ב. מה נסגר אתך?

4. דשה

לא קל להיות חיובי, נבון, חרוץ, איש צוות משתף פעולה ומועיל במשך שמונה שעות ברציפות, אבל מה עוד אתה יכול לעשות כשאתה בתקופת מבחן בעבודה שאתה ממש רוצה להצליח בה?

עבדתי קשה כדי לעשות רושם טוב בעבודה החדשה, וכתוצאה מכך חזרתי מהעבודה עייף, מתוח, רעב ועצבני, ונדהמתי לגלות את סשה עומד במטבח שלי, ובוחש בסירים שהדיפו ריחות חורפיים כבדים.

"שניר, מה שלומך? איך אתה מרגיש? איך היה בעבודה?" חייך אלי במאור פנים.

"אני עייף." הודיתי, "מה אתה מבשל?"

"מרק גריסים וצלי עם תפוחי אדמה, ותראה, הוצאתי את האוסף שלך מהקופסה וסידרתי את כל הפילים בוויטרינה, מוצא חן בעיניך?"

"כן, נהדר, יפה מאוד מצידך, איפה איתי והכלב?"

"איתי ובלנקו הלכו לטיול קטן בפארק, אתה לא מתפלא מה אני עושה פה?"

צנחתי על הכסא, "האמת שכן, אבל אני בעיקר רעב, יש מצב לקבל קצת אוכל?"

"בטח, בשמחה." נחפז סשה להגיש לי צלחת מרק עם ריח רוסי דשן ומעורר תיאבון. התחלתי לאכול בעוד הוא מספר לי שתמיר נסע שוב לניו יורק, והוא יחזור רק בעוד שבועיים, ונורא קשה לו להיות לבד בדירה הקטנה והגועלית הזו בקריות, במיוחד עכשיו, כשנכנסו שכנים דתיים שכל הזמן מסתכלים עליו בעין עקומה ועושים לו פרצופים, ומתלוננים כל הזמן על הנביחות של דשה.

"דשה?" הפסקתי את שטף דיבורו, "מה זה דשה?"

ואז, כאילו שמעה שאנחנו מדברים עליה דהרה פנימה גורה שחרחורת, צמרירית באורח שובה לב, הסתערה באומץ על כף רגלי הנעולה נעל בית משובצת, תלשה אותה מעלי, אחזה בה בשיני חלב לבנות והחלה לנער אותה בעוז למעלה ולמטה משל ניסתה לשבור את מפרקתה.

"דשה!" נזעק סשה והחל לנזוף ברוסית בגורה שהתעלמה ממנו והמשיכה להתעלל בנעל הבית שלי.

הוא ניסה לקחת אותה ממנה, אבל אני עצרתי בעדו, "עזוב, תן לה לשחק." כרעתי על ברכי מול הגורה, מוקסם מעוז ליבה ומחינניותה, "איזה מותק, בת כמה היא?"

"בת חודש וחצי בערך, בקרוב נלך לעשות לה חיסונים." הסביר סשה, וניסה שוב לחלץ את נעל הבית הרצוצה שלי, "נו דשה, די, את קורעת לשניר את הנעל."

"עזוב, לא נורא, זו נעל ישנה שלא שווה הרבה. היא ממש קטנה, שישה שבועות זה עדיין תינוקת, למה היא לא עם אימא שלה?"

"לא יודע, מישהו זרק אותה לפני כמה ימים לקופסה והשאיר אותה מול השער של צער בעלי חיים, אבל דימה אמר שהיא קטנה מידי בשביל להיות שם ובגיל הזה הסיכוי היחיד שלה להישאר בחיים זה שמישהו ייקח אותה אליו הביתה, בגלל זה התנדבתי להיות המשפחת אומנה שלה עד שהיא תגדל קצת." פיו היפה השתפל בעצב, "תמיר נורא כעס עלי, הדירה שלנו קטנה מידי והבעל בית לא סובל כלבים, הבטחתי לו להיפטר ממנה עד שהוא יחזור, אבל נורא קשה למסור לאימוץ גורה כל כך צעירה, ועוד שחורה, אנשים מעדיפים כלבים לבנים, כמו בלנקו שלכם."

"באמת? איזה שטות! לא ידעתי שצבע של כלב חשוב לאנשים, לדעתי היא נהדרת ואני ממש אוהב את הצבע שלה, תראה, יש לה סינור קטן לבן על החזה וכתמים חומים מקסימים על הרגלים והפנים, ותראה איזה אוזניים מתוקות יש לה." מוללתי בעדינות את אוזני המשי השחורות והרכות שלה, "הנה דשה, קחי גם את הנעל השנייה, קדימה, תראי לה מה זה." עודדתי אותה, צוחק למראה נחישותה הרצחנית של היצורית הזעירה שתקפה את הנעל החפה מפשע כאילו היא האויבת הכי גרועה שלה.

"מה היא אוכלת ומי זה דימה?"

"היא אוכלת אוכל של גורים, ודימה זה המנהל של צער בעלי חיים בקריות, אני מתנדב שם פעמיים בשבוע, אחרי שהיא תגדל קצת ננסה למסור אותה לאימוץ, אני מקווה שנמצא לה בית טוב."

"ומה אם לא? ואיך יודעים מה זה בית טוב?"

"בית טוב זה בית של אנשים שאוהבים כלבים, ויש להם זמן ומקום בשבילם גם בבית ובעיקר בלב, ואם לא נמצא אז..." הוא נאנח, "יש עמותות שממיתות כלבים שאין להם מאמצים, אבל לא אצלנו, דימה מתנגד לזה למרות שלפעמים המצב די קשה, ולא תמיד יש לנו די כסף להאכיל את כולם. אתה מבין..." הוא התחיל להתרגש, "הבעיה שיש פשוט יותר מידי כלבים עזובים כי אנשים פשוט לא מבינים שחייבים לעקר ולסרס כלבים כי אחרת..."

"הנה, אתה שוב מתחיל סשה, די כבר עם הסירוס הזה, אין מצב שאני מסרס את הכלב הגזעי המדהים שלי שעלה לי כל כך הרבה כסף." נכנס איתי למטבח, ובלנקו המטונף הולך אחריו, משאיר טביעות רגליים מבוצצות על המרצפות.

"בלנקו!" צעקתי, "תראה מה עשית? מה קרה לו, למה הוא מלוכלך כל כך איתי?"

"לא נורא, אני אנקה." התנדב סשה, ורץ להביא דלי וסמרטוט בעוד איתי מסביר שליד הפארק הייתה שלולית ובלנקו הרי נורא אוהב מים ולכן...

בלילה, כשהיינו לבד במיטה, בלנקו ישן בסלסלה שלו בחדר הארונות, שאל איתי אם אני כועס בגלל שהוא הזמין את סשה והגורה שלו לשהות אצלנו. "הוא היה כל כך מסכן אחרי שתמיר נסע... הוא שונא להיות לבד בבית, והשכנים המגעילים שלו ממררים לו את החיים בגלל שהוא הומו, ועכשיו יש לו גם את הגורה הזו... הייתי חייב להזמין אותו."

"זה בסדר גמור, טוב עשית, נכון שדשה ממש מתוקה?"

"כן, בערך... בשביל כלבה לא גזעית היא די מתוקה, רק חבל שהיא שחורה."

"אז מה אם היא שחורה? מה זה משנה בכלל? לא חשבתי שאתה גזען איתי."

"מה גזען, איך אפשר להיות גזען עם כלבים?"

"עובדה שאפשר, ואני לא מבין מה זה משנה אם בלנקו היקר שלך גזעי או לא, הוא עדיין קופץ כמו דביל לכל שלולית ומחרבן בכל הבית."

"הוא רק גור, בקרוב הוא ילמד... ולמה אתה קורא לו בלנקו היקר שלי? הוא גם שלך, לא?"

"לא, הוא רק שלך. אין מצב שהייתי משלם אלפי שקלים על כלב כשיש כל כך הרבה כלבים שצריכים בית בעמותות צער בעלי חיים, כלבים שאפשר לקבל חינם."

"לא חינם, צריך לשלם עליהם כסף לעמותות."

"הכסף הוא תמורת החיסונים והעיקור או הסירוס שחייבים לעשות לכל כלב, למעשה, דרך העמותה זה יוצא יותר זול, שלא לדבר שאתה עושה מצווה כשאתה לוקח כלב מעמותה."

"אני לא בעניין של מצוות, אני בעניין של להשקיע בכלב, לאלף אותו ולאהוב אותו, ואם הוא לא גזעי אז מה הטעם בכל המאמץ?"

"אני לא מאמין שאתה חושב ככה!" התפרצתי, זועם, "מה, אם הוא לא גזעי אז הוא לא מספיק טוב בשבילך? דשה הרבה יותר חכמה ומתוקה ובעלת אופי מאשר הבלנקו הגזעי שלך!"

"ואוו..." נדהם איתי, "נדמה לי שמישהו פה מאוהב." גיחך, לא מוטרד מההתנפלות שלי עליו.

"ומה אם כן? זה מפריע לך?"

"לא, מה שמפריע לי זה שהחבר האהוב שלי צועק עלי, ועוד בגלל כלב." אמר איתי בקול מאופק ששמעתי בו רק שמץ נזיפה, אבל בעיקר עצב.

"אני לא צועק עליך, אני רק מביע את דעתי, ודעתי שאני רוצה לאמץ את דשה."

"אבל היא של סשה."

"הוא רק המשפחת אומנה שלה, היא מיועדת לאימוץ, ואני רוצה לאמץ אותה."

"ומה עם בלנקו, מה אתה מציע לעשות איתו?"

"שום דבר מיוחד, תעשה איתו מה שאתה רוצה, אבל אני ממליץ לך לשמור טוב על הדיאטה שלו כי הוא זללן נוראי, ולא בריא לו להשמין."

"לאף אחד לא בריא להשמין." צבט איתי את מותני.

"אתה רוצה להגיד שאני שמן?" התעצבנתי, והתיישבתי במיטה, כועס. "בסדר, אולי אני שמן, אבל לפחות אני לא גזען." הטחתי, וניסיתי לקום.

איתי פרץ בצחוק, הדף אותי לאחור והחל לנשק את בטני, יורד לאט לעבר אברי, "אתה שמן בדיוק כמו שאני גזען." גיחך, ומילא את פיו בזין שלי שעל כורחי החל להזדקף בתוך פיו החם.

אחרי הסקס הייתי הרבה יותר רגוע, ואפילו התנצלתי על התוקפנות שלי.

"זה בסדר, אני מבין, זו תקופה לא קלה בשבילך, המון שינויים ואתגרים חדשים, גם בית חדש וגם העבודה החדשה, איך הולך לך שם דרך אגב?"

"בסדר, אני חושב, אבל אני מנסה לעשות את העבודה כמו שצריך, וגם להשאיר עליהם רושם טוב, וזה לא קל לי."

"תגיד, הם יודעים עליך? אני מתכוון, הם יודעים שאתה הומו?"

"אהה... הם... אני לא יודע, אני חושב שלא, זאת אומרת, לא אמרתי שכן, אבל גם לא אמרתי שלא."

"אבל שניר..." הוא הביט בי, מאוכזב, "ברור לך שאם לא אמרת שכן אז הם מניחים שאתה לא? בקיצור, אתה שוב בארון."

"יכול להיות, אבל למה אני חייב להם דין וחשבון? ואל תשכח שאני עדיין בתקופת ניסיון, אם אני אספר שאני הומו ישר על ההתחלה אז..."

"אז מה?" סירב איתי להבין.

"תראה איתי, תבין... אני מאוד מעוניין בעבודה הזו, זו חברה טובה ולא רק שהמשכורת ממש בסדר גם העבודה מאוד לטעמי, וגם החבר'ה שם ממש נחמדים ובאים לקראתי... אני מרגיש שהם מחבבים אותי, וגם זה חשוב, נכון?"

"כן, זה חשוב." הסכים איתי בקול מסויג, "אבל..."

"רגע, תן לי לסיים, תסכים איתי שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאני לא אעבוד, וזה שיש להם הסעה ואני מגיע תוך עשרים דקות לעבודה בלי לעמוד בפקקים, ואני לא צריך רכב כדי להגיע זה גם משמעותי, נכון?"

"כן, זה גם שיקול חשוב, אבל..."

"אז הם לא יודעים עם מי אני ישן בלילה, אז מה? למה זה צריך להפריע לי, או להם, או לך?"

"לא יודע, אבל עובדה שזה מפריע לך, אני לא יודע אם שמת לב, אבל אתה נורא לחוץ מאז שאתה עובד שם, לא ראיתי אותך לחוץ כל כך אפילו כשאחותך התאשפזה בבית חולים עם דימום וכמעט איבדה את התינוק, ונשארת רגוע אפילו כשקלטת שתמיר הוא האקס שלי, ואגב, רציתי שתדע שהגבת כמו גדול כשגילית את זה באמצע המסיבה, אני ממש מודה לך שלא עשית לי סצנה כשהוא נישק אותי."

"זו הייתה רק נשיקה תמימה על הלחי, למה, אתה היית מגיב אחרת אם איזה אקס מהעבר היה נותן לי נשיקה על הלחי?"

"אני חושב שכן, אני חושב שהייתי מתעצבן ומקנא גם אם זה היה קורה בנסיבות כאלה, ואגב, אם מדברים על קנאה, מחקת כבר את הפרופיל שלך באטרף?"

"לא, ניסיתי אבל מסתבר ששכחתי את הסיסמא."

"אבל אמרת שרשמת אותה ביומן שלך."

"נכון, אבל איכשהו, בכל הבלגן של המעבר, היומן הלך לאיבוד. רציתי לבקש מאחותי לחפש אותו, אבל אני לא הולך לבלבל לה את המוח בגלל איזה יומן ישן בזמן שהיא בשמירת היריון." הסתובבתי ונשכבתי עליו, "אני סומך עליך לגמרי איתי, ואני יודע שאתה לא טיפוס שבוגד." מסגרתי את פניו היפות בכפות ידי והבטתי הישר בעיניו. "למה אתה לא סומך עלי?"

הוא כרך את זרועותיו סביבי והידק אותי אליו, "אני סומך עליך, אבל אני עדיין חושב שאתה צריך לספר בעבודה שאתה הומו. תרגיש פחות מתוח אחרי שתצא מהארון."

"אני אעשה את זה, מבטיח, אבל רק אחרי שאני אסיים את תקופת הניסיון, ברגע שאני חותם אתם על חוזה אני מספר, נשבע לך."

"בסדר, ועכשיו ברצינות ובלי כל השטויות האלה על גזענות, אתה באמת רוצה את הגורה השחורה הזו?"

"כן, בין כה וכה יש לנו כלב אחד, אז שיהיו שניים, מה זה כבר משנה?"

"ובאמת תעקר אותה? כי אני לא חושב שאני אסרס את בלנקו."

"בטח, ברגע שהיא תהיה גדולה מספיק, אבל בלי שום קשר אליה לדעתי גם אתה צריך לסרס את בלנקו."

"אני אחשוב על זה, בסדר?"

"בסדר." הוא נישק אותי ונכרך סביבי בכפיות, "אני אוהב אותך חמוד, אתה בטוח שסשה לא מפריע לך?"

"בטוח. הוא מותק והוא מבשל נהדר, ואני הרבה יותר רגוע כשיש מישהו עם הכלבים כשאנחנו בעבודה, אגב, איך זה שהוא לא עובד?"

"הוא עובד מהבית, משהו בתרגום מרוסית לאסטונית, או ההפך, לא זוכר כבר, נתתי לו את החדר אורחים בקומת הקרקע."

"אוי, אבל נורא קר שם, נתת לו שמיכה חמה?"

"כן, אל תדאג, הוא רוסי, הוא רגיל לקור, וחוץ מזה דשה ישנה איתו במיטה ומחממת אותו. לילה טוב חמוד."

"לילה טוב איתי."

5. תעשה לי ילד

החודשים הראשונים של ההכרות שלנו היו מאוד אינטנסיביים. תוך כדי ההנאה ממנעמי האהבה החדשה שהפציעה בחיי בצורה כל כך מפתיעה עמלתי במרץ על סיום החובות לתואר ועל מציאת עבודה. אחר כך גם אחותי חזרה לארץ והפתיעה עם ההיריון שלה ובנוסף לכל גם הייתי צריך לחשוב על מקום מגורים חדש. בין כל הבעיות הללו הייתי עסוק מכדי להבחין שאיתי אמנם בחור רהוט ומעניין ושיש לו דעות מרתקות על כל דבר בעולם, והוא תמיד מוכן לדבר ולחפור על כל דבר תחת השמש, אבל למעשה הוא מספר לי מעט מאוד על עצמו.

כל מה שידעתי עליו זה שהוא לא בקשר עם משפחתו השמרנית שלא אהבה את היציאה שלו מהארון, ושהוא מחזיק מאוד מהאקס שלו תמיר, ולמרות שהם כבר לא יחד, חשוב לו מאוד להיות איתו בקשר.

כמה שבועות אחרי שהפכנו לזוג תמיר מצא זמן לפגוש גם אותי והופתעתי לראות עד כמה איתי מתוח לפני הפגישה. הוא טרח לוודא שאני לבוש יפה, שהחלפתי לחולצה נקייה ושאני מסופר ומגולח.

בדרך לדירה של סשה ותמיר קנטרתי אותו שיש לו מזל שאני לא קנאי והוא ניסה לחייך אבל ראיתי שהוא לא משועשע באמת, וגם אני נעשיתי מתוח. מזל שסשה נכח בפגישה גם כן, מפזר את המתח בחיוכים נעימים, פטפוטים משעשעים ועוגות ועוגיות שאפה במו ידיו.

על כורחי התרשמתי מתמיר שבניגוד לאיתי ולסשה גבוהי הקומה היה גבר ממוצע קומה, אבל בעל כריזמה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא ניחן בפנים רחבות גבריות של זכר אלפא, שער סמיך קצוץ, מאפיר מעט ברקות, קמטי צחוק סקסיים סביב עיני פלדה אפורות, והילת ביטחון עצמי שנסמך על גוף מוצק ושרירי וחשבון בנק תפוח של איש עסקים מצליח.

קצת הרגיז אותי לראות איך סשה יפה התואר והצעיר ממנו בהרבה מכרכר סביבו בחרדת קודש. מצד שני מה זה היה עסקי? תמיר התייחס אל בן זוגו בחיבה אבהית משהו וכנראה שהפרש הגילים הגדול ביניהם לא הפריע לסשה להיות מאוהב בו עד כלות, אז מי אני שאגיד משהו?

נכון, תמיר סירב להתפעל מקסמיה של דשה הנהדרת שלי ולא הסכים לגדל אותה ולמרות תשוקתו של סשה לכלב משלו גזר עליו חיים נטולי כלבים, אבל זה לא היה ענייני, לא כולם חייבים לאהוב כלבים, ואם סשה המאוהב התפשר וויתר על כלב זו הבעיה שלו.

"אז למה אתה ותמיר לא נשארתם יחד?" הקשיתי אחרי שהתאפקתי ולא עשיתי סצנה כשהם התחבקו בחמימות מופרזת לטעמי במסיבת חנוכת הבית שלנו, מתעלמים מהנוכחות שלי ושל שאר האורחים, וגם של סשה המתוק שפניו התכרכמו בעצב למראה הפגישה הנרגשת בין השניים.

"כי זה לא התאים, אחרי כמה שבועות יחד החלטנו שעדיף שנישאר רק ידידים." התחמק איתי מתשובה ישירה. הוא תמיד עשה את זה, לכאורה היה גלוי לב ולא הסתיר אף פרט בחייו, אבל עם הזמן הבחנתי שהפתיחות שהפגין נגעה בעיקר לדעותיו ולהשקפותיו, לא לחיי הרגש שלו. הוא דיבר ברהיטות ובהתלהבות על פוליטיקה, אמנות, אוכל וכלכלה, והיה בקיא בפרטי הפרטים של ההיסטוריה של הקהילה ההומואית בעולם בכלל, ובתל אביב בפרט, אבל כשזה נגע לחייו האישיים היו לו סודות קטנים משלו, כמו לכל אחד.

לקח לי די הרבה זמן לגלות שהוא השלים עם ההומואיות שלו בגיל מאחור יחסית, ורק אחרי הצבא - שהוא בילה כמובן ביחידה קרבית מהוללת, צנח, ירה והסתער, ואפילו נפצע קלות במלחמת לבנון השנייה - הוא העז לצאת מהארון, קודם בפני עצמו, ואחר כך, ורק אחרי שתמיר חנך אותו כמו שהוא הסביר בשמץ מבוכה, הוא הבין...

"הבנת מה, שאתה נושך כריות?" גיחכתי בעליצות של אחד שידע שהוא הומו עוד בבית ספר יסודי, ואף פעם לא יצא מהארון כי מעולם לא נכנס לתוכו.

"די, טיפש. אני שונא את הביטוי הזה." התרעם איתי, וחבט על ראשי בכרית, אבל אחרי מאבק סוער שעבר מהמיטה לשטיח, ומשם חזרה למיטה, הוא נכנע לבסוף והודה שכן, זה נכון ומזל שתמיר...

"אבל היום אנחנו רק חברים טובים." נחפז לסייג, "אני מקווה שזה לא מפריע לך?"

"ממש לא, הוא נראה לי אחלה בן אדם, ואת סשה אני ממש אוהב. תגיד, בן כמה הוא? תמיר אני מתכוון, לא סשה."

"בן ארבעים ושתיים, וסשה בן עשרים וחמש, ואם יש לך בעיה עם זה..."

"למה שתהיה לי? אם זה בסדר מבחינת סשה אז זה בסדר גם מבחינתי, למרות שאני לא הייתי מוותר על הכלב שלי למען אף אחד."

"מה, גם לא למעני?"

"לא, למה, אתה היית מוותר על השמנצ'יק הגזעי שלך למעני?"

"בלנקו לא שמנצ'יק, הוא רחב, וחוץ מזה הוא של שנינו, לא רק שלי."

"ודשה, של מי היא?"

איתי נאנח, "של שנינו." אמר באי רצון, "אבל..."

"אבל מה? למה אתה לא מודה שהיא מקסימה?"

"לא יודע, אולי כי היא אכלה לי את הכרית והרסה לי את האוזניות?" התרעם איתי.

"אבל היא לא נגעה לך בנעלי בית, וגם על האוזניות היא ריחמה, רק נגסה קצת בחוט, ולפחות היא קלטה כבר שצריך לחרבן רק על העיתון שפרשתי לה בשירותים, אבל הבלנקו המיוחס שלך..."

"נו, די, אז הוא איטי קצת בעניין הזה, בסוף הוא ילמד." נחפז איתי להגן על חביבו השמנמן, "תגיד, גם כשיהיו לנו ילדים תדבר עליהם בביקורתיות כזו?"

"ילדים?" נבהלתי, "אתה לא ממהר קצת איתי? אנחנו עוד לא שנה יחד, וילדים זה לא כלבים, ילדים זה... זה לכל החיים, וזה יקר, וזה... אנחנו לא צעירים מידי להיות הורים?"

"אנחנו כבר כמעט בני שלושים, אתה רוצה להיות אבא קשיש שלא יכול לשחק עם הילד?"

"טוב, בסדר, אבל בוא נתחיל עם ילד אחד, ואחר כך נראה, טוב?"

"ומה אם יצאו לנו תאומים, מה תעשה אז?"

"לא יודע, אברח מהבית? אבל ברצינות איתי, ילדים זה המון כסף, בעיקר אם הולכים על פונדקאות ו..."

"ומה אם לא? מה אם נעשה את זה בדרך הטבעית?"

"טבעית? אתה מתכוון עם אישה? אתה לא רציני, נכון?"

"רציני לגמרי, חשבתי על זה המון והחלטתי שילד צריך אימא, ועדיף להביא ילד עם אישה שתלד אותו ותטפל בו יחד איתנו."

"רגע, רגע, לפני שהיא יולדת ומטפלת היא צריכה להיות בהיריון, ואתה יודע מה צריך לעשות בשביל זה? אז... אתה יודע, נכון איתי?"

"נו, באמת, תפסיק כבר, בשביל זה המציאו את הדבר הזה שנקרא הפריה מלאכותית."

"האמת שלא בשביל זה, אבל כן, זה פיתרון סביר למרות ש..." שקעתי במחשבות, הרעיון של אישה שתגדל אתנו את הילד שלה היה סביר בעיני יותר מאשר אם פונדקאית שתלד, ואחר כך תיתן לנו את הילד ותצא מהתמונה, משאירה אותנו להתמודד עם לילות ללא שינה, חיתולים מסריחים, טיפת חלב, שיניים בוקעות, כאבי בטן, מוצצים ורופאי ילדים שיסתכלו עלינו בפליאה וישאלו בחשדנות איפה האימא של הילד?

"כן, עדיף בהחלט שתהיה אימא בתמונה, אבל איתי, צריך למצוא מישהי ששנינו נסתדר איתה, וצריך להחליט מי מאיתנו אה... עם מי מאיתנו... מי יהיה האבא הגנטי, וכדאי לעשות הסכם אצל עורך דין ו... אתה יודע, באמת כדאי שנתחיל לטפל בזה כבר עכשיו כי זה יכול לקחת די הרבה זמן."

"נכון." הסכים איתי, והוסיף שמצד שני אסור להיות פזיז כי החיפזון מהשטן, אבל הוא שמח שאני מסכים איתו ושמח שיש לו אותי כי לבד לא היה לו אומץ. "אתה איתי בקטע הזה, נכון שניר?"

"לגמרי." הסכמתי, "ממחר נתחיל לחפש אימא מתאימה, מה דעתך, נפרסם מודעה או שנישאר דיסקרטיים ונשאל חברים ומכרים?"

"למעשה כבר יש מישהי..." הוא היסס קצת לפני שגילה לי שלתמיר יש בת דודה רווקה, בת רבע לארבעים שמאוד רוצה ילד ו...

"מה הבעיה איתה? למה היא לא התחתנה?"

"אין לה שום בעיה, היא בחורה מאוד מוצלחת, אבל היא בזבזה את השנים הכי טובות שלה על איזה אפס נשוי אחד שמשך אותה שנים באף, הבטיח לה הבטחות, ובסוף עזב גם אותה וגם את אשתו בשביל איזה צעירונת בת עשרים וחמש."

"עצוב, גברים יכולים להיות כאלה נבזיים." נאנחתי.

"נכון." הסכים איתי בעליצות, והמשיך להסביר, "בגלל העבר הדפוק שלה המסכנה החליטה לוותר על זוגיות, אבל לא על אימהות, ולמזלנו היא קרובה מאוד לתמיר כי הוא תמך בה נפשית אחרי שהיא נפרדה מהנשוי שלה, וכשהיא שאלה אותו על בנק הזרע הוא הציע לה אותי במקום זרע של איזה אלמוני, ולהפתעתו היא דווקא התלהבה מהרעיון, אבל היא רוצה כמובן לפגוש אותנו ושנחתום על חוזה והכל."

"אבל היא רוצה רק את הזרע שלך." חידדתי את העניין.

"אני עוד לא יודע, נצטרך להיפגש איתה כדי להבהיר הכל, יכול להיות שלמרות מה שתמיר מספר היא כל כך אנטיפטית ומכוערת עד שלא נרצה שום עסק איתה." הסתייג איתי בזהירות.  

"טוב, היא ממש לא אנטיפתית, ובהחלט לא מכוערת."  דיווחתי למירי אחרי הפגישה הראשונה עם חגית, "לדעתי, אם היא באמת תרצה, היא תוכל להתחתן אפילו בגילה, היא אישה נאה מאוד, משכילה מאוד, ועובדת בעבודה ממש שווה."

"מה המצב הכלכלי שלה?" הסתקרנה מירי המעשית.

"לא שאלתי, אבל הבנתי שגם היא וגם תמיר באים ממשפחות מבוססות מאוד, יש לה דירה משלה ומכונית חדשה, והיא הגיעה לבושה בבגדים יקרים ונאים מאוד. יש לה טעם מעולה והיא אישה מאוד מרשימה, נעימה והגיונית, ומאחר והיא גם עורכת דין כל עניין החוזה לא יעלה לנו כסף, איתי ממש מתלהב ממנה."

"בטח שהוא מתלהב, אם הוא יעשה איתה ילד הוא יהפוך לקרוב משפחה של תמיר הנערץ שלו." הדהימה אותי מירי באבחנה מרושעת, אם כי במחשבה שנייה, נכונה.

"את רצינית? את באמת חושבת... לא, את טועה מירי, זה רעיון טיפשי, תמיר ואיתי רק חברים טובים, זה הכל, הרי גם אני וסשה... הוא ממש מותק, ברגע שהוא שמע על הרעיון הזה הוא כמעט בכה מרוב התרגשות, ומיד אמר שהוא מתנדב להיות דוד של כבוד ושמרטף ראשי של התינוק שייוולד."

"סשה חמוד אמיתי." הסכימה מירי בחמימות, "אם אני אגיע למצב של חגית ולא אמצא בעל עד גיל ארבעים אני אציע לו לעשות לי ילד."

"תציעי לסשה?" הופתעתי, ואפילו חשתי נבגד מעט, "למה דווקא לסשה? ומה אני, עז?"

"חלילה שניר, אתה החבר הכי טוב שלי מאמי." ליטפה מירי את ידי ברוך, "אבל סשה כל כך יפה, ויש לו עיניים כחולות מדהימות ושערות בלונדיניות חלקות כל כך, כזה תינוק בדיוק אני רוצה."

"ומה אם התינוק יקבל את העיניים השחורות שלך ואת השער ליפה שלך, ויהיה אוחצ'ה כמו סשה? המסכן יצטרך להשקיע הון בעשיית פאן."

"אוף, רשע אחד." צחקה מירי, וצבטה את לחיי, "יש לי עוד עשר שנים עד שאני אהיה בת ארבעים, עד אז אני בטח כבר אהיה אימא לשלושה."

"אמן, מהפה שלך לאוזניים של אלוהים." איחלתי לה וחייכתי, ובכל זאת, כשהלכתי הביתה, הרגשתי קצת עלבון - למה אף אחת לא רוצה לעשות גם איתי ילד?

6. הסימפוניה הפתטית

"אני לא יודעת..." קמטה מירי את מצחה בדאגה, "משהו בה ממש לא נראה לי, אני במקומך הייתי תופסת ממנה מרחק."

"באמת? אבל מירי, ראית אותה, את לא חושבת שהיא ממש..."

"כן, היא אישה מרשימה." הסכימה מירי, "והנעלים שהיא נעלה... למות עליהן, אני בטוחה שהן עלו יותר מהמשכורת החודשית שלי, אבל בכל זאת... טוב, עזוב, מה החלטתם, מי מכם תורם לה זרע?"

"איתי, אבל ברור שגם אני, כבן זוגו, אהיה שותף לגידול שלו, או שלה, או שלהם, אם יהיו תאומים."

"יופי." החמיצה מירי פנים, "ומה עם תמיר, איפה הוא בכלל, לאן הוא נעלם בזמן האחרון?"

"הוא עובד הרבה בחו"ל, החברה שהוא מנהל קיבלה חוזה חשוב מאוד בגיאורגיה, או בהונגריה? לא זוכר כבר, אבל הוא צריך להיות המון באירופה, ובגלל זה סשה גר בינתיים אצלנו."

"זה לא מפריע לך?" חקרה מירי.

"ממש לא, מאוד נוח לי שהוא גר אצלנו, הוא עוזר לי המון עם הכלבים ועם הבית, אבל זה רק זמני, אחרי שהפרויקט באירופה ייגמר תמיר יחזור לארץ, ואולי, אם נצליח לשכנע אותו, הוא יסכים לשכור לשניהם בית בקרית חרושת, למזלי סשה אוהב מאוד את האזור שלנו כי מאז שאיתי מתעסק עם כל העניין הזה של ההפריה הוא מבלה המון זמן עם חגית ובלעדיו הייתי די לבד."

"באמת? מה יש לו לבלות אתה כל כך הרבה?"

"טוב, תראי, הם עושים כל מיני בדיקות רפואיות מקדימות, והיא עובדת הרבה על הכושר הגופני שלה כדי להתכונן ללידה, זה לא צחוק להיות בהיריון בגילה, וכמובן שאיתי עוזר לה ותומך בה."

"ואין לך בעיה עם זה?"

"ממש לא." הצהרתי בתוקף, "אני תומך בו לגמרי בקטע הזה ו... תגידי, למה אמרת שכדאי שאני אתרחק ממנה, מחגית אני מתכוון?"

"לא יודעת." הסבה מירי את מבטה בצורה מתחמקת שרמזה לי שהיא בהחלט כן יודעת, אבל לא נוח לה לדבר על זה.

"מירי!" הרמתי את קולי בטון נוזף, "זה אני, שניר, אל תנסי לספר לי סיפורים, מה הבעיה שלך עם חגית?"

מירי עיקמה את פיה במיאוס, "לא יודעת, האמת שאין לי שום סיבה הגיונית, רק תחושת בטן, אבל משהו בה, ובחיבור המשונה הזה בינה לתמיר לא מוצא חן בעיני, גם לי יש בני דודים ואנחנו מאוד אוהבים אבל לא ככה... וחוץ מזה היא פשוט כל כך מתוקתקת ומוצלחת ובסדר כזו... אני ממש לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה לא טובה בקשר אליה, וכל הסיפור המשונה הזה על גבר נשוי שהיא הייתה מאוהבת בו שנים... תודה שיש בזה משהו דפוק קצת."

"כן, אבל...." ניסיתי למחות, אבל לא הספקתי. היא העיפה מבט בשעונה, אמרה שכבר נורא מאוחר, והיא ממהרת, "נדבר אחר כך." הבטיחה, וטסה לה לדרכה, משאירה אותי שוב בודד.

זה קרה לי לעיתים קרובות מידי מאז שאיתי התחיל עם הפרויקט הזה של האבהות, מזל שסשה גר אצלנו ואירח לי לחברה. גיליתי שהוא לא רק אוחצ'ה חמודה אלא גם בחור משכיל ותרבותי ובזכותו למדתי הרבה על ציור ובישול ועל מוזיקה קלאסית ובעיקר על צ'ייקובסקי - המלחין החביב עליו שהשמועות גרסו שהוא היה הומו בארון וסבל מאוד בגלל הנטייה שלו. רשמית הוא מת כשנדבק בחולירע בגלל ששתה מים לא נקיים, אבל סשה האמין שצדקו החוקרים שטענו שהוא שתה את המים האלה בכוונה כי לא רצה לחיות יותר. בזכותו של סשה שהיו לו דיסקים של כל יצירותיו של צ'ייקובסקי למדתי להעריץ את גאונותו, ובעיקר חיבבנו שנינו את הסימפוניה השישית שלו – הסימפוניה הפתטית שהוא השקיע בה את כל נשמתו. 

להפתעתי גיליתי שעניין ההפריה המלאכותית הוא לא פשוט כל כך כמו שחושבים, שלושה ניסיונות כבר נכשלו למרבה הצער, ובכל פעם שקיבלנו תשובה שלילית חגית הייתה בוכה ונעשית מדוכדכת, ואיתי היה מבלה אצלה כמה ימים בניסיון לרומם את מצב רוחה, וכמובן שגם תמיר היה מתקשר המון, וכשהיה מגיע לארץ הוא גם בא לבקר, איכשהו נוצר מצב ששלושתם בילו הרבה זמן יחד, רחוק ממני ומסשה ומהכלבים שחגית תיעבה בכל ליבה וטענה שהם גורמים לה להתקפי אסטמה.

מה שהכי הרגיז אותי זה שכל פעם לפני ההפריה איתי היה מתנזר מסקס במשך שלושה ימים כדי שהזרע שלו יהיה חזק יותר, ובפעם הרביעית הוא הגדיל לעשות והכריז על צום סקס שבוע לפני ההפריה, וכדי שלא יכשל חלילה התעקש לישון בחדר נפרד... מפה לשם יצא שכבר כמה חודשים לא עשינו יותר מידי סקס, ולאט לאט התחלתי לאבד את הסבלנות לכל העניין הזה. מזל שבפעם הרביעית בדיקת הדם יצאה חיובית, ובשלהי הקיץ, כמה שבועות לפני שמלאו לה ארבעים, חגית נכנסה סוף סוף להיריון עם תאומים.

חשבתי שזהו, מעכשיו נוכל לחזור לשגרה, אבל טעיתי בגדול. מרוב חרדה לשלומו של ההיריון היקר שלה חגית הכניסה את עצמה לשמירת היריון, רק ליתר ביטחון כמו שאמרה, ומרגע זה הפך איתי למשרת הפרטי שלה ובילה יותר זמן בדירתה בחיפה מאשר איתי.

למרבה המזל בסוף השליש הראשון של הריונה תמיר חזר סופית לארץ, ונסע הרבה פחות לחו"ל לטפל בעסקיו, אבל במקום לשכור בית חדש בשבילו ובשביל סשה הוא הודיע לסשה שהם בפסק זמן ועבר לגור אצל חגית.

"מה זאת אומרת פסק זמן?" התמלאתי דאגה, "אז אתם יחד או לא?"

"לא יודע." התייפח סשה, והסתגר בחדרו.

"אל תתערב." יעץ לי איתי, "זה לא העסק שלנו."

"אתה חושב שהם יחזרו?"

"לא, לדעתי לתמיר נמאס מהילד, ואני לא מתפלא, גם ככה הם היו יחד המון זמן, יחסית לתמיר זאת אומרת, אני למשל החזקתי אצלו הרבה פחות זמן."

"סשה המסכן, הוא לוקח את זה ממש קשה."

"לא נורא, הוא צעיר ויפה, הוא יתגבר, טוב, תשמע, אני מצטער, אבל אני חייב לרוץ, חגית ביקשה שאני אביא לה את התוספי מזון האלה עוד הערב, ביי." אמר איתי ופרח לדרכו, משאיר אותי להתמודד לבד את שברון הלב של סשה.

דפקתי על הדלת, והתחננתי שיפתח וידבר איתי, אבל סשה סירב, הוא העדיף לשמוע את צ'ייקובסקי, והסכים לפתוח רק למען דשה שהתעלמה מכך שאני בעליה החוקי והמשיכה לאהוב את סשה בכל ליבה, ישנה איתו בלילה והלכה אחריו לכל מקום. גם בלנקו של איתי התייחס אליו באדישות מנומסת בלבד, והפנה את כל רגשותיו כלפי, ציית רק לי והתעקש לישון בחדר השינה שלנו בצד המיטה שלי, וכשאיתי לא היה נהג בלנקו להתגנב באישון לילה למיטה שלנו, ולישון בצד של איתי. היה נעים לישון לצידו בלילות החורף הקרים, כשאיתי זנח אותי לטובת חגית וההיריון המתפתח שלה.

"אבל אם תמיר גר אצלה אז למה גם אתה צריך להיות שם כל כך הרבה?" התלוננתי.

"כי אלו הילדים שלי שגדלים לה בבטן, לא של תמיר."

"כן, אבל... אני מתגעגע אליך איתי." חיבקתי אותו בניסיון לפתות אותו להישאר הלילה בבית.

הוא הסכים לסקס חפוז, אבל מיד אחר כך קם ונסע, וכשמחיתי נזף בי לא להיות הומואית נדבקת כזו.

אחרי כמה שבועות של דיכאון החליט סשה שדי, נמאס לו מהפסק זמן הלא מוגדר הזה, ושהוא נוסע לחיפה לדבר עם תמיר פנים אל פנים.

הפצרתי בו להתקשר קודם ולתאם פגישה, אבל הוא סירב. "אם אני אתקשר הוא שוב יתחמק, אני חייב לתפוס אותו לא מוכן ולשמוע ממנו תשובה ברורה."

חשבתי שההתנהגות של תמיר היא תשובה ברורה מספיק, אבל סשה הרגיש צורך לשמוע מילים מפורשות, ולכן קם מוקדם, התלבש יפה, אסף את שערו הבהיר בקוקו ונסע לחיפה.

במשך היום ניסיתי להתקשר אליו מהעבודה שוב ושוב אך לשווא, לא הייתה תשובה. חזרתי אחרי הצהרים מהעבודה וכבר ברחוב שמעתי את הנביחות הלחוצות של בלנקו. רצתי מהר הביתה ומצאתי את בלנקו עומד מול דלת המוסך הסגורה ונובח בהיסטריה. המוסך שלנו סגור בדלת חשמלית נגללת, ואחרי שהצלחתי להשתיק את הכלב והצמדתי את אוזני לדלת שמעתי את המנוע של המכונית עובד, ונתקפתי בחילה מרוב פחד. ביד רוטטת לחצתי על הכפתור שפתח את הדלת והתחלתי להשתעל בגלל הריח הנוראי.

חוקרי המשטרה שהזעקתי מיד אחרי שטלפנתי למגן דוד אדום גילו שהמכונית שלנו הייתה סגורה לגמרי. סשה השאיר פתח קטן רק בחלון הימני הצדדי כדי להניח לצינור ההשקיה שהיה מחובר לאגזוז לחדור למכונית, ואטם את הפתח שנשאר בין הצינור לדלת בשמיכה, חיבק את דשה שתמיד אהבה לנסוע איתו במכונית, דחף לרדיו דיסק את הסימפוניה הפתטית של צ'יקובסקי, ומת מהר ובלי שום ייסורים עוד לפני שהסימפוניה הסתיימה, ככה הבטיח לי החוקר המשטרתי נעים ההליכות, "וגם הכלבה לא סבלה." הוסיף בחביבות, וניסה ללטף את כתפי במחוות נחמה מגושמת.

לאיש לא היה ספק שסשה התאבד, כל מכריו הבחינו שהוא מדוכא בגלל הפרידה מתמיר, ולמען הסר ספק הוא השאיר אחריו מכתב התאבדות מסודר, ובו ביקש סליחה מכל מי שאהב אותו, הסביר שהוא פשוט לא יכול יותר, והפציר באחיותיו ובמכריו לא להאשים את עצמם. הוא אפילו התנצל בפני שלקח איתו גם את דשה, ואיחל לכולנו חיים טובים.

אחרי ניתוח אחרי המוות קיבלו אחיותיו, קרובות המשפחה היחידות שלו, את גופתו וקברו אותו בחלקה של הנפטרים הלא יהודים. כולנו, כולל חגית ההרה מאוד, היינו בהלוויה. רק תמיר לא הגיע, אבל שלח זר ענק של פרחים.

כמה ימים אחרי מותו של סשה קיבלתי ממנו מכתב שנועד רק לי, ובו הוא סיפר לי מה באמת קרה ביום מותו.

שלום שניר, ידידי היקר

הגעתי לדירה של חגית ונכנסתי בשקט עם המפתח ששמרתי אצלי עוד מהתקופה שתמיר ואני היינו יחד. מצאתי אותם, את תמיר ואת איתי, ישנים יחד ערומים, וברחתי מהר הביתה. הם לא ראו אותי והם לא יודעים כלום. תסלח לי שלא העזתי לספר לך את האמת פנים אל פנים. אני מודה לך על כל מה שעשית למעני, וסליחה שלקחתי לך את דשה המתוקה שלי, ושלא היה לי אומץ לספר לך את האמת. אני כזה פחדן ואפס, כמו צ'ייקובסקי גם אני לא מסוגל לסבול יותר את החיים האלה, עדיף לכולם שאני אפרוש בשקט. אולי זו הייתה טעות לגלות לך מה ראיתי אבל מגיע לך לדעת מה איתי ותמיר עושים מאחורי הגב שלך, עכשיו, כשאתה יודע, תעשה מה שאתה רוצה, זו כבר לא הבעיה שלי.

היה שלום, חברך האוהב סשה

מוזר עד כמה לא מופתע הייתי מהגילוי הזה. הראיתי לאיתי את המכתב של סשה והוא הודה מיד שכן, זה נכון, הוא ותמיר... מאז שחגית בהיריון הם התקרבו שוב.

"התקרבתם שוב? ככה קוראים לזה?" נשארתי קר מזג, "באמת?"

איתי נאנח ואמר שהוא נורא מצטער, ואני בטח לא אאמין לו, אבל בגדול הוא אוהב דווקא אותי, רק שהוא ותמיר...

"מה אתה ותמיר?" התחלתי להתרגז, "אולי תסביר לי מה נסגר אתך איתי?"

"לא יודע." השיב איתי בפנים עגומות, "אני מצטער, אבל יש לי איזה שריטה בקשר אליו ואני... אני מצטער, אין לי יותר מה להגיד."

"גם לי אין מה להגיד, אבל מעכשיו אני ואתה, אנחנו היסטוריה." פסקתי, והתחלתי לארוז.

"אבל שניר... אבל... מה אתה עושה? חכה רגע, אני הולך למילואים בעוד יומיים, שכחת?"

"לך לשלום, אני כבר לא אהיה פה כשתחזור."

"בסדר, אני מבין, אבל מה עושים עם בלנקו? ומה עושים עם הבית הענקי הזה? יש עוד שלושה חודשים עד שהחוזה שכירות עליו ייגמר, ואני לא יכול לשלם לבד את השכר דירה."

"גם אני לא, תבקש עזרה מתמיר שלך."

"אבל הוא נסע שוב לחו"ל, ואני לא יודע מתי בדיוק הוא יחזור, סמכתי עליך שתשמור על חגית... אולי תחכה עד שאני אחזור מהמילואים?"

"בסדר." סיננתי בשיניים חשוקות, "אבל מיד כשתחזור אני מסתלק, ובינתיים אני עובר לגור בחדר של סשה."

עברתי לגור בחדר האורחים אבל בסוף לא הסתלקתי, למה? כי לא היה לי לאן ללכת, אחותי מכרה את הדירה של סבתא, ולפני שמצאתי דירה חדשה איתי שבר את הכתף כשעשה תאונת דרכים קלה במילואים, ולא יכולתי להסתלק עד שהוא החלים לגמרי, ואז חגית ילדה מוקדם מהצפוי, ולקח חודש שלם עד שהיא והתאומים השתחררו מבית החולים, וגם אז היא הייתה חלשה וקצת מדוכאת, והיינו חייבים לקחת אותה אלינו הביתה, עם התאומים כמובן, ועד שהיא התאוששה כבר הייתי מאוהב בהם לגמרי והיה ברור שאי אפשר לעזוב אותם לבד כי גם חגית וגם איתי לא ממש ידעו איך להתמודד אתם. נכון שנשארתי לישון בחדר שלי, אבל כמה זמן אפשר לא לעשות סקס? ואיתי הרי היה כל כך הטעם שלי...

אז כן, לפעמים הוא נפגש עם תמיר ששכר בינתיים את הדירה של חגית, אבל עדיין לא העז להתקרב לתאומים והסתפק רק במתנות יקרות ומיותרות. אז מה? אני בטח שגם אני, אחרי שהילדים יהיו גדולים מספיק, אמצא לי עוד מישהו, אבל רק בעתיד הרחוק, כי למי יש כוח לחשוב על סקס כשאתה צריך לטפל בשני זאטוטים נמרצים ובכלב שמנמן וחובב טיולים?

מידי פעם אני עולה עם מירי לקבר של סשה שנקבר ליד אימא שלו. הוא קבור בחלקה הלא יהודית אבל זה לא מפריע לנו להדליק לו נר נשמה, ותמיד אחרי שאנחנו יוצאים משם עם עיניים אדומות מבכי מירי שואלת אותי מה נסגר איתי? ומתי אני אעזוב את איתי, הבוגד הזה ואתחיל לחיות את חיי? אין לי תשובה לשאלה שלה ובמקום לענות אני מושך בכתפי, שם את הדיסק של הסימפוניה הפתטית ושואל מתי היא מתחתנת או לפחות נותנת לי לעשות לה ילד?

היא אומרת שזה יקרה רק אחרי שהיא תחליט מה נסגר איתה ואנחנו הולכים לשתות יחד קפה, מדברים על החיים שלנו ועל התאומים שגדלים לתפארת, ונפרדים עד לפעם הבאה.