א. מוזה

1. מעצור כתיבה

אמיר הלך, לוקח איתו את המוזה שלי. מרגע שנפרדנו לא הצלחתי לכתוב יותר שום דבר, לא שיר ואפילו לא סיפור. אחרי לכתו נתקעתי אילם מול הדף הריק וכל השנים בהן מצאתי נחמה וטעם לחיי בכתיבה כאילו לא היו מעולם.

יש משוררים שסבל הבדידות ושברון הלב מעוררים בהם השראה ורצון לכתוב, אבל אני שונה, כשאני אומלל, ממש אומלל, אני נאלם דום.

הכאב שלי לא מסוגל לבטא את עצמו בכתיבה. גם לפני אמיר היו לי תקופות של מעצור כתיבה, אבל אז עוד הייתי יכול לקרוא שירים של אחרים, או לפחות סיפורים, אבל מאז שהוא הסתלק נפגם כושר הריכוז שלי, בקושי אני מצליח לקרוא את הכותרת בעיתון.

הפרידה מאמיר לא הייתה הפרידה הראשונה בחיי, והאהבה אליו לא הייתה האהבה הראשונה שלי. כבר הייתי מאוהב בעבר, אבל מאז שהיינו יחד הייתי משוכנע שעכשיו הגעתי אל המנוחה והנחלה ומצאתי סוף סוף את שאהבה נפשי.

היה לנו כל כך טוב יחד, אולי טוב מידי. עוד בהתחלה הוא אמר שהכול הולך לנו מהר מידי וקל מידי.

לא הבנתי למה הוא מתכוון, "מה זאת אומרת קל מידי? למה אהבה אמורה להגיע רק אחרי קשיים ומשברים? לא סבלנו מספיק? למה לא מגיע לנו שפעם אחת הכול ילך קל ופשוט וטבעי ובלי מכשולים?" שאלתי.

בהתחלה אמיר הסכים איתי, הודה שהוא מדבר שטויות ואחר כך חיבק ונישק אותי, והיה מתוק ונפלא אלי, וגם יפה מאוד, כל כך יפה...

"כל כך טוב לי אתך." לחשתי לו לפני שנרדמנו, "אני מרגיש כמו חתיכה בפאזל שסוף סוף מצאה את המקום המתאים לה."

הוא צחק ואמר שהוא מרגיש כמו מנעול שמצא את המפתח המתאים, והזכיר לי שבפעם הבאה הוא עלול לרצות להיות המפתח, ואני אמרתי שאשמח להיות המנעול שלו, ושוב התנשקנו ואחר כך נרדמנו חבוקים. 

בדרך כלל אני לא כל כך תמים, בגיל שלושים ושתיים כבר עברתי מספיק וידעתי כמה קשה ומסובך למצוא בן זוג. הלב כבר נשבר לי מספר פעמים בעבר, וכשפגשתי את אמיר לראשונה הייתי חשדן מאוד וזהיר עד גיחוך. רק אחרי שבוע של שיחות בצ'אט של אטרף הסכמתי לעבור למסנג'ר, וגם שם ייגעתי את שנינו בשעות של התכתבות עד שהסכמתי לתת לו את מספר הטלפון שלי. רק אחרי שעות של שיחות מרתקות בטלפון שלחתי לו את תמונתי וגם זה אחרי שהיססתי והתלבטתי רבות איזה תמונה לבחור.

מההתחלה עשינו הכול לאט, אחרי כל שלב נעצרנו לבחון את עצמנו, מזהירים זה את זה לא לזרום מהר מידי. לפני שנפגשנו פנים אל פנים הבטחנו אחד לשני חגיגית להיות ישרים זה עם זה ולא להסס להגיד מיד אם זה לא מתאים.

כל כך התרגשתי לקראת הפגישה הראשונה איתו. הלכתי ברגל לבית הקפה בו קבענו להיפגש, וכל כך פחדתי שאתאכזב, או שאאכזב אותו... לאורך כל הדרך ליבי דפק במהירות וברכי רעדו. נרגעתי רק אחרי שמבטי נפגש במבטו ונוכחתי לדעת שהוא עצבני בדיוק כמוני, אם לא יותר.

הפגישה הראשונה שלנו... אפילו עכשיו הזיכרון הנפלא הזה מחמם את ליבי. אמיר עמד ליד הפתח, ממתין לי, נראה יפה וסקסי יותר מאשר בתמונות שלו, ומיד אחרי שלחצנו ידיים הוא אמר לי שאני נראה הרבה יותר טוב במציאות ואני צחקתי ואמרתי לו שהוא גנב לי את שורת הפתיחה, ושנינו צחקנו יחד ומרגע זה הכול היה בסדר.

למרות ההחלטה המשותפת לקחת הכול לאט כמובן שלא התאפקנו, ומיד למחרת הגעתי אליו לדירה בנימוק הרשמי של צפייה בסרט.

אחרי שעה וחצי של ישיבה זה לצד זה, נוגעים אחד בשני בשקיקה, לומדים זה את גופו של השני היינו חרמנים מאוד, אבל גם לחוצים קצת מחשש שמשהו ישתבש ורק עם תום הסרט זרמנו למיטה.

הופתענו הפתעה נעימה לגלות שהכימיה הטובה ביני לבינו לא נפסקה גם אחרי שהתפשטנו, ושמחנו לגלות שהסקס משתפר ככל שאנחנו מטיבים להכיר זה את זה.

יכול להיות שאמיר צדק והכול הלך מהר יותר מידי, זה היה פשוט יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי, אולי עדיף היה שהיינו רבים קצת, מתווכחים, כועסים זה על זה, אבל מהרגע הראשון היה לנו כל כך נעים ונוח יחד עד שכבר בפגישה השלישית סיפרתי לו, מבויש קצת, שהסיפורים הארוטיים המופיעים תחת הניק 'כחול' באתר הסיפורים הם שלי. הוא מיד התלהב ואמר שהוא קרא אותם ברגע שהופיעו באתר ואהב אותם מאוד ורק אז העזתי והראיתי לו את השירים שלי שלא העזתי לפרסם מעולם.

הוא קרא אותם לאט ובכובד ראש, ואמר שהם נהדרים ושהוא אוהב אותם ורק אז העזתי ונתתי לו לקרוא את השיר שכתבתי אחרי הפגישה איתו. להפתעתי הוא התרגש כל כך עד שעיניו הוצפו דמעות בזמן שקרא את השיר. "אתה נהדר." אמר, נרגש מאוד, "אתה כל כך מוכשר, אני אוהב אותך דור."

"גם אני אוהב אותך אמיר." אמרתי ונישקתי אותו, מאושר כל כך עד שליבי כמעט התפוצץ מרוב שמחה. אחר כך הלכנו למיטה ואהבנו זה את זה בשמחה ובתשוקה, ואחרי שהוא נרדם התיישבתי וכתבתי מיד, במהירות ובקלות לא אופייניים לי, שיר חדש שהיה השיר הראשון במחזור של שירי אהבה ארוטית שכתבתי מאז שהתאהבתי בו.

לדעת אמיר - וגם לדעתי הצנועה – אלו היו השירים הטובים ביותר שכתבתי מעודי. גיליתי שהאהבה מזינה את ההשראה שלי ומטעינה אותי בכוחות יצירתיים. מאז שנפגשתי עם אמיר מוחי קדח מרוב שירים, ובין שיר לשיר כתבתי סיפורים קצרים, שופעי הומור וסקס, שזכו לשבחים רבים מהקוראים. 

מאז שנפגשנו לראשונה היינו יחד כמעט כל יום, ישנו זה עם זה כמעט כל לילה וכבר התחלנו לדבר על מגורים משותפים, ואז הוא קם בוקר אחד, חמור סבר ושתקן שלא כדרכו, ואמר שהוא מרגיש קצת לא טוב, הבטיח שנדבר בערב, הלך לעבודה ונעלם.

צלצלתי אליו, שלחתי מסרונים ומיילים ודאגתי לו מאוד, לא מבין למה הוא לא עונה לי. הוא חזר אחרי יומיים, קודר מאוד, התיישב מולי ואמר שאני אדם נפלא, אני יקר לו, הוא מעולם לא חש טוב יותר עם אף אחד, החודשים שהוא בילה במחיצתי היו נפלאים, אבל הוא מרגיש שהכול רץ מהר מידי, הוא מבולבל, הוא זקוק לפסק זמן, למנוחה מהזוגיות המפתיעה הזו שנפלה עליו פתאום.

"פסק זמן?" נדהמתי, "אתה רוצה פסק זמן מרוב שטוב לך?"

"כן, בערך." חייך אמרי חיוך עצוב שקרע את ליבי, "אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל בזמן האחרון היינו כל כך הרבה ביחד... זה לא שלא היה לי נפלא אתך, אבל  אני מרגיש שאני צריך קצת ספייס, להיות לבד."

"אני לא מבין." אמרתי, מבולבל ונרעש, "חשבתי שאתה אוהב אותי, אמרת שאתה אוהב אותי... אני כל כך אוהב אותך אמיר."

"אני יודע, וגם אני אוהב אותך. נכנסת לי ללב כל כך מהר דורי, אף אחד לא עשה את זה קודם, אתה הראשון שאני מרגיש אליו ככה. אני בטוח שאני אוהב אותך מאוד, אבל אני לא יודע אם אני מאוהב בך. אני חייב להיות קצת לבד עם עצמי, לחשוב מה אני מרגיש באמת כלפיך, אני חייב לברר מה אני מרגיש."

"אתה לא יודע מה אתה מרגיש כלפי?" חזרתי לאט על דבריו, מנסה להבין על מה הוא מדבר, "אבל... אני לא מבין."

"גם אני לא בטוח שאני מבין." אמר אמיר, וניסה לאחוז בידי, אבל אני שמטתי אותה ממנו, חושש שאם הוא ייגע בי ליבי יתרסק לרסיסים מחמת הכאב.

אמיר לא התעקש והניח לי. "אני יודע שזה לא הוגן כלפיך." אמר ברוך, "ואני באמת מצטער שזה צריך להיות ככה, הכול באשמתי, אני לא בן אדם קל, אני מודה, ורק שתדע שאתה לא צריך לחכות לי. תמשיך לחיות, תצא, תבלה, תכתוב שירים וסיפורים, אל תהיה עצוב בגללי."

"לא להיות עצוב... אתה עוזב אותי ואתה רוצה שאני לא אהיה עצוב?" הבטתי בו נדהם, "איך אני יכול?"

"אני נורא נורא מצטער דורי." לחש אמיר בעצב וקם, "אבל אני צריך ללכת, שלום דורי." אמר, נתן בי מבט אחרון והסתלק בלי לענות לי על שאלתי.

רק אחרי לכתו קלטתי שהמבע המוזר שהיה על פניו לפני שעזב אותי הביע רחמים, לא צער, ומאותו רגע לא יכולתי לכתוב יותר שום דבר.   

2. נדודי שינה

התגעגעתי אליו בצורה נוראית, זה כאב כל כך... פשוט כאב פיזית, כאב כמו כוויה, כמו פצע. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, לשאול את עצמי עם מי הוא עכשיו, לקנא בטירוף. כל דקה של ערות הייתה סבל, וגם כשישנתי חלמתי עליו והייתי מתעורר בוכה.

גברים אחרים לא באו בחשבון, רק המחשבה על מישהו שהוא לא אמיר שנוגע בי עוררה בי תיעוב. רציתי רק אותו והוא לא רצה... זה כאב כל כך.

בשבועות הראשונים עוד היינו מדברים מידי פעם. הייתי מתקשר אליו, רועד כולי ממתח, מנסה להפגין מצב רוח טוב, להיות משעשע ונחמד, ואילו הוא היה עונה בחוסר רצון, מתאמץ להסוות את קוצר רוחו, עונה לי באדישות מנומסת ששברה את ליבי.

השיחות הידידותיות הללו היו גרועות יותר מהתעלמות, ובסופו של דבר הפסקתי להתקשר. שלושה חודשים אחרי שנפרדנו שמעתי בדרך עקיפין ממכר שלו שפגשתי במקרה שהוא נסע לטיול במזרח הרחוק, נסע ואפילו לא טרח להתקשר ולהיפרד ממני.

ליבי נמעך מעצב לשמע הבשורה, ואחרי שהוא נסע, לוקח ממני אפילו את הסיכוי הקלוש שניפגש במקרה, הייתי רוב הזמן על סף דמעות, איבדתי את תאבוני ונדודי השינה שלי החמירו מאוד.

התקשיתי לתפקד עם כל כך מעט שעות שינה ואחרי שאפילו בעבודה התחילו לשים לב שאני מבולבל ושכחן ושאלו אם אני בסדר לקחתי את עצמי בידיים והלכתי לרופא. הוא הקשיב לי באהדה ורשם לי כדורי שינה שבאמת עזרו לי להירדם, אבל גרמו לי להיות מטושטש למחרת. הרופא אמר שהם כדורים קלים יחסית ושאם המצב לא ישתפר אולי כדאי שאפנה לפסיכולוג כי נדמה לו שאני סובל מדיכאון.

הרעיון של פניה לפסיכולוג זעזע אותי, להיות עצוב בגלל לב שבור זה דבר אחד, אבל להתחיל בגלל זה טיפול נפשי זה כבר דבר אחר לגמרי. החלטתי שאני חייב לעשות משהו כדי לצאת מהמצב הנורא הזה, לנער את עצמי או שאצא מדעתי, ולכן קניתי לי נעלי התעמלות והתחלתי ללכת כל ערב ברגל במטרה להתעייף מספיק כדי לזכות בכמה שעות שינה כל לילה.

ההליכה הרגיעה אותי, שיפרה את תאבוני ואת הכושר הגופני שלי, וסיפקה לי תעסוקה בשעות הערב. כל יום הלכתי קצת יותר, ואחרי כמה שבועות כבר גמאתי עשרה ק"מ תוך שעה וחצי של הליכה מהירה. היו לי מספר מסלולים קבועים שהתחבבו עלי, ואפילו שקלתי להשיג לי כלב שילווה אותי בטיולים ויהווה בשבילי חברה ונחמה.

מידי פעם הייתי מנסה מסלול אחר, חוקר מקומות שטרם הכרתי, מסתובב ברחובות זרים, מנסה ללכת לאיבוד כמו הרפתקן נועז, שוכח לרגעים מספר את ליבי הכואב.

השתדלתי ללכת באזורים שקטים ולהתרחק מרחובות הומי אדם ומכוניות, וככה נקלעתי יום אחד לאזור התעשייה של העיר וגיליתי שבלילות של סופי שבוע המקום הומה מבליינים הפוקדים את המועדונים והפאבים הפזורים בין מוסכים, בתי מלאכה ונגריות.

כדי להתרחק מהרעש ומההמון חמקתי לסמטה צדדית חשוכה מעט. אחרי כמה פסיעות עיני התרגלו לאור הקלוש ואז גיליתי להפתעתי חבורה של מספר גברים צעירים שהתגודדו בפתח של אחד הבניינים. בעודי פוסע לעברם שמעתי קולות דיבור לא ברורים שהתגברו, נשמעה מעין גערה, ואחר כך מספר קללות, חבטה עמומה וצעקה חדה, ופתאום הם החלו לרוץ במהירות, חומקים בין הבניינים, ונעלמו כלעומת שבאו, משאירים אחריהם גוש כהה שרבץ על המדרכה.

מרחוק חשבתי שזה מעיל שמישהו שמט ושכח מאחור, אבל כשהקרבתי שמעתי גניחה והגוש זז מעט, ופתאום הבנתי שזה בן אדם. ניגשתי וגיליתי צעיר צנום שוכב על הקרקע, נאנק. כרעתי לצידו ובחנתי אותו בזהירות. הוא נראה חבול מעט, אבל לא ראיתי דם. הושטתי לו יד ועזרתי לו לקום, מגלה שהוא נמוך ממני, דק גזרה וגמיש, ובעל תווי פנים אוריינטליים. שערו היה שחור, חלק מאוד וארוך למדי. עיניו היו מוארכות וכהות ומעליהן התלכסנו גבות דקות וישרות. ריסיו התוו צללים עדינים על עור פניו שבהק באפלולית בגוון פניני עדין.

"אתה מדבר עברית?" שאלתי בהיסוס, בוחן בהתפעלות את הפנים האקזוטיים הדקים, תוהה בן כמה הוא.

הנער הפנה אלי מבט שופע בוז. "אני מדבר עברית מצוין." גער בי.

"אהה... יופי, טוב. איך אתה מרגיש?"

"כואב לי." אמר, "אבל אני אתגבר." וכשהוא נסמך על הקיר ניסה לצעוד קדימה, וכמעט נפל. הבחנתי שרגלו הימנית נחבלה והמכנס שלבש נקרע באזור הברך. כל תזוזה של הרגל גרמה לו לגנוח מכאב.

הושטתי יד לתמוך בו, "זהירות, תישען עלי." הוא היסס לרגע, ואחר כך שמט זרוע דקה על כתפי ובעזרתי דידה לעבר גדר אבן נמוכה והתיישב עליה. כרעתי ברך לפניו ובחנתי את רגלו הפגועה. ניסיתי לגעת, אבל הוא התכווץ ונרתע, "לא, כואב."

"כדאי שרופא יראה את הרגל שלך." הצעתי.

הנער הביט בי באדישות יגעה. "רופא? מאיפה אני אשיג רופא?"

"אני אזמין מונית." הצעתי, "וניסע למיון."

"אין לי כסף, ואני לא רוצה ללכת לבית חולים." ביטל הצעיר את דברי. ניסה לעמוד בכוחות עצמו, נכשל וצנח לישיבה באנקה.

רוח קרירה החלה מנשבת, מעיפה שקיות נייר ואבק, ושנינו נרעדנו קלות. "עוד מעט ירד גשם." אמרתי, "אתה לא יכול ללכת ואין לי מכונית. חייבים להזמין מונית."

"אבל אמרתי לך שאין לי כסף."

"לי יש, זה בסדר." הוצאתי את הנייד שלי מכיס מכנסי והתקשרתי לתחנת המוניות הסמוכה לדירתי. כבר עשיתי את זה בעבר פעמיים - פעם אחת כשעיקמתי את הקרסול ולא הצלחתי להמשיך ללכת, ובפעם השנייה כשטעיתי בדרך והייתי עייף מכדי להגיע הביתה בכוחות עצמי.

הסברתי לתורן בתחנה איפה אני נמצא ולהפתעתי הוא הבטיח לי שתוך כמה דקות יגיע אלינו נהג מפני שבשעות הללו יש הרבה מוניות שמסתובבות באזור במטרה להחזיר לביתם בליינים ששתו יותר מידי.

"איך קוראים לך?" שאלתי את הבחור אחרי שסיימתי את השיחה.

"שי ולפני שתשאל, כן, זה השם האמיתי שלי, ואני אזרח ישראלי."

"ולי קוראים דור וגם אני אזרח ישראלי." חייכתי אליו, משועשע מהעוקצנות שלו, "בן כמה אתה שי?"

הבעת המיאון שעלתה על פניו הייתה ילדותית בצורה מקסימה. "למה אתה שואל?"

"כדי לדעת."

"אני כמעט בן שבע עשרה." אמר שי בחוסר רצון, "ואתה?"

"אני בן שלושים, כמעט שלושים ואחת. אתה לא צעיר מידי להסתובב בחוץ בשעות כאלו?"

"ואתה לא מבוגר מידי להסתובב בחוץ?" הזעיף שי את פניו, "וחוץ מזה לא הסתובבתי, ישנתי."

"איפה? ברחוב?" הופתעתי.

"כן." אמר שי, "אני גר ברחוב, וכשאני עייף אני גם ישן ברחוב."

"למה? אין לך בית?"

"לא, אני דר רחוב." אמר, ונדמה היה לי שאני שומע שמץ גאווה בקולו.

"אבל... אין לך הורים? משפחה? מאיפה הגעת?"

"לא חשוב. למה אתה שואל כל כך הרבה שאלות?"

"כדי לדעת. מה אתה עושה כשיורד גשם?"

"מסתתר בחדר מדרגות. היום מצאתי מקום ממש טוב, תכננתי להישאר שם עד הבוקר, אבל החוליגאנים האלו הגיעו וגירשו אותי."

מונית נכנסה לסמטה בה שהינו והחלה נוסעת לאט לעברנו.

"כמה זמן אתה מסתובב ככה ברחובות?" שאלתי וקמתי, כורך את ידי סביב מותניו, מושך אותו אלי. הוא נעמד לצידי, נשען עלי, ולאור פנסי המונית הבחנתי שמכנסי הג'ינס שלו מלוכלכים וקרועים, והחולצה הדקה מידי שעטה על גופו דהויה ומאובקת.

"כמעט חודש." אמר, "זה לא כל כך נורא, אני מתרחץ כמעט כל יום בבתי שימוש ציבוריים, עובד פה ושם, אני יודע להסתדר."

המונית נעצרה והנהג שרבב את ראשו מבעד לחלון ובחן אותנו בחשדנות,

"אם הוא מקיא לי ברכב אתה תשלם על השטיפה."

"הוא לא יקיא, זה בסדר."

"אל תגיד בסדר, שיכורים מקיאים תמיד בנסיעה."

"הוא לא שיכור." הושבתי את הצעיר בזהירות במושב האחורי והתיישבתי לצידו, "סע, יהיה בסדר."

שי ישב לצידי בשתיקה, מתוח מעט, עיניו נעצמות כל פעם שאור פנסי הרחוב חדר למכונית וסנוור אותו.

הנהג שוחח בקשר עם התורן, ובחן אותנו בעצבנות דרך המראה. "הוא בסדר?" שאל כשהגענו לדירתי, "הוא לא נראה לי כל כך טוב."

"הוא נפל וקיבל מכה, לא משהו רציני, יהיה בסדר." הרגעתי אותו ויצאתי מושך אחרי את שי שנאנק חרש, אבל שיתף פעולה והניח לי לתמוך בו, ולשלוף אותו החוצה.

"תשמור על הארנק שלך אחי." יעץ לי נהג המונית בטרם נסע, "העובדים הזרים האלה... כולם פושעים, גם אלו שנראים תמימים."

"אני לא עובד זר." אמר שי אחרי שהנהג הסתלק, "אני רק נראה ככה." הוא הביט סביבו, מבולבל. "איפה אנחנו?"

"מול הדירה שלי. בוא, תעלה איתי, נבדוק את הרגל שלך ואם צריך ניסע לרופא."

"לא רוצה." נרתע שי, "תעזוב אותי."

"אם אני אעזוב אותך תיפול. נו, די. אל תהיה ילד, תישען עלי." הוא היסס לרגע, אבל לא היו לו הרבה ברירות, ולכן נשען עלי והניח לי להוביל אותו לפתח המעלית שלמרבה המזל לא הייתה מקולקלת.

עלינו לדירה שלי ואחרי שהשתרכנו לאט לאורך המסדרון נכנסנו פנימה, וסוף סוף יכולתי להושיב אותו על כסא ולבחון את רגלו באור. ראיתי בד ג'ינס קרוע ומוכתם בדם וזה הכול.

"תצטרך להוריד את המכנסים כי אי אפשר לראות ככה כלום." התנצלתי ועזרתי לו לקום. הוא משך מעליו את מכנסיו, חושף גוף דק וחלק. ברכו הייתה נפוחה ושרוטה, אבל לא נראה היה לי שיש צורך בתפרים.

"מה דעתך לעשות אמבטיה חמה לפני שאני חובש אותך?" הצעתי, "אחר כך תוכל ללבוש טרנינג נקי, לאכול משהו, אולי להתקשר להורים שלך? הם בטח דואגים לך."

"הם לא דואגים לי." אמר שי, מתבונן בסלידה בברכו הנפוחה. הוא ניסה להניע את רגלו ולפי הבעת פניו זה כאב. "אני מקווה שלא שברתי משהו." אמר בקול אומלל.

"זה לא נראה שבור אבל חטפת מכה חזקה." אמרתי, מקווה שאני צודק.

בינתיים החל לרדת גשם. "השארתי את המעיל שלי בחדר המדרגות." נזכר שי.

"לא נורא, תוכל לחזור מחר לחפש אותו."

"יגנבו אותו." דאג שי.

"אז נקנה לך אחר, עזוב, אל תחשוב על זה עכשיו. מה דעתך על ההצעה שלי?"

"בסדר." אמר שי אחרי שיקול קצר. "אני מאוד מודה לך על הטרחה." הוסיף ברשמיות מוזרה, "סליחה שאני עושה לך כל כך הרבה בעיות."

"לא נורא, לא אכפת לי. בוא, אני אעזור לך להתפשט." לקחתי אותו למקלחת, הושבתי אותו על האסלה הסגורה ומילאתי את האמבטיה במים בעוד הוא פושט את החולצה שלו. מתחתיה הוא לבש טריקו קצר ובלוי.

"אני אוריד לבד." מחה כשניסיתי לעזור לו לפשוט את החולצה. גופו היה צנום מאוד וחלק לגמרי. "אני ממוצא וייטנאמי." גילה לי כשראה שאני לוטש בו מבט, "הורי אימצו אותי בהולנד ואחר כך עלו לארץ. אנשים תמיד חושבים שאני עובד זר מסין או מהפיליפינים. זה די מצחיק בעצם." קבע וחייך, אבל חיוכו היה כבוי ולא נגע בעיניו.

"כן, אני מתאר לעצמי." חייכתי אליו חזרה, "תישען על הכיור ותיכנס לבד למים. הנה הסבון, וכאן מגבת. אני הולך להכין אוכל. אתה אוהב חביתות?"

"כן, בטח." אמר שי, "תודה." הוסיף, והיה לי רושם שרווח לו שאני מסתלק ומניח לו לפשוט לבד את תחתוניו.

אחרי האמבטיה הוטב מצב הרגל הפצועה שלו, והוא הצליח להתלבש לבד בטרנינג שהשארתי לו ולדדות בכוחות עצמו למטבח.

הוא טרף את כל החביתה עם כמה פרוסות לחם, שתה שתי כוסות קקאו וכמעט שנרדם תוך כדי אכילת הסלט.

"אני מציע שתישן אצלי ומחר כבר נחשוב מה עושים הלאה." הצעתי, מוליך אותו לחדר השינה שלי. תכננתי להושיב אותו על מיטתי להמתין בעוד אני מסדר למענו את הספה בחדר האורחים, אבל עד שהוצאתי את השמיכה מהארון הוא כבר שכב על צידו, ראשו על הכר בצד של אמיר וישן.

פתאום נוכחתי לדעת שגם אני עייף נורא. השארתי את הכלים בכיור, התקלחתי במהירות, ואחרי היסוס קל החלטתי שלא יקרה כלום אם אירדם לצידו. הוא כך כל רזה שבקושי אחוש בו בצד השני של המיטה.

נשכבתי בצד שלי, הקשבתי לרחש הרגוע של נשימתו ונרדמתי, ולראשונה מאז שאמיר עזב ישנתי לילה שלם.

3. שיר פרידה

פסי השמש שריצדו על פני העירו אותי. הבטתי אל החלון המואר בפליאה, מאז שאמיר עזב לא התעוררתי אחרי זריחת השמש ואז נזכרתי בנער שאספתי בלילה לדירתי. הוא לא היה לצידי ופתאום נבהלתי - איזה טיפש! מה פתאום אתה מכניס אדם זר הביתה? אתה לא מבין שזה מסוכן? מי יודע איפה הוא עכשיו? בטח גנב לך את הארנק והסתלק בזמן שישנת.

קפצתי מהמיטה, נרגז על טיפשותי ותמימותי ואז שמעתי קול שיעול עמוק ומיוסר מהמקלחת.

"שי!" קראתי.

הוא פתח את הדלת ויצא, משתעל. גופו רעד, עיניו הבריקו ועל לחייו הצנומות בהקו כתמי אודם. נגעתי במצחו כשם שאימא הייתה נוגעת בי כשהייתי עדיין הילד הטוב והאהוב שלה. עורו של שי היה לח ולוהט. "אתה חולה." הודעתי לו והחזרתי אותו למיטה, "אתה חייב לראות רופא."

"לא צריך, זו רק שפעת." הוא אמר והתעטש בחזקה. "יש לך אולי אקמול?"

"מיד אני מביא לך, שכב בשקט."

הבאתי לו אקמול ותה עם דבש והתעקשתי למדוד את חומו. החום שלו עבר את ה - 38 צלסיוס ומה שהדאיג אותי יותר היה השיעול העז שזעזע את גופו הצנום.

"אתה חייב להיבדק." אמרתי, "השיעול הזה לא מוצא חן בעיני. כואב לך הגרון?"

הוא הנהן, סיים את התה וניסה לשכנע אותי שזה כלום, רק שפעת, ולא צריך רופא.

"אבל אולי אתה צריך אנטיביוטיקה." נלחצתי.

"לא, זה בסדר, זה בטח רק וירוס." התעקש שי כששוב הצעתי לנסוע איתו לבית החולים. "לא רוצה." אמר באומללות ועצם עיניים כמו ילד עייף.

"טוב, בסדר. תשכב לך כאן בשקט ותנוח. נראה אם אחרי האקמול ירד לך החום, אני אלך לאכול ארוחת בוקר. אתה רעב?"

שי אמר שלא, הוא רק רוצה לשכב קצת בשקט. עזבתי אותו והלכתי לאכול ארוחת בוקר, ואחר כך, כשראיתי שהוא ישן, הלכתי לכבס את הבגדים שהוא פשט בלילה. שנייה לפני שהפעלתי את מכונת הכביסה נזכרתי שלא בדקתי את כיסיו. בכיס האחורי של הג'ינס שלו גיליתי תעודת זהות. שמו באמת היה שי, שי דה פריז. שם משונה, בטח הולנדי חשבתי. כתובת מגוריו הייתה בחיפה,בשכונת דניה היוקרתית, וכפי שאמר לי, טרם מלאו לו שבע עשרה. הוא ממש ילד נבהלתי כשראיתי את תאריך יום הולדתו, בטח רב עם ההורים וברח מהבית, והם מחפשים אותו, מודאגים עד מוות, לא יודעים אם הוא חי או מת. הפעלתי את המכונה וחזרתי לבדוק מה שלומו. הוא ישן בשלווה ופניו נראו טובות יותר. נגעתי בזהירות במצחו, החום ירד מעט, כנראה בגלל הכדור, אבל השיעול המשיך להציק לו. ילד נחמד, אקזוטי כזה, מעט מוזר, אבל רק נער צעיר שצריך לחזור הביתה, לאבא ואימא.

היטבתי את השמיכה שלו והלכתי למטבח, מניח לו לישון. התקשרתי למודיעין של בזק וביקשתי את הטלפון של משפחת דה פריז, מציין את הכתובת.

להפתעתי אמרה לי המרכזנית שהמספר שלהם חסוי.

"אבל מה אם זה ממש דחוף? עניין של חיים או מוות?"

"אז תתקשר למשטרה." ענתה לי המרכזנית באדישות משועממת, וסגרה.

קול שיעול חזק מלווה באנחה קורעת לב שנשמעו מחדר השינה האיצו בי להרים טלפון לכצל'ה. יורם כץ שכולם קראו לו כצל'ה היה ידיד ותיק, ומאז שעזבתי את בית הורי - במידה מסוימת באשמתו - היווה בשבילי חבר נאמן, יועץ רוחני ומעין דמות אב.

הוא חשב שאני מגזים בתגובה שלי על עזיבתו של אמיר, והיה מודאג בכנות מההסתגרות שלי. לאחרונה מיעטתי להתקשר אליו, והשתמטתי ממנו בכל פעם שהיה מנסה לשכנע אותי לצאת מהדיכאון ולהתחיל לחיות שוב. לפי כצל'ה חיים שאין בהם סקס ובשפע לא היו ראויים לחיות אותם.

הימנעות מסקס במשך כמה חודשים הייתה לדעתו תגובה מוגזמת לגמרי ללב שבור, מן הסתם בצדק, ואם הייתי מניח לו בטח היה גורר אותי למסע שכרות וסקס כדי שאפסיק להתבוסס באבל ואתחיל לחיות שוב.

כצל'ה היה מסוג הגברים שראה באהבה רומנטית רעיון מגוחך וחסר פשר ומונוגאמיות הוגדרה בפיו כהמצאה מתועבת של נשים שתלטניות. למרות דעותיו שהיו מנוגדות לגמרי לשלי חיבבנו זה את זה מאוד וסמכתי עליו כעל אח.

"כצל'ה, יש לי בעיה." אמרתי לו מיד אחרי שבירכתי אותו לשלום, וכמו שידעתי שיעשה הוא ביקש ממני מיד שאספר לו מה קרה, והקשיב רוב קשב לסיפור שלי.  

"אתה בטוח שהוא כבר מעל שש עשרה?" שאל.

"אם התעודה שלו לא מזויפת אז כן, למה?"

"כי לזין ילד מתחת לגיל שש עשרה זה לא חוקי בישראל."

"מה לזין?" נדהמתי, "נפגשתי איתו רק אתמול."

"אבל ישנת איתו."

"כן, אבל... כצל'ה, מספיק לדבר שטויות. הוא רק ילד שפגשתי במקרה ברחוב, והוא חולה ומסרב ללכת לבית חולים. מה אני עושה?"

"אני מגיע מיד עם רופא." פתר כצל'ה את הבעיה בפשטות, "תגיד, הוא חמוד?"

"אהה... לא יודע. כן, הוא ילד נחמד, נראה סיני כזה."

"סיני?"

"בעצם ויטנאמי. לא משנה, בוא ותראה לבד."

שי התעורר בבהלה כשכצל'ה ובחור צעיר שהוא הציג כדוק, החבר של מיצי, נכנסו לחדר.

"איך אתה מרגיש?" שאלתי והנחתי יד על מצחו שהיה לח מזיעה.

"בסדר." אמר ושוב השתעל ממושכות, "מי אלה?" הביט בחשדנות באורחים ומשך את השמיכה עד לסנטרו.

"זה כצל'ה, חבר טוב שלי וזה... אה..."

"עומר, אני רופא." אמר דוק ושלף סטטוסקופ.

שי הניח לו לבדוק את ריאותיו, נשם עמוק כשביקש ממנו, פתח בצייתנות את הפה ואמר אההה כשדוק הציץ לגרונו, ואחר כך חזר להתכרבל בתוך השמיכה.

"אין לו דלקת ריאות והגרון נקי." אמר דוק, "זו סתם שפעת. כמה ימים במיטה עם הרבה שתייה ומנוחה והוא יצא מזה."

"והרגל שלו." נזכרתי, "הוא קיבל מכה ואתמול הוא צלע."

"הרגל כבר בסדר, כמעט לא כואב לי." אמר שי והראה לנו את הברך שלו שעדיין הייתה שרוטה, אבל פחות נפוחה. דוק מישש אותה בעדינות, ביקש משי לקפל ולישר את הרגל, אמר שזו רק מכה יבשה ושנלך לצילום רנטגן רק אם הנפיחות לא תרד בעוד כמה ימים למרות שהוא די בטוח שהכול בסדר.

"אני מקווה שאתם מקיימים יחסי מין מוגנים." אמר כבדרך אגב, ושלף דף מידע של הועד למלחמה באיידס עם כתובות של מרפאות לבדיקות דם - כבר ראיתי אחד כזה בעבר – "אל תוותרו על קונדום לפני שתיבדקו."

"מה?" אמר שי, האדים ונרתע, נבוך מאוד, "על מה אתה מדבר?"

גם אני חשתי שלחיי מתלהטות. "מה פתאום קונדום? נפגשנו רק אתמול ו..." שי התחיל להשתעל שוב וכמעט נחנק. טפחתי על גבו, נתתי לו טישו ושאלתי אם הוא רוצה תה.

הוא הנהן, מביט בי במבט אומלל, ואני אחזתי במרפקו של כצל'ה ויצאתי מחדר השינה, גורר אותו אחרי. חשבתי שדוק יבוא בעקבותינו, אבל הוא נשאר בחדר השינה ושמעתי אותו משוחח חרש עם הנער שהפסיק להשתעל.

"מאיפה הבאת את הדביל הזה?" כעסתי בעודי מפעיל את הקומקום, "איזו מין שאלה מפגרת זו לשאול ליד ילד חולה?"

"הוא לא ילד, נכון שהוא צעיר מאוד, אבל הוא כבר לא ילד, בימינו בחורים בגיל שלו כבר מתחילים לקיים יחסי מין."

"עם בחורות צעירות בגילם, אולי, אבל בטח לא עם אנשים בגילי, ובטח לא אחרי כמה שעות של הכרות."

כצל'ה חייך ואמר לי כרגיל שאני לא יודע מהחיים שלי, ושאם בחורה ערומה תיפול על האורח הצעיר שלי ותתחנן שיבצע בה את זממו הוא יברח על נפשו.

"איך אתה יודע?" התרתחתי, "בקושי דיברת איתו."

"אז למה אתה חושב שהוא מסתובב בלילות במקום כזה? בשביל הנוף? על כמה נתערב שההורים זרקו אותו מהבית כי הוא הומו?"

"הוא רק ילד, בגיל הזה מה הוא יודע בכלל מהחיים שלו?"

"דורי חמוד, הנוער של היום זה לא מה שהיה פעם, היום הם יודעים הכול מהרגע שהם מורידים את החיתול, לא כמוך שעד שלא סיפרתי לך לא ידעת שאתה מעדיף גברים."

"כצל'ה." התרגזתי, "אולי מספיק? זה פשוט לא נכון, ואף אחד לא סיפר לי שאני הומו, ידעתי את זה לבד, אבל לא בגיל שש עשרה."

דוק נכנס למטבח והפסיק את הויכוח. "אני מצטער אם הבכתי אותך." פנה אלי, "אבל מצאתי אותו אצלך במיטה, אז הנחתי ש..."

"על מה דיברת איתו?" הפסקתי את התנצלותו.

"מצטער, אני לא רשאי לגלות לך." ענה דוק בהדרת כבוד די מטופשת.

"למה לא?"

"כי אסור לרופא לגלות פרטים על חולה שלו לאדם זר."

"אבל... אבל הוא רק ילד."

"נכון, אבל הוא לא הילד שלך."

"מה אני יכול לעשות שהוא מסרב להתקשר להורים שלו? ניסיתי לברר מה המספר שלהם אבל הוא חסוי. אני לא יודע מה לעשות איתו."

"אתה לא צריך לעשות איתו כלום. אני די בטוח שבעוד יום יומיים הוא יבריא ויסתלק לבד. אני במקומך הייתי נועל בינתיים את הארנק שלי במקום בטוח ומחביא את כרטיסי האשראי התכשיטים והשעון."

"ומקפיד על קונדום." הוסיף כצל'ה חסר התקנה, נופף בקוצר רוח בידו כשהצעתי לשלם על ביקורו של הרופא, נישק על לחיי והסתלק עם הרופא.

חזרתי לחדר השינה. שי שכב על גבו, מביט בתקרה בעיניים אטומות וחסרות ברק. פניו הצעירים הביעו ייאוש ויגון שזעזע אותי.

"תן לי עד מחר בבוקר." אמר בלחש, "אני מבטיח לך שעד מחר אני מסתלק."

"אל תדבר ככה." נזפתי בו רכות, וסילקתי בעדינות קווצות שער משי שחור מעל מצחו. "אתה לא יוצא מהמיטה עד שתבריא לגמרי. אולי בכל זאת תיתן לי את הטלפון של הוריך?"

הוא הניד לאות לא. "אתה לא מבין, אני לא יכול."

"הנה תעודת הזהות שלך, הצלתי אותה ברגע האחרון מטביעה במכונת הכביסה."

"תודה." לחש שי, "אני באמת מצטער." הוסיף.

"על מה?"

הוא משך בכתפיו ושתק.

"איך הרגל? אתה יכול לקום? תנסה לעמוד על הרגלים."

הוא קם וצעד מספר צעדים, נע בזהירות, אבל מצליח לדרוך על רגלו הפגועה.

"יופי, בא לך להתקלח בזמן שאני מסדר לך מיטה בחדר השני?"

"אהה... כן, בסדר."

"זה לא שלא נחמד לי לישון לידך, אבל עדיף שתישן במיטה נפרדת."

הוא הנהן בשתיקה, מבטו מושפל. "עשיתי חיסון נגד שפעת ואני לא דואג שהדבקת אותי, אבל מאחר ואני... אני... אני מעדיף שלא תישן איתי, אתה מבין?"

הנער הנהן, משתמט ממבטי. לפתע היינו שנינו נבוכים מאוד. חש צורך להיות עסוק ופעיל נחפזתי ונתתי לו פיז'מה נקייה ושילחתי אותו למקלחת. בינתיים סידרתי למענו את הספה בחדר האורחים, פורש סדין נקי, מצפה שמיכת פוך מזמין בציפית צבעונית ומתפיח למענו כרית עם ציפית תואמת.

הוא יצא מהמקלחת לבוש בפיז'מה הנקייה, מדיף ריח סבון, שערו לח ורגליו יחפות, והלך למיטה, משאיר על המרצפות טביעות כף רגל צרה ועדינה.

הבאתי לו את מוספי סוף השבוע, כוס תה וכמה פרוסות לחם עם גבינה ואבוקדו, נתתי לו את השלט של הטלוויזיה, ליטפתי בעדינות את שערו החלק, אמרתי לו שיקרא לי אם הוא יצטרך עוד משהו והסתלקתי משם אל המחשב שלי, וסוף סוף, אחרי הפסקה של כמה חודשים, הוספתי לקובץ שירי האהבה שכתבתי לאמיר את השיר האחרון - שיר פרידה.