ב. מוזה

4. עקשן

עד שסיימתי את השיר לשביעות רצוני כבר נעשה מאוחר והייתי רעב. הצצתי לחדרו של שי ומצאתי אותו ישן בשקט, אפילו מחייך קצת.

הלכתי לחמם אורז, מרק ושניצלים, ועד שסיימתי הוא הופיע במטבח ונראה מרוצה להיענות להזמנתי לשבת לאכול איתי.

"לפני שאני שוכח, הנה מאה ₪ שמצאתי בכיס החולצה שלך." הושטתי לו את השטר שהיה מעוך ומקומט, תוהה בליבי מה היה עליו לעשות כדי להרוויח את הסכום הזה.

הוא לקח את הכסף, הודה לי, וכאילו קרא את מחשבותיי העיר שהרוויח את הסכום הזה תמורת ארבע שעות של שטיפת כלים מפרכת.

"אתה מדבר עברית מאוד יפה." ציינתי, "מאוד לא אופייני לבחור בגילך לדבר עברית גבוהה כזו."

"זה מה שקורה למי שמתמכר מילדותו לקריאת מחזות של שייקספיר." חייך שי, "וחוץ מזה אבא מקפיד מאוד שנדבר עברית רהוטה, מי שנכשל בלשונו מקבל קנס."

"בגלל זה ברחת מהבית? כי נמאס לך לדבר עברית נכונה?"

פניו של הנער התקדרו. "לא."

"שי, תקשיב," רכנתי לעברו, עוטה על פרצופי את ההבעה המשכנעת ביותר שהצלחתי לגייס, "אני רואה שאתה מרגיש כבר יותר טוב, ואני מאוד שמח על זה, אבל אם תחזור לרחוב תחלה שוב. אי אפשר לישון בחוץ בחורף, וגם אם אני אתן לך מעיל אחר במקום זה שאבד אז..."

"תיתן לי מעיל אחר?" שמח שי, "אפשר מעיל עם כובע?"

"אפשר, וגם עם כפפות, ואפילו מגפיים ושק שינה, אבל זה עדיין לא לעניין לישון בחוץ בקור כזה."

"אבא אומר שהחורף בארץ הוא לא רציני, אפילו שלג לא יורד פה."

"מה לא יורד? יורד בירושלים וגם בחרמון."

"בחייך, זה שלג? לעומת השלג באירופה השלג כאן זו בדיחה."

"יכול להיות, אבל למרות שהחורף כאן הוא בדיחה עדיין עדיף לישון בתוך בית, רצוי במיטה. אתה מסכים איתי?"

"כן, אבל להורים אני לא מתקשר, בשום פנים ואופן לא."

"למה?"

"ככה." פסק שי והסתער על האוכל. הוא אכל בתיאבון גדול של נער צעיר ורעב שלא מוטרד מבעיות של גזרה ועודף משקל, אבל למרות רעבונו שמתי לב שנימוסי השולחן שלו היו מוקפדים מאוד, ושהוא אוכל בשקט ובפה סגור, ומנגב את פיו במפית אחרי כל ביס.

"אני מצטער שהתנפלתי ככה על האוכל." התנצל אחרי שסיים את כל מה שהיה בצלחתו, "הייתי רעב, וזה היה ממש טעים."

"לבריאות." חייכתי אליו, "רוצה עוד מנה?"

הוא הנהן, סיים בלי בעיות את כל השניצלים, וקינח בסלט פירות שהמתקתי בדבש.

"היה ממש טעים, אתה בישלת הכול?" שאל אחרי שסיים לאכול והחל לפנות ביוזמתו את הכלים לכיור.

"כן, אחרי שעזבתי את הבית הייתי צריך ללמוד לבשל. אפילו הלכתי לקורס בישול."

"אחרי שאני אשכור דירה גם אני אלמד לבשל." אמר שי, "קשה להכין שניצלים?"

"ממש לא. אני אשמח ללמד אותך."

"תודה." אמר שי בנימוס.

"בבקשה." עניתי וחייכתי אליו בעידוד. לרגע הבטנו זה בזה, אני מחייך והוא רציני, ואז הוא חייך חזרה ואחר כך הסמיק והשפיל את עיניו. "אני בטח נראה לך כמו סתם ילד טיפש ועקשן." אמר בביישנות.

"לא. אתה ממש לא טיפש ואתה כבר לא ילד, אבל כן, אתה עקשן גדול."

"וזה מרגיז אותך?"

"כן, קצת. לא נורא, טוב שאתה עקשן. רק עקשנים מגיעים למשהו בחיים. לאן אתה רוצה להגיע שי?"

"לתיאטרון." אמר שי ופניו הצנומים והנחמדים האירו ונעשו פתאום יפים מאוד.

"אתה רוצה להיות שחקן תיאטרון?"

"אני מעדיף להיות במאי, אבל אני לא בטוח שאני מוכשר מספיק לזה. בעצם לא משנה לי מה, העיקר שזה יהיה בתחום התיאטרון. מה שהייתי מאוד רוצה זה לביים מחזמר, אני מעריץ מחזות זמר, ראית פעם את שלמה המלך ושלמי הסנדלר?"

"אם ראיתי?" התחלתי להתלהב, "ראיתי אותו פעמיים ויש לי גם את הדיסק. אלתרמן וארגוב הם שני גאונים והביצוע המחודש פשוט ענק, גלית גיאת נפלאה, אם לא הייתי הומו הייתי מבקש שתעשה לי ילד." השתפכתי.

מה לעשות? גם אני מאוד אוהב מחזות זמר. הומו, נו...

"באמת יש לך את הדיסק?" קרנו פניו של שי בהנאה, "אפשר לראות? אחרי שאני אדיח כלים כמובן." נזכר בנימוסיו הטובים. 

"עזוב את הכלים, הם לא יברחו. בוא נבלה קצת." הנחתי יד על שכמו והובלתי אותו אל הספה בסלון. ישבנו מול הטלוויזיה והתענגנו יחד על המחזה הגאוני, צוחקים ונהנים כאילו זו הפעם הראשונה שלנו.

תוך כדי הצפייה דיברנו על התאמה של מוזיקה למילות הפזמונים, על זמרים וביצועים ועל תפאורות ובימוי. אני חובב נלהב של מחזות זמר אבל הוא היה מומחה. התפעלתי מתבונתו, מכושר הביטוי הנפלא שלו, ומהערצתו הלוהטת לאומנות הנעלה של התיאטרון. הוא סיפר לי על כמה הצגות שראה, מנתח בצורה מבריקה את התפאורה, הבימוי והמשחק, מפגין ידע ועומק מחשבה נדירים גם אצל אנשים מבוגרים ממנו בשנים רבות.

"אתה... אתה פשוט ילד פלא שי!" קראתי בהתפעלות, "אתה צריך ללכת ללמוד תיאטרון."

"למדתי בתיכון לאומנויות במגמת תיאטרון עד שאבא גילה ואז..." פניו נפלו, "הוא החליט שנעשיתי הומו בגלל התיאטרון ורצה להעביר אותי לפנימייה צבאית, אם לא הייתי בורח מהבית הייתי צריך ללבוש מדים וללמוד להשתמש בנשק." ופתאום התנער בבהלה, " מה השעה, איזה יום היום?" שאל, מבוהל.

"מה?" הופתעתי, "עכשיו כמעט חמש אחרי הצהרים והיום יום שישי."

"אוי! זה כבר ממש מאוחר, אני צריך להיות במסעדה בעוד רבע שעה." קפץ שי מהספה, "איך שכחתי, הם יפטרו אותי אם אני לא אגיע בזמן."

"איזה מסעדה? על מה אתה מדבר?"

"על 'אריה הזהב' אני שוטף כלים היום, הבטחתי שאני אגיע למשמרת הערב."

"אבל אתה חולה, אין מצב שתצליח לעמוד על הרגלים כל כך הרבה שעות. הברך שוב תכאב לך." נגעתי במצחו, "הנה, החום שוב התחיל לעלות לך." אחזתי במרפקו והובלתי אותו חזרה למיטה, "לדעתי עדיף שתישאר בבית."

"אבל אני צריך את הכסף." מחה שי רפות ובכל זאת הניח לי להושיב אותו על המיטה, וחלץ בצייתנות את נעלי הבית שנתתי לו. "צריך להודיע להם שאני לא מגיע." נכנע ונכנס למיטה.

"אני אתקשר להגיד להם שאתה חולה. אתה יודע מה הטלפון של המסעדה?"

למרבה המזל הוא זכר את המספר בעל פה ועד שהגעתי למנהל המשמרת והסברתי ששי, שוטף הכלים, חולה ולא יגיע היום הוא כבר ישן.

התיישבתי לקרוא סיפור לא גמור שזנחתי אחרי לכתו של אמיר. עשיתי בו כמה תיקונים, הוספתי עוד פרק ובעקבותיו כתבתי את הסוף. כשאני שוקע בעבודה אני שוכח כל מה שקורה סביבי ולא שם לב לזמן שעובר. עד שסיימתי היה כבר ממש מאוחר, ואני הייתי עייף, אבל מאוד מרוצה מעצמי. הסיפור היה גמור ולדעתי הוא היה מוצלח מאוד וראוי להתפרסם.

כל כך הרבה זמן עבר מאז שנכנסתי לבלוג הסיפורים שלי עד שהייתי צריך להסתכל בפנקס הקטן שאני שומר ליד המחשב כדי להיזכר בסיסמא שלי. העתקתי את הסיפור לבלוג ולחצתי על שמור, מחייך לעצמי בשמחה. איך שכחתי איזה תענוג זה לכתוב סיפור טוב ולהמתין לתגובות הקוראים? כמה יופתעו וישמחו המנויים שלי שבטח כבר התייאשו ממני מזמן.

אחר כך התקלחתי, מעסה בהנאה את שרירי העורף המכווצים שלי מתחת לזרם המים החמים, מהמהם לעצמי בנחת שיר מקאט'ס, ולראשונה מזה זמן רב מאוד חשתי טוב. הייתי עייף וחרמן, וכבר מזמן לא הרגשתי חי כל כך, כמעט מאושר.

אחרי המקלחת התפרקדתי לי במיטה, מתענג על מגע השמיכה הרכה בגופי הערום והתחלתי לגעת בעצמי באיטיות, סורק במוחי שורה של פנטזיות סקסיות ששמורות במדור מיוחד של מוחי המיועד לעניין הזה בדיוק. הייתי מרוכז בעצמי ולא שמתי לב לצל הכהה והחרישי שנכנס לחדרי עד שהחליק מתחת לשמיכתי, נצמד אלי בשתיקה.

"שי." נבהלתי, נבוך מאוד למרות שלא יכול להיות שהוא ראה בחושך מה בדיוק אני עושה מתחת לשמיכה. "מה אתה עושה פה?"

"אני יכול לישון לידך? עצוב לי וקר לי כל כך לבד, בבקשה דור, אני אהיה שקט מאוד, אני מבטיח." התחנן שי והניח יד מפצירה על חזי.

"שי, אני... אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב. עדיף ש..."

"והרגלים שלי ממש קפואות, ואתה כזה חם ונעים." נצמד אלי גופו הדק והחלק של שי שפשט משום מה את חולצת הפיג'מה שלו. עורו היה נעים כל כך למגע, חמים ורך כל כך...

"שי, לא." נבהלתי והדלקתי את האור.

הוא צלל מתחת לשמיכה, "זה מסנוור, תכבה."

"אז תחזור למיטה שלך."

"אני חייב?"

"כן, אתה חייב."

"אוף... למה אתה כזה?"

"כי... תקשיב לי ילד, אתה ממש חמוד ואני אשמח לארח אותך כמה שתרצה אבל..."

"באמת? אתה מסכים שאני אגור אתך?" שרבב שי ראש פרוע מתוך השמיכה, מציץ בי בעיניו המוארכות שנצצו בהתלהבות.

"כן, אבל יש לי תנאים."

"איזה תנאים?" נדרך שי והתיישב, חושף גוף דק וחינני, עטוף עור מבהיק וחלק, ופטמות חומות וקטנות, זקורות מקור.

"ראשית אתה צריך לחזור ללימודים, ושנית אתה צריך להבטיח לי לא..."

"לאיזה בית ספר?" שיסע שי את דברי בחשדנות.

"לאיזה שאתה רוצה, לא משנה איזה, אבל לא מקובל עלי שילד בגילך יסתובב ברחובות ולא ילמד שום דבר."

"אני יכול לחזור ללמוד תיאטרון?" התלהב שי.

"אם זה מה שאתה רוצה אז כן, בטח, למה לא?"

"כי זה די יקר, אבל יש מלגות, ואני אוכל לעבוד בערב במלצרות, או להיות סדרן, ותלמידי י"ב יכולים לעבוד כעוזרים בתיאטרון ו..." הוא שמח כל כך עד שמרוב התלהבות רכן לעברי ונישק את פי, "תודה דור, המון תודה. אני מבטיח לך שאני ארשום כל הוצאה שתהיה לך עלי ואחזיר לך הכול, נשבע לך."

"חכה, עוד לא שמעת את התנאי השני.." התחלתי, אבל לא הצלחתי לסיים את המשפט לפני שצנחנו שנינו חבוקים על המיטה. אני לא מאמין שיש אפילו גבר אחד בעולם כולו שהיה מצליח להתאפק ולזכור שזה לא בסדר, שמדובר בנער צעיר מידי, אני בטח לא הצלחתי.

לחוש את הגוף החמים והחלק הזה מתרפק עלי, את הפה הרענן והלוהט הזה נצמד לפי... איך יכולתי לעמוד במרץ ובהתלהבות הסוחפת של הצעיר המתוק הזה אחרי כל כך הרבה חודשים של בדידות והתנזרות? 

נסחפתי אחרי הלהט שלו והנחתי לו לחבק, לנשק, לגעת ולהיצמד אלי מכף רגל ועד ראש. מהר מאוד שכחתי את הנסיבות והחזרתי לו מידה כנגד מידה, נוגע ומלטף, ממשש ומתלהב עד שגמרתי, מהר מידי, על בטנו השטוחה כשאני שוכב עליו, פי צמוד לפיו.

"עכשיו אני." אמר, אחז בכתפי והתהפך, מועך אותי תחתיו, מנשק אותי ומתחכך בי עד שנאנק אנקה חרישית באוזני והציף את בטני בזרם חם ודביק.

הכול קרה מהר כל כך, חמש דקות קודם דיברנו על מלגות והמשך לימודיו ופתאום שכבנו ערומים פנים אל פנים, צמודים זה לזה, מתנשפים, מריחים אחד את זיעתו של השני, דביקים מזרע ורועדים מהתרגשות.

אני התעשתי ראשון. קמתי והבאתי מגבת לחה, ניגבתי את עורו ואחר כך את עצמי, כיביתי את האור וחזרתי לשכב לצידו. הוא הסתובב בגבו אלי, מתכרבל בטבעיות בתוך החיבוק שלי. "מה היה התנאי השני?" שאל בקול מנומנם. "שאף פעם לא תבוא אלי למיטה." אמרתי, מודע לגיחוך שבדברי, וטמנתי את אפי בשערו. מגעו הקריר על פני הלוהטות נעם לי מאוד והתענגתי על מגע עורו בעורי ועל ריצוד השרירים בבטנו ובחזהו כשצחק.

"זה לא מצחיק, אתה רק ילד ולא הייתי צריך לעשות את זה."

"אתה לא אשם, אנסתי אותך." גיחך שי.

"כן, ממש."

"אתה רוצה שאני אלך?"

"לא, נעים לי ככה, ולך?"

"מאוד." פיהק שי ושילב את רגליו ברגלי.

"תזכור שהצעתי לך להישאר עוד לפני שקרה משהו, ושאתה לא חייב, אתה יכול ללכת לחדר שלך ברגע שתרצה. אני מבקש שתזכור את זה תמיד שי."

"בסדר." הוא הסתובב וחיבק אותי בכוח מפתיע אצל נער צנום כל כך, "נוכל לעשות את זה שוב מחר בבוקר? יש לך קונדומים? אני רוצה להרגיש אותך בתוכי, אני רוצה ש..."

"שקט עכשיו ילד, לך לישון. נדבר מחר."

"אני לא ילד, אל תקרא לי ילד."

"אז איך לקרוא לך? אל תשכח שאני כמעט כפול ממך בגיל."

"זה בסדר סבא, לא נורא, אתה נראה ממש צעיר לגילך."

צבטתי את ישבנו. "לך לישון, חוצפן."

"טוב." צחקק שי וכרך יד חמה על צווארי, "רק צחקתי, אני אוהב אותך, לילה טוב דור.

5. צדיק

התעוררתי לפנות בוקר, ראשי מלא רעיונות, ומיד אחרי שגרת הבוקר ההכרחית זינקתי אל המחשב. מזמן כבר לא היה לי כל כך הרבה מרץ וחשק לכתוב. הסיפור פשוט נשפך מתוכי, משפט רודף משפט. הברקות ושנינויות שפעו מתחת לאצבעותיי, ומצאתי את עצמי צוחק בקול, מתפעל מהדו שיח העוקצני שניהלו הגיבורים שיצרתי יש מאין, ושכאילו השתלטו על מקלדתי והכתיבו לי את עלילותיהם.

מי שלא כתב מימיו לא יבין את העונג שביצירת עולם שלם ואכלוסו בדמויות וירטואליות שרק אתה יודע איך ולמה רקחת אותם במוחך. שמחת היצירה היא  משהו שאי אפשר להסביר, כשזה הולך טוב זה כזה תענוג... אני מעדיף אותו על אכילת שוקולד משובח, עשיית סקס סוער ובילוי במסיבה נפלאה.

תענוג היצירה שווה רק לסיפוק של לאהוב ולהיות נאהב בחזרה.

"מה אתה עושה כל כך מוקדם בבוקר ליד המחשב?" שאל שי שצץ פתאום מאחורי גבי והגיש לי כוס קפה.

"כותב משהו. תודה על הקפה." נחפזתי לכבות את המסך.

הוא היה רגיש מספיק להבחין בכך ולהיעלב. "לא הצצתי במה שכתבת."

"אני יודע חמוד, אבל... זה עדיין לא גמור. ברגע שהסיפור יהיה מושלם אני אתן לך לקרוא. אתה אוהב לקרוא?"

"ככה, לא כל כך. אני קורא בעיקר מחזות." הודה שי, "אין לי סבלנות לקרוא סיפורים, ושירים מעצבנים אותי. תגיד, באמת התכוונת למה שאמרת בלילה?"

"מה, לזה שאתה יכול לגור אצלי? כן, בטח. למה אתה שואל?"

שי האדים קצת וכבש את פניו בכוס הקפה שלו. "אני יודע שבעיניך אני רק ילד, אבל אני כבר מספיק מבוגר לדעת שמה שאומר גבר לפני הזיון זה לא תמיד... זה לפעמים לא בדיוק מה שהוא אומר אחר כך."

"גם מה שהוא אומר אחר כך זה לא תמיד מדויק." הערתי.

"למה אתה מתכוון?" הרים אלי שי מבט נבוך.

"לזה שאמרת שאתה אוהב אותי, לא אומרים דבר כזה כל כך מהר, גם אם היה סקס מאוד מוצלח עדיף לחכות קצת."

הוא קם בשתיקה נזופה, לקח את הכוס שלי והלך למטבח לשטוף כלים.

"שי..." הלכתי בעקבותיו והנחתי יד על כתפו. "תראה ילד, עזוב את הכוסות האלה תסתכל אלי." תבעתי.

הוא הניח לכוס שאחז בידו והסתובב אלי. "מה?"

"אני ואתה, אנחנו לא מכירים כל כך טוב, רק אתמול נפגשנו, אבל אני מחבב אותך, אתה ילד נחמד, חבל לי עליך, ילדים בגילך לא צריכים לגור ברחוב, גם אני יודע איך זה להיות הומו בודד בלי משפחה."

"גם אותך זרקו מהבית?" שאל שי.

"לא בדיוק, היה לי מספיק שכל לשתוק ולא לצאת מהארון לפני שהסתדרתי בחיים, אבל ההורים שלי לא קיבלו את הידיעה שאני לא אתחתן ולא אביא להם נכדים בשמחה גדולה. כמה חודשים אחרי שסיפרתי להם אבא שלי נפטר מהתקף לב פתאומי. עד היום אימא שלי מאשימה אותי שהוא חטף התקף לב בגלל השוק שעשיתי לו. מאז שאבא מת הקשר שלי עם אימא ועם אחי ואחותי התקרר מאוד, אחותי למשל לא מרשה לי לחבק את הילדים שלה ונכנסת ללחץ אם אני נשאר איתם לבד בחדר יותר משנייה."

"זה נורא." אמר שי ועיניו התמלאו דמעות, "זה פשוט נורא, וגם נבזי."

"לזרוק אותך מהבית זה נבזי עוד יותר."

"הוא לא ממש זרק אותי, ברחתי. לא יכולתי לסבול את הרעיון של פנימייה צבאית, אני שונא נשק וכדאי שתדע כבר עכשיו שאני לא מתכוון להתגייס, אני פציפיסט." הצהיר בפאתוס של נער צעיר ושני פסי אודם נדלקו על עצמות לחייו.

"בסדר שי, אין בעיות, גם אני לא מתלהב כל כך מהצבא למרות ששירתי שלוש שנים כמו כולם ואני עושה מילואים כל שנה."

"איפה שרתת?"

"בחיל אוויר. הייתי נהג אמבולנס ואני עושה מילואים במרפאה כנהג."

"טוב." נרגע שי, "גם אני הייתי מסכים להיות נהג או חובש בצבא, אבל בתנאי שלא יתנו לי נשק."

"אי אפשר לעשות טירונות בלי ללמוד להפעיל נשק."

"אני יודע." נפלו פניו, "היו לי המון ויכוחים עם אבא בגלל הצבא, משנה לשנה הוא נעשה קיצוני יותר ודתי יותר. הוא ממש שנא את העניין שלי בתיאטרון וכשהוא גילה אצלי מכתב אהבה מהחבר שלי הוא פשוט התפוצץ מכעס."

"יש לך חבר?" נדהמתי.

"כבר לא. הוא חייל עכשיו. הוא התגייס בחופש הגדול ופתאום הוא נעשה מורעל על הצבא והוא כבר לא היה בטוח שהוא הומו. הייתה לנו מריבה נוראית בגלל זה. אחרי שהחלטנו להיפרד הוצאתי את המכתבים שהוא כתב לי בשנה שעברה ועברתי עליהם שוב, ככה אבא גילה אותם."

"ומה אימא שלך אמרה?"

"היא ניסתה להרגיע אותו ולשנות את דעתו, אבל כשהוא מחליט משהו אי אפשר להזיז אותו, ואצלנו בבית הוא זה שקובע."

"אז פשוט הסתלקת?"

"כן. לא תכננתי לגור ברחוב, חשבתי לגור אצל חברים כמה ימים ולחכות עד שהוא יירגע וישנה את דעתו, אבל זה לא קרה. בחופש הגדול היה לי מזל ומצאתי עבודה כמדריך בקייטנה לנוער שוחר אמנות. חסכתי קצת כסף וגם יכולתי ללון שם, אחר כך גרתי פה ושם, אבל לאט לאט נגמרו לי המקומות להתארח בהם ובינתיים התחילה שנת הלימודים... האמת שתכננתי ללכת למחלקת הרווחה בעירייה ולהתחנן שימצאו לי סידור כי אחרי שהתחיל החורף נעשיתי ממש מיואש... אם אתה מתחרט אני עדיין יכול לעשות את זה למרות שהם בטח לא ירשו לי ללמוד תיאטרון."

"קרוב לודאי שלא." הסכמתי, חיבקתי אותו וחזרתי על הבטחתי שהוא יכול לגור אצלי עד שיסיים את לימודיו, אבל כשהוא ניסה לפתות אותי לחזור איתו למיטה סירבתי, היה לי דחוף יותר לחזור לסיפור שלי.

שי לא התעקש. הוא נשכב מול הטלוויזיה ועד מהרה שב ונרדם ואני המשכתי לכתוב, נרגש ושמח שהמוזה שלי חזרה לפקוד אותי.

רק כשסיימתי לכתוב ועבדתי על ליטוש הסיפור וניפוי השגיאות קלטתי שדמותו של גיבור הסיפור מזכירה מעט את דמותו של שי.

כתבתי על נער צעיר שנפגע בתאונת דרכים ואיבד את הכרתו. כשהוא מתעורר מתברר שהוא השתנה ומנער שקט וצייתן הוא הפך למתבגר סוער ומרדן, והומו. הוריו של הגיבור שלי - שדמה באופן חשוד לשי - לא מקבלים את השינוי שחל בו ומאשפזים אותו בבית משוגעים במטרה להפוך אותו שוב לנער הנוח שהיה פעם. הוא בורח משם, הופך לחסר בית, עובר הרפתקאות שונות ומשונות, וחוזר הביתה אחרי שאביו לוקה במחלה קשה. הוא פוגש אותו על ערש דווי ועוד מספיק להתפייס איתו לפני מותו.

הדפסתי את הסיפור שלי ואחרי ארוחת הערב ביקשתי משי לנסות לקרוא אותו. הוא התחיל קצת בחוסר רצון, אבל מהר מאוד נכבש לסיפור ולא הניח אותו מידו עד שסיים לקרוא בו.

"אחלה סיפור." חייך, "אפשר לעשות ממנו מחזה, מצא חן בעיני שהתפייסת עם אבא שלך לפני מותו."

"לא אני, הגיבור של הסיפור."

"והוא לא אתה?" הרים אלי שי מבט נבון של נער שמורגל בניתוח עלילות סיפורים ומחזות.

"בכל דמות שאני כותב יש קצת ממני, אבל... טוב, אולי הוא גם קצת אני. איך אתה מרגיש היום?"

"ממש בסדר, כמעט בריא, ומחר אני אהיה בריא לגמרי."

דיברנו על התוכניות שלנו למחר והחלטנו - בעצם אני החלטתי והודעתי על החלטתי לשי שהקשיב לי בשתיקה - שמחר נלך לבית הספר שלו ונברר אם יסכימו לקבל אותו ללימודים לכתה י"א למרות שהפסיד את התחלת השנה. "תסכים איתי שזה לא שקר אם נגיד להם שבגלל בעיות משפחתיות תכננת ללמוד בבית ספר אחר, אבל זה לא הצליח ואתה מבקש שיקבלו אותך חזרה ומבטיח להשלים את החומר." 

שי צחק. "איזה ניסוח מתוחכם, אתה ממש מוכשר. חשבת לעבוד בכתיבת נאומים לפוליטיקאים?"

"לא נראה לי, אבל אולי, אם יום אחד תיגמר לי ההשראה לכתיבת סיפורים אני אציע את שירותי ככותב פרסומות, ועכשיו קדימה, מאוחר, בוא נלך לישון."

"מה, כבר?"      

"כן, כבר. מחר אתה קם מוקדם ילד."

"אוף..."

"שום אוף, ושי... אולי עדיף שתישאר לישון בחדר שלך?"

הוא שוב נעלב. "למה?"

"כי ממש לא נוח לי המצב הזה, אתה קטין ואתה... אתה כאילו תחת החסות שלי ו... זה ממש לא נוח לי עם המצב הזה."

"מכל ההומואים החרמנים בארץ הייתי צריך ליפול דווקא על צדיק כמוך." התלונן שי, אבל נכנע וויתר, נישק לי על הלחי, איחל לי ליל מנוחה והלך למיטה שלו.

בירכתי את עצמי על האיפוק והבגרות שלי ונרדמתי, ישן שנת ישרים, אבל כשהוא התגנב למיטה שלי בשעות הקטנות של הבוקר ונצמד אלי, ערום וחרמן, שוב נכנעתי.

 6. רקוויאם לאהבה

"נו, אז מה שלום הילד הסיני שלך?" שאל כצל'ה שהתקשר אלי שבועיים אחר כך.

"הוא לא סיני כצל'ה, הוא ישראלי ממוצא וייטנאמי."

"סיני, וייטנאמי, לא חשוב. העיקר שהוא חמוד והומו. מה קורה איתו?"

"שום דבר מיוחד, הוא עסוק מאוד בלימודים, משלים את מה שהפסיד מתחילת השנה, בזמן הפנוי שלו הוא עובד כסדרן בקולנוע, אני בקושי רואה אותו בזמן האחרון."

"העיקר שאתה מרגיש אותו." גיחך כצל'ה.

"כצל'ה!" נזפתי, "אל תגיד את זה אפילו בתור בדיחה. הוא רק ילד והוא אורח שלי. אני נותן לו מקום לגור כדי שהוא לא יסתובב ברחובות, אבל יש לו חדר משלו ומיטה משלו, אני לא פדופיל."

"אחלה! החלטת לשחק אותה אבא? יפה לך, הוא בטח עולה לך הון."

"ממש לא. הוא עובד בשביל דמי הכיס שלו ואחרי שהוא הסביר להנהלת בית הספר מה המצב המשפחתי שלו הם הלכו לקראתו ונתנו לו מלגה שמכסה את רוב ההוצאות שלו בבית הספר."

"בבית ספר שלו יודעים שהוא לא גר עם הוריו?"

"כן, הוא יודעים שהם העיפו אותו מהבית, אבל מסתבר ששי מאוד מוכשר והמורים שלו אוהבים אותו ורוצים לעזור לו לגמור את הלימודים בהצלחה."

"אבל איך הם מקבלים את זה שהוא חי אתך? זה לא מעורר בהם חשד?"

"אני מאוד מקווה שלא, הצגתי את עצמי כקרוב משפחה שלו וכנראה שאני שקרן די טוב כי הם קיבלו את ההסבר שלי בלי בעיות."

"נו, טוב, את המקום שלך בגן עדן כבר הרווחת." אמר כצל'ה, קצת בספקנות, "ומתי אתה מתכוון להפסיק להיות צדיק כזה ולהתחיל לחיות קצת."

"די כבר כצל'ה, אני לא צדיק, ותאמין לי, אני חי טוב גם בלי זיונים."

"אני ממש שמח לשמוע את זה, האמת שצלצלתי אליך כדי לספר לך שאמיר חזר לארץ."

"אמיר? אמיר שלי?" השתנקתי, "איך אתה יודע שהוא חזר? ראית אותו? מה שלומו? יש לו מישהו? איך הוא נראה? הוא בסדר?"

"היי, לאט לאט, קח אוויר בין השאלות." לא הצליח כצל'ה להסתיר את הנאתו מהתרגשותי.  

"כצל'ה!" צעקתי, די, תפסיק למתוח אותי. הוא באמת חזר? ראית אותו? לא, אל תספר לי, אני לא רוצה לדעת, תדבר על משהו אחר."

"בסדר, אני אדבר על המסיבה המדהימה שהייתי בה אתמול, איזה כוסונים מדהימים היו שם, סוף הדרך, ואיזה די. ג'י. בן זונה..."

"אמיר היה שם?"

"לא, אבל מיצי ועומר היו, והם סיפרו לי שהוא חזר ושהוא לא נראה כל כך טוב, חטף שם איזה וירוס כנראה, הוא רזה מאוד, חושבים שאולי יש לו צהבת או מחלת נשיקה."

"טוב, שיהיה בריא." אמרתי במה שקיוויתי שהוא טון אדיש, והמשכתי לשוחח עם כצל'ה בשלווה, מעמיד פנים שבאמת מעניין אותי מי עשה את מי אתמול בשירותים של המועדון.

אחרי שהשיחה הסתיימה חזרתי למחשב שלי, ודבר ראשון בדקתי את המייל. לא, עדיין לא קיבלתי מכתב מאמיר, ובטח לא אקבל כעסתי על עצמי שאני עדיין מתרגש ומתעצבן בגללו.

"מה קורה אתך היום?" שאל שי שחזר כרגיל כשהוא רעב ועייף מאוד. "אתה כועס שחזרתי מאוחר? זו לא אשמתי, אתה יודע שאני לחוץ בגלל ההצגה של פורים." החליק יד מנוסה על בטני.

"שי מספיק עם זה, אמרתי לך כבר ש..."

הוא גיחך, קצת בשחצנות, "כן, אמרת, אז מה? דיבורים לחוד ומעשים לחוד."

"אתה מוכן ללכת למיטה שלך?" נזפתי בו והפכתי אליו את גבי.

"נו, די, עוד פעם אתה מנג'ס עם זה." הוא חיבק אותי מאחור ונישק את עורפי. "זה בסדר, אז מה אם לא עומד לך? לא נורא, שמעתי שזה קורה מידי פעם לאנשים בגילך." עקץ אותי, צחקק כשצבטתי אותו ונרדם, כמו תמיד, במיטתי. 

למחרת, בזמן שישבתי מול המחשב, מקליד פואמה שתכננתי לקרוא לה 'רקוויאם לאהבה' נחת בתיבת המייל שלי מכתב מאמיר. ברגע שראיתי את הכתובת המוכרת מופיעה על מסך המחשב החל ליבי לפעום בחזקה וברכי כאילו הפכו לגומי. בידיים רוטטות הזזתי את הסמן אל המכתב שלו, כמעט הקשתי על הכתובת המודגשת וברגע האחרון נרתעתי. חששתי לגלות שזה רק מייל שגרתי שנשלח לכל מכריו של אמיר להודיע להם שחזר לארץ, אולי בצירוף תמונה שלו, ברקע נוף הודי יפה... אולי עם החבר החדש שלו... בשביל מה אני צריך את זה ועוד עכשיו, כשאני ממש לפני סיום עוד פרק בפואמה שכתיבתה עלתה יפה כל כך?

סגרתי את המייל והמשכתי לכתוב. סימן החיים מאמיר שארב לי בתוככי המחשב כמו חידד את מוחי והמריץ את יכולת הכתיבה שלי, ומתחת למקלדתי יצאו שורות מופלאות ורבות הבעה עם צירופי מילים מקוריים שניחמו אותי ושיפרו מאוד את הרגשתי. יכול להיות שאמיר זרק אותי מעל פניו כממחטה משומשת, ואני סתם אפס פתטי שלא מצליח לחזור לעצמו כבר כמעט שנה, אבל תראו כמה יפה אני מספר על הרגשות שלי ואיזה משורר מוכשר אני?

הצלחתי לדחות את קריאת המכתב של אמיר עד ששי חזר הביתה, עייף ורעב כרגיל, אבל מחייך ובמצב רוח מצוין. היה לו ערב מוצלח במסעדה שבה מלצר מידי פעם וסוף סוף הוא יוכל לרכוש לעצמו את נעלי ההתעמלות שחשק בהם זמן רב כל כך.

"יכול להיות שהחשבון של הטלפון הסלולארי שלי יהיה קצת גבוה החודש." הזהיר אותי, מלכסן לעברי מבט זהיר, "אני אחזיר לך את הכסף, נשבע לך." הבטיח.

הטלפון שהוא השתמש בו היה שלי, מכשיר שקיבלתי באיזה קומבינה נפתלת שרקחה החברה בה עבדתי. הוא היה משוכלל מידי בשבילי, ולא אהבתי אותו כי היו לו מקשים קטנים מאוד ויותר מידי פונקציות. שי לעומת זאת התלהב ממנו מאוד, הסתער עלי בנשיקות כשנתתי לו אותו ושוב ניסה לפתות אותי לסקס אמיתי כפי שהוא קרא לזה בהשראתו של כצל'ה שבעיניו רק סקס שיש בו חדירה נחשב לסקס אמיתי, בעוד שכל השאר הוא רק משחק מקדים. אסור היה לי להניח לו להישאר לבד עם שי.

לפי ההסכם שלנו הוא קיבל את הטלפון שלי כולל מאה דקות חינם על חשבון  מקום העבודה שלי, אבל כל הוצאה נוספת תהיה על חשבונו.

"איך הצלחת לדבר יותר ממאה דקות בחודש?" נדהמתי, אף פעם לא השלמתי עם יכולת הפטפוט של הדור הצעיר שהתייחס אל הסלולארי שלו כאל חלק מגופו.

שי הסמיק והתפתל על כיסאו, נבוך מאוד, ואז הודה שהוא מדבר מידי פעם עם אחותו - שחיה מחוץ לבית ההורים עוד מהשנה שעברה - רק כדי שתדע שהוא בסדר, ושאין מה לדאוג לו. אחר כך הוסיף, משפיל עיניים באי נוחות שאחותו פגשה במקרה את האקס שלו ונתנה לו את המספר שלו, וכן, הם משוחחים מידי פעם.

"יופי, ואם כבר, אז למה שלא תדבר גם עם ההורים שלך?"

שי התרגז. "לא רוצה, אם רק היית יודע מה הם אמרו לי, לא מוכן, בעיני הם לא ההורים שלי יותר!"

"אל תדבר שטויות." נזפתי בו, "כמובן שהם ההורים שלך."

"לא באמת, אל תשכח שאני מאומץ."

"נו, אז מה. אני בטוח שהם אוהבים אותך ודואגים לך."

"אימא אולי, קצת, אבל הוא לא. אתה יודע מה הוא אמר לי?"

"מה הוא אמר?"

"שהוא מצטער שאימץ אותי, שהם היו צריכים להשאיר אותי בבית יתומים למות שם, שחבל שאי אפשר לבדוק דברים כאלו אצל תינוקות כי אז הם בחיים לא היו לוקחים אותי, שהוא עשה שטות שבזבז עלי כל כך הרבה כסף וזמן, שאני דפוק וחולה... דברים איומים, ואימא שתקה ולא אמרה לו כלום, נתנה לו לדבר אלי ככה." עיניו נמלאו דמעות, "אני בחיים לא אסלח להם על זה!" הצהיר בדרמאטיות, "אם אני לא הבן שלהם יותר הם לא ההורים שלי!"

לא יכולתי לא לחייך למראה פניו, הוא היה כזה דראמה קווין לפעמים, איזה ילד מצחיק.

"שי, כשתתבגר קצת תבין שלפעמים אנשים כועסים ואומרים דברים נוראיים ואחר כך מתחרטים ומצטערים. לגלות בצורה פתאומית כזאת שאתה הומו היה בשביל אבא שלך שוק רציני, לכן הוא הגיב בצורה מוגזמת, אני לא מצדיק את מה שהוא אמר, הוא ממש הגזים, אבל אולי הוא מצטער והוא ישמח אם תיתן לו הזדמנות לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו? לא שווה לברר?"

"לא!"

"לפחות תנסה, מה יכול להיות? הנה, גם על האקס שלך נורא כעסת ועכשיו אתם שוב מדברים, על מה אתם מדברים דרך אגב?"

שי משך בכתפיו, "סתם, על דברים... לימודים וכאלה... אתה מקנא?"

"מי, אני? לא, מה פתאום מקנא?"

"למה לא?"

"כי... כי לא, כי אני לא קנאי, וחוץ מזה הרי אתם רק מדברים."

"לא נכון." נדלקו שוב פסי האודם האלה שכבר למדתי להכיר על עצמות לחייו, "אתה לא מקנא כי אתה לא אוהב אותי, בגלל זה אתה רוצה שאני אתפייס עם הורי, כדי שאני אחזור אליהם ותוכל להיפטר ממני." וכבר היו עיניו גדושות דמעות, ולפני שהפסקתי לענות הוא ברח לחדר השינה שלו ונעל אחריו את הדלת.

במקום ללכת אחריו ולנסות לפייס אותו, משימה מסובכת שהצריכה כישורים דיפלומטיים וסבלנות רבה, חזרתי למחשב שלי, עברתי שוב על פרקי הפואמה, ליטשתי כמה שורות, שיניתי את חלוקת הפרקים, התענגתי מחדש על צירופי המילים שהפקתי ממוחי, ואז, סוף סוף, אזרתי אומץ ופתחתי את המייל של אמיר.

שלום דור

אתה בטח מופתע לקבל ממני מייל ומתפלא מה פתאום אני כותב לך,

האמת שתכננתי לכתוב לך מזה זמן רב, עוד כשהייתי בהודו חיברתי במוחי את השורות שאתה קורא עכשיו. בטח כבר סיפרו לך שחליתי וחזרתי, אני אצל אימא עכשיו, ואולי הייתי צריך להתקשר אליך, אבל אני לא מעז, אני חושש שתכעס ותנתק לי, וחוץ מזה שמעתי שאתה חי עם מישהו... מי שסיפר לי על זה נשבע שמדובר רק בשותף שלך לדירה ושאתה עדיין לבד, אבל לך תדע, אולי הוא טעה ואתם כן יחד ואני סתם נדחף ומקלקל?

הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להפריע לך, אבל במקרה שזה באמת נכון ואתה עדיין לבד אני רוצה שתדע שאם יש משהו בעולם שאני ממש, אבל ממש, מתחרט עליו זו הפרידה שלנו.

אני יודע, אני זה שיזמתי אותה, אני זה שהרס הכול ועזב, כל הכאב והסבל שהבאתי עליך הוא באשמתי. אני לא אאשים אותך אם תפסיק לקרוא ברגע זה, תמחק את המייל שלי ותשכח שאי פעם קיבלת אותו, או אפילו תכתוב לי בחזרה מכתב נאצה כועס וזועם ותאשים אותו בהאשמות חמורות.

כל מה שיש לך להגיד לי נכון, אם אתה כועס עלי ומאשים אותי אתה צודק, ואם זה מנחם אותך תדע שמאז שנפרדנו גם לי כאב מאוד.

מה אני יכול להגיד לך כדי להצדיק את עצמי דור? לא הרבה אני חושש. אני אידיוט, אני פחדן, יש לי יצר הרס עצמי מפותח, וכנראה שבגלל זה חליתי, לא נזהרתי, אכלתי ושתיתי דברים שלא הייתי אמור לאכול ולשתות למרות שידעתי שזה אסור ואני אשלם על זה ביוקר.

לצערי אני כזה - בן אדם דפוק שלא אוהב את עצמו ולא מרגיש שמגיע לו להיות נאהב. זו הסיבה שהרסתי את הקשר הטוב שלנו, אני יודע ששברתי לך את הלב ואם זה מהווה שמץ של נחמה בשבילך שברתי גם לעצמי את הלב.

רק כשהייתי בהודו, חולה וקודח וקרוב למוות, הבנתי את זה, קלטתי איזה אוויל הייתי, איך הרסתי לעצמי את הסיכוי היחיד לאושר, רק אז תפסתי מה אני צריך לעשות כדי לתקן את מה שקלקלתי. המחשבה עליך, התקווה שעוד אזכה לראות אותך, לגעת בך, הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי חי.

אם אתה לא מעוניין להיות איתי בקשר אני אבין ולא אטריד אותך יותר, אבל אם בכל זאת נשאר בך שמץ של רגש כלפי בבקשה, בבקשה תתקשר אלי, או תרשה לי להתקשר אליך, אני אוהב אותך דור, התאהבתי בך ממבט ראשון ואף פעם לא הפסקתי. אין דבר בעולם כולו שאני רוצה יותר מאשר לזכות בך שוב ולתקן את העוול שעשיתי לך.

בבקשה, אני מתחנן לפניך, תחזיר לי תשובה, אפילו שלילית, אבל אל תתעלם ממני.

אוהב אותך ומתחנן לסליחתך

אמיר

בהיתי במכתב המדהים הזה, קראתי אותו שוב ושוב, מתלבט מה לענות, אם לענות? מה לעשות לכל הרוחות? עד שהתגברתי עליו, בערך, עד שהתחלתי לשקם שוב את החיים שלי וחזרתי לכתוב, והנה הוא שוב פה! שילך לעזאזל! מה אכפת לי שהוא חלה וכמעט מת בהודו? לא אני שלחתי אותו לשם, איך הוא מעז להגיד שהוא רוצה אותי שוב אחרי כל מה שהיה, קודם הוא זורק אותי כמו זבל, בקושי מדבר איתי, אחרי שנפרדנו הוא לא ראה אותי ממטר, ופתאום, אחרי שהוא חלה הוא נזכר שבעצם הוא אוהב אותי? מה הוא חושב לעצמו, האפס הזה, שאני סמרטוט חסר חוט שדרה? שילך לעזאזל, שימות אמן, וכבר כמעט שמחקתי את המייל שלו, אבל...

ושוב קראתי את התחינה הנוגעת ללב שלו, נזכרתי בכל הרגעים הנפלאים שלנו יחד, כמה אהבנו זה את זה, כמה הוא היה נפלא ונהדר ו...

אולי בכל זאת אני אענה לו? הרי רק לפני שעה אמרתי לשי שלפעמים אנשים אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם ואחר כך מתחרטים, אבל מה אני משווה, זה בכלל לא אותו דבר, הייתה לו הזדמנות להתחרט על הפרידה לפני שנסע כמו דביל להודו המטונפת הזו, מוזר שהוא נזכר שהוא כן רוצה אותי רק אחרי שחלה? מה אני, תרופה? אני טוב רק כשאתה מרגיש חרא, אבל ברגע שטוב לך אתה צריך ספייס ומשליך אותי?

המחשבות שלי התרוצצו כמו ג'וקים על אסיד, היססתי והתלבטתי, כמעט מחקתי, ושוב חזרתי בי, ולבסוף החלטתי לא להחליט, לעזוב הכול ופשוט ללכת לישון. כיביתי את המחשב, הלכתי למיטה, תרגלתי נשימות מהסרעפת כדי להירגע - שי לימד אותי את התרגיל הזה כדי שאירגע ואניח לו לבדוק על התחת שלי אם הוא יכול להיות גם אקטיבי, שנינו הופתענו מאוד באותה הזדמנות, הוא מהפן האקטיבי שגילה בעצמו, ואני מזה שאמיר צדק ופסיביים באמת נהנים יותר.

הנשימות הסרעפתיות ההן הרגיעו אותי מאוד, אבל גם הזכירו לי שבחדר הסמוך שוכב בחור נחמד שתמיד שמח לסקס איתי. כמעט שקמתי לבדוק מה שלומו - בטח נרדם ויקום מחר כדי לבצע את זממו בזקפת הבוקר שלי לפני שיצא שוב לכבוש את העולם בסערה - ואז הטלפון צלצל פתאום ועל הקו היה אמיר.

"חיכיתי כל הערב לתשובה שלך ובסוף לא התאפקתי והתקשרתי, זה בסדר? אתה מוכן לדבר איתי דור?"

א. מוזה

1. מעצור כתיבה

אמיר הלך, לוקח איתו את המוזה שלי. מרגע שנפרדנו לא הצלחתי לכתוב יותר שום דבר, לא שיר ואפילו לא סיפור. אחרי לכתו נתקעתי אילם מול הדף הריק וכל השנים בהן מצאתי נחמה וטעם לחיי בכתיבה כאילו לא היו מעולם.

יש משוררים שסבל הבדידות ושברון הלב מעוררים בהם השראה ורצון לכתוב, אבל אני שונה, כשאני אומלל, ממש אומלל, אני נאלם דום.

הכאב שלי לא מסוגל לבטא את עצמו בכתיבה. גם לפני אמיר היו לי תקופות של מעצור כתיבה, אבל אז עוד הייתי יכול לקרוא שירים של אחרים, או לפחות סיפורים, אבל מאז שהוא הסתלק נפגם כושר הריכוז שלי, בקושי אני מצליח לקרוא את הכותרת בעיתון.

הפרידה מאמיר לא הייתה הפרידה הראשונה בחיי, והאהבה אליו לא הייתה האהבה הראשונה שלי. כבר הייתי מאוהב בעבר, אבל מאז שהיינו יחד הייתי משוכנע שעכשיו הגעתי אל המנוחה והנחלה ומצאתי סוף סוף את שאהבה נפשי.

היה לנו כל כך טוב יחד, אולי טוב מידי. עוד בהתחלה הוא אמר שהכול הולך לנו מהר מידי וקל מידי.

לא הבנתי למה הוא מתכוון, "מה זאת אומרת קל מידי? למה אהבה אמורה להגיע רק אחרי קשיים ומשברים? לא סבלנו מספיק? למה לא מגיע לנו שפעם אחת הכול ילך קל ופשוט וטבעי ובלי מכשולים?" שאלתי.

בהתחלה אמיר הסכים איתי, הודה שהוא מדבר שטויות ואחר כך חיבק ונישק אותי, והיה מתוק ונפלא אלי, וגם יפה מאוד, כל כך יפה...

"כל כך טוב לי אתך." לחשתי לו לפני שנרדמנו, "אני מרגיש כמו חתיכה בפאזל שסוף סוף מצאה את המקום המתאים לה."

הוא צחק ואמר שהוא מרגיש כמו מנעול שמצא את המפתח המתאים, והזכיר לי שבפעם הבאה הוא עלול לרצות להיות המפתח, ואני אמרתי שאשמח להיות המנעול שלו, ושוב התנשקנו ואחר כך נרדמנו חבוקים. 

בדרך כלל אני לא כל כך תמים, בגיל שלושים ושתיים כבר עברתי מספיק וידעתי כמה קשה ומסובך למצוא בן זוג. הלב כבר נשבר לי מספר פעמים בעבר, וכשפגשתי את אמיר לראשונה הייתי חשדן מאוד וזהיר עד גיחוך. רק אחרי שבוע של שיחות בצ'אט של אטרף הסכמתי לעבור למסנג'ר, וגם שם ייגעתי את שנינו בשעות של התכתבות עד שהסכמתי לתת לו את מספר הטלפון שלי. רק אחרי שעות של שיחות מרתקות בטלפון שלחתי לו את תמונתי וגם זה אחרי שהיססתי והתלבטתי רבות איזה תמונה לבחור.

מההתחלה עשינו הכול לאט, אחרי כל שלב נעצרנו לבחון את עצמנו, מזהירים זה את זה לא לזרום מהר מידי. לפני שנפגשנו פנים אל פנים הבטחנו אחד לשני חגיגית להיות ישרים זה עם זה ולא להסס להגיד מיד אם זה לא מתאים.

כל כך התרגשתי לקראת הפגישה הראשונה איתו. הלכתי ברגל לבית הקפה בו קבענו להיפגש, וכל כך פחדתי שאתאכזב, או שאאכזב אותו... לאורך כל הדרך ליבי דפק במהירות וברכי רעדו. נרגעתי רק אחרי שמבטי נפגש במבטו ונוכחתי לדעת שהוא עצבני בדיוק כמוני, אם לא יותר.

הפגישה הראשונה שלנו... אפילו עכשיו הזיכרון הנפלא הזה מחמם את ליבי. אמיר עמד ליד הפתח, ממתין לי, נראה יפה וסקסי יותר מאשר בתמונות שלו, ומיד אחרי שלחצנו ידיים הוא אמר לי שאני נראה הרבה יותר טוב במציאות ואני צחקתי ואמרתי לו שהוא גנב לי את שורת הפתיחה, ושנינו צחקנו יחד ומרגע זה הכול היה בסדר.

למרות ההחלטה המשותפת לקחת הכול לאט כמובן שלא התאפקנו, ומיד למחרת הגעתי אליו לדירה בנימוק הרשמי של צפייה בסרט.

אחרי שעה וחצי של ישיבה זה לצד זה, נוגעים אחד בשני בשקיקה, לומדים זה את גופו של השני היינו חרמנים מאוד, אבל גם לחוצים קצת מחשש שמשהו ישתבש ורק עם תום הסרט זרמנו למיטה.

הופתענו הפתעה נעימה לגלות שהכימיה הטובה ביני לבינו לא נפסקה גם אחרי שהתפשטנו, ושמחנו לגלות שהסקס משתפר ככל שאנחנו מטיבים להכיר זה את זה.

יכול להיות שאמיר צדק והכול הלך מהר יותר מידי, זה היה פשוט יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי, אולי עדיף היה שהיינו רבים קצת, מתווכחים, כועסים זה על זה, אבל מהרגע הראשון היה לנו כל כך נעים ונוח יחד עד שכבר בפגישה השלישית סיפרתי לו, מבויש קצת, שהסיפורים הארוטיים המופיעים תחת הניק 'כחול' באתר הסיפורים הם שלי. הוא מיד התלהב ואמר שהוא קרא אותם ברגע שהופיעו באתר ואהב אותם מאוד ורק אז העזתי והראיתי לו את השירים שלי שלא העזתי לפרסם מעולם.

הוא קרא אותם לאט ובכובד ראש, ואמר שהם נהדרים ושהוא אוהב אותם ורק אז העזתי ונתתי לו לקרוא את השיר שכתבתי אחרי הפגישה איתו. להפתעתי הוא התרגש כל כך עד שעיניו הוצפו דמעות בזמן שקרא את השיר. "אתה נהדר." אמר, נרגש מאוד, "אתה כל כך מוכשר, אני אוהב אותך דור."

"גם אני אוהב אותך אמיר." אמרתי ונישקתי אותו, מאושר כל כך עד שליבי כמעט התפוצץ מרוב שמחה. אחר כך הלכנו למיטה ואהבנו זה את זה בשמחה ובתשוקה, ואחרי שהוא נרדם התיישבתי וכתבתי מיד, במהירות ובקלות לא אופייניים לי, שיר חדש שהיה השיר הראשון במחזור של שירי אהבה ארוטית שכתבתי מאז שהתאהבתי בו.

לדעת אמיר - וגם לדעתי הצנועה – אלו היו השירים הטובים ביותר שכתבתי מעודי. גיליתי שהאהבה מזינה את ההשראה שלי ומטעינה אותי בכוחות יצירתיים. מאז שנפגשתי עם אמיר מוחי קדח מרוב שירים, ובין שיר לשיר כתבתי סיפורים קצרים, שופעי הומור וסקס, שזכו לשבחים רבים מהקוראים. 

מאז שנפגשנו לראשונה היינו יחד כמעט כל יום, ישנו זה עם זה כמעט כל לילה וכבר התחלנו לדבר על מגורים משותפים, ואז הוא קם בוקר אחד, חמור סבר ושתקן שלא כדרכו, ואמר שהוא מרגיש קצת לא טוב, הבטיח שנדבר בערב, הלך לעבודה ונעלם.

צלצלתי אליו, שלחתי מסרונים ומיילים ודאגתי לו מאוד, לא מבין למה הוא לא עונה לי. הוא חזר אחרי יומיים, קודר מאוד, התיישב מולי ואמר שאני אדם נפלא, אני יקר לו, הוא מעולם לא חש טוב יותר עם אף אחד, החודשים שהוא בילה במחיצתי היו נפלאים, אבל הוא מרגיש שהכול רץ מהר מידי, הוא מבולבל, הוא זקוק לפסק זמן, למנוחה מהזוגיות המפתיעה הזו שנפלה עליו פתאום.

"פסק זמן?" נדהמתי, "אתה רוצה פסק זמן מרוב שטוב לך?"

"כן, בערך." חייך אמרי חיוך עצוב שקרע את ליבי, "אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל בזמן האחרון היינו כל כך הרבה ביחד... זה לא שלא היה לי נפלא אתך, אבל  אני מרגיש שאני צריך קצת ספייס, להיות לבד."

"אני לא מבין." אמרתי, מבולבל ונרעש, "חשבתי שאתה אוהב אותי, אמרת שאתה אוהב אותי... אני כל כך אוהב אותך אמיר."

"אני יודע, וגם אני אוהב אותך. נכנסת לי ללב כל כך מהר דורי, אף אחד לא עשה את זה קודם, אתה הראשון שאני מרגיש אליו ככה. אני בטוח שאני אוהב אותך מאוד, אבל אני לא יודע אם אני מאוהב בך. אני חייב להיות קצת לבד עם עצמי, לחשוב מה אני מרגיש באמת כלפיך, אני חייב לברר מה אני מרגיש."

"אתה לא יודע מה אתה מרגיש כלפי?" חזרתי לאט על דבריו, מנסה להבין על מה הוא מדבר, "אבל... אני לא מבין."

"גם אני לא בטוח שאני מבין." אמר אמיר, וניסה לאחוז בידי, אבל אני שמטתי אותה ממנו, חושש שאם הוא ייגע בי ליבי יתרסק לרסיסים מחמת הכאב.

אמיר לא התעקש והניח לי. "אני יודע שזה לא הוגן כלפיך." אמר ברוך, "ואני באמת מצטער שזה צריך להיות ככה, הכול באשמתי, אני לא בן אדם קל, אני מודה, ורק שתדע שאתה לא צריך לחכות לי. תמשיך לחיות, תצא, תבלה, תכתוב שירים וסיפורים, אל תהיה עצוב בגללי."

"לא להיות עצוב... אתה עוזב אותי ואתה רוצה שאני לא אהיה עצוב?" הבטתי בו נדהם, "איך אני יכול?"

"אני נורא נורא מצטער דורי." לחש אמיר בעצב וקם, "אבל אני צריך ללכת, שלום דורי." אמר, נתן בי מבט אחרון והסתלק בלי לענות לי על שאלתי.

רק אחרי לכתו קלטתי שהמבע המוזר שהיה על פניו לפני שעזב אותי הביע רחמים, לא צער, ומאותו רגע לא יכולתי לכתוב יותר שום דבר.   

2. נדודי שינה

התגעגעתי אליו בצורה נוראית, זה כאב כל כך... פשוט כאב פיזית, כאב כמו כוויה, כמו פצע. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, לשאול את עצמי עם מי הוא עכשיו, לקנא בטירוף. כל דקה של ערות הייתה סבל, וגם כשישנתי חלמתי עליו והייתי מתעורר בוכה.

גברים אחרים לא באו בחשבון, רק המחשבה על מישהו שהוא לא אמיר שנוגע בי עוררה בי תיעוב. רציתי רק אותו והוא לא רצה... זה כאב כל כך.

בשבועות הראשונים עוד היינו מדברים מידי פעם. הייתי מתקשר אליו, רועד כולי ממתח, מנסה להפגין מצב רוח טוב, להיות משעשע ונחמד, ואילו הוא היה עונה בחוסר רצון, מתאמץ להסוות את קוצר רוחו, עונה לי באדישות מנומסת ששברה את ליבי.

השיחות הידידותיות הללו היו גרועות יותר מהתעלמות, ובסופו של דבר הפסקתי להתקשר. שלושה חודשים אחרי שנפרדנו שמעתי בדרך עקיפין ממכר שלו שפגשתי במקרה שהוא נסע לטיול במזרח הרחוק, נסע ואפילו לא טרח להתקשר ולהיפרד ממני.

ליבי נמעך מעצב לשמע הבשורה, ואחרי שהוא נסע, לוקח ממני אפילו את הסיכוי הקלוש שניפגש במקרה, הייתי רוב הזמן על סף דמעות, איבדתי את תאבוני ונדודי השינה שלי החמירו מאוד.

התקשיתי לתפקד עם כל כך מעט שעות שינה ואחרי שאפילו בעבודה התחילו לשים לב שאני מבולבל ושכחן ושאלו אם אני בסדר לקחתי את עצמי בידיים והלכתי לרופא. הוא הקשיב לי באהדה ורשם לי כדורי שינה שבאמת עזרו לי להירדם, אבל גרמו לי להיות מטושטש למחרת. הרופא אמר שהם כדורים קלים יחסית ושאם המצב לא ישתפר אולי כדאי שאפנה לפסיכולוג כי נדמה לו שאני סובל מדיכאון.

הרעיון של פניה לפסיכולוג זעזע אותי, להיות עצוב בגלל לב שבור זה דבר אחד, אבל להתחיל בגלל זה טיפול נפשי זה כבר דבר אחר לגמרי. החלטתי שאני חייב לעשות משהו כדי לצאת מהמצב הנורא הזה, לנער את עצמי או שאצא מדעתי, ולכן קניתי לי נעלי התעמלות והתחלתי ללכת כל ערב ברגל במטרה להתעייף מספיק כדי לזכות בכמה שעות שינה כל לילה.

ההליכה הרגיעה אותי, שיפרה את תאבוני ואת הכושר הגופני שלי, וסיפקה לי תעסוקה בשעות הערב. כל יום הלכתי קצת יותר, ואחרי כמה שבועות כבר גמאתי עשרה ק"מ תוך שעה וחצי של הליכה מהירה. היו לי מספר מסלולים קבועים שהתחבבו עלי, ואפילו שקלתי להשיג לי כלב שילווה אותי בטיולים ויהווה בשבילי חברה ונחמה.

מידי פעם הייתי מנסה מסלול אחר, חוקר מקומות שטרם הכרתי, מסתובב ברחובות זרים, מנסה ללכת לאיבוד כמו הרפתקן נועז, שוכח לרגעים מספר את ליבי הכואב.

השתדלתי ללכת באזורים שקטים ולהתרחק מרחובות הומי אדם ומכוניות, וככה נקלעתי יום אחד לאזור התעשייה של העיר וגיליתי שבלילות של סופי שבוע המקום הומה מבליינים הפוקדים את המועדונים והפאבים הפזורים בין מוסכים, בתי מלאכה ונגריות.

כדי להתרחק מהרעש ומההמון חמקתי לסמטה צדדית חשוכה מעט. אחרי כמה פסיעות עיני התרגלו לאור הקלוש ואז גיליתי להפתעתי חבורה של מספר גברים צעירים שהתגודדו בפתח של אחד הבניינים. בעודי פוסע לעברם שמעתי קולות דיבור לא ברורים שהתגברו, נשמעה מעין גערה, ואחר כך מספר קללות, חבטה עמומה וצעקה חדה, ופתאום הם החלו לרוץ במהירות, חומקים בין הבניינים, ונעלמו כלעומת שבאו, משאירים אחריהם גוש כהה שרבץ על המדרכה.

מרחוק חשבתי שזה מעיל שמישהו שמט ושכח מאחור, אבל כשהקרבתי שמעתי גניחה והגוש זז מעט, ופתאום הבנתי שזה בן אדם. ניגשתי וגיליתי צעיר צנום שוכב על הקרקע, נאנק. כרעתי לצידו ובחנתי אותו בזהירות. הוא נראה חבול מעט, אבל לא ראיתי דם. הושטתי לו יד ועזרתי לו לקום, מגלה שהוא נמוך ממני, דק גזרה וגמיש, ובעל תווי פנים אוריינטליים. שערו היה שחור, חלק מאוד וארוך למדי. עיניו היו מוארכות וכהות ומעליהן התלכסנו גבות דקות וישרות. ריסיו התוו צללים עדינים על עור פניו שבהק באפלולית בגוון פניני עדין.

"אתה מדבר עברית?" שאלתי בהיסוס, בוחן בהתפעלות את הפנים האקזוטיים הדקים, תוהה בן כמה הוא.

הנער הפנה אלי מבט שופע בוז. "אני מדבר עברית מצוין." גער בי.

"אהה... יופי, טוב. איך אתה מרגיש?"

"כואב לי." אמר, "אבל אני אתגבר." וכשהוא נסמך על הקיר ניסה לצעוד קדימה, וכמעט נפל. הבחנתי שרגלו הימנית נחבלה והמכנס שלבש נקרע באזור הברך. כל תזוזה של הרגל גרמה לו לגנוח מכאב.

הושטתי יד לתמוך בו, "זהירות, תישען עלי." הוא היסס לרגע, ואחר כך שמט זרוע דקה על כתפי ובעזרתי דידה לעבר גדר אבן נמוכה והתיישב עליה. כרעתי ברך לפניו ובחנתי את רגלו הפגועה. ניסיתי לגעת, אבל הוא התכווץ ונרתע, "לא, כואב."

"כדאי שרופא יראה את הרגל שלך." הצעתי.

הנער הביט בי באדישות יגעה. "רופא? מאיפה אני אשיג רופא?"

"אני אזמין מונית." הצעתי, "וניסע למיון."

"אין לי כסף, ואני לא רוצה ללכת לבית חולים." ביטל הצעיר את דברי. ניסה לעמוד בכוחות עצמו, נכשל וצנח לישיבה באנקה.

רוח קרירה החלה מנשבת, מעיפה שקיות נייר ואבק, ושנינו נרעדנו קלות. "עוד מעט ירד גשם." אמרתי, "אתה לא יכול ללכת ואין לי מכונית. חייבים להזמין מונית."

"אבל אמרתי לך שאין לי כסף."

"לי יש, זה בסדר." הוצאתי את הנייד שלי מכיס מכנסי והתקשרתי לתחנת המוניות הסמוכה לדירתי. כבר עשיתי את זה בעבר פעמיים - פעם אחת כשעיקמתי את הקרסול ולא הצלחתי להמשיך ללכת, ובפעם השנייה כשטעיתי בדרך והייתי עייף מכדי להגיע הביתה בכוחות עצמי.

הסברתי לתורן בתחנה איפה אני נמצא ולהפתעתי הוא הבטיח לי שתוך כמה דקות יגיע אלינו נהג מפני שבשעות הללו יש הרבה מוניות שמסתובבות באזור במטרה להחזיר לביתם בליינים ששתו יותר מידי.

"איך קוראים לך?" שאלתי את הבחור אחרי שסיימתי את השיחה.

"שי ולפני שתשאל, כן, זה השם האמיתי שלי, ואני אזרח ישראלי."

"ולי קוראים דור וגם אני אזרח ישראלי." חייכתי אליו, משועשע מהעוקצנות שלו, "בן כמה אתה שי?"

הבעת המיאון שעלתה על פניו הייתה ילדותית בצורה מקסימה. "למה אתה שואל?"

"כדי לדעת."

"אני כמעט בן שבע עשרה." אמר שי בחוסר רצון, "ואתה?"

"אני בן שלושים, כמעט שלושים ואחת. אתה לא צעיר מידי להסתובב בחוץ בשעות כאלו?"

"ואתה לא מבוגר מידי להסתובב בחוץ?" הזעיף שי את פניו, "וחוץ מזה לא הסתובבתי, ישנתי."

"איפה? ברחוב?" הופתעתי.

"כן." אמר שי, "אני גר ברחוב, וכשאני עייף אני גם ישן ברחוב."

"למה? אין לך בית?"

"לא, אני דר רחוב." אמר, ונדמה היה לי שאני שומע שמץ גאווה בקולו.

"אבל... אין לך הורים? משפחה? מאיפה הגעת?"

"לא חשוב. למה אתה שואל כל כך הרבה שאלות?"

"כדי לדעת. מה אתה עושה כשיורד גשם?"

"מסתתר בחדר מדרגות. היום מצאתי מקום ממש טוב, תכננתי להישאר שם עד הבוקר, אבל החוליגאנים האלו הגיעו וגירשו אותי."

מונית נכנסה לסמטה בה שהינו והחלה נוסעת לאט לעברנו.

"כמה זמן אתה מסתובב ככה ברחובות?" שאלתי וקמתי, כורך את ידי סביב מותניו, מושך אותו אלי. הוא נעמד לצידי, נשען עלי, ולאור פנסי המונית הבחנתי שמכנסי הג'ינס שלו מלוכלכים וקרועים, והחולצה הדקה מידי שעטה על גופו דהויה ומאובקת.

"כמעט חודש." אמר, "זה לא כל כך נורא, אני מתרחץ כמעט כל יום בבתי שימוש ציבוריים, עובד פה ושם, אני יודע להסתדר."

המונית נעצרה והנהג שרבב את ראשו מבעד לחלון ובחן אותנו בחשדנות,

"אם הוא מקיא לי ברכב אתה תשלם על השטיפה."

"הוא לא יקיא, זה בסדר."

"אל תגיד בסדר, שיכורים מקיאים תמיד בנסיעה."

"הוא לא שיכור." הושבתי את הצעיר בזהירות במושב האחורי והתיישבתי לצידו, "סע, יהיה בסדר."

שי ישב לצידי בשתיקה, מתוח מעט, עיניו נעצמות כל פעם שאור פנסי הרחוב חדר למכונית וסנוור אותו.

הנהג שוחח בקשר עם התורן, ובחן אותנו בעצבנות דרך המראה. "הוא בסדר?" שאל כשהגענו לדירתי, "הוא לא נראה לי כל כך טוב."

"הוא נפל וקיבל מכה, לא משהו רציני, יהיה בסדר." הרגעתי אותו ויצאתי מושך אחרי את שי שנאנק חרש, אבל שיתף פעולה והניח לי לתמוך בו, ולשלוף אותו החוצה.

"תשמור על הארנק שלך אחי." יעץ לי נהג המונית בטרם נסע, "העובדים הזרים האלה... כולם פושעים, גם אלו שנראים תמימים."

"אני לא עובד זר." אמר שי אחרי שהנהג הסתלק, "אני רק נראה ככה." הוא הביט סביבו, מבולבל. "איפה אנחנו?"

"מול הדירה שלי. בוא, תעלה איתי, נבדוק את הרגל שלך ואם צריך ניסע לרופא."

"לא רוצה." נרתע שי, "תעזוב אותי."

"אם אני אעזוב אותך תיפול. נו, די. אל תהיה ילד, תישען עלי." הוא היסס לרגע, אבל לא היו לו הרבה ברירות, ולכן נשען עלי והניח לי להוביל אותו לפתח המעלית שלמרבה המזל לא הייתה מקולקלת.

עלינו לדירה שלי ואחרי שהשתרכנו לאט לאורך המסדרון נכנסנו פנימה, וסוף סוף יכולתי להושיב אותו על כסא ולבחון את רגלו באור. ראיתי בד ג'ינס קרוע ומוכתם בדם וזה הכול.

"תצטרך להוריד את המכנסים כי אי אפשר לראות ככה כלום." התנצלתי ועזרתי לו לקום. הוא משך מעליו את מכנסיו, חושף גוף דק וחלק. ברכו הייתה נפוחה ושרוטה, אבל לא נראה היה לי שיש צורך בתפרים.

"מה דעתך לעשות אמבטיה חמה לפני שאני חובש אותך?" הצעתי, "אחר כך תוכל ללבוש טרנינג נקי, לאכול משהו, אולי להתקשר להורים שלך? הם בטח דואגים לך."

"הם לא דואגים לי." אמר שי, מתבונן בסלידה בברכו הנפוחה. הוא ניסה להניע את רגלו ולפי הבעת פניו זה כאב. "אני מקווה שלא שברתי משהו." אמר בקול אומלל.

"זה לא נראה שבור אבל חטפת מכה חזקה." אמרתי, מקווה שאני צודק.

בינתיים החל לרדת גשם. "השארתי את המעיל שלי בחדר המדרגות." נזכר שי.

"לא נורא, תוכל לחזור מחר לחפש אותו."

"יגנבו אותו." דאג שי.

"אז נקנה לך אחר, עזוב, אל תחשוב על זה עכשיו. מה דעתך על ההצעה שלי?"

"בסדר." אמר שי אחרי שיקול קצר. "אני מאוד מודה לך על הטרחה." הוסיף ברשמיות מוזרה, "סליחה שאני עושה לך כל כך הרבה בעיות."

"לא נורא, לא אכפת לי. בוא, אני אעזור לך להתפשט." לקחתי אותו למקלחת, הושבתי אותו על האסלה הסגורה ומילאתי את האמבטיה במים בעוד הוא פושט את החולצה שלו. מתחתיה הוא לבש טריקו קצר ובלוי.

"אני אוריד לבד." מחה כשניסיתי לעזור לו לפשוט את החולצה. גופו היה צנום מאוד וחלק לגמרי. "אני ממוצא וייטנאמי." גילה לי כשראה שאני לוטש בו מבט, "הורי אימצו אותי בהולנד ואחר כך עלו לארץ. אנשים תמיד חושבים שאני עובד זר מסין או מהפיליפינים. זה די מצחיק בעצם." קבע וחייך, אבל חיוכו היה כבוי ולא נגע בעיניו.

"כן, אני מתאר לעצמי." חייכתי אליו חזרה, "תישען על הכיור ותיכנס לבד למים. הנה הסבון, וכאן מגבת. אני הולך להכין אוכל. אתה אוהב חביתות?"

"כן, בטח." אמר שי, "תודה." הוסיף, והיה לי רושם שרווח לו שאני מסתלק ומניח לו לפשוט לבד את תחתוניו.

אחרי האמבטיה הוטב מצב הרגל הפצועה שלו, והוא הצליח להתלבש לבד בטרנינג שהשארתי לו ולדדות בכוחות עצמו למטבח.

הוא טרף את כל החביתה עם כמה פרוסות לחם, שתה שתי כוסות קקאו וכמעט שנרדם תוך כדי אכילת הסלט.

"אני מציע שתישן אצלי ומחר כבר נחשוב מה עושים הלאה." הצעתי, מוליך אותו לחדר השינה שלי. תכננתי להושיב אותו על מיטתי להמתין בעוד אני מסדר למענו את הספה בחדר האורחים, אבל עד שהוצאתי את השמיכה מהארון הוא כבר שכב על צידו, ראשו על הכר בצד של אמיר וישן.

פתאום נוכחתי לדעת שגם אני עייף נורא. השארתי את הכלים בכיור, התקלחתי במהירות, ואחרי היסוס קל החלטתי שלא יקרה כלום אם אירדם לצידו. הוא כך כל רזה שבקושי אחוש בו בצד השני של המיטה.

נשכבתי בצד שלי, הקשבתי לרחש הרגוע של נשימתו ונרדמתי, ולראשונה מאז שאמיר עזב ישנתי לילה שלם.

3. שיר פרידה

פסי השמש שריצדו על פני העירו אותי. הבטתי אל החלון המואר בפליאה, מאז שאמיר עזב לא התעוררתי אחרי זריחת השמש ואז נזכרתי בנער שאספתי בלילה לדירתי. הוא לא היה לצידי ופתאום נבהלתי - איזה טיפש! מה פתאום אתה מכניס אדם זר הביתה? אתה לא מבין שזה מסוכן? מי יודע איפה הוא עכשיו? בטח גנב לך את הארנק והסתלק בזמן שישנת.

קפצתי מהמיטה, נרגז על טיפשותי ותמימותי ואז שמעתי קול שיעול עמוק ומיוסר מהמקלחת.

"שי!" קראתי.

הוא פתח את הדלת ויצא, משתעל. גופו רעד, עיניו הבריקו ועל לחייו הצנומות בהקו כתמי אודם. נגעתי במצחו כשם שאימא הייתה נוגעת בי כשהייתי עדיין הילד הטוב והאהוב שלה. עורו של שי היה לח ולוהט. "אתה חולה." הודעתי לו והחזרתי אותו למיטה, "אתה חייב לראות רופא."

"לא צריך, זו רק שפעת." הוא אמר והתעטש בחזקה. "יש לך אולי אקמול?"

"מיד אני מביא לך, שכב בשקט."

הבאתי לו אקמול ותה עם דבש והתעקשתי למדוד את חומו. החום שלו עבר את ה - 38 צלסיוס ומה שהדאיג אותי יותר היה השיעול העז שזעזע את גופו הצנום.

"אתה חייב להיבדק." אמרתי, "השיעול הזה לא מוצא חן בעיני. כואב לך הגרון?"

הוא הנהן, סיים את התה וניסה לשכנע אותי שזה כלום, רק שפעת, ולא צריך רופא.

"אבל אולי אתה צריך אנטיביוטיקה." נלחצתי.

"לא, זה בסדר, זה בטח רק וירוס." התעקש שי כששוב הצעתי לנסוע איתו לבית החולים. "לא רוצה." אמר באומללות ועצם עיניים כמו ילד עייף.

"טוב, בסדר. תשכב לך כאן בשקט ותנוח. נראה אם אחרי האקמול ירד לך החום, אני אלך לאכול ארוחת בוקר. אתה רעב?"

שי אמר שלא, הוא רק רוצה לשכב קצת בשקט. עזבתי אותו והלכתי לאכול ארוחת בוקר, ואחר כך, כשראיתי שהוא ישן, הלכתי לכבס את הבגדים שהוא פשט בלילה. שנייה לפני שהפעלתי את מכונת הכביסה נזכרתי שלא בדקתי את כיסיו. בכיס האחורי של הג'ינס שלו גיליתי תעודת זהות. שמו באמת היה שי, שי דה פריז. שם משונה, בטח הולנדי חשבתי. כתובת מגוריו הייתה בחיפה,בשכונת דניה היוקרתית, וכפי שאמר לי, טרם מלאו לו שבע עשרה. הוא ממש ילד נבהלתי כשראיתי את תאריך יום הולדתו, בטח רב עם ההורים וברח מהבית, והם מחפשים אותו, מודאגים עד מוות, לא יודעים אם הוא חי או מת. הפעלתי את המכונה וחזרתי לבדוק מה שלומו. הוא ישן בשלווה ופניו נראו טובות יותר. נגעתי בזהירות במצחו, החום ירד מעט, כנראה בגלל הכדור, אבל השיעול המשיך להציק לו. ילד נחמד, אקזוטי כזה, מעט מוזר, אבל רק נער צעיר שצריך לחזור הביתה, לאבא ואימא.

היטבתי את השמיכה שלו והלכתי למטבח, מניח לו לישון. התקשרתי למודיעין של בזק וביקשתי את הטלפון של משפחת דה פריז, מציין את הכתובת.

להפתעתי אמרה לי המרכזנית שהמספר שלהם חסוי.

"אבל מה אם זה ממש דחוף? עניין של חיים או מוות?"

"אז תתקשר למשטרה." ענתה לי המרכזנית באדישות משועממת, וסגרה.

קול שיעול חזק מלווה באנחה קורעת לב שנשמעו מחדר השינה האיצו בי להרים טלפון לכצל'ה. יורם כץ שכולם קראו לו כצל'ה היה ידיד ותיק, ומאז שעזבתי את בית הורי - במידה מסוימת באשמתו - היווה בשבילי חבר נאמן, יועץ רוחני ומעין דמות אב.

הוא חשב שאני מגזים בתגובה שלי על עזיבתו של אמיר, והיה מודאג בכנות מההסתגרות שלי. לאחרונה מיעטתי להתקשר אליו, והשתמטתי ממנו בכל פעם שהיה מנסה לשכנע אותי לצאת מהדיכאון ולהתחיל לחיות שוב. לפי כצל'ה חיים שאין בהם סקס ובשפע לא היו ראויים לחיות אותם.

הימנעות מסקס במשך כמה חודשים הייתה לדעתו תגובה מוגזמת לגמרי ללב שבור, מן הסתם בצדק, ואם הייתי מניח לו בטח היה גורר אותי למסע שכרות וסקס כדי שאפסיק להתבוסס באבל ואתחיל לחיות שוב.

כצל'ה היה מסוג הגברים שראה באהבה רומנטית רעיון מגוחך וחסר פשר ומונוגאמיות הוגדרה בפיו כהמצאה מתועבת של נשים שתלטניות. למרות דעותיו שהיו מנוגדות לגמרי לשלי חיבבנו זה את זה מאוד וסמכתי עליו כעל אח.

"כצל'ה, יש לי בעיה." אמרתי לו מיד אחרי שבירכתי אותו לשלום, וכמו שידעתי שיעשה הוא ביקש ממני מיד שאספר לו מה קרה, והקשיב רוב קשב לסיפור שלי.  

"אתה בטוח שהוא כבר מעל שש עשרה?" שאל.

"אם התעודה שלו לא מזויפת אז כן, למה?"

"כי לזין ילד מתחת לגיל שש עשרה זה לא חוקי בישראל."

"מה לזין?" נדהמתי, "נפגשתי איתו רק אתמול."

"אבל ישנת איתו."

"כן, אבל... כצל'ה, מספיק לדבר שטויות. הוא רק ילד שפגשתי במקרה ברחוב, והוא חולה ומסרב ללכת לבית חולים. מה אני עושה?"

"אני מגיע מיד עם רופא." פתר כצל'ה את הבעיה בפשטות, "תגיד, הוא חמוד?"

"אהה... לא יודע. כן, הוא ילד נחמד, נראה סיני כזה."

"סיני?"

"בעצם ויטנאמי. לא משנה, בוא ותראה לבד."

שי התעורר בבהלה כשכצל'ה ובחור צעיר שהוא הציג כדוק, החבר של מיצי, נכנסו לחדר.

"איך אתה מרגיש?" שאלתי והנחתי יד על מצחו שהיה לח מזיעה.

"בסדר." אמר ושוב השתעל ממושכות, "מי אלה?" הביט בחשדנות באורחים ומשך את השמיכה עד לסנטרו.

"זה כצל'ה, חבר טוב שלי וזה... אה..."

"עומר, אני רופא." אמר דוק ושלף סטטוסקופ.

שי הניח לו לבדוק את ריאותיו, נשם עמוק כשביקש ממנו, פתח בצייתנות את הפה ואמר אההה כשדוק הציץ לגרונו, ואחר כך חזר להתכרבל בתוך השמיכה.

"אין לו דלקת ריאות והגרון נקי." אמר דוק, "זו סתם שפעת. כמה ימים במיטה עם הרבה שתייה ומנוחה והוא יצא מזה."

"והרגל שלו." נזכרתי, "הוא קיבל מכה ואתמול הוא צלע."

"הרגל כבר בסדר, כמעט לא כואב לי." אמר שי והראה לנו את הברך שלו שעדיין הייתה שרוטה, אבל פחות נפוחה. דוק מישש אותה בעדינות, ביקש משי לקפל ולישר את הרגל, אמר שזו רק מכה יבשה ושנלך לצילום רנטגן רק אם הנפיחות לא תרד בעוד כמה ימים למרות שהוא די בטוח שהכול בסדר.

"אני מקווה שאתם מקיימים יחסי מין מוגנים." אמר כבדרך אגב, ושלף דף מידע של הועד למלחמה באיידס עם כתובות של מרפאות לבדיקות דם - כבר ראיתי אחד כזה בעבר – "אל תוותרו על קונדום לפני שתיבדקו."

"מה?" אמר שי, האדים ונרתע, נבוך מאוד, "על מה אתה מדבר?"

גם אני חשתי שלחיי מתלהטות. "מה פתאום קונדום? נפגשנו רק אתמול ו..." שי התחיל להשתעל שוב וכמעט נחנק. טפחתי על גבו, נתתי לו טישו ושאלתי אם הוא רוצה תה.

הוא הנהן, מביט בי במבט אומלל, ואני אחזתי במרפקו של כצל'ה ויצאתי מחדר השינה, גורר אותו אחרי. חשבתי שדוק יבוא בעקבותינו, אבל הוא נשאר בחדר השינה ושמעתי אותו משוחח חרש עם הנער שהפסיק להשתעל.

"מאיפה הבאת את הדביל הזה?" כעסתי בעודי מפעיל את הקומקום, "איזו מין שאלה מפגרת זו לשאול ליד ילד חולה?"

"הוא לא ילד, נכון שהוא צעיר מאוד, אבל הוא כבר לא ילד, בימינו בחורים בגיל שלו כבר מתחילים לקיים יחסי מין."

"עם בחורות צעירות בגילם, אולי, אבל בטח לא עם אנשים בגילי, ובטח לא אחרי כמה שעות של הכרות."

כצל'ה חייך ואמר לי כרגיל שאני לא יודע מהחיים שלי, ושאם בחורה ערומה תיפול על האורח הצעיר שלי ותתחנן שיבצע בה את זממו הוא יברח על נפשו.

"איך אתה יודע?" התרתחתי, "בקושי דיברת איתו."

"אז למה אתה חושב שהוא מסתובב בלילות במקום כזה? בשביל הנוף? על כמה נתערב שההורים זרקו אותו מהבית כי הוא הומו?"

"הוא רק ילד, בגיל הזה מה הוא יודע בכלל מהחיים שלו?"

"דורי חמוד, הנוער של היום זה לא מה שהיה פעם, היום הם יודעים הכול מהרגע שהם מורידים את החיתול, לא כמוך שעד שלא סיפרתי לך לא ידעת שאתה מעדיף גברים."

"כצל'ה." התרגזתי, "אולי מספיק? זה פשוט לא נכון, ואף אחד לא סיפר לי שאני הומו, ידעתי את זה לבד, אבל לא בגיל שש עשרה."

דוק נכנס למטבח והפסיק את הויכוח. "אני מצטער אם הבכתי אותך." פנה אלי, "אבל מצאתי אותו אצלך במיטה, אז הנחתי ש..."

"על מה דיברת איתו?" הפסקתי את התנצלותו.

"מצטער, אני לא רשאי לגלות לך." ענה דוק בהדרת כבוד די מטופשת.

"למה לא?"

"כי אסור לרופא לגלות פרטים על חולה שלו לאדם זר."

"אבל... אבל הוא רק ילד."

"נכון, אבל הוא לא הילד שלך."

"מה אני יכול לעשות שהוא מסרב להתקשר להורים שלו? ניסיתי לברר מה המספר שלהם אבל הוא חסוי. אני לא יודע מה לעשות איתו."

"אתה לא צריך לעשות איתו כלום. אני די בטוח שבעוד יום יומיים הוא יבריא ויסתלק לבד. אני במקומך הייתי נועל בינתיים את הארנק שלי במקום בטוח ומחביא את כרטיסי האשראי התכשיטים והשעון."

"ומקפיד על קונדום." הוסיף כצל'ה חסר התקנה, נופף בקוצר רוח בידו כשהצעתי לשלם על ביקורו של הרופא, נישק על לחיי והסתלק עם הרופא.

חזרתי לחדר השינה. שי שכב על גבו, מביט בתקרה בעיניים אטומות וחסרות ברק. פניו הצעירים הביעו ייאוש ויגון שזעזע אותי.

"תן לי עד מחר בבוקר." אמר בלחש, "אני מבטיח לך שעד מחר אני מסתלק."

"אל תדבר ככה." נזפתי בו רכות, וסילקתי בעדינות קווצות שער משי שחור מעל מצחו. "אתה לא יוצא מהמיטה עד שתבריא לגמרי. אולי בכל זאת תיתן לי את הטלפון של הוריך?"

הוא הניד לאות לא. "אתה לא מבין, אני לא יכול."

"הנה תעודת הזהות שלך, הצלתי אותה ברגע האחרון מטביעה במכונת הכביסה."

"תודה." לחש שי, "אני באמת מצטער." הוסיף.

"על מה?"

הוא משך בכתפיו ושתק.

"איך הרגל? אתה יכול לקום? תנסה לעמוד על הרגלים."

הוא קם וצעד מספר צעדים, נע בזהירות, אבל מצליח לדרוך על רגלו הפגועה.

"יופי, בא לך להתקלח בזמן שאני מסדר לך מיטה בחדר השני?"

"אהה... כן, בסדר."

"זה לא שלא נחמד לי לישון לידך, אבל עדיף שתישן במיטה נפרדת."

הוא הנהן בשתיקה, מבטו מושפל. "עשיתי חיסון נגד שפעת ואני לא דואג שהדבקת אותי, אבל מאחר ואני... אני... אני מעדיף שלא תישן איתי, אתה מבין?"

הנער הנהן, משתמט ממבטי. לפתע היינו שנינו נבוכים מאוד. חש צורך להיות עסוק ופעיל נחפזתי ונתתי לו פיז'מה נקייה ושילחתי אותו למקלחת. בינתיים סידרתי למענו את הספה בחדר האורחים, פורש סדין נקי, מצפה שמיכת פוך מזמין בציפית צבעונית ומתפיח למענו כרית עם ציפית תואמת.

הוא יצא מהמקלחת לבוש בפיז'מה הנקייה, מדיף ריח סבון, שערו לח ורגליו יחפות, והלך למיטה, משאיר על המרצפות טביעות כף רגל צרה ועדינה.

הבאתי לו את מוספי סוף השבוע, כוס תה וכמה פרוסות לחם עם גבינה ואבוקדו, נתתי לו את השלט של הטלוויזיה, ליטפתי בעדינות את שערו החלק, אמרתי לו שיקרא לי אם הוא יצטרך עוד משהו והסתלקתי משם אל המחשב שלי, וסוף סוף, אחרי הפסקה של כמה חודשים, הוספתי לקובץ שירי האהבה שכתבתי לאמיר את השיר האחרון - שיר פרידה.