עוקבים

יום שני, 15 בינואר 2018

שיפוצים

אני והאקס נפרדנו ברוח טובה. עשינו שיחת סיכום והחלטנו שזה לא זה. שאנחנו הולכים למקומות שונים בחיים שלנו, שלא נוכל להמשיך ככה, שתמיד נשאר חברים טובים. 
אתם יודעים, כל הדברים שאומרים במקרים כאלו.
ויש גם את האמת שהעדפנו לא לדבר עליה - שהוא צעיר ממני בעשרים שנה ושהייתי רק תחנה בדרך שלו, תחנה שהתארכה יתר על המידה, וכעת עליו להמשיך בדרכו.
אחרי שהוא הלך שאלתי את עצמי, כמו שעשיתי בכל הפרידות האחרות שלי מצעירים דומים לו, מה בדיוק עשיתי עם הנער הנחמד הזה שהיה כל-כך הרבה יותר צעיר ממני? ושוב עניתי לעצמי שאין לי מושג, ושהדבר היחיד שהיה משותף לשנינו הייתה ההתלהבות מהגוף היפה שלו.
הכל באשמתי כמובן. אני בן ארבעים ו... קשה להאמין, אבל אני כבר בן ארבעים ושבע, ועדיין בעל אותו טעם בגברים כמו בגיל 17.
עד גיל שלושים, שלושים וחמש, זה עבד, אבל כיום זה פתטי. אני יודע את זה לבד, אני אולי מבוגר, אבל לא סנילי ולא טיפש. אני יודע בן כמה אני, לא חשוב כמה טוב אני נראה לגילי, אני כבר בן למעלה מארבעים. אין לי מה לחפש עם צעירים שהיו יכולים להיות הילדים שלי, אם היו לי ילדים.
עלי להכיר באמת - אני גבר בן ארבעים ושבע. נכון אני עדיין שוקל כמו בגיל שלושים, עדיין בכושר, עדיין עם כל השערות על ראשי וכל שיני בפי - ותודה לגנים הטובים של הורי שהביאוני עד הלום - אבל בהחלט כבר לא ילד, והחדשות הגרועות הן שמפה והלאה זה לא ישתפר יותר, המצב שלי ילך ויתדרדר, והאופציה היחידה לעצור את הזמן היא למות – נחמד מה?
אז נפרדנו ברוח טובה ובנשיקה על הלחי, וחשבתי שאמשיך בחיי כרגיל והכל יהיה בסדר, אבל זה לא קרה.
אחרי לכתו ראיתי אותו ואת הקודמים לו בכל מקום בדירה שלי, צצים במפתיע כמו רוחות רפאים. מרחפים מול עיני ברגעים הכי פחות צפויים.
הנה נדב נשען על המשקוף, ידיו שלובות על חזהו הערום כמו אז כשהתנשקנו בפעם הראשונה, והנה רוני שוכב על הספה כמו בפעם ההיא כשהוא נרדם באמצע הסרט ואני הערתי אותו בנשיקה על בטנו, והנה שחר במקלחת, ערום ורטוב כמו אז כש...
די. מספיק לא רוצה יותר.

נקטתי בכל האמצעים שעלו בדעתי - עשיתי הרבה ספורט, יצאתי לטיולים ארוכים, הזמנתי חברים אלי, התארחתי אצל אחרים, הלכתי למסיבות, חגגתי ועשיתי סקס עם מגוון של יזיזים ישנים וחדשים.
שום דבר לא עזר. רוחות הרפאים של הנערים שאהבתי המשיכו לפקוד את דירתי. ביתי האהוב, מבצרי המטופח ממוקם בבית ערבי ישן בעל קירות אבן ותקרות גבוהות השוכן על צלע הכרמל. מחלונותיו המקומרים נשקף הנוף היפה של מפרץ חיפה שבגללו קניתי את הדירה, אי אז בתחילת שנות השמונים כשעוד הייתי בשנות העשרים לחיי.
הבטתי סביבי החלטתי שהדרך ההגיונית היחידה להפטר מרוחות הרפאים הטרדניות היא להחליף קרמיקה במקלחת, להשליך את חלונות העץ הישנים וגולת הכותרת - להפוך סוף סוף את חדר האורחים שלי לחדר ארונות.
אחרי שעשיתי רשימה של כל השינויים שברצוני לחולל ובדקתי את מצבי הכספי שלשם שינוי הפתיע לטובה, צלצלתי לאבו ראמי – המשפץ הפרטי שלי.
חוץ מתיקונים וצביעה דו שנתית עשיתי שלושה שיפוצים גדולים בדירה שלי. הפעם הראשונה הייתה כשקניתי אותה - הדירה הייתה בעלת פוטנציאל, אבל מוזנחת והשיפוץ היה הכרחי למרות שכמעט לא היה לי כסף אז.
את רוב העבודה עשיתי עם מיקו, האקס המיתולוגי שלי, הגבר הראשון שחשבתי עליו כעל בעלי. היו מריבות, בלגאנים וצעקות, אבל הכל היה לטובה. תוך כדי העבודה למדתי המון עליו, על עצמי, על שיפוץ דירות והכי חשוב - הכרתי את אבו ראמי שהפך למשפץ הקבוע שלי.
השיפוץ השני נעשה קצת אחרי שמלאו לי שלושים. זה היה מיד אחרי שמיקו עזב והייתי חייב לשנות אוירה כדי לא לצאת מדעתי.
בהתחלה הייתי כל-כך מדוכא עד שחשבתי למכור, אבל המצב בשוק היה קשה אז (אחר כך גיליתי שהמצב בשוק תמיד קשה), וממש לא היה לי כוח להתמודד עם מתווכים וקונים אז שיפצתי, וזה באמת עזר.

עוד שיפוץ אחד עשיתי אחרי שמלאו לי ארבעים. אמרתי לכולם שזו מתנה לעצמי לרגל הגיעי לגיל העמידה, אם כי בסתר לבבי ידעתי שזו הדרך שלי לא לצאת מדעתי מרוב בהלה שהנה אני כבר בן ארבעים, גיל שלפני עשרים שנה הייתי נחוש לא להגיע אליו לעולם, אבל בהתחשב באופציות האחרות... שיפוץ גדול ויסודי עזר לי מאוד להתעלם מהבעיה של החלפת קידומת.
והנה אני שוב - קצת יותר מבוגר ועדיין מדוכא בגלל גבר שעזב (יש דברים שלא משתנים אף פעם), מה עוד יכולתי לעשות במצב כזה חוץ מלהרים טלפון לאבו ראמי ולבקש ממנו הצעת מחיר?
אבו ראמי הוא דרוזי. איש דתי, נחמד, ישר ובעל מלאכה הגון ומקצועי שעשה למעני את הכל, גם תיקונים קטנים וצביעה וגם את השיפוצים הגדולים.

בשיפוץ הראשון, כשראה שאני ומיקו יחד, הוא הרים גבה משתוממת, כמעט אמר משהו, אבל לבסוף נמלך בדעתו ושתק.
בשיפוץ הניחומים שבא אחרי שמיקו עזב הוא כבר הרגיש מספיק נוח לשאול מה נשמע ואיך הולך.
בשיפוצים ובתיקונים שבאו אחר-כך הוא כבר התעניין בכנות מה קורה אצלי ודאג מה יהיה איתי. מקשיב בשקט לתשובות שלי שהיו כמובן מצונזרות בקפידה (בכל זאת, לא נעים), אבל אף פעם לא שופט ולא מגנה - יחס נעים יותר משל הורי למשל, או של כל הדודות והאחיינים שלי.

"מצטער עוזי." אמר באנחה והתיישב על הכורסא שגם אותה כבר הייתי צריך לרפד מחדש, "אבל אני לא עובד יותר. אני בפנסיה."
"מה זאת אומרת פנסיה? אתה לא זקן בכלל." סקרתי אותו בתדהמה.
לדעתי הוא היה מבוגר ממני אולי בעשר שנים, וגם זה בקושי.
אבו ראמי חייך. "אני בן שישים וחמש." אמר בפשטות, "הגיע הזמן לצאת לפנסיה. העבודה הזו כבר קשה מדי בשבילי."
"אתה לא נראה בן שישים וחמש." נרעשתי. הוא היה גבר נמוך אך שרירי ומוצק, בטנו שטוחה, שערו שחור וצפוף, עורו השחום מתוח היטב על שריריו ומעט הקמטים שסביב עיניו ופיו רק הוסיפו לו אופי.
יותר מכל הוא דמה לדעתי לאיש המרלברו האגדי, למרות שהוא לא עישן מימיו.
אבו ראמי משך בכתפיו, אדיש למחאותיי. "זה בגלל שאני לא חושב על הגיל שלי כל הזמן. זה מה שמזקין אנשים, הדאגה שהם מזדקנים." פסק בנחת.
הלוואי ויכולתי לפסול את דבריו כשטויות, אבל הוא נראה כל-כך צעיר ורגוע עד שהמילים נעתקו מפי.
"אז מה, אתה בכלל לא עובד יותר? לא משעמם לך?"
אבו ראמי צחק. "יש לי ילדים, נכדים, אישה חותנת, אחיינים, לא חסרה לי תעסוקה, וחוץ מזה אני גם מנהל משרד קטן של כוח אדם לענייני שיפוצים."
"אז יש לך איזה עובד בשבילי?" נשמתי לרווחה.
"בשביל העבודה הזו שאתה רוצה" סקר במבט מנוסה את דירתי שהייתה מוכרת לו ככף ידו, "יש לי בשבילך בחור אחד, ודווקא משלכם. הוא צעיר וחרוץ. לו יהיה קל לטפס את כל המדרגות הללו, לי כבר אין כוח."
הגשתי לו קפה ומים ועוגיות, והתאפקתי לא לשאול למה בדיוק הוא מתכוון אחד משלכם?
ואם כבר, אז מה נחשב אצלו צעיר? בעיניו, גם ראמי, בנו שעמד לצאת לפנסיה מקבע בגיל ארבעים, נחשב לנער צעיר שזקוק להדרכה.

יומיים אחר-כך הופיע אצלי 'הצעיר ההוא משלכם' – או כפי שהציג את עצמו - אנטולי אברמוב.
הוא התקשר קודם והשאיר הודעה במשיבון, מדבר בקול רך במבטא רוסי נעים הודיע לי שהוא יתייצב אצלי בשעת ערב כדי לעבור על התכניות שלי ולתת לי הצעת מחיר, ואם לא נוח לי שאתקשר למספר זה וזה.
היה לי נוח ולא התקשרתי. הוא בא בדיוק בזמן, היה נעים, מקצועי, לא יקר. נשמע כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר, ועשה רושם טוב, אבל עדיין לא ידעתי למה בדיוק התכוון אבו ראמי כשאמר שהוא משלכם.
בכל אופן, צעיר הוא לא היה. הערכתי את גילו בארבעים, פחות או יותר. קשה לשפוט אצל טיפוסים סלאביים כמוהו.
היה לו שיער חום שטני קצוץ בתספורת מרינס. צדעים כסופים ומניפת קמטים עדינה וסקסית בזויות עיניו הצרות שצבען חום בהיר. פניו היו רזים, בהירי עור עם עצמות לחיים חדות ופה חמור שמיעט לחייך.
הופעתו שידרה רצינות ומהמנות - גבר גבוה, רזה ורחב כתפיים לבוש ג'ינס וטריקו פשוטים ונקיים, חפים מכל אמירה אופנתית - בדיוק ההפך מהטיפוס האהוב עלי.
אני מעדיף אותם כהים, ארוכי שיער מטופחים, מתוחכמים, בקיאים ברזי האופנה האחרונים, עובדים בעבודות עתירות טכנולוגיה מודרנית ומתרחקים מעבודת כפים ככל האפשר, אלא אם כן מדובר בהרמת משקולות במכון כושר אופנתי.
"אני רוצה לשבור את הקיר הזה והזה, ולהפוך את חדר השינה הקטן לחדר ארונות עם דלת למקלחת." אמרתי, "וגם להחליף את המשקופים והחלונות באלומיניום."
"באיזה צבע?" שאל, רושם מהר ברוסית בפנקס צהוב משובץ.
"אה... עוד לא החלטתי. או אדום או צהוב."
שחר תמיד רצה שאחליף לאדום ואילו נדב היה חולה על צהוב. שניהם היו כל-כך יפים וצעירים, קשה היה לי להחליט.
הוא הביט בי במבט חודר. "הכי טוב לבן." אמר בפסקנות.
"לבן זה משעמם."
"לבן זה פרקטי."
"אבל אדום זה צעיר. זה נועז. זה..."
"אדום זה אופנה. היום טוב, מחר לא. לבן זה קלאסי, מתאים לכל דבר, תמיד באופנה."
"נו טוב, אז אולי בכל זאת נשאר עם העץ?" נכנעתי לקול ההגיון שבא הפעם במבטא רוסי.
"לא טוב עץ בארץ." פסק שוב קולו ההיגיון, ואז נזכר מי הבוס והשפיל מבט.
"תחליט אחר-כך. יש עוד זמן לחשוב."
"בסדר." אמרתי בפייסנות, "אני אישן על זה. מתי תבוא מחר?"
"אני גר בנצרת." אמר, "נוסע באוטובוס, יש פקקים, ייקח זמן. אני אגיע עד שמונה בבוקר."
כמעט נחנקתי מהקפה. "שמונה?" צייצתי.
הוא לא הבין את תגובתי המבוהלת. "אני אשתדל לבוא בשבע." הבטיח.
"לא, לא, שמונה זה נהדר." נאנחתי.
הוא חייך וסגר את הפנקס. "אני מבין שאתה לא אוהב לקום מוקדם מר עוזי."
"עוזי סתם זה מספיק. בשמונה אני עוד ישן." הודיתי בחוסר רצון.
"בסדר מר סתם עוזי, הבנתי. אם אין ברירה אני אגיע בתשע."
"תשע יהיה בסדר גמור מר אנטולי אברמוב."
הבטנו זה בזה וצחקנו. מודעים לגיחוך של תשובותינו.
"אני טוליה." אמר פתאום, והושיט לי יד גדולה ומחוספסת.
"אני עוזי." לחצתי את ידו חזרה, והשראה נפלה עלי ממרום. "אולי פשוט תישן כאן ותחסוך את הנסיעה? או שהאישה תתנגד?"
כבר שכחתי שרוב הגברים בעולמנו צריכים לבקש רשות מהאישה לישון מחוץ לבית.
"אין אישה. הייתה, אבל עכשיו אין." אמר אנטולי ביובש ומיהר לשנות נושא. "נו, אתה לא רוצה לדעת כמה זמן אני בארץ?"
"כמה זמן אתה בארץ?" נעניתי לו בצייתנות.
"חמש עשרה שנים."
"עלית ממש מזמן, בטח היית רק ילד." הופתעתי.
"לא." קם טוליה ממקומו ופנה לדלת, "הייתי כבר מבוגר, בן שלושים ואבא לילדים קטנים."
אחרי שהוא הלך עמדתי מול הראי ובדקתי את פני. הוא בן ארבעים וחמש. לפי המושגים שלי הוא היה ממש זקן. איך יכול להיות שהוא נראה לי כל-כך סקסי?
באור הבהיר שהתקנתי סביב המראה נראו בבירור הקמטים על מצחי. השקיות מתחת לעיני היו ענקיות הלילה.
נראיתי לעצמי שחוק ומותש. אולי עדיף שהייתי משתמש בכספי לניתוח פלסטי ולא לשיפוץ הדירה?
לכל הרוחות. אנטולי צעיר ממני בשנתיים בלבד. יכול להיות שאבו ראמי צודק ומחשבות על הגיל מזקינות.
אין ספק שבזמן האחרון חשבתי יותר מדי על הגיל שלי.

למחרת הוא הופיע, לבוש מכנס צבאי ישן ומהוה וחולצת עבודה אפורה ושחוקה מכביסות, ומיד החל להתווכח איתי על תכניות השיפוץ שלי.
"למה לא אמרת כלום אתמול?" התמרמרתי.
"היה לי זמן לחשוב בלילה." הסביר טוליה בשקט, בלי להתרגש מהטון המתרעם שלי. "וחשבתי לי, מי הבן אדם הזה? מה קורה איתו? למה הוא רוצה רק חדר שינה אחד? אין לו חברים? לא יהיו לו אורחים? הוא לא צריך חדר עבודה?"
"אני רוצה חדר ארונות." התעקשתי. "אין מקום לחדר עבודה וחדר ארונות בדירה שלי."
"לא נכון עוזי. הנה תראה מה אפשר לעשות." פתח את פנקסו הצהוב והמשובץ ובכמה קווים ישרים להפליא שרטט את הקירות החיצוניים של דירתי, הוסיף את השירותים, שרטט כמה עמודים שאי אפשר להזיז, ואז החליף לעיפרון כחול וצייר לי חלוקה אחרת לגמרי של דירתי שהפכה על פיה את כל התכניות הקודמות שלי.
פתאום הבנתי שהייתי מקובע כל השנים על מיקום חדר השינה שלי בפינה מסוימת של הבית. אם אסכים להזיז את חדר השינה לקצה השני של הדירה ארוויח חדר ארונות מרווח מצד אחד, שירותים נפרדים מצד שני, ויישאר לי גם חדר אורחים עם שירותי אורחים.
פתרון מבריק, איזה דביל אני שלא חשבתי על זה קודם.
"כן, אבל הסלון יהיה נורא קטן ככה." שבה הפולנייה הנודניקית הזו שצצה בי לפעמים להתלונן.
"נעשה גג שקוף מעל המרפסת, נסגור אותה ונוסיף אותה לסלון, וככה יהיה לך סלון ענק עם סולריום, איך קוראים לזה בעברית?"
"חממה." עניתי בפיזור נפש בעודי מנסה לדמיין איך יראו הרעיונות שלו בפועל.
אני מודה, התלהבתי מאוד. איך לא חשבתי על זה בעצמי? הבחור לא ידע להתלבש, אבל היו לו רעיונות נהדרים בעיצוב דירות.
"בסדר אני מסכים. עכשיו רק צריך להחליט באיזה צבע יהיו החלונות?" ניסיתי לא להפגין התפעלות - זה כל-כך לא קול להתנהג כמו איזה מתלהב.
"נכון." קרן לעברי טוליה בשמחה, מתנהג כאילו הטרנד של להיות קול בכל מחיר לא קיים בעולמו, "וכבר חשבתי על זה. אלומיניום לא מתאים לדירה היפה הזו. פה צריך לבוא פרופיל בלגי בצבע כחול שמים, כמו בכפר של אבו ראמי."
"כחול שמים? פרופיל בלגי? על מה אתה מדבר?" נבהלתי, אבל טוליה כבר היה נחוש בדעתו שרק פרופיל בלגי דק בצבע כחול שמים יהלום את האופי הים תיכוני המקורי של דירתי, ואחרי נסיעה קצרה למפעל חלונות שייצר בדיוק את סוג הפרופיל בו חשק נאלצתי להסכים איתו.
בדרך חזרה הוא סיפר לי שברוסיה למד הנדסת בנין למרות שבעצם רצה להיות ארכיטקט, אבל בגלל שהילדה שלו נולדה ואשתו... בכל אופן, זה לא הלך ולכן הוא ויתר על החלום שלו לעצב בתים והסתפק בחישובים הנדסיים בלבד ובין כה וכה בארץ... ופתאום הוא עצר מול חנות למוצרי ריצוף ואמבטיות ולפני שהבנתי מה קורה הוא דרש ממני להחליט באיזה צבע של קרמיקה אני בוחר למקלחת.
הוא הואיל בטובו להניח לי להתלבט בין סוגים שונים של קרמיקה עד שהחליט שכחול ירקרק במרקם מחוספס הוא המתאים ביותר לרצוף המקלחת שלי.
"הכל אתה מחליט עבורי." התלוננתי בדרך הביתה.
"אם הצבע לא יפה בעיניך" אמר בסבלנות, "אפשר עוד להתחרט."
"הצבע נהדר וכחול באמת הכי מתאים, אבל אני לא צריך קרמיקה עם חריצים מונעי החלקה, אני לא כזה זקן."
"גם בחור צעיר בן עשרים יכול להתחלק באמבטיה." השיב בנחת.
"להחליק לא להתחלק." תיקנתי אותו.
"בסדר סתם עוזי, להחליק. הרי אנחנו לא רוצים שבמקום צעיר אחד יהיו לנו פתאום שני צעירים באמבטיה." אמר וחייך אלי חיוך נדיר ויפיפה.
חייכתי חזרה, משועשע מחוש ההומור שלו. "יש לך טעם טוב מר אנטולי אברמוב, חבל שלא למדת להיות אדריכל. גם אני לא גמרתי ללמוד. כל פעם התלהבתי מדבר אחר, שיניתי את דעתי כל הזמן, ובסוף לא למדתי כלום."
"קשה לך להחליט. אתה מתלבט יותר מדי זמן ובסוף לא עושה כלום." אמר טוליה, בעודו מביט מהחלון בפיזור נפש, מסכם בכך מבלי דעת במשפט אחד את מסקנות חמש שנות האנליזה המאוד יקרה שעשיתי כדי להתגבר על משבר שנות הארבעים שלי
"איך אתה יודע? אתה בכלל לא מכיר אותי." מחיתי.
"מכיר, מכיר, בשיפוצים מכירים בן אדם צ'יק צ'אק." הוא הפנה את פניו אלי, משנה באחת את הנושא.
"בשבוע הבא הילדה הגדולה שלי מתגייסת." סיפר לי, "אני דואג לה מאוד. בעיני היא עוד תינוקת." אמר בכנות נוגעת ללב.
עד שהגענו לדירה שלי הוא סיפר לי בגילוי לב על בתו היפה והעדינה ועל בנו השובב והמרדן שיש להשגיח על לימודיו ועל התנהגותו, ועל גרושתו שלא חיה טוב עם האימא של בעלה. מגלה לפני את ליבו בפשטות, בלי שנינויות מטופשות, כמו שנהוג בדרך כלל אצלנו.
"למה התגרשת?" שאלתי בסקרנות ישראלית מחוצפת.
הוא השפיל מבט. "זה לא הלך ודי." ולצערי נאטם בפני ולא הוסיף עוד לדבר.

עד הצהרים הוא הספיק לשבור קיר אחד. עובד בזהירות, מקפיד לכסות בניילון את חפצי שנערמו בפינה. הזמנתי אותו לאכול איתי צהרים, והוא אכל בתאבון, משבח את האוכל הפשוט למדי שהכנתי - ספגטי בולונז עם סלט חסה.
"למדתי לבשל כשעבדתי במסעדה." הסברתי, "אני אוהב מאוד לבשל, אבל כשאני לבד אין לי חשק להכין אוכל. מזל שאתה אוכל איתי."
הוא חייך. "המזל כולו שלי, אני טבח גרוע ואני דווקא אוהב לאכול, אבל אין לי סבלנות לבשל. טוב, אני צריך להמשיך לעבוד. אני עוד צריך להגיע הלילה לנצרת."
"יש לך שם דירה?" שאלתי.
"לא. השארתי את הדירה לאישה ולילדים. אני גר בשכירות בחדר קטן אצל חברים. זה מאוד צפוף לא נוח, אבל ככה זה."
"אולי תישן כאן?" חידשתי את הצעתי, "תחסוך לך נסיעה ותוכל להתחיל מחר מוקדם. אני ישן טוב. שום דבר לא מעיר אותי."
טוליה השפיל את עיניו ובהה בכפות ידיו. "זה רעיון טוב עוזי, אבל אתה צריך לדעת משהו."
"מה?"
"אני... אני..." הוא נשך את שפתיו ושאף המון אויר לפני שפלט שאני צריך לדעת שהוא מעדיף גברים ושהוא לא... שנשים זה לא בשבילו ושהוא...
גמגומיו מרטו את עצבי. "אתה הומו כמוני." גאלתי אותו מייסוריו.
החלפנו מבט. "אבו ראמי." אמרנו בבת אחת, ופתאום פרצנו בצחוק.
"בשיפוצים באמת מכירים את הבן אדם מהר מאוד." גיחכתי וטפחתי על שכמו.
הוא צחק קצרות ונגע בידי, ופתאום נעשינו מודעים מאוד למרחק הקטן שבינינו ונרתענו זה מזה, נבוכים.

בימים שבאו אחר-כך טוליה עבד קשה ובחריצות, ואני סייעתי בידיו ככל האפשר.
הוא ישן אצלי על הספה בחדר האורחים והיה אורח נוח מתחשב, וכל זמן שלא שבר קירות וקדח ברצפה היה שקט כחתול.
למרות שהקפדנו להתרחק זה מזה ולשמור על דיסטאנס של בעל בית ושיפוצניק, לא יכולתי שלא לשים לב לגופו הדק והשרירי, גוף של שחיין לשעבר ששמר על כושרו, ולידיו הגדולות והנבונות שידעו לטפל במומחיות בכל כלי, ולפתור בקלות כל בעיה.
לקראת הצהרים כשגבר החום הוא נהג לפשוט את חולצתו ולעבוד בגופיה לגופו. עורו הבהיר היה שזוף בצבע זהב, חלק כמעט לגמרי משער, מלבד פלומה דקה ובהירה שירדה מטבורו אל חלציו.
ערב אחד המגבת שעטה על מותניו אחרי המקלחת נשמטה לרגע, וכך זכיתי להציץ בו להרף עין ולהתרשם התרשמות חיובית ביותר ממה שהיה מוסתר מאחורי המגבת.
אם זה היה גבר אחר בטח הייתי מנסה לנצל את ההזדמנות, אבל איתו לא העזתי משום מה.
מנהגו היה אומר כבוד, אבל לא מתרפס. הוא ידע את מקומו, אבל שמר על כבודו, וכל פעם שהתפרצתי בחוסר סבלנות, כדרכי בקודש, ידע להעמיד אותי על מקומי בכמה מילים שקטות ונבונות.
למרבה הפליאה עוד חלק בגופי החל לעמוד בזמן האחרון בגלל נוכחותו הבהירה והרגועה שהייתה שונה כל-כך מהבחורים האחרים ההם, התזזיתיים, הילדותיים והמתפנקים, שעד לאחרונה חשבתי שהם חיוניים לאושרי.
אחרי שהושלמה החממה הקטנה והותקנו החלונות הייתי אחוז התפעלות. הכל עלה יפה וכמו שחזה טוליה, הלם להפליא את דירתי בעלת הסגנון הערבי המיושן שפתאום, הפלא ופלא, חזר לאופנה והוכרז כטרנד החם של העונה, מחליף את סגנון ההייטק הקר שמשל בכיפה עד לא מכבר.
לכבוד השלמת העבודה הזמנתי את טוליה לבוא איתי לפאב לשתות. בהתחלה הוא סירב בטענה שאין לו מה ללבוש, אבל מאחר ומבנה הגוף שלנו היה דומה יכולתי להשאיל לו בגדים.
נהניתי להלביש אותו במכנסי חאקי של גאפ ובחולצת טריקו שחורה של דיזל. התלבושת הלמה להפליא את גופו האלגנטי הארוך והצנום.
"אתה נראה נהדר" אמרתי בשמחה.
"אני צריך להסתפר" אמר, בוחן בביקורתיות את דמותו במראה.
"לא נכון. אתה נראה יפה מאוד ככה. תחכה עם התספורת עוד קצת" ליטפתי את עורפו בקצות אצבעותיי.
למגע אצבעותיי הוא קפא על עומדו. מבטנו נפגשו בראי ואז הוא הסתובב ואחז בפרק ידי ביד גדולה וחזקה, מביט במבט חודר הישר לתוך עיני.
עד היום העדפתי גברים נמוכים, רק מיקו היה גבוה יותר ממני. אחריו העדפתי בחורים צעירים שיכולתי להביט עליהם מלמעלה למטה.
"מה בדיוק אתה רוצה עוזי?" שאל בקול השקט הזה שבו היה מרגיע את ההתעצבנויות וההתלהבויות הרגעיות שלי.
רציתי אותו כמובן. להניח את ידי סביב הגוף החזק והדק הזה, להשעין את ראשי על הכתפיים הרחבות, לדחוף את אצבעותיי לתוך השיער הסמיך ששיבה החלה להתגנב לתוכו, לגרום לפיו הרציני להתרחב בחיוך, לראות את המבע בעיניו החומות המוקפות מניפת קמטים עדינה ברגע שאגע ב...
הוא טלטל מעט את ידי ואז הניח לי והפך אלי את גבו, מדבר אל דמותי שנשקפה אליו בראי. "גם אתה מוצא חן בעיני מאוד עוזי." אמר בקול חרישי, "אבל אני זקן מדי לקפוץ סתם למיטה ואחר-כך להמשיך הלאה. כשתחליט מה בדיוק אתה רוצה ממני תגיד, ועכשיו בוא נצא, בא לי לשתות בירה קרה."
שתינו בירה קרה והתווכחנו איזה רהיטים יהלמו את הסלון שלי אחרי השיפוץ.
רק כדי להתגרות בו קצת אמרתי שאני חושב על משהו מודרני ריהוט מינימאלי בעל קו קר ונקי.
"ראיתי שולחן אוכל אובאלי נהדר עשוי רק מתכת וזכוכית" סיפרתי לו, והוא חייך ולא נפל במלכודת אלא הסכים איתי שאולי דווקא שולחן שקוף יהלום יפה את חדר האוכל שלי ויבליט את יופייה של הרצפה המצוירת ערבסקות.
"ומה צריך לדעתך בסלון?" שאלתי, סקרן לדעת איך יגיב. "אתה לא חושב שהגיע הזמן להיפטר מהרהיטים העתיקים שירשתי מסבתא שלי?"
טוליה נאנח עמוקות והניח את כוס הבירה שלו ואז הסביר לי בעדינות שהרהיטים שסבתא שלי גררה כל הדרך מוינה לישראל המנדטורית, הם קלאסה אמיתית מאיכות משובחת בסגנון ארט דקו מוקדם, ושכל מה שצריך הוא לרפד אותם מחדש אצל בעל מקצוע טוב ואולי לחדש את הפוליטורה שלהם, ושאם אני אפטר מהם אני אהיה באמת סתם עוזי שרץ אחרי חידושי אפנה טיפשיים ומתעלם מהאוצר שיש לי בבית.
"אבל חדר האוכל המודרני לא מתאים לרהיטים העתיקים." מחיתי.
"שטויות. בדיוק ההפך. המודרניות של חדר האוכל תבליט את היופי הקלאסי של הסלון. צריך לדעת לערבב חדש עם ישן, אבל בתבונה, לא להגזים." פסק טוליה, ואז שב ונזכר שאני בעל הבית ואמר בשקט שזו רק דעתו כמובן, ושאני צריך לעשות בדירה שלי רק מה שאני רוצה.

למחרת הוא נסע לנצרת כדי להיפרד מבתו לפני גיוסה לצבא. מצאתי את עצמי מתגעגע אליו, דואג אם אכל כראוי ארוחת צהרים, ואם גרושתו הניחה לו לישון אצלה, או שיאלץ לכתת את רגליו עד לדירת החברים שישן אצלם.
לשמחתי הוא חזר עוד באותו לילה. רעש המפתח שנתתי לו מקשקש במנעול דלתי היה הצליל המשמח ביותר ששמעתי מזה זמן רב. בקושי עמדתי בפיתוי לחבק אותו.
"אני מקווה שלא הפרעתי לך." התנצל, נבוך. "כבר ממש מאוחר, אבל..."
"זה בסדר גמור. אני ממש שמח שחזרת הלילה. אני כבר לא רגיל להיות לבד בבית" קרנתי לעומתו, "איך היה? מה שלום הילדים?"
הוא ישב לידי במטבח ושתה מהתה שהכנתי לו. ידעתי בדיוק איך הוא אוהב את התה שלו – חזק עם דבש ולימון - וסיפר לי על ילדיו, בתו הבכורה והאהובה, משוש חייו, ובנו הפיקח והמרדן שכבר עכשיו חשש מגיוסו לצבא, וגילה לי איך, מבוהל מהתחושות שחש כלפי גברים, התחתן מוקדם מדי עם הבחורה הראשונה שנענתה לו, וכמה זמן לקח לו להודות באמת שעד היום מכבידה עליו.
שנינו נאנחנו כשנזכרנו כמה קשה היה אז להומואים צעירים והסכמנו שגם אם היום קל יותר זה עדיין לא ממש פיקניק, ואחר-כך איחלנו זה לזה לילה טוב והלכנו לישון.
נתתי לו נשיקה על הלחי לפני שפנינו איש לחדרו והייתי מוכן להמשיך הלאה, אבל הוא הניח יד גדולה וחמה על חזי ושוב נתן בי את המבט הרציני ההוא ושאל מה בדיוק אני רוצה, ושוב מצאתי את עצמי שותק ולא יודע מה לענות.

בלילה חלמתי חלומות מוזרים על רוחות רפאים של מאהבים צעירים שריחפו סביבי, יוצאים ונכנסים דרך חלונות הדירה שלי.
בחלומי נתקפתי פחד נורא מפניהם הצעירות שהעוו את פניהם בלעג כנגדי. סגרתי את כל החלונות במהירות, נאבק במסגרות העץ הישנות שהתעקמו עם השנים קורא למיקו שיבוא לעזור לי, אבל הוא ענה.
רק קולו השקט של אנטולי בקע אלי מבעד לראי בכניסה, אומר לי להירגע ולא לפחד, הרי החלונות הישנים הללו כבר אינם, הם הוחלפו בחלונות חדשים.
"הם במרפסת, הם רוצים להיכנס פנימה" יבבתי מבוהל, והצמדתי את פני אל הראי, מנסה להיכנס לתוכו כעליסה בשעתה.
ידעתי בביטחון גמור, כמו שיודעים דברים בחלום, שכדי להימלט מפני רוחות הרפאים הצעירות והמלעיגות עלי לעבור אל אנטולי הנמצא בעולם שמאחורי הראי, רק שם אהיה בטוח.
"הם לא יכולים לעבור דרך המרפסת כי סגרנו אותה, שכחת?" אמר אנטולי בקול רגוע והושיט לי יד, מושך אותי לתוך הראי.
קפצתי פנימה, להוט לחבק אותו ו... התעוררתי על הרצפה הקרה. מזיע ומבולבל.
"עוזי, עוזי!" צעק אנטולי ודפק על דלת חדר השינה שלי. "אתה בסדר? מה קרה?"
"הכל בסדר" מלמלתי בקול חלוש, "היה לי חלום רע, זה בסדר, לך מפה."
כמו תמיד הוא לא שמע בקולי ונכנס. למראי הוא נאנח והרים אותי בזריזות מהרצפה, השכיב אותי במיטה והביא לי כוס מים, מכסה אותי בזהירות בשמיכה.
"חלמתי. זה סתם חלום. סתם חלום טיפשי." נאבקתי בדמעות שמשום מה מילאו את עיני. מאז שמיקו הסתלק עם הבחור ההוא, הצעיר ממני, לא בכיתי ולא התכוונתי לבכות כעת.
טוליה לקח מידי את הכוס והחזיר אותה למטבח. "להישאר אתך עוד קצת?" שאל, מציץ בי מבעד לדלת הפתוחה למחצה.
לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להתכרבל בזרועותיו ולהניח את ראשי על חזהו, אבל משום מה מצאתי את עצמי מניד בראשי לשלילה.
באורח פלא הבנתי שאני צריך להיות לבד עכשיו, לחשוב בשקט על משמעות החלום שלי ואולי להפיק ממנו את התשובה לשאלה שהוא הציב בפני כבר פעמים, ובטח ישאל אותי גם בשלישית, שאלה שעד היום התחמקתי ממנה בכישרון רב.
טוליה איחל לי לילה טוב והלך, ואני שכבתי ער עוד זמן רב, הופך במחשבתי שוב ושב בפרטי החלום המופלא ההוא.
רגע לפני שהתחלתי לצנוח לתוך תהום השינה החמימה עוד תהיתי האם באמת ראיתי קצת אכזבה בפניו לפני שהלך חזרה לספה בחדר האורחים?

ואז, אחרי חודשים שבהם היה הבית מלא אבק והכל היה מבולגן, השיפוץ נגמר סוף סוף.
החלוקה הפנימית שטוליה תכנן בכישרון כה רב הושלמה, הכל עמד במקום, היה לי חדר שינה חדש ומרווח, סלון עם חממה וחדר אורחים קטן ונחמד.
הייתי שבע רצון. כל מה שנשאר לעשות זה לצבוע את הקירות.
"טוב, זהו, גמרנו הכל." אמר טוליה בשביעות רצון כשאכלנו צהרים, שבועיים לאחר אותו חלום מטריד שעדיין תהיתי על פירושו.
"מה גמרנו?" צעקתי, "תראה איזה בלגן."
"צריך רק לצבוע עוזי, תירגע. אני יכול להמליץ לך על צבעי ש..."
"לא רוצה שתמליץ. אני רוצה שאתה תצבע." הנחתי את כפי על ידו שנחה על השולחן לצד צלחת המרק.
"אני לא צבעי עוזי." אמר טוליה וידו נותרה שלווה מתחת לכף ידי.
התחלתי לשלב את אצבעותיי בשלו, דוחק אותן בין אצבעותיו.
חיוך החל מפרפר על קצות שפתיו, "אבל מצד שני אני חושב שאתה צריך מישהו שיפקח על הצבעים ויגיד להם באיזה צבע לצבוע, וישגיח שהם לא ילכלכו את המשקופים היפים שלך."
"בדיוק טוליה, כמו תמיד אתה צודק." התכופפתי מעל השולחן והצמדתי את פי לפיו.
במיטה הוא היה בדיוק ההפך מאשר בחיים. הוא היה סוער ונלהב וספונטני, ולא אמר לי אפילו פעם אחת מה לעשות, אלא הניח לי להשתולל כחפצי, ואחרי שבועיים שערגתי לגופו חפצתי, חפצתי מאוד."
"לא רע בשביל זקנים בגילנו." גיחך כשנרגענו קצת ושכבנו במיטה, זרועותינו כרוכות אחד סביב השני.
"תדבר בשם עצמך. אני לא זקן." מחיתי.
"לא, אבל אתה כבר לא ילד, וגם אני לא." הוא אחז את פני בכפותיו, מביט ישר בעיני.
"אז מה אתה רוצה מר סתם עוזי?"
"מה האופציות שלי מר אנטולי אברמוב?"
"להמשיך לחיות כמו קודם ולרדוף אחרי בחורים צעירים מדי בשבילך או להירגע ולעשות את מה שאני תמיד אומר לך."
"ומה אתה אומר לי טוליק?"
"שאני ואתה עוזי, זה לא סתם. בהחלט לא סתם." אמר טוליה בחיוך וחסם את פי בנשיקה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה