ב. פינקי ורוזי

הדבר האמיתי

"אני לא חושב שאני צריך לחזור לגור עם רוזי." אמרתי לגרי עוד כשהייתי בבית חולים, "הוא מתנהג כאילו זהו, נגמר העסק עם בילי ואנחנו שוב יחד, אבל אני חושב..."

"תעשה לי טובה פינקי ותחשוב פחות. שום דבר טוב לא יוצא מהמחשבות שלך, ברגע שאתה מתחיל לחשוב נהיה בלגן. תן לרוזי לחשוב בשביל שניכם, זה עדיף." קטע אותי גרי בכעס.

"אתה כועס עלי גרי?"

"בטח שאני כועס. אתה חבר שלי פינקי, אבל אתה אידיוט. אין לי מושג מה רוזי מוצא בך."

"גם לי אין מושג."

"לסטוצים שלך כבר כולנו התרגלנו." המשיך גרי בלי רחמים, "אבל הקטע עם התייר הבריטי היה ממש לא לעניין. למה עשית את זה? לא הספיק לך לזיין אותו, למה היית צריך לנסוע איתו לחו"ל ולשקר לרוזי?"

"לא יודע. נדלקתי עליו כל כך, אני כבר בן ארבעים ושלוש גרי, היית מאמין? כי אני לא מאמין, בתוכי אני עדיין מרגיש בן עשרים ואז אני מסתכל בראי ולא מבין מי זה הזקן המקומט הזה שאני רואה מולי."

גרי מבוגר ממני בכמה שנים והוידוי שלי מרגיז אותו, "אתה לא זקן פינקי, בן ארבעים זה לא זקן, אבל אתה כבר לא ילד, הגיע הזמן שתתנהג לפי הגיל שלך ותפסיק להשפיל ככה את רוזי."

"לא רציתי להשפיל אותו גרי, אתה יודע שאני אוהב אותו. אני אבוד בלעדיו, אבל רציתי עוד פעם אחת להרגיש צעיר, חופשי, בלי דאגות, איך יכולתי לדעת שבחור כזה יפה וצעיר ידביק אותי?"

"זהו, שאף פעם אי אפשר לדעת. לאף אחד לא כתוב על המצח שהוא נשא, היית צריך להשתמש בקונדום. מזל שלא הדבקת את רוזי."

"נכון, היה לי יותר מזל משכל."

"אני מקווה שלא תסמוך על המזל יותר מידי ותיזהר איתו."

"אני מבטיח לך להיזהר." נשבעתי לגרי, ובאמת נזהרתי מאוד, כל כך נזהרתי עד שלמרות כל הליטופים והרמזים של רוזי, שנעשו עבים יותר ויותר עם הזמן, הסתפקתי בתחליפים (הבאתי ביד בעיקר) וחודש שלם התאפקתי, הענשתי את עצמי וסירבתי לעשות מה ששנינו החשבנו לדבר האמיתי. 

טיפש, טמפיט, מטומטם, אידיוט, בהמה! אני שוכב במיטה לצידו של רוזי הישן ומקלל את עצמי בכל הקללות שאבא היה מקלל אותי, משתמש באותם ביטויים ובאותו טון מעליב שהוא היה מפנה אלי. אבא הסתלק מחיי מיד אחרי הבר מצווה שלי, אמר לי שעכשיו אני גבר, שהוא לא אחראי עלי יותר ונעלם. קשה להגיד שהצטערתי כשהוא לא בא יותר לפגוש אותי בבית הקפה מול הבית כדי להציק לי ולספר לי איזה ילד מפונק של אימא וסבתא אני ועד כמה הוא לא מעריך אותי.

סבתא ואימא זרקו אותו מהבית מזמן, עוד כשהייתי תינוק, אבל הוא המשיך להיפגש איתי פעם בשבועיים, מתעקש לשמור איתי על קשר למרות שכל פגישה שלנו נגמרה במריבה ובעלבונות.

עכשיו אני מבין שהוא התנהג ככה כי ניסה להוציא עלי את כל הכעסים שצבר נגד אימא וסבתא. גדלתי בין שני קטבים מנוגדים - מצד אחד הן מטפחות אותי, עוטפות בצמר גפן, מפנקות בצורה מטורפת, ומצד שני הוא מנסה לתת להן קונטרה, לחשל אותי לקראת החיים - ככה הוא קורא לזה - ואני רק ילד, לא מבין למה אבא מתנהג ככה, למה במקום פשוט להיות איתי וליהנות מחברתי כמו סבתא ואימא הוא כל הזמן מציק, מעיר, משפיל, כל הזמן מחפש בי חסרונות...

לא פלא שיצאתי דפוק כזה, אבל מה, בדבר אחד הוא צדק, אני באמת טיפש, טיפש מטופש. איך דפקתי לעצמי את החיים, ועכשיו, אם לא אזהר, אדפוק גם את החיים של רוזי.

איך יכולתי להיות טמבל כזה? הרס עצמי קוראים לזה, ומה פתאום ויתרתי לבילי כשהוא אמר שלא בא לו קונדום, שזה מקלקל לו את הפאן.

איזה מטומטם!

ואיזה דביל רוזי שבא ולקח אותי הביתה כאילו כלום, כאילו ככה צריך, ואם זה היה הפוך, מה אני הייתי עושה? מה היה קורה אם רוזי היה נדבק ו... לא שטויות, אין מצב שהדוס הקטן הזה יהיה כל כך טיפש... איך היה לי מזל למצוא אותו? איך קרה שהוא נדבק דווקא לטיפש כמוני? ואיך הוא לא פוחד לישון איתי ולרצות אותי גם עכשיו?

תראו אותו, ישן לו בשקט, שוכב על הצד, הפנים אלי, מחייך, יד אחת מושטת לעברי, רגוע לגמרי. איזה חמוד הוא היה כשרק נפגשנו, רזה כזה וביישן נורא, כאילו ילד שלא מבין כלום, אבל בפנים בוערת אש, וכמה מרץ היה לו, כמה שעות הוא היה יכול לעבוד בלי להתעייף, תמיד מחייך, תמיד לידי, תמיד מוכן להושיט יד לעזרה, אף פעם לא מתלונן.

רק תראו אותו, בשנים האחרונות השמין קצת, התעגל, דווקא מתאים לו, בן ארבעים ועדיין חיוך של ילד. כבר חודש שאני משתמט, דוחה אותו, לא מוכן לסקס, והוא מחכה, סבלני, רוצה אבל מתאפק. כמה זמן אפשר להתאפק כשהוא כאן, לידי, קרוב כל כך וחמוד כזה... כן, עוד בבית חולים החלטתי שלא נעשה כלום, שאני לא אסכן אותו בשום פנים ואופן, אבל אולי אפשר רק חיבוק קטן ונשיקונת ו...

"די רוזי, מה אתה עושה?"

רוזי מצטחק. "סוף סוף, חשבתי ששכחת איך לזיין."

"אני לא רוצה לזיין, אני רק רוצה להתלטף קצת."

"בטוח?"

"כן, בטוח. מה אתה צוחק ככה?"

"מרוב שמחה."

"מה יש לך לשמוח שהערתי אותך באמצע הלילה?"

"בשביל דבר כזה אתה יכול להעיר אותי מתי שמתחשק לך."

"מי אמר שמתחשק לי?"

הוא סוגר כף יד חמימה ולחה על אברי שכמובן מזדקף מיד, רוטט בכף ידו, להוט לקצת פעילות. "ציפור קטנה לחשה לי." הוא מגחך, "ובעצם לא כל כך קטנה." הוא מוסיף בשמחה. רוזי הזה, תמיד הוא יודע מה להגיד ומתי. נראה שקט כזה וביישן, אבל בסוף הוא תמיד מקבל את שלו, ועוד אומרים לו תודה.

"צריך קונדום רוזי."

"אני יודע."

"אתה בטוח שאתה רוצה? אנחנו לא חייבים לעשות את זה."

"אני כן חייב."

"אבל רוזי... אפשר גם דברים אחרים... לא חייבים, אתה יודע..."

"בבקשה, אני כל כך חייב... אתה יודע מה." מתנשף רוזי ומלביש לי את הקונדום. הוא קנה חבילה ענקית עוד לפני שהשתחררתי מבית החולים והתאכזב כל כך כשדחיתי אותו שוב ושוב בטענות שונות ומשונות, מתלונן על בחילות וחולשה. אפילו אמרתי לו שאולי כדאי שימצא מישהו אחר ושנחיה ביחסים פתוחים כי אני כנראה לא יכול יותר לזיין. הוא תקע בי מבט כועס, קילל ביידיש וסירב להמשיך לדבר על הנושא הזה. כמה שהוא נראה עדין ונוח לפעמים הוא עקשן כמו פרד, ותודה לאל על זה, כי בטח הייתי מת מקנאה אם הוא באמת היה מקבל את ההצעה שלי.

וככה קרה שחודש אחרי שחזרתי הביתה נפסק היובש במיטה שלנו וחזרנו באמת להיות זוג. כן, אני יודע שזה בדיוק ההיפך ממה שהחלטתי בבית החולים ושלא מגיע לי להיות איתו שוב, אבל אלוהים, כמה שאני התגעגעתי לדוס הקטן והמתוק הזה... לא יכולתי יותר להתאפק... וחוץ מזה הוא פחות או יותר אנס אותי רציתי רק חיבוק קטן והוא ממש הכריח אותי ואצלי כשהזין עומד השכל... כזה אני...

אנחנו עושים את זה כמו שהוא אוהב - אני שוכב על הצד והוא על הגב, הרגלים שלנו משולבות, הזין שלי בתוכו והיד שלי מלטפת אותו, בהתחלה לאט ואחר כך מהר יותר ויותר... ככה הוא אוהב.

אחר כך הוא מתהפך על הבטן ואני עולה עליו, מחזיק חזק בכתפיו, דוהר בתוכו. הוא צועק, נדחף אלי, גומר ביבבה חנוקה ונאנח באושר כשאני גומר בתוכו דקה אחר כך.

"הקונדום רוזי, צריך..."

"אני אטפל בזה, אל תדאג פינקי." רוזי מגלגל מעלי בזהירות את הקונדום, הולך למקלחת, חוזר עם מגבונים לחים, מנגב אותי בעדינות, לא נותן לי לעשות כלום לבד.

"אל תהיה נחמד כל כך רוזי, זה מעצבן אותי. למה אתה לא כועס עלי לעזאזל."

"אני כועס, אני כועס, אני ממש כועס." מבטיח לי רוזי ונשכב לצידי, נצמד אלי, מניח ראש עגלגל על חזי, נאנח באושר. "כמה זמן חיכיתי לזה, כל כך התגעגעתי להרגשה הזו."

אני מלטף את גבו החלק, "יש עוד גברים חוץ ממני בעולם."

"לא בשבילי."

"רוזי, לא מגיע לי מישהו כמוך."

הוא מפהק, דוחף ברך חמימה בין ירכי, "ממתי בן אדם מקבל מה שמגיע לו? ולי מגיע מישהו כמוך?" הוא שוב צוחק, מרוצה ורגוע, "אתה אוהב אותי שלמה?"

"כן מאוד."

"אז הכול בסדר, גם אני אוהב אותך." רוזי מפהק שוב ונרדם בשלווה, משאיר אותי ער עם המחשבות המעיקות שלי, מתלבט עם המשא הכול כך כבד של החרטה והצער.

עשהאל

פינקי ואני כמעט באותו גובה. שמתי לב לזה מיד כשנפגשנו. הוא מטר שמונים ואני מטר שבעים ותשע. בשנים הראשונות הוא היה הרבה יותר רחב וכבד ממני ואנשים תמיד חשבו שהוא גבוה ממני. בהתחלה גם אני הרגשתי נמוך וקטן יותר ממנו, ככל שהתבגרתי המשקל שלי עלה, הפער ביני לבינו הצטמצם וגם הפרש השנים בינינו נראה עם הזמן פחות משמעותי.

במשך כמה שנים שנינו היינו בערך באותו משקל - אצלו יותר שרירים ואצלי בעיקר שומן - ולבשנו כמעט אותה מידה ואז הוא חלה והכל השתנה.

כשחזרנו הביתה הוא היה רזה מידי וכל מאמצי לפטם אותו ולהעלות עליו קצת בשר נכשלו. הוא סבל מבחילות, היה מדוכא, לא רצה לאכול, לא רצה ללכת למכון הכושר, לא רצה כלום, אפילו לא סקס. בחודש הראשון מאז שחזר מקפריסין הוא חי לצידי כמו זר. מנומס וחביב, מתחשב מאוד, אבל זר.

שנאתי את זה. התגעגעתי לפינקי הישן הבלגניסט, הרגזן, הגבר חסר המעצורים שהיה תמיד חרמן, הסתכל בלי בושה על גברים אחרים וכשהייתה לו הזדמנות גם עשה אתם מעשים שהשתיקה יפה להם ואם היה מצב גם גרר אותי לעסק.

מאז שחלה אוסף הפורנו שלו צבר אבק, הבגדים היפים תלו מיותמים בארון והמיטה שלנו הייתה קרה ועצובה.

"תן לו זמן רוזי, אל תלחץ עליו." ביקש גרי.

"אני לא לוחץ, אני מודאג."

"אם חסר לך סקס אני..."

"לא, אני לא יכול."

"אבל רוזי, הרי אני ואתה כבר..."

"כן, אבל אז פינקי היה שם. בלעדיו זה לא אותו דבר. מצטער גרי, אל תיעלב, בלעדיו אני לא יכול."

"אתה מצחיק." חיבק אותי גרי, "רוזי החמוד והמצחיק."

הוא נראה משועשע, אבל ליתר בטחון שאלתי אם הוא לא נעלב מהסירוב שלי. 

"ממש לא. האמת, אני קצת מקנא בפינקי שיש לו חבר כמוך. הלוואי עלי. נו, טוב. כל אחד והמזל שלו."

גרי המסכן. המזל שלו היה כצל'ה ששיגע לו את השכל ועשה לו בושות בכל רחבי העיר, והמזל שלי זה פינקי שיושב בבית מדוכא ופוחד לגעת בי למרות שהוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו.

חודש שלם הרגשתי את הרצון לזיין נבנה בתוכו לאט לאט, נאבק בפחד ובדיכאון של המחלה וחיכיתי בסבלנות, אומר לעצמי לא להילחץ, יום אחד פינקי יחליט שהוא העניש את עצמו מספיק ויפסיק להימנע ממני.

הסבלנות השתלמה ובסוף זה קרה, אמנם לא ביום אלא בלילה, אבל קרה, ואחר כך המשיך לקרות עוד ועוד... כן, היינו צריכים לשים קונדום, אז מה? העיקר ששוב היינו באמת יחד. אחרי כמה חודשים פינקי חזר להרגיש טוב ואפילו השמין קצת בחזרה. אחרי שהתחזק הוא חזר לחדר כושר גורר אותי איתו מידי פעם למרות מחאותיי שספורט זה דבר מאוד לא בריא ואפילו מסוכן, שלא לדבר משעמם להפליא.

כמה שנים אחרי מקרה התייר הבריטי החיים שלנו התנהלו להם בשקט, חגגנו יחד עשרים וחמש שנות זוגיות, הכול היה בסדר גמור ופתאום אני מקבל טלפון לא צפוי מאריה לייב.

"הלו." הוא אומר בקול רועד ואחר כך בוכה...

"מה קרה?" אני נבהל ומתיישב, רועד. לא שמעתי אותו בוכה מאז שנפרדנו במלון ההוא. אנחנו מדברים אחת לכמה חודשים בטלפון, בדרך כלל בחגים, כדי לאחל זה לזה שנה טובה ופסח כשר ולשמוע אם יש חדש. בפעם הקודמת שהוא נשמע ככה הוא סיפר לי שאבא שלי נפטר, אבל אז הוא לא בכה.

"לאהל'ה נפטרה." נאנח אריה לייב.

"לאהל'ה אחותך?"

"כן. אחותי התאומה, היא מתה."

"מתי הלוויה?"

"הייתה כבר לפני חודש. היום היה השלושים. אני צריך עזרה דחופה ממך שמוליק, אנחנו יכולים להיפגש?"

לא ראיתי את אריה לייב מאז הלוויה של אבא שלי ז"ל. הוא היחיד שזיהה אותי בין המון המתאבלים על אבי. הלכתי במאסף, כמעט מתגנב בין המון המתאבלים, מוסתר במעיל ובכובע, שומר על מרחק ביני לבין אחי ואחיותיי שתמכו באימא הבוכייה.

מבטינו נפגשו מרחוק, אבל לא החלפנו מילה. מאז חלפו כמעט עשר שנים, כמה מהר רץ הזמן. אריה לייב היה הקשר היחיד שלי עם העולם שעזבתי לפני שנים רבות כל כך. הוא עדיין נשוי לאחותי חיה פרומה, עדיין הומו בארון, עדיין מתייסר וסובל מהנטיות שלו ועדיין מדחיק אותן. כיום הוא בטח כבר סבא לנכדים כמה עצוב לדעת שאת רוב חייו כגבר בילה בשקר ובהדחקות.

"אני מצטער מאוד אריה לייב, ממה היא נפטרה?"

"סרטן. בחודש האחרון היא סבלה נורא. המוות שלה היה הקלה גם לה וגם לנו. הבעיה היא הילד."

"איזה ילד?" לא הבנתי.

"הילד שנולד לה מבעלה השני. לה וליהודה נולדו בת ובן. עשהאל כמעט בן שש עשרה, הוא היה יכול להיות הילד שלך שמוליק."

"לא, הוא לא היה יכול להיות אריה לייב, עוד לפני שלושים שנה הסברתי לך למה לא, זה לא השתנה אצלי, ואצלך?"

אריה לייב שותק ואז נאנח מעומק לבבו. "אחותך חיה פרומה היא אישה אצילת נפש שמוליק, צדקת ממש. אני נשוי לה עשרים וחמש שנה, היא אימא של הילדים שלי, יש לנו כבר נכדים יחד, אני אוהב אותה אהבה גדולה מאוד."

זאת לא תשובה לשאלה ששאלתי, אבל אני יודע שתשובה טובה יותר אני לא אקבל. עברו למעלה מעשרים שנה מאז שהיינו לבד בחדר אחד, הרבה דברים השתנו, שנינו התבגרנו מאז, כיום אנחנו אנשים שונים מהצעירים המאוהבים שהיינו פעם. הוא בחר את דרכו ואני את דרכי, אין טעם לדוש בזה יותר.

"מה הבעיה עם הילד של לאהל'ה ז"ל אריה לייב?"

"גם הוא יצא כזה, ועכשיו, אחרי שאימא שלו מתה, הוא רוצה לברוח מהישיבה ולהתפקר לא עלינו."

"כמוני?" אני מחייך.

אריה לייב נשאר רציני. "שמוליק, אתה היית מבוגר יותר והיה לך מזל שמצאת מיד מישהו... מישהו שאסף אותך אליו. אתם עדיין יחד?"

"כן, בטח, וגם אני אוהב אותו אהבה גדולה בדיוק כמו שאתה אוהב את אשתך אריה לייב."

אריה לייב נאנח. "נו, טוב..." הוא מתחיל ואז מתחרט ומשתתק.

"אתה רוצה שאני אקח אלי את הילד של לאהל'ה?"

"כן. בבקשה שמוליק, הוא רוצה לברוח ואני כל כך פוחד בגללו, אני לא יודע מה לעשות." התחנונים בקולו נוגעים ללב.

"אני צריך לדבר עם פינקי אריה לייב. אני אחזור אליך בעוד יום יומיים."

אנחנו נפרדים ואני מתכנן לדבר עם פינקי עוד באותו יום, אבל זה לא מסתייע כי בערב אנחנו מוזמנים לפתיחת תערוכה וחוזרים עייפים מאוד, ולמחרת פינקי מרגיש לא טוב ומרוב דאגה לשלומו - מיותרת לחלוטין לדעתו, אבל אני דאגן, מה אפשר לעשות? - שכחתי לגמרי את אריה לייב ואת אחיינו.

ביום השלישי הנער הופיע פתאום על סף דלתנו. דפק בדלת ושאל אם כאן גר שמואל יוסף רוזנבלום. מיד ידעתי מי הוא, הדמיון שלו לאריה לייב מדהים, הוא אמנם גבוה ממנו, אבל פניו צרות ועדינות בדיוק כפני אריה לייב בנעוריו, עיניו שני אגמי תכלת צחה, וקולו, חרישי ומבויש, מזכיר לי את קולו של אריה לייב בלילות הרחוקים ההם בישיבה כשלמדנו יחד, יושבים זה לצד זה, ברכי נוגעת בברכו, קולו החמים מלטף ועוטף אותי, ואצבעותיו נוגעות באלו שלי כל פעם שהוא הופך דף בגמרא.

"תרמנו כבר במשרד, תודה." ניסה פינקי לטרוק את הדלת בפניו ונדהם כשמשכתי אותו פנימה.

"אתה עשהאל, הבן של לאהל'ה אחותו של אריה לייב."

"כן." אמר והוריד את התרמיל הישן שתלה על כתפו, מעביר מבט ביני לבין פינקי. "אתה שמואל יוסף רוזנבלום?"

"כן. אריה לייב שלח אותך?"

"לא בדיוק. הוא אמר שצריך לחכות לתשובה ממך, אבל לא יכולתי לחכות יותר, הייתי חייב לברוח משם."

"צריך להתקשר לאריה לייב, הוא בטח דואג נורא." אמרתי, משתדל לא להביט בפינקי ששנא את הקשר שלי לעולם החרדי ממנו הסתלקתי לפני כל כך הרבה שנים ובכל זאת נשארתי קשור אליו בנימים דקים וסמויים מהעין.

לפני שהספקתי להתקשר אריה לייב צלצל, מודאג מאוד. כשנודע לו שעשהאל כבר הגיע אלי הוא נשם לרווחה ושאל אם הוא יכול לדבר איתו. הנחתי לעשהאל לשוחח עם דודו בטלפון ומשכתי את פינקי למטבח.

"נו, מי הדוס הזה ומה הוא רוצה מאיתנו?"

"הוא בן אחותו של אריה לייב. היא נפטרה לא מזמן והילד... הוא צריך מקום לגור בו."

"אצלנו?" הרים לעברי פינקי גבות תמהות, "למה אצלנו?"

"כי הוא... אתה מבין."

"לא. מה הבעיה שלו?"

"אני הומו." נכנס עשהאל למטבח, "ולכן אני לא יכול להמשיך ללמוד בישיבה." הוסיף בפסקנות.

"למה לא? אם שמוליק ואריה לייב למדו שם למה אתה לא יכול?"

"כי אני לא יכול." פסק עשהאל, כיתף את תרמילו על גבו ופנה לעבר הדלת.

רצתי אחריו ועצרתי בעדו. "אתה לא הולך לשום מקום, בטח שלא בלילה."

"אני אסתדר."

"ילד." הוריד פינקי את תרמילו של עשהאל מעל לכתפו ואחז במרפקו, "אין לך מושג מה קורה פה. בלילות תל אביב הופכת לסדום ועמורה. יאכלו אותך פה בלי מלח." הוביל את עשהאל חזרה לסלון. "תקשיב לרוזי ותתנהג יפה."

"אני לא ילד ואל תגיד לי מה לעשות." התנער ממנו עשהאל במרדנות.

"זה מה שלימדו אותך בישיבה? להיות חוצפן?" הרעים עליו פינקי בקולו. לרגע הם עמדו זה מול זה, עשהאל גבוה בהיר ודק, ופינקי הנמוך ממנו בראש, כהה ורחב ולטשו מבטים זועפים אחד בשני.

נכנסתי בין שניהם, הודף אותם בכתפי, "מספיק עם זה, אל תריבו. עשהאל שב." הושבתי אותו כמעט בכוח על הספה בסלון, "ואתה פינקי, לך תעשה תה."

"אבל רוזי..." ניסה פינקי למחות.

"תפסיק להתווכח. תעשה לנו תה בכוסות מהזכוכית ותביא גם עוגה. תחתוך אותה בסכין החלבית עם הידית החומה, לא עם זו של הבשר."

"זה לא משנה שמואל יוסף, אני כבר לא דתי, לא אכפת לי, אני אוכל ושותה הכול." הצהיר עשהאל.

"כן, בטח." גיחך פינקי, "רוזי כבר שלושים שנה לא דתי ועדיין הוא יעדיף למות ולא לאכול צ'יזבורגר."

"מה זה צ'יזבורגר?" שאל עשהאל בתמימות והתחלחל כשהסברתי לו שמדובר בקציצת בשר עם גבינה צהובה. הבנתי אותו, כף רגלי לא דרכה בבית כנסת מזה שנים ועדיין המראה של הגבינה הצהובה על הבשר עורר בי סלידה ובהלה.

"מה עם אבא שלך? מה הוא יגיד על זה שברחת מהישיבה?" שאלתי אחרי שהרוחות נרגעו וכולנו ישבנו בנוחיות בסלון, שתינו תה וכרסמנו עוגה.

"הוא לא יעז להגיד כלום. לא אחרי מה שראיתי אותו עושה עם דוד אריה לייב." התיז עשהאל במרירות.

החלפתי מבט עם פינקי שהרים לעברי את גבותיו בהבעה רבת משמעות. ידעתי מה הוא חושב, גם אני חשבתי אותו דבר - אריה לייב מצא לי תחליף וחיתן אותו עם אחותו התאומה - ככה הוא החזיק מעמד כל כך הרבה שנים בירושלים, והנה בא הילד ומקלקל את השמחה.

"אתה לא פוחד לפגוע בשידוכים של האחים והאחיות שלך?" ניסיתי לדבר ברכות אל ליבו של עשהאל שישב מכווץ ועצוב על הספה, ממולל קווצה משערות ראשו בתנועה שהייתה מוכרת לי היטב, ככה בדיוק נהג אריה לייב למולל את שערו כשהיה נסער ומוטרד.

"אני הבן הכי צעיר." אמר עשהאל, "חיכיתי עד שאמונה תתחתן לפני שסיפרתי להם שאני יודע וגם אני כזה ולכן אני רוצה ללכת. אבא בכה ודוד אריה לייב ביקש שאני אחכה עד שאימא תבריא, אבל היא לא הבריאה... היא מתה..." קולו רעד, כמעט נשבר ושוב התייצב. "אני נחנק בישיבה... אני לא מוכן יותר... זה לא עסקו של אף אחד לאן אני הולך... אבא ודוד אריה לייב בטח סיפרו שנסעתי ללמוד בבני ברק... השקרנים האלה, אני שונא אותם! את שניהם!" צעק בזעם ופתאום, כמו ילד מבוהל, פרץ בבכי. 

אחרי שהוא נרגע השכבנו אותו לישון בחדר האורחים שלנו והלכנו לישון גם כן.

"הוא רק ילד, אפילו לא בן שש עשרה. אם לא ניקח אותו אלינו הוא יסתובב ברחובות ומי יודע מה יקרה לו אז." אמרתי.

"בטח יש פנימיות, או איזה סידור אחר לילדים במצב שלו." ניסה פינקי לדחות את רוע הגזירה.

"פינקי, הילד איבד את אימא שלו רק לפני חודש ואתה שולח אותו לפנימייה? איזה סיכוי יהיה לו לשרוד שם, גם דוס וגם הומו."

"שמעת אותו, הוא כבר לא דוס."

"בחייך, אני כבר לא דוס עשרים וחמש שנה ובכל זאת... אין לי לב לשלוח אותו לגור בין זרים."

"גם אנחנו זרים."

"לא נכון, הוא האחיין של הגיס שלי." מחיתי.

"שלא לדבר המאהב שלך." עקץ פינקי.

"פינקי, באמת... אריה לייב ואני... אנחנו... הוא אפילו לא האקס שלי, אבל הוא כן נשוי לאחותי."

"שלא דיברה אתך כבר עשרים וחמש שנה."

"לא משנה. היא עדיין אחותי ואריה לייב גיסי. מה זה חשוב בעצם, הילד הזה צריך עזרה ומי יכול לעזור לו אם לא אני?"

"אני רואה שמה שאני אגיד לא יעזור, אתה כבר החלטת."

"לא נכון. עובדה שאני מתייעץ אתך."

"זה נקרא להתייעץ? להודיע לי מה הולך לקרות?"

"אבל מה אכפת לך? הוא יהיה אצלנו שנתיים, אולי שלוש, אחרי שהוא יגמור תיכון הוא ילך לצבא... נוכל לעזור לו, לתמוך בו, מי יוכל לעשות את זה יותר טוב ממני וממך?"

פינקי נאנח ואמר לי שאני תמים כמו כפית.

"למה?" התרגזתי, "מה הבעיה שלך? למה שלא ננסה לעשות מעשה טוב לשם שינוי?"

"אין לי שום דבר נגד מעשים טובים, אבל איפה שאתה רואה ילד יתום שצריך עזרה אני רואה מתבגר צעיר וחרמן שיעשה לנו את המוות."

"שטויות, הוא ילד טוב."

"אף אחד לא ילד טוב בגיל שש עשרה, בטח לא הומו דתי שאיבד בבת אחת את אימא ואת אלוהים."

"דווקא בגלל זה הוא צריך אותנו."

"אני רואה שהחלטת ודי."

"אל תהיה מעצבן כזה פינקי, אתה לא רואה שאני מנסה להחליט יחד אתך מה לעשות עם הילד?"

"לא. מה שאני רואה זה אותך מנסה להתיש אותי עד שאני אתעייף ואוותר לך."

"נו, והצלחתי?"

הוא שוב נאנח. "הצלחת להתיש אותי, אבל אני עדיין חושב שזה יגמר בבכי רוזי."

"לא נכון."

"כן נכון, אבל מה אני יכול לעשות, כשאתה מחליט משהו שום דבר לא מזיז אותך, ועכשיו שתוק כבר, אני רוצה לישון." הוא מושך אותי אליו, מניח ברך כבדה על בטני וראש על כתפי.

"אז אתה מסכים פינקי, באמת?"

"יש לי ברירה? אני מסכים רק שלא תגיד שלא הזהרתי אותך שזה הולך להיגמר בבכי."

א. פינקי ורוזי

 רוזי של פינקי

פינקי ורוזי נפגשו בשלהי שנות השבעים, בתקופה הרחוקה ההיא אף אחד לא העלה בדעתו שיום אחד הומואים יהפכו לצרכנים העיקריים של קונדומים ויעשו מצעדי גאווה בראש חוצות. פינקי ניהל אז מסעדה קטנה ברחוב דיזינגוף - שאז עוד היה המקום הכי אופנתי בעיר - ורוזי שהיה אז עלם צעיר, רזה וביישן עבר ברחוב, ראה את המודעה - דרוש עובד רציני - נכנס ושאל עם מי צריך לדבר בקשר למודעה.

"איתי." אמר פינקי וסקר את הצעיר הרזה בעל התספורת הקצוצה, הזקנקן הבהיר המעטר את לחייו הוורודות והמבט הביישני, "אני צריך בחור חרוץ ורציני שלא יברח לי אחרי כמה ימים." הרעים בקולו, "איך קוראים לך?"

"שמואל יוסף רוזנבלום." לחש רוזי והבטיח שהוא חרוץ ורציני מאוד.

"שם ארוך מידי." פסק פינקי, "רוזי זה מספיק." הגיש לו סינר פלסטיק ירקרק ושלח אותו לשטוף כלים.

רוזי קיים את שהבטיח והיה חרוץ ורציני - שטף כלים עד הצהרים והפסיק מעבודתו רק כדי להתגבר על הלחץ בחדר האוכל. לפי הוראתו של פינקי הוא פשט את סינר הפלסטיק, עזר להגיש צלחות מרק וצ'יפס לסועדים קצרי רוח ואחרי שארוחת הצהרים תמה עמד ושטף שוב כלים, וכששבר צלחת קילל ביידיש, מצחיק את פינקי ששמע אותו במקרה

"אתה מבין יידיש?" נבהל רוזי, "אתה לא מרוקענר?"

"לא, אני רומני." הצטחק פינקי שהיה מטבעו כהה עור, ובאותם ימים של טרום החור באוזון היה גם שזוף מאוד והתהדר ברעמת שער ליפה שחור משחור.

רוזי הסמיק והמשיך לשטוף צלחות במסירות.

פינקי לקח מגבת, נעמד לידו וניגב את הסכו"ם, מפריד בין המזלגות לסכינים ולכפות. "איפה הכפיות?" שאל את רוזי.

"הנה." הגיש לו רוזי מלוא החופן כפיות, "שמרתי אותן לסוף." קצות אצבעותיו של פינקי נגעו בכף ידו והוא האדים כולו, נרעד וכל הכפיות נשמטו מידו ונפלו על הרצפה.

"אקסטרא אורדינר!" התרגז פינקי ברומנית רועמת וכרע על ברכיו כדי לאסוף את הכפיות.

רוזי עמד נבוך וסמוק והביט בו, ממלמל התנצלויות.

"נו, שלימזל שכמוך, תעזור לי." נזף פינקי בקוצר רוח.

רוזי כרע גם כן על ברכיו והחל לאסוף מלוא החופן כפיות, אבל כשרכן קדימה כדי להגיע לכפית שובבה אחת שהתגלגלה רחוק ממנו איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל. פינקי תפס אותו ברגע האחרון בכתפו וייצב אותו, "תיזהר." אמר.

"לא רוצה." לחש רוזי והניח יד קטנה ולחה על עורפו העבה והחזק של פינקי שהביט בו מופתע, ופתאום חייך, נישק אותו על פיו ואז התרומם, מושך אחריו את רוזי. "בוא, נגמור כאן הכול מהר ונלך אלי, או שאתה רוצה שנלך אליך?"

"לא, אלי אי אפשר. אני גר... אני לא גר לבד."

"איפה אתה גר?"

"אצל... אצל מישהו. אי אפשר, אתה לא יכול לבוא לשם."

"בסדר, לא נורא. נלך אלי. לך, תהפוך את הכיסאות על השולחנות, נשטוף מהר ביחד ונסתלק."

חצי שעה אחר כך הם כבר פסעו במהירות לחדר הכביסה הישן שפינקי שכר על גג של בית ברחוב שיינקין, שרק שנים אחר כך נעשה יוקרתי ואופנתי.

בהתחלה רוזי היה ביישן מאוד, הוא סירב להתפשט באור ורעד כל פעם שפינקי ניסה משהו נועז יותר מנשיקות.

"אף פעם לא היית עם מישהו?" התפלא פינקי, "אני הראשון שלך?"

במקום לענות על השאלה הזו סיפר לו רוזי שהוא גר עד היום בבוקר בישיבה ממנה ברח אחרי שהוריו בישרו לו שמצאו לו שידוך הולם, אחותו של ידידו הטוב אריה לייב שעמד להינשא גם כן בקרוב.

"אתה רוצה לגור אצלי עד שתסתדר?" שאל פינקי בנדיבות וביצע עוד התקפה נועזת על מכנסיו של רוזי שהגן עליהם בחירוף נפש ושאל אם אפשר להתקלח קודם.

"רעיון טוב." אמר פינקי, "רוצה שאני אבוא לסבן לך את הגב?" הצטחק.

"לא." נבהל רוזי אני... לא, אני אתקלח לבד."

פינקי, משועשע מביישנותו של רוזי, נתן לו מגבת, חיכה עד ששמע את המים זורמים ואז כיבה את האור במקלחת ונכנס פנימה עם נר דולק שהיה, אוי לאותה בושה, נר נשמה.

מזל שרוזי גילה את זה רק אחר כך, אחרי שכבר היה מאוחר מידי. 

"חטפתי את רוזי מתחת לחופה." היה פינקי מספר בבדיחות הדעת כששאלו אותו איך הוא ורוזי נפגשו.

רוזי היה מחייך לשמע דבריו ומהנהן לאות הסכמה ואת הסיפור על נר הנשמה שגילה דולק במקלחת בה מת אברך המשי שמואל יוסף בן יעקוב רוזנבלום  והפך לרוזי של פינקי שמר בליבו ולא גילה לאיש.

אקסטרה אורדינר

רוזי היה שותף נוח ונעים. פינקי גילה שהוא נהנה לגור איתו. הם התחלקו בהוצאות שכר דירה ואוכל ורוזי לקח על עצמו כמובן מאליו את עול משק הבית שפינקי נשא עד כה בחוסר רצון בולט - סידר וניקה בקפידה את דירתם הקטנה, צבע את הקירות, קרצף ביסודיות את המקלחת והמטבח ושטף את הרצפות כל יומיים.

כל בוקר קם מוקדם, הכין לפינקי קפה, הגיש לו אותו למיטה עם פרוסת עוגה וחיוך ואחרי שפינקי היה מסיים את הקפה הוא היה לוקח ממנו את המגש ומביט בו במבט שואל. בדרך כלל היה פינקי מרים בתשובה את שולי השמיכה ומזמין אותו חזרה למיטה.

"הרבה יותר נעים להתעורר ככה מאשר מצלצול של שעון מעורר." היה פינקי אומר בשביעות רצון ומנשק את רוזי נשיקה בטעם קפה לפני שקמו לעבודת יומם.

כשלא היה מרוצה ממשהו וכעס (מה שקרה בערך פעמיים ביום) היה פינקי מעלה על פניו הבעה של אי שביעות רצון ופולט בזעם "אקסטרה אורדינר!" בקול מלא גינוי, ומיד היה רוזי נחרד וממהר לברר במה שגה ואיך אפשר לתקן.

בהתחלה פינקי כעס עליו בגלל הרבה דברים - ביישנותו במיטה - ביישנות שהוא נפטר ממנה לאט אך בביטחון, התעקשותו לישון על הספה אחרי שפינקי לקח את המלצר הערבי החדש והצעיר לשירותים ונסגר איתו שם חצי שעה, ויותר מכל כעס כשרוזי נפטר ממכנסי הטרלין השחורות שהביא מירושלים ומהחולצות הלבנות הרחבות התחיל ללבוש ג'ינס הדוק וחולצות צבעוניות עם כפתורים פתוחים ולהתלוצץ ביידיש עם לקוחות מבוגרים ועבי כרס שהשאירו לו טיפים יפים תמורת חיוכו הביישני, ונהנו להביט בו ולפעמים גם לצבוט את ישבנו העגלגל.

"אבל הם לא עושים כלום, הם סתם צוחקים." מחה רוזי כשפינקי קרע ברוב זעמו את חולצתו הכחולה (שהדגישה כל כך יפה את הכחול שבעיניו) וקרא לו קורבה, "ואני רק מחייך אליהם, לא כמוך."

"מה כמוני?" זעם פינקי, "מה כמוני?"

"אתה הולך עם אחרים." לחש רוזי ועיניו נמלאו דמעות, "ראיתי."

"זה רק זיון. מה אתה עושה סיפור משטויות, אתה יודע שרק אותך אני אוהב."

"אתה אוהב אותי?" התעגלו העיניים הכחולות בפליאה, "באמת רוזי?"

"איזה טמפיט." נאנח פינקי, משך אותו למיטה והרשה לו, כפיצוי על הנזק שנגרם לחולצתו, לזיין אותו - להיות למעלה הוא קרא לזה - אבל אף פעם לא שאל את רוזי אם גם הוא אוהב אותו, מניח כמובן מאליו שרוזי מאוהב בו ומקבל אותו על כל פגמיו ומגרעותיו באהבה.

מה רבה הייתה פליאתו של פינקי כשגילה יום אחד את רוזי, עיניו מלאות דמעות, פיו מעוקם בצער עומד ואורז מזוודה.

"מה קרה עכשיו?" התרגז, "החלטת לחזור לירושלים?"

רוזי שתק משך בכתפיו בסרבנות, מחה את עיניו בשרוולו והחל לאסוף מהמדף במקלחת את מברשת השיניים וכלי הגילוח שלו.

"אקסטרה אורדינר!" התרגז פינקי ומרוב כעס סמקו פניו מזעם ואילו קצה אפו הלבין, סימן בדוק לזעמו. הוא חטף את נרתיק הפלסטיק הצנוע בתוכו ארז רוזי את חפציו והשליך אותו על הקיר.

"מה קרה לך?"

"אני עוזב." אמר רוזי בקור רוח, הרים את הנרתיק שלו מהרצפה ושם אותו במזוודה השחוקה שהביא איתו מירושלים.

פינקי נשם עמוק, אמר לעצמו להירגע, אחז בכתפיו של רוזי והושיב אותו על המיטה. "אני רואה שאתה עוזב שמואל יוסף, אבל למה?"

"כי הבאת מישהו למיטה שלנו."

"רוזי, אמרתי לך, זה היה סתם. אני... לפעמים יש אחרים... מה אתה עושה סיפור משטויות?"

"אני יודע ואני לא עושה סיפור, אבל הבאת אותו למיטה שלנו, לאיפה שאנחנו ישנים יחד. הרחתי את הריח שלו על הכרית שלי."

"ובגלל זה אתה עוזב?" התפוצץ פינקי מזעם שנבע בעיקר מרגשות אשמה ומכעס על עצמו (היטב ידע שהגזים הפעם ושלא היה צריך להביא את הבחור המפתה ההוא לדירה שלהם) ובדרכו האופיינית שפך את זעמו על כולם חוץ מאשר על עצמו.

"כן, בגלל זה." אמר רוזי, "בגלל שלי אסור ללטף על הקרחת את תיאו הנחמד שנותן לי טיפים כל כך יפים ומתנהג כמו ג'נטלמן ולך מותר להביא מישהו למיטה שלנו. לא רוצה יותר, אני הולך."

"טוב, לך. למי אכפת, לך כבר. איזה טמפיט!" התעצבן פינקי והלך לסלון, התיישב שם על הספה, ידיו שלובות על חזהו, מעמיד פנים שלא אכפת לו.

"יש לך די כסף?" שאל בעצב כשרוזי החל לגרור את מזוודתו לעבר הדלת.

"כן, תודה."

"לאן תלך?"

"לתיאו. אני אהיה אצלו כמה ימים ואחר כך נראה."

"לא תמצא שום דבר מעניין במיטה של תיאו. הוא זקן."

"ואתה רומני מגעיל." טרק רוזי את הדלת והלך. 

פינקי החזיק מעמד שבוע שלם, משנן לעצמו שככה יותר טוב, שנמאס לו מהדוס המרגיז הזה, שעדיף לו להיות לבד בלי להתגנב כל פעם כשנדלק על איזה מלצר או על אחד מהלקוחות שהיו נכנסים למסעדה שלו, ונשבע שמהיום הוא יכניס למיטה שלהם כל יום גבר אחר. עוד מעט הוא יתקלח, ילך לגן הרכבת ויביא צעיר אחר, יותר יפה ויותר שווה מרוזי, נשבע לעצמו כשהיה יושב מול הטלוויזיה, בודד ושתוי, ואחר כך היה נרדם בבגדיו ומתעורר כשליבו שורף מגעגועים לחיוך הבוקר של רוזי.

אחרי שבוע נכנס תיאו למסעדה, התיישב במקומו הקבוע וזימן אליו את פינקי בתנועת יד. "כן." נעמד פינקי זקוף לידו, מגבת תלויה על זרועו ופנקס בידו, נכון לקחת הזמנה.

"תן לי את המנה הקבועה שלי בבקשה, ואחרי שתסגור את המסעדה לך אלי הביתה ותיקח אותו חזרה כי בגילי... העצבים שלי הם כבר לא מה שהיו פעם, אין לי כוח לזה."

"למה אין לך כוח? מה הוא עושה?

"ביום הוא מנקה ומבשל ובלילה הוא בוכה. הוא ישן על הספה, אבל יש לי דירה קטנה וכל לילה אני מתעורר מהבכי שלו. זה הורס לי את הבריאות, אתה יודע איפה אני גר?"

"ברחוב אנגל פינת רוטשילד?"

"נכון. אני חוזר הביתה רק בערב, תקנה פרחים, תבקש יפה סליחה ויותר אל תחרבן איפה שאתה ישן. הבנת?"

"כן אדון תיאו." אמר פינקי בצייתנות והלך להביא לו את המנה הקבועה שלו - מרק עדשים, פירה ושניצל, ולקינוח פודינג שוקולד.

מיד אחרי העבודה קנה זר ורדים ורודים ולבנים, לקח מונית לרוטשילד, ירד בפינת אנגל ועלה לדירתו של תיאו.

הדירה הבהיקה מניקיון והמטבח הדיף ניחוחות מפתים. רוזי עמד יחף ורחץ כלים. הם הביטו זה בזה בשתיקה ואז הושיט לו פינקי את הזר. "בשבילך." אמר.

"באת להביא לי פרחים?" התפלא רוזי.

"ולבקש שתחזור. בבקשה רוזי, עצוב לי בלעדיך ותיאו אמר שאתה בוכה בלילה."

"הוא גם אמר לך להביא פרחים?"

"כן, ולבקש סליחה."

"נו, אז תבקש."

"ביקשתי, לא שמעת?"

"לא."

"נו, די כבר רוזי." תקע פינקי את הזר לתוך וואזה מקריסטל שעמדה על השולחן ומחץ אליו את רוזי בחיבוק חזק. רוזי היסס רגע ואחר כך שמט את המגבת שאחז בידו והחזיר לו חיבוק.

הם חזרו הביתה עם המזוודה של רוזי, ואת הוורדים השאירו אצל תיאו.

אהבה ראשונה

זו הייתה הפרידה האמיתית הראשונה שלהם אם כי הם המשיכו לריב לעשות זה לזה סצנות במשך שלושים שנה. אחת המריבות הגרועות ביותר הייתה מיד אחרי שהם קנו את הדירה המשותפת שלהם.

באותה תקופה פינקי היה כבר שותף בבית קפה אחד בשדרות רוטשילד ורוזי כבר עבד אז כאופה ראשי בקונדיטוריה של סלומון הזקן שקיבל אותו כמתמחה אחרי שהוא עזב את עבודתו כשוטף כלים אצל פינקי.

הם היו אז מעל עשר שנים זה עם זה, כבר לא ילדים, אבל עדיין צעירים - רוזי היה אז כבן שלושים ופינקי בן שלושים וחמש – פינקי היה בטוח שהם מכירים זה את זה טוב מאוד ולכן הופתע, ונעלב עד עמקי נשמתו, אפילו נבהל, כשגילה, ממש במקרה, (פקיד הקבלה היה חבר ותיק שלו) שרוזי שלו נפגש כבר בפעם השנייה עם מישהו במלון דירות נידח אחד בדרום העיר.

מעולם לא עלה בדעתו שרוזי יבגוד בו בצורה קרה ומחושבת כזו. את הסטוצים החטופים שלו פינקי לא ראה מעולם כבגידה, ובטח שלא את הפעמים הנדירות בהן הצליח לגרור את רוזי לשלישייה או רביעייה (היה עליו שכר אותו קודם), אבל פינקי מעולם לא שפט את רוזי באותן אמות מידה שבהן שפט את עצמו ולכן הגיע זועם ופגוע לאותו מלון מפוקפק והתפרץ לדירה שבה התבצע מעשה הנבלה.

להפתעתו גילה שם את רוזי וגבר אחד מגודל זקן ופאות ולבוש כדוס. רוזי ישב על המיטה, הדוס על הכורסא היחידה בחדר, שהייתה מרופטת ומכוערת במיוחד, ושניהם היו לבושים, כולל נעלים. הם בהו בו, מופתעים מאוד, אבל לא ממש מבוהלים ובהחלט לא אשמים.

"תכיר פינקי, זה אריה לייב, הגיס שלי."

"המה שלך?"

"אני הגיס שלו. התחתנתי עם אחותו." הסביר אריה לייב בסבר פנים יפות, "היינו חברים טובים בישיבה והוא כמעט התחתן עם אחותי, אבל פתאום ברח..."

"ומה אתם עושים פה ביחד?" התרגז פינקי שהיה מעוניין יותר בהווה מאשר בעבר, ושנא את המבטים שהשניים החליפו ביניהם, תיעב את הצורה בה רכן רוזי לעבר אריה לייב וראה בעין מאוד לא יפה את המרחק הקטן מידי בין ברכיהם של שני הגיסים.

"משוחחים קצת, לאריה לייב יש כמה בעיות, הוא רצה להתייעץ איתי." אמר רוזי.

"איזה בעיות?" תקף פינקי.

"כל מיני בעיות, זה לא ממש עסקך." אמר אריה לייב וקם, "אני צריך ללכת." אמר לרוזי ביידיש, "אתה רוצה לבוא איתי? אם תבוא עכשיו נעשה כבר איזה סידור. בוא, יהיה בסדר."

"לא." אמר רוזי ושלח מבט מתחנן לעבר פינקי שעשה מאמצים וסתם את הפה, "אני לא יכול לחזור לשם אריה לייב."

"אבל שמואל יוסף..." הניח אריה לייב יד על כתפו וקירב את פניו עטורי הזקן לפניו החלקים של רוזי. שפתיו הממוסגרות בזקנו השחור היו אדומות ובשרניות מאוד ולרגע חשב פינקי שהוא ינשק את רוזי על פיו, אבל רוזי הטה את ראשו הצידה כדי להביט בפינקי, הרגע חלף, אריה לייב הלך ופינקי ורוזי נשארו לבד בחדר המכוער.

"על איזה סידור הוא דיבר רוזי?" שאל פינקי בקול חמור וכועס שנועד להסתיר את הפחד שחלחל בליבו.

"סתם סידור, לא יודע בדיוק." משך רוזי בכתפיו.

"על מה דיברתם? למה אתם נפגשים ככה? מה הוא בשבילך רוזי? ואל תגיד שהוא הגיס שלך כי זה לא נכון."

"אבל הוא כן הגיס שלי, הוא נשוי לאחותי חיה פרומה."

"ומה הוא היה קודם, לפני שהוא התחתן עם חיה פרומה?"

רוזי נאנח. "הוא היה חבר שלי ו... הוא... בגללו ברחתי מהישיבה."

"מה הוא עשה לך?" נדרך פינקי.

"כלום פינקי. הוא לא עשה שום דבר חוץ מלאהוב אותי. הוא היה האהבה הראשונה שלי ואני שלו. הוא חשב שאם אני אתחתן עם אחותו והוא עם אחותי אז נוכל... נוכל להמשיך להיות יחד, אבל לא יכולתי, פחדתי להתחתן אתה, לאהל'ה היא אחותו התאומה, אתה מבין ואני... פחדתי פינקי, פחדתי להיות איתה לבד בלי בגדים. בגלל זה ברחתי לתל אביב ושם פגשתי אותך..."

"חשבתי שאני האהבה הראשונה שלך." נפגע פינקי, "אתה האהבה הראשונה שלי רוזי."

"אני יודע." אמר רוזי והשפיל את עיניו, "אבל האהבה הראשונה שלי היא אריה לייב."

"ולמה הוא חזר לפגוש אותך? מה הוא רוצה ממך?"

"לאה אחותו התאלמנה בשנה שעברה. בעלה חלה ונפטר מסרטן לא עלינו, ואריה לייב חשב..."

"הבן זונה הזה!" התפרץ פינקי, "הזדיינת איתו?"

רוזי נאנח. "שלוימל'ה." אמר רכות, ככה הוא קרא לפינקי כשהיה נסער מאוד, "איך אתה מדבר? הרי משכב זכר אסור מדיאורייתא."

"נו, אז מה? גם לגנוב ולרצוח אסור, אז אין גנבים ורוצחים?"

"מה אתה מדבר שטויות, רק דיברנו, זה הכול. לחצנו ידיים כשנפגשנו והתנשקנו על הלחי כשנפרדנו."

"אז למה הוא רוצה שתחזור? מה יצא לו מזה?"

"אם אתה לא מבין לבד אני לא יכול להסביר לך." אמר רוזי ויצא משם ופינקי, נזוף ושפל רוח הולך בעקבותיו.

התייר הבריטי

רוזי נפגע מאוד כשגיליתי לו שאריה לייב בעלה של חיה פרומה אחותי היה אהבתי הראשונה. עד היום הוא לא מאמין לי שהפסקתי לאהוב את אריה לייב הרבה לפני שברחתי לתל אביב והכרתי אותו.

אני לא יודע למה הוא לא מבין שאם הייתי ממשיך לאהוב את אריה לייב מעולם לא הייתי עוזב את ירושלים וממילא לא הייתי פוגש בו ומתחיל לגור איתו?

למה הפסקתי לאהוב את אריה לייב? כי אי אפשר לאהוב מישהו שאתה מרחם עליו, אני בכל אופן לא יכול. כשאתה מרחם על מישהו אתה לא יכול לא לחוש כלפיו קצת בוז, ואז אתה מפסיק לאהוב אותו, ככה זה אצלי בכל אופן.

אני אוהב את רוזי מאוד, התאהבתי בו ממבט ראשון לפני שלושים שנה ולא הפסקתי לאהוב אותו עד היום, למרות שהמון פעמים כעסתי עליו כל כך עד שהתחשק לי לחנוק אותו. הוא מרגיז אותי נורא לפעמים, אבל מעולם לא ריחמתי עליו ואף פעם לא איבדתי את יראת הכבוד שאני חש כלפיו.

אני מניח שמי שמביט בנו מהצד לא יאמין, אבל אני יודע שגם הוא מכבד אותי, מעריך אותי ואוהב אותי למרות שכבר מההתחלה הוא בגד בי כל הזמן.

בהתחלה לא הבנתי למה הוא צריך את זה, למה לו לזיין גברים אחרים שהוא לא מכיר ולא רוצה להכיר? ולמה אני לא חש את הדחף הזה ויודע שארגיש אשמה איומה אם אגע בגבר אחר?

אני באמת לא יודע מה התשובה, חכמי הפסיכולוגיה בטח יגידו שהוא כזה בגלל שאביו עזב את הבית כשהוא היה תינוק ונעלם לגמרי מחייו כשהוא היה עוד ילד. פינקי גדל כבן יחיד, מפונק על ידי סבתא מעריצה ואימא שתלטנית. אולי בגלל זה הוא צריך כל הזמן חידושים ומחפש ללא הרף הוכחות שאיש לא עומד בפניו?

לא יודע, פעם זה הטריד אותי, היום פחות.

ניסיתי להסביר לפינקי למה הפסקתי לאהוב את אריה לייב שבנעורי מבט אחד בפניו גרם לליבי לפעום בחזקה ומגע מקרי של ידו בידי גרם לי לזקפה וכיום המחשבה עליו גורמת לי צער עליו, על חיה פרומה אחותי, ועל כל ההומואים הדתיים שכלואים בתוך דת קשוחה ולא סלחנית שמתעקשת להיכנס להם לצלחת, לארון הבגדים, למיטה ולנשמה.

אני השתחררתי מהכבלים האלו בגיל צעיר מאוד ונשארתי בישיבה רק כי הייתי מאוהב באריה לייב, ומפני שלא ידעתי לאן אוכל ללכת, ואז התחילו לדבר בשנינו נכבדות ולהציע לנו שידוכים ואריה לייב העלה את הרעיון המתועב שנהפוך לקרובי משפחה דרך האחיות שלנו...

זה היה רעיון כל כך שפל ובזוי, להקריב את האחיות שלנו, להשתמש בהן כמסווה למה שאנחנו באמת, לבזות ככה את עצמנו ואותן, לחיות חיי שקר בגלל הפחדנות שלנו, וכל אותו זמן לאהוב זה את זה בסתר אהבה מבוישת ומפוחדת...

לא יכולתי לסבול את הרעיון שנעמוד מתחת לחופה, כל אחד עם אחותו של השני ונקדש אותן ואחר כך... פשוט לא יכולתי.

שבועיים תמימים ניסיתי להסביר לו עד כמה הרעיון שלו משפיל, מכוער ולא הגון, ולא הצלחתי, ואז פשוט הפסקתי לאהוב אותו והתחלתי לרחם עליו.

זו הסיבה שעזבתי את ירושלים, פחדתי מאוד לעזוב את הבית, לא ידעתי לאן בדיוק אני הולך, אבל ידעתי שאם אשאר אגרר בעל כורחי לחיים שהם לא שלי, שאאלץ לחיות חיים של אדם אחר ומזה פחדתי עוד יותר.

ברחתי לתל אביב, הגעתי לפינקי ועד היום אני שואל את עצמי האם החיים אתו הם החיים שכן רציתי לחיות? האם מישהו חי כמו שחלם ורצה בנעוריו?

אני מניח שלא, אבל איך אפשר לדעת לאן החיים שלך יובילו אותך? 

הסברתי לו הכול כמיטב יכולתי, אבל אני לא בטוח שמי שלא גדל כמוני בבית חרדי יכול באמת להבין מה עבר עלי. לכן אני חושד שפינקי התאהב פתאום בתייר הבריטי כדי להחזיר לי מנה אחת אפיים על הסיפור עם אריה לייב, מצד שני אולי זה קרה בגלל משבר גיל הארבעים שלו?

יכול להיות. גם אני עשיתי שינויים בחיים שלי כשגיל ארבעים נראה באופק. אחרי שחגגתי את יום הולדתי השלושים ושבע החלטתי שנמאס לי מעוגות וממסעדות. לפתע מאסתי בחום התנור ובלקוחות זללנים, הלכתי ללמוד תעשייה וניהול וככה הגעתי לעבוד במחלקת כוח האדם של חברת התרופות שאני עובד בה עד היום.

לדעתי אני מצליח בעבודתי כי אני סבלני מאוד, יש לי כשרון ארגון ויכולת נדירה להסתדר עם בני אדם מכל הסוגים. אולי בגלל זה הצלחתי לחיות כל כך הרבה שנים עם פינקי?

מההתחלה קיבלתי אותו כמו שהוא והשלמתי בשקט עם רוב השיגעונות שלו (רק למנהג שלו לפזר גרביים מסריחות בכל מקום בבית לא הצלחתי להתרגל), העלמתי עין מהסטוצים שלו, מהתקפי הקנאה וקוצר הרוח שלו, ומהחיבה שלו לסרטי פורנו ולסקס בשלישיות - כשזה היה עם ידידים טובים כמו גרי, או צביקה אפילו נהניתי - בעיקר אם הייתי שיכור מעט. כן, בעיקרון אני כבר לא דתי, אני הומו תל אביב מודרני וזורם, אבל בכל זאת, גרסא ד'ינקותא שלי... פינקי הרבה פחות עצור וביישן ממני ובגלל זה אני אוהב אותו, אבל יש גבול גם לסבלנות שלי, וכשהוא נדלק על התייר הבריטי ומסטוץ חסר חשיבות זה הפך לקראש שלא נגמר... כמה אפשר?

כיום אני שואל את עצמי אם זה לא קרה כי בדיוק בתקופה הזו קודמתי להיות סמנכ"ל מחלקת כוח אדם. הייתי עסוק מאוד ולחוץ מאוד ולא כל כך שמתי לב לפינקי - פה ושם אפילו החמצתי את קפה הבוקר המשותף שלנו מרוב לחץ בעבודה - הוא הרגיש מוזנח וזו הייתה התוצאה. פתאום הוא נדלק על הבחור הבריטי הזה ונסע איתו לקפריסין לחופשה של שבועיים, מספר לי שהוא נשלח מטעם המלון לאיזו השתלמות באילת.

הוא עבד אז כמנהל חדר אוכל במלון גדול והסיפור נשמע לי מתקבל על הדעת אם כי שבועיים השתלמות... אולי זה היה אמור לעורר בי חשד, אבל הייתי טרוד עד למעלה מראשי בעבודתי ודי שמחתי שהוא נוסע ויהיה לי קצת חופש ממנו.

כמה ימים אחרי שהוא נסע התחלתי לקבל טלפונים מחברים שסיפרו לי, לטובתי כמובן, שהוא בעצם בקפריסין, מולחם לצעיר בריטי יפה תואר ומבזבז עליו כסף כאילו אין מחר.

אני מודה, רתחתי מכעס. הרגשתי מושפל, התביישתי בשבילו ובשבילי והחלטתי שדי, נמאס לי, אני מסתלק.

יום לפני שפינקי היה אמור לחזור לארץ הלכתי לגור אצל גרי ולזכותו אומר שהוא תמך ועודד, וניסה לנחם, אבל התאפק ולא אמר מילה אחת רעה על פינקי, וכל הזמן חזר והפציר בי שלפני שאעשה משהו נמהר אדבר איתו ואשמע מה יש לו להגיד.

"בכל זאת, עשרים שנה לא הולכות ברגל." חזר והזכיר לי.

ביום שבו פינקי היה אמור לחזור ישבתי מתוח ליד הטלפון, ממתין לשיחה ממנו, שיחה שלא באה. במקום זה התקשר אלי רופא מבית החולים ששאל אם אני מר רוזנבלום ואם אני מכיר אחד בשם שלמה פינקלשטיין ששוהה בבית החולים כבר יומיים.

ברגע ששמעתי רופא ובית חולים התחלתי לרעוד, הלב שלי צנח לקיבתי וידי החלו לרעוד, מה שמוכיח שגרי צדק - עשרים שנה לא הולכות ברגל.

"מה יש לו!" צעקתי, מתיישב בזהירות על כסא, משתדל לשמור על קור רוח.

"הוא חולה מאוד, והוא אומר שאתה קרוב המשפחה היחיד שלו. זה נכון?"

"כן." אמרתי, "זה נכון, אני בא."

גרי לא היה אז צלצלתי לצביקה וביקשתי שיסיע אותי כי פחדתי שאעשה תאונה בדרך. כשהגענו לבית החולים הרופא ניסה להציק לי קצת ולחקור מה בדיוק הקשר המשפחתי שלי לחולה. בדרך כלל אני בן אדם די מאופק ושומר על החוק והסדר, אבל באותו יום הייתי פקעת עצבים ובכלל לא חשבתי מה אני אומר, "אנחנו נשואים כבר עשרים שנה!" צעקתי ואיימתי להפוך עליו שולחן אם לא ייקח אותי מיד לראות את פינקי.

למזלי הופיע שם עוד רופא - אחר כך נודע לי שהוא מנהל מחלקת האיידס בבית החולים - והוא פשוט אחז בזרועי, אמר לרופא של המיון שהוא יטפל בכל ובעזרת צביקה הם גררו אותי משם לחדר שבו שכב פינקי, אפור פנים ורזה בצורה מפחידה.

האמת שהוא התחיל לאבד משקל עוד לפני שנסע, אבל הייתי עסוק מכדי לשים לב לזה, וכשהוא התלונן שיש לו פצע בפה שמפריע לו לאכול אמרתי לו בקוצר רוח שהוא היפוכונדר ושילך לבית מרקחת ויקנה איזה משחה או משהו ושלהבא שיפסיק למצוץ זין לכל מיני זרים בשירותים. עד היום אני מסמיק מבושה כשאני נזכר בתשובה הגועלית שנתתי לו אז.

הרופא היה גלוי עד אכזריות ואמר לי מיד שפינקי נשא איידס, שהוא נדבק כנראה לא מזמן, מן הסתם לפני פחות מחצי שנה ושיש לו מזל שהוא חלה בדלקת ריאות כי אחרת, אם הוא לא היה נבדק... ולקח אותי לבדיקת דם.

אין לי מושג איך הצלחתי לא להידבק מפינקי, אולי כי בתקופה שרמת הנגיף בדמו עלתה הייתי עסוק וטרוד מידי בעבודתי מכדי שיהיה לי חשק לסקס איתו, והוא מצידו היה עסוק עם הבחור שהדביק אותו?

אחרי שקיבלתי את הבשורה הטובה שאני שלילי חזרתי למיטה של פינקי וסיפרתי לו שאני שלילי. הוא פקח את עיניו וגישש אחרי ידי. "תודה לאל." אמר ושוב עצם עיניים וניסה למשוך את כפו מכפי. לא הרשיתי לו, אחזתי חזק בכף ידו הלחה והתיישבתי על קצה מיטתו, "הרופא אמר שאתה תהיה בסדר שלוימל'ה, תקבל אנטיביוטיקה ובעוד כמה ימים, אחרי שתרגיש יותר טוב, נוכל לחזור הביתה."

פינקי פקח שוב את עיניו והביט בי. "הביתה?" לחש בקול צרוד, "אתה מתכוון אני ואתה? ביחד?"

"כן, בטח, אלא מה?"

"אבל רוזי, הרופא אמר..."

"שמעתי מה הוא אמר."

פינקי נאנח, משך את כף ידי אליו ונישק אותה, ובכה קצת - פעם ראשונה שראיתי אותו בוכה - אחר כך התחבקנו חזק וגם אני בכיתי מעט, ואחרי שנרגענו ביקשתי ממנו שיתקשר לתייר הבריטי ויגיד לו ללכת להיבדק.

"בסדר." אמר פינקי, לקח את הנייד שלי והתקשר בעוד אני יוצא מהחדר כדי לקנות לי משהו לאכול. לא שהייתי רעב, אבל העדפתי לא לשמוע את השיחה הזו. כשחזרתי אחרי חמש דקות פינקי ישב על קצה המיטה, מרפקיו שעונים על ברכיו, ראשו נתמך בידיו ובהה ברצפה כאילו חיפש שם משהו.

"נו, דיברת איתו?" התיישבתי לצידו.

"כן, תפסתי אותו בחדר האוכל. יש שם קליטה טובה."

"איך הוא הגיב? מה הוא אמר?"

פינקי הרים אלי את מבטו, נראה לראשונה מאז הכרתי אותו אבוד ומבולבל, "הוא ידע." אמר.

"ידע? ידע מה?" הבטתי בו מופתע.

"הוא ידע שהוא נשא. הוא יודע את זה כבר שנתיים."

"אז למה... למה הוא... למה הוא לא סיפור לך? למה לא השתמשתם בקונדום? שאלת אותו את זה?"

פינקי נאנח. "כן, שאלתי. הוא אמר שהוא מאוד מצטער, אבל הוא לא אוהב קונדומים."

"לא אוהב קונדומים? הוא לא אוהב קונדומים?! מי כן אוהב? איזה מין תשובה זו?" צעקתי, נרגז.

פינקי משך בכתפיו, "הוא אמר שמישהו סיפר לו שאם הוא הפסיבי אז זה בסדר."

נאנחתי. "אני מקווה שאמרת לו שזה לא נכון."

"לא הספקתי, הוא סגר." אמר פינקי, נשכב חזרה על המיטה, עצם עיניים ושילב את ידיו על חזהו.

"סגר?" שאלתי, "סתם סגר ודי?"

פינקי פקח את עיניו "אני חושב שאחרי שחליתי וחזרתי לארץ הפסקתי לעניין אותו." אמר ביובש.

לרגע הבטנו זה בזה חסרי אונים. "אקסטרה אורדינר." אמרנו פתאום שנינו ביחד, כמו לפי פקודה, ולמרבה תדהמתה של האחות שהגיעה עם מגש אוכל פרצנו בצחוק רם.