2. הפחדן

4. איזה הפתעה נעימה

לשכירים קל לצאת לחופש, אבל כשאתה עצמאי זו בעיה, בעיקר כשאתה רוצה לבלות בתל אביב דווקא בתחילת הקיץ, בדיוק כשכל הנופשים שהתאפקו כל החורף משתוקקים לטבול בכינרת, לסייר לאורך חופיה ולהשביע את רעבונם במסעדות הפזורות בעיר. "התחלת הקיץ זה זמן רע מאוד להעדר מעסק כמו שלנו." הסברתי לנאור.

"אבל זה רק לכמה ימים, ואנחנו לא סוגרים את המסעדות, אבא שלך הסכים להחליף אותך אם יהיה מקרה חירום, שאני בטוח שלא יקרה כי יש לנו צוות מצוין." מחה נאור, "אני בטוח ששאדי ואיגור יסתדרו יפה מאוד בלעדינו." הוסיף ובצדק. שאדי ואיגור - שני האחמשי"ם שלנו, היו בחורים אמינים ורציניים מאוד, ולמרבה המזל הם גם היו חברים טובים ששיתפו פעולה ביעילות רבה. איגור, שאשתו הייתה אחות בבית החולים, ניהל במקצועיות את המסעדה הישנה (ככה קראנו למסעדה הראשונה) ושאדי קטן הקומה והנמרץ שהגיע למסעדה החדשה כפיקולו צעיר וביישן הפך ברבות השנים למנהל משמרת. הוא היה יד ימינו של נאור שסמך עליו בכל דבר ועניין, כמו שאני סמכתי על איגור. לא הייתה לנו סיבה אמיתית לחשוש לצאת לחופש, אבל בכל זאת ניסיתי.

"ומה יהיה עם נועם? אל תשכח שהחופש הגדול מתחיל, חבל שלא עושים את מצעד הגאווה בתאריך אחר, מרץ היה מתאים לי יותר."

"מה לעשות שהמהומות בסטונוול קרו ביוני?" אמר נאור, "ואל תחשוב שאני לא יודע למה אתה לא רוצה לבוא איתי לתל אביב."

"נו, למה?"

"בגלל אור." פסק נאור בלי היסוס, "שמעתי שעשית חקירות בנוגע אליו ותדע לך שזה פשוט אידיוטי, אין לך שום סיבה לדאוג בגללו."

"אז אתה מודה שהיית מאוהב בו פעם?"

אור העווה את פניו בקוצר רוח, "זה היה לפני כמעט עשר שנים שלומי, הייתי רק ילד אז, אני חושב שנדלקתי עליו רק בגלל שהוא פשוט היה שם, גר יחד איתי ועזר לי לגדל את נועם ו... הוא בכלל לא היה הטעם שלי, היום אני ממש לא מבין מה מצאתי בו."

"אז מה כן הטעם שלך?" התחכמתי.

"מה, אתה לא יודע? טיפש, אתה הטעם שלי." השיב נאור את התשובה שקיוויתי לה, ולא הניח לי עד שהבטחתי לו שאבוא איתו לתל אביב.

"ומה יהיה עם נועם?" נזכרתי.

"אם הוא ירצה ניקח אותו אתנו, ואם לא הוא יוכל להישאר אצל אימא שלך, הנה הוא, בוא נשאל אותו."

נועם נחרד מרעיון הנסיעה לתל אביב וטען שאם ייסע הוא יפסיד את הימים הראשונים בקייטנת הכדור רגל שהוא ציפה לה כבר מפסח.

"כדור רגל!" נזעק נאור, מעמיד פנים שהוא נרעש, "אני לא מאמין, הבן שלי מעדיף לשחק כדור רגל במקום להשתתף במצעד הגאווה? איפה טעיתי?" שאל בדרמאטיות, מתאפק בסתר לא לפרוץ בצחוק,

נועם לא התרגש, הוא כבר הכיר את חוש ההומור של אבא שלו, "מצחיק מאוד אבא, אבל יש לי מספיק גאווה בבית, אני לא צריך לנסוע עד תל אביב בשביל לראות הומואים, אני מעדיף כדור רגל, יש לך בעיה עם זה?" גיחך, לקח את הכדור רגל האהוב שלו ורץ למגרש לשחק עם חבריו.

"למה אתה מרגיז את הילד? מספיק קשה לו גם ככה." נזפתי בנאור.

"מה קשה? הוא הילד הכי מפונק בעולם, ההורים שלך מעריצים אותו, ואתה מרשה לו לעשות כל מה שמתחשק לו. אם לא ניזהר הוא עוד יצא לנו סטרייט." צחק נאור.

"אני מאוד מקווה שכן." נשארתי רציני, "אני אוהב אותו בכל מקרה, אבל אני שמח שהוא לא בא איתנו. הוא רק ילד, עדיף שהוא ישחק כדור רגל ולא יסתובב בתל אביב."

"אני יודע, סתם התלוצצתי." הרצין נאור, "אתה חושב שהילדים בבית ספר מציקים לו בגללנו?" הביט בי בדאגה.

"לא יודע, גם אם כן הוא בטח לא היה מספר לנו, הוא לא טיפוס שמתבכיין, אבל עד כמה שאני רואה יש לו המון חברים, וכולם אוהבים אותו ומעריכים אותו ובצדק, הוא ילד נהדר, והוא גם חלוץ טוב, אני ממש גאה בו."

"ידעתי." חזר נאור להתבדח, "תודה שאתה סובל אותי רק בגלל נועם."

"זה לא נכון, איזה שטויות אתה מקשקש, מה עובר עליך בזמן האחרון? מאז שהחלטנו לנסוע לתל אביב ירדת לגמרי מהפסים."

"נו, די כבר שלומי, אני סתם צוחק, למה אתה כבד כזה?" מחה נאור. 

"לא יודע, כנראה שאני קצת לחוץ, לא יצאתי לחופשה מאז ש... לא זוכר כבר ממתי, באמת הגיע הזמן שנצא לחופש וננוח קצת."

"אתה צודק." נחפז נאור להסכים, והתחיל לפשפש בארון בניסיון להחליט איזה בגדים ייקח איתו.

הוא תמיד היה בחור זריז ומלא מרץ, אבל מאז שאור החליט להגיע לארץ הוא נעשה ממש תזזיתי, ולמרות הכחשותיו הרגשתי שהוא עצבני ונרגש, מה שהלחיץ גם אותי. גם הפרידה מנועם הלחיצה מעט את שנינו. סמכתי לגמרי על הורי שישגיחו על הילד, ובמקרה חירום גם המשפחה של נאור הייתה בסביבה, ולא הייתה שום סיבה לדאגה, ובכל זאת היינו מתוחים, ובדרך לתל אביב רבנו כי נאור הודיע לי ברגע האחרון שהוא ביטל את ההזמנה למלון, והסכים על דעת עצמו להצעתם של עוזי ומאיר לישון אצלם בחדר האורחים.

"יפה מאוד מצד החברים שלך להזמין אותנו, אבל אנחנו יכולים להרשות לעצמו לשלם על כמה ימים במלון." סיננתי בכפיות טובה.

"אני יודע, אבל הם הזמינו אותנו מכל הלב ולא היה לי נעים להגיד להם לא, וחוץ מזה החדר אורחים שלהם פשוט מדהים, הוא נמצא בתוך גינת גג מדהימה שמשקיפה על כל תל אביב." התחנף נאור, "תהיה לנו פרטיות ונוף נפלא, וגג שקוף, והכול בחינם, איך יכולתי לסרב?"

"בסדר." נהמתי, מתחרט שפתחתי את הפה הגדול שלי.

"נו, די, אל תתרגז." ליטף נאור את ברכי, "רוצה להתחלף איתי בנהיגה?" הציע בנדיבות למרות שידעתי שהוא מעדיף לנהוג בעצמו.

"לא, אני פוחד לנהוג בתל אביב, עדיף שאתה תנהג, איפה תחנה את האוטו?"

"יש לורוד חניה פרטית, יהיה בסדר, תפסיק לדאוג." ביקש נאור, "הנה, תראה איזה יופי הרחיבו את מחלף איילון." התפעל.

שעה אחר כך כבר החנינו את המכונית בחנייה מאחורי ורוד, ומיד אחרי שהתארגנו בחדר האורחים היפה של עוזי ומאיר ירדנו לפיצוציה להגיד שלום לדוד משה ולסמי. הם קיבלו אותנו בחיבוקים חמים ולקחו אותנו לאמיר וניצן כדי לאכול איתם ארוחת צהרים.

מובן שהשיחה נסבה על הלהקה שעשתה ברגעים אלו ממש את דרכה משדה התעופה למלון, ורק אז התברר לי שכבר הערב הם יתייצבו בורוד כדי לבחון את הבמה ואת ציוד ההגברה שתספק חברה ישראלית שמתמחה בעניין, ואולי אפילו יספיקו לעשות חזרה כדי להיות בטוחים שהכול בסדר.

"על כמה אנשים מדובר?" התעניינתי.

"הזמנו מקומות לשמונה איש." סיפר סמי, "יש את אור שהוא הזמר הראשי, ועוד שלושה זמרים שמלווים אותו, וגם שני נגנים שאחראים על המוזיקה, וחוץ מהם הם מביאים עוזר במה אחד, שהוא גם המלביש והפאן."

"ואל תשכח את ערן נוימן, המנהל הישראלי שלהם." הוסיף דוד משה בתום לב וחייך בעוד אני מחוויר ונשנק מרוב תדהמה.

"ערן נוימן?" שאלתי, כמעט צועק.

סמי הפנה אלי מבט תוהה, "כן, אתה מכיר אותו?"

"לא יודע, אולי זה נוימן אחר? בטח יש המון אנשים שזה השם שלהם, בן כמה הוא בערך?"

"לדעתי הוא בן ארבעים ומשהו, במקור הוא מחיפה, ולפי מה שהוא סיפר לי הוא גרוש עם שתי בנות. נשמע מוכר?" בחן אותי סמי בסקרנות.

הנהנתי, ראשי סחרחר מעט, "אם זה אותו בן אדם אז... לא, לא יכול להיות, זה סתם צירוף מקרים." אמרתי מסרב להאמין שהגבר הנשוי שהתאהבתי בו עד כלות לפני שנים כה רבות, וסבלתי כל כך כשהוא עזב את הארץ בלעדי, צץ שוב בחיי. אין מצב שזה הוא, יש גבול לכל דבר ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל עוד באותו ערב גיליתי שאין גבול, ואכן ערן נכנס שוב במפתיע לחיי.

הוא זיהה אותי מיד והסתער עלי בחיבוק גדול, "שלומי!" קרא בשמחה, והוסיף נשיקה על החיבוק, זורח כולו מאושר. "איזה הפתעה נפלאה!" קרא, "מה אתה עושה פה? מה שלומך? אין לך מושג כמה התגעגעתי אליך, אתה יודע שאתה נראה נהדר חמוד?" החמיא לי בחום, ובמקום להרפות חיבק אותי שוב בכוח, נצמד אלי בלהיטות.

"תודה, גם אתה ערן." גמגמתי, מנסה להשתחרר מזרועותיו. בינתיים הבחנתי מעל לכתפו איך נאור לוחץ בנימוס קריר את כף ידו של גבר רזה וכחול עיניים שלבש ג'ינס דהוי, וחבש כובע מצחייה שחור על פדחתו המגולחת.

"בוא תכיר את אור." גרר אותי ערן אחריו באסרטיביות שפעם הערצתי, וכיום עוררה בי כעס, לעבר כחול העיניים שהביט בנו באדישות משועממת.

אחרי שהסברנו זה לזה מי חבר של מי, השווצנו לפני אור עם תמונות של נועם, הוא נותר אדיש למראה הילד שהכיר כתינוק ודווקא ערן ושאר חברי הלהקה העבירו ביניהם את התמונות של נועם, קראו קריאות התפעלות מחמיאות והתמוגגו בהתלהבות מיפי תוארו.

אחרי שהשלמנו את הקטע החברותי הלהקה התפנתה לבדוק את ציוד ההגברה ואת התאורה, ובסופו של דבר שרה לנו כמה שירים.

למרות שהם לבשו בגדים רגילים, ונראו כמו סתם חבורת גברים רגילים בגיל העמידה, הם שרו נפלא, והקולות שלהם השתלבו בהרמוניה נהדרת מבליטים את קולו של אור שהיה, לדעתי, זמר מצוין.

מאוד נהניתי מההופעה שלהם, מחאתי כפיים והחמאתי להם במרץ, וכל הצוות של ורוד שנשאר לצפות בחזרה הצטרף אלי בהתלהבות, אפילו אור הפשיר וחייך קצת לשמע התשואות.

"נכון שהם ממש טובים?" התפעלתי בתום החזרה, וניסיתי לתת יד לנאור שמשך ברוגז את כפו מכפי, ושתק.

"זה עוד כלום, אתה צריך לראות אותם עם התלבושות והאיפור." הכריז ערן והניח את ידו על כתפי, "אני לא מאמין שנפגשנו ככה פתאום." גרר אותי אל הבר בטענה שהוא חייב לדבר איתי בפרטיות.

"אני מקווה שהחבר שלך לא יכעס שאני גונב אותך לעצמי." חייך אלי, ואחז בכף ידי, משלב את אצבעותיו בשלי, "אני חייב לך התנצלות שלומי, הייתי ממש מגעיל אליך כשנפרדנו."

"נכון." הסכמתי, "אבל עזוב, זה קרה מזמן."

"בכל זאת, אני יודע שזה לא היה בסדר, להעלם לך ככה, האמת שנורא רציתי שתבוא איתי, בשנה הראשונה התגעגעתי אליך בצורה נוראית, עכשיו אני מבין שעשיתי שטות שלא ביקשתי ממך לבוא איתי, אבל עבר המון זמן עד שהצלחתי להשלים עם ההומואיות שלי ולהבין שטעיתי, ועד שהבנתי הכול עברו כבר כמעט שנתיים וחשבתי שאין טעם ליצור אתך קשר אחרי כל כך הרבה זמן."

"נכון, טוב שלא התקשרת, שלוש וחצי שנים אחרי שעזבת נפגשתי עם נאור, ומאז אנחנו יחד."

"אתה מאושר איתו?" הניח ערן יד חמימה על לחיי, מביט בעיני בחיבה.

"כן, מאוד. הוא אהבת חיי, ומה אתך? איך הגעת לעבוד עם אור והלהקה?"

"במקרה, פגשתי אותו באיזה פאב של הומואים, היה ערב קריוקי והוא שר ממש יפה, והלהקה שלנו חיפשה זמר מוביל, וזהו, מאז אנחנו יחד."

"מה? אתה ואור, אתם..."

"לא, לא." ערן צחק, "ממש לא, הלהקה שלנו היא כמו משפחה, ואנחנו לא בעניין של גילוי עריות, וחוץ מזה אור..." הוא נאנח, "אור לא בקטע של זוגיות, חוץ ממני וממנו כול חברי הלהקה חיים באושר עם בני זוג, אבל אור... אור לא מאמין באהבה."

"ואתה?"

"אני?" ערן הניד את ידו בביטול, "אני כבר מקרה אבוד." אמר, והביט בי במבט עורג שהיה זכור לי היטב מאז, אבל נאור הופיע פתאום והניח יד על כתפי, "אני מת מעייפות שלומי, אתה בא לישון או נשאר פה?"

משכתי את ידי מידו של ערן וקמתי, "גם אני הרוג, זה היה יום ארוך." אמרנו שלום ולילה טוב, וחזרנו לחדר הקסום שלנו על הגג, ובמקום ליהנות ממנו, ומהחופשה שלנו, רבנו וכעסנו זה על זה עד שקרני השמש הראשונות הפציעו מבעד לגג השקוף, ורק אז, הלומי עייפות, נרדמנו גב אל גב.

5. The Mem I love

התעוררתי עם זריחת השמש, כמו שאני מתעורר תמיד, ולמרות העייפות ידעתי שלא אצליח להירדם שוב. הכנתי לעצמי כוס קפה במטבחון שהיה מותקן ברוב תבונה בפינת החדר, והתיישבתי בחוץ על כיסא נוח, מנסה להתנחם במראה הנפלא של גינת הגג הירוקה והשופעת שהקיפה אותי מכל עבר. למרות שראיתי מהגג את הים, את קצה הטיילת ואפילו קטע מהשעון של יפו עדיין הרגשתי כאילו אני בתוך ג'ונגל טרופי קטן וידידותי, רוח נעימה נשבה ממערב, ואם הייתי יכול לשכוח את חילופי הדברים המכוערים מליל אמש הייתי יכול להיות מאושר, אבל לא יכולתי.

מעולם לא רבנו בצורה כל כך זוועתית, אמרנו זה לזה דברים איומים, התעלמנו מכל הטוב והיפה ביחסים שלנו והתמקדנו רק בחסרונות.

בזמן המריבה כעסתי מאוד, והייתי בטוח שאני צודק והוא מגזים לגמרי ורק עכשיו, כשנרגעתי, התחלתי להבין את כעסו של נאור. בזוגיות שלנו אני הייתי המבוגר האחראי, מי שממתן את הפזיזות של נאור, מרגיע אותו ומכניס אותו לפרופורציות. ברור שהוא קינא ונבהל כשראה אותי ואת ערן יחד, הוא התפרץ מעל ומעבר לא כי התנהגתי בצורה כל כך נוראית, אלא כי הוא פשוט לא היה רגיל לראות אותי נוגע בגבר אחר. לכן הוא הזדעזע והגיב בצורה פראית, וחבל שבמקום להרגיע אותו, להגיד לו שאין לו מה לדאוג ושאני אוהב רק אותו התפרצתי בחזרה, והשבתי לו מנה אחת אפיים.

כל המצב הטעון הזה החמיר עוד יותר בגלל החופשה שהרחיקה אותנו מהשגרה המרגיעה של חיינו המשותפים. אם לא היינו רחוקים כל כך מהבית המוכר והנוח לא היינו מניחים לקנאה ולפחד להשתלט עלינו, ולצעוק זה על זה שטויות שלא התכוונו אליהם באמת. רק עכשיו, באור הבוקר הבהיר, הבנתי למה המצב הדרדר ככה והתמלאתי חרטה.

לא הייתי צריך להסתודד עם ערן ולא הייתי צריך להיעלב ולכעוס מגילויי הקנאה של נאור, אולי לא הייתי צריך לצאת בכלל לחופשה המטופשת הזו?

נאור יצא החוצה, נושא כוס קפה בידו, אמר בוקר טוב רציני, והתיישב לצידי, בוהה בנוף בפרצוף קודר. "לא היינו צריכים לצאת בכלל לחופש בתל באביב המעפנית הזו." אמר בקול עגמומי.

"כן, זה בדיוק מה שגם אני חשבתי הרגע." עניתי.

הבטנו זה בזה, משקפים אחד לשני את האומללות שחשנו. "סליחה." לחש נאור, "לא התכוונתי, ברור שזכותך לדבר עם מי שאתה רוצה, אני פשוט..."

"זה בסדר, אני מבין." נחפזתי לתרום את חלקי להתפייסות.

"העניין הוא שהבחור הזה נמרח עליך בצורה כל כך מרגיזה, זה נורא עצבן אותי." הסביר נאור, וכבש את פניו בכוס הקפה שלו. "אתה עדיין אוהב אותו?"

"את מי, את ערן? לא, מה פתאום? אל תדבר שטויות, אני אוהב רק אותך."

"אבל התחבקת איתו." שמץ מהכעס של אתמול שב ובצבץ בקולו, "ואחר כך הלכת להתלחש איתו בצד, אתה בטח מצטער שלא נסעת איתו."

"לא, אני לא מצטער, אם הייתי נוסע איתו לא הייתי פוגש אותך, ומה אתך, אתה עדיין אוהב את אור?"

"לא, ואני כבר לא בטוח שבאמת אהבתי אותו אי פעם, דבר אחד בטוח, הבן אדם שהוא היה פעם נעלם, הוא כל כך השתנה... אם לא הייתי יודע שזה הוא לא הייתי מזהה אותו."

"הוא באמת נראה שונה מאוד מהבחור שסיפרת לי עליו, טוב, אני מתאר לעצמי שעשר שנים יכולות לשנות כל אחד."

אור נד לאות לא. "לא עד כדי כך, הוא לא רק מבוגר יותר בעשר שנים וקירח, כל האישיות שלו השתנתה... הבחור שהכרתי היה בן אדם שמח, אופטימי, מתוק, חמוד אמיתי, ועכשיו הוא נראה מחוק לגמרי, אדיש ומדוכא כזה... אני לא מאמין שהוא בכלל לא התעניין לדעת מה עם נועם, לדעתי... טוב, לא חשוב, אולי אני סתם מדבר."

"מה? תגיד, אני רוצה לשמוע."

"אני חושב שהוא על סמים, ולא סתם משהו קל כמו חשיש, אלא משהו רציני ומאוד ממכר, משהו כמו קוקאין או קריסטל, לא עולה בדעתי שום דבר אחר שיכול לשנות אישיות של בן אדם בצורה כזו."

"אני מקווה שאתה טועה." הנחתי יד על ברכו, "נו, די, אל תהיה עצוב כל כך, אז רבנו קצת, אז מה? אין זוג שלא רב, בוא נלך למיטה ונתפייס."

"בסדר, נתפייס." עלה חיוך על פניו של נאור, ויד ביד הלכנו חזרה למיטה להתפייס.

אחרי שהתפייסנו בהנאה נרדמנו וישנו עד הצהרים, משלימים שעות שינה, והתעוררנו רק כשנועם התקשר לספר לנו איזה כיף בקייטנה ולשאול אם אנחנו מתגעגעים אליו.

"מתגעגעים מאוד מאוד." הבטחתי.

"ומה תקנו לי?" שאל הילד בלהיטות.

"מה אתה רוצה?" צחקתי, למרות שידעתי.

"אתה יודע."

"טוב חמוד, אנחנו כבר נוסעים לקנות לך את הנעלים והתלבושת שרצית."

"תזכור, נעלי כדור רגל עם בולמי זעזועים תוצרת נייק." חזר נועם להזכיר לי בפעם המאה, "וגם תלבושת של סלטיק, ואל תשכח את הגרביים."

"אני לא אשכח חמוד, תמסור ד"ש לסבתא."

נסענו לחנות ספורט שמייבאת תלבושות כדור רגל מקוריות כדי לקנות לנועם את כל מה שהוא הזמין, וגילינו שיש לסלטיק שתי תלבושות - אחת בצהוב ואחת בירוק. קנינו את שתיהן עם גרביים תואמות, הוספנו גם כובע ודגל של סלטיק. אחר כך טיילנו בעיר, מזיעים מחום עברנו את כל הטיילת ברגל, עצרנו לאכול במסעדת דגים ביפו, ואז חזרנו, עייפים ומרוצים והלכנו לנוח כדי שיהיה לנו כוח לצפות בהופעה בערב.

יום לפני המצעד בית הקפה היה מלא עד אפס מקום באנשים שהתכוונו ללכת למצעד הגאווה למחרת, הרוב היו גברים, אבל היו גם נשים, ואפילו כמה סטרייטים. כולם קבלו את הלהקה של מיס אורירי בתשואות סוערות. ההופעה הייתה מדהימה, הלהקה נראתה מרהיבת עין בתלבושות הנשיות, ואור, לבוש בבגדיה ההדוקים של מיס אורירי, סחף אחריו את הקהל וקיבל תשואות סוערות. בית הקפה גרף רווחים נאים, דוד משה ועוזי קרנו מנחת, המלצרים אספו טיפים מלא חופניהם, וערן עלה על גדותיו מרוב אושר.

הקהל התפזר רק בשתיים אחר חצות, ורק אז יכול היה הצוות המותש של הפיצוצייה ובית הקפה להתכנס לאפטר פרטי על גג דירתם של עוזי ומאיר.

ברגע שהגענו נאור נחטף על ידי מכרים ותיקים ונעלם מעיני, כולם סביבי רקדו, שתו ושמחו, ורק אני ישבתי בצד, ראשי סחרחר מעייפות, וקיוויתי שהבלגן יסתיים במהרה ואוכל ללכת סוף סוף לישון.

"אתה נראה עייף." צנח ערן לצידי, וכרך יד על כתפי, התנערתי בבהלה והתרחקתי ממנו, והוא חייך בעצב, "פעם אהבת להתחבק איתי."

"כן, אבל... פעם היה פעם, היום אני עם נאור, והוא קצת קנאי."

"אני מבין." הוא נאנח, "תראה כמה מרץ יש לילדים האלה." העיר בקנאה, "מאיפה יש להם כוח לרקוד בשעה כל כך מאוחרת?"

"אני מתאר לעצמי שחלק מהם מקבלים את המרץ שלהם מסמי מסיבות." שיערתי, "ואם מדברים על סמים, איפה אור?"

ערן נרתע, "איך אתה יודע?"

"אני לא. רק ניחשתי. מה הוא לוקח?"

"קריסטל, אבל זה בשליטה, הוא נשבע לי שהוא מפחית כמויות והבטיח שבארץ הוא לא ישתמש."

"ואתה מאמין לו?"

"לא." הודה ערן, "ולכן חברי הלהקה שומרים עליו לפי התור, אני מקווה שהוא לא יצליח להתחמק מהם."

"יש לך מושג למה הוא התחיל עם זה בכלל?"

"מאותה סיבה שרוב האנשים נעשים מכורים לסמים, בדידות, פחד, רצון להקל את הכאב." הוא קם, "יש לנו עוד שתי הופעות, תחזיק לנו אצבעות." ביקש, ליטף את לחיי והסתלק.

"איזה מסכן." אמר נאור כשסיפרתי לו על השיחה עם ערן, "אני מקווה שהוא יצא מזה יום אחד."

"לפי מה ששמעתי קשה מאוד להיגמל מקריסטל, זה סם מאוד ממכר ותופעות הגמילה קשות מאוד."

"יכול להיות שהוא התמכר בגלל שהוא ראה את התאונה? אולי זה זעזע אותו כל כך עד ש..."

"אור ראה את התאונה?" נדהמתי, "איך אתה יודע?"

רק אז סיפר לי נאור על השיחה שניהל עם אחות חדר המיון, שהייתה כנראה האישה האחרונה ששוחחה עם אור לפני היעלמותו.

"זו בהחלט יכולה להיות הסיבה. למה אתה לא שואל אותו?"

"אני לא מצליח לתפוס אותו לבד, כל הזמן יש סביבו אנשים, אי אפשר לשוחח על נושא כזה באמצע מסיבה."

"כן, נכון. טוב, אולי יזדמן לך לדבר איתו בפרטיות אחרי ההופעה האחרונה שלהם, עד אז הם משגיחים עליו בשבע עיניים."

"אני בכלל לא בטוח שאני רוצה לשאול אותו על התאונה, אולי עדיף להניח לזה." אמר נאור, וכיבה את האור, "יאללה אני הרוס מעייפות, לילה טוב."

יחסית לשעות בהן היינו קמים בבית קמנו למחרת מאוחר מאוד, ואחרי ארוחת בוקר טובה בורוד הצטיידנו במים ובכובעים, והלכנו עם חבורה גדולה של מכרים וידידים למצעד שהיה כל מה שהיית מצפה לו ממצעד גאווה תל אביבי. היה חם ורועש, היו המון בנים יפים עם מעט בגדים, והמצעד היה צפוף, צבעוני ומיוזע, וסך הכול כיף גדול, אם כי מעייף מאוד.

אחרי הצהרים הייתה בורוד עוד הופעה של מיס אורירי ולהקתה, ושוב היה המקום מלא עד אפס מקום, ובערב, לקראת ההופעה האחרונה, הוא היה מלא עוד יותר.

נדמה היה שכול ההומואים של גוש דן הופיעו לחזות בהופעת הפרידה של הלהקה, והיה מה לראות - כוכבת המופע, מיס אורירי המהוללת, נתנה הפעם הופעה שלא תשכח. היא השתוללה על הבמה, נעה בצורה סקסית שהלהיבה את הקהל, ובתירוץ שחם לה נורא היא פשטה מעצמה עוד ועוד בגדים, ואת השיר האחרון - עיבוד קופצני במיוחד לשיר The Mem I love - שיר שקט ועצוב במקור - היא בצעה בעליצות בערום מלא, מה שגרם לקהל להשתולל משמחה, ולמנהל הלהקה שישב לצידי, מודאג יותר ויותר ככל שההופעה הלכה והתחממה, לרוץ לבמה כדי לעטוף את הכוכבת שלו במגבת גדולה ולהעלים אותה מאחורי הקלעים.

"אבל אתה חייב להודות שעם טינה אני נותן הופעה הרבה יותר טובה." צחק אור, אדיש לנזיפותיו של ערן שרתח מכעס עליו, ועל חברי הלהקה הנבוכים, שלא הצליחו למנוע ממנו להסתמם.

"אי אפשר לקחת אותו למלון במצב כזה." התמלא ערן דאגה, והביט בי ובנאור בתחינה.

"אנחנו נשגיח עליו." הבטיח נאור בלי להתייעץ בי קודם, וערן נשם לרווחה. הוא תכנן לקחת את חברי הלהקה, שכולם היו נוצרים, לבקר בירושלים לפני שהם יטוסו בערב חזרה לברלין, והוא חשש שהם יאלצו לבטל את התוכנית בגלל אור.

"מה נעשה איתו?" לחשתי לנאור כשיצאנו משם אוחזים באור שהמשיך לרקוד ולשיר כל הדרך לחדר שלנו - מזל שהוא היה קרוב.

"נשמור עליו עד שהוא יירגע, וניתן לערן וללהקה ליהנות מהנופים של ארץ הקודש. אל תדאג אני אשגיח עליו, אתה לך לישון."

"אתה בטוח? אתה לא עייף?"

"לא, אני בסדר, לך למיטה, תישן." שלח אותי נאור למיטה, וניסה לשווא להושיב את אור על כסא נוח.

אני יודע, לא הייתי צריך לעזוב אותם לבד, אבל הייתי כל כך עייף, זה היה יום ארוך, והייתי ממש מותש. כל מה שרציתי היה לשים את הראש על כרית ולישון, רק אחר כך, בדרך הביתה, הבנתי איך נאור שמר על ערנותו בזמן שאני נשפכתי לגמרי.

אפילוג

למחרת התעוררתי שוב לפנות בוקר. היה עדיין חשוך למחצה, השמים היו כחולים כהים, והכוכבים הלכו והחווירו, נסוגים מפני השמש שעלתה במזרח.

מטושטש עדיין יצאתי החוצה ובהיתי מוקסם בזריחה, תוהה מה העיר אותי כל כך מוקדם, ואז ראיתי אותם. הם הורידו את המזרן מנדנדת הגן שעמדה בין שני דקלים ננסיים, פרשו אותו למרגלותיה, והזדיינו עליו במרץ.

נאור, שבשנים האחרונות סירב בעקשנות להיות פסיבי, עמד על ארבע וגנח בהנאה כשאור זיין אותו בתחת. הוא אף פעם לא נהנה ככה כשאני הצלחתי, רק לעיתים רחוקות מאוד ואחרי תחנונים רבים, לשכנע אותו להניח לי לחדור אליו, אבל עם אור הוא נהנה ועוד איך, זה היה ברור מההתלהבות בה הדף את ישבנו השחום כנגד אברו הוורדרד של אור, משפשף תוך כדי כך במרץ את הזין היפה שלו.

אני זוכר שעמדתי והבטתי בהם, מרגיש קפוא מרוב תדהמה, לא בטוח שאני לא חולם, אבל כנראה שהשמעתי קריאת הפתעה כי נאור הרים את ראשו והבחין בי, עיני נפגשו בעיניו ולרגע הוא נעצר והפסיק, אבל רק לרגע, אחר כך הוא עצם את עיניו והמשיך להזדיין בהנאה, מתעלם ממני לגמרי.

חזרתי לחדר, צנחתי על המיטה, תפסתי את הראש בידיים ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו? לא הייתה לי תשובה, ראשי המה ממחשבות חסרות פשר, ומשום מה לא הצלחתי להתמקד, להתאפס על עצמי ולהחליט מה יהיה צעדי הבא.

אין לי מושג כמה זמן ישבתי ככה, אבל כשיצאתי שוב החוצה השמש כבר זרחה והם נעלמו, רק המזרון שנותר זרוק על הרצפה, למרגלות הנדנדה, העיד שזה קרה במציאות, ולא חלמתי חלום בלהות.

ירדתי למטה אל עוזי ומאיר, וגיליתי את נאור יושב איתם במטבח, ושותה קפה.

"התעוררת סוף סוף." חייך אלי עוזי בתום לב, "איך אתה מרגיש?"

"בסדר, אחלה." עניתי בפיזור נפש, מביט אל נאור שמבטו סירב לפגוש את מבטי, "איפה האורח שלנו?" שאלתי.

"מיס אורירי ישנה את שנת היופי שלי עכשיו." השיב מאיר בניסיון להישמע מבודח, מצליח להישמע בעיקר עצבני, והעביר את מבטו הפיקחי ממני אל נאור, "הכול בסדר?" שאל, מוטרד.

לפני שהספקתי להגיד שלא, שום דבר לא בסדר, צלצל פתאום הנייד של נאור. הוא שלף אותו בחיפזון מכיס מכנסיו, וכמעט שפך על עצמו את הקפה תוך כדי כך, "זה נועם." אמר, ואוטומטית הבטנו שנינו בשעון שהיה תלוי על הקיר, בשעה הזו נועם היה אמור להיות בקייטנה, משחק במרץ כדור רגל, למה הוא מתקשר?

"מה קורה חמוד?" שאל נאור, מחייך קלות, אבל לשמע תשובתו של הילד הרצינו פניו בבת אחת.

"הכול יהיה בסדר חמוד, אל תבכה, אתה תהיה בסדר גמור, כן, אני יודע שכואב לך, אבל..." הוא קם, "תן לי את סבתא." ביקש, והגיש לי את המכשיר, "נועם שבר רגל, הוא עם אימא שלך במיון, תנסה להרגיע את שניהם, אני רץ בינתיים לארוז." אמר, ודהר למעלה.

יחסית לעצמה אימא נשמעה רגועה באופן מפתיע, אבל קולה רעד על סף היסטריה כשסיפרה לי איך נועם שבר את הרגל תוך כדי משחק סוער, והוחש מיד לבית החולים, ומזל שהיא הייתה במסעדה הישנה עם אבא כשהביאו אותו ויכלה להיות לצידו מהרגע הראשון. "כבר עשו לו צילום, ועכשיו עושים לו גבס, הרופאים אומרים שהכול בסדר, אבל כואב לו מאוד, בבקשה, תחזרו מהר הביתה."

"אנחנו כבר בדרך." הבטחתי, וחצי שעה אחר כך כבר חצינו בחיפזון את תל אביב, ודהרנו הביתה, לצפון.

רוב הזמן דיברנו עם נועם בנייד, מנסים להרגיע אותו. שוחחנו גם עם הרופא שגיבס אותו, ועם הורי שהיו רגועים יותר עכשיו, וכשלא דברנו בנייד עם נועם דברנו עליו, וניסינו להרגיע זה את זה, חוזרים אחד באוזני השני על דברי הרופא שאמר שזה שבר פשוט ונקי, יותר סדק משבר, ושילדים בגיל של נועם מחלימים מהר, ובעוד חודש וחצי הוא כבר יוכל לחזור ולרוץ, ולשחק כדור רגל.

רק אחרי שעברנו את הארבל, והכינרת השתרעה מולנו, כחולה ויפיפייה כתמיד, שינה נאור את נושא השיחה ואמר חרש, מבטו נעוץ בכביש, "כשהתחילה ההופעה האחרונה של אור לקחתי חגיגת, בגלל זה היה לי כוח להישאר ער ו..." הוא גישש אחרי משקפי השמש שלו, וחבש אותם, מסתיר ממני עיניו, "אני לא יודע למה זה קרה, לא תכננתי את זה, ולא רציתי שזה יקרה, אבל זה פשוט קרה."

"אני מבין." אמרתי, למרות שלא הבנתי, ובטח לא אבין לעולם. "מאיפה היה לך חגיגת?"

"מישהו נתן לי אותו עוד באפטר פרטי, תכננתי לזרוק אותו, אבל בסוף לא זרקתי, לא יודע למה, חבל שלקחתי אותו."

"חבל." הסכמתי, "לפחות שמת לו קונדום?" שאלתי.

נאור הניד לאות כן, המחשבה עליו מגלגל קונדום על אברו של גבר אחר הכאיבה לי כל כך עד שהייתי חייב לעצום את עיני. שמעתי אותו נאנח באהדה וידעתי שהוא מבין איך אני חש, ומצטער בצערי, וזה ניחם אותי באופן מוזר.

אחר כך הוא שאל אם אני רוצה שניפרד.

"לא יודע, אני לא יכול לחשוב על זה עכשיו, אני מודאג מידי בגלל נועם, בוא נדבר על זה אחר כך." התחמקתי מתשובה.

"בסדר." אמר נאור, נשמע כאילו רווח לו, ואחר כך הרים את המשקפים על מצחו, מניח לי לראות את עיניו. הבחנתי שהלובן הצח שלהן מוכתם באדמימות.

"אני מצטער שראית את זה." אמר בקול מפוכח.

"שראיתי, לא שעשית?" לא יכולתי להימנע מקורטוב של מרירות להתגנב לקולי למרות שהבטחתי לעצמי להתנהג בצורה מכובדת ולא לעשות סצנות.

"גם שעשיתי." הוא נחפז להוסיף. שנינו ידענו שהוא משקר, אבל בינתיים הוא כבר החנה את הרכב בחניון בית החולים ואנחנו נחפזנו למיון למצוא את נועם יושב על כסא גלגלים, רגלו המגובסת שלוחה קדימה, מנסה להיות גיבור ולא לבכות למרות הכאבים.

באותו יום לא דיברנו יותר על הנושא, רק למחרת בבוקר, אחרי שדוד משה התקשר לשאול מה שלום נועם ודיווח לנו שאור עם הלהקה שלו כבר על המטוס בדרך לברלין, אזר נאור עוז ושאל אותי שוב מה אני רוצה שיהיה איתנו?

"לא יודע, ומה אתה רוצה?"

"שהכול יהיה כמו קודם, שתשכח מה שקרה."

"בסדר." אמרתי, אחרי שיקול דעת קצר. זו סתם הייתה העמדת פנים. ידעתי מה תהיה תשובתי עוד לפני שהוא סיים לשאול את שאלתו, "הכול יהיה כמו קודם, אבל..." רציתי להגיד שגם אם אני עדיין אוהב אותו ולא רוצה שניפרד אני לא חושב שאני אוכל לשכוח מה ראיתי, אבל נועם צעק מהחדר שלו שהוא רוצה פיפי, ושנבוא לעזור לו להגיע לשירותים, ואחר כך אימא של נאור התקשרה לשאול מה נשמע, ואחר כך שאדי התקשר לשאול משהו בקשר למסעדה והייתי חייב לנסוע לשם כדי להראות לו... רק בסוף אותו יום, כשהתכוננו לשינה, היה לנאור זמן לשאול אותי מה רציתי להגיד.

"מתי?" התפלאתי. 

"הבוקר, אחרי שאמרתי לך שאני רוצה שתשכח מה שקרה, ושאני רוצה שהכל יהיה כמו קודם, אמרת שבסדר, הכול יהיה כמו קודם, אבל, ואחר כך נועם רצה פיפי, ואימא שלי התקשרה, ונסעת למסעדה, ובסוף לא אמרת לי אבל מה, אז מה רצית להגיד?"

משכתי בכתפי וכיביתי את האור, "לא יודע, שכחתי." שיקרתי, "בוא נישן, אני מת מעייפות."

"גם אני, לילה טוב שלומי." התכרבל נאור בזרועותיי, משלב את רגליו ברגלי כמו שעשה תמיד לפני השינה.

"לילה טוב נאור." השבתי, וכמו תמיד משכתי את השמיכה על שנינו, הנחתי יד על הקימור המוכר של בטנו, ונרדמתי.