1.
ספרים בארון
שעה לפני שיצאתי מהעבודה קיבלתי אס. אם. אס. בזו הלשון -
אימא הזעיקה אותי לעזרה בניקיון הפסח.
אל תחכה לי, אחזור מאוחר.
לא הייתה חתימה, לא היה בה צורך, היחיד ששולח לי מסרונים בנוסח הזה הוא בן זוגי האהוב סיני מוסקוביץ המכונה בפי כל מוסקו.
"הייתי אמור להיוולד בפסח," סיפר לי בתקופה הראשונה שלנו יחד, כשעוד היינו מדברים אחד עם השני שעות, ומקדישים זמן רב להכיר זה את זה לעומק, "אבל הלידה התעכבה והתעכבה כמו משה שהתעכב על הר סיני, ובסוף כשנולדתי שבוע אחרי המימונה אימא החליטה לקרוא לי סיני."
"מזל שהיא לא קראה לך עגל זהב או לוחות הברית." הצטחקתי.
אז כבר לא התפלאתי למה אימו הייתה זו שהחליטה איך לקרוא לו, ולמה אביו כמעט לא מוזכר בסיפורים שלו. מר מוסקוביץ היה בחזקת נוכח נעדר בחיי בנו. אימו משלה בהם ביד רמה, נעזרת בגדוד שלם של דודות ואחייניות, ועל כולן מפקחת מלמעלה סבתא תקיפה שידה בכל וכולם נשמעים לה ביראה גדולה.
על חשיבותה הגדולה של סבתא בחייו של סיני התוודעתי לראשונה כשסידרנו את הדירה המשותפת שלנו לכבוד סיור הכרות של משפחתו בדירתו החדשה.
סיני התרגש מאוד ולקח יום חופש כדי לנקות ולהכשיר את הדירה, אבל כשחזרתי מהעבודה גיליתי שחוץ מלנקות ולהבריק כל חפץ בבית הוא גם נייד את רוב תוכן מדפי הספרים שלנו לארונות. חלק הלך לארון הבגדים בחדר האורחים, שהייתי אמור להעמיד פנים שהוא החדר שלי, וחלק לארון כלי הניקוי במרפסת.
לא אהבתי את עיצוב הפנים המחודש הזה, וניסיתי לברר בתמימות מה קורה פה ובמה חטאו חוברות הקומיקס התמימות שלו והספרים התמימים לא פחות שלי שנגזרה עליהם גלות.
סיני לא התעצל והסביר לי בפירוט רב איפה בדיוק חבויים בספרים ובחוברות שלנו רמזים הומוסקסואליים.
"סבתא תקבל שבץ אם היא תראה למשל את החוברות של 'הצל'." אמר בפסקנות, והעמיס עלי עוד חבילה עצומה של קומיקסים נדירים ויקרים שהוא עסק באובססיביות באיסופם.
"תזיז את המעילי חורף שלך ותחביא אותם מאחוריהם." פקד עלי.
"אבל סבתא שלך היא קשישה פולנייה תמימה שבטח לא מבינה מילה באנגלית." מחיתי, "אתה באמת חושב שהיא תחפש בחוברת המצוירות שלך רמזים הומו ארוטיים שלרובם אגב לא הייתי מודע עד לרגע זה? אני בטוח שבשבילה זה רק סתם קומיקס אמריקאי קצת ילדותי, זה הכל."
בתגובה פשפש סיני ומצא תמונה שבה רוכן הצל בכל תפארת גלימתו מעל לנער מעולף, נראה כאילו הוא עומד לנשק לו, או לעשות לו הנשמה מפה לפה, או אולי לגנוב לו את הארנק? מה שיבוא קודם.
"על כמה נתערב שאם סבתא תיגש לחוברות הללו היא תגיע מיד לחוברת הזו, ולתמונה הזו, ותשאל מה בדיוק קורה פה, ומיד תרגיש לא טוב, ויעלה לה הלחץ דם, ואימא תתרגז עלי ובסוף נגמור במיון, והכל יהיה באשמתי."
בהיתי בו המום לגמרי, לא יודע איך לענות לשטף הזה של אסונות שברא דמיונו הקודח. אחרי שהכרתי את סבתו, אימו, אביו, אחיותיו, דודותיו ואחייניותיו, הבנתי אותו קצת יותר, אבל עדיין חשבתי שהוא טועה בכך שהוא מסתיר את כל דברי הדפוס החשודים שלנו בארון הבגדים ובארון חומרי הניקוי שבמרפסת.
"אולי, באותה הזדמנות, תחביא גם את התנ"ך?" הצעתי באירוניה דקיקה, מושחזת כמו בול עץ, "אם סבתא תבין מקינת דוד על יהונתן שאתה נושך כריות השמים יפלו והעולם כמו שאנחנו מכירים אותו כיום יחדל מלהתקיים."
"מצחיק מאוד!" רטן סיני וכמובן שהשאיר את התנ"ך במקומו, אבל רק אחרי שהפך בו חזור והפוך בארשת מהורהרת. לבסוף נאנח וויתר, וכך לפחות ספר הספרים נשאר גלוי על המדף לצד שירת רחל וכל מיני מילונים משמימים שעברו את הצנזורה. שאר ספרינו מצאו את מקומם בארונות, חבויים הרחק מעינה החשדנית של סבתא.
אני חושב שהביקור הזה שחשף בפני את הצד המשפחתי של סיני, סימן בתולדות דברי הימים של אהבתנו את תום עידן ההתאהבות העיוורת שלי בו, וראה זה פלא, למרות שהפסקתי להיות מסונוור מאהבה אליו נשארתי בן זוגו האוהב.
זה נשמע אולי לא הגיוני ומוזר, אבל ככה הרגשתי. אני חושב שהתשובה של אימא שלי מסבירה את רגשותיי טוב מכל. שאלתי אותה לפני כמה שנים, אחרי שחזיתי בעוד מריבה מפוארת שלה עם אבא, אם היא עדיין מאוהבת בו, ולמה הם יחד אם הם בכלל לא מסתדרים זה עם זה.
"לא מספיק שאני חיה איתו עשרים שנה," אמרה אימא, זועפת מאוד, "אני צריכה גם להסתדר איתו?"
כשראתה את הזעזוע על פני, נזכרה שבניגוד לאחי הגדול, המסוקס והנשוי מאוד, אני הבן ההומו, הקטן והרגיש שלה, והסבירה לי בעדינות (יחסית, לא להיסחף) שהיא אוהבת מאוד את אבא והוא אותה, ולכן הם לא מתגרשים, למרות שאבא מוציא אותה מדעתה לפעמים.
"אבל אני לא מבין, למה, אם אתם אוהבים זה את זה אתם רבים כל הזמן? למה אתם לא מסתדרים?"
"מי אמר שאנחנו לא מסתדרים?" התבדחה דעתה של אימא, "לריב ולצעוק זו הדרך שלנו להסתדר. יום אחד גם אתה תתאהב ותחיה עם מישהו ואז תבין."
אימא צדקה. הבנתי אחרי שהתאהבתי בסיני וחייתי איתו שלוש שנים, עברתי בשלום את השלב של המאוהבות חסרת השיפוט והגעתי לדרגת אוהב שממשיך לאהוב למרות שהוא כבר מפוקח ומבין שעולמו של בן זוגו היקר חצוי ללא תקנה לשניים - עולם חיצוני שבו הוא סטרייט למהדרין, ועולם פנימי של הבית והחברים שלנו, שם הוא הומו.
בהדרגה קלטתי שאני כלוא בתוך יחסים לא סימטריים - הוא ממלא את כל עולמי ואין איש בחיי שלא יודע על האהבה שלנו, בעוד שאני מוכר כבן זוגו רק בצד ההומואי של חייו, ובעיני העולם שבחוץ אני סתם בחור שמתחלק איתו בשכר דירה ותו לא.
אם היו אומרים לי פעם שאהיה בן זוגו של ארוניסט שגם בגיל שלושים חרד מדעתה של סבתו על חיי המין שלו, הייתי צוחק צחוק גדול, אבל המציאות מוזרה מכל דמיון.
הנה אני, מקרצף בלעדיו את הדירה שלנו לקראת סדר הפסח האלטרנטיבי שאנחנו אמורים לערוך בשביל כל חברינו וידידינו שהצליחו, בתחבולות שונות ומשונות, או סתם ככה באמירת לאו תקיפה, להתחמק מההורים ומהמשפחות הדביקות שלהם.
"איפה הבעל הנחמד שלך?" שאל אורי היפה, השכן שלי מלמטה. "למה הוא לא עוזר לך? לא נאה לו לעשות קצת ביעור חמץ לקראת פסח?"
"הוא מנקה ומבער חמץ עד זוב אבק וזיעה," הגנתי על סיני, "אבל לא פה אלא אצל המשפוחה."
"למה אני לא מופתע?" העווה אורי את פניו היפות במיאוס, "אני בטוח שאם הוא היה נשוי לאיזה בחורינה מפונקת אף אחד לא היה מעלה בדעתו לדרוש ממנו שיעזוב אותה ויעזור להורים."
אורי ידידי הטוב, הוא שנא את הסידור שלי ושל סיני ולא חדל להציק לי בגלל מה שהוא כינה - ההשלמה המשפילה שלך עם מעמדך כפילגש.
"גבר לא יכול להיות פילגש," הייתי עונה לו בזעף, "וחוץ מזה כל מי שבאמת חשוב לנו יודע שאני וסיני מאוד יחד, אז תהיה יפה ותשתוק!"
"אם אתה חושב שהמשפחה שלו חשובה לו פחות ממך אתה טיפש עוד יותר ממה שאתה נראה, יפיוף שלי." היה אורי עונה לי מנה אחת אפיים, ואז הויכוח היה מדרדר לשאלה הנצחית - מי יפה יותר?
אני עם המראה הים תיכוני הכהה והאקזוטי שלי (עד כמה שבחור שחי כל ימיו בקריות יכול להיות אקזוטי), או אורי הדק וכחול העיניים שנראה בזכות תלתליו הבלונדיים, גומות החן שלו וחיוכו המקסים כמו מלאך שנפל זה עתה מהשמים.
למרבה הפלא כל אחד מאיתנו היה משוכנע שהשני יפה הרבה יותר. אורי חשק בעורי הכהה הממהר להשתזף ובגוף האתלטי והשרירי שלי שעשיתי מעט מדי כדי לטפח אותו (סומך על הגנים הטובים שלי יותר מאשר על עבודה קשה במכון הכושר), ואני הייתי מלא קנאה ביופיו האירופי הבהיר ובחיוכו המלאכי.
"למה אני חלק כמו ילדה קטנה?" היה מקונן בעצב ומביט בערגה בפרווה שעל החזה השעיר שלי שלולא התערבותו של סיני היית נעלמת מהעולם.
רצה הגורל וכמה ימים לפני שנפגשנו קבעתי תור למכון לייזר, מיד כשסיפרתי לו על כך הוא התקשר וביטל אותו בלי לטרוח להתייעץ בי קודם.
"ככה אני אוהב אותך." פסק, "בדיוק ככה, שלא תעז להשתנות." ואני שבעתי נחת מההתלהבות שלו ממני כפי שברא אותי הטבע, ואכן לא השתניתי, נשארתי שפוט שלו, חבוי בצל כשהוא בילה עם עמיתים מהעבודה או עם משפחתו, מציג עצמי בחיוך מצטנע כשותף לדירה של מוסקו ומעמיד פנים בכשרון רב שחדר האורחים שלנו הוא החדר שלי ושהמיטה הכפולה אצל סיני נועדה לארח את החברות שלו.
פה ושם הוא היה צריך להביא לאירועים בת זוג והיה משיג לעצמו חברה פיקטיבית לכמה שעות. לא אהבתי את זה אבל המשכתי להיות מנומס ומשתף פעולה למרות הכעס והכאב שהסידור הזה גרם לי.
כן, ידעתי שהן רק ידידות שלו, שהן יודעות את האמת, וחלקן היו בכלל לסביות, אבל בכל זאת שנאתי לראות אותו מניח יד על כתפיים של בחורה זרה ומחייך אליה בחמימות גם אם זה היה בכאילו.
מדי פעם היה פורץ ויכוח מר ואחד מאתנו - בדרך כלל הוא - היה מסתלק ליום יומיים איומים לזעוף אצל חברים או אצל ההורים, ואז נשבר וחוזר מהר לפיוס מתוק שלווה בסקס מדהים, והסערה הייתה שוכחת עד לפעם הבאה.
בתקופות הללו אורי תמיד היה לי לנחמה ולעזר רב, דבר שהרגיז את סמי – בן זוגו שעזב למען אורי את משפחתו והניח לאשתו את כל רכושו כדי שיוכל לחיות עם אורי היפה שלו באושר, אם כי לא ממש בעושר.
התמיכה והידידות של אורי גרמה לא פעם לסיני להתקפי קנאה עזים, קנאה חסרת כל הצדקה שבכל זאת שימחה אותי מאוד מפני שמי שלא מקנא לא אוהב שינן לי סיני, וכמי ששותף רק למחצית עולמו של אהובי הייתי זקוק נואשות לכל ההוכחות שהוא אוהב אותי באמת ובתמים.
שעה לפני שיצאתי מהעבודה קיבלתי אס. אם. אס. בזו הלשון -
אימא הזעיקה אותי לעזרה בניקיון הפסח.
אל תחכה לי, אחזור מאוחר.
לא הייתה חתימה, לא היה בה צורך, היחיד ששולח לי מסרונים בנוסח הזה הוא בן זוגי האהוב סיני מוסקוביץ המכונה בפי כל מוסקו.
"הייתי אמור להיוולד בפסח," סיפר לי בתקופה הראשונה שלנו יחד, כשעוד היינו מדברים אחד עם השני שעות, ומקדישים זמן רב להכיר זה את זה לעומק, "אבל הלידה התעכבה והתעכבה כמו משה שהתעכב על הר סיני, ובסוף כשנולדתי שבוע אחרי המימונה אימא החליטה לקרוא לי סיני."
"מזל שהיא לא קראה לך עגל זהב או לוחות הברית." הצטחקתי.
אז כבר לא התפלאתי למה אימו הייתה זו שהחליטה איך לקרוא לו, ולמה אביו כמעט לא מוזכר בסיפורים שלו. מר מוסקוביץ היה בחזקת נוכח נעדר בחיי בנו. אימו משלה בהם ביד רמה, נעזרת בגדוד שלם של דודות ואחייניות, ועל כולן מפקחת מלמעלה סבתא תקיפה שידה בכל וכולם נשמעים לה ביראה גדולה.
על חשיבותה הגדולה של סבתא בחייו של סיני התוודעתי לראשונה כשסידרנו את הדירה המשותפת שלנו לכבוד סיור הכרות של משפחתו בדירתו החדשה.
סיני התרגש מאוד ולקח יום חופש כדי לנקות ולהכשיר את הדירה, אבל כשחזרתי מהעבודה גיליתי שחוץ מלנקות ולהבריק כל חפץ בבית הוא גם נייד את רוב תוכן מדפי הספרים שלנו לארונות. חלק הלך לארון הבגדים בחדר האורחים, שהייתי אמור להעמיד פנים שהוא החדר שלי, וחלק לארון כלי הניקוי במרפסת.
לא אהבתי את עיצוב הפנים המחודש הזה, וניסיתי לברר בתמימות מה קורה פה ובמה חטאו חוברות הקומיקס התמימות שלו והספרים התמימים לא פחות שלי שנגזרה עליהם גלות.
סיני לא התעצל והסביר לי בפירוט רב איפה בדיוק חבויים בספרים ובחוברות שלנו רמזים הומוסקסואליים.
"סבתא תקבל שבץ אם היא תראה למשל את החוברות של 'הצל'." אמר בפסקנות, והעמיס עלי עוד חבילה עצומה של קומיקסים נדירים ויקרים שהוא עסק באובססיביות באיסופם.
"תזיז את המעילי חורף שלך ותחביא אותם מאחוריהם." פקד עלי.
"אבל סבתא שלך היא קשישה פולנייה תמימה שבטח לא מבינה מילה באנגלית." מחיתי, "אתה באמת חושב שהיא תחפש בחוברת המצוירות שלך רמזים הומו ארוטיים שלרובם אגב לא הייתי מודע עד לרגע זה? אני בטוח שבשבילה זה רק סתם קומיקס אמריקאי קצת ילדותי, זה הכל."
בתגובה פשפש סיני ומצא תמונה שבה רוכן הצל בכל תפארת גלימתו מעל לנער מעולף, נראה כאילו הוא עומד לנשק לו, או לעשות לו הנשמה מפה לפה, או אולי לגנוב לו את הארנק? מה שיבוא קודם.
"על כמה נתערב שאם סבתא תיגש לחוברות הללו היא תגיע מיד לחוברת הזו, ולתמונה הזו, ותשאל מה בדיוק קורה פה, ומיד תרגיש לא טוב, ויעלה לה הלחץ דם, ואימא תתרגז עלי ובסוף נגמור במיון, והכל יהיה באשמתי."
בהיתי בו המום לגמרי, לא יודע איך לענות לשטף הזה של אסונות שברא דמיונו הקודח. אחרי שהכרתי את סבתו, אימו, אביו, אחיותיו, דודותיו ואחייניותיו, הבנתי אותו קצת יותר, אבל עדיין חשבתי שהוא טועה בכך שהוא מסתיר את כל דברי הדפוס החשודים שלנו בארון הבגדים ובארון חומרי הניקוי שבמרפסת.
"אולי, באותה הזדמנות, תחביא גם את התנ"ך?" הצעתי באירוניה דקיקה, מושחזת כמו בול עץ, "אם סבתא תבין מקינת דוד על יהונתן שאתה נושך כריות השמים יפלו והעולם כמו שאנחנו מכירים אותו כיום יחדל מלהתקיים."
"מצחיק מאוד!" רטן סיני וכמובן שהשאיר את התנ"ך במקומו, אבל רק אחרי שהפך בו חזור והפוך בארשת מהורהרת. לבסוף נאנח וויתר, וכך לפחות ספר הספרים נשאר גלוי על המדף לצד שירת רחל וכל מיני מילונים משמימים שעברו את הצנזורה. שאר ספרינו מצאו את מקומם בארונות, חבויים הרחק מעינה החשדנית של סבתא.
אני חושב שהביקור הזה שחשף בפני את הצד המשפחתי של סיני, סימן בתולדות דברי הימים של אהבתנו את תום עידן ההתאהבות העיוורת שלי בו, וראה זה פלא, למרות שהפסקתי להיות מסונוור מאהבה אליו נשארתי בן זוגו האוהב.
זה נשמע אולי לא הגיוני ומוזר, אבל ככה הרגשתי. אני חושב שהתשובה של אימא שלי מסבירה את רגשותיי טוב מכל. שאלתי אותה לפני כמה שנים, אחרי שחזיתי בעוד מריבה מפוארת שלה עם אבא, אם היא עדיין מאוהבת בו, ולמה הם יחד אם הם בכלל לא מסתדרים זה עם זה.
"לא מספיק שאני חיה איתו עשרים שנה," אמרה אימא, זועפת מאוד, "אני צריכה גם להסתדר איתו?"
כשראתה את הזעזוע על פני, נזכרה שבניגוד לאחי הגדול, המסוקס והנשוי מאוד, אני הבן ההומו, הקטן והרגיש שלה, והסבירה לי בעדינות (יחסית, לא להיסחף) שהיא אוהבת מאוד את אבא והוא אותה, ולכן הם לא מתגרשים, למרות שאבא מוציא אותה מדעתה לפעמים.
"אבל אני לא מבין, למה, אם אתם אוהבים זה את זה אתם רבים כל הזמן? למה אתם לא מסתדרים?"
"מי אמר שאנחנו לא מסתדרים?" התבדחה דעתה של אימא, "לריב ולצעוק זו הדרך שלנו להסתדר. יום אחד גם אתה תתאהב ותחיה עם מישהו ואז תבין."
אימא צדקה. הבנתי אחרי שהתאהבתי בסיני וחייתי איתו שלוש שנים, עברתי בשלום את השלב של המאוהבות חסרת השיפוט והגעתי לדרגת אוהב שממשיך לאהוב למרות שהוא כבר מפוקח ומבין שעולמו של בן זוגו היקר חצוי ללא תקנה לשניים - עולם חיצוני שבו הוא סטרייט למהדרין, ועולם פנימי של הבית והחברים שלנו, שם הוא הומו.
בהדרגה קלטתי שאני כלוא בתוך יחסים לא סימטריים - הוא ממלא את כל עולמי ואין איש בחיי שלא יודע על האהבה שלנו, בעוד שאני מוכר כבן זוגו רק בצד ההומואי של חייו, ובעיני העולם שבחוץ אני סתם בחור שמתחלק איתו בשכר דירה ותו לא.
אם היו אומרים לי פעם שאהיה בן זוגו של ארוניסט שגם בגיל שלושים חרד מדעתה של סבתו על חיי המין שלו, הייתי צוחק צחוק גדול, אבל המציאות מוזרה מכל דמיון.
הנה אני, מקרצף בלעדיו את הדירה שלנו לקראת סדר הפסח האלטרנטיבי שאנחנו אמורים לערוך בשביל כל חברינו וידידינו שהצליחו, בתחבולות שונות ומשונות, או סתם ככה באמירת לאו תקיפה, להתחמק מההורים ומהמשפחות הדביקות שלהם.
"איפה הבעל הנחמד שלך?" שאל אורי היפה, השכן שלי מלמטה. "למה הוא לא עוזר לך? לא נאה לו לעשות קצת ביעור חמץ לקראת פסח?"
"הוא מנקה ומבער חמץ עד זוב אבק וזיעה," הגנתי על סיני, "אבל לא פה אלא אצל המשפוחה."
"למה אני לא מופתע?" העווה אורי את פניו היפות במיאוס, "אני בטוח שאם הוא היה נשוי לאיזה בחורינה מפונקת אף אחד לא היה מעלה בדעתו לדרוש ממנו שיעזוב אותה ויעזור להורים."
אורי ידידי הטוב, הוא שנא את הסידור שלי ושל סיני ולא חדל להציק לי בגלל מה שהוא כינה - ההשלמה המשפילה שלך עם מעמדך כפילגש.
"גבר לא יכול להיות פילגש," הייתי עונה לו בזעף, "וחוץ מזה כל מי שבאמת חשוב לנו יודע שאני וסיני מאוד יחד, אז תהיה יפה ותשתוק!"
"אם אתה חושב שהמשפחה שלו חשובה לו פחות ממך אתה טיפש עוד יותר ממה שאתה נראה, יפיוף שלי." היה אורי עונה לי מנה אחת אפיים, ואז הויכוח היה מדרדר לשאלה הנצחית - מי יפה יותר?
אני עם המראה הים תיכוני הכהה והאקזוטי שלי (עד כמה שבחור שחי כל ימיו בקריות יכול להיות אקזוטי), או אורי הדק וכחול העיניים שנראה בזכות תלתליו הבלונדיים, גומות החן שלו וחיוכו המקסים כמו מלאך שנפל זה עתה מהשמים.
למרבה הפלא כל אחד מאיתנו היה משוכנע שהשני יפה הרבה יותר. אורי חשק בעורי הכהה הממהר להשתזף ובגוף האתלטי והשרירי שלי שעשיתי מעט מדי כדי לטפח אותו (סומך על הגנים הטובים שלי יותר מאשר על עבודה קשה במכון הכושר), ואני הייתי מלא קנאה ביופיו האירופי הבהיר ובחיוכו המלאכי.
"למה אני חלק כמו ילדה קטנה?" היה מקונן בעצב ומביט בערגה בפרווה שעל החזה השעיר שלי שלולא התערבותו של סיני היית נעלמת מהעולם.
רצה הגורל וכמה ימים לפני שנפגשנו קבעתי תור למכון לייזר, מיד כשסיפרתי לו על כך הוא התקשר וביטל אותו בלי לטרוח להתייעץ בי קודם.
"ככה אני אוהב אותך." פסק, "בדיוק ככה, שלא תעז להשתנות." ואני שבעתי נחת מההתלהבות שלו ממני כפי שברא אותי הטבע, ואכן לא השתניתי, נשארתי שפוט שלו, חבוי בצל כשהוא בילה עם עמיתים מהעבודה או עם משפחתו, מציג עצמי בחיוך מצטנע כשותף לדירה של מוסקו ומעמיד פנים בכשרון רב שחדר האורחים שלנו הוא החדר שלי ושהמיטה הכפולה אצל סיני נועדה לארח את החברות שלו.
פה ושם הוא היה צריך להביא לאירועים בת זוג והיה משיג לעצמו חברה פיקטיבית לכמה שעות. לא אהבתי את זה אבל המשכתי להיות מנומס ומשתף פעולה למרות הכעס והכאב שהסידור הזה גרם לי.
כן, ידעתי שהן רק ידידות שלו, שהן יודעות את האמת, וחלקן היו בכלל לסביות, אבל בכל זאת שנאתי לראות אותו מניח יד על כתפיים של בחורה זרה ומחייך אליה בחמימות גם אם זה היה בכאילו.
מדי פעם היה פורץ ויכוח מר ואחד מאתנו - בדרך כלל הוא - היה מסתלק ליום יומיים איומים לזעוף אצל חברים או אצל ההורים, ואז נשבר וחוזר מהר לפיוס מתוק שלווה בסקס מדהים, והסערה הייתה שוכחת עד לפעם הבאה.
בתקופות הללו אורי תמיד היה לי לנחמה ולעזר רב, דבר שהרגיז את סמי – בן זוגו שעזב למען אורי את משפחתו והניח לאשתו את כל רכושו כדי שיוכל לחיות עם אורי היפה שלו באושר, אם כי לא ממש בעושר.
התמיכה והידידות של אורי גרמה לא פעם לסיני להתקפי קנאה עזים, קנאה חסרת כל הצדקה שבכל זאת שימחה אותי מאוד מפני שמי שלא מקנא לא אוהב שינן לי סיני, וכמי ששותף רק למחצית עולמו של אהובי הייתי זקוק נואשות לכל ההוכחות שהוא אוהב אותי באמת ובתמים.
2. הם
יודעים
סיני חזר מאוחר מאוד ומצא אותי עומד ליד השיש, אוכל פיתה עם סלט שנשאר מהצהרים - כשאני לבד אני אוכל בצורה מוזנחת כזו כי אני לא חושב שיש טעם להכין ארוחה מסודרת רק בשבילי.
הייתי עייף מאוד, אבל הבית היה מצוחצח ואפילו הספקתי להתרחץ. כשהוא נכנס שמחתי מאוד מפני שאני לא אוהב לישון בלעדיו, אבל ברגע שראיתי את פניו נחרדתי. ברור היה שהוא שיכור, שהוא כועס, שהוא אומלל, ושהוא עומד להוציא את זה עלי.
"למה אתה אוכל בעמידה כמו איזה הומלס מוזנח?" התפרץ עלי בזעף.
"כי אני עייף מדי להכין ארוחה מסודרת." עניתי בקול שקט, "ואל תצעק עלי בבקשה."
"אתה אל תגיד לי מה לעשות!" התפוצץ עלי כמו שנהג לעשות כלל פעם שהיה משתכר.
שנאתי את ההתנהגות שלו אחרי שהיה שותה יותר מדי. השכרות הבליטה את הצדדים התוקפניים יותר באישיותו וגרמה לו להיות לא צפוי ואפילו מפחיד.
"מה קרה מוסקו? למה שתית?" המשכתי לדבר בקול רגוע, שומר על טון מונוטוני, מקפיד לא להתקרב אליו יותר מדי ולא להיכנס איתו לויכוח.
מניסיון מר, ידעתי איך הוא היה נעשה חסר כל היגיון או הגינות כששתה הרבה. למרות שזה לא קרה יותר מדי פעמים, זה קרה בעבר, ואני נזהרתי מאוד לנפשי.
הוא בעט בכוח באחד מכיסאות המטבח שלנו, כסאות עץ מוצקים וכבדים, מטיח אותו על רצפת המטבח וקילל בזעם, משתמש במילים מאוסות שתיעבתי לשמוע מפיו. אחר-כך ברח החוצה לגינה, ישב על המעקה והצית לעצמו סיגריה.
בדרך כלל הוא עישן מעט מאוד ורק בשעות שחש לחוץ, אף פעם לא בשעה מאוחרת. הוא ידע שאני מתעב את ריח העשן שדבק בשערו ולא אוהב לישון איתו כשהוא מריח כמו מאפרה משומשת.
המתנתי בסבלנות עד שהסיגריה אוכלה, מנסה לסיים את הפיתה שנתקעה בגרוני, ואז יצאתי אליו והתיישבתי לצידו על המעקה, מקפיד על טווח ביטחון ממנו.
"דרור המסכן שלי." אמר בקול מבודח והשליך את הבדל לחלקת הוורדים. "הפחדתי אותך?"
"לא." אמרתי בקול מתגונן, "אבל אני שונא כשאתה כזה שיכור וכועס, מה קרה?"
הוא נאנח אנחה ארוכה ומיוסרת שהזכירה לי קול של חיה פצועה. "הם יודעים." אמר.
לא טרחתי לשאול מי יודעים מה, זה היה ברור מאליו.
"איך? מה קרה פתאום?"
"הבת דודה שלי ניקתה את המיטה הישנה שלי ומצאה בתוך הריפוד חוברת פורנו הומואית. הייתי בטוח שהשמדתי הכל לפני שעזבתי את הבית. איכשהו לא שמתי לב לחוברת הזו והיום היא התגלתה."
"אבל היא יכולה להיות של כל אחד, אתה לא גר בבית כבר כמעט עשר שנים."
"הוא הניד בראשו בצער על תמימותי, "החדר שלי נשאר בדיוק אותו דבר מאז שהייתי חייל. אימא שמרה עליו כמו על מקדש, אף אחד לא גר שם מאז שעזבתי."
"וואלה?" הופתעתי, נזכר כמה התמרמרתי על המהירות בה הפכה אימא את חדרי לחדר עבודה. עברו פחות מחמש דקות מהרגע שעזבתי את הבית עד שמצאתי אותה שוברת בחדווה קירות, קורעת חלונות חדשים, מרצפת וצובעת הכל מחדש.
"הרסת לי את כל העבר!" נזפתי בה וקיבלתי צחוק פרוע בתגובה. אז כעסתי, אבל אולי היא צדקה? אין ספק שכל החומר המרשיע שנשאר אחרי נעלם זה מכבר, לא שאימא שלי הייתה מתרגשת מכמה חוברות של גברברים בחוטיני - קטן עליה!
"בכל זאת, כבר שנים שאתה לא גר שם, יכולת להגיד ש..."
"לא יכולתי להגיד כלום, דרור. נעשיתי לבן כמו סיד ולא הצלחתי לדבר, הסיוט הכי גדול שלי התממש לי פתאום באמצע הביעור חמץ, ובדיוק אז סבתא הגיעה מהמטבח לראות מה קרה והדודה נכנסה עם עוגות כשרות לפסח ו..." הוא גנח וכבש את פניו בכפות ידיו.
"עזוב, מה זה משנה, הם יודעים וזהו." אמר בקול שטוח ואומלל.
"נו, אז מה? אז הם יודעים. אתה כמעט בן שלושים. אז הם יודעים סוף סוף, לא הגיע הזמן?"
"אתה לא מבין, אין לך מושג." הושפל ראשו של סיני בייאוש מוחלט וסופי שאין אחריו כלום.
"מה הם אמרו?" נחרדתי מהאפטיות הזו שהייתה כל-כך לא אופיינית לו.
"מה הם יכלו להגיד? לא היו צריכים להגיד הרבה, הכל היה ברור עכשיו. למה אני לא נשוי עדיין? למה אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית? למה אני חי עם שותף לדירה למרות שאני מרוויח מספיק כסף כדי לחיות לבד? עכשיו הם הבינו הכל."
"אולי זה רק לטובה?"
"לטובה!" הוא הסתובב בפראות, אחז בכתפי וטלטל אותי בזעם, "מה אתה מפגר? אידיוט? על מה אתה מדבר? אני מגעיל אותם! מגעיל! הם בקושי יכלו להביט בי, אימא לא נתנה לי אפילו ליטוף קטן כשיצאתי, והיא תמיד מנשקת אותי כשאני הולך, תמיד, אפילו כשאני חולה בשפעת, ואבא ליווה אותי לאוטו ואמר שהוא בטוח שאם אני אתאמץ קצת אפשר יהיה לשנות את הדבר הזה, אבל אם אני אמשיך להיות מפונק ואגואיסט ולהתעקש עם השטויות שלי אז אני יכול לשכוח מהירושה של סבתא, ושהוא כבר היה מעדיף לגלות שאני מכור לסמים, או להימורים, או אלכוהוליסט כמו אחיו הגדול, ולא הדבר המגעיל הזה שאני עושה אתך."
"איזה דבר מגעיל?" שאלתי בטיפשות.
הייתי קצת בהלם מהתגובה של בני משפחתו שתמיד עשו עלי רושם של אנשים מנומסים ותרבותיים מאוד. אולי קצת קרים ובטח שמסודרים יותר מדי לטעמי, אבל סך הכל בני אדם תרבותיים שאפשר לצאת איתם לאכול בחוץ בלי להתבייש, שלא כמו בני משפחתי היקרים, הרעשניים והפרועים, שנהנו לריב בפומבי ולעשות לי הצגות מביכות.
"מה איזה דבר מגעיל? הדבר המגעיל שהומואים עושים כדי לספק את הסטיות שלהם." אמר סיני והתרחק ממני כאילו הייתי זר ולא אדם שהוא ישן איתו באותה מיטה מעל שלוש שנים וביצע איתו סטיות מגעילות לרוב, להנאת שני הצדדים.
החלטתי לא לקחת את זה באופן אישי, הוא היה מזועזע מההוצאה הלא מתוכננת שלו מהארון ועדיין קצת שיכור - באמת יש לו דוד אלכוהוליסט? לא ידעתי, אולי זה בגנים של המשפחה.
"תראה חמוד" ניסיתי לאחוז בכפו, מופתע מהמהירות בה משך אותה ממני, "אתה טיפה שתוי וכנראה שקצת בהלם. אני מציע שנלך למיטה ונישן על זה הלילה, ומחר נרגיש יותר טוב ואז..."
הטלפון צלצל וסיני זינק פנימה והסתער עליו. רק כמה ימים אחר-כך גיליתי עם מי הוא דיבר באותו לילה ועד היום אני לא קולט איך המשפחה המשכילה שלו התלהבה מהרעיון האווילי ההוא, ולמה הוא לא שלח אותם לכל הרוחות? אבל עובדה היא שהוא ישן אותו לילה בחדר האורחים שלנו, מתעקש לא להביט בי ולא לגעת בי, וכשקמתי בבוקר, עייף ומטושטש אחרי לילה רצוף חלומות זוועה, גיליתי שלפעמים חלומות כן מתגשמים - הוא עזב אותי.
הוא השאיר אחריו את רוב בגדיו ומכתב שבו הוא מודה לי בקרירות על השנים היפות שלנו יחד, אומר שישלח בקרוב מישהו שייקח את שאר חפציו, ושהוא הולך לטפל בבעיה הזו אחת ולתמיד, והוא מבקש שלא אחפש אותו.
"אני משחרר אותך דרור." כתב לי, "אתה חופשי ממני עכשיו." המשפט הקצר הזה הפחיד אותי אפילו יותר מההתנהגות שלו כשהוא היה שיכור. הוא אף פעם לא התבטא ככה, זה בכלל לא נשמע כמו משהו שסיני היה אומר. הכתב היה כתב ידו, ללא ספק, אבל המשפט הזה נשמע כאילו מישהו הכתיב לו אותו וזה היה מפחיד.
אורי הביט במכתב הקצר ואחר-כך בי ושוב במכתב. "טוב, זו לא פעם ראשונה שנפרדתם." ניסה להישמע מרגיע ומעודד כדרכו תמיד.
"יש לי הרגשה שהפעם זה שונה."
"מה שונה?" שאל סמי שיצא מהמטבח, תלש את הפתק מידו של אורי וקרא בו בלי לטרוח לבקש רשות.
"באיזה בעיה הוא הולך לטפל?" שאל בפליאה.
"בבעיית המגעילות שלו." עניתי, וסוף סוף הצלחתי לבכות.
במשך יומיים רצופים לא יכולתי להפסיק לבכות, לא הפסקתי להגיר דמעות אפילו לא כדי לאכול או לישון. הפכתי למעיין נובע של דמעות עלבון, כעס, פחד ואומללות. איך הוא יכול היה להתנהג ככה? להגיד שמגעיל אותו להיות הוא? שאני מגעיל אותו? שהדברים הכי יפים ופרטיים שלנו הם מגעילים? איזה מן בן אדם הוא?
כעסתי, נעלבתי, בכיתי, צעקתי, הטחתי אגרופים בקיר ושוב בכיתי. הקיר האדיש החזיר מלחמה שערה והכאיב לאגרופי, אבל הכאב בליבי היה גדול עוד יותר.
ביום השלישי יבשו הדמעות. סיני תמיד חזר אחרי יומיים, יותר משני לילות בלעדי היו מעל לכוחו, ככה הוא אמר לי תמיד אחרי שהיה חוזר, והנה היום השלישי הגיע, זוחל לאט לאט, כל שעה איטית מקודמתה והוא עדיין איננו, ואם כבר מדברים על זה, איך זה שאין לי מושג היכן הוא?
בדרך כלל הייתי מגלה אחרי כמה שעות של פרידה איפה הוא, חברים טובים היו מתקשרים לספר לי שהוא אצלם, או אצל אחיו, או הוריו, שהוא לא מגולח ונראה מוזנח ואומלל, וברור שהוא מצטער נורא, ואיך אני יכול לעשות לו את זה?
ואני הייתי נתקף רגשות אשמה למרות שבדרך כלל הוא זה שהיה עוזב אותי בגלל שטות זו או אחרת, וכשהוא היה חוזר הייתי מתנפל עליו בנשיקות, מפנק אותו ואומר ששכחתי הכל וזה לא חשוב, העיקר שאנחנו שוב יחד, וככה באמת הרגשתי אז, אבל היום כבר היה היום השלישי ללכתו, עוד מעט יתחיל היום הרביעי והוא מעולם לא נעדר זמן רב כל-כך.
אפילו לאורי האופטימי תמיד היה ברור שמשהו מאוד מאוד לא בסדר, שהפעם זה לא סתם סיני עם השטויות הרגילות שלו, הפעם קרה משהו יוצא דופן.
סיני חזר מאוחר מאוד ומצא אותי עומד ליד השיש, אוכל פיתה עם סלט שנשאר מהצהרים - כשאני לבד אני אוכל בצורה מוזנחת כזו כי אני לא חושב שיש טעם להכין ארוחה מסודרת רק בשבילי.
הייתי עייף מאוד, אבל הבית היה מצוחצח ואפילו הספקתי להתרחץ. כשהוא נכנס שמחתי מאוד מפני שאני לא אוהב לישון בלעדיו, אבל ברגע שראיתי את פניו נחרדתי. ברור היה שהוא שיכור, שהוא כועס, שהוא אומלל, ושהוא עומד להוציא את זה עלי.
"למה אתה אוכל בעמידה כמו איזה הומלס מוזנח?" התפרץ עלי בזעף.
"כי אני עייף מדי להכין ארוחה מסודרת." עניתי בקול שקט, "ואל תצעק עלי בבקשה."
"אתה אל תגיד לי מה לעשות!" התפוצץ עלי כמו שנהג לעשות כלל פעם שהיה משתכר.
שנאתי את ההתנהגות שלו אחרי שהיה שותה יותר מדי. השכרות הבליטה את הצדדים התוקפניים יותר באישיותו וגרמה לו להיות לא צפוי ואפילו מפחיד.
"מה קרה מוסקו? למה שתית?" המשכתי לדבר בקול רגוע, שומר על טון מונוטוני, מקפיד לא להתקרב אליו יותר מדי ולא להיכנס איתו לויכוח.
מניסיון מר, ידעתי איך הוא היה נעשה חסר כל היגיון או הגינות כששתה הרבה. למרות שזה לא קרה יותר מדי פעמים, זה קרה בעבר, ואני נזהרתי מאוד לנפשי.
הוא בעט בכוח באחד מכיסאות המטבח שלנו, כסאות עץ מוצקים וכבדים, מטיח אותו על רצפת המטבח וקילל בזעם, משתמש במילים מאוסות שתיעבתי לשמוע מפיו. אחר-כך ברח החוצה לגינה, ישב על המעקה והצית לעצמו סיגריה.
בדרך כלל הוא עישן מעט מאוד ורק בשעות שחש לחוץ, אף פעם לא בשעה מאוחרת. הוא ידע שאני מתעב את ריח העשן שדבק בשערו ולא אוהב לישון איתו כשהוא מריח כמו מאפרה משומשת.
המתנתי בסבלנות עד שהסיגריה אוכלה, מנסה לסיים את הפיתה שנתקעה בגרוני, ואז יצאתי אליו והתיישבתי לצידו על המעקה, מקפיד על טווח ביטחון ממנו.
"דרור המסכן שלי." אמר בקול מבודח והשליך את הבדל לחלקת הוורדים. "הפחדתי אותך?"
"לא." אמרתי בקול מתגונן, "אבל אני שונא כשאתה כזה שיכור וכועס, מה קרה?"
הוא נאנח אנחה ארוכה ומיוסרת שהזכירה לי קול של חיה פצועה. "הם יודעים." אמר.
לא טרחתי לשאול מי יודעים מה, זה היה ברור מאליו.
"איך? מה קרה פתאום?"
"הבת דודה שלי ניקתה את המיטה הישנה שלי ומצאה בתוך הריפוד חוברת פורנו הומואית. הייתי בטוח שהשמדתי הכל לפני שעזבתי את הבית. איכשהו לא שמתי לב לחוברת הזו והיום היא התגלתה."
"אבל היא יכולה להיות של כל אחד, אתה לא גר בבית כבר כמעט עשר שנים."
"הוא הניד בראשו בצער על תמימותי, "החדר שלי נשאר בדיוק אותו דבר מאז שהייתי חייל. אימא שמרה עליו כמו על מקדש, אף אחד לא גר שם מאז שעזבתי."
"וואלה?" הופתעתי, נזכר כמה התמרמרתי על המהירות בה הפכה אימא את חדרי לחדר עבודה. עברו פחות מחמש דקות מהרגע שעזבתי את הבית עד שמצאתי אותה שוברת בחדווה קירות, קורעת חלונות חדשים, מרצפת וצובעת הכל מחדש.
"הרסת לי את כל העבר!" נזפתי בה וקיבלתי צחוק פרוע בתגובה. אז כעסתי, אבל אולי היא צדקה? אין ספק שכל החומר המרשיע שנשאר אחרי נעלם זה מכבר, לא שאימא שלי הייתה מתרגשת מכמה חוברות של גברברים בחוטיני - קטן עליה!
"בכל זאת, כבר שנים שאתה לא גר שם, יכולת להגיד ש..."
"לא יכולתי להגיד כלום, דרור. נעשיתי לבן כמו סיד ולא הצלחתי לדבר, הסיוט הכי גדול שלי התממש לי פתאום באמצע הביעור חמץ, ובדיוק אז סבתא הגיעה מהמטבח לראות מה קרה והדודה נכנסה עם עוגות כשרות לפסח ו..." הוא גנח וכבש את פניו בכפות ידיו.
"עזוב, מה זה משנה, הם יודעים וזהו." אמר בקול שטוח ואומלל.
"נו, אז מה? אז הם יודעים. אתה כמעט בן שלושים. אז הם יודעים סוף סוף, לא הגיע הזמן?"
"אתה לא מבין, אין לך מושג." הושפל ראשו של סיני בייאוש מוחלט וסופי שאין אחריו כלום.
"מה הם אמרו?" נחרדתי מהאפטיות הזו שהייתה כל-כך לא אופיינית לו.
"מה הם יכלו להגיד? לא היו צריכים להגיד הרבה, הכל היה ברור עכשיו. למה אני לא נשוי עדיין? למה אף פעם לא הייתה לי חברה רצינית? למה אני חי עם שותף לדירה למרות שאני מרוויח מספיק כסף כדי לחיות לבד? עכשיו הם הבינו הכל."
"אולי זה רק לטובה?"
"לטובה!" הוא הסתובב בפראות, אחז בכתפי וטלטל אותי בזעם, "מה אתה מפגר? אידיוט? על מה אתה מדבר? אני מגעיל אותם! מגעיל! הם בקושי יכלו להביט בי, אימא לא נתנה לי אפילו ליטוף קטן כשיצאתי, והיא תמיד מנשקת אותי כשאני הולך, תמיד, אפילו כשאני חולה בשפעת, ואבא ליווה אותי לאוטו ואמר שהוא בטוח שאם אני אתאמץ קצת אפשר יהיה לשנות את הדבר הזה, אבל אם אני אמשיך להיות מפונק ואגואיסט ולהתעקש עם השטויות שלי אז אני יכול לשכוח מהירושה של סבתא, ושהוא כבר היה מעדיף לגלות שאני מכור לסמים, או להימורים, או אלכוהוליסט כמו אחיו הגדול, ולא הדבר המגעיל הזה שאני עושה אתך."
"איזה דבר מגעיל?" שאלתי בטיפשות.
הייתי קצת בהלם מהתגובה של בני משפחתו שתמיד עשו עלי רושם של אנשים מנומסים ותרבותיים מאוד. אולי קצת קרים ובטח שמסודרים יותר מדי לטעמי, אבל סך הכל בני אדם תרבותיים שאפשר לצאת איתם לאכול בחוץ בלי להתבייש, שלא כמו בני משפחתי היקרים, הרעשניים והפרועים, שנהנו לריב בפומבי ולעשות לי הצגות מביכות.
"מה איזה דבר מגעיל? הדבר המגעיל שהומואים עושים כדי לספק את הסטיות שלהם." אמר סיני והתרחק ממני כאילו הייתי זר ולא אדם שהוא ישן איתו באותה מיטה מעל שלוש שנים וביצע איתו סטיות מגעילות לרוב, להנאת שני הצדדים.
החלטתי לא לקחת את זה באופן אישי, הוא היה מזועזע מההוצאה הלא מתוכננת שלו מהארון ועדיין קצת שיכור - באמת יש לו דוד אלכוהוליסט? לא ידעתי, אולי זה בגנים של המשפחה.
"תראה חמוד" ניסיתי לאחוז בכפו, מופתע מהמהירות בה משך אותה ממני, "אתה טיפה שתוי וכנראה שקצת בהלם. אני מציע שנלך למיטה ונישן על זה הלילה, ומחר נרגיש יותר טוב ואז..."
הטלפון צלצל וסיני זינק פנימה והסתער עליו. רק כמה ימים אחר-כך גיליתי עם מי הוא דיבר באותו לילה ועד היום אני לא קולט איך המשפחה המשכילה שלו התלהבה מהרעיון האווילי ההוא, ולמה הוא לא שלח אותם לכל הרוחות? אבל עובדה היא שהוא ישן אותו לילה בחדר האורחים שלנו, מתעקש לא להביט בי ולא לגעת בי, וכשקמתי בבוקר, עייף ומטושטש אחרי לילה רצוף חלומות זוועה, גיליתי שלפעמים חלומות כן מתגשמים - הוא עזב אותי.
הוא השאיר אחריו את רוב בגדיו ומכתב שבו הוא מודה לי בקרירות על השנים היפות שלנו יחד, אומר שישלח בקרוב מישהו שייקח את שאר חפציו, ושהוא הולך לטפל בבעיה הזו אחת ולתמיד, והוא מבקש שלא אחפש אותו.
"אני משחרר אותך דרור." כתב לי, "אתה חופשי ממני עכשיו." המשפט הקצר הזה הפחיד אותי אפילו יותר מההתנהגות שלו כשהוא היה שיכור. הוא אף פעם לא התבטא ככה, זה בכלל לא נשמע כמו משהו שסיני היה אומר. הכתב היה כתב ידו, ללא ספק, אבל המשפט הזה נשמע כאילו מישהו הכתיב לו אותו וזה היה מפחיד.
אורי הביט במכתב הקצר ואחר-כך בי ושוב במכתב. "טוב, זו לא פעם ראשונה שנפרדתם." ניסה להישמע מרגיע ומעודד כדרכו תמיד.
"יש לי הרגשה שהפעם זה שונה."
"מה שונה?" שאל סמי שיצא מהמטבח, תלש את הפתק מידו של אורי וקרא בו בלי לטרוח לבקש רשות.
"באיזה בעיה הוא הולך לטפל?" שאל בפליאה.
"בבעיית המגעילות שלו." עניתי, וסוף סוף הצלחתי לבכות.
במשך יומיים רצופים לא יכולתי להפסיק לבכות, לא הפסקתי להגיר דמעות אפילו לא כדי לאכול או לישון. הפכתי למעיין נובע של דמעות עלבון, כעס, פחד ואומללות. איך הוא יכול היה להתנהג ככה? להגיד שמגעיל אותו להיות הוא? שאני מגעיל אותו? שהדברים הכי יפים ופרטיים שלנו הם מגעילים? איזה מן בן אדם הוא?
כעסתי, נעלבתי, בכיתי, צעקתי, הטחתי אגרופים בקיר ושוב בכיתי. הקיר האדיש החזיר מלחמה שערה והכאיב לאגרופי, אבל הכאב בליבי היה גדול עוד יותר.
ביום השלישי יבשו הדמעות. סיני תמיד חזר אחרי יומיים, יותר משני לילות בלעדי היו מעל לכוחו, ככה הוא אמר לי תמיד אחרי שהיה חוזר, והנה היום השלישי הגיע, זוחל לאט לאט, כל שעה איטית מקודמתה והוא עדיין איננו, ואם כבר מדברים על זה, איך זה שאין לי מושג היכן הוא?
בדרך כלל הייתי מגלה אחרי כמה שעות של פרידה איפה הוא, חברים טובים היו מתקשרים לספר לי שהוא אצלם, או אצל אחיו, או הוריו, שהוא לא מגולח ונראה מוזנח ואומלל, וברור שהוא מצטער נורא, ואיך אני יכול לעשות לו את זה?
ואני הייתי נתקף רגשות אשמה למרות שבדרך כלל הוא זה שהיה עוזב אותי בגלל שטות זו או אחרת, וכשהוא היה חוזר הייתי מתנפל עליו בנשיקות, מפנק אותו ואומר ששכחתי הכל וזה לא חשוב, העיקר שאנחנו שוב יחד, וככה באמת הרגשתי אז, אבל היום כבר היה היום השלישי ללכתו, עוד מעט יתחיל היום הרביעי והוא מעולם לא נעדר זמן רב כל-כך.
אפילו לאורי האופטימי תמיד היה ברור שמשהו מאוד מאוד לא בסדר, שהפעם זה לא סתם סיני עם השטויות הרגילות שלו, הפעם קרה משהו יוצא דופן.
3. האקסודוס
של סמינר ההפוכים
"נו, שמעת ממנו משהו?" חקר אורי בדאגה ביום הרביעי להעלמו של סיני, ופתאום שמתי לב שגם הוא נראה כאילו לא ישן כהלכה הלילה.
"לא, עדיין לא, אני לא מבין מה קרה לו, אולי הוא נכנס להלם בגלל איך שהם גררו אותו מהארון ואיבד את הזיכרון?"
"לא יודע, הכל יכול להיות. לאף אחד אין מושג איפה הוא? שאלת את כולם?" חקר אורי.
פרשתי את ידי בתנועת אין אונים, "שאלתי את כל המכרים שלנו, אבל הוא פשוט נמוג, נגוז ואיננו."
"מחר ערב פסח, אולי הוא יחזור לסדר?"
"לא יודע." אמרתי, כובש את דמעותיי, "אני לא יודע כבר שום דבר."
"איפה אתה עושה את הסדר?" שאל אורי, "שוב אצל הוריך?"
"כן, כרגיל. עוד לא סיפרתי להם כלום, אין לי מושג מה אימא שלי תגיד על הסיפור הזה, היא כל-כך מחבבת את סיני, ואתם, איפה אתם עושים את הסדר? אצל הוריך?"
"לא. השנה הם החליטו לבלות את הפסח בחו"ל."
"אז בואו להורים שלי, אצלנו יש תמיד סדר שמח מאוד, ולא קוראים בהגדה אחרי האוכל, רק ממשיכים לשיר ולשתות, סמי ייהנה מזה מאוד."
אורי נאנח ומולל את אצבעותיו. "תראה דרור, זה לא כל-כך פשוט, יש בעיות, אני חושב שאני פשוט לא אחגוג את סדר פסח השנה ודי."
"למה? מה קרה?"
הוא הרים אלי מבט לח ואומלל, "ההורים של סמי רוצים שהשנה גרושתו תהיה אצלם עם הנכדים, ושסמי יגיע גם כן כדי שלפחות בסדר יהיה לילדים אבא."
"רעיון יפה מאוד, אז מה הבעיה?"
"אין בעיה, אבל הם לא מוכנים שאני אהיה. אבא ברוך הבא, אבל החבר שלו לא."
"אני בטוח שסמי שלח אותם לכל הרוחות."
"זהו, שלא."
החלפנו מבטים ולראשונה מאז עזב אותי סיני הצלחתי להתרכז בצרות של מישהו אחר.
"זה פשוט נורא ואיום! הם מנסים לנצל את הילדים של סמי כדי לגרום לכם להיפרד! זה ממש לא הוגן!"
אורי נאנח, "נו, ומה עוד חדש?"
וככה יצא שבאותו ליל סדר הייתי אצל הורי עם אורי. הם ידעו כמובן שאורי רק ידיד שלי וחשבו שכמו בכל חג גם השנה סיני אצל הוריו. היו אפילו כמה התבדחויות טובות מזג על כך שיש לי חבר לימות החול וחבר לחגים, ואבא, אחרי שהטיב ליבו ביין, שאל אם החבר הזה כשר לפסח.
זה כאב לי וכאב גם לאורי, אבל לא רצינו לקלקל את השמחה ולכן חייכנו, והרמנו כוסות לחיים, והעמדנו פנים שאנחנו שמחים וטובי לבב ואפילו משועשעים מעט.
"הוא ממש חמוד." לחשה לי אחותי הגרושה, "ממש ממש מתוק, אתה בטוח שהוא מהחבר'ה שלך, בטוח במאה אחוז? אולי בכל זאת?"
"כן נודניקית, הוא מאה אחוז הומו. נו, די, אל תעשי פרצוף, אני לא אשם שהבחורים הכי יפים ונחמדים הם הומואים וכל הסטרייטים הם בהמות, זה גנטי כנראה."
"מצחיק מאוד." אמרה אחותי שבעלה לשעבר היה באמת בהמה, ואז צלצל הטלפון ואבא שענה נדהם לגלות שמהצד השני של הקו היה סיני.
"מה קרה סיני?" נבהל אבא שידע שהוריו המסורתיים של סיני לא משתמשים בטלפון בחגים ובשבתות. "הכל בסדר?"
"הכל לא בסדר." ענה לו סיני בקול אומלל והתעטש. שמעתי את דבריו כי ברגע שאבא אמר את שמו זינקתי ממקומי והצמדתי את ראשי אל ראשו של אבא שהעביר לי את השפופרת בארשת פנים מבולבלת.
"איפה אתה? מה קרה? לאן נעלמת?" הסתערתי עליו בשאלות.
"דרור, תעשה לי טובה, בלי לחץ ובלי חקירות. קח את הוואן של אבא שלך ואת כל השמיכות שתצליח להשיג ובוא מהר לחוף הזה שחגגנו בו את יום ההולדת שלך בשנה שעברה.
יום הולדתי חל ביום העצמאות ובשנה שעברה, כשמלאו לי שלושים, חגגנו אותו בפיקניק נהדר על חוף סודי אחד שנחבא אי שם בין החופים המוכרזים לאורך כביש החוף. נשבענו לשמור את מיקומו בסודי סודות ולכן כל מה שאוכל להגיד לכם הוא שהחוף הזה ממוקם בערך באמצע הדרך בין עתלית לקיבוץ ותיק אחד ששמו יישאר חסוי.
"אבל למה? מה קרה? אתה חולה? איפה היית? מה אתה עושה שם?"
"דרור, בבקשה, בלי שאלות, פשוט בוא מהר, אנחנו קופאים מקור ורעבים נורא."
"מי זה אנחנו? כמה אנשים יש אתך?"
"עשרה איש."
"אבל בוואן יש מקום רק לשמונה בקושי, טוב, אני אקח גם את המכונית שלי, אורי יוכל לנהוג בה. אני כבר מגיע."
אני חייב לציין שהורי הפתיעו אותי לטובה. הם הבינו מיד שמדובר במצב חירום והתגייסו לעזרתי בלי היסוס ובלי לשאול יותר מדי שאלות שלא היו לי עליהן תשובות בין כה וכה.
בעוד אני מתרוצץ ואוסף שמיכות, אימא הכינה מהר תרמוס ענקי של קקאו, חבילה של מצות וקופסת ממרח שוקולד, ואחרי היסוס קל קופסת עוגיות חמאה לא כשרות לפסח, אבל טעימות מאוד שנאכלו עד תום, כמו שאר המאכלים שהבאתי, למרות שחלק מהנוכחים היו דתיים בעליל.
הם היו חבורה עלובה, רטובה ורועדת מקור. מצאתי אותם מצונפים בערמה אומללה אחת בצל גבעת חול שטוחה, לבושים במעין מדים אחידים שכללו מכנסים שחורים וחולצות לבנות שציציות השתלשלו מהן.
ברגע שהוצאתי את השמיכות הם נחפזו לפשוט את הבגדים הרטובים ולהתעטף בשמיכות היבשות. כשעזבנו את החוף השארנו אחרינו ערמה שחורה לבנה של בגדים רטובים וקופסת פח ריקה של עוגיות חמאה. את המצות והשוקולד למריחה הם לקחו לוואן, ואורי שנהג בו סיפר לי אחר-כך שהם זללו אותן עד הפירור האחרון, משתמשים באצבעותיהם כדי למרוח את השוקולד על המצות. איש מהם לא בירך על האוכל למרות שלחלקם היו כיפות ואפילו פאות.
אני וסיני נסענו בעקבות הוואן ותוך כדי נסיעה שוחחנו את אחת השיחות הכי נוקבות שניהלנו מאז שנפגשנו.
"אז מה מוסקוביץ (ככה אני קורא לו כשאני כועס עליו) החלטת לקחת את הזמן שלך עד שחזרת." אמרתי בקרירות, מתפלא למה אין לי חשק להתנפל עליו בנשיקות ופינוקים, ולמה, למרות הרווחה שאני חש למראהו, אני גם נורא כועס עליו.
"אני רואה שאתה כועס ואתה צודק לגמרי." אמר סיני, "אבל יש לי הסברים."
"נו, נשמע."
"אתה זוכר שבלילה אחרי שחזרתי מהורי היה לי טלפון."
"כן, ואני גם זוכר שלא טרחת לספר לי ממי."
"זה היה מקרוב של הורי, בן אדם דתי מאוד, רב אחד שמתעסק בסמינרים לחוזרים בתשובה. ממש במקרה אחרי שברחתי מהבית שלהם הוא התקשר לאחל חג שמח. הורי לא דיברו איתו כבר שנה שלמה והם ראו בטלפון שלו שהגיע בדיוק בעיתוי הזה סימן משמים, וסיפרו לו הכל עלי, והוא מיד מצא עצה – הוא מכיר סמינר מיוחד, פרטי וסודי, שנועד לסוג מיוחד של חוזרים בתשובה, לחוזרים בתשובה הפוכים שצריך לא רק להפוך אותם לדתיים, אלא גם לישר אותם. זה סמינר קטן מאוד ותמיד מלא שם, אבל ממש במקרה יש מקום אחד פנוי והוא מכיר את הרב המנהל את המקום הזה שכל באיו נרפאים מיד ויוצאים ממנו ישר אל החופה."
"וואלה?" אמרתי בלגלוג, "מילא הוריך קנו את השטות הזו, אבל אתה?"
"אל תשכח את המצב הנפשי הנורא שבו הייתי אחרי שהם גילו, הייתי קרוב להתאבדות ממש, והוא דיבר בצורה כל-כך משכנעת והיה כל-כך בטוח שאפשר לרפא אותי מהומואיות ולהחזיר לי את האמונה באלוהים ואת שלוות הנפש. לטענתו הסמינר הזה יסדר לי מחדש את החיים ואחרי שאסיים אותו אהיה שוב יהודי הגון, איש משפחה נאמן, אב לילדים ובעל לאישה."
"בקיצור, הבטיח לך את כל הדברים שתמיד השתוקקת אליהם בסתר לבבך במחי סמינר פלאי אחד." אמרתי בלגלוג שנועד להסתיר את כאב הלב שלי.
"כן." אמר סיני, "בדיוק ככה. אני מצטער דרור." הוסיף אחרי שהות קלה, "אבל בזמנו אלו היו כל הדברים שרציתי להיות."
"ועכשיו אתה כבר לא רוצה?"
"אני אגיד לך דבר טוב אחד שיצא מהסמינר הנורא הזה, למדתי להבדיל בין מה שאני באמת רוצה ובין מה שלימדו אותי לחשוב שאני צריך לרצות."
"ומה אתה באמת רוצה?"
"אותך." אמר בפשטות, והניח את ידו על ברכי.
העפתי אותה משם והמשכתי לנהוג בשתיקה.
"תרגיש חופשי להגיד שגם אתה רוצה רק אותי ולא אכפת לי אם תעצור בצד ותנשק אותי." ניסה סיני ללטף שוב את ברכי, ושוב נדחה.
"לנשק אתך נשמע רעיון מעניין." אמרתי בקרירות, "אני לא מגעיל אותך יותר?"
סיני גנח וכבש את פניו בידיו. "אני יודע, הייתי ממש נורא. אני מבקש סליחה, אתה סולח לי דרור? שגיתי, עשיתי שטות, שילמתי מחיר, בוא נשכח מה שקרה."
"מצטער, אבל לא נראה לי שהפעם אני אשכח סיני."
"אבל אתה מכיר אותי, כל פעם אני כועס, רב אתך והולך, ואחר-כך חוזר ואנחנו שוכחים הכל. מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
"בפעמים הקודמות עשיתי טעות כשסלחתי לך מיד. אם לא הייתי ממהר לשכוח ולסלוח כל-כך מהר אז אולי לא היינו מגיעים בכלל ללילה הזה, ואם כבר מדברים על הנושא, מה בדיוק קרה פה? מי החברה האלו? למה הם כאן, רטובים באמצע ליל הסדר?"
"זה סיפור ארוך." נאנח סיני, "סיפור מוזר וארוך כמעט כמו סיפור יציאת מצריים."
הוא סירב לדבר יותר עד שהגענו לבית הורי ושם, במקום להמשיך ולקרוא בהגדה על יציאת מצרים הגישה אימא לאושפיזין הלא צפויים שלנו את ארוחת החג שהם טרפו בלי התלונות המשפחתיות הרגילות שלנו על הצימס המתוק מדי, הדגים הממולאים המגעילים והרגל הקרושה המתועבת.
איזה מזל שהאימא הפולנייה שלי מבשלת תמיד לגדוד שלם, ומזל עוד יותר גדול שהפעם לא יישארו שאריות שנאלץ לאכול עד אחרי המימונה.
אחר-כך אכלנו קומפוט ועוגת אגוזים לפסח ושמענו על האקסודוס של סמינר ההפוכים.
וזה מה שסיפרו לנו עשרת הנמלטים - הרב שניהל את הסמינר היה בעברו הרחוק חילוני ששירת בצבא (בגולני ככה מספרות השמועות) והאמין שמה שלא ילך בכוח ילך בעוד יותר כוח.
הוא ניהל את הסמינר כאילו היה טירונות, ושמר על משמעת קפדנית, מדים אחידים, שעות שינה מעטות והרבה טרטורים לשם שמיים. כל יום הרצה לחניכים הרצאות ארוכות ומשמימות על ערכי המשפחה היהודית וחובת הפרו ורבו, ועוד הגדיל לעשות ואילץ אותם לעבור טבילת בוקר מטהרת במי ים מלוחים וקרים.
אחרי הטבילה הורשו החניכים לשטוף את עצמם במים מתוקים, אבל קרים, וכדי לשמור על הצניעות נשארו כל אותו הזמן בבגדיהם שהיו אולי נקיים, אבל בדרך כלל לחים ומקומטים מאוד.
"כל הזמן הלכנו רעבים, לא די בכך שהאוכל היה חרא גם המנות היו ממש קטנות. נוסף לכך כל היום היינו קפואים ורטובים. ברור שאחרי כמה שבועות כאלו היו שנשברו והעדיפו להיכנס מתחת לחופה רק כדי לצאת משם." סיפר סיני.
"למה לא התקשרתם להורים שיצילו אתכם, או פשוט ברחתם משם?" הזדעזעה אימא.
"הכל היה מגודר וסגור, וכמובן שהשומרים לקחו לנו את הסלולרים. זה היה למעשה כלא, ואם לא די בכך, גם בטלו לנו את סדר פסח."
"בטלו את סדר פסח?" הזדעזע אבא, "איך, הרי מדובר בדתיים?"
"זה היה עונש, הרב מצא שוב את רפי וגבריאל מתנשקים בשירותים, ואחר-כך מצא קונדום זרוק מאחורי הפחים בחצר."
"הקונדום היה שלי." אמר רפי - בריון מקועקע בעל שיער מחומצן וארשת קודרת שלא הרפה גם בזמן האוכל מידו של גבריאל - אברך משי ענוג בעל חיוך עצוב ופאות מסולסלות.
הם היו זוג מוזר למראה ואם כי היה ברור שהם מאוהבים מאוד זה בזה הם באו מעולמות שונים וללא ספק לא היו נפגשים מעולם לולא סמינר ההפוכים.
"אז איך ברחתם?" השתומם אבא.
"הרב והשומרים שלו נסעו למשפחות שלהם לסדר והשאירו רק שני שומרים ליד השער. פתאום קלטתי שגם אם השער סגור הצד השני שפונה לים פתוח, ואם נשחה משם לעבר החוף הסמוך שבמקרה אני מכיר טוב," הבזיק אלי מבט מחויך, "נינצל."
"אז ארגנת את החבר'ה ופשוט ברחתם משם?" התפעלה אימא.
"כן." אמר סיני בפשטות.
"הרב הקשה את ליבו כפרעה בשעתו ומוסקו משול למשה רבנו שהוציא אותנו מעבדות לחירות." אמר גבריאל, ופתאום פיהק, "אני עייף נורא." התנצל, "אני יכול לישון עם רפי?"
"בטח." אמרה אימא שליבה יצא אל הנער הנחמד והעדין הזה, "אבל קודם כל כולם עושים מקלחת חמה עם המון סבון ושמפו ומרכך."
"יש לך מקום ומים חמים לכולם?" נמלאתי דאגה.
"אל תדאג, לא רק בחנוכה קורים ניסים, גם בפסח המים החמים יספיקו לכולם." אמרה אימא, מערבבת כדרכה את כל המסורת היהודית לבלגן אחד גדול ומצחיק.
"קח את סיני ואת אורי ולכו לישון, אתם הרוגים." אמר אבא, "נדבר מחר."
לקחתי את השניים ונסענו הביתה. על מדרגות הכניסה מצאנו את סמי, יושב מדוכא, ראשו נסמך על כפותיו, ממתין לנו.
"שלום מוסקו." פלט בפיזור נפש, וחש אל אורי. שמעתי אותו מתנצל בשטף כל הדרך לדירה שלהם, אבל אין לי מושג מה אורי ענה לו, היו לי את הצרות שלי לחשוב עליהן.
חלק ב' ואחרון
"נו, שמעת ממנו משהו?" חקר אורי בדאגה ביום הרביעי להעלמו של סיני, ופתאום שמתי לב שגם הוא נראה כאילו לא ישן כהלכה הלילה.
"לא, עדיין לא, אני לא מבין מה קרה לו, אולי הוא נכנס להלם בגלל איך שהם גררו אותו מהארון ואיבד את הזיכרון?"
"לא יודע, הכל יכול להיות. לאף אחד אין מושג איפה הוא? שאלת את כולם?" חקר אורי.
פרשתי את ידי בתנועת אין אונים, "שאלתי את כל המכרים שלנו, אבל הוא פשוט נמוג, נגוז ואיננו."
"מחר ערב פסח, אולי הוא יחזור לסדר?"
"לא יודע." אמרתי, כובש את דמעותיי, "אני לא יודע כבר שום דבר."
"איפה אתה עושה את הסדר?" שאל אורי, "שוב אצל הוריך?"
"כן, כרגיל. עוד לא סיפרתי להם כלום, אין לי מושג מה אימא שלי תגיד על הסיפור הזה, היא כל-כך מחבבת את סיני, ואתם, איפה אתם עושים את הסדר? אצל הוריך?"
"לא. השנה הם החליטו לבלות את הפסח בחו"ל."
"אז בואו להורים שלי, אצלנו יש תמיד סדר שמח מאוד, ולא קוראים בהגדה אחרי האוכל, רק ממשיכים לשיר ולשתות, סמי ייהנה מזה מאוד."
אורי נאנח ומולל את אצבעותיו. "תראה דרור, זה לא כל-כך פשוט, יש בעיות, אני חושב שאני פשוט לא אחגוג את סדר פסח השנה ודי."
"למה? מה קרה?"
הוא הרים אלי מבט לח ואומלל, "ההורים של סמי רוצים שהשנה גרושתו תהיה אצלם עם הנכדים, ושסמי יגיע גם כן כדי שלפחות בסדר יהיה לילדים אבא."
"רעיון יפה מאוד, אז מה הבעיה?"
"אין בעיה, אבל הם לא מוכנים שאני אהיה. אבא ברוך הבא, אבל החבר שלו לא."
"אני בטוח שסמי שלח אותם לכל הרוחות."
"זהו, שלא."
החלפנו מבטים ולראשונה מאז עזב אותי סיני הצלחתי להתרכז בצרות של מישהו אחר.
"זה פשוט נורא ואיום! הם מנסים לנצל את הילדים של סמי כדי לגרום לכם להיפרד! זה ממש לא הוגן!"
אורי נאנח, "נו, ומה עוד חדש?"
וככה יצא שבאותו ליל סדר הייתי אצל הורי עם אורי. הם ידעו כמובן שאורי רק ידיד שלי וחשבו שכמו בכל חג גם השנה סיני אצל הוריו. היו אפילו כמה התבדחויות טובות מזג על כך שיש לי חבר לימות החול וחבר לחגים, ואבא, אחרי שהטיב ליבו ביין, שאל אם החבר הזה כשר לפסח.
זה כאב לי וכאב גם לאורי, אבל לא רצינו לקלקל את השמחה ולכן חייכנו, והרמנו כוסות לחיים, והעמדנו פנים שאנחנו שמחים וטובי לבב ואפילו משועשעים מעט.
"הוא ממש חמוד." לחשה לי אחותי הגרושה, "ממש ממש מתוק, אתה בטוח שהוא מהחבר'ה שלך, בטוח במאה אחוז? אולי בכל זאת?"
"כן נודניקית, הוא מאה אחוז הומו. נו, די, אל תעשי פרצוף, אני לא אשם שהבחורים הכי יפים ונחמדים הם הומואים וכל הסטרייטים הם בהמות, זה גנטי כנראה."
"מצחיק מאוד." אמרה אחותי שבעלה לשעבר היה באמת בהמה, ואז צלצל הטלפון ואבא שענה נדהם לגלות שמהצד השני של הקו היה סיני.
"מה קרה סיני?" נבהל אבא שידע שהוריו המסורתיים של סיני לא משתמשים בטלפון בחגים ובשבתות. "הכל בסדר?"
"הכל לא בסדר." ענה לו סיני בקול אומלל והתעטש. שמעתי את דבריו כי ברגע שאבא אמר את שמו זינקתי ממקומי והצמדתי את ראשי אל ראשו של אבא שהעביר לי את השפופרת בארשת פנים מבולבלת.
"איפה אתה? מה קרה? לאן נעלמת?" הסתערתי עליו בשאלות.
"דרור, תעשה לי טובה, בלי לחץ ובלי חקירות. קח את הוואן של אבא שלך ואת כל השמיכות שתצליח להשיג ובוא מהר לחוף הזה שחגגנו בו את יום ההולדת שלך בשנה שעברה.
יום הולדתי חל ביום העצמאות ובשנה שעברה, כשמלאו לי שלושים, חגגנו אותו בפיקניק נהדר על חוף סודי אחד שנחבא אי שם בין החופים המוכרזים לאורך כביש החוף. נשבענו לשמור את מיקומו בסודי סודות ולכן כל מה שאוכל להגיד לכם הוא שהחוף הזה ממוקם בערך באמצע הדרך בין עתלית לקיבוץ ותיק אחד ששמו יישאר חסוי.
"אבל למה? מה קרה? אתה חולה? איפה היית? מה אתה עושה שם?"
"דרור, בבקשה, בלי שאלות, פשוט בוא מהר, אנחנו קופאים מקור ורעבים נורא."
"מי זה אנחנו? כמה אנשים יש אתך?"
"עשרה איש."
"אבל בוואן יש מקום רק לשמונה בקושי, טוב, אני אקח גם את המכונית שלי, אורי יוכל לנהוג בה. אני כבר מגיע."
אני חייב לציין שהורי הפתיעו אותי לטובה. הם הבינו מיד שמדובר במצב חירום והתגייסו לעזרתי בלי היסוס ובלי לשאול יותר מדי שאלות שלא היו לי עליהן תשובות בין כה וכה.
בעוד אני מתרוצץ ואוסף שמיכות, אימא הכינה מהר תרמוס ענקי של קקאו, חבילה של מצות וקופסת ממרח שוקולד, ואחרי היסוס קל קופסת עוגיות חמאה לא כשרות לפסח, אבל טעימות מאוד שנאכלו עד תום, כמו שאר המאכלים שהבאתי, למרות שחלק מהנוכחים היו דתיים בעליל.
הם היו חבורה עלובה, רטובה ורועדת מקור. מצאתי אותם מצונפים בערמה אומללה אחת בצל גבעת חול שטוחה, לבושים במעין מדים אחידים שכללו מכנסים שחורים וחולצות לבנות שציציות השתלשלו מהן.
ברגע שהוצאתי את השמיכות הם נחפזו לפשוט את הבגדים הרטובים ולהתעטף בשמיכות היבשות. כשעזבנו את החוף השארנו אחרינו ערמה שחורה לבנה של בגדים רטובים וקופסת פח ריקה של עוגיות חמאה. את המצות והשוקולד למריחה הם לקחו לוואן, ואורי שנהג בו סיפר לי אחר-כך שהם זללו אותן עד הפירור האחרון, משתמשים באצבעותיהם כדי למרוח את השוקולד על המצות. איש מהם לא בירך על האוכל למרות שלחלקם היו כיפות ואפילו פאות.
אני וסיני נסענו בעקבות הוואן ותוך כדי נסיעה שוחחנו את אחת השיחות הכי נוקבות שניהלנו מאז שנפגשנו.
"אז מה מוסקוביץ (ככה אני קורא לו כשאני כועס עליו) החלטת לקחת את הזמן שלך עד שחזרת." אמרתי בקרירות, מתפלא למה אין לי חשק להתנפל עליו בנשיקות ופינוקים, ולמה, למרות הרווחה שאני חש למראהו, אני גם נורא כועס עליו.
"אני רואה שאתה כועס ואתה צודק לגמרי." אמר סיני, "אבל יש לי הסברים."
"נו, נשמע."
"אתה זוכר שבלילה אחרי שחזרתי מהורי היה לי טלפון."
"כן, ואני גם זוכר שלא טרחת לספר לי ממי."
"זה היה מקרוב של הורי, בן אדם דתי מאוד, רב אחד שמתעסק בסמינרים לחוזרים בתשובה. ממש במקרה אחרי שברחתי מהבית שלהם הוא התקשר לאחל חג שמח. הורי לא דיברו איתו כבר שנה שלמה והם ראו בטלפון שלו שהגיע בדיוק בעיתוי הזה סימן משמים, וסיפרו לו הכל עלי, והוא מיד מצא עצה – הוא מכיר סמינר מיוחד, פרטי וסודי, שנועד לסוג מיוחד של חוזרים בתשובה, לחוזרים בתשובה הפוכים שצריך לא רק להפוך אותם לדתיים, אלא גם לישר אותם. זה סמינר קטן מאוד ותמיד מלא שם, אבל ממש במקרה יש מקום אחד פנוי והוא מכיר את הרב המנהל את המקום הזה שכל באיו נרפאים מיד ויוצאים ממנו ישר אל החופה."
"וואלה?" אמרתי בלגלוג, "מילא הוריך קנו את השטות הזו, אבל אתה?"
"אל תשכח את המצב הנפשי הנורא שבו הייתי אחרי שהם גילו, הייתי קרוב להתאבדות ממש, והוא דיבר בצורה כל-כך משכנעת והיה כל-כך בטוח שאפשר לרפא אותי מהומואיות ולהחזיר לי את האמונה באלוהים ואת שלוות הנפש. לטענתו הסמינר הזה יסדר לי מחדש את החיים ואחרי שאסיים אותו אהיה שוב יהודי הגון, איש משפחה נאמן, אב לילדים ובעל לאישה."
"בקיצור, הבטיח לך את כל הדברים שתמיד השתוקקת אליהם בסתר לבבך במחי סמינר פלאי אחד." אמרתי בלגלוג שנועד להסתיר את כאב הלב שלי.
"כן." אמר סיני, "בדיוק ככה. אני מצטער דרור." הוסיף אחרי שהות קלה, "אבל בזמנו אלו היו כל הדברים שרציתי להיות."
"ועכשיו אתה כבר לא רוצה?"
"אני אגיד לך דבר טוב אחד שיצא מהסמינר הנורא הזה, למדתי להבדיל בין מה שאני באמת רוצה ובין מה שלימדו אותי לחשוב שאני צריך לרצות."
"ומה אתה באמת רוצה?"
"אותך." אמר בפשטות, והניח את ידו על ברכי.
העפתי אותה משם והמשכתי לנהוג בשתיקה.
"תרגיש חופשי להגיד שגם אתה רוצה רק אותי ולא אכפת לי אם תעצור בצד ותנשק אותי." ניסה סיני ללטף שוב את ברכי, ושוב נדחה.
"לנשק אתך נשמע רעיון מעניין." אמרתי בקרירות, "אני לא מגעיל אותך יותר?"
סיני גנח וכבש את פניו בידיו. "אני יודע, הייתי ממש נורא. אני מבקש סליחה, אתה סולח לי דרור? שגיתי, עשיתי שטות, שילמתי מחיר, בוא נשכח מה שקרה."
"מצטער, אבל לא נראה לי שהפעם אני אשכח סיני."
"אבל אתה מכיר אותי, כל פעם אני כועס, רב אתך והולך, ואחר-כך חוזר ואנחנו שוכחים הכל. מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
"בפעמים הקודמות עשיתי טעות כשסלחתי לך מיד. אם לא הייתי ממהר לשכוח ולסלוח כל-כך מהר אז אולי לא היינו מגיעים בכלל ללילה הזה, ואם כבר מדברים על הנושא, מה בדיוק קרה פה? מי החברה האלו? למה הם כאן, רטובים באמצע ליל הסדר?"
"זה סיפור ארוך." נאנח סיני, "סיפור מוזר וארוך כמעט כמו סיפור יציאת מצריים."
הוא סירב לדבר יותר עד שהגענו לבית הורי ושם, במקום להמשיך ולקרוא בהגדה על יציאת מצרים הגישה אימא לאושפיזין הלא צפויים שלנו את ארוחת החג שהם טרפו בלי התלונות המשפחתיות הרגילות שלנו על הצימס המתוק מדי, הדגים הממולאים המגעילים והרגל הקרושה המתועבת.
איזה מזל שהאימא הפולנייה שלי מבשלת תמיד לגדוד שלם, ומזל עוד יותר גדול שהפעם לא יישארו שאריות שנאלץ לאכול עד אחרי המימונה.
אחר-כך אכלנו קומפוט ועוגת אגוזים לפסח ושמענו על האקסודוס של סמינר ההפוכים.
וזה מה שסיפרו לנו עשרת הנמלטים - הרב שניהל את הסמינר היה בעברו הרחוק חילוני ששירת בצבא (בגולני ככה מספרות השמועות) והאמין שמה שלא ילך בכוח ילך בעוד יותר כוח.
הוא ניהל את הסמינר כאילו היה טירונות, ושמר על משמעת קפדנית, מדים אחידים, שעות שינה מעטות והרבה טרטורים לשם שמיים. כל יום הרצה לחניכים הרצאות ארוכות ומשמימות על ערכי המשפחה היהודית וחובת הפרו ורבו, ועוד הגדיל לעשות ואילץ אותם לעבור טבילת בוקר מטהרת במי ים מלוחים וקרים.
אחרי הטבילה הורשו החניכים לשטוף את עצמם במים מתוקים, אבל קרים, וכדי לשמור על הצניעות נשארו כל אותו הזמן בבגדיהם שהיו אולי נקיים, אבל בדרך כלל לחים ומקומטים מאוד.
"כל הזמן הלכנו רעבים, לא די בכך שהאוכל היה חרא גם המנות היו ממש קטנות. נוסף לכך כל היום היינו קפואים ורטובים. ברור שאחרי כמה שבועות כאלו היו שנשברו והעדיפו להיכנס מתחת לחופה רק כדי לצאת משם." סיפר סיני.
"למה לא התקשרתם להורים שיצילו אתכם, או פשוט ברחתם משם?" הזדעזעה אימא.
"הכל היה מגודר וסגור, וכמובן שהשומרים לקחו לנו את הסלולרים. זה היה למעשה כלא, ואם לא די בכך, גם בטלו לנו את סדר פסח."
"בטלו את סדר פסח?" הזדעזע אבא, "איך, הרי מדובר בדתיים?"
"זה היה עונש, הרב מצא שוב את רפי וגבריאל מתנשקים בשירותים, ואחר-כך מצא קונדום זרוק מאחורי הפחים בחצר."
"הקונדום היה שלי." אמר רפי - בריון מקועקע בעל שיער מחומצן וארשת קודרת שלא הרפה גם בזמן האוכל מידו של גבריאל - אברך משי ענוג בעל חיוך עצוב ופאות מסולסלות.
הם היו זוג מוזר למראה ואם כי היה ברור שהם מאוהבים מאוד זה בזה הם באו מעולמות שונים וללא ספק לא היו נפגשים מעולם לולא סמינר ההפוכים.
"אז איך ברחתם?" השתומם אבא.
"הרב והשומרים שלו נסעו למשפחות שלהם לסדר והשאירו רק שני שומרים ליד השער. פתאום קלטתי שגם אם השער סגור הצד השני שפונה לים פתוח, ואם נשחה משם לעבר החוף הסמוך שבמקרה אני מכיר טוב," הבזיק אלי מבט מחויך, "נינצל."
"אז ארגנת את החבר'ה ופשוט ברחתם משם?" התפעלה אימא.
"כן." אמר סיני בפשטות.
"הרב הקשה את ליבו כפרעה בשעתו ומוסקו משול למשה רבנו שהוציא אותנו מעבדות לחירות." אמר גבריאל, ופתאום פיהק, "אני עייף נורא." התנצל, "אני יכול לישון עם רפי?"
"בטח." אמרה אימא שליבה יצא אל הנער הנחמד והעדין הזה, "אבל קודם כל כולם עושים מקלחת חמה עם המון סבון ושמפו ומרכך."
"יש לך מקום ומים חמים לכולם?" נמלאתי דאגה.
"אל תדאג, לא רק בחנוכה קורים ניסים, גם בפסח המים החמים יספיקו לכולם." אמרה אימא, מערבבת כדרכה את כל המסורת היהודית לבלגן אחד גדול ומצחיק.
"קח את סיני ואת אורי ולכו לישון, אתם הרוגים." אמר אבא, "נדבר מחר."
לקחתי את השניים ונסענו הביתה. על מדרגות הכניסה מצאנו את סמי, יושב מדוכא, ראשו נסמך על כפותיו, ממתין לנו.
"שלום מוסקו." פלט בפיזור נפש, וחש אל אורי. שמעתי אותו מתנצל בשטף כל הדרך לדירה שלהם, אבל אין לי מושג מה אורי ענה לו, היו לי את הצרות שלי לחשוב עליהן.
חלק ב' ואחרון
