קוראים

יום שני, 15 בינואר 2018

חי בסרט

ניר התקשר בעיתוי מחורבן במיוחד - נימי היה במשמרת ערב ואני ישבתי מול הסרט החביב עלי, 'שמש נצחית בראש צלול'. 
כל כמה חודשים אני נדלק על סרט חדש והפעם היה תורו של הסרט המופלא הזה שהגיר דמעות מעיני כל פעם מחדש, במיוחד לקראת הסוף, בדיוק אז הוא התקשר.
"שלום." אמר בקלילות חסרת מבוכה שמיד התקנאתי בה. אני תמיד מגמגם כשאני מתקשר לזרים, אבל מצד שני הרי נימי לא היה זר.
"אפשר לדבר עם נימי."
"הוא בעבודה." עניתי וקינחתי מהר את האף.
"ומי אתה?" חקר, ועוד לפני שעניתי תפס ביטחון ושאל בקול מודאג אם אני בסדר. בטח שלא הייתי בסדר, ניר מתקשר לנימי שלי, למה שארגיש בסדר?
"אני יוני, החבר של נימי." אמרתי והוספתי ליתר בטחון שאנחנו גרים יחד, ומיד לפני שהוא יחזור ויתחצף שאלתי אם הוא עדיין בחו"ל.
"לא, אני בארץ. הגעתי אתמול, מתי נימי חוזר."
"לא יודע" סירבתי לשתף פעולה, "מאוחר, אני אמסור לו שהתקשרת."
הוא נאנח, אבל הרגשתי שיש חיוך מאחורי האנחה הזו, כאילו הוא אומר לעצמו – מי זה היוני הטיפשון הזה שמנסה לעכב אותי מלפגוש את נימי? - ונתן לי את המספר של הנייד שלו, לא לפני שניסה להוציא ממני את הטלפון של נימי.
אמרתי לו שאי אפשר להתקשר אליו לעבודה, מה שלא היה מדויק, אפשר, אבל רק אם זה ממש דחוף. אחרי שביצעתי נוהל התייעצות חירום מזורז ביני לבין עצמי החלטתי שממש לא דחוף לנימי לדבר עם האקס המיתולוגי שלו, וסירבתי להסגיר את המספר שלו.
אחרי הכל נימי עובד במד"א בעבודה מאוד חשובה ואחראית, הוא לא צריך נודניקים מהעבר שיבואו להציק לו בדיוק כשהוא מנסה להנשים מישהו, או להציל איזה קשיש שבדיוק לקה בהתקף לב, ואם מדברים על התקף לב, אחרי שסוף סוף סיימתי את השיחה המעיקה הזו גם לי לא היה מזיקה איזה הנשמה מפה לפה.
הלב נורא דפק לי, הייתי חיוור והזעתי ואפילו רעדתי קצת, ומה שיותר מרגיז, לא הצלחתי להיזכר אם אמרתי לניר שנימי עובד בסניף מד"א בעיר התחתית או שהצלחתי לדלג באלגנטיות על המידע הזה.
אלגנטיות? בחייך יוני, אתה לא תדע לזהות אלגנטיות אפילו אם היא תקפוץ עליך באמצע הרחוב ותינשך אותך בתחת. אתה בן אדם שהאלגנטיות, הקלילות, החן וההדר, ממנו והלאה שחתי לעצמי והלכתי לבדוק שוב בבלוג של נימי כדי להיזכר איך ניר נראה.
הבלוג של נמרוד, החבר שלי, המכונה בפי כל נימי, הוא זה שגרם לי להכיר אותו, להתאהב בו ולתעב מקרב לבי את ניר, האקס שלו.
כיום נימי כותב בבלוג הרבה פחות מאשר בעבר, אבל הוא עדיין שומר אותו לזכר ימים עברו, ומדי כמה שבועות משחרר פוסט, אם כי כיום הפוסטים שלו כיום הרבה פחות אישיים ומרגשים מכפי שהיו בעבר.
כיום הוא כותב יותר על העבודה שלו, על החיים במדינה, ולפעמים, לעיתים רחוקות מאוד, מזכיר אותי במילה אחת או שתיים. אני מכונה שם יוד החמוד ובדרך כלל הוא מספר עלי משהו חביב ומלא חיבה, אבל לא ממש מרגש.
מה לעשות - אומללות הרבה יותר סקסית מסתם אהבה יום יומית וחסרת משברים.
קשה להאמין, אבל היו ימים שלא הייתי פותח את היום בלי להציץ בבלוג של נימי, ולפעמים הייתי מסתכן בזעמו של הבוס שלי ובודק מה התחדש אצלו אפילו באמצע היום.
נתקלתי בבלוג שלו במקרה, תוך שיטוט בישראבלוג. מעדתי לתוכו בתום לב ונכבשתי מיד. זה היה לפני שנתיים, נימי היה אז בסוף הקשר שלו עם ניר והכתיבה שלו, התיאורים שלו, הרגש שהתפרץ מתוך המשפטים שלו, הדרך שובת הלב בה תיאר את מות האהבה שלו לניר ואת סיום הקשר שלהם שבו את לבי.
מצאתי את עצמי מגיב בהתלהבות, בחום, באכפתיות שהדהימה אותי ואותו, פיתחתי מעורבות רגשית בחייו ודי מהר התחלנו להתכתב במיילים פרטיים.
נימי היה גלוי עד כאב ועוצמות הרגש שביטא גרמו לי בהתחלה להזדהות עצומה ואחר-כך לקנאה בניר הבוגדני והשפל שלא היה ראוי לאהבה כה גדולה.
ניר הזה, איזה טיפוס! אז מה אם הוא היה סקסי ויפה בטירוף? האם זו סיבה למרר את חייו של נימי, להתלבט הלוך ושוב בין נשים לגברים, לבגוד ולרמות ולשקר, ולשבור את ליבו של החבר המסור, המתוק והנאמן שלו שהיה מוכן להמתין עד קץ כל הימים עד שיחליט אם הוא דו מיני, הומו, או רק סטרייט מבולבל?
התקשיתי מאוד להישאר אובייקטיבי במצב הזה, אבל למרות שכל הזמן ורדה רזיאל ז'קוט צעקה לי בתוך הראש - תזרוק אותו! – שתקתי והמשכתי לתמוך, לעודד, לתת כתף מנחמת ולהגיד לו שבסוף הכל יהיה טוב.
מסתבר שצדקתי, ניר החליט לנסוע לחפש את עצמו בחו"ל לזמן בלתי מוגבל ונימי המתוק שלי נשאר בודד – מה יכול להיות טוב מזה?
כמובן שלא אמרתי לו מה אני מרגיש כלפיו, לא העזתי. הפרידה שלו מניר הייתה טרייה מדי, הסתפקתי במעמדי כידיד וכדי לתמוך בחברי היקר בשעתו הקשה הצעתי לו לבוא לבקר אותי בעיר הכרמל היפה, הרחק מתל אביב שכל פינה ורחוב בה הזכירו לו את האקס הבוגדני שלו.
הוא קיבל את הצעתי בתודה, ורק אז העזתי לבקש ממנו, אם לא אכפת לו, לשלוח לי תמונה כדי שאוכל לזהות אותו כשאבוא לאסוף אותו מתחנת הרכבת.
אני יודע, זה מגוחך לגמרי, אבל לפני כן מעולם לא ראיתי תמונה שלו. היחסים שלנו לא היו מהסוג הזה. למרות סקרנותי התאפקתי, אומר לעצמי שאם אבקש ממנו תמונה אני עלול לפגוע באימון שהוא רוכש לי ובחברות הטהורה שלנו.
כל פעם שהנושא הרגיש הזה עלה במוחי הטפתי לעצמי מוסר שהמראה החיצוני לא חשוב, שאני אוהב את הנשמה היפה והעדינה שלו את הרגישות שלו, את חוש ההומור, הנאמנות וטוב הלב שלו, וחוץ מזה גם אני לא נראה משהו.
למרבה המזל הוא זרק פה ושם רמזים קטנים לגבי חיצוניותו. ידעתי שהוא רחב כתפיים וממוצע קומה, שיש לו חזה שעיר ועיניים חומות, ופעם הוא התבדח ואמר שהוא אוחז בלוק של ערס שאיבד את הגורמטים שלו.
לשמחתי נימי לא חשב שהבקשה שלי סרת טעם, ומיד ענה שאין בעיה והלך לפשפש באלבום התמונות שלו ורק אז גילה להפתעתו שיש שם המון תמונות של ניר היפיוף ורק אחת שלו - תמונה די מטושטשת ברבע פרופיל.
אחר-כך הוא סיפר לי שזה היה אחד הדברים שגרמו לו לפתוח את העיניים ולהבין עד כמה מצב הדברים בינו לבין ניר היה לא בריא, ולהתחיל לשמוח שהם נפרדו.
בסוף הוא שלח לי תמונה ישנה שסרק מתוך תעודת הזהות שלו. פוטו רצח קלאסי שצולם כשהיה בן שבע עשרה צנום ומבוהל עם תספורת גרועה.
די נבהלתי מהתמונה ההיא, אבל לא הפסקתי לאהוב אותו. הגעתי לתחנת הרכבת בבת גלים חצי שעה לפני הזמן, מחזיק בלון אדום בצורת לב עם ציור טיפשי של דובון אכפת לי צהוב מחזיק בלון אדום בצורת לב, ועליו ציור קטן יותר, אבל טיפשי לא פחות, של דובון אכפת לי ירוק מחזיק בלון אדום בצורת לב שעליו ציור... וכן הלאה.
הלב שלי דפק נורא מהר והרגליים רעדו לי. כשהרכבת הגיעה סוף סוף אנשים התחילו לרדת הרגשתי שאני מתעלף מרוב מתח.
נשענתי על עמוד בטון ועצמתי לרגע את העיניים, מנסה לדחוק ממוחי את תמונת הסיום הדרמטית של אנה קארנינה שמשום מה מתעקשת לרדוף אותי כל פעם שאני מגיע לתחנת רכבת, ופתאום מישהו לקח מידי את החוט של הבלון ואמר - שלום יוני.
פתחתי את העיניים ורציתי למות. הילדון הרזה בעל התספורת הגרועה הפך לגבר היפה ביותר שראיתי מימי חיי - כתפיים רחבות, חיוך מקסים, עיני דבש חומות רכות, שיער חום סמיך וידיים גדולות וחמות שנחו על כתפי בעוד הוא מביט בי בדאגה ושואל אם אני נורא מאוכזב ממנו.
עשיתי לא עם הראש, אבל לא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. הרגשתי שאני הולך להתעלף מרוב אהבה והתרגשות וגם, מה לעשות? חרמנות.
"אני לא, ואתה?" הצלחתי לבסוף לפלוט מפי.
"אני ממש לא מאוכזב, אתה נורא מתוק, אתה הבחור הכי מתוק שראיתי בימי חיי." הוא אמר ולתדהמתי נישק אותי על הלחי. אולי בתל-אביב זה עניין של מה בכך, לנשק בחורים לעיני כל, אבל בחיפה זה עדיין יוצא דופן, ובכל זאת הייתי כל-כך מאושר ומאוהב עד שאפילו לא הסתכלתי סביב לראות מי רואה ומתרגז ואולי, אלוהים ישמור, מכיר את אימי, אלא נתתי לו יד ולקחתי אותו לאוטו שלי.
בילינו סוף שבוע נפלא בטיולים ובדיבורים, לומדים להכיר אחד את השני גם בעולם האמיתי אחרי שהכרנו זה את זה היטב בעולם הווירטואלי.
לפני שנסע חזרה לתל אביב הוא נישק אותי על הפה ואמר לי שאני הנפש התאומה שלו, והוסיף חיבוק עז.
הרגשתי שעומד לו, גם לי עמד, אבל שנינו התעלמנו מכך בגדלות נפש. חיבקתי אותו חזרה והוא הבטיח לבוא שוב, הפעם לקצת יותר זמן.
הוא עמד בהבטחתו והגיע שוב עם הפתעה בשבילי – נמאס לו לגמרי מתל אביב, הוא חייב להחליף אווירה ולכן הוא מתכונן להקדיש את זמן הביקור לחיפוש דירה בחיפה ואם לא די בכך הוא נרשם ללימודים באוניברסיטת חיפה ויש לו ראיון עבודה במד"א חיפה.
"רעיון מצוין." אמרתי וליטפתי את ברכו בעודי נוהג לכיוון הדירה שלי, "אבל לי יש רעיון יותר טוב." המשכתי את הליטוף לעבר ירכו, וגם למעלה מזה, ושבעתי נחת מהתוצאות.
לא אלאה אתכם בתיאור מה שקרה באותה חופשה, די אם אציין שלא חיפשנו דירה. אם להגיד את האמת, בקושי יצאנו מהמיטה.
כמה ימים אחר-כך עבר נימי עם כל חפציו לדירה שלי ובמשך שנתיים החיים שלי דמו לסרט רומנטי מתוק, ואז ניר התקשר ואני נכנסתי לסרטים.
נימי חזר מותש, כמו תמיד אחרי משמרת לילה, והתפלא לראות אותי יושב וממתין לו.
התנפלתי עליו בנשיקות, ולמרות שהיה עייף ומת להתקלח הוא חש שאני לא רגוע וחיבק אותי בחזרה.
"מה קרה חמוד?" שאל בדאגה.
"לא חשוב, לך להתרחץ קודם, זה לא בוער." גמגמתי, נבוך פתאום, אבל נימי שהכיר אותי טוב לא ויתר עד שסיפרתי לו מה קרה.
הוא הקשיב בשתיקה בעודו פושט את בגדיו. "אז ניר בארץ." אמר באיטיות והרים את חולצתו מעל לראשו, וככה לא יכולתי לדעת איך הוא נראה כשאמר את שמו של ניר לראשונה מזה כמעט שנתיים.
"מעניין איך הוא ידע שאני גר פה?" אמר בקול מהורהר והפנה אלי את גבו בעודו פושט את מכנסיו.
"לא יודע, לא שאלתי." הודיתי.
"טוב, הוא בטח רק רצה להגיד היי או משהו." אמר נימי בעייפות, "אל תעשה מזה סיפור, יוני." אמר ופרש למקלחת.
הכנסתי את 'חמים וטעים' לווידאו וצפיתי רק בדקות האחרונות של הסרט, ממתין למילות הסיום שלו - אף אחד לא מושלם - שלוו בחיוך המטורף של השחקן שגילם את המיליונר הפסיכי שמתעקש להמשיך לאהוב את ג'ק למון גם אחרי שהוא יודע שאהובתו היא גבר, אם כי זה לא נאמר במפורש אפילו פעם אחת.
הקטע הקטן והטיפשי הזה תמיד ניחם אותי במין דרך מוזרה. אחרי שהסרט נגמר החזרתי אותו לקופסא והלכתי להתקלח גם כן. אחרי המקלחת עשיתי טעות והתנגבתי מול הראי. זה לא היה רעיון מוצלח כל-כך, להסתכל על עצמי בעירום.
אני לא אוהב את הצורה שלי, ממש לא אוהב אותה. אני שמנמן ושעיר, ונראה חמוד במין סגנון דובוני לא מזיק ולא סקסי בעליל. איך בן אדם שנראה ככה יכול להתחרות בניר השחום, החטוב, השרירי, החלק והמדליק?
כדי למזער את הנזק כיביתי את האור, לבשתי מהר את הפיז'מה בחושך ונכנסתי למיטה. נימי לא ישן, הוא שכב בתנוחת השינה שלו ונשם נשימות שקטות, אבל ידעתי שהוא לא ישן.
נשכבתי לצידו, נלחץ אליו, וכמו תמיד הוא הניח את ידו על גבי ודחף רגל בין רגלי.
"אתה מתכוון להיפגש איתו?" פרצה מתוכי השאלה שניסיתי לשווא לכבוש.
הוא נאנח, "אם הוא ירצה, למה? זה מפריע לך?"
שתקתי והוא נאנח שוב, "יוד החמוד שלי, שוב אתה נכנס לסרטים? בוא לפה," משך אותי אליו, מועך אותי בחיבוקו דחף את פניו לשקע כתפי ואמר לי שהוא אוהב אותי, שאני הנשמה התאומה שלו, שאני אהוב ליבו האחד והיחיד, ושאם לא נלך לישון מיד מחר נהיה הרוגים מעייפות.
למחרת לא דיברנו יותר על ניר. שמרנו על שגרת הבוקר הרגילה שלנו – קפה, כריכים, נשיקת פרידה לפני היציאה מהבית - הכל כרגיל.
התחלתי לקוות שניר ייעלם בערפילי שכחה כראוי לו, אבל כשהתקשרתי אליו בצהרים נימי שאל אם יפריע לי שהוא יחזור קצת יותר מאוחר היום כי הוא קבע עם ניר.
"מה קבעת?" שאלתי בחמיצות.
"שנלך לשתות משהו באיזה בית קפה אחרי שאני גומר את הלימודים. הוא בדיוק יהיה באוניברסיטה בשעה הזו והוא רוצה לראות אותי, לא אכפת לך, נכון?"
"לא, מה פתאום, תעשו חיים." אמרתי, מנסה לא להישמע כמו שהרגשתי. אפילו הוספתי - תמסור ד"ש - אגבי, אם כי בלב איחלתי לניר שייחנק על העוגה והקפה שלו.
חזרתי הרוס מהעבודה, ומיד התקשרתי לאודי שמתפקד אצלי ככותל מערבי ויועצת לענייני זוגיות. אני מניח שטכנית אודי הוא האקס שלי למרות שמעולם לא חשבתי עליו ככה. אני מכיר אותו מאז שהיינו ילדים בגן ברכה, ובשבילי הוא מהווה תחליף לאח שאין לי.
בזכותו מעולם לא חוויתי את הבדידות של להיות הומו יחיד בין המון סטרייטים - בדידות מפחידה שכה רבים מחברי הקהילה שלנו מספרים עליה. הקשר שלנו חזק יותר מאהבה, אנחנו מרגישים כמעט כמו תאומים.
הוא תמיד צוחק ואומר שאנחנו עשינו את הסטג' שלנו בסקס זה על זה. הוא היה הראשון שנישקתי והראשון שהניח לי לגעת בו ונגע בי. בגישושים הראשוניים הללו של נערים מתבגרים היה תמיד שמץ של גילוי עריות שהביך מאוד את שנינו וכיום אנחנו אוהבים זה את זה כמו אחים. נימי הוא החבר הראשון שלי שלא חש מאוים בגלל הקשר החזק שלי עם אודי שחיבב אותו ממבט ראשון והיה מאושר בשמחתי על שמצאתי אותו.
עד שפגשתי את נימי היינו אודי ואני, בוכים אחד על כתפי השני, ומספרים זה לזה כמה קשה למצוא אהבה ואיזה חראים כל הגברים. בשנתיים האחרונות הפסקתי לקטר ונהגתי לנדנד לאודי שיפסיק לשוטט באטרף ויתחיל לחפש אהבה אמיתית כדי שיהיה מאושר כמוני.
הוא היה המום כשחידשתי את נוהל החירום הוותיק שלנו, מודיע לו שעליו לבוא מהר ולהציל אותי מבריכת הדמעות שנוצרה בסלון כי אני לא יודע לשחות – בדיחה עתיקה שהייתה קוד מוסכם ל- אני בצרות איומות, בוא מהר.
אודי הגיע תוך רבע שעה עם חבילת שוקולדים וקופסת גלידה, ונדהם כשדחיתי את הממתקים. "אני מספיק שמן גם ככה." גנחתי, "אתה חושב שהוא נעשה כזה כי ישב בבית וזלל שוקולד וגלידה?" הראיתי לו תמונה של ניר שהורדתי מהבלוג של נימי.
אודי שרק בהערכה וחטף ממני חבטת מרפק דוקרנית בצלעות. אחרי שהסברתי לו מי זה היפיוף הסקסי שבתמונה הוא נחפז להניח אותה על השולחן, אבל גם כשניחם אותי, וניסה להרגיע אותי, לא הפסיק לשלוח מבטים מתפעלים בניר שהיה ערום למחצה ושזוף, ונראה ממש נהדר.
"מה אני אעשה אודי?" יללתי.
"קודם כל תצא מהסרטים יוני, ושנית, תזמין אותו לבקר אצלכם." אמר אודי בקור רוח, ושוב פזל לעבר תמונתו של ניר.
הפכתי את התמונה כדי שגוו החטוב של ניר יפסיק להסיח את דעתו, והסברתי לו כמה הרעיון שלו טיפשי. התווכחנו קצת אם עדיף להרחיק את ניר ככל האפשר מנימי, או נהפוך הוא, להזמין אותו לדירתנו החמימה כדי שיראה במו עיניו שיש לו עסק עם זוג יציב ומאושר ועדיף לו לתפוס מרחק.
"אני לא רוצה לראות אותו!" יללתי.
"אתה מעדיף שנימי ימשיך להיפגש איתו בכל מיני בתי קפה בלי שאתה תדע מה קורה שם?" שאל אודי והפך שוב את התמונה, מביט בערגה בפנים היפות והשחומות.
"אולי הוא השמין והקריח ונעשה מגעיל?" פנטזתי.
"כן, אולי." נאנח אודי וליטף את התמונה בידו, "בוא נתכנן את המסיבה, קודם נעשה רשימת אורחים." לקח דף ניר ורשם את שמו בראש הדף, "אני אורח הכבוד!" הכריז, "כי המסיבה היא לכבוד יום ההולדת שלי."
"יש לך יום הולדת רק בעוד חודש."
"למה לחכות עד הרגע האחרון?" נזף בי אודי, והמשיך להגניב מבטים לתמונה הארורה הזו. גם כשהכין רשימת חטיפים ומשקאות לכבד בהם את האורחים ליום הולדתו המוקדם הוא לא הפסיק לבדוק את התמונה של ניר.
תכננתי לקרוע את התמונה ולהשליך אותה לפח אחרי שהוא ילך, אבל אחרי שנימי חזר הביתה שכחתי את התמונה והלכתי לחמם לנו ארוחה.
"עזוב, אני לא רעב, אכלתי כבר עם ניר." אמר נימי והתיישב על כורסת הטלוויזיה שלו, "מה כל הרשימות האלו?"
"אני מתכנן מסיבת הפתעה לאודי לכבוד יום הולדתו." הסברתי, עובר בשתיקה על העובדה שהרעיון, התכנון ורוב הביצוע של המסיבה יעשו על ידי אודי שאהב מסיבות הפתעה בתנאי שהן מתוכננות כהלכה, ומאחר ולדעתו איש מלבדו לא מסוגל לתכנן מסיבה הגונה הוא נהג להפתיע את עצמו כל פעם מחדש ולמרבה הפלא שבע נחת מהתוצאות.
"מה דעתך שנזמין גם את ניר?" הציע נימי, "אני יודע שאתה עוד כועס עליו, אבל הוא השתנה מאוד מאז."
"הוא נעשה שמן, קירח ומכוער?" שאלתי בתקווה.
"לא, מה פתאום?" הצטחק נימי, "למעשה הוא גידל קוקו ואיבד קצת משקל."
"ועכשיו הוא נורא מכוער." המשכתי לקוות.
נימי הביט בי בפליאה, "צא כבר מהסרטים יוני, ניר הוא האקס שלי, אני לא אוהב אותו יותר, רק אותך, אבל הוא נשאר חבר והוא בודד ולא מכיר פה אף אחד וחשבתי ש..."
"הוא גר פה, בחיפה?" התפרצתי לדבריו, מזועזע קצת.
"כן, הוא אומר שתל-אביב יקרה מדי בשבילו. הוא רוצה לגור במקום מרוחק מהמרכז ולהתרכז בלימודים."
"מה, גם הוא לומד באוניברסיטה?" נלחצתי.
נימי נאנח. "כן, הוא ואני יחד עם עוד כמה אלפי סטודנטים לומדים כולנו באותה אוניברסיטה, אתה מתכוון להיכנס לסרטים בגלל כולם ביחד או כל אחד לחוד?"
אאוץ'! זו הייתה ממש מכה מתחת לחגורה.
"רק שאלתי." אמרתי בקול נעלב ונחפזתי ללכת להשקות את העציצים במרפסת כדי שנימי לא יראה שיש לי דמעות בעיניים.
אפשר לחשוב שאני כזה קנאי, חשבתי לעצמי במרירות, תולש את העלים היבשים של השרך הענקי שקיבלנו מאודי לכבוד יום השנה השני שלנו שחגגנו רק לפני חודשיים.
מעולם לא עלה בדעתי לקנא לנימי, בטחתי בו בדיוק כפי שהוא בטח בי, אבל מעולם לא היינו במצב כזה – ניר, האקס המיתולוגי שלו היה יפה וסקסי כל-כך, מה פתאום הוא צץ בחיפה הנידחת ומתעקש ללמוד דווקא פה? ומה דחוף לו כל-כך לחדש את הקשר עם נימי אחרי שרמס את ליבו עד דק רק שנתיים קודם?
נימי הניח את ידיו על כתפי וסובב אותי אליו. "סליחה חמוד" אמר ברכות וחיבק אותי, "הייתי גועלי, היה לי יום מעצבן נורא ו... אל תכעס עלי מתוק שלי."
כשהוא היה כזה חמוד, מתנצל ואוהב, לא יכולתי להמשיך להיות ברוגז, הייתי נמס בין זרועותיו, מתנצל חזרה ושוכח מיד על מה רבנו, וככה קרה גם באותו ערב, אבל למחרת ניר התקשר, סתם ככה, לשאול משהו את נימי, ובמקרה שמעתי אותם מדברים.
השיחה הייתה שיחה ידידותית בין שני סטודנטים, לא היה בה שום דבר חשוד ובכל זאת הקשבתי קשב רב, מנסה לזכור אם תמיד נימי היה כל-כך ידידותי, חמים ומלא רצון לעזור לקולגות שלו ללימודים או שאולי רק נדמה לי שהפעם הוא נחמד במיוחד?
"אתה לא מגזים קצת?" נזף בי אודי, "בטח שהוא מנסה לעזור לאקס שלו, למה שלא ינסה? אתה יודע כמה זה קשה להגיע למקום חדש ולהתארגן? נימי הוא לא טיפוס שנוטר טינה, באמת יוני, צא מהסרטים ותתרכז! אני צריך לדעת מה דעתך על הרעיון של הנושא למסיבה."
"נושא? איזה נושא?" שאלתי בפיזור נפש, ואז התברר לי שהמסיבה הצנועה שתכננו תפסה תאוצה והפכה למסיבת תחפושות ענקית שתיערך על הגג של סשה ועוזי - יש להם גינת גג נהדרת שמשקיפה למפרץ - ויהיה לה גם נושא וגם צבע.
"מה זאת אומרת צבע?" לא הבנתי.
אודי נופף בידיו בהתרגשות נוכח בורותי המשוועת באפנת המסיבות והודיע לי שככה זה היום, אין מסיבה בלי צבע, ואי אפשר לערוך מסיבת תחפושות בלי נושא, ולו יש רעיון נהדר! הנושא יהיה סרטים קלאסיים והצבע יהיה שחור לבן.
"שחור לבן? זה לא קצת מדכא?" שאלתי בהסתייגות.
"אם היית רואה את סשה לבוש בשמלה שחורה קטנה עם גרביונים, נעלי עקב ופיאה בלונדינית ועושה סטריפטיז עם כפפות שחורות ארוכות לא היית שואל שאלה טיפשית כזו." חייך אודי.
"אני מבין שאם סשה כבר בחר להיות ריטה הייוורת אז הכל מסודר, כל מה שנשאר לי זה להשיג תחפושת של פינגווין." התבדחתי.
"אל תדבר שטויות!" נזף בי אודי, "מה פתאום פינגווין? צריך תחפושת של גיבור בסרט שחור לבן, פינגווינים היו במרי פופינס וזה סרט צבעוני. תחשוב על משהו אחר."
"אולי תחפושת של הצל? שחור זה מאוד מרזה." הרהרתי בקול, בזמן האחרון נעשיתי מודאג מאוד בגלל המשקל שלי שנראה לי מוגזם פתאום.
"תגיד אודי, ראית את התמונה של ניר? היא נעלמה פתאום."
אודי הסמיק ואמר שאולי, בטעות, הוא לקח אותה הביתה, ומיד שינה נושא וסיפר לי על חנות קטנה ונהדרת להשכרת תחפושות שנפתחה לא מזמן במרכז הכרמל ואולי כדאי שנקפוץ לשם מיד לפני שיחטפו את כל התלבושות השוות?
בדרך צלצלתי לנימי לשאול מה דעתו על המסיבה. הוא התלהב מאוד מהרעיון של מסיבת תחפושות שחור לבן וביקש שאשיג לו תחפושת של זורו.
בחנות להשכרת תחפושות מצאתי בלי שום בעיות תלבושת שחורה נפלאה של זורו עם גלימה מרוקמת כסף וחרב דקה ואלגנטית, אבל כשמדדתי את הסרבל ההדוק והשחור של הצל וויתרתי על הרעיון מחשש שהרוכסן יפקע אם אנסה לנשום עמוק מדי.
בסופו של דבר הסתפקתי במעיל כנפות של מנצח תזמורת מעוטר זנבות ארוכים, כפתורי זהב ועניבת פפיון. התלבושת השחורה של הצל עברה לאודי הצנום והחטוב ממני שבאמת נראה נהדר בבגד ההדוק.
המסיבה הייתה הצלחה ענקית! כולם אהבו את הנושא והתחפשו בשצף קצף לכל מיני דמויות מסרטים קלאסיים בשחור לבן. הסרט הכי פופולארי היה 'חמים וטעים'. מזמן לא ראיתי גברים רבים כל-כך מחופשים לנשים אלגנטיות על עקבים, חלק אפילו נשאו איתם כלי נגינה וחבשו כובעים עם נוצה מעל לפאות בלונדיניות.
מדהים איך כל-כך הרבה שנים אחרי מותה מרלין מונרו האחת והיחידה ממשיכה לספק השראה לכולנו.
הגג של סשה, שנראה נהדר כגילדה הסקסית, היה מקושט להפליא, בשחור לבן כמובן, ועוזי בתלבושת צ'רלי צ'פלין מקסימה כולל כובע, שפם ומקל, אייש את הבר וחילק לכולם משקאות בנדיבות.
חוץ ממני כולם נהנו להפליא, רק אני הייתי מתוח ועצבני ולא הפסקתי להביט לעבר הכניסה, בציפייה לניר שיופיע סוף סוף. כשהוא הגיע כמעט התעלפתי מתדהמה - האקס המדהים של נימי הלך והשיג לו תחפושת של טרזן.
צריך הרבה אומץ בשביל ללבוש רק סמרטוט עור מרוט סביב המותניים ולקרוא לזה תחפושת, אבל לניר הייתה ההופעה המתאימה בדיוק לסוג כזה של תעלול.
גיליתי שהוא ניחן בגוף שרירי ומרשים, כתפיים רחבות, מבט סקסי, שיזוף מרשים, ושיא החוצפה - קסם אישי לא מבוטל שהוא ניסה להרעיף עלי בנדיבות.
"אני בטוח שזו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה אמר לי בסופה של שיחתו, שיחה ארוכה שבה הוא ניסה להחניף לי ולהקסים אותי, ובטח היה מצליח לולא הייתי החבר של האקס שלו וזכרתי היטב כמה גועלי הוא היה כלפי נימי כשהם היו יחד.
נימי אמנם טען שוב ושוב שהוא סלח לניר מזמן ושניר השתנה והשלים עם הנטייה שלו לגברים, וכיום הוא מחפש זוגיות וקשר בריא, אבל אני עדיין לא בטחתי בו. ראיתי אותו מתרחק ממני, נסחף לתוך מערבולת של בחורים שכולם רצו להכיר אותו טוב יותר, וליבי התכווץ מקנאה.
"נכון שהוא נראה נהדר?" שאלתי את נימי שנראה נפלא בתלבושת הזורו האלגנטית שלו, נושא על זרועו את הגלימה הארוכה מרוקמת הכסף.
"ניר תמיד היה חזק בכניסות דרמטיות." הסכים איתי נימי ונראה קצת עצוב, "מה הוא אמר לך?" חקר אותי.
"שהוא חושב שזו תהיה תחילתה של ידידות נפלאה." אמרתי בחיוך, אבל נימי לא הבין את הפואנטה עד שהסברתי לו שאלו מילות הסיום של 'קזבלנקה'.
אחרי שעתיים בערך המסיבה עברה את שיאה והחלה לדעוך לאט לאט לעבר סיום. הייתי עייף וראשי כאב, החלטתי שחגגתי די ואני רוצה הביתה.
אודי נעלם מעיני כבר לפני חצי שעה בערך, אחרי שהלך לשירותים, ואני קיוויתי שהרוכסן הארוך מאוד שבגב חליפתו לא עשה לו בעיות.
התחפושת של הצל הייתה צריכה לבוא עם מלביש צמוד הרהרתי לעצמי וירדתי למטה לחפש אותו כדי להיפרד ממנו לשלום, ולהודות לו על המסיבה הנפלאה. הוא לא היה בשירותים, אבל מישהו היה בחדר הסמוך. הצצתי פנימה ובבת אחת הפך כאב הראש הסטנדרטי שלי למיגרנה מפוארת.
בפינת החדר עמד טרזן ונישק בהתלהבות עצומה את זורו שהגלימה מרוקמת הכסף שלו השתלשלה מכתפיו, מקומטת ופרועה בגלל ידיו הנלהבות של טרזן שמישש את ישבנו בלי בושה.
כנראה שהשמעתי קול גניחה או משהו בדומה כי טרזן הרים את מבטו אלי ונחרד למראה פני. ידעתי שעוד רגע גם נימי יגלה אותי, והמחשבה על הצער והמבוכה שילבשו פניו האהובות כשיראה אותי מביט בו בוגד בי עם האקס שלו הפחידה אותי עד כדי כך שפשוט נסוגותי לאחור, סגרתי רכות את הדלת וברחתי החוצה.
עד היום אין לי מושג איך הגעתי מרחוב טבריה בהדר עד לדירתה של אימי בשדרות המוריה, כנראה שהלכתי ברגל, חוצה את הכבישים התלולים המעפילים אל הכרמל עד שצנחתי תשוש והמום על כורסת הטלוויזיה שבסלון המוקפד והמצועצע שלה, פרצתי בבכי מר וסיפרתי לה הכל.
כן, הכל. הייתי כל-כך נרעש ואומלל עד שלראשונה בחיי מאז שהייתי בן עשר סיפרתי לאימא הכל, ולתדהמתי היא הקשיבה בשתיקה, ליטפה את ידי באהדה ואפילו הניחה על מצחי מטלית קרירה שנועדה להקל את כאב הראש המענה. לפחות דבר טוב אחד יצא מכל הזוועה הזו של המסיבה – אימא ואני דיברנו לראשונה בגילוי לב עלי ועל העובדה המצערת מאוד בשבילה שאני מסוגל להתאהב רק בגברים.
עד לאותו יום שבו הופעתי בפתח דירתה, שבור ומרוסק, אימא שלי שהתאלמנה עוד כשהייתי ילד, וגידלה אותי בכוחות עצמה בלי שום עזרה ובלי טובות מאף אחד, כפי שהצהירה בגאווה פעמים רבות, מעולם לא השלימה עם העובדה שבנה יחידה לא יעמוד מתחת לחופה עם כלה נאה וחסודה שתזכה אותה בנכדים.
למרות שיצאתי מהארון עוד לפני הגיוס ומעולם לא גיליתי שמץ עניין בנשים, היא סירבה עד לאותו יום להכיר בכך שאני הומו ולא הסכימה בשום פנים ואופן להגיע לדירתי אחרי שנימי ואני התחלנו לגור יחד, ומעולם לא פגשה בנימי למרות שהוא רצה בכך מאוד.
היא גם לא הסכימה לפגוש אף אחד מהחברים האחרים שלי חוץ מאודי, וגם זה רק בגלל שהיא הכירה אותו כילד והייתה ביחסים טובים עם הוריו. מעולם לא סיפרתי לה שרק בזכות אודי היה לי אומץ לצאת מהארון בפניה עוד כשגרתי בבית.
לא התפלאתי כלל שאודי היה זה שנשלח כחלוץ לפני המחנה כדי לברר מה קורה איתי. הוא הגיע מוקדם בבוקר ואימא הכניסה אותו לדירה ולחשה לו חרש שאני סובל ממיגרנה חזקה מאוד ושידבר בלחש ויקצר בדברים.
אודי נכנס חרש לחדרי הישן שנשאר בדיוק אותו דבר מאז שהייתי תלמיד תיכון ונחרד ממראה פני. שכבתי על המיטה הישנה שלי (בדיוק אותה מיטה שבזמנו ישבנו עליה זה לצד זה והתוודינו אחד בפני השני שאנחנו מעדיפים גברים) ובכיתי בלי קול, והוא שמעולם לא ידע איך להתמודד עם דמעותיי, נשך את שפתיו וחזר ואמר שהוא מתנצל, שהוא מבקש סליחה ושהוא מוכן לעשות הכל רק כדי שאחזור להיות ידיד שלו.
"על מה אתה מתנצל?" נזפה בו אימא בזעם כבוש, "למה אתה פה ולא השייגץ הזה ששבר לו את הלב?"
"איזה שייגץ?" לא הבין אודי.
"ההוא, הטיפוס הזה שגר איתו." גערה אימא, "הזורו דה לה שמטה הזה שהתנשק עם טרזן מול הפרצוף של יונתן המסכן שלי."
"אימא של יוני את טועה." מחה אודי, "לא התחפשתי לזורו, התחפשתי לצל."
הופתעתי כל-כך מדבריו עד שהעפתי ממצחי את המטלית הלחה שנועדה להקל את ייסוריי והתיישבתי. "על מה אתה מדבר? ראיתי את הגלימה של זורו, טרזן כמעט קרע אותה מרוב התלהבות כשהוא נישק את נימי."
"לא נכון!" התעצבן אודי, "זה הייתי אני, הוא נישק אותי. אחרי שעשיתי פיפי לא הצלחתי לסגור את הרוכסן המעצבן של התחפושת אז לקחתי מנימי את הגלימה שלו כדי לכסות את הפדיחה. ניסיתי לסגור את הדבר המעצבן הזה ואז ניר בא וניסה לעזור לי ו..."
"אני לא יכול לסבול את זה יותר!" התפרץ נימי לחדר השינה שלי, נראה מרוט ועייף ולא מגולח.
אומלל ונסער מאוד הוא התיישב לצידי, אחז בידי הקרות וניסה לחמם אותן בכפותיו, והתחיל להתנצל ולבקש את סליחתי, וכמעט שפרץ גם הוא בבכי מחמת החרטה.
"על מה אתה מתנצל?" לא הבנתי יותר כלום, "זה היה אודי שהתנשק עם ניר, מה אתה עשית?"
"אני שלחתי את ניר שיעזור לאודי. ראיתי איך הם מסתכלים אחד על השני מהתחלת המסיבה וחשבתי... סליחה יוני, לא הבנתי... חשבתי שזה רעיון טוב שניר ואודי... הרי שניהם לבד והם מחפשים בן זוג, והם נורא חמודים יחד, אז חשבתי שזה רעיון טוב, לא הבנתי כמה זה יפגע בך ש..."
"אתה לא מבין כלום נימי." אמר ניר שגם הוא הופיע פתאום ונעמד בפתח חדרי הישן, נשען בחינניות על המשקוף. "לא אכפת ליוני שאני וניר התנשקנו, הוא ברח בגלל הגלימה של זורו. נימי לא ידע שהצל לבש את הגלימה של זורו כדי להסתיר את הרוכסן הקרוע ולכן הוא חשב שאני מנשק אותך."
"בגלל זה ברחת ככה?" נדהם נימי, "חשבת שאני וניר התנשקנו?" הבעת סלידה נדהמת עלתה על פניו הטובים והאהובים, "איך יכולת לחשוב עלי דבר כזה יוני?" שאל בתוכחה שכיווצה את לבי מחרטה ובושה.
פתאום התהפך הגלגל ואני הייתי זה שהיה צריך להתנצל בפניו ולבקש סליחה על חשדנותי. כל-כך התביישתי בעצמי עד שכמעט ירדתי על ברכי לפניו.
מזל שאימא שלי שקצה באורגיית הרגשות הזו, ונמאס לה לראות אותנו בוכים ומתנצלים לפי התור, פתחה לרווחה את הדלת, הודיעה לנו שהעוזרת באה לעשות ניקיון, ושהיא תמיד מתחילה מחדר השינה הקטן, וגירשה את כולנו למטבח.
היא נתנה לכל אחד מאיתנו כוס תה ועוגה, אמרה לנו שאנחנו חבורת קצ'קס בכייניות, יעצה לאודי למרוח סבון על הרוכסן הסורר, ואחרי שהבטחנו לה לבוא לארוחת ערב ביום שישי גורשנו כולנו ביחד החוצה כדי שלא נפריע לעוזרת במלאכת הקודש של הניקיון.
"אל תשאל איזה לילה עבר עלי." אמר נימי אחרי שישבנו כולנו לבטח במכונית ועשינו את דרכנו לדירתנו. הוא שפשף את פניו הלא מגולחים בכתפי ומעך אותי אליו בחיבוק עז. "כל-כך דאגתי לך, חשבתי שהרסתי הכל, פחדתי שאני כבר לא אראה אותך יותר. מזל שאודי קלט מיד שהלכת לדירה של אימא שלך."
"ואל תשאל איזה לילה עבר עלי," החזרתי לו, "חשבתי שחזרת לניר, כל הלילה לא יכולתי להפסיק לבכות, וכאב לי כל-כך הראש... אני כל-כך מצטער נימי, אני אוהב אותך נורא, אתה סולח לי?"
"מסכן שלי, הגלימה הטיפשית הזו הטעתה אותך, היית כל-כך אומלל, אני כל-כך מצטער חמוד שלי." נפלנו אחד בזרועות השני, מאושרים להיות שוב יחד.
"תראה איזה בלגן עשינו בגלל רוכסן תקוע ונשיקה אחת תמימה." הצטחק ניר אל אודי שנהג במכונית ביד אחת וליטף את ברכו של ניר בידו השנייה.
"עד כמה שזכור לי הנשיקה הזו לא הייתה כל-כך תמימה." אמרתי וקרצתי אל אודי שגיחך אלי, מאושר מאוד, וקרץ לי חזרה.
"אני באמת מצטער חבר'ה," המשיך ניר להתנצל, "לא התכוונתי לגרום לבלגן כזה, בסך הכל רציתי להתנשק עם בחור חמוד וכמעט שגרמתי לכם להיפרד."
"זה בסדר אמרתי לו, "אנחנו לא כועסים עליך, נכון זורו?"
"אף אחד לא מושלם." אישר נימי בפיהוק והניח ראש מנומנם על כתפי.
מעל לראשו האהוב של נימי היקר שלי נפגשו עיני מבעד למראה בעיניו של ניר ושנינו פרצנו בצחוק. זו עמדה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה