ג. הגבר הנכון

הטלפון צלצל כמה דקות אחרי שדנה נרדמה סוף סוף, רגועה ומפויסת אחרי עיסוי מנחם וזריקת מורפיום מבורכת. גולן עט עליו בבהלה, נחפז להשתיק אותו לפני שיעיר את דנה, או חלילה את זוהר.

"הלו." נהם בעצבנות לתוך השפופרת, מבטיח לעצמו שאם זו שוב פרסומת מוקלטת למשהו אווילי הוא כבר יראה להם מה זה...

"שלום גולן." בקע קול גברי מתנשם מהשפופרת.

"שלום וברכה." ענה גולן בקרירות, "מי זה?" דרש לדעת בגסות.

"תנחש." צחקק הקול.

"תשמע..." התחיל גולן לענות בעצבנות, השעה הייתה כבר כמעט עשר בלילה, זוהר עשה את המוות עד שהואיל לסיים את שיעורי הבית - שוב ציור אידיוטי, למה האנתרופוסופים האלה לא לומדים משהו נורמאלי מידי פעם? הילד כבר בכיתה ה' למען השם! – ואחר כך היה הוויכוח הרגיל על מקלחת וצחצוח שיניים, ואחרי שהוא נרדם היה צורך להרגיע את דנה עם עיסוי ממושך כי כאב לה נורא הגב... כל זה עוד היה נסבל אם לכל הפחות ראמי היה מגיע לישון איתו הלילה, אבל דווקא הערב הוא היה צריך להיות שוב אצל משפחתה של ארוסתו. החתונה שלו תהיה בעוד שבוע וראמי כבר הזהיר אותו שהוא לא יהיה פנוי בימים הבאים. הוא אמר שזה בסדר ואין בעיות, אבל שניהם ידעו שהוא משקר, והם עומדים לעבור תקופה קשה, ולכן ניצלו כל הזדמנות להתחבק ולגעת זה בזה בסתר אפלולית מחסן בית הקפה.

מפליא עד כמה נקשרו זה לזה בחודשים האחרונים, מה שהתחיל כסטוץ סתמי של שני גברים חרמנים התפתח לתדהמת שניהם לקשר חזק ויציב. הם נזהרו לא להגיד או אפילו לחשוב על אהבה. המילה הזאת הייתה טעונה ושחוקה מידי וקשורה אצל שניהם ליותר מידי אכזבות ושברון לב, אבל גם בלי מילים שניהם ידעו שהם יכולים לבטוח אחד בשני ושאבו נחמה ועידוד מהקשר החשאי שנרקם ביניהם.

בגלל הנסיבות הם היו חייבים להקפיד על סודיות, מה שהוסיף בהתחלה מתיקות סקסית לכל העניין. בהתחלה זה היה משעשע ונחמד להתחבא במחסן כדי לגנוב נשיקה וחיבוק, הם חשו כמו ילדים שובבים כשראמי היה מתגנב חרש לדירתה של דנה כדי לבלות עוד לילה גנוב עם גולן, אבל ככל שמועד חתונתו של ראמי התקרב והלך, ובמקביל הדרדר מצבה של דנה, הסודיות הכפויה עליהם הפסיקה להיות משעשעת והחלה להיות מעיקה. גולן התרגל להתנחם בזרועותיו של ראמי, וחש בודד ונואש בלעדיו, ופתאום הטלפון המשונה הזה..

"נו, אתה מנחש?" התאמץ הקול להישמע משועשע וצוהל, אבל מתחת לעליזות זיהה גולן זרם תת קרקעי של מתיחות, ואולי גם בהלה, ובבת אחת נזרק שנתיים אחורה, "דקל?" שאל בהיסוס.

"כן, זה אני." השיב דקל, מרוצה, "מה שלומך גולן?"

"בסדר." השיב גולן קצרות והתיישב, "ומה אתך? איך האישה והילדים? מה שלום יסמין?"

"יסמין בסדר גמור, עובדת על ההיריון השני, אני עוד מנסה להתאושש מההלם של הילד הראשון שלי. שמעתי שגם אתה התחתנת?"

"כן, מי סיפר לך?"

"יסמין, היא פגשה לפני כמה ימים את אחותך שסיפרה לה שהתחתנת עם אימא חד הורית, בן כמה הילד שלה?"

"בן אחת עשרה."

"כל כך גדול? אתם בטח כבר עובדים במרץ על הילד השני."

"ממש לא, אשתי עסוקה מידי בשביל עוד ילד."

"באמת? הבנתי שהיא קצת יותר מבוגרת ממך. תגיד, היא יודעת עליך?"

"כן, בטח, אחרת היא לא הייתה מתחתנת איתי."

"אהה... אני מבין." אמר דקל בקול מהוסס שאמר בדיוק ההיפך, "אז מה קורה אתך?"

"חוץ מזה שאשתי גוססת מסרטן, ואני מנסה לטפל בה ובילד, וגם להמשיך לנהל את הבית קפה שלה כדי שיהיה לנו כסף לאכול הכל בסדר."

דקל השתנק, "אתה צוחק ממני?"

"נראה לך שהייתי צוחק על דבר כזה? ומה אתך דקל, איך זה להיות נשוי?"

"נהדר! אשתי נפלאה והילד מתוק." התרונן דקל, "אם רק הייתי סטרייט החיים שלי היו מושלמים." נאנח, "וזה הזמן המתאים להגיד, אמרתי לך." הוסיף בבת צחוק מרירה מעט.

"כן, נכון, אמרתי לך." נזכר גולן, "יפה מצידך לספר לי שצדקתי, זו הסיבה שהתקשרת?"

"כן... בעצם לא, האמת היא שאני נורא מתגעגע אליך גולן, תשמע, בסוף השבוע הזה אני מגיע לאזור שלך, יש מצב שניפגש?"

"אה... אני די עסוק דקל, ויש לי המון על הראש, עדיף שלא."

"אתה בטוח? אני נורא רוצה לראות אותך שוב, איך זה שאין לך פייסבוק?"

"אולי כי יש לי חיים?" לגלג גולן ברשעות, "אבל לבית קפה שאני מנהל יש דף בפייסבוק, תחפש הקפה של דנה באזור התעשייה בקצרין."

"אני מבין, סליחה שאני מציק, אז יש מצב שניפגש בבית הקפה?"

"כן, אני עובד שם כיום, ואם תגיע בסביבות הצהרים די בטוח שניפגש." השיב גולן בקול חמצמץ.

"יופי, אני אגיע בשבת בבוקר, תגיד גולן, לא הלכת לעבוד באיזה מפעל? אז איך זה שאתה עובד פתאום בקפה?"

גולן נאנח והתחיל להסביר, בהתחלה השתמש במילים קצרות שאותן הרכיב למשפטים קצוצים וקמצניים, דוחה מראש כל הבעת רחמים והשתתפות בצער. דקל הבין מיד לרוחו, שאל שאלות ענייניות ונבונות, ושפע אהדה והבנה. הווידוי הטלפוני הקל על המועקה שרבצה על גולן, ומעט מעט רווח לליבו ומצב רוחו השתפר. דקל היה כל כך נחמד ומבין והשיחה איתו הזכירה לגולן שהוא גם בן אדם וגבר, ולמרות שהוא לא נוטה למות או ילד שעומד להתייתם בקרוב גם לו יש צרכים ורצונות שצריך להתחשב בהם.

ראמי היה נהדר כמובן, הוא לא היה שורד את התקופה האיומה הזאת בלעדיו, אבל הם הכירו זמן קצר בלבד ולא היה לו מושג איך גולן היה פעם, מי הוא ומאיפה הוא בא, ולפעמים היה לגולן רושם שהוא חושב שהוא מתפנק ולא מבין באמת עד כמה קשה לגולן, וכמה כבד העול שהוא נושא על שכמו.

"תשמע גולן, אני לא רוצה להביך אותך, אבל אני חושב שאתה ממש נהדר והייתי שמח מאוד ל..."

ואז נשמעה מחדרו של זוהר קול חבטה עמומה, מבשרת רעות, ואחריה יבבה ישנונית.

"תסלח לי, הילד שוב נפל מהמיטה, אני חייב לרוץ אליו." קטע גולן את השיחה, סגר ורץ לחדרו של זוהר ובליבו מפעמת תקווה קלושה שהילד לא השתין עוד פעם במיטה. 

למחרת ראמי צלצל אליו להודיע שהוא יהיה בחופש עד סוף השבוע, ושאולי הוא יגיע לבית הקפה בשבת, אבל הוא לא יכול להתחייב. הוא דיבר בקול הרשמי, האדיש שנהג לפנות בו לגולן כשהם לא היו לבד, וגולן שהשתוקק לשמוע ממנו מילת חיבה מנחמת חש דחוי ופגוע. הוא ידע שהעלבון שלו לא הגיוני ולא מוצדק, ראמי בטח שוחח איתו בנוכחות הוריו ואחיותיו הצעירות, וברור שהוא לא היה יכול לספר לגולן עד כמה הוא אוהב ומתגעגע ועליו להעמיד פני אדיש גם אם הוא משתוקק להעתיר עליו מילות חיבה ואהבה, ובכל זאת גולן חש נעלב וכועס.

בלילה התהפך חסר מנוחה במיטתו, הוא היה חרמן ובודד, ולמרות שידע שאין בכך היגיון כעס על ראמי, הוא היה זקוק לו כל כך, לגעת בו, לחבק אותו, להתנחם בגופו החמים ולהתייעץ בו. מצבה של דנה הלך והידרדר, היא רזתה מאוד, התייסרה מכאבים שרק מורפין הצליח לשכך, ולאחרונה החלה לסבול מפצעי לחץ. האחות שבאה לבדוק אותה באותו ערב הזהירה את גולן שמתחיל להיות מסוכן לעזוב אותה לבד, שהעזרה של המטפלת של ביטוח לאומי לא מספיקה ולא מקצועית דייה, ושעליה להיות בהשגחה סביב השעון

"אבל אני חייב לעבוד." נבהל גולן שהמחשבה על שהות של יום שלם עם דנה הפחידה אותו. הוא ריחם עליה כל כך, וכאב כל כך את כאבה, הלילות היו גרועים דיים, אם יאלץ להיות אתה כל היום יצא מדעתו. מעולם לא שיער שייקח לה זמן רב כל כך למות, ושזה יהיה מכוער וכמכאיב כל כך. אם רק היה יודע שיישאר לבד במערכה... אבל מי היה יכול לדעת שהתאומים ייוולדו לפני הזמן ויעסיקו את הוריהם  יום ולילה. הם היו מודאגים בעיקר בגלל הבן שסבל מקוצר נשימה והיה חשד שהוא לא מתפתח כראוי, מיכל אמרה משהו גם על ראיה לא תקינה ועל חשד לחירשות... הוא היה עייף נורא כשהם באו אחרי הצהרים לביקור חפוז בדרכם לעוד ביקור בבית החולים, ולא כל כך התרכז.

"אני יודעת, אבל המצב הנוכחי לא יכול להימשך, אתה יכול לקחת עובדת זרה שתגור פה ותשגיח עליה, או לאשפז אותה בהוסטל, מה אתה מעדיף?"

"לא יודע, מה עדיף לדעתך?" הטיל גולן את נטל ההחלטה על האחות, מקווה בסתר ליבו שהיא תמליץ על שליחתה של דנה להוסטל. הוא דמיין אותה באיזה מקום ירוק ושקט שבו יטפלו בה בעדינות ובמיומנות, יקלו עליה ויסירו מעליו את העול הנורא הזה. הוא היה עייף כל כך, מאז שהתחתן עם דנה לא ישן אפילו לילה אחד כראוי, רוב הזמן היה גם מבוהל מאוד, ובסתר ליבו חש שעשה טעות איומה, ושלקח על עצמו נטל כבד מידי.

איזה שד גרם לו לחשוב שהוא יוכל לעזור לאישה כל כך חולה ולתמוך בילד קטן ומפוחד שהתמודד אין אונים עם מותה המכאיב של אימו?

"אני לא יודעת..." התלבטה האחות, גברת מלאת גוף ומנוסה, "מצד אחד בבית הכי טוב, ומצד שני יש פה ילד קטן שלא בריא בשבילו לראות את אימא במצב הזה, ונדמה לי שגם אתה די בטראומה?" סקרה בעין בוחנת את גולן והחליקה באצבעות עבות וקצוצות ציפורניים על חלוקה הצחור והמעומלן שהצליח להגן עליה מספקות והתלבטויות מכאיבות.

גולן הנהן, מושפל ומאוכזב מעצמו, "הבטחתי לדנה לעזור לה והתכוונתי לזה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה כל כך." התוודה בבושה.

"אז אולי באמת עדיף הוסטל, אני אברר איפה יש מקום פנוי, תחזיק מעמד." לחצה האחות את כתפו בעידוד, והסתלקה, משאירה אותו להתמודד כמיטב יכולתו עם עוד לילה של בדידות.

הבוקר, בערך חצי שעה אחרי הזריקה שהרגיעה את הכאבים ועוד לא הספיקה להרדים אותה, היה הזמן הטוב ביותר לדבר עם דנה. גולן ליווה את זוהר להסעה של בית הספר, ובמקום להמשיך לקפה, כדרכו כל בוקר, חזר הביתה והתיישב בזהירות על קצה מיטתה של דנה. "מה שלומך חמודה?" ליטף בעדינות את אניצי השער האפורים הדלילים שהחליפו באי רצון את תלתליה היפים.

"לא משהו אבל אני גוססת." השיבה דנה קצרות, "ומה התירוץ שלך?"

"אני עייף מאוד." הודה גולן, "ואני מתלבט בקשר להוספיס, שמעת מה אמרה האחות? מה דעתך, היית מעדיפה שנביא מישהי שתהיה אתך או להתאשפז בהוספיס?"

"הייתי מעדיפה להישאר בבית, אבל אני רואה כמה קשה לך לטפל בי..." היא שקעה במחשבות, נודדת לאי שם, וגולן שחשש שהיא תירדם עוד מעט טלטל בעדינות את כתפה הצנומה, "אני בסדר, אל תתחשבי בי אבל זוהר... לדעתי עדיף שזוהר..."

"כן, אני יודעת, הילד סובל." קטעה אותו דנה בחוסר סבלנות, "בסדר, שיהיה הוספיס." פסקה, "אגב, מה עם ראמי? למה הוא לא בא יותר לבקר אותך?"

"ראמי..." שאל גולן באיטיות, מנסה להרוויח זמן. הוא חשב שהיא ישנה כל הלילה, מסוממת ממורפיום, איך היא יודעת על ראמי? "הוא עומד להתחתן בעוד שבוע, הוא עסוק מאוד."

"אהה... כן, שכחתי, אבל אחרי החתונה הוא יחזור לבקר אצלך, נכון?"

"אני מקווה ככה." השפיל גולן את מבטו במבוכה, "אני מקווה שהוא לא הפריע לך."

דנה חייכה וטפחה קלות על ברכו, "לא זה בסדר, ואל תדאג כל כך בגללי, זה לא יעזור, וחוץ מזה, בקרוב כל העסק הזה ייגמר ותוכל להיות חופשי."

"דנה, בבקשה..." נחרד גולן, "אל תדברי ככה."

"סליחה חמוד." לחשה דנה ועצמה את עיניה, "נו, לך לעבודה גולן, אני אישן לי קצת בינתיים." 

למה שום דבר אצלי לא מסתדר כמו שאני רוצה, למה הכל מתחרבש לי תמיד ברגע האחרון? התמרמר גולן בינו לבין עצמו. הוא היה מעדיף לשפוך את הלב בפני ראמי, לקטר וליילל לו ואחר כך להתנחם בזרועותיו, אבל ראמי לא היה זמין. הוא היה עסוק בהעמדת פני סטרייט כדי להפיס את דעת הוריו, ולמרות שגולן ידע שזו העמדת פנים הוא חש מקופח ומר נפש. בעוד ראמי עסוק בהכנות לחתונה, ומיכל ויורם טרודים בבעיות הבריאות של תינוקותיהם נאלץ גולן להתמודד לבד עם התקף ההיסטריה של זוהר שסירב להניח לצוות ההוספיס הצפתי לקחת את אימו. אף אחד, אפילו לא העובדת הסוציאלית שהגיעה עם הרופא והאחות, לא הצליח להרגיע אותו. למרבה הצער גם הכלבים שהושפעו מהמהומה צירפו את יללתם לבכיו של זוהר, ופיסטוק אפילו ניסה לנשוך את קרסוליו של הרופא שניסה לבעוט בו כדי להשתיק אותו.

"תעזוב את הכלב שלי!" צרח זוהר, והתנפל על הרופא המבוהל שנסוג למכונית, ופקד על האחות לבוא איתו מיד. היא נמלטה למכונית והוא טרק את הדלת, התניע את המכונית והם הסתלקו משם בלי להיפרד לשלום.

"זוהר, באמת, אני מאוד מאוכזב ממך." נזף גולן, וניסה להניח את כף ידו על כתפו של הילד שהדף אותו מעליו בכעס, "לך תזדיין!" צרח, "אני שונא אותך, הכל בגללך!"

"אבל זוהר..." ניסה גולן להרגיע, "אני מבין שאתה כועס ושקשה לך להיפרד מאימא, אבל תבין..."

"אני לא מבין, ואני לא רוצה להבין ואל תגיד לי מה לעשות, אתה לא אבא שלי ואתה לא מחליט עלי!" צעק זוהר, פניו אדומים ועיניו מבריקות מדמעות, וברח לעבר השמורה, ופיסטוק רץ בעקבותיו. פנדה התחילה לרוץ אחריהם, אבל כשהבחינה שגולן לא בא בעקבותיה חזרה אליו ושוב רצה אל השער, מתלבטת, מבולבלת בין שניהם.

"בואי פנדה, בואי חמודה, תישארי איתי, אל תדאגי, עוד מעט הם יחזרו." ליטף אותה גולן, ופנה אל חגית, העובדת הסוציאלית, אני לא יודע מה עושים, אולי יש לך עצה?"

"מה שאנחנו צריכים זה הוספיס עם כללים קצת פחות חמורים. לא מצא חן בעיני שהם לא מרשים לילדים לבקר." אמרה דנה בקול חרישי, "ואני לא רוצה שרופא שמפחד מכלבים יטפל בי."

"אם ככה נצטרך להעביר אותך לראש פינה." אמרה חגית, "אבל הם די עמוסים..." היא נאנחה, "אני אתקשר אליהם ואודיע לך מחר." הבטיחה, "אתה לא דואג לזוהר?" פנתה לגולן, "אולי תלך לחפש אותו?"

"לא צריך, אני כאן, חזרתי." הודיע זוהר, מילא את קערת המים של פיסטוק והתיישב על מיטתה של אימו, "אני לא רוצה שתלכי אימא."

"אני יודעת חמוד, גם אני לא רוצה ללכת, אבל אין ברירה, אני חייבת."

"אני מסכים רק אם אני אוכל לבקר אצלך כל יום." התנה זוהר.

"בסדר, אבל אתה צריך להבטיח שתתנהג יפה ולא תצעק יותר על רופאים, וגם לא על גולן, ואתה צריך לבקש ממנו סליחה."

"זה בסדר, לא צריך, אני לא כועס עליו."

"אבל אני כועסת, ואני לא מוכנה שזוהר יתחצף לאף אחד, בטח לא אליך."

"טוב, סליחה." מחל זוהר על כבודו, "אבל הוא באמת לא אבא שלי." הוסיף בעקשנות.

"נכון." הסכימה דנה, "אבל הוא אחראי עליך וכשאני לא פה הוא כן מחליט עליך."

זוהר העווה את פניו במרדנות, אבל לא התווכח יותר, ובערב, כשגולן הציע לו ללכת עם שני הכלבים לטיול, הוא נענה ברצון.

הם שוחחו על דא ועל הא, מעמידים פנים כאילו היום היה סתם יום רגיל, בלי אירועים מיוחדים, עד שגולן סיפר לזוהר איך פנדה התלבטה ולא ידעה אם ללכת איתו ועם פיסטוק או להישאר.

"זה בגלל שהיא חושבת שאנחנו משפחה אחת. היא אוהבת את כולנו ורוצה שתמיד נהיה יחד."

"גם אני רוצה שנהיה יחד ולא ניפרד זוהר, ואני ממש שונא לריב אתך, אבל ככה זה בחיים, לפעמים חייבים לעשות דברים שלא רוצים."

"זה לא פייר." מחה זוהר בקול בכייני, "אני לא רוצה שאימא תמות."

"אני יודע." השיב גולן חרש, והניח יד מנחמת על כתפו של הילד.

"למה היא צריכה ללכת להוספיס? איזה מין מילה דבילית זו בכלל, הוספיס?"

"זו מילה בלטינית אני חושב, והיא לא צריכה להתאשפז שם אם היא לא רוצה, אבל אימא מאוד חולה וסובלת כאבים חזקים, ובהוספיס יש רופאים וציוד מיוחד לחולים קשים כמוה, יתנו לה תרופות שיקלו עליה, והיא תישן על מזרון מיוחד נגד פצעי לחץ, וישגיחו עליה כל הזמן. תגיד זוהר, מה אתה מעדיף, להמשיך לגור איתי או ללכת לגור עם יורם ומיכל?"

"אתך." השיב זוהר מיד, "אבל אני רוצה לגור בחדר שלי ואני רוצה שפיסטוק ופנדה יגורו איתנו ושאני אלך לאותו בית ספר ושהכל יהיה אותו דבר."

"בסדר, הכל יהיה אותו דבר, אני מבטיח לך."

"חוץ מזה שאימא לא תהיה." תיקן אותו זוהר.

"נכון." הסכים גולן וקם, "קדימה, בוא נלך הביתה."

"זוהר ילד ממש מדהים, כולו בן אחת עשרה, אבל הוא מתנהג בצורה מאוד בוגרת לגילו." סיפר גולן לדקל כשהם נפגשו למחרת בבית הקפה, "יום אחרי הפדיחה עם הרופא מצפת נסענו יחד עם דנה להוספיס בראש פינה, והשארנו אותה שם. היא קיבלה חדר נחמד מאוד עם נוף יפה, ואנחנו יכולים לבוא לבקר אותה מתי שנרצה, לצערי הם לא מרשים להכניס כלבים, אבל לא אכפת להם לתת לילדים לבקר."

"ומה עם הבת דודה שלה ובעלה? למה הם לא עוזרים לך?" תהה דקל.

"הם עוזרים כמה שהם יכולים, אבל יש להם המון בעיות עם התאומים שנולדו פגים ועד עכשיו הם סובלים מכל מיני בעיות רפואיות, בעיקר הבן... איכשהו כל הצרות נפלו עלינו בבת אחת, אני באמת מצטער שאני מנג'ס לך עם הבעיות שלי." התנצל גולן וניסה להצהיל את פניו, "אז מה שלומך דקל? אגב אתה נראה ממש טוב, מתאים לך להיות נשוי."

"אתה חושב ככה?" העווה דקל את פניו באי אמון, "האמת שלהיות נשוי זה לא גליק כל כך גדול, הילד כמובן חמוד מאוד והכל, ותודה לאל שהוא בריא ומתפתח יפה, אבל מאז שהוא נולד אשתי בקושי שמה לב שאני חי, היא נזכרת בי רק כשצריך לקנות משהו לילד, ועכשיו היא רוצה עוד אחד..."

"ואתה לא רוצה?"

"לא, ממש לא, מה שאני רוצה.... עזוב, יש לך מספיק בעיות משלך גם בלי לשמוע על הצרות המשעממות שלי. אתה יודע, נורא מצחיק שגם אתה נשוי פתאום, בחיים לא חשבתי שתתחתן."

"טוב, הרי זה לא שאני באמת נשוי, עשיתי את זה רק כדי לעזור לדנה."

"כן, סיפרת לי. אתה יודע מה יסמין אמרה כשסיפרתי לה על הנישואים שלך? היא אמרה שגולן הלך והכניס ראש בריא למיטה חולה."

"כן, יש בזה משהו." נאלץ גולן להודות בחוסר רצון, "מה שלום אחותך המקסימה?"

"בסדר, היא קצת השמינה אחרי הלידה, אבל ככה זה אצל נשים. אתה לעומת זאת גולן נראה נהדר." חייך אליו דקל, "ממש מעורר תיאבון." הוסיף בשובבות, והניח את כף ידו על כפו של גולן, "ואם כבר מדברים על זה, איך אתה מסתדר מבחינת הסקס?" חקר אותו בחביבות.

"לא רע בכלל." חייך אליו גולן, קצת בשחצנות, "הוא בארון ולכן אני חייב לשמור על דיסקרטיות כמובן, אבל סך הכל אני מסודר יפה." התפאר, "ואתה?"

"כל זמן שיש אטרף ולאשתי יש תינוק שמעסיק אותה אני בסדר גמור." חייך דקל בשאננות, "תגיד גולן, לא בא לך... הילד הרי בבית ספר, והאישה לא בבית, אז מה דעתך..." הרים דקל את גבתו הימנית, ונעץ בגולן במבט רב משמעי.

"אתה רציני?" נדהם גולן, נאבק בדחף להגיד – כן, בוא נלך ונזדיין עד שיעלה עשן –"אבל... אבל...."

ואז הונחה יד כבדה על כתפו, "שלום גולן." אמר ראמי בקול חמור, "מה שלומך בעל הבית?"

גולן קם בחיפזון, "ראמי? חשבתי שאתה בחופש, אתה לא אמור להתחתן היום?"

"כן, אני מתחתן הערב." אישר ראמי, "באתי להזמין אותך ואת גברת דנה לחתונה, מה שלומה?"

"לא טוב, היא מאושפזת בהוספיס בראש פינה, לקחנו אותה לשם אתמול בערב. תכיר, זה דקל, מכר ותיק שלי, פעם גרנו יחד."

"שלום ראמי, מזל טוב." חייך דקל בפיזור נפש אל ראמי שפניו נותרו חמורות סבר, "נו גולן, הלכנו?" אחז בזרועו של גולן.

"לא, לא הלכתם." ענה ראמי, תוקע את גופו הגדול בין השניים, "גולן עסוק עכשיו, אז אם תסלח לי בבקשה דקל..." הוא אחז בעורפו של גולן והוליך אותו למטבח משאיר מאחור את דקל המופתע.

ברגע שדלת המטבח נסגרה מאחורי גבו גולן התעשת והתנער מהיד החזקה שלפתה את עורפו, "השתגעת?" פנה בזעם לראמי, מה אתה חושב שאתה עושה?"

"אני יודע יפה מאוד מה אני עושה. השיב ראמי בשלווה, "השאלה היא מה אתה עושה?"

"לא עשיתי כלום." התגונן גולן, "אני רק... לא משנה, בכל מקרה אין לך זכות..."

"כן משנה, ויש לי זכות." קטע ראמי את דבריו, אחז בזרועו וגרר אותו למחסן, "תודה שהתכוונת ללכת להזדיין עם האקס הנשוי שלך." הטיח בגולן.

"אהה... אני... אני לא מודה בכלום, ולא מקובל עלי שתפדח אותי ככה."

"ועלי לא מקובל שתבגוד בי."

"לא בגדתי בך ראמי, אני סך הכל..." ראמי השתיק אותו בנשיקה עזה, והוא נסחף אחריו ונישק אותו חזרה, נצמד אליו בעונג, ואז נזכר שהוא בעצם כועס עליו והדף אותו ממנו והלאה, "מספיק ראמי, לא מקובל עלי שאתה מופיע פתאום ומנשק אותי במקום לדבר איתי, נעלמת לי ליותר משבוע דווקא כשהייתי צריך אותך נורא, ו... ו... התגעגעת אלי?"

"כן, מאוד, ואתה?"

"גם."

"אז מה הסיפור עם הדקל הזה?"

"אין שום סיפור, הוא סך הכל האקס שלי, לא נפגשנו כבר המון זמן והיום הוא עבר במקרה דרך קצרין ורצה לקפוץ להגיד שלום. יש לך בעיה עם זה שאני נפגש עם אקסים שלי?"

"לא, אבל יש לי בעיה עם אקסים שרוצים להזדיין אתך."

"פתאום אתה קנאי?"

"לא פתאום, תמיד הייתי."

"לא שמתי לב."

"כי עד היום לא הייתה לי סיבה לקנא."

"גם היום אין לך."

"באמת?"

"נשבע לך."

"אתה אוהב אותי גולן? כי אני אוהב אותך מאוד, ואני רוצה רק אותך, וחשוב לי לדעת אם גם אתה מרגיש ככה."

"גם אני מרגיש ככה." ענה גולן מיד, בלי שיהיה עליו לחשוב על תשובתו, וחמימות רכה התפשטה בכל גופו, "מתי נוכל..."

"הלילה, מיד אחרי החתונה..." ראמי נישק את גולן שוב, "אני נשרף מרוב געגועים אליך." לחש.

"גם אני, היה לי נורא קשה בלעדיך ראמי."

"גם לי, ממחר כבר לא תהיה לבד, אני מבטיח."

"גולן!" צעקה רינת המלצרית, "אתה מוכן לבוא לפה לרגע? יש פה מישהו שרוצה להגיד לך משהו."

גולן יצא, מחליק על בגדיו שנפרעו, "מי רצה לדבר איתי?" פנה אל רינת.

"הוא כבר הלך, אבל הוא השאיר לך פתק." הגישה לו רינת מפית מקופלת, "מה שלום דנה, מתי אפשר לבקר אותה?"

"מתי שתרצי רינת, אבל כדאי שתעשי את זה בקרוב כי כבר לא נשאר לה יותר מידי זמן." ענה גולן, פתח את המפית, קרא את מה שכתב עליה דקל, חייך והגיש אותה לראמי.

על המפית היה כתוב: אני רואה שסוף סוף מצאת את הגבר הנכון בשבילך, אם הייתי יודע לא הייתי מנסה. תתנצל בפניו בשמי, ושיהיה לשניכם בהצלחה, ואם יום אחד תשנה את דעתך אתה יודע איפה למצוא אותי. דקל.

"אני לא אשנה את דעתי." הבטיח גולן לראמי.

"גם אני לא." חייך אליו ראמי.

"ראמי, בא לך לנסוע איתי לבקר את דנה?" הציצה רינת בסקרנות מעל כתפו של ראמי בניסיון לקרוא את הפתק של דקל שעורר את סקרנותה.

"כן, ברצון." טמן ראמי את הפתק בכיסו, "את באה לחתונה שלי רינת?"

"בטח, בכיף, אף פעם לא הייתי בחתונה דרוזית, אתה תסתדר פה לבד גולן?"

"כן, בטח, תמסרו לדנה דרישת שלום ותגידו לה שאני אהיה אצלה הערב עם זוהר, אני לא אוכל לבוא לחתונה שלך ראמי, אבל אני מאחל לך מזל טוב." הושיט גולן את ידו לראמי ללחיצה, "ולהתראות אחרי החתונה."

"תודה גולן." לחץ ראמי את כפו, מישיר אליו מבט, "נתראה אחרי החתונה."