עוקבים

יום שישי, 12 בינואר 2018

א. מה נסגר אתך?

1. תרנגולת עיוורת
"אני לא מאמין." הידקתי את אחיזתי בזרועה של מירי, ידידתי הטובה שרק בזכות כישרון השכנוע שלה הטרחתי את עצמי בערב יום חמישי סתווי, לח וקר למועדון הנידח הזה ששכן אי שם בפאתי אזור תעשייה בקריות.
המועדון שהכיל בדרך כלל רק בני נוער שתויים בעלי טעם רע במיוחד במוזיקה ובלבוש החליט לאושש את תזרים המזומנים שלו ופתח, מיד בתום חופשת הקיץ, ליין גיי פרנדלי שזכה להצלחה מפתיעה וסחף אחריו גם את מירי היקרה שלי - פאג האג שמנמנה וטובת לב שהיה לי הכבוד להיות אחד מידידי הנפש שלה.
היא החליטה משום מה שבגלל שעון החורף והתקצרות שעות האור אני סובל מדיכאון, ושאין דרך טובה יותר לאושש אותי מהדכדוך הסתווי שנפל עלי מאשר לגרור אותי, חנוט בג'ינס ממותג ויקר עד גיחוך, כדי לפזז בין עוד כמה עשרות הומואים. אולי העליצות ושמחת החיים שלהם תדבק בי ותנער אותי ממצב רוחי הרע?
לא הואילו לי כל טענותיי שזה לא הסתיו ולא האור אלא הגיי דאר הדפוק שלי שהורס את מצב רוחי, ושאני עצוב כי נמאס לי להידלק כל פעם מחדש רק על סטרייטים. "השלמתי כבר עם זה שאני נמשך רק לסטרייטים ולכן אף פעם לא תהיה לי אהבה." סחתי לה נוגות בזמן שאיפרתי אותה, "אבל את יכולה להסביר לי למה אני מקולל בקללה האיומה הזו, למה אני מקבל קראש רק על סטרייטים?"  
"אין לי מושג." הודתה מירי, "אבל אל תתייאש, הרי גם שעון עומד צודק לפחות פעמיים ביממה, וגם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר, אז אולי יום אחד גם אתה תצליח להתאהב במישהו שירצה אותך?"
"תרנגולת עיוורת, שעון עומד..." נעצתי בה מבט מלא תוכחה, "באמת, תודה רבה לך על המחמאות." נעלבתי, ומירי טובת הלב נחפזה להתנצל ולהסביר שלא התכוונה, ולאורך כל הדרך למועדון טרחה ומנתה באוזני את מעלותיי הרבות - עיני היפות, שערי הבהיר והמתולתל, טוב טעמי במוזיקה ובבגדים, חוש ההומור שלי, האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלי, חביבותי ונדיבותי, נימוסי הטובים וכשרון הבישול המדהים שלי.
היא התחנפה והחמיאה לי כל כך הרבה עד שבסופו של דבר התפייסתי ונרגעתי. נכנסתי למועדון מחייך ומוכן לרקוד ולשמוח למרות מצבי הרומנטי העלוב, ופתאום נעצרתי נדהם ונאחזתי בזרועה של מירי המום למראה הקראש האחרון שלי – איתי, המתרגל בחוג לאנגלית - לבוש גופייה אדומה הדוקה, מקפץ בהתלהבות לצלילי המוזיקה הנתעבת של מדונה שאני בז לה בכל ליבי.
"אי!" חבטה בי מירי עם תיקה הקטן ומשכה את זרועה מלפיתתי, "מה נסגר אתך שניר?" נזפה בי.
"את רואה את הבחור הזה עם הגופייה האדומה, זה שרוקד עם הבלונדיני הזה עם העגילים? את יודעת מי זה?"
"לא, מאין לי לדעת? אבל הוא נראה מה זה שווה, למה, אתה מכיר אותו?"
"מכיר אותו? בטח שאני מכיר אותו, זה איתי המתרגל."
"איתי? הסטרייט הזה שאתה דלוק על התחת שלו?"
"כן, בדיוק."
היא חייכה חיוך ענקי, "אתה רואה? אמרתי לך, גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר." הצהירה בשביעות רצון."
"איתי לא גרגר, ואני לא תרנגולת."
"לא, בטח שלא, זו הייתה רק מטפורה." הסבירה מירי - מאז שהיא התחילה ללמוד ספרות משווה היא משבצת מטפורות בכל משפט שני שלה – "הוא בהחלט לא גרגר." סקרה בשביעות רצון את גופו השרירי של איתי שפשט את הגופייה שלו והמשיך לרקוד כשפלג גופו העליון חשוף, "הוא באמת בחור יפה כמו שאמרת, ולמזלך הוא גם הומו." קרנה אלי בשמחה.
"בחור יפה כן, אבל זה שהוא רוקד בליין גיי פרנדלי לא אומר שהוא הומו." התעקשתי להישאר פסימי.
"בחייך שניר, תראה אותו, בטח שהוא כן, למה אתה חושב שלא?"
"כי מאז שגיליתי שאני הומו בגיל שש עשרה ועד היום, ותרשי לי להזכיר לך שאני כבר כמעט על סף גיל שלושים הנורא, עוד לא הצלחתי אפילו פעם אחת להתלהב מהומו, אני תמיד מתלהב אך ורק מסטרייטים, אז למה שדווקא איתי המדהים יהיה שונה?"
"מאותה סיבה שגם שעון עומד צודק פעמיים ביממה?" התנצחה איתי מירי בעקשנות.
"עם כל הכבוד למטפורות שלך מירי, בני אדם הם לא שעונים ו... אה..." כל טענותיי הסתתמו באחת למראה איתי שנצמד לבחור הבלונדיני החטוב ונישק אותו על פיו בצורה הומואית לגמרי, "טוב, אולי בכל זאת את צודקת."
"בטח שאני צודקת, עכשיו רק צריך להפריד את איתי שלך מהרוסי היפיוף הזה שנדבק אליו ולתת לטבע לעשות את שלו."
"אני חושב שהטבע עושה את שלו יפה מאוד גם בלעדי." ליוויתי בעיני את איתי שירד מעל רחבת הריקודים והלך חבוק עם בן זוגו לעבר השירותים, "טוב, עזבי, ברור שאין לי סיכוי אצלו, יאללה, בואי נרקוד."
עשיתי כמיטב יכולתי להפיק את המקסימום מהערב, רקדתי עם מירי, שתיתי כל כך הרבה עד שאפילו מדונה נשמעה לי נסבלת, וחייכתי עד שפני כאבו, ובעיקר התאמצתי מאוד לא להביט על איתי והחבר שלו שבאמת היה יפיוף, קצת נשי מידי לטעמי, אבל בהחלט בחור יפה. לא הייתי מתנגד לנשנש אותו קצת אם היה מוריד מעליו את העגילים והטבעות, מפסיק לנפנף בכפות ידיו היפות במין צורה הומואית מעצבנת, מקצר את שערו החלק והבהיר, מגדל מעט זיפים על פניו וקצת שרירים על גופו הדקיק ו... טוב, זה אידיוטי הוא בחור יפה אבל נשי מידי והוא פשוט לא עושה לי את זה, איתי לעומת זאת...

ברור היה שאיתי לא הוטרד מכל הפגמים שמצאתי בבן זוגו ונהנה מאוד מחברתו של האוחצ'ה החמודה שפיזז סביבו בהנאה. זה היה מעצבן אבל התנחמתי בכך שלפחות פעם אחת הוסרה מעלי הקללה, וסוף סוף, בגיל עשרים ושמונה וחצי, אחרי למעלה מעשור של אכזבה רומנטית וסקס חסר משמעות עם סטוצים שלא הצלחתי לפתח כלפיהם רגשות הגיי דאר הדפוק שלי דייק. זה אמור להיות מספיק, לדרוש שגם הבחור שמוצא חן בעיני יתלהב ממני בחזרה זה כבר מוגזם לגמרי אמרתי לעצמי אחרי שחזרתי הביתה, התפשטתי, התקלחתי ושקעתי בשנת שיכורים לא רגועה.
למחרת קמתי עם כאב ראש נוראי, הבטחתי לעצמי שוב לא לשתות יותר לעולם, וישבתי להכין את העבודה שכבר דחיתי את הגשתה פעמיים בתירוצים הקלושים של מילואים ומחלה.
הצלחתי לסיים אותה בעמל רב, ולמחרת הגשתי את העבודה שכרכתי בקלסר נאה לאיתי המתרגל. הוא לקח אותה, אמר תודה, ושאל אם הוא יכול לדבר איתי אחרי השיעור.
"בטח." אמרתי, ולאורך כל השיעור ניסיתי לנחש על מה הוא רוצה לדבר איתי פתאום, הוא בטח ראה אותי במועדון ורוצה... מה הוא יכול לרצות בשם אלוהים? לבקש שלא אגלה לאף אחד באוניברסיטה שהוא הומו? או אולי ההפך, להוציא אותי מהארון? אבל הייתי עם בחורה, אז מאין לו שאני הומו ומה זה עסקו בכלל? אז אולי... למה הוא כל כך סקסי לכל הרוחות? אם הוא לא היה נראה גברי ויפה כל כך החיים שלי היו קלים יותר, ולמה אני תמיד מתלהב כמו ילד דווקא מהטיפוסים המסוקסים האלה? מתי אני אפסיק להיות שטחי כזה?
השיעור הסתיים סוף סוף, כל הסטודנטים פרחו לדרכם, ורק אני ואיתי נשארנו בכיתה. ניגשתי לשולחנו ונשענתי עליו בפוזה קלילה ומלאת ביטחון, כאילו אין לי דאגה בעולם. "כן, מה רצית לשאול אותי?" שאלתי את איתי שעמד בגבו אלי וניגב במרץ את הלוח.
הוא הסתובב, הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח, ליקק את שפתו התחתונה המלאה ושתק.
"נו, מה?" הרשיתי לקוצר הרוח שלי לבצבץ.
"תראה שניר, אני... אה... ראיתי אותך ביום שישי בערב במועדון, ו... אה... אני... אתה יודע שזה היה ערב גיי פרנדלי?"
"בטח, אחרת לא הייתי הולך ואל תדאג, אני לא רכלן, לא סיפרתי לאף אחד שהיית שם עם החבר שלך."
"החבר שלי?" הוא הופתע, "איזה חבר? אהה... אתה מתכוון לסשה?"
"אם סשה הוא אוחצ'ה אנורקטית מחומצנת עם עגילים אז כן, אני מתכוון אליו."
איתי גיחך, "אל תגזים, הוא בלונדיני אמיתי, והוא לא אנורקטי, הוא סתם רזה ולא, הוא לא חבר שלי, סשה הוא חבר של חבר, הבן זוג שלו במילואים, לקחתי אותו לרקוד כדי שלא ישב לבד בבית וידאג."
"באמת?" פקפקתי, "טוב, אם אתה אומר אז... זאת אומרת שאתה לא הומו?"
הוא חייך, "אני בהחלט כן, ואני מניח שגם אתה?"
"למה אתה מניח ככה? הרי הייתי עם בחורה."
"כן, שמתי לב, אחותך?"
"לא, מה פתאום? למה אתה חושב ככה?"
"כי ככה התנהגת, כאילו שהיא אחותך או בת דודה שלך."
"היא לא, מירי רק חברה טובה."
"חברה חברה, או..." הרים איתי גבה תוהה.
"אני הומו, היא רק ידידה שלי." העמדתי דברים על דיוקם.
"אני מבין, וגם סשה הוא רק ידיד שלי, למרות שלפי איך שהוא נמרח עלי... הוא תמיד מתנהג ככה אחרי שהוא מעשן, אבל אין לזה שום משמעות, הוא מאוהב לגמרי בחבר שלו."
"אני שמח לשמוע את זה, ומאחל להם זוגיות ארוכה ומוצלחת, אבל מה זה נוגע לי?"
"זה לא, רק רציתי להבהיר שאין לי בן זוג, ואני מבין שגם לך אין?"
"אה... לא, אין לי." הודיתי על כורחי, "אז מה?"
"אז אני רוצה להזמין אותך לדייט." אמר איתי בפשטות.
"אותי?" נדהמתי, "אבל... באמת? אתה רציני?"
"לגמרי. אני יודע שזה אולי קצת בעייתי כי טכנית אני מלמד אותך, אבל הסמסטר כמעט נגמר, ומאחר ואני רק המתרגל אז..." הוא נגע בהיסוס בידי, "אז מה דעתך?"

2. הומופוביה ופוטפורי
"דייט? הוא הזמין אותך לדייט? אבל אתם הומואים? ממתי הומואים יוצאים לדייט? איזה מין גברים אתם?" התמרמרה מירי.
"למה, את לא יוצאת עם גברים לדייטים?"
"בטח, כי אני בחורה והם רוצים לפתות אותי ללכת אתם למיטה, אבל למה ששני גברים יטרחו על כל השטות הזו? למה שלא תשיגו לכם חדר ותתנפלו אחד על השני?"
"כי אנחנו לא רק גברים, כמו הנשים גם אנחנו קודם כל בני אדם, בעיקר אחרי גיל עשרים וחמש, יש כאלה שנעשים בני אדם יותר מאוחר, ומידי פעם מגלים כאלה שמעולם לא יהיו בני אדם, אבל... טוב אני גולש פה לנושא אחר, העיקר הוא ששנינו ניסינו כבר את הקטע הזה של סקס תחילה, יש לו יתרונות, אני לא אומר שלא, אבל למרבה הצער חוץ מסקס לא יצא ממנו כלום."
"ומה רע בסקס?"
"כלום, סקס זה טוב, אבל מיצינו, אנחנו רוצים יותר."
"יותר מה?"
"יותר מהכל, רוצים קשר, רוצים להכיר, רוצים להתאהב, רוצים זוגיות... מה לעשות שהנשים צודקות, זה לא קורה אם ישר מתחילים עם סקס."
"באמת? טוב, אולי אתה צודק, בטח שאתה צודק, למה אני לא פוגשת גברים שחושבים בצורה כזו?" נאנחה מירי.
"כי הסטרייטים שאת פוגשת הם עדיין ילדים חרמנים שרוצים רק לבלות, אני בטוח שגבר שרוצה באמת קשר רציני וחתונה לא לוחץ ישר על סקס, ואגב, איתי מאוד בעד נישואים חד מיניים."
"מה, בארץ?"
"בטח, למה לא?"
"כי... זאת אומרת... מה, אתה לא יודע לבד למה הומואים או לסביות לא יכולים להתחתן בארץ? על הרבנות שמעת? נראה לך שהם יסכימו?"
"מי שואל אותם בכלל? אבל אסור לוותר, אם נתעקש יום אחד תהיה הפרדה של הדת מהמדינה, ואז יהיו גם אצלנו נישואים אזרחיים כמו במקומות תרבותיים יותר, ואז גם הומואים יוכלו להתחתן ולאמץ ילדים, או להביא ילדים בעזרת אם פונדקאית."
"פונדקאית? אתה מתכוון שתקנו ביצית מאישה אחת, תפרו אותה עם הזרע שלכם ותשתילו את העובר ברחם של איזה הודית ענייה, ואחר כך תגדלו יחד את התינוק?"
"כן, למה לא? גם זו אופציה."
"נכון, אבל ראשית כל היא יקרה בטירוף, ושנית כל זה ניצול."
"ולשכור אישה שתנקה את הבית זה לא ניצול? ולשלם למישהו שיתקן לך את האוטו, או יחליף לך גלגל מפונצ'ר זה לא ניצול ול..."
"הבנתי, הבנתי, אבל מה לעשות שאני לא יודעת לתקן מכוניות ובטח לא להחליף גלגל, וגם אתה לא."
"שטויות, אז מה אם אני הומו? לנקות את הבית ולהחליף גלגל אני דווקא כן יודע, ואם אני ארצה אני אלמד גם לתקן את המכונית, אבל אני בחיים לא אצליח להיכנס להיריון ואין שום רע בזה שאני אשלם למישהי שתעשה את זה בשבילי."
"טוב, נניח שכן, אין טעם להתווכח על זה." זנחה מירי את הנושא הטעון הזה ועברה לבא בתור, "אז מה עשיתם בדייט?"
"ישבנו בבית קפה, דיברנו ושתינו קפה, איתי סיפר לי על עצמו, ואני סיפרתי על עצמי, ואחר כך נפרדנו בלחיצת יד וכל אחד הלך הביתה."
"מה בלי נשיקה? תגיד, מי שילם על הקפה?"
"הוא, דווקא הצעתי להתחלק, אבל הוא אמר שהפעם תורו כי הוא הזמין, ומיד שלף כרטיס אשראי, וברגע שהגעתי הביתה הוא שלח לי מסרון וכתב שהוא נהנה מאוד ושהוא רוצה שניפגש שוב מחר."
"באמת? איזה חמוד, מה ענית?"
"עניתי שאני אשמח מאוד, ואני מזמין אותו הפעם אלי כי מתחשק לי לבשל בשבילו."
"מקסים, מה תבשל?" התרגשה מירי שבישול לא היה הצד החזק שלה.
"משהו פשוט, פסטה אלפרדו או אולי נתחי עוף מוקפצים ברוטב לימון."
"עדיף גם וגם, אבל תברר קודם אם הוא שומר כשרות כי פסטה אלפרדו זה עם שמנת, לא?
"אפשר שמנת צמחית, למרות שיש לה טעם זוועתי... אני עוד אחשוב על זה."
"ואני מציעה לך שתנקה קודם את הדירה שלך, תנגב אבק ותשטוף רצפה, ותחליף כלי מיטה, רק ליתר ביטחון, אה... ועוד דבר חשוב מאוד, מגבות יבשות ונקיות, אין דבר דוחה יותר ממגבות לחות ומסריחות, ותדאג גם לנקות את המסרק, זה דבר קטן, אבל חשוב מאוד, ובבקשה, בלי ריח סינתטי דוחה בשירותים, הספרי העלק ריחני הזה הוא ממש טרן אוף, עדיף פשוט לאוורר טוב את השירותים, ואם אתה חייב ריח אז הכי טוב זה פוטפורי."
"פוטפורי זה העלים היבשים הריחניים האלה?"
"כן, אפשר לשים אותם בסלסילות קש מקסימות."
"עלים ריחניים בסלסילות מקסימות..." העמדתי פני מזועזע, "תגידי אני נראה לך הומו?" התבדחתי, וצחקתי יחד עם מירי שהבינה את הבדיחה אבל בכל זאת השיבה על שאלתי. "כן, האמת שכן, נכון שאי אפשר לקרוא לך אוחצ'ה, אבל אתה נראה רגיש וחינני במין צורה מוקפדת כזו ש... לא יודעת להסביר בדיוק, אבל די ברור לכל מי שרואה אותך שאתה לא בעניין של בנות." פירטה מירי בכובד ראש, ומיד נחפזה לגעת בחשש בזרועי במין ליטוף מתנצל, "אני מקווה שאתה לא נעלב?"
"אהה... לא, מה פתאום?" השבתי בקלילות והוספתי חיוך, "מה יש לי להיעלב? הרי כולם יודעים שאני הומו." ובכל זאת ההערה שלה גרמה לי למין תחושת אי נעימות לא ברורה. 

"הומופוביה עצמית." פסק איתי כשסיפרתי לו על השיחה עם מירי, "זו בעיה של כל ההומואים, ואני מודה שגם אני סבלתי ממנה, ולמרות כל המאמצים שלי אני עדיין תופס את עצמי חושב מידי פעם בצורה המזיקה הזו."
"מזיקה, במה היא מזיקה?"
"בכל דבר." הכריז איתי, "אין דבר נורא ופוגע יותר משנאה עצמית, ויש מעט מאוד הומואים שלא סובלים מהומופוביה עצמית, חלק מעט וחלק הרבה, אבל כולנו מושפעים מהחברה שדוחה אותנו, בגלל זה לדעתי יש יותר הומואים שסובלים מבעיות נפשיות, שמתאבדים או נדבקים באיידס, ולא פלא שכל הגברים המעטים שחולים באנורקסיה הם הומואים, ועוד לא התחלתי לדבר על אלכוהול וסמים, וניהול חיי מין הרסניים שפוגעים בגוף ובנפש. אנחנו חיים בחברה הומופובית, הומו זו קללה מקובלת אפילו אצל ילדים, אז מה הפלא שאנחנו מושפעים ומנסים לפגוע בעצמנו? הומואים חיים במעגל קסמים מרושע, ברגע שקלטתי את זה החלטתי לשבור אותו ולצאת לחופשי." הודיע לי בשביעות רצון, והתיישב ליד שולחן האוכל שערכתי בקפידה רבה, "מגיע לנו לחיות חיים טובים והגונים למרות הנטייה המינית שלנו." הוסיף, ומזג לשנינו יין לבן יבש, "לחיי שנינו." הקיש את כוסו בכוסי, אמר שהכל מריח נפלא ונראה נהדר, והוא באמת רעב, והסתער על צלחת פסטה מהבילה מקושטת ברוטב שמנת עם פטריות טריות.
"יש גם עוף מוקפץ ברוטב לימון, אני מקווה שאין לך בעיה עם זה כי הפסטה היא עם שמנת, ואמרת שהמשפחה שלך מסורתית קצת, אז אם אתה לא מעוניין יש לי גם דגים."
"למה שתהיה לי בעיה עם זה? אה... בגלל הכשרות." הוא הניד את ידו בתנועת ביטול, "עזוב, כל השטויות האלה של הכשרות הן סתם הפרעות אכילה, בתורה כתוב לא לבשל גדי בחלב אימו, והדתיים הקצינו את זה בצורה מופרעת לגמרי..." הוא לעס ובלע בתיאבון פסטה עם שמנת, הוסיף רצועות עוף מוקפץ מושחם ברוטב לימון, שיבח את כישרונות הבישול שלי, ונענה להזמנתי לשבת אחרי האוכל על המרפסת ולשתות קפה עם עוגה מעשה ידי להתפאר.
"כל כך נעים פה בהדר, איזה נוף נהדר של המפרץ, הדירה שלך מקסימה ומעוצבת ממש בטוב טעם, אני אוהב מאוד את המדפים האלה מהזכוכית, ואת האוספים שלך, הקופסאות חרסינה הקטנות האלה ממש מקסימות, ותיבות הנגינה המיניאטוריות האלה... כל כך מקורי, מאיפה בא לך הרעיון לאסוף אותן?"
"מסבתא שלי ז"ל, זו הייתה בעצם הדירה שלה, והיא זו שהתחילה עם האוספים, רובם בעצם שלה. יש לי גם אוסף פילים, היא קנתה לי את הפיל הראשון, רוצה לראות?" הובלתי אותו לחדר השינה והצגתי בפניו את עדר הפילים שלי שכלל שמונים ושתיים פילים מעץ, ממתכת, מחרסינה, משנהב, מזכוכית ואפילו שניים משעווה שהיו בעצם נרות פילים. הם היו מסודרים על מדפים שתפסו את כל הקיר מול מיטתי – מיטת מתכת מעוצבת עם אפריון מוקף וילונות לבנים אווריריים. אפילו שולחן הלילה שעמד לצידה עוצב בצורת פיל.
"וואו! אתה ממש אוהב פילים." גיחך איתי, ונעמד מול מדפי הפילים, בוחן אותם אחד אחד.
"כן, זאת אומרת, פעם באמת אהבתי אותם, אני עדיין אוהב, אבל אף פעם לא תכננתי לאסוף כל כך הרבה, הבעיה היא שכל מי שמכיר אותי מביא לי פסל של פיל, ובלי שבאמת התכוונתי הצטבר אצלי אוסף ענקי, רק לנקות מהם את האבק לוקח לי כמה שעות טובות."
"בטח גם את המיטה לוקח לך הרבה זמן לנקות." העביר איתי אצבע מהוססת על פיתוחי המתכת המסולסלים של ראש המיטה, "אבל היא ממש מקסימה, ואני ממש אוהב את הוילונות האלה."
"באמת? אני שמח לשמוע." הנחתי יד על כתפו, נישקתי את לחיו, ואחר כך את פיו. הוא החזיר לי נשיקה בשפתיים סגורות, אבל כשכרכתי את ידי על מותניו וניסיתי להושיב אותו על המיטה במטרה המובנת מאליה להצטרף אליו הוא התקשח, נאחז במוט האפריון, הדף אותי מעליו בעדינות אך בנחישות וברח לסלון.
"איתי?" רדפתי אחריו, "הכל בסדר?"
"כן, בסדר גמור, אבל..." הוא פנה לדלת, "אני חייב ללכת, תודה על האירוח, נהניתי מאוד." אמר, ונס החוצה.
נשארתי לבד, משתומם ומאוכזב, הוא אפילו לא נכנס לשירותים ולא ראה את הפוטפורי המבושם שפיזרתי בסלסילת קש, ולא נהנה מהמגבות הצחורות הרקומות שקניתי במיוחד לקראת הביקור שלו. בלית ברירה נכנסתי למטבח והתחלתי להוריד את הכלים מהשולחן ולסדר הכל.
למרות שהאוכל שבישלתי היה טעים להפליא עמד בפי טעם חמוץ של החמצה. תכננתי שמיד אחרי שאפעיל את המדיח אחסל את מה שנשאר מהעוגה - פאי לימון עם עיטורי שוקולד - ולעזאזל הדיאטה, ולעזאזל האיתי הזה שגרם לי לבשל ולאפות, לנקות את הדירה מהמסד עד הטפחות, לכבס את וילונות האפריון המטופשים האלה, ואפילו לאבק את הפילים.
אולי, במקום להתפטם בקלוריות מיותרות אני אכנס לאטרף, אעיר את הפרופיל הרדום שלי ואנסה לדוג לי איזה סקס לוהט ואנונימי עם מישהו? אז מה אם החלטתי שאני לא עושה יותר בחיים דברים כאלה, אני חרמן ומאוכזב ועדיף להכניס לפה זין מאשר עוגה שתרד ישר למותני.
הפעלתי את המדיח, הכנסתי את המפות והמפיות לסל הכביסה, נשבע לעצמי שלעולם לא אשתמש יותר במפיות בד. מפיות נייר מספיק טובות בשבילם, ושיגידו תודה שאני לא משתמש בצלחות חד פעמיות החלטתי, והדלקתי את המחשב. שנייה לפני שהפשרתי את הפרופיל הנידח שלי והחזרתי את ש_ניר לחיים צלצל הנייד שלי וזה היה איתי.
"כן, מה הבעיה?" שאלתי בגסות.
הוא שתק רגע, ואז אמר בקול מבויש שהוא מבקש סליחה.
"סלחתי, יאללה ביי." נותרתי קשוח ואדיש, ואפילו לא העמדתי פנים, באמת כעסתי.
"שניר, בבקשה, אנחנו יכולים לדבר?"
"לדבר על מה?"
"על... עלינו, על מה שקרה."
"זה בסדר, לא קרה כלום וכנראה שגם לא יקרה, אין לנו על מה לדבר."
"לא נכון, יש. אתה יכול לרדת למטה?"
"למטה? למה אתה מתכוון למטה?"
"צא למרפסת ותסתכל למטה."
יצאתי למרפסת הסתכלתי למטה וראיתי את איתי עומד על המדרכה מתחת לדירתי, נשען על אופנוע ענקי, שחור כסוף, אוחז ביד אחת קסדה שחורה כסופה, וביד השנייה מצמיד את הנייד שלו לאוזנו בעודו מביט כלפי מעלה. הוא נראה יפה ואבוד, וסקסי להכעיס.
"האופנוע שלך?" התרשמתי, ורכנתי מעל המעקה להיטיב לראות.
"כן, ובבקשה, אל תתכופף כל כך, זה מסוכן."
"למה שלא תעלה למעלה וככה אני לא אצטרך להסתכן?"
"עדיף שאתה תרד למטה."
"למה? מה ההיגיון בזה? חשבתי שאתה אוהב את הדירה שלי."
"נכון, בדיוק בגלל זה עדיף שאתה תרד."
"אתה בחור משונה, אתה יודע?"
"כן, אני יודע, אתה יורד?"
היססתי, מבולבל אבל סקרן, ולבסוף נכנעתי וירדתי.
"מה נסגר אתך איתי, למה ברחת ככה?"
"כי... כי... קשה להסביר."
"תנסה."
"פחדתי שעוד רגע אני אוותר לעצמי ושוב יהיה סקס."
נו, אז? מה רע בסקס? או שרק סקס איתי מפריע לך?"
"אל תהיה כזה שניר, הרי הסברתי לך, אני עדיין לא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותי, לא באמת, ולא ככה אני רוצה שזה יקרה, אני מתנהג ככה דווקא בגלל שאתה מוצא חן בעיני מאוד, ואני רוצה לדעת עם מי אני הולך למיטה."
"ועד אז אסור לנו לגעת אחד בשני? להכיר מישהו זה לא רק לדבר, זה אומר גם לגעת, לחבק, אולי גם לנשק, או שאתה בעניין של איסור נגיעה כמו הדוסים?" רפרפתי את אצבעי על עצם הלחי הגבוהה והשחומה שלו, מביט ישר בעיניו החומות.
"ממש לא." מחה איתי, "אני רק..." הוא התנשף מתוסכל, והרגשתי איך הוא נאבק לא לגעת בי, אני מניח שאם לא היינו בחוץ, חשופים לעיניים סקרניות...
"אז מה אתה מציע?" התגריתי בו, "רוצה ללכת הביתה או להישאר איתי ולהמשיך לדבר?"
"להישאר, אבל רק לדבר שניר, אני רציני."
"גם אני." הבטחתי והולכתי אותו לחדר המדרגות, "מאוד רציני, אבל מותר לגעת, לא?" לחצתי על כפתור התאורה האוטומטי.
"רק מעל הבגדים." נכנע איתי, ולא התנגד כשאחזתי בכף ידו והובלתי אותו במעלה המדרגות לדירתי.
שוחחנו עוד קצת בישיבה על הספה. הוא פירט את התיאוריה שלו על איך צריכים להיראות חיי ההומו המצוי שלא לוקה בהומופוביה ממארת, והתוודה שהוא משתוקק לחיות חיים בורגניים מסודרים, ואפילו להיות אבא.
הקשבתי רוב קשב, הנהנתי בהסכמה, ואישרתי שהוא צודק ואני בעד, וכל אותו זמן זממתי מזימות. כדי להסב את נושא השיחה מהעתיד הרחוק להווה הקרוב חזרתי לעבר, ושאלתי למה הוא החליט להזמין אותי לדייט. התמלאתי שמחה כשהוא גילה לי שמצאתי חן בעיניו עוד בתחילת הסמסטר, ושהוא הבחין שאני מביט בו בעניין ובכל זאת התלבט והיסס לאורך כל הסמסטר איך לפעול. גם אחרי שראה אותי במועדון והיה בטוח כמעט לגמרי שגם אני הומו עדיין חשש, אבל פעל לבסוף מפני שבסמסטר הבא הוא מסיים את לימודיו באוניברסיטה, והוא הבין שזה יהיה עכשיו או לעולם לא, ולכן.... "אני חייב לשירותים." קם בבהילות, וסוף סוף זכה ליהנות מסלסילת הפוטפורי הריחנית שקניתי לכבודו. הוא יצא מהשירותים מפהק, ואמר שהוא נורא נורא עייף, אז מה דעתי... "נמשיך את השיחה מחר?"
"אין בעיות." חייכתי אליו בתמימות כוזבת, והדלקתי את הטלוויזיה, "רק חבל שתפסיד את השידור החוזר של 'חברים', זה הפרק של החתונה של רוס והבריטית הזו שנהרסת כי הוא אומר את השם של רייצ'ל במקום את השם שלה, אני מת על הפרק הזה." נשכבתי בנוחיות ומתחתי את רגלי הגרובות לאורך הספה.
"גם אני." צנח איתי לצידי, ולא מחה כשהתחלתי ללטף באיטיות את גבו ואחר כך את ירכו.
למותר לציין שלא ראינו את סוף הפרק. לא חשוב, שנינו כבר ראינו אותו קודם לפחות פעמיים. את הלילה סיימנו יחד במיטה שלי, ערומים וחבוקים, אם כי כמו שהבטחתי לא היה סקס מלא, ואף קונדום לא נשלף למרות ששנינו גמרנו באנחת רווחה לפני שנרדמנו בכפיות. 

3. דיסוננס
קמנו מאוחר מידי ובקושי היה לו זמן לשתות איתי כוס קפה לפני שברח החוצה, קפץ על האופנוע שלו ונעלם.
בצהרים הוא התקשר ושאל אם אני עסוק.
"כן, קצת, לא משהו חשוב במיוחד, אני מנסה לסיים את העבודה המנג'סת הזאת בסטטיסטיקה ולא מצליח, זה משעמם מידי, רוצה לקפוץ אלי?"
"כן, אבל חשוב יותר שתגמור את העבודה, תושיב את עצמך בכוח מול המחשב ואל תקום עד שתגיע לסוף."
"אוף!"                  
"אני יודע, אבל אין ברירה, אם תהיה חרוץ תקבל פרס."
"מבטיח?" התחנחנתי.
"מילה שלי, אני אתקשר שוב בשש בערב."
בשש בדיוק הוא התקשר ושאל אם הייתי חרוץ כמו שהבטחתי.
"כן, העבודה גמורה, ואפילו כרכתי אותה, מעכשיו אני רשמית בחופשת סמסטר, חבל שבסוף השבוע יש לי משמרת במסעדה."
"כן, אבל מצד שני יש עוד יומיים עד סוף השבוע, ונוכל להיות יחד, אם תרצה כמובן."
"אני רוצה, איפה ניפגש?"
"איפה אתה רוצה?"
"אצלי, הכנתי מרק נהדר, נאכל יחד ואחר כך נזרום."
הוא הגיע, אמר שלום, הוסיף חיבוק מאופק וקצר מידי, ואמר במין הבעת מתיחות שהדאיגה אותי שקודם הוא חייב לספר לי משהו.
"אבל קודם נאכל." נמלטתי למטבח, והתחלתי לבחוש את המרק.
הוא הלך אחרי בצייתנות, התיישב ליד השולחן והודיע לי שמה שקרה אתמול בלילה היה נחמד ונעים, אבל זה לא נחשב בעיניו לסקס אמיתי.
שמעתי את המשפט הזה לא פעם וזה אף פעם לא נגמר טוב. "אז למה זה נחשב, לסקס מזויף?" נפגעתי, הנחתי לפניו צלחת מהבילה והוספתי כף.
הוא חייך בנוקשות, וטבל את הכף במרק, "לא, בטח שלא, אני רק מתכוון... המרק ממש טעים שניר."
"רגע, יש גם קרוטונים, רוצה קצת?" שפכתי מעט קרוטונים לצלחתו.
"נהדר, ממש טוב!" פסק איתי אחרי שמילא את פיו בקרוטונים פריכים, "ומה אתך, למה אתה לא אוכל?"
"לא בא לי, איבדתי את התיאבון." התרסתי בפרצוף חמוץ.
"מה, בגללי?" היתמם איתי, "נו, אל תהיה כזה, בסך הכל רציתי להסביר לך ש... עזוב, בכלל לא הייתי צריך לפתוח את הפה, בוא נאכל ודי."
"תאכל, בבקשה, לי אין חשק."
"איך שאתה רוצה." ויתר איתי על הניסיון לפייס אותי והתרכז באכילה. אחרי שסיים ושיבח שוב את המרק, ואת הקרוטונים גם כן, הזיז את צלחתו הצידה, שלח את ידו לרוחב השולחן ואחז בכפי, "אל תתרגז ואל תכעס, יש משהו שאני חייב לספר לך ואני מבקש שתקשיב בשקט."
"אני מקשיב."
"או. קיי. אז ככה." הוא עשה הפסקה דרמאטית, עצם עיניים, נשם נשימה עמוקה, פקח את עיניו, והביט בי במבט רציני לפני שהכריז, שלדעתו סקס בלי חדירה הוא רק משחק מקדים.
"חבל מאוד, כי אני... אני מרגיש אחרת, ובכלל, איך זה יכול להיות משחק מקדים אם גמרת?"
"יש בזה משהו." התרכך איתי, ושמץ חיוך הבהב על פניו, "אתה לא מרגיש מוזר לדבר על דברים כאלה במטבח? אולי נעבור לספה?" הציע.
"בסדר." הסכמתי ופניתי לסלון והוא בעקבותיי, "אז מה דעתך על חדירה?" חזר לנושא השיחה אחרי שהתיישבנו אחד מול השני על הספה העתיקה של סבתא.
"מה דעתי? דעתי שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אין לי כלום נגד חדירה אצל אחרים, אבל אצלי זה עניין קצת בעייתי."
"בעייתי באיזה מובן? אני מבין שאתה לא אוהב את הקטע הזה, אז מה אתה כן מעדיף? כי מה שעשינו בלילה היה ממש כיף ובסדר אבל... אה..."
"אבל רק משחק מקדים."
"שניר." הוא נצמד אלי והניח יד על ברכי, "בבקשה, אל תתרגז, תן לי להסביר."
"קדימה, תסביר, מי מפריע לך?"
הוא נאנח, "יש דברים שקשה לי להגיד במילים." אמר, ליטף את פני והודיע לי שאני ממש חמוד, ואני נורא מוצא חן בעיניו, אבל הוא חושב שזה לא ילך בינינו.
"מה, בגלל הסקס?"
איתי הנהן ואמר שהוא מצטער מאוד, ולמרבה הפלא הוא נראה כאילו הוא באמת מתכוון לזה.
"בסדר." קמתי ועברתי לשבת על הכורסה ממול, "אתה צודק, מזל שגילינו את זה ישר מההתחלה, אתה רואה," הצלחתי לכבוש את הדמעות ולהעלות חיוך על פני, "אמרתי לך שלהכיר מישהו זה לא רק לדבר, זה גם לגעת, מזל שנכנסו למיטה וגילינו כבר בהתחלה שאנחנו לא באותו ראש, ואם אנחנו כבר מדברים אז תרשה לי להגיד לך..." העמדת הפנים הרגועה והשקולה שלי נהרסה בגלל שטף דמעות, ולא הצלחתי להמשיך לדבר. כדי לא להביך את שנינו נמלטתי לחדר השינה, טמנתי את פני הלוהטים בכרית וניסיתי להירגע.
להפתעתי הוא לא ניצל את ההזדמנות להסתלק אלא הלך אחרי, התיישב על המיטה, ליטף את כתפי ועורפי, אמר שהוא ממש מצטער, ושאל מה רציתי להגיד.
"רציתי להגיד שזה פשוט לא הוגן! זו לא אשמתי שאני לא יכול, ניסיתי המון פעמים, אבל אני פשוט לא מסוגל, זה לא נעים לי וזה כואב. אמרו לי שזה משהו נפשי, ואולי זה נכון, אבל זה עדיין כואב, הציעו לי גם ללכת על פאסיביים, אבל מה לעשות שאני תמיד נדלק על טיפוסים מסוקסים כמוך שרוצים רק לזיין ונעלבים כשאני אומר שאני לא מסוגל? ואם אני מציע שאני זה שיזיין אותם הם ממש מתרגזים, וחלק אפילו נזכרים פתאום שהם בעצם סטרייטים, או לפחות דו מיניים... ככה או ככה, בסוף אני נשאר עם הזין ביד."
"באמת?" שאל איתי, השתרע לצידי וצחק צחוק גדול.
"מה מצחיק?" הסתובבתי אליו, "ולמה אתה עדיין פה?"
"תנחש?" גיחך איתי ונישק אותי.
"אבל אמרת... חשבתי שאנחנו לא מתאימים?" התפלאתי, ובכל זאת החזרתי לו נשיקה וליטפתי את פניו בהנאה, "אתה בחור כל כך יפה." נאנחתי, "איך זה שאין לך חבר עדיין?"
"חיכיתי לך." השיב איתי תשובה מחממת לב, וצחק כשאמרתי לו להפסיק להתחנף.
"אתה יודע למה אין לי חבר ולמה, למרות שאני מתקרב לשלושים, לא היה לי אף פעם בן זוג?"
"לא, אני לא יודע, אבל אני יכול לנחש, אתה לבד כי אתה לא בנוי לקשר, זה התירוץ הכי מקובל."
"שטויות, אני לגמרי בנוי לקשר. אני נכסף לקשר, אני חולם עליו בלילות ומחפש אותו בימים." סתר איתי את דברי בבת צחוק ונראה מרוצה להפליא מעצמו.
"אז אולי כי אתה עדיין חוקר את המיניות שלך? שזה בהומואיות מנומסת, עוד לא גמרתי להשתרלל ולא בראש שלי להגביל את עצמי לגבר אחד."
הוא שב ונישק אותי, ואמר שחוש ההומור שלי זה עוד דבר שהוא אוהב אצלי מאוד.
"אני שמח לשמוע, אבל עדיין לא הבנתי למה אתה מתכוון."
"אני מתכוון לזה שלמרות שאני נראה אקטיבי, אני לא."
"באמת? אתה לא?"
"לא, ואל תשאל כמה פסיביים חמודים יצא לי לאכזב."
"ומה עם ורסיטליים?" הקשיתי.
"כן, ורסיטלים... שמעתי שיש גם כאלה, אבל אף פעם לא פגשתי אחד כזה, כנראה שכמו בי סקסואליים הם נדירים מאוד. אפילו אלה שאומרים בהתחלה שהם יכולים גם וגם מתאכזבים מאוד כשבסופו של דבר אני לא מצליח לספק להם זין."
"כן, גם לי יצא לשמוע כמה הערות די נבזיות בגלל שאני לא מוכן... מישהו עם ישבן סקסי במיוחד אמר לי שזו חוצפה מצד אוחצ'ה לייט שישן במיטה עם וילונות תחרה לא להסכים לשבת לו על הזין, אבל יש לי רושם שמה שבאמת עצבן אותו זה שאמרתי לו שיש לו תחת שדורש זין ורציתי... לא חשוב, בסוף הוא הסתלק בכעס גדול והכניס אותי לרשימה השחורה באטרף."
"יש לך פרופיל באטרף?"
"כן, אבל הקפאתי אותו עוד בתחילת הסמסטר. אני לא פעיל שם כבר מעל חצי שנה, למה, זה מפריע לך?"
"ברגע זה הדבר היחיד שמפריע לי זה ששנינו עדיין לבושים, בוא נראה איך אני ארגיש אחר כך." 

"מה שאני לא מבין זה איך יכול להיות שבחור שנראה כמוך, מסוקס עם קוביות בבטן, רוכב על אופנוע ונראה לגמרי סטרייט, ולא שאני מתלונן כי אתה לגמרי הטעם שלי, אבל מה נסגר אתך איתי? איך זה שאחד כמוך מתנהג ככה במיטה?"
"איך ככה?" חייך איתי בעצלתיים, ומשך אותי לכפיות.
"ההפך לגמרי מאיך שאתה מתנהג מחוץ למיטה, ושוב, שלא תבין אותי לא נכון, אני ממש מרוצה, אבל אני פשוט לא מבין את הדיסוננס הזה."
"דיסוננס." פרץ איתי בצחוק, "אחלה מילה, דיסוננס." נשך בעדינות את עורפי, אמר לי להפסיק לקשקש, ונרדם, ראשו מכביד את כתפי. 

"מה דעתך עליו? נכון שהוא ממש יפה?" התפארתי בפני מירי ידידתי, יודע שהיא תשמח על שסוף סוף מצאתי בן זוג שאוהב אותי כמו שאני אוהב אותו.
"הוא בחור יפה מאוד." הסכימה מירי, "אבל תגיד... אתה בטוח שהוא הומו כי... זאת אומרת... תמיד חשבתי שיש לי גיידאר מעולה, אבל בחיים לא הייתי מנחשת שאחד כמו איתי..."
"אני בטוח לגמרי." גיחכתי, "אני יודע שלא רואים עליו אבל הוא הומו ועוד איך, עד שלא תראי אותנו במיטה לא תאמיני עד כמה הוא הומו." קרצתי, גורם לה להסמיק.
"ומה אחותך חושבת עליו? הם נפגשו כבר?"
"בטח, יומיים אחרי שהיא חזרה לארץ עם בעלה נפגשנו כולנו אצל ההורים, וזו הייתה הצלחה גדולה. איתי כבר פגש את הורי והוא מסתדר אתם מצוין והוא ובעלה של הגר מצאו מיד שפה משותפת, גם האוכל היה טוב, הבאתי פשטידת ברוקולי מצוינת וגם עוגת גבינה וכולם ממש נהנו, היין שאיתי הביא היה מאוד מוצלח, כולם חוץ מהגר שתו ממנו ואמרו שהוא מעולה."
"הגר לא שתתה? למה?"
"כי היא בהיריון, והם החליטו לא לחזור לניו זיילנד, הם רוצים לגדל את הילד בארץ."
"וואלה? הוריך בטח מאושרים."
"לגמרי, יש רק בעיה אחת, אני צריך למכור את הדירה של סבתא."
"למה, בגלל הגר? אבל אתה אוהב את הדירה הזו... חשבתי שתקנה ממנה את החלק שלה ותמשיך לגור שם ולהיות שכן שלי."
"גם אני חשבתי, אבל מחיר הדירות בחיפה ממש עלה, ושנת הלימודים האחרונה עלתה לי המון כסף, לצערי אין לי די כסף לקנות את החלק של הגר, אבל מצד שני היה לי ראיון עבודה ממש מוצלח באזור התעשייה של יקנעם, וכנראה שאני אתחיל לעבוד שם ולכן..."
"לא, אל תגיד לי, אתה עוזב את חיפה?" הצטערה מירי.
"כן, אני חייב. נעשה נורא נורא יקר פה, ואיתי מצא בית ממש מקסים בקרית חרושת, בית עם גינה מקסימה ממש מול פארק העמקים, והכי טוב, הוא מתחיל לעבוד בזיכרון יעקוב שזה ממש קרוב ככה שהכל מסתדר לנו נהדר. בעוד שבועיים בערך נגמור לסדר הכל ואם הצבעי יסיים הכל כמו שהבטיח והחשמלאי יגמור את התאורה נעשה מסיבת חנוכת בית בסוף השבוע הבא ואת כמובן מוזמנת, אני מקווה שעד אז נוכל לקבל כבר את הגור שלנו."
"גור, איזה גור? של כלב?" קימטה מירי, חובבת החתולים המושבעת את מצחה בדאגה.
"כן." הנהנתי, "אני יודע שאת לא משתגעת על כלבים, אבל איתי נורא רוצה כלב, והוא חמוד נורא, קטן ורך כזה, ממש מותק, אנחנו מחכים עד שהוא יפסיק לינוק ואז ניקח אותו ו..." עברתי ללחישה, "אם הכל יסתדר לנו טוב ונראה שאנחנו מסתדרים ומסוגלים לנהל יחד משק בית ולגדל כלב אז אולי... בלי נדר... ובתנאי שהכל יסתדר עם העבודה והכל, נתחיל לעבוד על ילד."

חלק ב' ואחרון

אין תגובות:

פרסום תגובה