולי קצת... עזוב, לא בא לי לדבר על זה, בוא הנה, תן לי נשיקה." משך נאור את מכנסי מעלי ונישק אותי נשיקה כוחנית וקצת מכאיבה שהלהיטה אותי למרות שידעתי שהיא נועדה לסתום את פי ולהסיח את דעתי. בכל זאת זרמתי איתו והנחתי לו לסחוף אותי לסקס, אבל כבר למחרת הרמתי טלפון לסמי וחקרתי אותו מה הקטע עם האור הזה שחוזר לארץ.

"אני לא יודע שלומי, לא פגשתי אותו כבר איזה... לא זוכר כבר כמה זמן, איזה עשר שנים לפחות."

"לפי החישוב שלי בקושי תשע."

"חישוב, אה? כבר התחלת לעשות חישובים? לא הייתי צריך לשלוח לנאור את המייל הזה."

"אם לא אתה אז מישהו אחר היה בטח מספר לו."

"יכול להיות." הסכים סמי באנחה, וביקש ממני להפסיק להילחץ כי אין טעם, ובעצם לא קרה ביניהם כלום.

"איך אתה יודע?"

"כי נאור סיפר לי, הוא דווקא רצה, אבל אור לא הסכים, הוא חיפש אהבה וזוגיות, ונאור שלך היה אז די פרפר, וכולם ידעו את זה."

"אז למה אור רב עם החבר שלו? ומה בעצם היה השם שלו, מיכה או מקס?"

"גם וגם, אנחנו קראנו לו מיכה, אבל באטרף הוא הציג את עצמו כמקס."

"איך אתה יודע?"

"נאור סיפר לי, אבל שלא יהיו לך רעיונות מוטעים, ברגע שנאור הבין שמקס מאטרף הוא מיכה, החבר של אור, הוא הפסיק להיפגש איתו, ואחר כך מיכה ואור עברו לגור יחד, והכול היה בסדר עד שאור גילה שהחבר שלו בוגד בו, ומזדיין גם עם אחרים."

"איך הוא גילה?"

"מישהו שהזדיין עם מקס צילם אותו בלי שמקס ידע, והסרט הזה הגיע לאור, אל תשאל אותי איך, לא יודע, אבל אור קיבל יום אחד דיסק עם צילומים של החבר שלו מזדיין בלי קונדום באורגיה, התחרפן לגמרי וברח לנאור, ולמחרת מיכה עשה תאונת דרכים ומת."

"וגם נאור היה איתו במכונית, איך זה קרה?"

"אתה צריך להבין שהם כולם גרו די קרוב זה לזה וכולם עבדו יחד בורוד, מיכה היה הטבח, ואור מלצר, נאור היה אז האחמ"ש. הם כולם היו גם חברים, בעיקר נאור ואור שאפילו גרו יחד איזה זמן, ולכן, ברגע שכל הסיפור עם מיכה התפוצץ אור ברח לישון אצל נאור. בבוקר מיכה הגיע לדירה של נאור וביקש מאור לחזור אליו, לפי מה שסיפרו לי אור לא הסכים, ומיכה שהיה צריך להגיע לעבודה הציע לנאור לנסוע איתו יחד לורוד. בדרך הוא תקע את האוטו בעץ ונהרג, מזל שנאור היה חגור ורק שבר רגל."

"אז מיכה לא סתם התאבד, הוא רצה להרוג גם את נאור?"

"אולי, לא יודע, לך תדע מה עבר לו בראש, הוא כבר מת, אין את מי לשאול."

"אולי אור יודע?"

"אולי, אבל הוא נעלם ביום של התאונה, וכמה שנים לא היה לנו מושג מה קרה לו, עד שיום אחד יובל..."

"מי זה יובל?"

"אחד, דווקא בחור נחמד, אני חושב שפגשת אותו במסיבת יום ההולדת שלי בשנה שעברה."

"לא זוכר, לא משנה, מה הקשר שלו לעניין?"

"לפני שנתיים יובל נסע לברלין לחיות שם עם מישהו שהוא נדלק עליו, בסוף זה לא הסתדר והוא חזר, אבל כשהוא היה בברלין הוא הלך לאיזה הופעה במועדון, ופתאום הוא קלט שהזמרת אורירי זה בעצם אור שלנו, שהגיע לגרמניה ונעשה שם דראג קווין."

"אז למה הוא חוזר?"

"אני הזמנתי אותו. חיפשנו איזה הופעה לכבוד שבוע הגאווה, וחשבתי שלהקת דראג זה רעיון טוב. מומי הציע שנזמין את אור, התקשרתי לסוכן שלו ששאל אותו והוא שמח מאוד, והסכים מיד."

"בסדר, הבנתי, תודה סמי, ועכשיו, אחרי שסיפרת לי כל כך יפה את הגרסא הרשמית תוכל לעשות עוד מאמץ קטן ולספר לי את האמת?"

"מה זאת אומרת האמת?" תהה סמי, "לא שיקרתי לך שלומי, כל מה שסיפרתי קרה באמת." הצהיר בלי שמץ של עלבון, למעשה הוא נשמע משועשע מעט. 

"לא אמרתי ששיקרת סמי, אבל אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שלא גילית לי."

"תמיד יש עוד משהו, אבל זה קרה כל כך מזמן, למה לך לחפור במה שקרה בעבר? בשביל מה זה טוב?"

"לא יודע, אבל אני חייב לדעת. מה לא סיפרת לי?"

"לא סיפרתי לך שאחרי שאור ומיכה התחילו לגור יחד נאור בא אלי וסיפר לי שהוא ומיכה... שהיה להם איזה קטע פעם, אבל זה היה רק סטוץ, הוא שאל אותי אם לדעתי הוא צריך לספר על זה לאור."

"נו, ומה אמרת?"

"אמרתי לו שלא כמובן. אור היה מאוהב בחבר שלו, הם נראו מאוד מאושרים יחד, לא חשבתי שזה יועיל למישהו אם נאור יגלה לאור כל מיני פרטים מיותרים על מיכה, הזהרתי אותו שאם הוא יתעקש וכן יעשה את זה הוא אולי יהרוס את הקשר שלהם, אבל שלא יצפה לתודה מאור, להפך, יש סיכוי שאור יכעס עליו, ואולי אפילו ישנא אותו, ונאור החליט שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון ושתק, וככה קרה מה שקרה."

"למה אתה מתכוון לא הסכים לקחת את הסיכון, איזה סיכון?"

"הסיכון שאור ישנא אותו. אחרי שאור התאהב במיכה ועבר לגור איתו נאור קלט פתאום שהוא בעצם מאוהב בו, וקצת התחרפן."

"מאוהב במי?" התבלבלתי, "במיכה?"

"לא, טמבל, באור." איבד סמי את סבלנותו, "הדביל הזה, כל זמן שהם חיו יחד הוא לא הבין, ורק כשאור עזב נפל לו פתאום האסימון, אתה בכלל יודע מה זה אסימון ילד?"

"כן, בערך." אמרתי לאט, מנסה לעכל את כל המידע שנחת על ראשי. "אתה חושב שנאור שלח לאור את הסרט הזה עם התמונות של מיכה?"

"לא." פסק סמי מיד, "אני בטוח שלא, הוא לא היה עושה דבר כזה, לדעתי זה היה תרגיל של יובל, אבל אני לא יכול להוכיח את זה אז עדיף שאני אשתוק."

"למה שיובל יעשה דבר כזה?"

"כי הוא נדלק על נאור ורצה אותו, ומאוד התאכזב כשהבין שזה לא ילך כי נאור מאוהב באור, שמאוהב במיכה, שמשתרלל לו בכל רחבי תל אביב בלי קונדום כמקס. עכשיו הבנת?"

"כן, בערך. תגיד סמי, אתה חושב ש..." גל של בחילה עלה בי, והתקשיתי לשאול את השאלה שבערה במוחי, "אתה חושב שנאור עדיין מאוהב באור? מה אתה חושב שיקרה אם הם יפגשו?"

"לא יודע." אמר סמי בעצב, "אין לי שמץ של מושג שלומי."