א. אם אלה החיים

1. פרידות

בוקר קייצי בהיר וחם אחד זומנה אפרת הרשקוביץ, המתמחה החדשה במשרדו של עורך דין יורם גולדנבלום למשרדו של הבוס.

"תכירי אפרת, זה גולן מורה שהיה נשוי לבת דודה של אשתי, היא נפטרה קצת לפני שהגעת למשרד... סרטן לא עלינו, גולן, זו אפרת, המתמחה החדשה שלי."

"שלום אפרת." אמר גולן בקול שקט, ולחץ את ידה של המתמחה הצעירה, "מאיפה הגעת לקצרין?"

"היא באה מחיפה." התערב יורם בשיחה, "מה שלומך גולן, למה לא רואים אותך בזמן האחרון, זוהר בסדר?"

"זוהר בסדר, והתאומים?"

"בלי עין הרע, גדלים כמו על שמרים." חייך יורם בגאווה אבהית.

"יופי, יופי, תשמע יורם, יש לי בעיה קטנה, אתה זוכר את אימא של דנה?"

"שמעתי עליה, דודה אסתר המשוגעת, מיכל ציפתה שהיא תצוץ מתישהו, נו, אז מה היא רוצה חוץ מכסף?"

"עד כמה שהבנתי מהמכתב הנבזי ששלח לי העורך דין שלה היא רוצה לפגוש את הנכד שלה, וחוץ מזה היא טוענת שרימיתי את דנה, וניצלתי את המחלה שלה כדי לשכנע אותה שתוריש לי את כל הרכוש שלה. הנה, תראה." הגיש ליורם מכתב מודפס בצפיפות ומעוטר בלוגו של עורך דין בשם שלומי דהן.

יורם בחן בעניין את המכתב, "אני מכיר את דהן, הוא דווקא בחור טוב, חשבתי שיש לו קצת יותר שכל, לא הייתי מאמין שהיא תצליח לסבך אותו עם השקרים שלה." הוא נתן לאפרת את המכתב, ביקש שתצלם אותו, והבטיח לגולן המודאג שהכל יהיה בסדר, הצוואה של דנה המסכנה ברורה לגמרי, אי אפשר לבטל אותה, ובבקשה שיקפיד לא להניח לדודה אסתר להיפגש עם זוהר כי האישה הזו היא צרה צרורה, מופרעת על כל הראש ושקרנית איומה.

"כן, אבל היא בכל זאת סבתא שלו, ואני רק האבא המאמץ." עלתה על פניו של גולן הבעת דאגה נוגעת ללב, וליבה של אפרת נכמר בקרבה למראה העצב על פניו השחומים שהיו עדינים ורגישים, ועם זאת גבריים ונאים מאוד. לא הזיק כלל שהוא ניחן בבטן שטוחה ובכתפיים רחבות ושתלתלי שערו השחור והצפוף נפלו בחן על מצחו. הייתה לה חולשה לבחורים שחומים והיא חשבה לעצמה שאם לא הייתה כמעט מאורסת היא בהחלט הייתה מנסה לנחם את האלמן הנאה והעצוב הזה.

"יהיה בסדר גולן, אל תדאג, דנה כתבה במפורש בצוואה שלה שהיא לא רוצה שיהיה שום קשר בין זוהר לאימא שלה, ואם יהיה צורך אני אעיד על זה, וגם אסביר בדיוק למה ומה הסיפור של סבתא אסתר, תאמין לי, אם בית המשפט ידע אפילו חצי ממה שדנה ומיכל סיפרו לי עליה... בקיצור, אל תדאג, אתה יכול לחזור בשקט לעבודה וד"ש לראמי."

"תודה, אני אמסור לו, להתראות יורם." לחץ גולן את ידו של יורם הנהן בחביבות אל אפרת ויצא. דרישת השלום שיורם מסר בתום לב לראמי הכאיבה לו, אבל הוא הקפיד לא להניח לאיש להבחין בכך. הוא וראמי התרחקו זה מזה לאחרונה. יורם עוד לא ידע את זה, אבל לפני כשבועיים עזב ראמי את קפה דנה, ועבר לעבוד במסעדה דרוזית שפתח בן דודו בכפר. הוא הסביר לגולן הפגוע והנדהם שהוא חייב ללכת לעבוד בעסק המשפחתי והבטיח שהם בכל זאת יישמרו על קשר, אבל גולן נוכח לדעת שזו הייתה הבטחת שווא. למרות שבן הדוד גר סמוך למסעדה ושהה בה כמעט כל היום ראמי טען שהוא עסוק מאוד בעבודתו החדשה והם נפגשו פחות ופחות. גולן המאוכזב חש שראמי מתחמק ממנו ומתרץ תירוצים, וחשד בסתר ליבו שיש גבר אחר שמושך את תשומת ליבו של ראמי, אבל הוא היה גאה מכדי לעורר מהומה, ושתק בתקווה שראמי יתעשת ובסופו של דבר יחזור אליו.

"הוא נראה בחור נחמד מאוד, אבל עצוב קצת." העירה אפרת, "מי זה ראמי?"

"ראמי הוא המנהל של בית הקפה של דנה, וגם חבר טוב, הוא עזר לנו מאוד כשדנה הייתה מאושפזת. התאומים היו כל הזמן חולים ואנחנו התרוצצנו כמו משוגעים בין ההוספיס ובין מחלקת הילדים, וגולן ניסה לטפל גם בזוהר וגם לנהל את בית הקפה...

זו הייתה תקופה איומה, כל כך חבל שדנה לא זכתה להכיר את הקטנים... ועכשיו האימא הנוראית שלה שוב מנסה להזיק... כל זמן שדנה נאבקה במחלה לא שמענו עליה ולא ראינו אותה, אבל עכשיו, כשיש צוואה היא צצה פתאום."

"אני מבינה שגולן לא אבא של הילד שלה?"

"לא, זוהר נולד הרבה לפני שגולן הגיע, דנה אף פעם לא רצתה להתחתן, היא רק רצתה ילד, לכן היא עשתה את זוהר דרך בנק הזרע, אימא שלה כעסה עליה נורא כשהיא נכנסה להיריון בצורה כזו וניתקה איתה קשר, היא בחיים לא פגשה את זוהר ולא התעניינה בו אף פעם, מה פתאום היא רוצה קשר איתו?"

"אבל אם דנה לא רצתה להתחתן אף פעם למה היא וגולן כן התחתנו?" השתוממה אפרת.

"בגלל שהיא חלתה, עוד קודם היא וגולן מאוד התיידדו, וגולן נקשר מאוד לזוהר, גולן ממש מדהים עם ילדים, האמת שהוא רצה להביא ילד עם מיכל, וככה אני ומיכל נפגשנו בעצם, ואז כשפתאום התברר שדנה חולה בסרטן..."

"אז גולן הוא האקס של אשתך?" ניסתה אפרת להבין את התסבוכת.

"לא, מה פתאום? הרי גולן הומו ומיכל, שגם רצתה ילד, הייתה בטוחה שהיא כבר לא תפגוש אף פעם מישהו שימצא חן בעיניה, והחליטה לעשות מה שדנה עשתה, להביא ילד לבד, בלי בן זוג, אבל לא מצא חן בעיניה לגדל ילד בלי אבא, וגולן ממש רצה אז... לא סתם אומרים שהבן אדם מתכנן ואלוהים צוחק, הנה, בסוף למיכל יש גם בעל וגם שני ילדים, וגם לגולן יש ילד, ורק דנה המסכנה..."

"גולן הומו, באמת? הוא ממש לא נראה ככה."

"מה חשבת, שכל ההומואים הם ספרים ומעצבי אופנה, וכולם מדברים בקול צפצפני ומנפנפים את הידיים? אם גולן לא נראה הומו אז ראמי נראה עוד פחות הומו, ואגב, ראמי לגמרי בארון, ואפילו נשוי, וזה שהוא וגולן יחד זה סוד, ברור?"

"כן, ברור." הנהנה אפרת.

"יופי, ועכשיו תשיגי לי את העורך דין שלומי דהן, נראה אם הוא יצליח להרגיע את דודה אסתר בטובות, או שנצטרך ללכת לבית משפט ולבזבז זמן וכסף על המופרעת הזו."

עורך הדין דהן הקשיב רוב קשב לדברי עמיתו, עיין בקפידה בהעתק הצוואה של המנוחה, והבטיח לשוחח עם הלקוחה שלו ולהסביר לה שאי אפשר לערער על הצוואה, ושאם היא רוצה לקבל הסדרי ראייה עם נכדה יהיה עליה להיפגש קודם עם פסיכולוג ולעבור אבחון, מפני שברור לגמרי שבתה המנוחה חשבה שהיא עלולה להזיק לילד, ולא רצתה שיהיה לו קשר לסבתו.

"אני לא יודע מה בדיוק גרם לה לבטל את התביעה, זה שאמרתי לה שלדעתי המקצועית אי אפשר לערער על הצוואה של הבת שלה, ושאין לה סיכוי לקבל משהו מהעיזבון, או שהיא תצטרך לעבור אבחון פסיכולוגי לפני הפגישה עם הנכד שלה." סיפר שלומי דהן בחיוך ליורם, "כך או כך היא הסתלקה במהירות שיא מהמשרד שלי ואני לא חושב שנזכה לפגוש אותה שוב."

"אתה לא נראה לי שבור מצער." גיחך יורם.

"אני לא, נכון שאני לא מוצף בקליינטים, אבל הגברת הזו נראתה לי פסיכית על כל הראש. יש קליינטים שלא שווים את כל הבלגן שהם עושים, והמצב לא קשה עד כדי כך שאני אצטרך לסבול משוגעת כזאת. אני מתפלא שהבת דודה של אשתך יצאה שפויה אחרי שגדלה עם אימא כזאת."

"מי אמר שהיא הייתה שפויה?" הצטחק יורם, "היא תמיד אמרה שהיא נשארה בחיים רק כי היא הייתה משוגעת עוד יותר מאימא שלה." גיחך, ואז נזכר שדנה כבר לא בחיים וכמה היא סבלה עד שנפטרה ופניו נפלו, "היא הייתה אישה מקסימה ואמיצה מאוד, למרות שהייתה לה ילדות איומה היא הייתה אימא נהדרת, אני מתגעגע אליה." התוודה בעצב.

בראיון העבודה שלה הצהירה אפרת שהיא חיה עם בן זוג, ושהם עומדים להינשא בקרוב, וכשיורם הזמין את כל עובדי משרדו ובני זוגם להרמת כוסית לכבוד ראש השנה היא הגיעה עם החבר שלה - בחור גבוה, שחרחר ושתקן ששתה לבד כמעט חצי בקבוק מהיין הקל והזול שיורם קנה לכבוד האירוע. יורם התפלא קצת, אבל סבר שהבחור פשוט ביישן ואולי הוא קצת נבוך במחיצת כל כך הרבה זרים, ולכן הוא שותה כל כך הרבה, ולאשתו סיפר שהחבר של המתמחה החדשה שלו נראה בחור נחמד, ויש מצב שהם יוזמנו בקרוב לחתונה.

כמה חודשים אחר כך הגיעה אפרת לעבודה קצת באיחור, עיניה הכחולות היפות היו נפוחות ואדומות, שערה נראה שמנוני וחסר חיים וזוויות פיה היו שמוטות.

"הכל בסדר?" שאל יורם, "את מרגישה טוב? את נראית חולה."

"אני בסדר גמור." לחשה אפרת, ולחרדתו של יורם פרצה בבכי וסיפרה, מתייפחת, שהיא והחבר שלה נפרדו, והבוקר הוא עזב את הדירה שלהם. רק לפני יומיים הם הלכו לחפש אולם לחתונה, ופתאום הוא החליט שהוא צעיר מידי, ובעצם הוא לא בטוח שהוא אוהב אותה והוא בטח לא רוצה להתחתן עדיין, הוא לא רוצה לפגוע בה אבל הוא עוד לא הספיק לעשות כלום בחיים טען, ועזב.

"באתי לגור פה רק בגללו, שכרנו כאן דירה כי הוא רצה להיות ליד ההורים שלו, ועכשיו פתאום הוא..." אפרת מחטה את אפה, התנצלה וברחה לשירותים לשטוף את פניה ולהתאפר מחדש.

היא חזרה אחרי כמה דקות, עדיין אדומת עיניים וחיוורת, אבל רגועה יותר, התנצלה שוב על התנהגותה, ושאלה את יורם אם הוא מכיר מישהו שרוצה להשכיר דירה כי היא לא רוצה לגור יותר בדירה שחלקה עם האקס שלה.

"האמת שכן, ממש במקרה אני מכיר מישהו שרוצה להשכיר דירה נחמדה מאוד, זוכרת את גולן, הקרוב משפחה של אשתי שבא לפה בגלל שאימא של אשתו המנוחה רצתה לערער על הצוואה שלה?"

"כן," הנהנה אפרת, "זה שאמרת שהוא הומו ושיש לו חבר דרוזי?"

"כן, רק שכבר אין לו חבר, הם נפרדו, אבל זה לא משנה, מה שחשוב זה שיש לו דירה להשכרה. חכי, אני אתן לך את המספר שלו."

גולן אהב מאוד סקס עם גברים, אבל נפשית הצליח להתקרב רק לנשים. הוא לא זכר תקופה בחייו בה לא הייתה לו חברת נפש צמודה כדי לשפוך בפניה את ליבו. מאז מותה של דנה הוא חש בחסרונה של חברה נשית קרובה, ואחרי שגם ראמי הסתלק הרגיש בודד ועזוב כמו שלא חש מימיו. אמנם העבודה בקפה והטיפול בזוהר העסיקו אותו במשך היום, אבל בערבים ובלילות הוא היה לבד, בלי אף אדם מבוגר לדבר איתו או להקשיב לו.

במקביל גם מצבו הכספי העיק עליו. הוא מעולם לא טרח לחסוך כסף כשהיה רווק צעיר ועליז ופתאום גילה כמה יקרים החיים כשיש לך ילד שצריך לפרנס, לחנך, ולגדל. רק אחרי מותה של דנה הוא הבין עד כמה כבד היה הנטל שהיא נשאה על כתפיה. היא אמנם הפקידה בידיו את בית הקפה שלה אבל להפתעתו הוא נוכח לדעת שקשה מאוד להיות עצמאי. בניגוד לשכיר שיודע תמיד כמה כסף יקבל בסוף החודש חייו של בעל עסק קשים הרבה יותר. כבעל בית קפה שהעסיק מספר עובדים ושילם ארנונה ומשכורות הוא גילה שמדובר בהרבה עבודה ואחריות לעומת הכנסה לא גדולה מספיק ולא יציבה - היו חודשים לא רעים, אבל היו גם חודשים גרועים עם מעט הכנסות והרבה הוצאות.

אחרי כמה חודשים גולן הבין שעליו להשכיר את הדירה הפנויה שהשאירה לו דנה אחרת לא יצליח להחזיק מעמד. למרות הלחץ בו נמצא הוא גמר אומר להיות בררן כדי לא להיתקע עם דייר לא סימפטי שלא מסתדר עם ילדים או כלבים, ולכן דחה מספר שוכרים פוטנציאלים שלא ראו בעין יפה את הכלבים, או נראו כאילו נוכחות של ילד תטריד אותם. הוא רצה דייר שיהיה גם חבר וטוב מזה, חברה, וברגע שראה איך אפרת מחייכת בחיבה אל זוהר, ומלטפת בלי חשש את הכלבים ידע שמצא את הדיירת המושלמת.

"אני ממש לא יודע איך הסתדרתי עד היום בלעדייך אפרתי." הצטחק אליה, והגיש לה כוס קפה, "חן חן לך יקירתי, שדרגת לי את החיים." הצהיר בחגיגיות מבודחת.

אפרת הסמיקה קלות, "אל תגזים, אני סך הכל..." העבירה יד נבוכה בשערותיה, "וחוץ מזה גם אתה..." היא הטיבה שוב את תלתליה, "עזרת לי מאוד בתקופה קשה, ואני שמחה שנעשינו חברים כל כך טובים." סיכמה, מרמזת לימים הקשים שעברו עליה כשגילתה דרך הפייסבוק שארוסה לשעבר המשיך הלאה בזריזות מעליבה, והוא כבר נמצא במערכת יחסים עם בחורה אחרת. "הנבזה הזה, אחרי כל מה שהיה בינינו הוא מצטלם מחובק עם המחומצנת הטיפשה הזו, איך הוא יכול לצאת עם אחת כזו, סתם פרחה שהשתמטה מהצבא." התייפחה אפרת אחרי שגילתה את מעלליו של בן זוגה לשעבר.

"אני לא מבין למה את ממשיכה לעקוב אחריו בפייסבוק." הוכיח אותה גולן בעדינות, "ובעצם, אני לא מבין בשביל מה את צריכה פייסבוק, לדעתי זה אתר מיותר לגמרי, מי צריך אותו בכלל? בואי נלך לטיול עם הכלבים, ננשום אוויר צח ונשטוף את העיניים."

אפרת נעלה בזריזות נעלי התעמלות ויצאה איתו לטיול ארוך בשמורה, ובדרך סיפרה לו על הדרך הארוכה והמתישה שעשתה מילדה טובה שהתחנכה בבית דתי לאומי והתעקשה ללכת לצבא ולא להסתפק בשירות לאומי אנמי עד שהפכה לעורכת דין, רווקה, מזדקנת וממורמרת.

"היי מה השטויות האלה את רק בת שלושים, לא מזדקנת ובטח לא ממורמרת." מחה גולן באבירות, ושאל איך קרה שהיא הפכה לעורכת דין.

"באמת שאין לי מושג, בעיקר מזל אני חושבת, וגם עבודה קשה כמובן. לא הייתי תלמידה טובה כל כך וסיימתי עם בגרות חלקית אבל בצבא הייתי במג"ב, ובסוף השירות הצבא עזר לי לסיים בגרויות ולהתכונן לפסיכומטרי. עד היום אני לא מבינה איך הצלחתי לקבל ציון כל כך גבוה, אבל בזכותו התקבלתי ללימודי עריכת דין. אחר כך קיבלתי מלגה חלקית מארגון ה.ל.ל ולמזלי הורי שמחו כל כך שחזרתי בשלום מהצבא ועוד עם בגרות עד שהשתכנעו לעזור לי קצת עם השכר דירה בתנאי שאני אלמד בבר אילן. בזמן הלימודים עבדתי בשירות לקוחות של חברת סלולר...." פניה נפלו, "שם פגשתי את איתי, אני כזו טיפשה... חשבתי שהוא אהבת חיי, ואפילו הורי הצליחו להתרגל אליו ולהדחיק את זה שאנחנו חיים יחד לפני החופה, הם בטח התנחמו בזה שבסוף נתחתן והכל יהיה בסדר, אבל כמו שאתה רואה זה לא קרה."

"זה עוד יקרה." הבטיח לה גולן, "תאמיני לי, מניסיון אישי אני מבין עד כמה זה כואב, אבל יהיו אחרים, את עוד תתאהבי שוב, אני מבטיח לך שבקרוב תשכחי את האפס ההוא ותמצאי אהבה חדשה." וכדי לנחם אותה ולהסיח את דעתה מצערה סיפר לה על נפתולי חיי האהבה המסובכים שלו, משתדל לתאר אותם בצורה משעשעת ככל האפשר.

"אוי, חמוד שלי, כל כך הרבה אהבות ועם אף אחד לא הצלחת... איך זה יכול להיות שבחור נחמד ויפה כמוך עדיין לבד?"

"אין לי מושג." משך גולן בכתפיו, וניסה לחייך, "כנראה שאני עושה משהו לא נכון, אבל עוד לא הבנתי מה בדיוק."

"אולי אתה פשוט לא מתאהב במין הנכון?" הפתיעה אותו אפרת, "אולי אתה צריך ללכת על הצד השני?"

"הצד השני?" תהה גולן, "איזה צד שני?"

"הצד שלי טמבל, הצד של הנשים." השיבה אפרת, וצבטה בחיבה את לחיו.

"אבל אני הומו."

"אם ככה, איך זה שאתה תמיד נשאר בסוף לבד, ומדבר על זה דווקא עם נשים?"

"כי עם גברים אי אפשר לדבר, הם לא טובים בזה, ונשים כן."

"אז למה אתה מנסה לאהוב אותם? מה הטעם להתאהב במישהו שאי אפשר לדבר איתו?"

"בגלל הסקס כמובן."

"ואם תוציא את הסקס מהמשוואה?"

"איך אפשר להוציא אותו?"

"בסדר, אל תוציא אותו, אבל אולי אתה יכול להסביר לי מה יש לך חוץ מסקס כשאתה נמצא בזוגיות עם גבר? מה עוד משותף לכם? אתם מגרבצים ביחד? משתינים יחד בעמידה? רואים יחד פורנו? מה?" הקשתה אפרת בהיגיון נשי, "קח לדוגמא את ראמי, בוא נגיד שהסקס היה מעולה ונהדר, אבל מה עשיתם אחר כך? על מה דיברתם? לאן הלכתם?"

"לא הלכנו לשום מקום, כי ראמי היה בארון, אבל כן דיברנו, זאת אומרת, אני דיברתי והוא הקשיב ו... ו..." גולן שקע במחשבות נוגות כשנזכר ביחסיו עם ראמי, מה בעצם היה שם ואיך זה שהוא נזרק כאילו היה טישו משומש? "טוב, תראי, גברים זה לא נשים." נאנח בעצב.

"כן, את זה אפילו אני הצלחתי להבין." נאנחה אפרת חזרה, וקמה מהסלע שישבה עליו, "קדימה, בוא נתחיל לזוז לכיוון הבית, עוד מעט יחשיך."

השניים ניהלו עוד שיחות רבות בסגנון הזה, מספרים אחד לשנייה על עברם הרומנטי העגום, מנחמים ומתנחמים אחד בחברת השנייה, מחזקים זה את זו ואת החברות האמיצה ביניהם, ומתגברים ביחד על האכזבות שנחלו במשך השנים.

ב. המתחרה

גולן ראה באפרת חברה טובה, ידידה ושכנה, ומעולם, עד שסיפר לה על הפגישה המפתיעה שלו עם ראמי, לא עלה בדעתו שהיא חשה כלפיו רגשות עזים יותר.

שנה אחרי שנפרדו ראמי צץ פתאום בבית הקפה, ושאל את גולן אם הם יכולים לדבר.

"לדבר על מה?" שאל גולן בקרירות, ומפחד שידיו ירעדו הידק את אחיזתו במגש שבמקרה הרים ברגע שראמי הופיע לפניו.

"עלינו." השיב ראמי בקול רך, והוציא מידיו את המגש, "אפשר ללכת למשרד? יש לך זמן?"

גולן הנהן בשתיקה, והסתגר איתו במשרד. הוא כבר גמר אומר בליבו שאם ראמי ינסה לגעת בו הוא יתעלם מהזקפה הפועמת בסתר מכנסיו, ידחיק את הגעגוע למגע ידו המוכרת, ידחוף אותו מעליו בכוח, ויסרב לו בתקיפות אדישה, אבל ראמי לא ניסה לגעת בו ואפילו לא ללחוץ את ידו. הוא התיישב מולו, השולחן חוצץ בין שניהם, והביט בו במבט רציני, "אני חייב לך הסבר גולן."

"זה בסדר, לא צריך." נמנע גולן מקשר עין עם האקס שלו, שלהכעיס נראה טוב מתמיד, ושילב את ידיו על חזהו בתנועת התגוננות נוגעת ללב.

"כן צריך, ולא רק הסבר אלא גם התנצלות, פגעתי בך ואני מתנצל ומבקש סליחה."

"זה בסדר, כבר שכחתי הכל." התעקש גולן, וקפץ את שפתיו בכוח.

"באמת?" שאל ראמי בעצב, "הכל? כי אני לא שכחתי כלום גולן, אני זוכר הכל ואני מתגעגע אליך מאוד."

גולן קם בחיפזון, "אני חושב שאתה צריך ללכת ראמי."

ראמי קם לאיטו, "איך שאתה רוצה גולן, אבל בבקשה, תן לי להסביר."

"מה יש להסביר? היינו יחד עד שנמאסתי עליך, זה קורה כל הזמן, לא צריך להסביר."

"אבל לא נמאסת עלי, ממש לא, אני פשוט... מה שקרה זה שהאקס שלי חזר הביתה וניסה לחזור אלי."

"האקס שלך? זה שעבר לתל אביב?"

"כן, ההוא, הוא חזר לכפר ורצה שנחזור, וכמובן שסירבתי, והוא... הוא איים עלי שאם לא נחזור הוא ילשין עלי לאבא שלי, ושהוא... שהוא ירצח אותך."

"בחייך, והאמנת לו?" גיחך גולן בלעג.

"כן." נשאר ראמי רציני, "אני מכיר אותו טוב, והאמנתי לו, בהחלט כן."

"אז עכשיו אתה איתו?"

"לא, חס וחלילה. הוא דווקא רצה, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן, ואז הוא הלך לאשתי ואיים גם עליה שהוא יספר עליה ועל הבת דודה שלי..." הוא נאנח, "הוא תמיד היה חמום מוח ומאז שהוא חזר מתל אביב הוא ירד קצת מהפסים, והיא נכנסה לפאניקה והתחננה בפני שאני אפסיק את הקשר אתך, ובדיוק אז הבן דוד שלי ביקש שאני אבוא לעבוד איתו במסעדה... חשבתי שאני אצליח לרקוד על שתי חתונות, להיות גם פה וגם שם, להמשיך להיות אתך בלי שהוא ידע, אבל זה לא הלך כמובן, ובסוף איבדתי אותך."

"נכון, איבדת אותי." הסכים גולן בזעף, "אז מה בדיוק אתה רוצה עכשיו?"

"רציתי לספר לך מה קרה ולהתנצל, זה הכל."

"בסדר, ההתנצלות מתקבלת. אגב, מה קורה עם האקס שלך, איפה הוא עכשיו?"

"אין לי מושג, לפני כמה ימים הוא נעלם פתאום. הוריו אומרים שהוא קיבל הצעת עבודה טובה בגרמניה ושהוא נסע לשם, אבל אין לי מושג אם זו האמת, וגם לא אכפת לי, אני פשוט... אני.... בבקשה גולן..." פרש אליו ראמי את זרועותיו בתחינה, וגולן מצא את עצמו נכנס ביניהן ומחבק אותו בעוז.

"אני לא מאמינה, אז אתם שוב יחד? אחרי כל מה שהוא עשה לך חזרת אליו!" צעקה אפרת, שעד אותו רגע הקשיבה בשקט, ופניה הנעימים והעדינים בדרך כלל התעוותו בזעם.

"אהה... אני..." גולן הביט בה, מופתע, "לא, אני חושב שלא, אבל התפייסנו... אני חושב. למה את כועסת כל כך?"

"אני לא כועסת!" התעצבנה אפרת, "אני פשוט... אני לא רוצה שתיפגע שוב."

"יהיה בסדר." חייך אליה גולן, "אל תדאגי."

"אבל אני כן דואגת, אתה תחזור אליו והוא שוב ינצל אותך ויעשה ממך צחוק, ואחר כך הוא שוב יספר לך סיפורים טיפשיים, יזרוק אותך ושוב ישבר לך הלב..."

"זה לא יקרה, ואגב, אני דווקא כן מאמין לו שהוא נפרד ממני בגלל שהוא פחד מהאקס הפסיכי שלו ורצה להגן עלי."

"נו, באמת!" רקעה אפרת ברגלה בכעס, "אל תהיה פתי כזה, ברור לגמרי שהוא שקרן ורמאי, איך אתה לא רואה שכל מה שמעניין אותו זה הזין שלו?"

"אבל אפרת..." נדהם גולן מסערת הרגשות שלה, "זה פשוט לא נכון, ובכלל, איך את יכולה לדבר ככה על בן אדם שלא פגשת אף פעם?" 

"כן פגשתי, הלכתי לאכול במסעדה שלו למרות שאני בכלל לא אוהבת אוכל מזרחי רק כדי לראות מי המתחרה שלי."

"המתחרה שלך? במה בדיוק הוא המתחרה שלך?" השתומם גולן.

אפרת האדימה עד שורשי שערותיה, "סתם אמרתי, לא התכוונתי להגיד מתחרה, התכוונתי... לא חשוב, תשכח מה שאמרתי..." החלה לסגת לעבר הדלת, "התכוונתי למשהו אחר." פלטה בחופזה, וברחה החוצה, משאירה את גולן המופתע לבד.

למחרת הפגישה ראמי צץ שוב בבית הקפה, הזמין אספרסו ועוגת תפוחים, וחיכה עד שגולן ייגש לשולחנו, "שלום בעל הבית, מה שלומך?" אמר בקול רם, "בוא, שב." הזמין אותו בתנועת יד רחבה. גולן חשב שראמי מתנהג כאילו מישהו צופה בו, והוא מדבר וזז בצורה מוגזמת ולא טבעית, מה שגרם לו לחוש אי נוחות, ובכל זאת התיישב. "אני יכול לבוא אליך הלילה?" שאל ראמי בקול שקט כמעט בלחש, רוכן לעבר גולן שנרתע לאחור והסמיק במבוכה.

"כן, בטח, אבל לא לבית הישן, הוא מושכר."

"אני לא מאמין, השכרת את הבית שלך, למה?" התאכזב ראמי.

"בשביל כסף ראמי, יש לך מושג כמה עולה לגדל ילד בגיל ההתבגרות? וחוץ מזה, בשביל מה אני צריך שני בתים?"

"כן, אבל..." ראמי נעץ בו מבט חשדני, "אז איפה אתה מזדיין? לא יכול להיות שאתה מביא גברים לבית של דנה?"

"זה כבר לא הבית של דנה, דנה מתה, עכשיו זה הבית שלי ושל זוהר." ציין גולן בקרירות.

"אבל הוא רק ילד! אני לא מאמין שאתה מביא הביתה גברים זרים."

"אני לא."

"לא?" התקמט מצחו של ראמי בפליאה, "אבל... אבל אנחנו לא יחד כבר כמעט שנה, אז איפה אתה עושה סקס?"

"לא עושה." השיב גולן בפשטות.

"לא מאמין לך."

"אל תאמין." קם גולן מכיסאו, "טוב, אני עסוק, ביי ראמי, שיהיו לך חיים נחמדים." פלט ביובש, והסתלק, מתעלם מהקללה בערבית שסינן ראמי מאחורי גבו.

כל אותו יום הסתובב גולן עצבני ומתוח, וכעס על עצמו. איך הוא הצליח לריב עם ראמי שנייה אחרי שהם התפייסו ועד בגלל סיבה מטופשת כזו? הוא כעס גם על ראמי שהעמיד אותו במצב כל כך לא נוח ושאל שאלות מביכות, וחוץ מזה, למה באמת הוא לא ניסה למצוא מישהו אחר במקומו? כמה זמן הוא חשב לחיות כנזיר? נכון, הוא היה עסוק מאוד ומותש מהמאמץ לנהל את הקפה בעצמו, ולגדל את זוהר לבד, אבל בכל זאת... לא הגיע הזמן לחזור למסלול נורמאלי? קרוב לוודאי שכן, אבל איך ואיפה ומה הוא יספר לזוהר, אם בכלל? אולי הוא יפתח שוב כרטיס באטרף, אבל מה הוא יגיד לילד וחמור מכך לאפרת? אין מצב שהיא לא תשים לב אם גברים זרים יתחילו לצאת ולהיכנס מהבית, ואם כבר מדברים על אטרף, האם הוא באמת רוצה לחזור למצב הזה של סטוצים מתחלפים, או יזיזים שבאים רק לסקס, עושים טובה כשהם נשארים לארוחת בוקר ונעלמים אחרי כמה ימים וזה עוד במקרה הטוב? לא, הוא לא. הוא רוצה בן זוג קבוע, ולא סתם אחד אלא את ראמי אבל....

"מה קורה לך היום? מאז שיצאנו לא אמרת מילה, למה אתה כל כך שקט?" הפריעה אפרת את מחשבותיו וזרקה אצטרובל לכלבים, וכמו תמיד פנדה הזריזה זינקה ראשונה ותפסה אותו בפיה, ואחר כך הביאה אותו, גאה בעצמה, לאפרת שלקחה את האצטרובל, שיבחה את הכלבה בחיבה, וזרקה אותו שוב.

"איזה כלבה מדהימה, היא כל כך יפה וחכמה, ונשמה." השתפכה, ומרוב שמחה על שפנדה השיבה לה את האצטרובל לא הסתפקה בליטוף, אלא הוסיפה נשיקה על קצה אפה השחור. "אני אוהבת אותך פנדושה!" הצהירה ברגש.

"תגידי אפרת, כמה זמן את ואיתי כבר לא יחד?" הפריע גולן להצהרת האהבה שלה, "שלשה חודשים? ארבע?"

"קרוב יותר לחצי שנה, אבל מי סופר? ולמה אתה לא עונה לשאלה שלי?"

"עוד רגע אני אענה, אני רואה שיש לך המון חום ורגש לתת לכלבה, ושמתי לב שגם זוהר מקבל ממך המון חמימות נשית, וזה נהדר, אני מאוד אסיר תודה, אבל מצד שני..." גולן עשה פאוזה דראמטית כדי שאפרת תבין שהוא עומד להגיד משהו חשוב ותפנה אליו את כל תשומת ליבה, "אני שואל את עצמי לפעמים אם לא חסר לך... איך להגיד את זה בצורה לא מגעילה? אני תוהה אם לא חסרה לך תשומת לב גברית?"

"תשומת לב גברית?" נדרכה אפרת במתיחות, התיישבה על ספסל ולטשה בו מבט עוין.

"כן," המשיך גולן לפתח את הרעיון שעלה במוחו, "מישהו שאפשר לחבק ולאהוב כמו בן זוג, ולא כמו ילד או כלב, כי לי זה חסר מאוד, ובגלל זה אני קצת מצוברח לאחרונה." סיכם והתיישב לצידה.

"חשבתי שאתה והראמי הזה... חשבתי שחזרתם, מה, לא?"

"לא יודע, בינתיים היו רק דיבורים, וגם זה לא הלך כל כך טוב, ובכל מקרה, גם אם נחזור הוא בארון, לפחות לגבי המשפחה שלו, ובגלל שהוא דרוזי זה אף פעם לא יהיה כמו שאני רוצה, אף פעם לא נהיה פשוט זוג, בלי להתחבא ולהסתתר ולדאוג שיראו אותנו."

אפרת הנהנה וליטפה בעדינות את זרועו, "אני באמת מצטערת." אמרה בקול רך, "ובאותה הזדמנות רציתי להגיד שאני מצטערת שצעקתי עליך אתמול."

"זה בסדר, יכול להיות שדווקא צדקת." התנער גולן וקם, "יאללה בואי נתחיל לחזור."

"קדימה." אשרה אפרת וקמה, "ואגב, בנוגע למה ששאלת? ממש לא חסר לי, מפליא עד כמה לא חסר לי, יכול להיות שאיתי צדק ואני באמת צריכה לחיות לבד, בלי גבר?"

"זה מה שהוא אמר?" נרעש גולן, "איזה טיפוס גועלי, למה הוא אמר לך דבר מכוער כזה?"

"למה מכוער? מה מכוער בזה? איפה כתוב שכולם חייבים לחיות בזוגיות? אולי יש אנשים שמתאים להם יותר לישון באלכסון?"

"לא, יש אנשים שקשה להם יותר למצוא בן זוג, או לחיות עם מישהו באותו בית ולישון באותה מיטה, אבל לא יכול להיות שיש מישהו שלא רוצה אהבה וסקס?"

"אתה טועה, כן יכול להיות."

"טוב, אולי יש כאלה שלא צריכים אהבה, אבל כולם צריכים סקס."

"בדיוק ההפך." התנגדה אפרת, "כולם צריכים אהבה, אבל תדע לך שיש כאלה שמעדיפים לעשות דברים מועילים יותר מאשר למעוך אחד את השני, ולהזיע בשניים באותה מיטה."

"למעוך ולהזיע בשניים? זה מה שאת חושבת על סקס? כי אם כן, אז את בהחלט עושה משהו לא נכון." הצטחק גולן.

"אני עושה הכל נכון!" התרגזה אפרת, "אבל אני פשוט לא רואה בזה שום טעם."

"אולי בגלל שלא פגשת את הגבר הנכון?"

"דווקא כן פגשתי, ותדע לך שאין שום קשר בין אהבה לסקס, אפשר לאהוב מכל הלב בלי לרצות להתפשט ו..." פניה התעוותו בגועל, "ולקפוץ אחד על השני, להתנשף, ולעשות תנועות מטופשות ועוד בעירום."

פיו של גולן נפער בתדהמה, "אבל אפרת... זה בכלל לא ככה... אני לא יודע מה בדיוק עשית עם האקס שלך, אבל תדעי לך שעם הגבר הנכון זה בהחלט לא יהיה ככה."

"זה גם מה שאיתי אמר כשהוא נפרד ממני, שהוא מאחל לי למצוא את הגבר הנכון שאני כן ארצה לעשות איתו סקס, אבל הבעיה היא לא בגבר ולא בי, הבעיה היא בסקס, זה פשוט עסק מיותר ומטופש בעיני."

"אז אולי את מעדיפה נשים?"

פניה שבו והתעקמו בתיעוב, "אל תהיה כזה גבר מגעיל!" התיזה בשאט נפש, והתחילה ללכת במהירות לכיוון הבית בעוד גולן המשתומם משתרך בעקבותיה.

בחצות הלילה השמיע הנייד שלו את הצליל הענוג, המיוחד שהיה משמיע כל פעם שקיבל מסרון. גולן העייף התנער מהנמנום והציץ במסך, "אני יכול לבוא?" כתב לו ראמי, והוסיף שורה של סימני שאלה וסימני קריאה לסירוגין - ?!?!?!?!

גולן קם והדליק את מנורת הלילה שלו, ושנייה אחר כך שמע נקישה חרישית על הדלת, ואת הרחש השמח של זנבו המכשכש כנגד הדלת של פיסטוק שזיהה מיד את האורח. פנדה נבחה עליו קלות, אבל השתתקה אחרי שהוא ליטף אותה וקרא בשמה.

לפקודתו של גולן נשארו הכלבים הנרגשים במרפסת הכניסה, שם היו מיטותיהם, בעוד ראמי חומק חרש לבית. הוא סגר אחריו את הדלת וחיבק בחוזקה את גולן, "סליחה חמוד, לא רציתי להעליב אותך, גם אני... רפיק נורא הלחיץ אותי עם האיומים שלו, וחוץ מזה הייתי נורא עסוק עם המסעדה החדשה, וכל הזמן חשבתי שאתה מבלה ונהנה עם אחרים, וקינאתי נורא, ובגלל זה... אתה סולח לי?"

"בטח, די, אל תדבר שטויות, בוא הנה." משך אותו גולן לחדר השינה שלו, ונעל את הדלת.

"ומה אם זוהר יתעורר וירצה להיכנס?" דאג ראמי.

"אם הוא יתעורר הוא יקרא לי קודם, אבל אל תדאג, הוא כבר כמעט לא מתעורר יותר בלילות, וגם אם כן אז מה? אין לי שום סיבה להתבייש."

"כן, אבל בכל זאת.... הוא יודע שאתה הומו?"

"אני מניח שכן למרות שאף פעם לא ממש דיברנו על זה, בכל אופן, אני לא מתכוון לשקר לו אם הנושא יעלה פעם."

"זה יפה מאוד מצידך, מאוד חינוכי, אבל הייתי מעדיף שהוא לא ידע, הוא רק ילד וילדים לא חושבים לפני שהם מדברים."

"הוא כבר כמעט בן שלוש עשרה, לא בדיוק ילד, אבל בסדר, אם זה חשוב לך אני לא אספר לו כלום, ועכשיו תפסיק לדבר ולדאוג, ובוא כבר אלי."

הם חגגו את איחודם עד שהשחר עלה ושניהם נרדמו, מותשים. בשש בבוקר צלצל השעון המעורר בנייד של ראמי שהתעורר באנחה, נישק את כתפו של גולן שהמשיך לישון, והתגנב חרש החוצה.

הכלבים קשקשו לעומתו בזנבם, והוא ליטף אותם בחיבה, הבטיח שיחזור וחמק משם בזריזות, בלי לשים לב לאפרת שהציצה החוצה דרך התריס הסגור למחצה של חדר השינה שלה.

ג. הגבר הנכון

הטלפון צלצל כמה דקות אחרי שדנה נרדמה סוף סוף, רגועה ומפויסת אחרי עיסוי מנחם וזריקת מורפיום מבורכת. גולן עט עליו בבהלה, נחפז להשתיק אותו לפני שיעיר את דנה, או חלילה את זוהר.

"הלו." נהם בעצבנות לתוך השפופרת, מבטיח לעצמו שאם זו שוב פרסומת מוקלטת למשהו אווילי הוא כבר יראה להם מה זה...

"שלום גולן." בקע קול גברי מתנשם מהשפופרת.

"שלום וברכה." ענה גולן בקרירות, "מי זה?" דרש לדעת בגסות.

"תנחש." צחקק הקול.

"תשמע..." התחיל גולן לענות בעצבנות, השעה הייתה כבר כמעט עשר בלילה, זוהר עשה את המוות עד שהואיל לסיים את שיעורי הבית - שוב ציור אידיוטי, למה האנתרופוסופים האלה לא לומדים משהו נורמאלי מידי פעם? הילד כבר בכיתה ה' למען השם! – ואחר כך היה הוויכוח הרגיל על מקלחת וצחצוח שיניים, ואחרי שהוא נרדם היה צורך להרגיע את דנה עם עיסוי ממושך כי כאב לה נורא הגב... כל זה עוד היה נסבל אם לכל הפחות ראמי היה מגיע לישון איתו הלילה, אבל דווקא הערב הוא היה צריך להיות שוב אצל משפחתה של ארוסתו. החתונה שלו תהיה בעוד שבוע וראמי כבר הזהיר אותו שהוא לא יהיה פנוי בימים הבאים. הוא אמר שזה בסדר ואין בעיות, אבל שניהם ידעו שהוא משקר, והם עומדים לעבור תקופה קשה, ולכן ניצלו כל הזדמנות להתחבק ולגעת זה בזה בסתר אפלולית מחסן בית הקפה.

מפליא עד כמה נקשרו זה לזה בחודשים האחרונים, מה שהתחיל כסטוץ סתמי של שני גברים חרמנים התפתח לתדהמת שניהם לקשר חזק ויציב. הם נזהרו לא להגיד או אפילו לחשוב על אהבה. המילה הזאת הייתה טעונה ושחוקה מידי וקשורה אצל שניהם ליותר מידי אכזבות ושברון לב, אבל גם בלי מילים שניהם ידעו שהם יכולים לבטוח אחד בשני ושאבו נחמה ועידוד מהקשר החשאי שנרקם ביניהם.

בגלל הנסיבות הם היו חייבים להקפיד על סודיות, מה שהוסיף בהתחלה מתיקות סקסית לכל העניין. בהתחלה זה היה משעשע ונחמד להתחבא במחסן כדי לגנוב נשיקה וחיבוק, הם חשו כמו ילדים שובבים כשראמי היה מתגנב חרש לדירתה של דנה כדי לבלות עוד לילה גנוב עם גולן, אבל ככל שמועד חתונתו של ראמי התקרב והלך, ובמקביל הדרדר מצבה של דנה, הסודיות הכפויה עליהם הפסיקה להיות משעשעת והחלה להיות מעיקה. גולן התרגל להתנחם בזרועותיו של ראמי, וחש בודד ונואש בלעדיו, ופתאום הטלפון המשונה הזה..

"נו, אתה מנחש?" התאמץ הקול להישמע משועשע וצוהל, אבל מתחת לעליזות זיהה גולן זרם תת קרקעי של מתיחות, ואולי גם בהלה, ובבת אחת נזרק שנתיים אחורה, "דקל?" שאל בהיסוס.

"כן, זה אני." השיב דקל, מרוצה, "מה שלומך גולן?"

"בסדר." השיב גולן קצרות והתיישב, "ומה אתך? איך האישה והילדים? מה שלום יסמין?"

"יסמין בסדר גמור, עובדת על ההיריון השני, אני עוד מנסה להתאושש מההלם של הילד הראשון שלי. שמעתי שגם אתה התחתנת?"

"כן, מי סיפר לך?"

"יסמין, היא פגשה לפני כמה ימים את אחותך שסיפרה לה שהתחתנת עם אימא חד הורית, בן כמה הילד שלה?"

"בן אחת עשרה."

"כל כך גדול? אתם בטח כבר עובדים במרץ על הילד השני."

"ממש לא, אשתי עסוקה מידי בשביל עוד ילד."

"באמת? הבנתי שהיא קצת יותר מבוגרת ממך. תגיד, היא יודעת עליך?"

"כן, בטח, אחרת היא לא הייתה מתחתנת איתי."

"אהה... אני מבין." אמר דקל בקול מהוסס שאמר בדיוק ההיפך, "אז מה קורה אתך?"

"חוץ מזה שאשתי גוססת מסרטן, ואני מנסה לטפל בה ובילד, וגם להמשיך לנהל את הבית קפה שלה כדי שיהיה לנו כסף לאכול הכל בסדר."

דקל השתנק, "אתה צוחק ממני?"

"נראה לך שהייתי צוחק על דבר כזה? ומה אתך דקל, איך זה להיות נשוי?"

"נהדר! אשתי נפלאה והילד מתוק." התרונן דקל, "אם רק הייתי סטרייט החיים שלי היו מושלמים." נאנח, "וזה הזמן המתאים להגיד, אמרתי לך." הוסיף בבת צחוק מרירה מעט.

"כן, נכון, אמרתי לך." נזכר גולן, "יפה מצידך לספר לי שצדקתי, זו הסיבה שהתקשרת?"

"כן... בעצם לא, האמת היא שאני נורא מתגעגע אליך גולן, תשמע, בסוף השבוע הזה אני מגיע לאזור שלך, יש מצב שניפגש?"

"אה... אני די עסוק דקל, ויש לי המון על הראש, עדיף שלא."

"אתה בטוח? אני נורא רוצה לראות אותך שוב, איך זה שאין לך פייסבוק?"

"אולי כי יש לי חיים?" לגלג גולן ברשעות, "אבל לבית קפה שאני מנהל יש דף בפייסבוק, תחפש הקפה של דנה באזור התעשייה בקצרין."

"אני מבין, סליחה שאני מציק, אז יש מצב שניפגש בבית הקפה?"

"כן, אני עובד שם כיום, ואם תגיע בסביבות הצהרים די בטוח שניפגש." השיב גולן בקול חמצמץ.

"יופי, אני אגיע בשבת בבוקר, תגיד גולן, לא הלכת לעבוד באיזה מפעל? אז איך זה שאתה עובד פתאום בקפה?"

גולן נאנח והתחיל להסביר, בהתחלה השתמש במילים קצרות שאותן הרכיב למשפטים קצוצים וקמצניים, דוחה מראש כל הבעת רחמים והשתתפות בצער. דקל הבין מיד לרוחו, שאל שאלות ענייניות ונבונות, ושפע אהדה והבנה. הווידוי הטלפוני הקל על המועקה שרבצה על גולן, ומעט מעט רווח לליבו ומצב רוחו השתפר. דקל היה כל כך נחמד ומבין והשיחה איתו הזכירה לגולן שהוא גם בן אדם וגבר, ולמרות שהוא לא נוטה למות או ילד שעומד להתייתם בקרוב גם לו יש צרכים ורצונות שצריך להתחשב בהם.

ראמי היה נהדר כמובן, הוא לא היה שורד את התקופה האיומה הזאת בלעדיו, אבל הם הכירו זמן קצר בלבד ולא היה לו מושג איך גולן היה פעם, מי הוא ומאיפה הוא בא, ולפעמים היה לגולן רושם שהוא חושב שהוא מתפנק ולא מבין באמת עד כמה קשה לגולן, וכמה כבד העול שהוא נושא על שכמו.

"תשמע גולן, אני לא רוצה להביך אותך, אבל אני חושב שאתה ממש נהדר והייתי שמח מאוד ל..."

ואז נשמעה מחדרו של זוהר קול חבטה עמומה, מבשרת רעות, ואחריה יבבה ישנונית.

"תסלח לי, הילד שוב נפל מהמיטה, אני חייב לרוץ אליו." קטע גולן את השיחה, סגר ורץ לחדרו של זוהר ובליבו מפעמת תקווה קלושה שהילד לא השתין עוד פעם במיטה. 

למחרת ראמי צלצל אליו להודיע שהוא יהיה בחופש עד סוף השבוע, ושאולי הוא יגיע לבית הקפה בשבת, אבל הוא לא יכול להתחייב. הוא דיבר בקול הרשמי, האדיש שנהג לפנות בו לגולן כשהם לא היו לבד, וגולן שהשתוקק לשמוע ממנו מילת חיבה מנחמת חש דחוי ופגוע. הוא ידע שהעלבון שלו לא הגיוני ולא מוצדק, ראמי בטח שוחח איתו בנוכחות הוריו ואחיותיו הצעירות, וברור שהוא לא היה יכול לספר לגולן עד כמה הוא אוהב ומתגעגע ועליו להעמיד פני אדיש גם אם הוא משתוקק להעתיר עליו מילות חיבה ואהבה, ובכל זאת גולן חש נעלב וכועס.

בלילה התהפך חסר מנוחה במיטתו, הוא היה חרמן ובודד, ולמרות שידע שאין בכך היגיון כעס על ראמי, הוא היה זקוק לו כל כך, לגעת בו, לחבק אותו, להתנחם בגופו החמים ולהתייעץ בו. מצבה של דנה הלך והידרדר, היא רזתה מאוד, התייסרה מכאבים שרק מורפין הצליח לשכך, ולאחרונה החלה לסבול מפצעי לחץ. האחות שבאה לבדוק אותה באותו ערב הזהירה את גולן שמתחיל להיות מסוכן לעזוב אותה לבד, שהעזרה של המטפלת של ביטוח לאומי לא מספיקה ולא מקצועית דייה, ושעליה להיות בהשגחה סביב השעון

"אבל אני חייב לעבוד." נבהל גולן שהמחשבה על שהות של יום שלם עם דנה הפחידה אותו. הוא ריחם עליה כל כך, וכאב כל כך את כאבה, הלילות היו גרועים דיים, אם יאלץ להיות אתה כל היום יצא מדעתו. מעולם לא שיער שייקח לה זמן רב כל כך למות, ושזה יהיה מכוער וכמכאיב כל כך. אם רק היה יודע שיישאר לבד במערכה... אבל מי היה יכול לדעת שהתאומים ייוולדו לפני הזמן ויעסיקו את הוריהם  יום ולילה. הם היו מודאגים בעיקר בגלל הבן שסבל מקוצר נשימה והיה חשד שהוא לא מתפתח כראוי, מיכל אמרה משהו גם על ראיה לא תקינה ועל חשד לחירשות... הוא היה עייף נורא כשהם באו אחרי הצהרים לביקור חפוז בדרכם לעוד ביקור בבית החולים, ולא כל כך התרכז.

"אני יודעת, אבל המצב הנוכחי לא יכול להימשך, אתה יכול לקחת עובדת זרה שתגור פה ותשגיח עליה, או לאשפז אותה בהוסטל, מה אתה מעדיף?"

"לא יודע, מה עדיף לדעתך?" הטיל גולן את נטל ההחלטה על האחות, מקווה בסתר ליבו שהיא תמליץ על שליחתה של דנה להוסטל. הוא דמיין אותה באיזה מקום ירוק ושקט שבו יטפלו בה בעדינות ובמיומנות, יקלו עליה ויסירו מעליו את העול הנורא הזה. הוא היה עייף כל כך, מאז שהתחתן עם דנה לא ישן אפילו לילה אחד כראוי, רוב הזמן היה גם מבוהל מאוד, ובסתר ליבו חש שעשה טעות איומה, ושלקח על עצמו נטל כבד מידי.

איזה שד גרם לו לחשוב שהוא יוכל לעזור לאישה כל כך חולה ולתמוך בילד קטן ומפוחד שהתמודד אין אונים עם מותה המכאיב של אימו?

"אני לא יודעת..." התלבטה האחות, גברת מלאת גוף ומנוסה, "מצד אחד בבית הכי טוב, ומצד שני יש פה ילד קטן שלא בריא בשבילו לראות את אימא במצב הזה, ונדמה לי שגם אתה די בטראומה?" סקרה בעין בוחנת את גולן והחליקה באצבעות עבות וקצוצות ציפורניים על חלוקה הצחור והמעומלן שהצליח להגן עליה מספקות והתלבטויות מכאיבות.

גולן הנהן, מושפל ומאוכזב מעצמו, "הבטחתי לדנה לעזור לה והתכוונתי לזה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה כל כך." התוודה בבושה.

"אז אולי באמת עדיף הוסטל, אני אברר איפה יש מקום פנוי, תחזיק מעמד." לחצה האחות את כתפו בעידוד, והסתלקה, משאירה אותו להתמודד כמיטב יכולתו עם עוד לילה של בדידות.

הבוקר, בערך חצי שעה אחרי הזריקה שהרגיעה את הכאבים ועוד לא הספיקה להרדים אותה, היה הזמן הטוב ביותר לדבר עם דנה. גולן ליווה את זוהר להסעה של בית הספר, ובמקום להמשיך לקפה, כדרכו כל בוקר, חזר הביתה והתיישב בזהירות על קצה מיטתה של דנה. "מה שלומך חמודה?" ליטף בעדינות את אניצי השער האפורים הדלילים שהחליפו באי רצון את תלתליה היפים.

"לא משהו אבל אני גוססת." השיבה דנה קצרות, "ומה התירוץ שלך?"

"אני עייף מאוד." הודה גולן, "ואני מתלבט בקשר להוספיס, שמעת מה אמרה האחות? מה דעתך, היית מעדיפה שנביא מישהי שתהיה אתך או להתאשפז בהוספיס?"

"הייתי מעדיפה להישאר בבית, אבל אני רואה כמה קשה לך לטפל בי..." היא שקעה במחשבות, נודדת לאי שם, וגולן שחשש שהיא תירדם עוד מעט טלטל בעדינות את כתפה הצנומה, "אני בסדר, אל תתחשבי בי אבל זוהר... לדעתי עדיף שזוהר..."

"כן, אני יודעת, הילד סובל." קטעה אותו דנה בחוסר סבלנות, "בסדר, שיהיה הוספיס." פסקה, "אגב, מה עם ראמי? למה הוא לא בא יותר לבקר אותך?"

"ראמי..." שאל גולן באיטיות, מנסה להרוויח זמן. הוא חשב שהיא ישנה כל הלילה, מסוממת ממורפיום, איך היא יודעת על ראמי? "הוא עומד להתחתן בעוד שבוע, הוא עסוק מאוד."

"אהה... כן, שכחתי, אבל אחרי החתונה הוא יחזור לבקר אצלך, נכון?"

"אני מקווה ככה." השפיל גולן את מבטו במבוכה, "אני מקווה שהוא לא הפריע לך."

דנה חייכה וטפחה קלות על ברכו, "לא זה בסדר, ואל תדאג כל כך בגללי, זה לא יעזור, וחוץ מזה, בקרוב כל העסק הזה ייגמר ותוכל להיות חופשי."

"דנה, בבקשה..." נחרד גולן, "אל תדברי ככה."

"סליחה חמוד." לחשה דנה ועצמה את עיניה, "נו, לך לעבודה גולן, אני אישן לי קצת בינתיים." 

למה שום דבר אצלי לא מסתדר כמו שאני רוצה, למה הכל מתחרבש לי תמיד ברגע האחרון? התמרמר גולן בינו לבין עצמו. הוא היה מעדיף לשפוך את הלב בפני ראמי, לקטר וליילל לו ואחר כך להתנחם בזרועותיו, אבל ראמי לא היה זמין. הוא היה עסוק בהעמדת פני סטרייט כדי להפיס את דעת הוריו, ולמרות שגולן ידע שזו העמדת פנים הוא חש מקופח ומר נפש. בעוד ראמי עסוק בהכנות לחתונה, ומיכל ויורם טרודים בבעיות הבריאות של תינוקותיהם נאלץ גולן להתמודד לבד עם התקף ההיסטריה של זוהר שסירב להניח לצוות ההוספיס הצפתי לקחת את אימו. אף אחד, אפילו לא העובדת הסוציאלית שהגיעה עם הרופא והאחות, לא הצליח להרגיע אותו. למרבה הצער גם הכלבים שהושפעו מהמהומה צירפו את יללתם לבכיו של זוהר, ופיסטוק אפילו ניסה לנשוך את קרסוליו של הרופא שניסה לבעוט בו כדי להשתיק אותו.

"תעזוב את הכלב שלי!" צרח זוהר, והתנפל על הרופא המבוהל שנסוג למכונית, ופקד על האחות לבוא איתו מיד. היא נמלטה למכונית והוא טרק את הדלת, התניע את המכונית והם הסתלקו משם בלי להיפרד לשלום.

"זוהר, באמת, אני מאוד מאוכזב ממך." נזף גולן, וניסה להניח את כף ידו על כתפו של הילד שהדף אותו מעליו בכעס, "לך תזדיין!" צרח, "אני שונא אותך, הכל בגללך!"

"אבל זוהר..." ניסה גולן להרגיע, "אני מבין שאתה כועס ושקשה לך להיפרד מאימא, אבל תבין..."

"אני לא מבין, ואני לא רוצה להבין ואל תגיד לי מה לעשות, אתה לא אבא שלי ואתה לא מחליט עלי!" צעק זוהר, פניו אדומים ועיניו מבריקות מדמעות, וברח לעבר השמורה, ופיסטוק רץ בעקבותיו. פנדה התחילה לרוץ אחריהם, אבל כשהבחינה שגולן לא בא בעקבותיה חזרה אליו ושוב רצה אל השער, מתלבטת, מבולבלת בין שניהם.

"בואי פנדה, בואי חמודה, תישארי איתי, אל תדאגי, עוד מעט הם יחזרו." ליטף אותה גולן, ופנה אל חגית, העובדת הסוציאלית, אני לא יודע מה עושים, אולי יש לך עצה?"

"מה שאנחנו צריכים זה הוספיס עם כללים קצת פחות חמורים. לא מצא חן בעיני שהם לא מרשים לילדים לבקר." אמרה דנה בקול חרישי, "ואני לא רוצה שרופא שמפחד מכלבים יטפל בי."

"אם ככה נצטרך להעביר אותך לראש פינה." אמרה חגית, "אבל הם די עמוסים..." היא נאנחה, "אני אתקשר אליהם ואודיע לך מחר." הבטיחה, "אתה לא דואג לזוהר?" פנתה לגולן, "אולי תלך לחפש אותו?"

"לא צריך, אני כאן, חזרתי." הודיע זוהר, מילא את קערת המים של פיסטוק והתיישב על מיטתה של אימו, "אני לא רוצה שתלכי אימא."

"אני יודעת חמוד, גם אני לא רוצה ללכת, אבל אין ברירה, אני חייבת."

"אני מסכים רק אם אני אוכל לבקר אצלך כל יום." התנה זוהר.

"בסדר, אבל אתה צריך להבטיח שתתנהג יפה ולא תצעק יותר על רופאים, וגם לא על גולן, ואתה צריך לבקש ממנו סליחה."

"זה בסדר, לא צריך, אני לא כועס עליו."

"אבל אני כועסת, ואני לא מוכנה שזוהר יתחצף לאף אחד, בטח לא אליך."

"טוב, סליחה." מחל זוהר על כבודו, "אבל הוא באמת לא אבא שלי." הוסיף בעקשנות.

"נכון." הסכימה דנה, "אבל הוא אחראי עליך וכשאני לא פה הוא כן מחליט עליך."

זוהר העווה את פניו במרדנות, אבל לא התווכח יותר, ובערב, כשגולן הציע לו ללכת עם שני הכלבים לטיול, הוא נענה ברצון.

הם שוחחו על דא ועל הא, מעמידים פנים כאילו היום היה סתם יום רגיל, בלי אירועים מיוחדים, עד שגולן סיפר לזוהר איך פנדה התלבטה ולא ידעה אם ללכת איתו ועם פיסטוק או להישאר.

"זה בגלל שהיא חושבת שאנחנו משפחה אחת. היא אוהבת את כולנו ורוצה שתמיד נהיה יחד."

"גם אני רוצה שנהיה יחד ולא ניפרד זוהר, ואני ממש שונא לריב אתך, אבל ככה זה בחיים, לפעמים חייבים לעשות דברים שלא רוצים."

"זה לא פייר." מחה זוהר בקול בכייני, "אני לא רוצה שאימא תמות."

"אני יודע." השיב גולן חרש, והניח יד מנחמת על כתפו של הילד.

"למה היא צריכה ללכת להוספיס? איזה מין מילה דבילית זו בכלל, הוספיס?"

"זו מילה בלטינית אני חושב, והיא לא צריכה להתאשפז שם אם היא לא רוצה, אבל אימא מאוד חולה וסובלת כאבים חזקים, ובהוספיס יש רופאים וציוד מיוחד לחולים קשים כמוה, יתנו לה תרופות שיקלו עליה, והיא תישן על מזרון מיוחד נגד פצעי לחץ, וישגיחו עליה כל הזמן. תגיד זוהר, מה אתה מעדיף, להמשיך לגור איתי או ללכת לגור עם יורם ומיכל?"

"אתך." השיב זוהר מיד, "אבל אני רוצה לגור בחדר שלי ואני רוצה שפיסטוק ופנדה יגורו איתנו ושאני אלך לאותו בית ספר ושהכל יהיה אותו דבר."

"בסדר, הכל יהיה אותו דבר, אני מבטיח לך."

"חוץ מזה שאימא לא תהיה." תיקן אותו זוהר.

"נכון." הסכים גולן וקם, "קדימה, בוא נלך הביתה."

"זוהר ילד ממש מדהים, כולו בן אחת עשרה, אבל הוא מתנהג בצורה מאוד בוגרת לגילו." סיפר גולן לדקל כשהם נפגשו למחרת בבית הקפה, "יום אחרי הפדיחה עם הרופא מצפת נסענו יחד עם דנה להוספיס בראש פינה, והשארנו אותה שם. היא קיבלה חדר נחמד מאוד עם נוף יפה, ואנחנו יכולים לבוא לבקר אותה מתי שנרצה, לצערי הם לא מרשים להכניס כלבים, אבל לא אכפת להם לתת לילדים לבקר."

"ומה עם הבת דודה שלה ובעלה? למה הם לא עוזרים לך?" תהה דקל.

"הם עוזרים כמה שהם יכולים, אבל יש להם המון בעיות עם התאומים שנולדו פגים ועד עכשיו הם סובלים מכל מיני בעיות רפואיות, בעיקר הבן... איכשהו כל הצרות נפלו עלינו בבת אחת, אני באמת מצטער שאני מנג'ס לך עם הבעיות שלי." התנצל גולן וניסה להצהיל את פניו, "אז מה שלומך דקל? אגב אתה נראה ממש טוב, מתאים לך להיות נשוי."

"אתה חושב ככה?" העווה דקל את פניו באי אמון, "האמת שלהיות נשוי זה לא גליק כל כך גדול, הילד כמובן חמוד מאוד והכל, ותודה לאל שהוא בריא ומתפתח יפה, אבל מאז שהוא נולד אשתי בקושי שמה לב שאני חי, היא נזכרת בי רק כשצריך לקנות משהו לילד, ועכשיו היא רוצה עוד אחד..."

"ואתה לא רוצה?"

"לא, ממש לא, מה שאני רוצה.... עזוב, יש לך מספיק בעיות משלך גם בלי לשמוע על הצרות המשעממות שלי. אתה יודע, נורא מצחיק שגם אתה נשוי פתאום, בחיים לא חשבתי שתתחתן."

"טוב, הרי זה לא שאני באמת נשוי, עשיתי את זה רק כדי לעזור לדנה."

"כן, סיפרת לי. אתה יודע מה יסמין אמרה כשסיפרתי לה על הנישואים שלך? היא אמרה שגולן הלך והכניס ראש בריא למיטה חולה."

"כן, יש בזה משהו." נאלץ גולן להודות בחוסר רצון, "מה שלום אחותך המקסימה?"

"בסדר, היא קצת השמינה אחרי הלידה, אבל ככה זה אצל נשים. אתה לעומת זאת גולן נראה נהדר." חייך אליו דקל, "ממש מעורר תיאבון." הוסיף בשובבות, והניח את כף ידו על כפו של גולן, "ואם כבר מדברים על זה, איך אתה מסתדר מבחינת הסקס?" חקר אותו בחביבות.

"לא רע בכלל." חייך אליו גולן, קצת בשחצנות, "הוא בארון ולכן אני חייב לשמור על דיסקרטיות כמובן, אבל סך הכל אני מסודר יפה." התפאר, "ואתה?"

"כל זמן שיש אטרף ולאשתי יש תינוק שמעסיק אותה אני בסדר גמור." חייך דקל בשאננות, "תגיד גולן, לא בא לך... הילד הרי בבית ספר, והאישה לא בבית, אז מה דעתך..." הרים דקל את גבתו הימנית, ונעץ בגולן במבט רב משמעי.

"אתה רציני?" נדהם גולן, נאבק בדחף להגיד – כן, בוא נלך ונזדיין עד שיעלה עשן –"אבל... אבל...."

ואז הונחה יד כבדה על כתפו, "שלום גולן." אמר ראמי בקול חמור, "מה שלומך בעל הבית?"

גולן קם בחיפזון, "ראמי? חשבתי שאתה בחופש, אתה לא אמור להתחתן היום?"

"כן, אני מתחתן הערב." אישר ראמי, "באתי להזמין אותך ואת גברת דנה לחתונה, מה שלומה?"

"לא טוב, היא מאושפזת בהוספיס בראש פינה, לקחנו אותה לשם אתמול בערב. תכיר, זה דקל, מכר ותיק שלי, פעם גרנו יחד."

"שלום ראמי, מזל טוב." חייך דקל בפיזור נפש אל ראמי שפניו נותרו חמורות סבר, "נו גולן, הלכנו?" אחז בזרועו של גולן.

"לא, לא הלכתם." ענה ראמי, תוקע את גופו הגדול בין השניים, "גולן עסוק עכשיו, אז אם תסלח לי בבקשה דקל..." הוא אחז בעורפו של גולן והוליך אותו למטבח משאיר מאחור את דקל המופתע.

ברגע שדלת המטבח נסגרה מאחורי גבו גולן התעשת והתנער מהיד החזקה שלפתה את עורפו, "השתגעת?" פנה בזעם לראמי, מה אתה חושב שאתה עושה?"

"אני יודע יפה מאוד מה אני עושה. השיב ראמי בשלווה, "השאלה היא מה אתה עושה?"

"לא עשיתי כלום." התגונן גולן, "אני רק... לא משנה, בכל מקרה אין לך זכות..."

"כן משנה, ויש לי זכות." קטע ראמי את דבריו, אחז בזרועו וגרר אותו למחסן, "תודה שהתכוונת ללכת להזדיין עם האקס הנשוי שלך." הטיח בגולן.

"אהה... אני... אני לא מודה בכלום, ולא מקובל עלי שתפדח אותי ככה."

"ועלי לא מקובל שתבגוד בי."

"לא בגדתי בך ראמי, אני סך הכל..." ראמי השתיק אותו בנשיקה עזה, והוא נסחף אחריו ונישק אותו חזרה, נצמד אליו בעונג, ואז נזכר שהוא בעצם כועס עליו והדף אותו ממנו והלאה, "מספיק ראמי, לא מקובל עלי שאתה מופיע פתאום ומנשק אותי במקום לדבר איתי, נעלמת לי ליותר משבוע דווקא כשהייתי צריך אותך נורא, ו... ו... התגעגעת אלי?"

"כן, מאוד, ואתה?"

"גם."

"אז מה הסיפור עם הדקל הזה?"

"אין שום סיפור, הוא סך הכל האקס שלי, לא נפגשנו כבר המון זמן והיום הוא עבר במקרה דרך קצרין ורצה לקפוץ להגיד שלום. יש לך בעיה עם זה שאני נפגש עם אקסים שלי?"

"לא, אבל יש לי בעיה עם אקסים שרוצים להזדיין אתך."

"פתאום אתה קנאי?"

"לא פתאום, תמיד הייתי."

"לא שמתי לב."

"כי עד היום לא הייתה לי סיבה לקנא."

"גם היום אין לך."

"באמת?"

"נשבע לך."

"אתה אוהב אותי גולן? כי אני אוהב אותך מאוד, ואני רוצה רק אותך, וחשוב לי לדעת אם גם אתה מרגיש ככה."

"גם אני מרגיש ככה." ענה גולן מיד, בלי שיהיה עליו לחשוב על תשובתו, וחמימות רכה התפשטה בכל גופו, "מתי נוכל..."

"הלילה, מיד אחרי החתונה..." ראמי נישק את גולן שוב, "אני נשרף מרוב געגועים אליך." לחש.

"גם אני, היה לי נורא קשה בלעדיך ראמי."

"גם לי, ממחר כבר לא תהיה לבד, אני מבטיח."

"גולן!" צעקה רינת המלצרית, "אתה מוכן לבוא לפה לרגע? יש פה מישהו שרוצה להגיד לך משהו."

גולן יצא, מחליק על בגדיו שנפרעו, "מי רצה לדבר איתי?" פנה אל רינת.

"הוא כבר הלך, אבל הוא השאיר לך פתק." הגישה לו רינת מפית מקופלת, "מה שלום דנה, מתי אפשר לבקר אותה?"

"מתי שתרצי רינת, אבל כדאי שתעשי את זה בקרוב כי כבר לא נשאר לה יותר מידי זמן." ענה גולן, פתח את המפית, קרא את מה שכתב עליה דקל, חייך והגיש אותה לראמי.

על המפית היה כתוב: אני רואה שסוף סוף מצאת את הגבר הנכון בשבילך, אם הייתי יודע לא הייתי מנסה. תתנצל בפניו בשמי, ושיהיה לשניכם בהצלחה, ואם יום אחד תשנה את דעתך אתה יודע איפה למצוא אותי. דקל.

"אני לא אשנה את דעתי." הבטיח גולן לראמי.

"גם אני לא." חייך אליו ראמי.

"ראמי, בא לך לנסוע איתי לבקר את דנה?" הציצה רינת בסקרנות מעל כתפו של ראמי בניסיון לקרוא את הפתק של דקל שעורר את סקרנותה.

"כן, ברצון." טמן ראמי את הפתק בכיסו, "את באה לחתונה שלי רינת?"

"בטח, בכיף, אף פעם לא הייתי בחתונה דרוזית, אתה תסתדר פה לבד גולן?"

"כן, בטח, תמסרו לדנה דרישת שלום ותגידו לה שאני אהיה אצלה הערב עם זוהר, אני לא אוכל לבוא לחתונה שלך ראמי, אבל אני מאחל לך מזל טוב." הושיט גולן את ידו לראמי ללחיצה, "ולהתראות אחרי החתונה."

"תודה גולן." לחץ ראמי את כפו, מישיר אליו מבט, "נתראה אחרי החתונה."