ב. מה נסגר אתך?

4. דשה

לא קל להיות חיובי, נבון, חרוץ, איש צוות משתף פעולה ומועיל במשך שמונה שעות ברציפות, אבל מה עוד אתה יכול לעשות כשאתה בתקופת מבחן בעבודה שאתה ממש רוצה להצליח בה?

עבדתי קשה כדי לעשות רושם טוב בעבודה החדשה, וכתוצאה מכך חזרתי מהעבודה עייף, מתוח, רעב ועצבני, ונדהמתי לגלות את סשה עומד במטבח שלי, ובוחש בסירים שהדיפו ריחות חורפיים כבדים.

"שניר, מה שלומך? איך אתה מרגיש? איך היה בעבודה?" חייך אלי במאור פנים.

"אני עייף." הודיתי, "מה אתה מבשל?"

"מרק גריסים וצלי עם תפוחי אדמה, ותראה, הוצאתי את האוסף שלך מהקופסה וסידרתי את כל הפילים בוויטרינה, מוצא חן בעיניך?"

"כן, נהדר, יפה מאוד מצידך, איפה איתי והכלב?"

"איתי ובלנקו הלכו לטיול קטן בפארק, אתה לא מתפלא מה אני עושה פה?"

צנחתי על הכסא, "האמת שכן, אבל אני בעיקר רעב, יש מצב לקבל קצת אוכל?"

"בטח, בשמחה." נחפז סשה להגיש לי צלחת מרק עם ריח רוסי דשן ומעורר תיאבון. התחלתי לאכול בעוד הוא מספר לי שתמיר נסע שוב לניו יורק, והוא יחזור רק בעוד שבועיים, ונורא קשה לו להיות לבד בדירה הקטנה והגועלית הזו בקריות, במיוחד עכשיו, כשנכנסו שכנים דתיים שכל הזמן מסתכלים עליו בעין עקומה ועושים לו פרצופים, ומתלוננים כל הזמן על הנביחות של דשה.

"דשה?" הפסקתי את שטף דיבורו, "מה זה דשה?"

ואז, כאילו שמעה שאנחנו מדברים עליה דהרה פנימה גורה שחרחורת, צמרירית באורח שובה לב, הסתערה באומץ על כף רגלי הנעולה נעל בית משובצת, תלשה אותה מעלי, אחזה בה בשיני חלב לבנות והחלה לנער אותה בעוז למעלה ולמטה משל ניסתה לשבור את מפרקתה.

"דשה!" נזעק סשה והחל לנזוף ברוסית בגורה שהתעלמה ממנו והמשיכה להתעלל בנעל הבית שלי.

הוא ניסה לקחת אותה ממנה, אבל אני עצרתי בעדו, "עזוב, תן לה לשחק." כרעתי על ברכי מול הגורה, מוקסם מעוז ליבה ומחינניותה, "איזה מותק, בת כמה היא?"

"בת חודש וחצי בערך, בקרוב נלך לעשות לה חיסונים." הסביר סשה, וניסה שוב לחלץ את נעל הבית הרצוצה שלי, "נו דשה, די, את קורעת לשניר את הנעל."

"עזוב, לא נורא, זו נעל ישנה שלא שווה הרבה. היא ממש קטנה, שישה שבועות זה עדיין תינוקת, למה היא לא עם אימא שלה?"

"לא יודע, מישהו זרק אותה לפני כמה ימים לקופסה והשאיר אותה מול השער של צער בעלי חיים, אבל דימה אמר שהיא קטנה מידי בשביל להיות שם ובגיל הזה הסיכוי היחיד שלה להישאר בחיים זה שמישהו ייקח אותה אליו הביתה, בגלל זה התנדבתי להיות המשפחת אומנה שלה עד שהיא תגדל קצת." פיו היפה השתפל בעצב, "תמיר נורא כעס עלי, הדירה שלנו קטנה מידי והבעל בית לא סובל כלבים, הבטחתי לו להיפטר ממנה עד שהוא יחזור, אבל נורא קשה למסור לאימוץ גורה כל כך צעירה, ועוד שחורה, אנשים מעדיפים כלבים לבנים, כמו בלנקו שלכם."

"באמת? איזה שטות! לא ידעתי שצבע של כלב חשוב לאנשים, לדעתי היא נהדרת ואני ממש אוהב את הצבע שלה, תראה, יש לה סינור קטן לבן על החזה וכתמים חומים מקסימים על הרגלים והפנים, ותראה איזה אוזניים מתוקות יש לה." מוללתי בעדינות את אוזני המשי השחורות והרכות שלה, "הנה דשה, קחי גם את הנעל השנייה, קדימה, תראי לה מה זה." עודדתי אותה, צוחק למראה נחישותה הרצחנית של היצורית הזעירה שתקפה את הנעל החפה מפשע כאילו היא האויבת הכי גרועה שלה.

"מה היא אוכלת ומי זה דימה?"

"היא אוכלת אוכל של גורים, ודימה זה המנהל של צער בעלי חיים בקריות, אני מתנדב שם פעמיים בשבוע, אחרי שהיא תגדל קצת ננסה למסור אותה לאימוץ, אני מקווה שנמצא לה בית טוב."

"ומה אם לא? ואיך יודעים מה זה בית טוב?"

"בית טוב זה בית של אנשים שאוהבים כלבים, ויש להם זמן ומקום בשבילם גם בבית ובעיקר בלב, ואם לא נמצא אז..." הוא נאנח, "יש עמותות שממיתות כלבים שאין להם מאמצים, אבל לא אצלנו, דימה מתנגד לזה למרות שלפעמים המצב די קשה, ולא תמיד יש לנו די כסף להאכיל את כולם. אתה מבין..." הוא התחיל להתרגש, "הבעיה שיש פשוט יותר מידי כלבים עזובים כי אנשים פשוט לא מבינים שחייבים לעקר ולסרס כלבים כי אחרת..."

"הנה, אתה שוב מתחיל סשה, די כבר עם הסירוס הזה, אין מצב שאני מסרס את הכלב הגזעי המדהים שלי שעלה לי כל כך הרבה כסף." נכנס איתי למטבח, ובלנקו המטונף הולך אחריו, משאיר טביעות רגליים מבוצצות על המרצפות.

"בלנקו!" צעקתי, "תראה מה עשית? מה קרה לו, למה הוא מלוכלך כל כך איתי?"

"לא נורא, אני אנקה." התנדב סשה, ורץ להביא דלי וסמרטוט בעוד איתי מסביר שליד הפארק הייתה שלולית ובלנקו הרי נורא אוהב מים ולכן...

בלילה, כשהיינו לבד במיטה, בלנקו ישן בסלסלה שלו בחדר הארונות, שאל איתי אם אני כועס בגלל שהוא הזמין את סשה והגורה שלו לשהות אצלנו. "הוא היה כל כך מסכן אחרי שתמיר נסע... הוא שונא להיות לבד בבית, והשכנים המגעילים שלו ממררים לו את החיים בגלל שהוא הומו, ועכשיו יש לו גם את הגורה הזו... הייתי חייב להזמין אותו."

"זה בסדר גמור, טוב עשית, נכון שדשה ממש מתוקה?"

"כן, בערך... בשביל כלבה לא גזעית היא די מתוקה, רק חבל שהיא שחורה."

"אז מה אם היא שחורה? מה זה משנה בכלל? לא חשבתי שאתה גזען איתי."

"מה גזען, איך אפשר להיות גזען עם כלבים?"

"עובדה שאפשר, ואני לא מבין מה זה משנה אם בלנקו היקר שלך גזעי או לא, הוא עדיין קופץ כמו דביל לכל שלולית ומחרבן בכל הבית."

"הוא רק גור, בקרוב הוא ילמד... ולמה אתה קורא לו בלנקו היקר שלי? הוא גם שלך, לא?"

"לא, הוא רק שלך. אין מצב שהייתי משלם אלפי שקלים על כלב כשיש כל כך הרבה כלבים שצריכים בית בעמותות צער בעלי חיים, כלבים שאפשר לקבל חינם."

"לא חינם, צריך לשלם עליהם כסף לעמותות."

"הכסף הוא תמורת החיסונים והעיקור או הסירוס שחייבים לעשות לכל כלב, למעשה, דרך העמותה זה יוצא יותר זול, שלא לדבר שאתה עושה מצווה כשאתה לוקח כלב מעמותה."

"אני לא בעניין של מצוות, אני בעניין של להשקיע בכלב, לאלף אותו ולאהוב אותו, ואם הוא לא גזעי אז מה הטעם בכל המאמץ?"

"אני לא מאמין שאתה חושב ככה!" התפרצתי, זועם, "מה, אם הוא לא גזעי אז הוא לא מספיק טוב בשבילך? דשה הרבה יותר חכמה ומתוקה ובעלת אופי מאשר הבלנקו הגזעי שלך!"

"ואוו..." נדהם איתי, "נדמה לי שמישהו פה מאוהב." גיחך, לא מוטרד מההתנפלות שלי עליו.

"ומה אם כן? זה מפריע לך?"

"לא, מה שמפריע לי זה שהחבר האהוב שלי צועק עלי, ועוד בגלל כלב." אמר איתי בקול מאופק ששמעתי בו רק שמץ נזיפה, אבל בעיקר עצב.

"אני לא צועק עליך, אני רק מביע את דעתי, ודעתי שאני רוצה לאמץ את דשה."

"אבל היא של סשה."

"הוא רק המשפחת אומנה שלה, היא מיועדת לאימוץ, ואני רוצה לאמץ אותה."

"ומה עם בלנקו, מה אתה מציע לעשות איתו?"

"שום דבר מיוחד, תעשה איתו מה שאתה רוצה, אבל אני ממליץ לך לשמור טוב על הדיאטה שלו כי הוא זללן נוראי, ולא בריא לו להשמין."

"לאף אחד לא בריא להשמין." צבט איתי את מותני.

"אתה רוצה להגיד שאני שמן?" התעצבנתי, והתיישבתי במיטה, כועס. "בסדר, אולי אני שמן, אבל לפחות אני לא גזען." הטחתי, וניסיתי לקום.

איתי פרץ בצחוק, הדף אותי לאחור והחל לנשק את בטני, יורד לאט לעבר אברי, "אתה שמן בדיוק כמו שאני גזען." גיחך, ומילא את פיו בזין שלי שעל כורחי החל להזדקף בתוך פיו החם.

אחרי הסקס הייתי הרבה יותר רגוע, ואפילו התנצלתי על התוקפנות שלי.

"זה בסדר, אני מבין, זו תקופה לא קלה בשבילך, המון שינויים ואתגרים חדשים, גם בית חדש וגם העבודה החדשה, איך הולך לך שם דרך אגב?"

"בסדר, אני חושב, אבל אני מנסה לעשות את העבודה כמו שצריך, וגם להשאיר עליהם רושם טוב, וזה לא קל לי."

"תגיד, הם יודעים עליך? אני מתכוון, הם יודעים שאתה הומו?"

"אהה... הם... אני לא יודע, אני חושב שלא, זאת אומרת, לא אמרתי שכן, אבל גם לא אמרתי שלא."

"אבל שניר..." הוא הביט בי, מאוכזב, "ברור לך שאם לא אמרת שכן אז הם מניחים שאתה לא? בקיצור, אתה שוב בארון."

"יכול להיות, אבל למה אני חייב להם דין וחשבון? ואל תשכח שאני עדיין בתקופת ניסיון, אם אני אספר שאני הומו ישר על ההתחלה אז..."

"אז מה?" סירב איתי להבין.

"תראה איתי, תבין... אני מאוד מעוניין בעבודה הזו, זו חברה טובה ולא רק שהמשכורת ממש בסדר גם העבודה מאוד לטעמי, וגם החבר'ה שם ממש נחמדים ובאים לקראתי... אני מרגיש שהם מחבבים אותי, וגם זה חשוב, נכון?"

"כן, זה חשוב." הסכים איתי בקול מסויג, "אבל..."

"רגע, תן לי לסיים, תסכים איתי שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאני לא אעבוד, וזה שיש להם הסעה ואני מגיע תוך עשרים דקות לעבודה בלי לעמוד בפקקים, ואני לא צריך רכב כדי להגיע זה גם משמעותי, נכון?"

"כן, זה גם שיקול חשוב, אבל..."

"אז הם לא יודעים עם מי אני ישן בלילה, אז מה? למה זה צריך להפריע לי, או להם, או לך?"

"לא יודע, אבל עובדה שזה מפריע לך, אני לא יודע אם שמת לב, אבל אתה נורא לחוץ מאז שאתה עובד שם, לא ראיתי אותך לחוץ כל כך אפילו כשאחותך התאשפזה בבית חולים עם דימום וכמעט איבדה את התינוק, ונשארת רגוע אפילו כשקלטת שתמיר הוא האקס שלי, ואגב, רציתי שתדע שהגבת כמו גדול כשגילית את זה באמצע המסיבה, אני ממש מודה לך שלא עשית לי סצנה כשהוא נישק אותי."

"זו הייתה רק נשיקה תמימה על הלחי, למה, אתה היית מגיב אחרת אם איזה אקס מהעבר היה נותן לי נשיקה על הלחי?"

"אני חושב שכן, אני חושב שהייתי מתעצבן ומקנא גם אם זה היה קורה בנסיבות כאלה, ואגב, אם מדברים על קנאה, מחקת כבר את הפרופיל שלך באטרף?"

"לא, ניסיתי אבל מסתבר ששכחתי את הסיסמא."

"אבל אמרת שרשמת אותה ביומן שלך."

"נכון, אבל איכשהו, בכל הבלגן של המעבר, היומן הלך לאיבוד. רציתי לבקש מאחותי לחפש אותו, אבל אני לא הולך לבלבל לה את המוח בגלל איזה יומן ישן בזמן שהיא בשמירת היריון." הסתובבתי ונשכבתי עליו, "אני סומך עליך לגמרי איתי, ואני יודע שאתה לא טיפוס שבוגד." מסגרתי את פניו היפות בכפות ידי והבטתי הישר בעיניו. "למה אתה לא סומך עלי?"

הוא כרך את זרועותיו סביבי והידק אותי אליו, "אני סומך עליך, אבל אני עדיין חושב שאתה צריך לספר בעבודה שאתה הומו. תרגיש פחות מתוח אחרי שתצא מהארון."

"אני אעשה את זה, מבטיח, אבל רק אחרי שאני אסיים את תקופת הניסיון, ברגע שאני חותם אתם על חוזה אני מספר, נשבע לך."

"בסדר, ועכשיו ברצינות ובלי כל השטויות האלה על גזענות, אתה באמת רוצה את הגורה השחורה הזו?"

"כן, בין כה וכה יש לנו כלב אחד, אז שיהיו שניים, מה זה כבר משנה?"

"ובאמת תעקר אותה? כי אני לא חושב שאני אסרס את בלנקו."

"בטח, ברגע שהיא תהיה גדולה מספיק, אבל בלי שום קשר אליה לדעתי גם אתה צריך לסרס את בלנקו."

"אני אחשוב על זה, בסדר?"

"בסדר." הוא נישק אותי ונכרך סביבי בכפיות, "אני אוהב אותך חמוד, אתה בטוח שסשה לא מפריע לך?"

"בטוח. הוא מותק והוא מבשל נהדר, ואני הרבה יותר רגוע כשיש מישהו עם הכלבים כשאנחנו בעבודה, אגב, איך זה שהוא לא עובד?"

"הוא עובד מהבית, משהו בתרגום מרוסית לאסטונית, או ההפך, לא זוכר כבר, נתתי לו את החדר אורחים בקומת הקרקע."

"אוי, אבל נורא קר שם, נתת לו שמיכה חמה?"

"כן, אל תדאג, הוא רוסי, הוא רגיל לקור, וחוץ מזה דשה ישנה איתו במיטה ומחממת אותו. לילה טוב חמוד."

"לילה טוב איתי."

5. תעשה לי ילד

החודשים הראשונים של ההכרות שלנו היו מאוד אינטנסיביים. תוך כדי ההנאה ממנעמי האהבה החדשה שהפציעה בחיי בצורה כל כך מפתיעה עמלתי במרץ על סיום החובות לתואר ועל מציאת עבודה. אחר כך גם אחותי חזרה לארץ והפתיעה עם ההיריון שלה ובנוסף לכל גם הייתי צריך לחשוב על מקום מגורים חדש. בין כל הבעיות הללו הייתי עסוק מכדי להבחין שאיתי אמנם בחור רהוט ומעניין ושיש לו דעות מרתקות על כל דבר בעולם, והוא תמיד מוכן לדבר ולחפור על כל דבר תחת השמש, אבל למעשה הוא מספר לי מעט מאוד על עצמו.

כל מה שידעתי עליו זה שהוא לא בקשר עם משפחתו השמרנית שלא אהבה את היציאה שלו מהארון, ושהוא מחזיק מאוד מהאקס שלו תמיר, ולמרות שהם כבר לא יחד, חשוב לו מאוד להיות איתו בקשר.

כמה שבועות אחרי שהפכנו לזוג תמיר מצא זמן לפגוש גם אותי והופתעתי לראות עד כמה איתי מתוח לפני הפגישה. הוא טרח לוודא שאני לבוש יפה, שהחלפתי לחולצה נקייה ושאני מסופר ומגולח.

בדרך לדירה של סשה ותמיר קנטרתי אותו שיש לו מזל שאני לא קנאי והוא ניסה לחייך אבל ראיתי שהוא לא משועשע באמת, וגם אני נעשיתי מתוח. מזל שסשה נכח בפגישה גם כן, מפזר את המתח בחיוכים נעימים, פטפוטים משעשעים ועוגות ועוגיות שאפה במו ידיו.

על כורחי התרשמתי מתמיר שבניגוד לאיתי ולסשה גבוהי הקומה היה גבר ממוצע קומה, אבל בעל כריזמה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא ניחן בפנים רחבות גבריות של זכר אלפא, שער סמיך קצוץ, מאפיר מעט ברקות, קמטי צחוק סקסיים סביב עיני פלדה אפורות, והילת ביטחון עצמי שנסמך על גוף מוצק ושרירי וחשבון בנק תפוח של איש עסקים מצליח.

קצת הרגיז אותי לראות איך סשה יפה התואר והצעיר ממנו בהרבה מכרכר סביבו בחרדת קודש. מצד שני מה זה היה עסקי? תמיר התייחס אל בן זוגו בחיבה אבהית משהו וכנראה שהפרש הגילים הגדול ביניהם לא הפריע לסשה להיות מאוהב בו עד כלות, אז מי אני שאגיד משהו?

נכון, תמיר סירב להתפעל מקסמיה של דשה הנהדרת שלי ולא הסכים לגדל אותה ולמרות תשוקתו של סשה לכלב משלו גזר עליו חיים נטולי כלבים, אבל זה לא היה ענייני, לא כולם חייבים לאהוב כלבים, ואם סשה המאוהב התפשר וויתר על כלב זו הבעיה שלו.

"אז למה אתה ותמיר לא נשארתם יחד?" הקשיתי אחרי שהתאפקתי ולא עשיתי סצנה כשהם התחבקו בחמימות מופרזת לטעמי במסיבת חנוכת הבית שלנו, מתעלמים מהנוכחות שלי ושל שאר האורחים, וגם של סשה המתוק שפניו התכרכמו בעצב למראה הפגישה הנרגשת בין השניים.

"כי זה לא התאים, אחרי כמה שבועות יחד החלטנו שעדיף שנישאר רק ידידים." התחמק איתי מתשובה ישירה. הוא תמיד עשה את זה, לכאורה היה גלוי לב ולא הסתיר אף פרט בחייו, אבל עם הזמן הבחנתי שהפתיחות שהפגין נגעה בעיקר לדעותיו ולהשקפותיו, לא לחיי הרגש שלו. הוא דיבר ברהיטות ובהתלהבות על פוליטיקה, אמנות, אוכל וכלכלה, והיה בקיא בפרטי הפרטים של ההיסטוריה של הקהילה ההומואית בעולם בכלל, ובתל אביב בפרט, אבל כשזה נגע לחייו האישיים היו לו סודות קטנים משלו, כמו לכל אחד.

לקח לי די הרבה זמן לגלות שהוא השלים עם ההומואיות שלו בגיל מאחור יחסית, ורק אחרי הצבא - שהוא בילה כמובן ביחידה קרבית מהוללת, צנח, ירה והסתער, ואפילו נפצע קלות במלחמת לבנון השנייה - הוא העז לצאת מהארון, קודם בפני עצמו, ואחר כך, ורק אחרי שתמיר חנך אותו כמו שהוא הסביר בשמץ מבוכה, הוא הבין...

"הבנת מה, שאתה נושך כריות?" גיחכתי בעליצות של אחד שידע שהוא הומו עוד בבית ספר יסודי, ואף פעם לא יצא מהארון כי מעולם לא נכנס לתוכו.

"די, טיפש. אני שונא את הביטוי הזה." התרעם איתי, וחבט על ראשי בכרית, אבל אחרי מאבק סוער שעבר מהמיטה לשטיח, ומשם חזרה למיטה, הוא נכנע לבסוף והודה שכן, זה נכון ומזל שתמיר...

"אבל היום אנחנו רק חברים טובים." נחפז לסייג, "אני מקווה שזה לא מפריע לך?"

"ממש לא, הוא נראה לי אחלה בן אדם, ואת סשה אני ממש אוהב. תגיד, בן כמה הוא? תמיר אני מתכוון, לא סשה."

"בן ארבעים ושתיים, וסשה בן עשרים וחמש, ואם יש לך בעיה עם זה..."

"למה שתהיה לי? אם זה בסדר מבחינת סשה אז זה בסדר גם מבחינתי, למרות שאני לא הייתי מוותר על הכלב שלי למען אף אחד."

"מה, גם לא למעני?"

"לא, למה, אתה היית מוותר על השמנצ'יק הגזעי שלך למעני?"

"בלנקו לא שמנצ'יק, הוא רחב, וחוץ מזה הוא של שנינו, לא רק שלי."

"ודשה, של מי היא?"

איתי נאנח, "של שנינו." אמר באי רצון, "אבל..."

"אבל מה? למה אתה לא מודה שהיא מקסימה?"

"לא יודע, אולי כי היא אכלה לי את הכרית והרסה לי את האוזניות?" התרעם איתי.

"אבל היא לא נגעה לך בנעלי בית, וגם על האוזניות היא ריחמה, רק נגסה קצת בחוט, ולפחות היא קלטה כבר שצריך לחרבן רק על העיתון שפרשתי לה בשירותים, אבל הבלנקו המיוחס שלך..."

"נו, די, אז הוא איטי קצת בעניין הזה, בסוף הוא ילמד." נחפז איתי להגן על חביבו השמנמן, "תגיד, גם כשיהיו לנו ילדים תדבר עליהם בביקורתיות כזו?"

"ילדים?" נבהלתי, "אתה לא ממהר קצת איתי? אנחנו עוד לא שנה יחד, וילדים זה לא כלבים, ילדים זה... זה לכל החיים, וזה יקר, וזה... אנחנו לא צעירים מידי להיות הורים?"

"אנחנו כבר כמעט בני שלושים, אתה רוצה להיות אבא קשיש שלא יכול לשחק עם הילד?"

"טוב, בסדר, אבל בוא נתחיל עם ילד אחד, ואחר כך נראה, טוב?"

"ומה אם יצאו לנו תאומים, מה תעשה אז?"

"לא יודע, אברח מהבית? אבל ברצינות איתי, ילדים זה המון כסף, בעיקר אם הולכים על פונדקאות ו..."

"ומה אם לא? מה אם נעשה את זה בדרך הטבעית?"

"טבעית? אתה מתכוון עם אישה? אתה לא רציני, נכון?"

"רציני לגמרי, חשבתי על זה המון והחלטתי שילד צריך אימא, ועדיף להביא ילד עם אישה שתלד אותו ותטפל בו יחד איתנו."

"רגע, רגע, לפני שהיא יולדת ומטפלת היא צריכה להיות בהיריון, ואתה יודע מה צריך לעשות בשביל זה? אז... אתה יודע, נכון איתי?"

"נו, באמת, תפסיק כבר, בשביל זה המציאו את הדבר הזה שנקרא הפריה מלאכותית."

"האמת שלא בשביל זה, אבל כן, זה פיתרון סביר למרות ש..." שקעתי במחשבות, הרעיון של אישה שתגדל אתנו את הילד שלה היה סביר בעיני יותר מאשר אם פונדקאית שתלד, ואחר כך תיתן לנו את הילד ותצא מהתמונה, משאירה אותנו להתמודד עם לילות ללא שינה, חיתולים מסריחים, טיפת חלב, שיניים בוקעות, כאבי בטן, מוצצים ורופאי ילדים שיסתכלו עלינו בפליאה וישאלו בחשדנות איפה האימא של הילד?

"כן, עדיף בהחלט שתהיה אימא בתמונה, אבל איתי, צריך למצוא מישהי ששנינו נסתדר איתה, וצריך להחליט מי מאיתנו אה... עם מי מאיתנו... מי יהיה האבא הגנטי, וכדאי לעשות הסכם אצל עורך דין ו... אתה יודע, באמת כדאי שנתחיל לטפל בזה כבר עכשיו כי זה יכול לקחת די הרבה זמן."

"נכון." הסכים איתי, והוסיף שמצד שני אסור להיות פזיז כי החיפזון מהשטן, אבל הוא שמח שאני מסכים איתו ושמח שיש לו אותי כי לבד לא היה לו אומץ. "אתה איתי בקטע הזה, נכון שניר?"

"לגמרי." הסכמתי, "ממחר נתחיל לחפש אימא מתאימה, מה דעתך, נפרסם מודעה או שנישאר דיסקרטיים ונשאל חברים ומכרים?"

"למעשה כבר יש מישהי..." הוא היסס קצת לפני שגילה לי שלתמיר יש בת דודה רווקה, בת רבע לארבעים שמאוד רוצה ילד ו...

"מה הבעיה איתה? למה היא לא התחתנה?"

"אין לה שום בעיה, היא בחורה מאוד מוצלחת, אבל היא בזבזה את השנים הכי טובות שלה על איזה אפס נשוי אחד שמשך אותה שנים באף, הבטיח לה הבטחות, ובסוף עזב גם אותה וגם את אשתו בשביל איזה צעירונת בת עשרים וחמש."

"עצוב, גברים יכולים להיות כאלה נבזיים." נאנחתי.

"נכון." הסכים איתי בעליצות, והמשיך להסביר, "בגלל העבר הדפוק שלה המסכנה החליטה לוותר על זוגיות, אבל לא על אימהות, ולמזלנו היא קרובה מאוד לתמיר כי הוא תמך בה נפשית אחרי שהיא נפרדה מהנשוי שלה, וכשהיא שאלה אותו על בנק הזרע הוא הציע לה אותי במקום זרע של איזה אלמוני, ולהפתעתו היא דווקא התלהבה מהרעיון, אבל היא רוצה כמובן לפגוש אותנו ושנחתום על חוזה והכל."

"אבל היא רוצה רק את הזרע שלך." חידדתי את העניין.

"אני עוד לא יודע, נצטרך להיפגש איתה כדי להבהיר הכל, יכול להיות שלמרות מה שתמיר מספר היא כל כך אנטיפטית ומכוערת עד שלא נרצה שום עסק איתה." הסתייג איתי בזהירות.  

"טוב, היא ממש לא אנטיפתית, ובהחלט לא מכוערת."  דיווחתי למירי אחרי הפגישה הראשונה עם חגית, "לדעתי, אם היא באמת תרצה, היא תוכל להתחתן אפילו בגילה, היא אישה נאה מאוד, משכילה מאוד, ועובדת בעבודה ממש שווה."

"מה המצב הכלכלי שלה?" הסתקרנה מירי המעשית.

"לא שאלתי, אבל הבנתי שגם היא וגם תמיר באים ממשפחות מבוססות מאוד, יש לה דירה משלה ומכונית חדשה, והיא הגיעה לבושה בבגדים יקרים ונאים מאוד. יש לה טעם מעולה והיא אישה מאוד מרשימה, נעימה והגיונית, ומאחר והיא גם עורכת דין כל עניין החוזה לא יעלה לנו כסף, איתי ממש מתלהב ממנה."

"בטח שהוא מתלהב, אם הוא יעשה איתה ילד הוא יהפוך לקרוב משפחה של תמיר הנערץ שלו." הדהימה אותי מירי באבחנה מרושעת, אם כי במחשבה שנייה, נכונה.

"את רצינית? את באמת חושבת... לא, את טועה מירי, זה רעיון טיפשי, תמיר ואיתי רק חברים טובים, זה הכל, הרי גם אני וסשה... הוא ממש מותק, ברגע שהוא שמע על הרעיון הזה הוא כמעט בכה מרוב התרגשות, ומיד אמר שהוא מתנדב להיות דוד של כבוד ושמרטף ראשי של התינוק שייוולד."

"סשה חמוד אמיתי." הסכימה מירי בחמימות, "אם אני אגיע למצב של חגית ולא אמצא בעל עד גיל ארבעים אני אציע לו לעשות לי ילד."

"תציעי לסשה?" הופתעתי, ואפילו חשתי נבגד מעט, "למה דווקא לסשה? ומה אני, עז?"

"חלילה שניר, אתה החבר הכי טוב שלי מאמי." ליטפה מירי את ידי ברוך, "אבל סשה כל כך יפה, ויש לו עיניים כחולות מדהימות ושערות בלונדיניות חלקות כל כך, כזה תינוק בדיוק אני רוצה."

"ומה אם התינוק יקבל את העיניים השחורות שלך ואת השער ליפה שלך, ויהיה אוחצ'ה כמו סשה? המסכן יצטרך להשקיע הון בעשיית פאן."

"אוף, רשע אחד." צחקה מירי, וצבטה את לחיי, "יש לי עוד עשר שנים עד שאני אהיה בת ארבעים, עד אז אני בטח כבר אהיה אימא לשלושה."

"אמן, מהפה שלך לאוזניים של אלוהים." איחלתי לה וחייכתי, ובכל זאת, כשהלכתי הביתה, הרגשתי קצת עלבון - למה אף אחת לא רוצה לעשות גם איתי ילד?

6. הסימפוניה הפתטית

"אני לא יודעת..." קמטה מירי את מצחה בדאגה, "משהו בה ממש לא נראה לי, אני במקומך הייתי תופסת ממנה מרחק."

"באמת? אבל מירי, ראית אותה, את לא חושבת שהיא ממש..."

"כן, היא אישה מרשימה." הסכימה מירי, "והנעלים שהיא נעלה... למות עליהן, אני בטוחה שהן עלו יותר מהמשכורת החודשית שלי, אבל בכל זאת... טוב, עזוב, מה החלטתם, מי מכם תורם לה זרע?"

"איתי, אבל ברור שגם אני, כבן זוגו, אהיה שותף לגידול שלו, או שלה, או שלהם, אם יהיו תאומים."

"יופי." החמיצה מירי פנים, "ומה עם תמיר, איפה הוא בכלל, לאן הוא נעלם בזמן האחרון?"

"הוא עובד הרבה בחו"ל, החברה שהוא מנהל קיבלה חוזה חשוב מאוד בגיאורגיה, או בהונגריה? לא זוכר כבר, אבל הוא צריך להיות המון באירופה, ובגלל זה סשה גר בינתיים אצלנו."

"זה לא מפריע לך?" חקרה מירי.

"ממש לא, מאוד נוח לי שהוא גר אצלנו, הוא עוזר לי המון עם הכלבים ועם הבית, אבל זה רק זמני, אחרי שהפרויקט באירופה ייגמר תמיר יחזור לארץ, ואולי, אם נצליח לשכנע אותו, הוא יסכים לשכור לשניהם בית בקרית חרושת, למזלי סשה אוהב מאוד את האזור שלנו כי מאז שאיתי מתעסק עם כל העניין הזה של ההפריה הוא מבלה המון זמן עם חגית ובלעדיו הייתי די לבד."

"באמת? מה יש לו לבלות אתה כל כך הרבה?"

"טוב, תראי, הם עושים כל מיני בדיקות רפואיות מקדימות, והיא עובדת הרבה על הכושר הגופני שלה כדי להתכונן ללידה, זה לא צחוק להיות בהיריון בגילה, וכמובן שאיתי עוזר לה ותומך בה."

"ואין לך בעיה עם זה?"

"ממש לא." הצהרתי בתוקף, "אני תומך בו לגמרי בקטע הזה ו... תגידי, למה אמרת שכדאי שאני אתרחק ממנה, מחגית אני מתכוון?"

"לא יודעת." הסבה מירי את מבטה בצורה מתחמקת שרמזה לי שהיא בהחלט כן יודעת, אבל לא נוח לה לדבר על זה.

"מירי!" הרמתי את קולי בטון נוזף, "זה אני, שניר, אל תנסי לספר לי סיפורים, מה הבעיה שלך עם חגית?"

מירי עיקמה את פיה במיאוס, "לא יודעת, האמת שאין לי שום סיבה הגיונית, רק תחושת בטן, אבל משהו בה, ובחיבור המשונה הזה בינה לתמיר לא מוצא חן בעיני, גם לי יש בני דודים ואנחנו מאוד אוהבים אבל לא ככה... וחוץ מזה היא פשוט כל כך מתוקתקת ומוצלחת ובסדר כזו... אני ממש לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה לא טובה בקשר אליה, וכל הסיפור המשונה הזה על גבר נשוי שהיא הייתה מאוהבת בו שנים... תודה שיש בזה משהו דפוק קצת."

"כן, אבל...." ניסיתי למחות, אבל לא הספקתי. היא העיפה מבט בשעונה, אמרה שכבר נורא מאוחר, והיא ממהרת, "נדבר אחר כך." הבטיחה, וטסה לה לדרכה, משאירה אותי שוב בודד.

זה קרה לי לעיתים קרובות מידי מאז שאיתי התחיל עם הפרויקט הזה של האבהות, מזל שסשה גר אצלנו ואירח לי לחברה. גיליתי שהוא לא רק אוחצ'ה חמודה אלא גם בחור משכיל ותרבותי ובזכותו למדתי הרבה על ציור ובישול ועל מוזיקה קלאסית ובעיקר על צ'ייקובסקי - המלחין החביב עליו שהשמועות גרסו שהוא היה הומו בארון וסבל מאוד בגלל הנטייה שלו. רשמית הוא מת כשנדבק בחולירע בגלל ששתה מים לא נקיים, אבל סשה האמין שצדקו החוקרים שטענו שהוא שתה את המים האלה בכוונה כי לא רצה לחיות יותר. בזכותו של סשה שהיו לו דיסקים של כל יצירותיו של צ'ייקובסקי למדתי להעריץ את גאונותו, ובעיקר חיבבנו שנינו את הסימפוניה השישית שלו – הסימפוניה הפתטית שהוא השקיע בה את כל נשמתו. 

להפתעתי גיליתי שעניין ההפריה המלאכותית הוא לא פשוט כל כך כמו שחושבים, שלושה ניסיונות כבר נכשלו למרבה הצער, ובכל פעם שקיבלנו תשובה שלילית חגית הייתה בוכה ונעשית מדוכדכת, ואיתי היה מבלה אצלה כמה ימים בניסיון לרומם את מצב רוחה, וכמובן שגם תמיר היה מתקשר המון, וכשהיה מגיע לארץ הוא גם בא לבקר, איכשהו נוצר מצב ששלושתם בילו הרבה זמן יחד, רחוק ממני ומסשה ומהכלבים שחגית תיעבה בכל ליבה וטענה שהם גורמים לה להתקפי אסטמה.

מה שהכי הרגיז אותי זה שכל פעם לפני ההפריה איתי היה מתנזר מסקס במשך שלושה ימים כדי שהזרע שלו יהיה חזק יותר, ובפעם הרביעית הוא הגדיל לעשות והכריז על צום סקס שבוע לפני ההפריה, וכדי שלא יכשל חלילה התעקש לישון בחדר נפרד... מפה לשם יצא שכבר כמה חודשים לא עשינו יותר מידי סקס, ולאט לאט התחלתי לאבד את הסבלנות לכל העניין הזה. מזל שבפעם הרביעית בדיקת הדם יצאה חיובית, ובשלהי הקיץ, כמה שבועות לפני שמלאו לה ארבעים, חגית נכנסה סוף סוף להיריון עם תאומים.

חשבתי שזהו, מעכשיו נוכל לחזור לשגרה, אבל טעיתי בגדול. מרוב חרדה לשלומו של ההיריון היקר שלה חגית הכניסה את עצמה לשמירת היריון, רק ליתר ביטחון כמו שאמרה, ומרגע זה הפך איתי למשרת הפרטי שלה ובילה יותר זמן בדירתה בחיפה מאשר איתי.

למרבה המזל בסוף השליש הראשון של הריונה תמיר חזר סופית לארץ, ונסע הרבה פחות לחו"ל לטפל בעסקיו, אבל במקום לשכור בית חדש בשבילו ובשביל סשה הוא הודיע לסשה שהם בפסק זמן ועבר לגור אצל חגית.

"מה זאת אומרת פסק זמן?" התמלאתי דאגה, "אז אתם יחד או לא?"

"לא יודע." התייפח סשה, והסתגר בחדרו.

"אל תתערב." יעץ לי איתי, "זה לא העסק שלנו."

"אתה חושב שהם יחזרו?"

"לא, לדעתי לתמיר נמאס מהילד, ואני לא מתפלא, גם ככה הם היו יחד המון זמן, יחסית לתמיר זאת אומרת, אני למשל החזקתי אצלו הרבה פחות זמן."

"סשה המסכן, הוא לוקח את זה ממש קשה."

"לא נורא, הוא צעיר ויפה, הוא יתגבר, טוב, תשמע, אני מצטער, אבל אני חייב לרוץ, חגית ביקשה שאני אביא לה את התוספי מזון האלה עוד הערב, ביי." אמר איתי ופרח לדרכו, משאיר אותי להתמודד לבד את שברון הלב של סשה.

דפקתי על הדלת, והתחננתי שיפתח וידבר איתי, אבל סשה סירב, הוא העדיף לשמוע את צ'ייקובסקי, והסכים לפתוח רק למען דשה שהתעלמה מכך שאני בעליה החוקי והמשיכה לאהוב את סשה בכל ליבה, ישנה איתו בלילה והלכה אחריו לכל מקום. גם בלנקו של איתי התייחס אליו באדישות מנומסת בלבד, והפנה את כל רגשותיו כלפי, ציית רק לי והתעקש לישון בחדר השינה שלנו בצד המיטה שלי, וכשאיתי לא היה נהג בלנקו להתגנב באישון לילה למיטה שלנו, ולישון בצד של איתי. היה נעים לישון לצידו בלילות החורף הקרים, כשאיתי זנח אותי לטובת חגית וההיריון המתפתח שלה.

"אבל אם תמיר גר אצלה אז למה גם אתה צריך להיות שם כל כך הרבה?" התלוננתי.

"כי אלו הילדים שלי שגדלים לה בבטן, לא של תמיר."

"כן, אבל... אני מתגעגע אליך איתי." חיבקתי אותו בניסיון לפתות אותו להישאר הלילה בבית.

הוא הסכים לסקס חפוז, אבל מיד אחר כך קם ונסע, וכשמחיתי נזף בי לא להיות הומואית נדבקת כזו.

אחרי כמה שבועות של דיכאון החליט סשה שדי, נמאס לו מהפסק זמן הלא מוגדר הזה, ושהוא נוסע לחיפה לדבר עם תמיר פנים אל פנים.

הפצרתי בו להתקשר קודם ולתאם פגישה, אבל הוא סירב. "אם אני אתקשר הוא שוב יתחמק, אני חייב לתפוס אותו לא מוכן ולשמוע ממנו תשובה ברורה."

חשבתי שההתנהגות של תמיר היא תשובה ברורה מספיק, אבל סשה הרגיש צורך לשמוע מילים מפורשות, ולכן קם מוקדם, התלבש יפה, אסף את שערו הבהיר בקוקו ונסע לחיפה.

במשך היום ניסיתי להתקשר אליו מהעבודה שוב ושוב אך לשווא, לא הייתה תשובה. חזרתי אחרי הצהרים מהעבודה וכבר ברחוב שמעתי את הנביחות הלחוצות של בלנקו. רצתי מהר הביתה ומצאתי את בלנקו עומד מול דלת המוסך הסגורה ונובח בהיסטריה. המוסך שלנו סגור בדלת חשמלית נגללת, ואחרי שהצלחתי להשתיק את הכלב והצמדתי את אוזני לדלת שמעתי את המנוע של המכונית עובד, ונתקפתי בחילה מרוב פחד. ביד רוטטת לחצתי על הכפתור שפתח את הדלת והתחלתי להשתעל בגלל הריח הנוראי.

חוקרי המשטרה שהזעקתי מיד אחרי שטלפנתי למגן דוד אדום גילו שהמכונית שלנו הייתה סגורה לגמרי. סשה השאיר פתח קטן רק בחלון הימני הצדדי כדי להניח לצינור ההשקיה שהיה מחובר לאגזוז לחדור למכונית, ואטם את הפתח שנשאר בין הצינור לדלת בשמיכה, חיבק את דשה שתמיד אהבה לנסוע איתו במכונית, דחף לרדיו דיסק את הסימפוניה הפתטית של צ'יקובסקי, ומת מהר ובלי שום ייסורים עוד לפני שהסימפוניה הסתיימה, ככה הבטיח לי החוקר המשטרתי נעים ההליכות, "וגם הכלבה לא סבלה." הוסיף בחביבות, וניסה ללטף את כתפי במחוות נחמה מגושמת.

לאיש לא היה ספק שסשה התאבד, כל מכריו הבחינו שהוא מדוכא בגלל הפרידה מתמיר, ולמען הסר ספק הוא השאיר אחריו מכתב התאבדות מסודר, ובו ביקש סליחה מכל מי שאהב אותו, הסביר שהוא פשוט לא יכול יותר, והפציר באחיותיו ובמכריו לא להאשים את עצמם. הוא אפילו התנצל בפני שלקח איתו גם את דשה, ואיחל לכולנו חיים טובים.

אחרי ניתוח אחרי המוות קיבלו אחיותיו, קרובות המשפחה היחידות שלו, את גופתו וקברו אותו בחלקה של הנפטרים הלא יהודים. כולנו, כולל חגית ההרה מאוד, היינו בהלוויה. רק תמיר לא הגיע, אבל שלח זר ענק של פרחים.

כמה ימים אחרי מותו של סשה קיבלתי ממנו מכתב שנועד רק לי, ובו הוא סיפר לי מה באמת קרה ביום מותו.

שלום שניר, ידידי היקר

הגעתי לדירה של חגית ונכנסתי בשקט עם המפתח ששמרתי אצלי עוד מהתקופה שתמיר ואני היינו יחד. מצאתי אותם, את תמיר ואת איתי, ישנים יחד ערומים, וברחתי מהר הביתה. הם לא ראו אותי והם לא יודעים כלום. תסלח לי שלא העזתי לספר לך את האמת פנים אל פנים. אני מודה לך על כל מה שעשית למעני, וסליחה שלקחתי לך את דשה המתוקה שלי, ושלא היה לי אומץ לספר לך את האמת. אני כזה פחדן ואפס, כמו צ'ייקובסקי גם אני לא מסוגל לסבול יותר את החיים האלה, עדיף לכולם שאני אפרוש בשקט. אולי זו הייתה טעות לגלות לך מה ראיתי אבל מגיע לך לדעת מה איתי ותמיר עושים מאחורי הגב שלך, עכשיו, כשאתה יודע, תעשה מה שאתה רוצה, זו כבר לא הבעיה שלי.

היה שלום, חברך האוהב סשה

מוזר עד כמה לא מופתע הייתי מהגילוי הזה. הראיתי לאיתי את המכתב של סשה והוא הודה מיד שכן, זה נכון, הוא ותמיר... מאז שחגית בהיריון הם התקרבו שוב.

"התקרבתם שוב? ככה קוראים לזה?" נשארתי קר מזג, "באמת?"

איתי נאנח ואמר שהוא נורא מצטער, ואני בטח לא אאמין לו, אבל בגדול הוא אוהב דווקא אותי, רק שהוא ותמיר...

"מה אתה ותמיר?" התחלתי להתרגז, "אולי תסביר לי מה נסגר אתך איתי?"

"לא יודע." השיב איתי בפנים עגומות, "אני מצטער, אבל יש לי איזה שריטה בקשר אליו ואני... אני מצטער, אין לי יותר מה להגיד."

"גם לי אין מה להגיד, אבל מעכשיו אני ואתה, אנחנו היסטוריה." פסקתי, והתחלתי לארוז.

"אבל שניר... אבל... מה אתה עושה? חכה רגע, אני הולך למילואים בעוד יומיים, שכחת?"

"לך לשלום, אני כבר לא אהיה פה כשתחזור."

"בסדר, אני מבין, אבל מה עושים עם בלנקו? ומה עושים עם הבית הענקי הזה? יש עוד שלושה חודשים עד שהחוזה שכירות עליו ייגמר, ואני לא יכול לשלם לבד את השכר דירה."

"גם אני לא, תבקש עזרה מתמיר שלך."

"אבל הוא נסע שוב לחו"ל, ואני לא יודע מתי בדיוק הוא יחזור, סמכתי עליך שתשמור על חגית... אולי תחכה עד שאני אחזור מהמילואים?"

"בסדר." סיננתי בשיניים חשוקות, "אבל מיד כשתחזור אני מסתלק, ובינתיים אני עובר לגור בחדר של סשה."

עברתי לגור בחדר האורחים אבל בסוף לא הסתלקתי, למה? כי לא היה לי לאן ללכת, אחותי מכרה את הדירה של סבתא, ולפני שמצאתי דירה חדשה איתי שבר את הכתף כשעשה תאונת דרכים קלה במילואים, ולא יכולתי להסתלק עד שהוא החלים לגמרי, ואז חגית ילדה מוקדם מהצפוי, ולקח חודש שלם עד שהיא והתאומים השתחררו מבית החולים, וגם אז היא הייתה חלשה וקצת מדוכאת, והיינו חייבים לקחת אותה אלינו הביתה, עם התאומים כמובן, ועד שהיא התאוששה כבר הייתי מאוהב בהם לגמרי והיה ברור שאי אפשר לעזוב אותם לבד כי גם חגית וגם איתי לא ממש ידעו איך להתמודד אתם. נכון שנשארתי לישון בחדר שלי, אבל כמה זמן אפשר לא לעשות סקס? ואיתי הרי היה כל כך הטעם שלי...

אז כן, לפעמים הוא נפגש עם תמיר ששכר בינתיים את הדירה של חגית, אבל עדיין לא העז להתקרב לתאומים והסתפק רק במתנות יקרות ומיותרות. אז מה? אני בטח שגם אני, אחרי שהילדים יהיו גדולים מספיק, אמצא לי עוד מישהו, אבל רק בעתיד הרחוק, כי למי יש כוח לחשוב על סקס כשאתה צריך לטפל בשני זאטוטים נמרצים ובכלב שמנמן וחובב טיולים?

מידי פעם אני עולה עם מירי לקבר של סשה שנקבר ליד אימא שלו. הוא קבור בחלקה הלא יהודית אבל זה לא מפריע לנו להדליק לו נר נשמה, ותמיד אחרי שאנחנו יוצאים משם עם עיניים אדומות מבכי מירי שואלת אותי מה נסגר איתי? ומתי אני אעזוב את איתי, הבוגד הזה ואתחיל לחיות את חיי? אין לי תשובה לשאלה שלה ובמקום לענות אני מושך בכתפי, שם את הדיסק של הסימפוניה הפתטית ושואל מתי היא מתחתנת או לפחות נותנת לי לעשות לה ילד?

היא אומרת שזה יקרה רק אחרי שהיא תחליט מה נסגר איתה ואנחנו הולכים לשתות יחד קפה, מדברים על החיים שלנו ועל התאומים שגדלים לתפארת, ונפרדים עד לפעם הבאה. 

א. מה נסגר אתך?

1. תרנגולת עיוורת

"אני לא מאמין." הידקתי את אחיזתי בזרועה של מירי, ידידתי הטובה שרק בזכות כישרון השכנוע שלה הטרחתי את עצמי בערב יום חמישי סתווי, לח וקר למועדון הנידח הזה ששכן אי שם בפאתי אזור תעשייה בקריות.

המועדון שהכיל בדרך כלל רק בני נוער שתויים בעלי טעם רע במיוחד במוזיקה ובלבוש החליט לאושש את תזרים המזומנים שלו ופתח, מיד בתום חופשת הקיץ, ליין גיי פרנדלי שזכה להצלחה מפתיעה וסחף אחריו גם את מירי היקרה שלי - פאג האג שמנמנה וטובת לב שהיה לי הכבוד להיות אחד מידידי הנפש שלה.

היא החליטה משום מה שבגלל שעון החורף והתקצרות שעות האור אני סובל מדיכאון, ושאין דרך טובה יותר לאושש אותי מהדכדוך הסתווי שנפל עלי מאשר לגרור אותי, חנוט בג'ינס ממותג ויקר עד גיחוך, כדי לפזז בין עוד כמה עשרות הומואים. אולי העליצות ושמחת החיים שלהם תדבק בי ותנער אותי ממצב רוחי הרע?

לא הואילו לי כל טענותיי שזה לא הסתיו ולא האור אלא הגיי דאר הדפוק שלי שהורס את מצב רוחי, ושאני עצוב כי נמאס לי להידלק כל פעם מחדש רק על סטרייטים. "השלמתי כבר עם זה שאני נמשך רק לסטרייטים ולכן אף פעם לא תהיה לי אהבה." סחתי לה נוגות בזמן שאיפרתי אותה, "אבל את יכולה להסביר לי למה אני מקולל בקללה האיומה הזו, למה אני מקבל קראש רק על סטרייטים?"  

"אין לי מושג." הודתה מירי, "אבל אל תתייאש, הרי גם שעון עומד צודק לפחות פעמיים ביממה, וגם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר, אז אולי יום אחד גם אתה תצליח להתאהב במישהו שירצה אותך?"

"תרנגולת עיוורת, שעון עומד..." נעצתי בה מבט מלא תוכחה, "באמת, תודה רבה לך על המחמאות." נעלבתי, ומירי טובת הלב נחפזה להתנצל ולהסביר שלא התכוונה, ולאורך כל הדרך למועדון טרחה ומנתה באוזני את מעלותיי הרבות - עיני היפות, שערי הבהיר והמתולתל, טוב טעמי במוזיקה ובבגדים, חוש ההומור שלי, האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלי, חביבותי ונדיבותי, נימוסי הטובים וכשרון הבישול המדהים שלי.

היא התחנפה והחמיאה לי כל כך הרבה עד שבסופו של דבר התפייסתי ונרגעתי. נכנסתי למועדון מחייך ומוכן לרקוד ולשמוח למרות מצבי הרומנטי העלוב, ופתאום נעצרתי נדהם ונאחזתי בזרועה של מירי המום למראה הקראש האחרון שלי – איתי, המתרגל בחוג לאנגלית - לבוש גופייה אדומה הדוקה, מקפץ בהתלהבות לצלילי המוזיקה הנתעבת של מדונה שאני בז לה בכל ליבי.

"אי!" חבטה בי מירי עם תיקה הקטן ומשכה את זרועה מלפיתתי, "מה נסגר אתך שניר?" נזפה בי.

"את רואה את הבחור הזה עם הגופייה האדומה, זה שרוקד עם הבלונדיני הזה עם העגילים? את יודעת מי זה?"

"לא, מאין לי לדעת? אבל הוא נראה מה זה שווה, למה, אתה מכיר אותו?"

"מכיר אותו? בטח שאני מכיר אותו, זה איתי המתרגל."

"איתי? הסטרייט הזה שאתה דלוק על התחת שלו?"

"כן, בדיוק."

היא חייכה חיוך ענקי, "אתה רואה? אמרתי לך, גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר." הצהירה בשביעות רצון."

"איתי לא גרגר, ואני לא תרנגולת."

"לא, בטח שלא, זו הייתה רק מטפורה." הסבירה מירי - מאז שהיא התחילה ללמוד ספרות משווה היא משבצת מטפורות בכל משפט שני שלה – "הוא בהחלט לא גרגר." סקרה בשביעות רצון את גופו השרירי של איתי שפשט את הגופייה שלו והמשיך לרקוד כשפלג גופו העליון חשוף, "הוא באמת בחור יפה כמו שאמרת, ולמזלך הוא גם הומו." קרנה אלי בשמחה.

"בחור יפה כן, אבל זה שהוא רוקד בליין גיי פרנדלי לא אומר שהוא הומו." התעקשתי להישאר פסימי.

"בחייך שניר, תראה אותו, בטח שהוא כן, למה אתה חושב שלא?"

"כי מאז שגיליתי שאני הומו בגיל שש עשרה ועד היום, ותרשי לי להזכיר לך שאני כבר כמעט על סף גיל שלושים הנורא, עוד לא הצלחתי אפילו פעם אחת להתלהב מהומו, אני תמיד מתלהב אך ורק מסטרייטים, אז למה שדווקא איתי המדהים יהיה שונה?"

"מאותה סיבה שגם שעון עומד צודק פעמיים ביממה?" התנצחה איתי מירי בעקשנות.

"עם כל הכבוד למטפורות שלך מירי, בני אדם הם לא שעונים ו... אה..." כל טענותיי הסתתמו באחת למראה איתי שנצמד לבחור הבלונדיני החטוב ונישק אותו על פיו בצורה הומואית לגמרי, "טוב, אולי בכל זאת את צודקת."

"בטח שאני צודקת, עכשיו רק צריך להפריד את איתי שלך מהרוסי היפיוף הזה שנדבק אליו ולתת לטבע לעשות את שלו."

"אני חושב שהטבע עושה את שלו יפה מאוד גם בלעדי." ליוויתי בעיני את איתי שירד מעל רחבת הריקודים והלך חבוק עם בן זוגו לעבר השירותים, "טוב, עזבי, ברור שאין לי סיכוי אצלו, יאללה, בואי נרקוד."

עשיתי כמיטב יכולתי להפיק את המקסימום מהערב, רקדתי עם מירי, שתיתי כל כך הרבה עד שאפילו מדונה נשמעה לי נסבלת, וחייכתי עד שפני כאבו, ובעיקר התאמצתי מאוד לא להביט על איתי והחבר שלו שבאמת היה יפיוף, קצת נשי מידי לטעמי, אבל בהחלט בחור יפה. לא הייתי מתנגד לנשנש אותו קצת אם היה מוריד מעליו את העגילים והטבעות, מפסיק לנפנף בכפות ידיו היפות במין צורה הומואית מעצבנת, מקצר את שערו החלק והבהיר, מגדל מעט זיפים על פניו וקצת שרירים על גופו הדקיק ו... טוב, זה אידיוטי הוא בחור יפה אבל נשי מידי והוא פשוט לא עושה לי את זה, איתי לעומת זאת...

ברור היה שאיתי לא הוטרד מכל הפגמים שמצאתי בבן זוגו ונהנה מאוד מחברתו של האוחצ'ה החמודה שפיזז סביבו בהנאה. זה היה מעצבן אבל התנחמתי בכך שלפחות פעם אחת הוסרה מעלי הקללה, וסוף סוף, בגיל עשרים ושמונה וחצי, אחרי למעלה מעשור של אכזבה רומנטית וסקס חסר משמעות עם סטוצים שלא הצלחתי לפתח כלפיהם רגשות הגיי דאר הדפוק שלי דייק. זה אמור להיות מספיק, לדרוש שגם הבחור שמוצא חן בעיני יתלהב ממני בחזרה זה כבר מוגזם לגמרי אמרתי לעצמי אחרי שחזרתי הביתה, התפשטתי, התקלחתי ושקעתי בשנת שיכורים לא רגועה.

למחרת קמתי עם כאב ראש נוראי, הבטחתי לעצמי שוב לא לשתות יותר לעולם, וישבתי להכין את העבודה שכבר דחיתי את הגשתה פעמיים בתירוצים הקלושים של מילואים ומחלה.

הצלחתי לסיים אותה בעמל רב, ולמחרת הגשתי את העבודה שכרכתי בקלסר נאה לאיתי המתרגל. הוא לקח אותה, אמר תודה, ושאל אם הוא יכול לדבר איתי אחרי השיעור.

"בטח." אמרתי, ולאורך כל השיעור ניסיתי לנחש על מה הוא רוצה לדבר איתי פתאום, הוא בטח ראה אותי במועדון ורוצה... מה הוא יכול לרצות בשם אלוהים? לבקש שלא אגלה לאף אחד באוניברסיטה שהוא הומו? או אולי ההפך, להוציא אותי מהארון? אבל הייתי עם בחורה, אז מאין לו שאני הומו ומה זה עסקו בכלל? אז אולי... למה הוא כל כך סקסי לכל הרוחות? אם הוא לא היה נראה גברי ויפה כל כך החיים שלי היו קלים יותר, ולמה אני תמיד מתלהב כמו ילד דווקא מהטיפוסים המסוקסים האלה? מתי אני אפסיק להיות שטחי כזה?

השיעור הסתיים סוף סוף, כל הסטודנטים פרחו לדרכם, ורק אני ואיתי נשארנו בכיתה. ניגשתי לשולחנו ונשענתי עליו בפוזה קלילה ומלאת ביטחון, כאילו אין לי דאגה בעולם. "כן, מה רצית לשאול אותי?" שאלתי את איתי שעמד בגבו אלי וניגב במרץ את הלוח.

הוא הסתובב, הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח, ליקק את שפתו התחתונה המלאה ושתק.

"נו, מה?" הרשיתי לקוצר הרוח שלי לבצבץ.

"תראה שניר, אני... אה... ראיתי אותך ביום שישי בערב במועדון, ו... אה... אני... אתה יודע שזה היה ערב גיי פרנדלי?"

"בטח, אחרת לא הייתי הולך ואל תדאג, אני לא רכלן, לא סיפרתי לאף אחד שהיית שם עם החבר שלך."

"החבר שלי?" הוא הופתע, "איזה חבר? אהה... אתה מתכוון לסשה?"

"אם סשה הוא אוחצ'ה אנורקטית מחומצנת עם עגילים אז כן, אני מתכוון אליו."

איתי גיחך, "אל תגזים, הוא בלונדיני אמיתי, והוא לא אנורקטי, הוא סתם רזה ולא, הוא לא חבר שלי, סשה הוא חבר של חבר, הבן זוג שלו במילואים, לקחתי אותו לרקוד כדי שלא ישב לבד בבית וידאג."

"באמת?" פקפקתי, "טוב, אם אתה אומר אז... זאת אומרת שאתה לא הומו?"

הוא חייך, "אני בהחלט כן, ואני מניח שגם אתה?"

"למה אתה מניח ככה? הרי הייתי עם בחורה."

"כן, שמתי לב, אחותך?"

"לא, מה פתאום? למה אתה חושב ככה?"

"כי ככה התנהגת, כאילו שהיא אחותך או בת דודה שלך."

"היא לא, מירי רק חברה טובה."

"חברה חברה, או..." הרים איתי גבה תוהה.

"אני הומו, היא רק ידידה שלי." העמדתי דברים על דיוקם.

"אני מבין, וגם סשה הוא רק ידיד שלי, למרות שלפי איך שהוא נמרח עלי... הוא תמיד מתנהג ככה אחרי שהוא מעשן, אבל אין לזה שום משמעות, הוא מאוהב לגמרי בחבר שלו."

"אני שמח לשמוע את זה, ומאחל להם זוגיות ארוכה ומוצלחת, אבל מה זה נוגע לי?"

"זה לא, רק רציתי להבהיר שאין לי בן זוג, ואני מבין שגם לך אין?"

"אה... לא, אין לי." הודיתי על כורחי, "אז מה?"

"אז אני רוצה להזמין אותך לדייט." אמר איתי בפשטות.

"אותי?" נדהמתי, "אבל... באמת? אתה רציני?"

"לגמרי. אני יודע שזה אולי קצת בעייתי כי טכנית אני מלמד אותך, אבל הסמסטר כמעט נגמר, ומאחר ואני רק המתרגל אז..." הוא נגע בהיסוס בידי, "אז מה דעתך?"

2. הומופוביה ופוטפורי

"דייט? הוא הזמין אותך לדייט? אבל אתם הומואים? ממתי הומואים יוצאים לדייט? איזה מין גברים אתם?" התמרמרה מירי.

"למה, את לא יוצאת עם גברים לדייטים?"

"בטח, כי אני בחורה והם רוצים לפתות אותי ללכת אתם למיטה, אבל למה ששני גברים יטרחו על כל השטות הזו? למה שלא תשיגו לכם חדר ותתנפלו אחד על השני?"

"כי אנחנו לא רק גברים, כמו הנשים גם אנחנו קודם כל בני אדם, בעיקר אחרי גיל עשרים וחמש, יש כאלה שנעשים בני אדם יותר מאוחר, ומידי פעם מגלים כאלה שמעולם לא יהיו בני אדם, אבל... טוב אני גולש פה לנושא אחר, העיקר הוא ששנינו ניסינו כבר את הקטע הזה של סקס תחילה, יש לו יתרונות, אני לא אומר שלא, אבל למרבה הצער חוץ מסקס לא יצא ממנו כלום."

"ומה רע בסקס?"

"כלום, סקס זה טוב, אבל מיצינו, אנחנו רוצים יותר."

"יותר מה?"

"יותר מהכל, רוצים קשר, רוצים להכיר, רוצים להתאהב, רוצים זוגיות... מה לעשות שהנשים צודקות, זה לא קורה אם ישר מתחילים עם סקס."

"באמת? טוב, אולי אתה צודק, בטח שאתה צודק, למה אני לא פוגשת גברים שחושבים בצורה כזו?" נאנחה מירי.

"כי הסטרייטים שאת פוגשת הם עדיין ילדים חרמנים שרוצים רק לבלות, אני בטוח שגבר שרוצה באמת קשר רציני וחתונה לא לוחץ ישר על סקס, ואגב, איתי מאוד בעד נישואים חד מיניים."

"מה, בארץ?"

"בטח, למה לא?"

"כי... זאת אומרת... מה, אתה לא יודע לבד למה הומואים או לסביות לא יכולים להתחתן בארץ? על הרבנות שמעת? נראה לך שהם יסכימו?"

"מי שואל אותם בכלל? אבל אסור לוותר, אם נתעקש יום אחד תהיה הפרדה של הדת מהמדינה, ואז יהיו גם אצלנו נישואים אזרחיים כמו במקומות תרבותיים יותר, ואז גם הומואים יוכלו להתחתן ולאמץ ילדים, או להביא ילדים בעזרת אם פונדקאית."

"פונדקאית? אתה מתכוון שתקנו ביצית מאישה אחת, תפרו אותה עם הזרע שלכם ותשתילו את העובר ברחם של איזה הודית ענייה, ואחר כך תגדלו יחד את התינוק?"

"כן, למה לא? גם זו אופציה."

"נכון, אבל ראשית כל היא יקרה בטירוף, ושנית כל זה ניצול."

"ולשכור אישה שתנקה את הבית זה לא ניצול? ולשלם למישהו שיתקן לך את האוטו, או יחליף לך גלגל מפונצ'ר זה לא ניצול ול..."

"הבנתי, הבנתי, אבל מה לעשות שאני לא יודעת לתקן מכוניות ובטח לא להחליף גלגל, וגם אתה לא."

"שטויות, אז מה אם אני הומו? לנקות את הבית ולהחליף גלגל אני דווקא כן יודע, ואם אני ארצה אני אלמד גם לתקן את המכונית, אבל אני בחיים לא אצליח להיכנס להיריון ואין שום רע בזה שאני אשלם למישהי שתעשה את זה בשבילי."

"טוב, נניח שכן, אין טעם להתווכח על זה." זנחה מירי את הנושא הטעון הזה ועברה לבא בתור, "אז מה עשיתם בדייט?"

"ישבנו בבית קפה, דיברנו ושתינו קפה, איתי סיפר לי על עצמו, ואני סיפרתי על עצמי, ואחר כך נפרדנו בלחיצת יד וכל אחד הלך הביתה."

"מה בלי נשיקה? תגיד, מי שילם על הקפה?"

"הוא, דווקא הצעתי להתחלק, אבל הוא אמר שהפעם תורו כי הוא הזמין, ומיד שלף כרטיס אשראי, וברגע שהגעתי הביתה הוא שלח לי מסרון וכתב שהוא נהנה מאוד ושהוא רוצה שניפגש שוב מחר."

"באמת? איזה חמוד, מה ענית?"

"עניתי שאני אשמח מאוד, ואני מזמין אותו הפעם אלי כי מתחשק לי לבשל בשבילו."

"מקסים, מה תבשל?" התרגשה מירי שבישול לא היה הצד החזק שלה.

"משהו פשוט, פסטה אלפרדו או אולי נתחי עוף מוקפצים ברוטב לימון."

"עדיף גם וגם, אבל תברר קודם אם הוא שומר כשרות כי פסטה אלפרדו זה עם שמנת, לא?

"אפשר שמנת צמחית, למרות שיש לה טעם זוועתי... אני עוד אחשוב על זה."

"ואני מציעה לך שתנקה קודם את הדירה שלך, תנגב אבק ותשטוף רצפה, ותחליף כלי מיטה, רק ליתר ביטחון, אה... ועוד דבר חשוב מאוד, מגבות יבשות ונקיות, אין דבר דוחה יותר ממגבות לחות ומסריחות, ותדאג גם לנקות את המסרק, זה דבר קטן, אבל חשוב מאוד, ובבקשה, בלי ריח סינתטי דוחה בשירותים, הספרי העלק ריחני הזה הוא ממש טרן אוף, עדיף פשוט לאוורר טוב את השירותים, ואם אתה חייב ריח אז הכי טוב זה פוטפורי."

"פוטפורי זה העלים היבשים הריחניים האלה?"

"כן, אפשר לשים אותם בסלסילות קש מקסימות."

"עלים ריחניים בסלסילות מקסימות..." העמדתי פני מזועזע, "תגידי אני נראה לך הומו?" התבדחתי, וצחקתי יחד עם מירי שהבינה את הבדיחה אבל בכל זאת השיבה על שאלתי. "כן, האמת שכן, נכון שאי אפשר לקרוא לך אוחצ'ה, אבל אתה נראה רגיש וחינני במין צורה מוקפדת כזו ש... לא יודעת להסביר בדיוק, אבל די ברור לכל מי שרואה אותך שאתה לא בעניין של בנות." פירטה מירי בכובד ראש, ומיד נחפזה לגעת בחשש בזרועי במין ליטוף מתנצל, "אני מקווה שאתה לא נעלב?"

"אהה... לא, מה פתאום?" השבתי בקלילות והוספתי חיוך, "מה יש לי להיעלב? הרי כולם יודעים שאני הומו." ובכל זאת ההערה שלה גרמה לי למין תחושת אי נעימות לא ברורה. 

"הומופוביה עצמית." פסק איתי כשסיפרתי לו על השיחה עם מירי, "זו בעיה של כל ההומואים, ואני מודה שגם אני סבלתי ממנה, ולמרות כל המאמצים שלי אני עדיין תופס את עצמי חושב מידי פעם בצורה המזיקה הזו."

"מזיקה, במה היא מזיקה?"

"בכל דבר." הכריז איתי, "אין דבר נורא ופוגע יותר משנאה עצמית, ויש מעט מאוד הומואים שלא סובלים מהומופוביה עצמית, חלק מעט וחלק הרבה, אבל כולנו מושפעים מהחברה שדוחה אותנו, בגלל זה לדעתי יש יותר הומואים שסובלים מבעיות נפשיות, שמתאבדים או נדבקים באיידס, ולא פלא שכל הגברים המעטים שחולים באנורקסיה הם הומואים, ועוד לא התחלתי לדבר על אלכוהול וסמים, וניהול חיי מין הרסניים שפוגעים בגוף ובנפש. אנחנו חיים בחברה הומופובית, הומו זו קללה מקובלת אפילו אצל ילדים, אז מה הפלא שאנחנו מושפעים ומנסים לפגוע בעצמנו? הומואים חיים במעגל קסמים מרושע, ברגע שקלטתי את זה החלטתי לשבור אותו ולצאת לחופשי." הודיע לי בשביעות רצון, והתיישב ליד שולחן האוכל שערכתי בקפידה רבה, "מגיע לנו לחיות חיים טובים והגונים למרות הנטייה המינית שלנו." הוסיף, ומזג לשנינו יין לבן יבש, "לחיי שנינו." הקיש את כוסו בכוסי, אמר שהכל מריח נפלא ונראה נהדר, והוא באמת רעב, והסתער על צלחת פסטה מהבילה מקושטת ברוטב שמנת עם פטריות טריות.

"יש גם עוף מוקפץ ברוטב לימון, אני מקווה שאין לך בעיה עם זה כי הפסטה היא עם שמנת, ואמרת שהמשפחה שלך מסורתית קצת, אז אם אתה לא מעוניין יש לי גם דגים."

"למה שתהיה לי בעיה עם זה? אה... בגלל הכשרות." הוא הניד את ידו בתנועת ביטול, "עזוב, כל השטויות האלה של הכשרות הן סתם הפרעות אכילה, בתורה כתוב לא לבשל גדי בחלב אימו, והדתיים הקצינו את זה בצורה מופרעת לגמרי..." הוא לעס ובלע בתיאבון פסטה עם שמנת, הוסיף רצועות עוף מוקפץ מושחם ברוטב לימון, שיבח את כישרונות הבישול שלי, ונענה להזמנתי לשבת אחרי האוכל על המרפסת ולשתות קפה עם עוגה מעשה ידי להתפאר.

"כל כך נעים פה בהדר, איזה נוף נהדר של המפרץ, הדירה שלך מקסימה ומעוצבת ממש בטוב טעם, אני אוהב מאוד את המדפים האלה מהזכוכית, ואת האוספים שלך, הקופסאות חרסינה הקטנות האלה ממש מקסימות, ותיבות הנגינה המיניאטוריות האלה... כל כך מקורי, מאיפה בא לך הרעיון לאסוף אותן?"

"מסבתא שלי ז"ל, זו הייתה בעצם הדירה שלה, והיא זו שהתחילה עם האוספים, רובם בעצם שלה. יש לי גם אוסף פילים, היא קנתה לי את הפיל הראשון, רוצה לראות?" הובלתי אותו לחדר השינה והצגתי בפניו את עדר הפילים שלי שכלל שמונים ושתיים פילים מעץ, ממתכת, מחרסינה, משנהב, מזכוכית ואפילו שניים משעווה שהיו בעצם נרות פילים. הם היו מסודרים על מדפים שתפסו את כל הקיר מול מיטתי – מיטת מתכת מעוצבת עם אפריון מוקף וילונות לבנים אווריריים. אפילו שולחן הלילה שעמד לצידה עוצב בצורת פיל.

"וואו! אתה ממש אוהב פילים." גיחך איתי, ונעמד מול מדפי הפילים, בוחן אותם אחד אחד.

"כן, זאת אומרת, פעם באמת אהבתי אותם, אני עדיין אוהב, אבל אף פעם לא תכננתי לאסוף כל כך הרבה, הבעיה היא שכל מי שמכיר אותי מביא לי פסל של פיל, ובלי שבאמת התכוונתי הצטבר אצלי אוסף ענקי, רק לנקות מהם את האבק לוקח לי כמה שעות טובות."

"בטח גם את המיטה לוקח לך הרבה זמן לנקות." העביר איתי אצבע מהוססת על פיתוחי המתכת המסולסלים של ראש המיטה, "אבל היא ממש מקסימה, ואני ממש אוהב את הוילונות האלה."

"באמת? אני שמח לשמוע." הנחתי יד על כתפו, נישקתי את לחיו, ואחר כך את פיו. הוא החזיר לי נשיקה בשפתיים סגורות, אבל כשכרכתי את ידי על מותניו וניסיתי להושיב אותו על המיטה במטרה המובנת מאליה להצטרף אליו הוא התקשח, נאחז במוט האפריון, הדף אותי מעליו בעדינות אך בנחישות וברח לסלון.

"איתי?" רדפתי אחריו, "הכל בסדר?"

"כן, בסדר גמור, אבל..." הוא פנה לדלת, "אני חייב ללכת, תודה על האירוח, נהניתי מאוד." אמר, ונס החוצה.

נשארתי לבד, משתומם ומאוכזב, הוא אפילו לא נכנס לשירותים ולא ראה את הפוטפורי המבושם שפיזרתי בסלסילת קש, ולא נהנה מהמגבות הצחורות הרקומות שקניתי במיוחד לקראת הביקור שלו. בלית ברירה נכנסתי למטבח והתחלתי להוריד את הכלים מהשולחן ולסדר הכל.

למרות שהאוכל שבישלתי היה טעים להפליא עמד בפי טעם חמוץ של החמצה. תכננתי שמיד אחרי שאפעיל את המדיח אחסל את מה שנשאר מהעוגה - פאי לימון עם עיטורי שוקולד - ולעזאזל הדיאטה, ולעזאזל האיתי הזה שגרם לי לבשל ולאפות, לנקות את הדירה מהמסד עד הטפחות, לכבס את וילונות האפריון המטופשים האלה, ואפילו לאבק את הפילים.

אולי, במקום להתפטם בקלוריות מיותרות אני אכנס לאטרף, אעיר את הפרופיל הרדום שלי ואנסה לדוג לי איזה סקס לוהט ואנונימי עם מישהו? אז מה אם החלטתי שאני לא עושה יותר בחיים דברים כאלה, אני חרמן ומאוכזב ועדיף להכניס לפה זין מאשר עוגה שתרד ישר למותני.

הפעלתי את המדיח, הכנסתי את המפות והמפיות לסל הכביסה, נשבע לעצמי שלעולם לא אשתמש יותר במפיות בד. מפיות נייר מספיק טובות בשבילם, ושיגידו תודה שאני לא משתמש בצלחות חד פעמיות החלטתי, והדלקתי את המחשב. שנייה לפני שהפשרתי את הפרופיל הנידח שלי והחזרתי את ש_ניר לחיים צלצל הנייד שלי וזה היה איתי.

"כן, מה הבעיה?" שאלתי בגסות.

הוא שתק רגע, ואז אמר בקול מבויש שהוא מבקש סליחה.

"סלחתי, יאללה ביי." נותרתי קשוח ואדיש, ואפילו לא העמדתי פנים, באמת כעסתי.

"שניר, בבקשה, אנחנו יכולים לדבר?"

"לדבר על מה?"

"על... עלינו, על מה שקרה."

"זה בסדר, לא קרה כלום וכנראה שגם לא יקרה, אין לנו על מה לדבר."

"לא נכון, יש. אתה יכול לרדת למטה?"

"למטה? למה אתה מתכוון למטה?"

"צא למרפסת ותסתכל למטה."

יצאתי למרפסת הסתכלתי למטה וראיתי את איתי עומד על המדרכה מתחת לדירתי, נשען על אופנוע ענקי, שחור כסוף, אוחז ביד אחת קסדה שחורה כסופה, וביד השנייה מצמיד את הנייד שלו לאוזנו בעודו מביט כלפי מעלה. הוא נראה יפה ואבוד, וסקסי להכעיס.

"האופנוע שלך?" התרשמתי, ורכנתי מעל המעקה להיטיב לראות.

"כן, ובבקשה, אל תתכופף כל כך, זה מסוכן."

"למה שלא תעלה למעלה וככה אני לא אצטרך להסתכן?"

"עדיף שאתה תרד למטה."

"למה? מה ההיגיון בזה? חשבתי שאתה אוהב את הדירה שלי."

"נכון, בדיוק בגלל זה עדיף שאתה תרד."

"אתה בחור משונה, אתה יודע?"

"כן, אני יודע, אתה יורד?"

היססתי, מבולבל אבל סקרן, ולבסוף נכנעתי וירדתי.

"מה נסגר אתך איתי, למה ברחת ככה?"

"כי... כי... קשה להסביר."

"תנסה."

"פחדתי שעוד רגע אני אוותר לעצמי ושוב יהיה סקס."

נו, אז? מה רע בסקס? או שרק סקס איתי מפריע לך?"

"אל תהיה כזה שניר, הרי הסברתי לך, אני עדיין לא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותי, לא באמת, ולא ככה אני רוצה שזה יקרה, אני מתנהג ככה דווקא בגלל שאתה מוצא חן בעיני מאוד, ואני רוצה לדעת עם מי אני הולך למיטה."

"ועד אז אסור לנו לגעת אחד בשני? להכיר מישהו זה לא רק לדבר, זה אומר גם לגעת, לחבק, אולי גם לנשק, או שאתה בעניין של איסור נגיעה כמו הדוסים?" רפרפתי את אצבעי על עצם הלחי הגבוהה והשחומה שלו, מביט ישר בעיניו החומות.

"ממש לא." מחה איתי, "אני רק..." הוא התנשף מתוסכל, והרגשתי איך הוא נאבק לא לגעת בי, אני מניח שאם לא היינו בחוץ, חשופים לעיניים סקרניות...

"אז מה אתה מציע?" התגריתי בו, "רוצה ללכת הביתה או להישאר איתי ולהמשיך לדבר?"

"להישאר, אבל רק לדבר שניר, אני רציני."

"גם אני." הבטחתי והולכתי אותו לחדר המדרגות, "מאוד רציני, אבל מותר לגעת, לא?" לחצתי על כפתור התאורה האוטומטי.

"רק מעל הבגדים." נכנע איתי, ולא התנגד כשאחזתי בכף ידו והובלתי אותו במעלה המדרגות לדירתי.

שוחחנו עוד קצת בישיבה על הספה. הוא פירט את התיאוריה שלו על איך צריכים להיראות חיי ההומו המצוי שלא לוקה בהומופוביה ממארת, והתוודה שהוא משתוקק לחיות חיים בורגניים מסודרים, ואפילו להיות אבא.

הקשבתי רוב קשב, הנהנתי בהסכמה, ואישרתי שהוא צודק ואני בעד, וכל אותו זמן זממתי מזימות. כדי להסב את נושא השיחה מהעתיד הרחוק להווה הקרוב חזרתי לעבר, ושאלתי למה הוא החליט להזמין אותי לדייט. התמלאתי שמחה כשהוא גילה לי שמצאתי חן בעיניו עוד בתחילת הסמסטר, ושהוא הבחין שאני מביט בו בעניין ובכל זאת התלבט והיסס לאורך כל הסמסטר איך לפעול. גם אחרי שראה אותי במועדון והיה בטוח כמעט לגמרי שגם אני הומו עדיין חשש, אבל פעל לבסוף מפני שבסמסטר הבא הוא מסיים את לימודיו באוניברסיטה, והוא הבין שזה יהיה עכשיו או לעולם לא, ולכן.... "אני חייב לשירותים." קם בבהילות, וסוף סוף זכה ליהנות מסלסילת הפוטפורי הריחנית שקניתי לכבודו. הוא יצא מהשירותים מפהק, ואמר שהוא נורא נורא עייף, אז מה דעתי... "נמשיך את השיחה מחר?"

"אין בעיות." חייכתי אליו בתמימות כוזבת, והדלקתי את הטלוויזיה, "רק חבל שתפסיד את השידור החוזר של 'חברים', זה הפרק של החתונה של רוס והבריטית הזו שנהרסת כי הוא אומר את השם של רייצ'ל במקום את השם שלה, אני מת על הפרק הזה." נשכבתי בנוחיות ומתחתי את רגלי הגרובות לאורך הספה.

"גם אני." צנח איתי לצידי, ולא מחה כשהתחלתי ללטף באיטיות את גבו ואחר כך את ירכו.

למותר לציין שלא ראינו את סוף הפרק. לא חשוב, שנינו כבר ראינו אותו קודם לפחות פעמיים. את הלילה סיימנו יחד במיטה שלי, ערומים וחבוקים, אם כי כמו שהבטחתי לא היה סקס מלא, ואף קונדום לא נשלף למרות ששנינו גמרנו באנחת רווחה לפני שנרדמנו בכפיות. 

3. דיסוננס

קמנו מאוחר מידי ובקושי היה לו זמן לשתות איתי כוס קפה לפני שברח החוצה, קפץ על האופנוע שלו ונעלם.

בצהרים הוא התקשר ושאל אם אני עסוק.

"כן, קצת, לא משהו חשוב במיוחד, אני מנסה לסיים את העבודה המנג'סת הזאת בסטטיסטיקה ולא מצליח, זה משעמם מידי, רוצה לקפוץ אלי?"

"כן, אבל חשוב יותר שתגמור את העבודה, תושיב את עצמך בכוח מול המחשב ואל תקום עד שתגיע לסוף."

"אוף!"                  

"אני יודע, אבל אין ברירה, אם תהיה חרוץ תקבל פרס."

"מבטיח?" התחנחנתי.

"מילה שלי, אני אתקשר שוב בשש בערב."

בשש בדיוק הוא התקשר ושאל אם הייתי חרוץ כמו שהבטחתי.

"כן, העבודה גמורה, ואפילו כרכתי אותה, מעכשיו אני רשמית בחופשת סמסטר, חבל שבסוף השבוע יש לי משמרת במסעדה."

"כן, אבל מצד שני יש עוד יומיים עד סוף השבוע, ונוכל להיות יחד, אם תרצה כמובן."

"אני רוצה, איפה ניפגש?"

"איפה אתה רוצה?"

"אצלי, הכנתי מרק נהדר, נאכל יחד ואחר כך נזרום."

הוא הגיע, אמר שלום, הוסיף חיבוק מאופק וקצר מידי, ואמר במין הבעת מתיחות שהדאיגה אותי שקודם הוא חייב לספר לי משהו.

"אבל קודם נאכל." נמלטתי למטבח, והתחלתי לבחוש את המרק.

הוא הלך אחרי בצייתנות, התיישב ליד השולחן והודיע לי שמה שקרה אתמול בלילה היה נחמד ונעים, אבל זה לא נחשב בעיניו לסקס אמיתי.

שמעתי את המשפט הזה לא פעם וזה אף פעם לא נגמר טוב. "אז למה זה נחשב, לסקס מזויף?" נפגעתי, הנחתי לפניו צלחת מהבילה והוספתי כף.

הוא חייך בנוקשות, וטבל את הכף במרק, "לא, בטח שלא, אני רק מתכוון... המרק ממש טעים שניר."

"רגע, יש גם קרוטונים, רוצה קצת?" שפכתי מעט קרוטונים לצלחתו.

"נהדר, ממש טוב!" פסק איתי אחרי שמילא את פיו בקרוטונים פריכים, "ומה אתך, למה אתה לא אוכל?"

"לא בא לי, איבדתי את התיאבון." התרסתי בפרצוף חמוץ.

"מה, בגללי?" היתמם איתי, "נו, אל תהיה כזה, בסך הכל רציתי להסביר לך ש... עזוב, בכלל לא הייתי צריך לפתוח את הפה, בוא נאכל ודי."

"תאכל, בבקשה, לי אין חשק."

"איך שאתה רוצה." ויתר איתי על הניסיון לפייס אותי והתרכז באכילה. אחרי שסיים ושיבח שוב את המרק, ואת הקרוטונים גם כן, הזיז את צלחתו הצידה, שלח את ידו לרוחב השולחן ואחז בכפי, "אל תתרגז ואל תכעס, יש משהו שאני חייב לספר לך ואני מבקש שתקשיב בשקט."

"אני מקשיב."

"או. קיי. אז ככה." הוא עשה הפסקה דרמאטית, עצם עיניים, נשם נשימה עמוקה, פקח את עיניו, והביט בי במבט רציני לפני שהכריז, שלדעתו סקס בלי חדירה הוא רק משחק מקדים.

"חבל מאוד, כי אני... אני מרגיש אחרת, ובכלל, איך זה יכול להיות משחק מקדים אם גמרת?"

"יש בזה משהו." התרכך איתי, ושמץ חיוך הבהב על פניו, "אתה לא מרגיש מוזר לדבר על דברים כאלה במטבח? אולי נעבור לספה?" הציע.

"בסדר." הסכמתי ופניתי לסלון והוא בעקבותיי, "אז מה דעתך על חדירה?" חזר לנושא השיחה אחרי שהתיישבנו אחד מול השני על הספה העתיקה של סבתא.

"מה דעתי? דעתי שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אין לי כלום נגד חדירה אצל אחרים, אבל אצלי זה עניין קצת בעייתי."

"בעייתי באיזה מובן? אני מבין שאתה לא אוהב את הקטע הזה, אז מה אתה כן מעדיף? כי מה שעשינו בלילה היה ממש כיף ובסדר אבל... אה..."

"אבל רק משחק מקדים."

"שניר." הוא נצמד אלי והניח יד על ברכי, "בבקשה, אל תתרגז, תן לי להסביר."

"קדימה, תסביר, מי מפריע לך?"

הוא נאנח, "יש דברים שקשה לי להגיד במילים." אמר, ליטף את פני והודיע לי שאני ממש חמוד, ואני נורא מוצא חן בעיניו, אבל הוא חושב שזה לא ילך בינינו.

"מה, בגלל הסקס?"

איתי הנהן ואמר שהוא מצטער מאוד, ולמרבה הפלא הוא נראה כאילו הוא באמת מתכוון לזה.

"בסדר." קמתי ועברתי לשבת על הכורסה ממול, "אתה צודק, מזל שגילינו את זה ישר מההתחלה, אתה רואה," הצלחתי לכבוש את הדמעות ולהעלות חיוך על פני, "אמרתי לך שלהכיר מישהו זה לא רק לדבר, זה גם לגעת, מזל שנכנסו למיטה וגילינו כבר בהתחלה שאנחנו לא באותו ראש, ואם אנחנו כבר מדברים אז תרשה לי להגיד לך..." העמדת הפנים הרגועה והשקולה שלי נהרסה בגלל שטף דמעות, ולא הצלחתי להמשיך לדבר. כדי לא להביך את שנינו נמלטתי לחדר השינה, טמנתי את פני הלוהטים בכרית וניסיתי להירגע.

להפתעתי הוא לא ניצל את ההזדמנות להסתלק אלא הלך אחרי, התיישב על המיטה, ליטף את כתפי ועורפי, אמר שהוא ממש מצטער, ושאל מה רציתי להגיד.

"רציתי להגיד שזה פשוט לא הוגן! זו לא אשמתי שאני לא יכול, ניסיתי המון פעמים, אבל אני פשוט לא מסוגל, זה לא נעים לי וזה כואב. אמרו לי שזה משהו נפשי, ואולי זה נכון, אבל זה עדיין כואב, הציעו לי גם ללכת על פאסיביים, אבל מה לעשות שאני תמיד נדלק על טיפוסים מסוקסים כמוך שרוצים רק לזיין ונעלבים כשאני אומר שאני לא מסוגל? ואם אני מציע שאני זה שיזיין אותם הם ממש מתרגזים, וחלק אפילו נזכרים פתאום שהם בעצם סטרייטים, או לפחות דו מיניים... ככה או ככה, בסוף אני נשאר עם הזין ביד."

"באמת?" שאל איתי, השתרע לצידי וצחק צחוק גדול.

"מה מצחיק?" הסתובבתי אליו, "ולמה אתה עדיין פה?"

"תנחש?" גיחך איתי ונישק אותי.

"אבל אמרת... חשבתי שאנחנו לא מתאימים?" התפלאתי, ובכל זאת החזרתי לו נשיקה וליטפתי את פניו בהנאה, "אתה בחור כל כך יפה." נאנחתי, "איך זה שאין לך חבר עדיין?"

"חיכיתי לך." השיב איתי תשובה מחממת לב, וצחק כשאמרתי לו להפסיק להתחנף.

"אתה יודע למה אין לי חבר ולמה, למרות שאני מתקרב לשלושים, לא היה לי אף פעם בן זוג?"

"לא, אני לא יודע, אבל אני יכול לנחש, אתה לבד כי אתה לא בנוי לקשר, זה התירוץ הכי מקובל."

"שטויות, אני לגמרי בנוי לקשר. אני נכסף לקשר, אני חולם עליו בלילות ומחפש אותו בימים." סתר איתי את דברי בבת צחוק ונראה מרוצה להפליא מעצמו.

"אז אולי כי אתה עדיין חוקר את המיניות שלך? שזה בהומואיות מנומסת, עוד לא גמרתי להשתרלל ולא בראש שלי להגביל את עצמי לגבר אחד."

הוא שב ונישק אותי, ואמר שחוש ההומור שלי זה עוד דבר שהוא אוהב אצלי מאוד.

"אני שמח לשמוע, אבל עדיין לא הבנתי למה אתה מתכוון."

"אני מתכוון לזה שלמרות שאני נראה אקטיבי, אני לא."

"באמת? אתה לא?"

"לא, ואל תשאל כמה פסיביים חמודים יצא לי לאכזב."

"ומה עם ורסיטליים?" הקשיתי.

"כן, ורסיטלים... שמעתי שיש גם כאלה, אבל אף פעם לא פגשתי אחד כזה, כנראה שכמו בי סקסואליים הם נדירים מאוד. אפילו אלה שאומרים בהתחלה שהם יכולים גם וגם מתאכזבים מאוד כשבסופו של דבר אני לא מצליח לספק להם זין."

"כן, גם לי יצא לשמוע כמה הערות די נבזיות בגלל שאני לא מוכן... מישהו עם ישבן סקסי במיוחד אמר לי שזו חוצפה מצד אוחצ'ה לייט שישן במיטה עם וילונות תחרה לא להסכים לשבת לו על הזין, אבל יש לי רושם שמה שבאמת עצבן אותו זה שאמרתי לו שיש לו תחת שדורש זין ורציתי... לא חשוב, בסוף הוא הסתלק בכעס גדול והכניס אותי לרשימה השחורה באטרף."

"יש לך פרופיל באטרף?"

"כן, אבל הקפאתי אותו עוד בתחילת הסמסטר. אני לא פעיל שם כבר מעל חצי שנה, למה, זה מפריע לך?"

"ברגע זה הדבר היחיד שמפריע לי זה ששנינו עדיין לבושים, בוא נראה איך אני ארגיש אחר כך." 

"מה שאני לא מבין זה איך יכול להיות שבחור שנראה כמוך, מסוקס עם קוביות בבטן, רוכב על אופנוע ונראה לגמרי סטרייט, ולא שאני מתלונן כי אתה לגמרי הטעם שלי, אבל מה נסגר אתך איתי? איך זה שאחד כמוך מתנהג ככה במיטה?"

"איך ככה?" חייך איתי בעצלתיים, ומשך אותי לכפיות.

"ההפך לגמרי מאיך שאתה מתנהג מחוץ למיטה, ושוב, שלא תבין אותי לא נכון, אני ממש מרוצה, אבל אני פשוט לא מבין את הדיסוננס הזה."

"דיסוננס." פרץ איתי בצחוק, "אחלה מילה, דיסוננס." נשך בעדינות את עורפי, אמר לי להפסיק לקשקש, ונרדם, ראשו מכביד את כתפי. 

"מה דעתך עליו? נכון שהוא ממש יפה?" התפארתי בפני מירי ידידתי, יודע שהיא תשמח על שסוף סוף מצאתי בן זוג שאוהב אותי כמו שאני אוהב אותו.

"הוא בחור יפה מאוד." הסכימה מירי, "אבל תגיד... אתה בטוח שהוא הומו כי... זאת אומרת... תמיד חשבתי שיש לי גיידאר מעולה, אבל בחיים לא הייתי מנחשת שאחד כמו איתי..."

"אני בטוח לגמרי." גיחכתי, "אני יודע שלא רואים עליו אבל הוא הומו ועוד איך, עד שלא תראי אותנו במיטה לא תאמיני עד כמה הוא הומו." קרצתי, גורם לה להסמיק.

"ומה אחותך חושבת עליו? הם נפגשו כבר?"

"בטח, יומיים אחרי שהיא חזרה לארץ עם בעלה נפגשנו כולנו אצל ההורים, וזו הייתה הצלחה גדולה. איתי כבר פגש את הורי והוא מסתדר אתם מצוין והוא ובעלה של הגר מצאו מיד שפה משותפת, גם האוכל היה טוב, הבאתי פשטידת ברוקולי מצוינת וגם עוגת גבינה וכולם ממש נהנו, היין שאיתי הביא היה מאוד מוצלח, כולם חוץ מהגר שתו ממנו ואמרו שהוא מעולה."

"הגר לא שתתה? למה?"

"כי היא בהיריון, והם החליטו לא לחזור לניו זיילנד, הם רוצים לגדל את הילד בארץ."

"וואלה? הוריך בטח מאושרים."

"לגמרי, יש רק בעיה אחת, אני צריך למכור את הדירה של סבתא."

"למה, בגלל הגר? אבל אתה אוהב את הדירה הזו... חשבתי שתקנה ממנה את החלק שלה ותמשיך לגור שם ולהיות שכן שלי."

"גם אני חשבתי, אבל מחיר הדירות בחיפה ממש עלה, ושנת הלימודים האחרונה עלתה לי המון כסף, לצערי אין לי די כסף לקנות את החלק של הגר, אבל מצד שני היה לי ראיון עבודה ממש מוצלח באזור התעשייה של יקנעם, וכנראה שאני אתחיל לעבוד שם ולכן..."

"לא, אל תגיד לי, אתה עוזב את חיפה?" הצטערה מירי.

"כן, אני חייב. נעשה נורא נורא יקר פה, ואיתי מצא בית ממש מקסים בקרית חרושת, בית עם גינה מקסימה ממש מול פארק העמקים, והכי טוב, הוא מתחיל לעבוד בזיכרון יעקוב שזה ממש קרוב ככה שהכל מסתדר לנו נהדר. בעוד שבועיים בערך נגמור לסדר הכל ואם הצבעי יסיים הכל כמו שהבטיח והחשמלאי יגמור את התאורה נעשה מסיבת חנוכת בית בסוף השבוע הבא ואת כמובן מוזמנת, אני מקווה שעד אז נוכל לקבל כבר את הגור שלנו."

"גור, איזה גור? של כלב?" קימטה מירי, חובבת החתולים המושבעת את מצחה בדאגה.

"כן." הנהנתי, "אני יודע שאת לא משתגעת על כלבים, אבל איתי נורא רוצה כלב, והוא חמוד נורא, קטן ורך כזה, ממש מותק, אנחנו מחכים עד שהוא יפסיק לינוק ואז ניקח אותו ו..." עברתי ללחישה, "אם הכל יסתדר לנו טוב ונראה שאנחנו מסתדרים ומסוגלים לנהל יחד משק בית ולגדל כלב אז אולי... בלי נדר... ובתנאי שהכל יסתדר עם העבודה והכל, נתחיל לעבוד על ילד."

חלק ב' ואחרון