עוקבים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

א. פינקי ורוזי

 רוזי של פינקי
פינקי ורוזי נפגשו בשלהי שנות השבעים, בתקופה הרחוקה ההיא אף אחד לא העלה בדעתו שיום אחד הומואים יהפכו לצרכנים העיקריים של קונדומים ויעשו מצעדי גאווה בראש חוצות. פינקי ניהל אז מסעדה קטנה ברחוב דיזינגוף - שאז עוד היה המקום הכי אופנתי בעיר - ורוזי שהיה אז עלם צעיר, רזה וביישן עבר ברחוב, ראה את המודעה - דרוש עובד רציני - נכנס ושאל עם מי צריך לדבר בקשר למודעה.
"איתי." אמר פינקי וסקר את הצעיר הרזה בעל התספורת הקצוצה, הזקנקן הבהיר המעטר את לחייו הוורודות והמבט הביישני, "אני צריך בחור חרוץ ורציני שלא יברח לי אחרי כמה ימים." הרעים בקולו, "איך קוראים לך?"
"שמואל יוסף רוזנבלום." לחש רוזי והבטיח שהוא חרוץ ורציני מאוד.
"שם ארוך מידי." פסק פינקי, "רוזי זה מספיק." הגיש לו סינר פלסטיק ירקרק ושלח אותו לשטוף כלים.
רוזי קיים את שהבטיח והיה חרוץ ורציני - שטף כלים עד הצהרים והפסיק מעבודתו רק כדי להתגבר על הלחץ בחדר האוכל. לפי הוראתו של פינקי הוא פשט את סינר הפלסטיק, עזר להגיש צלחות מרק וצ'יפס לסועדים קצרי רוח ואחרי שארוחת הצהרים תמה עמד ושטף שוב כלים, וכששבר צלחת קילל ביידיש, מצחיק את פינקי ששמע אותו במקרה
"אתה מבין יידיש?" נבהל רוזי, "אתה לא מרוקענר?"
"לא, אני רומני." הצטחק פינקי שהיה מטבעו כהה עור, ובאותם ימים של טרום החור באוזון היה גם שזוף מאוד והתהדר ברעמת שער ליפה שחור משחור.
רוזי הסמיק והמשיך לשטוף צלחות במסירות.
פינקי לקח מגבת, נעמד לידו וניגב את הסכו"ם, מפריד בין המזלגות לסכינים ולכפות. "איפה הכפיות?" שאל את רוזי.
"הנה." הגיש לו רוזי מלוא החופן כפיות, "שמרתי אותן לסוף." קצות אצבעותיו של פינקי נגעו בכף ידו והוא האדים כולו, נרעד וכל הכפיות נשמטו מידו ונפלו על הרצפה.
"אקסטרא אורדינר!" התרגז פינקי ברומנית רועמת וכרע על ברכיו כדי לאסוף את הכפיות.
רוזי עמד נבוך וסמוק והביט בו, ממלמל התנצלויות.
"נו, שלימזל שכמוך, תעזור לי." נזף פינקי בקוצר רוח.
רוזי כרע גם כן על ברכיו והחל לאסוף מלוא החופן כפיות, אבל כשרכן קדימה כדי להגיע לכפית שובבה אחת שהתגלגלה רחוק ממנו איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל. פינקי תפס אותו ברגע האחרון בכתפו וייצב אותו, "תיזהר." אמר.
"לא רוצה." לחש רוזי והניח יד קטנה ולחה על עורפו העבה והחזק של פינקי שהביט בו מופתע, ופתאום חייך, נישק אותו על פיו ואז התרומם, מושך אחריו את רוזי. "בוא, נגמור כאן הכול מהר ונלך אלי, או שאתה רוצה שנלך אליך?"
"לא, אלי אי אפשר. אני גר... אני לא גר לבד."
"איפה אתה גר?"
"אצל... אצל מישהו. אי אפשר, אתה לא יכול לבוא לשם."
"בסדר, לא נורא. נלך אלי. לך, תהפוך את הכיסאות על השולחנות, נשטוף מהר ביחד ונסתלק."
חצי שעה אחר כך הם כבר פסעו במהירות לחדר הכביסה הישן שפינקי שכר על גג של בית ברחוב שיינקין, שרק שנים אחר כך נעשה יוקרתי ואופנתי.
בהתחלה רוזי היה ביישן מאוד, הוא סירב להתפשט באור ורעד כל פעם שפינקי ניסה משהו נועז יותר מנשיקות.
"אף פעם לא היית עם מישהו?" התפלא פינקי, "אני הראשון שלך?"
במקום לענות על השאלה הזו סיפר לו רוזי שהוא גר עד היום בבוקר בישיבה ממנה ברח אחרי שהוריו בישרו לו שמצאו לו שידוך הולם, אחותו של ידידו הטוב אריה לייב שעמד להינשא גם כן בקרוב.
"אתה רוצה לגור אצלי עד שתסתדר?" שאל פינקי בנדיבות וביצע עוד התקפה נועזת על מכנסיו של רוזי שהגן עליהם בחירוף נפש ושאל אם אפשר להתקלח קודם.
"רעיון טוב." אמר פינקי, "רוצה שאני אבוא לסבן לך את הגב?" הצטחק.
"לא." נבהל רוזי אני... לא, אני אתקלח לבד."
פינקי, משועשע מביישנותו של רוזי, נתן לו מגבת, חיכה עד ששמע את המים זורמים ואז כיבה את האור במקלחת ונכנס פנימה עם נר דולק שהיה, אוי לאותה בושה, נר נשמה.
מזל שרוזי גילה את זה רק אחר כך, אחרי שכבר היה מאוחר מידי. 
"חטפתי את רוזי מתחת לחופה." היה פינקי מספר בבדיחות הדעת כששאלו אותו איך הוא ורוזי נפגשו.
רוזי היה מחייך לשמע דבריו ומהנהן לאות הסכמה ואת הסיפור על נר הנשמה שגילה דולק במקלחת בה מת אברך המשי שמואל יוסף בן יעקוב רוזנבלום  והפך לרוזי של פינקי שמר בליבו ולא גילה לאיש.

אקסטרה אורדינר
רוזי היה שותף נוח ונעים. פינקי גילה שהוא נהנה לגור איתו. הם התחלקו בהוצאות שכר דירה ואוכל ורוזי לקח על עצמו כמובן מאליו את עול משק הבית שפינקי נשא עד כה בחוסר רצון בולט - סידר וניקה בקפידה את דירתם הקטנה, צבע את הקירות, קרצף ביסודיות את המקלחת והמטבח ושטף את הרצפות כל יומיים.
כל בוקר קם מוקדם, הכין לפינקי קפה, הגיש לו אותו למיטה עם פרוסת עוגה וחיוך ואחרי שפינקי היה מסיים את הקפה הוא היה לוקח ממנו את המגש ומביט בו במבט שואל. בדרך כלל היה פינקי מרים בתשובה את שולי השמיכה ומזמין אותו חזרה למיטה.
"הרבה יותר נעים להתעורר ככה מאשר מצלצול של שעון מעורר." היה פינקי אומר בשביעות רצון ומנשק את רוזי נשיקה בטעם קפה לפני שקמו לעבודת יומם.
כשלא היה מרוצה ממשהו וכעס (מה שקרה בערך פעמיים ביום) היה פינקי מעלה על פניו הבעה של אי שביעות רצון ופולט בזעם "אקסטרה אורדינר!" בקול מלא גינוי, ומיד היה רוזי נחרד וממהר לברר במה שגה ואיך אפשר לתקן.
בהתחלה פינקי כעס עליו בגלל הרבה דברים - ביישנותו במיטה - ביישנות שהוא נפטר ממנה לאט אך בביטחון, התעקשותו לישון על הספה אחרי שפינקי לקח את המלצר הערבי החדש והצעיר לשירותים ונסגר איתו שם חצי שעה, ויותר מכל כעס כשרוזי נפטר ממכנסי הטרלין השחורות שהביא מירושלים ומהחולצות הלבנות הרחבות התחיל ללבוש ג'ינס הדוק וחולצות צבעוניות עם כפתורים פתוחים ולהתלוצץ ביידיש עם לקוחות מבוגרים ועבי כרס שהשאירו לו טיפים יפים תמורת חיוכו הביישני, ונהנו להביט בו ולפעמים גם לצבוט את ישבנו העגלגל.
"אבל הם לא עושים כלום, הם סתם צוחקים." מחה רוזי כשפינקי קרע ברוב זעמו את חולצתו הכחולה (שהדגישה כל כך יפה את הכחול שבעיניו) וקרא לו קורבה, "ואני רק מחייך אליהם, לא כמוך."
"מה כמוני?" זעם פינקי, "מה כמוני?"
"אתה הולך עם אחרים." לחש רוזי ועיניו נמלאו דמעות, "ראיתי."
"זה רק זיון. מה אתה עושה סיפור משטויות, אתה יודע שרק אותך אני אוהב."
"אתה אוהב אותי?" התעגלו העיניים הכחולות בפליאה, "באמת רוזי?"
"איזה טמפיט." נאנח פינקי, משך אותו למיטה והרשה לו, כפיצוי על הנזק שנגרם לחולצתו, לזיין אותו - להיות למעלה הוא קרא לזה - אבל אף פעם לא שאל את רוזי אם גם הוא אוהב אותו, מניח כמובן מאליו שרוזי מאוהב בו ומקבל אותו על כל פגמיו ומגרעותיו באהבה.
מה רבה הייתה פליאתו של פינקי כשגילה יום אחד את רוזי, עיניו מלאות דמעות, פיו מעוקם בצער עומד ואורז מזוודה.
"מה קרה עכשיו?" התרגז, "החלטת לחזור לירושלים?"
רוזי שתק משך בכתפיו בסרבנות, מחה את עיניו בשרוולו והחל לאסוף מהמדף במקלחת את מברשת השיניים וכלי הגילוח שלו.
"אקסטרה אורדינר!" התרגז פינקי ומרוב כעס סמקו פניו מזעם ואילו קצה אפו הלבין, סימן בדוק לזעמו. הוא חטף את נרתיק הפלסטיק הצנוע בתוכו ארז רוזי את חפציו והשליך אותו על הקיר.
"מה קרה לך?"
"אני עוזב." אמר רוזי בקור רוח, הרים את הנרתיק שלו מהרצפה ושם אותו במזוודה השחוקה שהביא איתו מירושלים.
פינקי נשם עמוק, אמר לעצמו להירגע, אחז בכתפיו של רוזי והושיב אותו על המיטה. "אני רואה שאתה עוזב שמואל יוסף, אבל למה?"
"כי הבאת מישהו למיטה שלנו."
"רוזי, אמרתי לך, זה היה סתם. אני... לפעמים יש אחרים... מה אתה עושה סיפור משטויות?"
"אני יודע ואני לא עושה סיפור, אבל הבאת אותו למיטה שלנו, לאיפה שאנחנו ישנים יחד. הרחתי את הריח שלו על הכרית שלי."
"ובגלל זה אתה עוזב?" התפוצץ פינקי מזעם שנבע בעיקר מרגשות אשמה ומכעס על עצמו (היטב ידע שהגזים הפעם ושלא היה צריך להביא את הבחור המפתה ההוא לדירה שלהם) ובדרכו האופיינית שפך את זעמו על כולם חוץ מאשר על עצמו.
"כן, בגלל זה." אמר רוזי, "בגלל שלי אסור ללטף על הקרחת את תיאו הנחמד שנותן לי טיפים כל כך יפים ומתנהג כמו ג'נטלמן ולך מותר להביא מישהו למיטה שלנו. לא רוצה יותר, אני הולך."
"טוב, לך. למי אכפת, לך כבר. איזה טמפיט!" התעצבן פינקי והלך לסלון, התיישב שם על הספה, ידיו שלובות על חזהו, מעמיד פנים שלא אכפת לו.
"יש לך די כסף?" שאל בעצב כשרוזי החל לגרור את מזוודתו לעבר הדלת.
"כן, תודה."
"לאן תלך?"
"לתיאו. אני אהיה אצלו כמה ימים ואחר כך נראה."
"לא תמצא שום דבר מעניין במיטה של תיאו. הוא זקן."
"ואתה רומני מגעיל." טרק רוזי את הדלת והלך. 

פינקי החזיק מעמד שבוע שלם, משנן לעצמו שככה יותר טוב, שנמאס לו מהדוס המרגיז הזה, שעדיף לו להיות לבד בלי להתגנב כל פעם כשנדלק על איזה מלצר או על אחד מהלקוחות שהיו נכנסים למסעדה שלו, ונשבע שמהיום הוא יכניס למיטה שלהם כל יום גבר אחר. עוד מעט הוא יתקלח, ילך לגן הרכבת ויביא צעיר אחר, יותר יפה ויותר שווה מרוזי, נשבע לעצמו כשהיה יושב מול הטלוויזיה, בודד ושתוי, ואחר כך היה נרדם בבגדיו ומתעורר כשליבו שורף מגעגועים לחיוך הבוקר של רוזי.
אחרי שבוע נכנס תיאו למסעדה, התיישב במקומו הקבוע וזימן אליו את פינקי בתנועת יד. "כן." נעמד פינקי זקוף לידו, מגבת תלויה על זרועו ופנקס בידו, נכון לקחת הזמנה.
"תן לי את המנה הקבועה שלי בבקשה, ואחרי שתסגור את המסעדה לך אלי הביתה ותיקח אותו חזרה כי בגילי... העצבים שלי הם כבר לא מה שהיו פעם, אין לי כוח לזה."
"למה אין לך כוח? מה הוא עושה?
"ביום הוא מנקה ומבשל ובלילה הוא בוכה. הוא ישן על הספה, אבל יש לי דירה קטנה וכל לילה אני מתעורר מהבכי שלו. זה הורס לי את הבריאות, אתה יודע איפה אני גר?"
"ברחוב אנגל פינת רוטשילד?"
"נכון. אני חוזר הביתה רק בערב, תקנה פרחים, תבקש יפה סליחה ויותר אל תחרבן איפה שאתה ישן. הבנת?"
"כן אדון תיאו." אמר פינקי בצייתנות והלך להביא לו את המנה הקבועה שלו - מרק עדשים, פירה ושניצל, ולקינוח פודינג שוקולד.
מיד אחרי העבודה קנה זר ורדים ורודים ולבנים, לקח מונית לרוטשילד, ירד בפינת אנגל ועלה לדירתו של תיאו.
הדירה הבהיקה מניקיון והמטבח הדיף ניחוחות מפתים. רוזי עמד יחף ורחץ כלים. הם הביטו זה בזה בשתיקה ואז הושיט לו פינקי את הזר. "בשבילך." אמר.
"באת להביא לי פרחים?" התפלא רוזי.
"ולבקש שתחזור. בבקשה רוזי, עצוב לי בלעדיך ותיאו אמר שאתה בוכה בלילה."
"הוא גם אמר לך להביא פרחים?"
"כן, ולבקש סליחה."
"נו, אז תבקש."
"ביקשתי, לא שמעת?"
"לא."
"נו, די כבר רוזי." תקע פינקי את הזר לתוך וואזה מקריסטל שעמדה על השולחן ומחץ אליו את רוזי בחיבוק חזק. רוזי היסס רגע ואחר כך שמט את המגבת שאחז בידו והחזיר לו חיבוק.
הם חזרו הביתה עם המזוודה של רוזי, ואת הוורדים השאירו אצל תיאו.

אהבה ראשונה
זו הייתה הפרידה האמיתית הראשונה שלהם אם כי הם המשיכו לריב לעשות זה לזה סצנות במשך שלושים שנה. אחת המריבות הגרועות ביותר הייתה מיד אחרי שהם קנו את הדירה המשותפת שלהם.
באותה תקופה פינקי היה כבר שותף בבית קפה אחד בשדרות רוטשילד ורוזי כבר עבד אז כאופה ראשי בקונדיטוריה של סלומון הזקן שקיבל אותו כמתמחה אחרי שהוא עזב את עבודתו כשוטף כלים אצל פינקי.
הם היו אז מעל עשר שנים זה עם זה, כבר לא ילדים, אבל עדיין צעירים - רוזי היה אז כבן שלושים ופינקי בן שלושים וחמש – פינקי היה בטוח שהם מכירים זה את זה טוב מאוד ולכן הופתע, ונעלב עד עמקי נשמתו, אפילו נבהל, כשגילה, ממש במקרה, (פקיד הקבלה היה חבר ותיק שלו) שרוזי שלו נפגש כבר בפעם השנייה עם מישהו במלון דירות נידח אחד בדרום העיר.
מעולם לא עלה בדעתו שרוזי יבגוד בו בצורה קרה ומחושבת כזו. את הסטוצים החטופים שלו פינקי לא ראה מעולם כבגידה, ובטח שלא את הפעמים הנדירות בהן הצליח לגרור את רוזי לשלישייה או רביעייה (היה עליו שכר אותו קודם), אבל פינקי מעולם לא שפט את רוזי באותן אמות מידה שבהן שפט את עצמו ולכן הגיע זועם ופגוע לאותו מלון מפוקפק והתפרץ לדירה שבה התבצע מעשה הנבלה.
להפתעתו גילה שם את רוזי וגבר אחד מגודל זקן ופאות ולבוש כדוס. רוזי ישב על המיטה, הדוס על הכורסא היחידה בחדר, שהייתה מרופטת ומכוערת במיוחד, ושניהם היו לבושים, כולל נעלים. הם בהו בו, מופתעים מאוד, אבל לא ממש מבוהלים ובהחלט לא אשמים.
"תכיר פינקי, זה אריה לייב, הגיס שלי."
"המה שלך?"
"אני הגיס שלו. התחתנתי עם אחותו." הסביר אריה לייב בסבר פנים יפות, "היינו חברים טובים בישיבה והוא כמעט התחתן עם אחותי, אבל פתאום ברח..."
"ומה אתם עושים פה ביחד?" התרגז פינקי שהיה מעוניין יותר בהווה מאשר בעבר, ושנא את המבטים שהשניים החליפו ביניהם, תיעב את הצורה בה רכן רוזי לעבר אריה לייב וראה בעין מאוד לא יפה את המרחק הקטן מידי בין ברכיהם של שני הגיסים.
"משוחחים קצת, לאריה לייב יש כמה בעיות, הוא רצה להתייעץ איתי." אמר רוזי.
"איזה בעיות?" תקף פינקי.
"כל מיני בעיות, זה לא ממש עסקך." אמר אריה לייב וקם, "אני צריך ללכת." אמר לרוזי ביידיש, "אתה רוצה לבוא איתי? אם תבוא עכשיו נעשה כבר איזה סידור. בוא, יהיה בסדר."
"לא." אמר רוזי ושלח מבט מתחנן לעבר פינקי שעשה מאמצים וסתם את הפה, "אני לא יכול לחזור לשם אריה לייב."
"אבל שמואל יוסף..." הניח אריה לייב יד על כתפו וקירב את פניו עטורי הזקן לפניו החלקים של רוזי. שפתיו הממוסגרות בזקנו השחור היו אדומות ובשרניות מאוד ולרגע חשב פינקי שהוא ינשק את רוזי על פיו, אבל רוזי הטה את ראשו הצידה כדי להביט בפינקי, הרגע חלף, אריה לייב הלך ופינקי ורוזי נשארו לבד בחדר המכוער.
"על איזה סידור הוא דיבר רוזי?" שאל פינקי בקול חמור וכועס שנועד להסתיר את הפחד שחלחל בליבו.
"סתם סידור, לא יודע בדיוק." משך רוזי בכתפיו.
"על מה דיברתם? למה אתם נפגשים ככה? מה הוא בשבילך רוזי? ואל תגיד שהוא הגיס שלך כי זה לא נכון."
"אבל הוא כן הגיס שלי, הוא נשוי לאחותי חיה פרומה."
"ומה הוא היה קודם, לפני שהוא התחתן עם חיה פרומה?"
רוזי נאנח. "הוא היה חבר שלי ו... הוא... בגללו ברחתי מהישיבה."
"מה הוא עשה לך?" נדרך פינקי.
"כלום פינקי. הוא לא עשה שום דבר חוץ מלאהוב אותי. הוא היה האהבה הראשונה שלי ואני שלו. הוא חשב שאם אני אתחתן עם אחותו והוא עם אחותי אז נוכל... נוכל להמשיך להיות יחד, אבל לא יכולתי, פחדתי להתחתן אתה, לאהל'ה היא אחותו התאומה, אתה מבין ואני... פחדתי פינקי, פחדתי להיות איתה לבד בלי בגדים. בגלל זה ברחתי לתל אביב ושם פגשתי אותך..."
"חשבתי שאני האהבה הראשונה שלך." נפגע פינקי, "אתה האהבה הראשונה שלי רוזי."
"אני יודע." אמר רוזי והשפיל את עיניו, "אבל האהבה הראשונה שלי היא אריה לייב."
"ולמה הוא חזר לפגוש אותך? מה הוא רוצה ממך?"
"לאה אחותו התאלמנה בשנה שעברה. בעלה חלה ונפטר מסרטן לא עלינו, ואריה לייב חשב..."
"הבן זונה הזה!" התפרץ פינקי, "הזדיינת איתו?"
רוזי נאנח. "שלוימל'ה." אמר רכות, ככה הוא קרא לפינקי כשהיה נסער מאוד, "איך אתה מדבר? הרי משכב זכר אסור מדיאורייתא."
"נו, אז מה? גם לגנוב ולרצוח אסור, אז אין גנבים ורוצחים?"
"מה אתה מדבר שטויות, רק דיברנו, זה הכול. לחצנו ידיים כשנפגשנו והתנשקנו על הלחי כשנפרדנו."
"אז למה הוא רוצה שתחזור? מה יצא לו מזה?"
"אם אתה לא מבין לבד אני לא יכול להסביר לך." אמר רוזי ויצא משם ופינקי, נזוף ושפל רוח הולך בעקבותיו.

התייר הבריטי
רוזי נפגע מאוד כשגיליתי לו שאריה לייב בעלה של חיה פרומה אחותי היה אהבתי הראשונה. עד היום הוא לא מאמין לי שהפסקתי לאהוב את אריה לייב הרבה לפני שברחתי לתל אביב והכרתי אותו.
אני לא יודע למה הוא לא מבין שאם הייתי ממשיך לאהוב את אריה לייב מעולם לא הייתי עוזב את ירושלים וממילא לא הייתי פוגש בו ומתחיל לגור איתו?
למה הפסקתי לאהוב את אריה לייב? כי אי אפשר לאהוב מישהו שאתה מרחם עליו, אני בכל אופן לא יכול. כשאתה מרחם על מישהו אתה לא יכול לא לחוש כלפיו קצת בוז, ואז אתה מפסיק לאהוב אותו, ככה זה אצלי בכל אופן.
אני אוהב את רוזי מאוד, התאהבתי בו ממבט ראשון לפני שלושים שנה ולא הפסקתי לאהוב אותו עד היום, למרות שהמון פעמים כעסתי עליו כל כך עד שהתחשק לי לחנוק אותו. הוא מרגיז אותי נורא לפעמים, אבל מעולם לא ריחמתי עליו ואף פעם לא איבדתי את יראת הכבוד שאני חש כלפיו.
אני מניח שמי שמביט בנו מהצד לא יאמין, אבל אני יודע שגם הוא מכבד אותי, מעריך אותי ואוהב אותי למרות שכבר מההתחלה הוא בגד בי כל הזמן.
בהתחלה לא הבנתי למה הוא צריך את זה, למה לו לזיין גברים אחרים שהוא לא מכיר ולא רוצה להכיר? ולמה אני לא חש את הדחף הזה ויודע שארגיש אשמה איומה אם אגע בגבר אחר?
אני באמת לא יודע מה התשובה, חכמי הפסיכולוגיה בטח יגידו שהוא כזה בגלל שאביו עזב את הבית כשהוא היה תינוק ונעלם לגמרי מחייו כשהוא היה עוד ילד. פינקי גדל כבן יחיד, מפונק על ידי סבתא מעריצה ואימא שתלטנית. אולי בגלל זה הוא צריך כל הזמן חידושים ומחפש ללא הרף הוכחות שאיש לא עומד בפניו?
לא יודע, פעם זה הטריד אותי, היום פחות.
ניסיתי להסביר לפינקי למה הפסקתי לאהוב את אריה לייב שבנעורי מבט אחד בפניו גרם לליבי לפעום בחזקה ומגע מקרי של ידו בידי גרם לי לזקפה וכיום המחשבה עליו גורמת לי צער עליו, על חיה פרומה אחותי, ועל כל ההומואים הדתיים שכלואים בתוך דת קשוחה ולא סלחנית שמתעקשת להיכנס להם לצלחת, לארון הבגדים, למיטה ולנשמה.
אני השתחררתי מהכבלים האלו בגיל צעיר מאוד ונשארתי בישיבה רק כי הייתי מאוהב באריה לייב, ומפני שלא ידעתי לאן אוכל ללכת, ואז התחילו לדבר בשנינו נכבדות ולהציע לנו שידוכים ואריה לייב העלה את הרעיון המתועב שנהפוך לקרובי משפחה דרך האחיות שלנו...
זה היה רעיון כל כך שפל ובזוי, להקריב את האחיות שלנו, להשתמש בהן כמסווה למה שאנחנו באמת, לבזות ככה את עצמנו ואותן, לחיות חיי שקר בגלל הפחדנות שלנו, וכל אותו זמן לאהוב זה את זה בסתר אהבה מבוישת ומפוחדת...
לא יכולתי לסבול את הרעיון שנעמוד מתחת לחופה, כל אחד עם אחותו של השני ונקדש אותן ואחר כך... פשוט לא יכולתי.
שבועיים תמימים ניסיתי להסביר לו עד כמה הרעיון שלו משפיל, מכוער ולא הגון, ולא הצלחתי, ואז פשוט הפסקתי לאהוב אותו והתחלתי לרחם עליו.
זו הסיבה שעזבתי את ירושלים, פחדתי מאוד לעזוב את הבית, לא ידעתי לאן בדיוק אני הולך, אבל ידעתי שאם אשאר אגרר בעל כורחי לחיים שהם לא שלי, שאאלץ לחיות חיים של אדם אחר ומזה פחדתי עוד יותר.
ברחתי לתל אביב, הגעתי לפינקי ועד היום אני שואל את עצמי האם החיים אתו הם החיים שכן רציתי לחיות? האם מישהו חי כמו שחלם ורצה בנעוריו?
אני מניח שלא, אבל איך אפשר לדעת לאן החיים שלך יובילו אותך? 

הסברתי לו הכול כמיטב יכולתי, אבל אני לא בטוח שמי שלא גדל כמוני בבית חרדי יכול באמת להבין מה עבר עלי. לכן אני חושד שפינקי התאהב פתאום בתייר הבריטי כדי להחזיר לי מנה אחת אפיים על הסיפור עם אריה לייב, מצד שני אולי זה קרה בגלל משבר גיל הארבעים שלו?
יכול להיות. גם אני עשיתי שינויים בחיים שלי כשגיל ארבעים נראה באופק. אחרי שחגגתי את יום הולדתי השלושים ושבע החלטתי שנמאס לי מעוגות וממסעדות. לפתע מאסתי בחום התנור ובלקוחות זללנים, הלכתי ללמוד תעשייה וניהול וככה הגעתי לעבוד במחלקת כוח האדם של חברת התרופות שאני עובד בה עד היום.
לדעתי אני מצליח בעבודתי כי אני סבלני מאוד, יש לי כשרון ארגון ויכולת נדירה להסתדר עם בני אדם מכל הסוגים. אולי בגלל זה הצלחתי לחיות כל כך הרבה שנים עם פינקי?
מההתחלה קיבלתי אותו כמו שהוא והשלמתי בשקט עם רוב השיגעונות שלו (רק למנהג שלו לפזר גרביים מסריחות בכל מקום בבית לא הצלחתי להתרגל), העלמתי עין מהסטוצים שלו, מהתקפי הקנאה וקוצר הרוח שלו, ומהחיבה שלו לסרטי פורנו ולסקס בשלישיות - כשזה היה עם ידידים טובים כמו גרי, או צביקה אפילו נהניתי - בעיקר אם הייתי שיכור מעט. כן, בעיקרון אני כבר לא דתי, אני הומו תל אביב מודרני וזורם, אבל בכל זאת, גרסא ד'ינקותא שלי... פינקי הרבה פחות עצור וביישן ממני ובגלל זה אני אוהב אותו, אבל יש גבול גם לסבלנות שלי, וכשהוא נדלק על התייר הבריטי ומסטוץ חסר חשיבות זה הפך לקראש שלא נגמר... כמה אפשר?
כיום אני שואל את עצמי אם זה לא קרה כי בדיוק בתקופה הזו קודמתי להיות סמנכ"ל מחלקת כוח אדם. הייתי עסוק מאוד ולחוץ מאוד ולא כל כך שמתי לב לפינקי - פה ושם אפילו החמצתי את קפה הבוקר המשותף שלנו מרוב לחץ בעבודה - הוא הרגיש מוזנח וזו הייתה התוצאה. פתאום הוא נדלק על הבחור הבריטי הזה ונסע איתו לקפריסין לחופשה של שבועיים, מספר לי שהוא נשלח מטעם המלון לאיזו השתלמות באילת.
הוא עבד אז כמנהל חדר אוכל במלון גדול והסיפור נשמע לי מתקבל על הדעת אם כי שבועיים השתלמות... אולי זה היה אמור לעורר בי חשד, אבל הייתי טרוד עד למעלה מראשי בעבודתי ודי שמחתי שהוא נוסע ויהיה לי קצת חופש ממנו.
כמה ימים אחרי שהוא נסע התחלתי לקבל טלפונים מחברים שסיפרו לי, לטובתי כמובן, שהוא בעצם בקפריסין, מולחם לצעיר בריטי יפה תואר ומבזבז עליו כסף כאילו אין מחר.
אני מודה, רתחתי מכעס. הרגשתי מושפל, התביישתי בשבילו ובשבילי והחלטתי שדי, נמאס לי, אני מסתלק.
יום לפני שפינקי היה אמור לחזור לארץ הלכתי לגור אצל גרי ולזכותו אומר שהוא תמך ועודד, וניסה לנחם, אבל התאפק ולא אמר מילה אחת רעה על פינקי, וכל הזמן חזר והפציר בי שלפני שאעשה משהו נמהר אדבר איתו ואשמע מה יש לו להגיד.
"בכל זאת, עשרים שנה לא הולכות ברגל." חזר והזכיר לי.
ביום שבו פינקי היה אמור לחזור ישבתי מתוח ליד הטלפון, ממתין לשיחה ממנו, שיחה שלא באה. במקום זה התקשר אלי רופא מבית החולים ששאל אם אני מר רוזנבלום ואם אני מכיר אחד בשם שלמה פינקלשטיין ששוהה בבית החולים כבר יומיים.
ברגע ששמעתי רופא ובית חולים התחלתי לרעוד, הלב שלי צנח לקיבתי וידי החלו לרעוד, מה שמוכיח שגרי צדק - עשרים שנה לא הולכות ברגל.
"מה יש לו!" צעקתי, מתיישב בזהירות על כסא, משתדל לשמור על קור רוח.
"הוא חולה מאוד, והוא אומר שאתה קרוב המשפחה היחיד שלו. זה נכון?"
"כן." אמרתי, "זה נכון, אני בא."
גרי לא היה אז צלצלתי לצביקה וביקשתי שיסיע אותי כי פחדתי שאעשה תאונה בדרך. כשהגענו לבית החולים הרופא ניסה להציק לי קצת ולחקור מה בדיוק הקשר המשפחתי שלי לחולה. בדרך כלל אני בן אדם די מאופק ושומר על החוק והסדר, אבל באותו יום הייתי פקעת עצבים ובכלל לא חשבתי מה אני אומר, "אנחנו נשואים כבר עשרים שנה!" צעקתי ואיימתי להפוך עליו שולחן אם לא ייקח אותי מיד לראות את פינקי.
למזלי הופיע שם עוד רופא - אחר כך נודע לי שהוא מנהל מחלקת האיידס בבית החולים - והוא פשוט אחז בזרועי, אמר לרופא של המיון שהוא יטפל בכל ובעזרת צביקה הם גררו אותי משם לחדר שבו שכב פינקי, אפור פנים ורזה בצורה מפחידה.
האמת שהוא התחיל לאבד משקל עוד לפני שנסע, אבל הייתי עסוק מכדי לשים לב לזה, וכשהוא התלונן שיש לו פצע בפה שמפריע לו לאכול אמרתי לו בקוצר רוח שהוא היפוכונדר ושילך לבית מרקחת ויקנה איזה משחה או משהו ושלהבא שיפסיק למצוץ זין לכל מיני זרים בשירותים. עד היום אני מסמיק מבושה כשאני נזכר בתשובה הגועלית שנתתי לו אז.
הרופא היה גלוי עד אכזריות ואמר לי מיד שפינקי נשא איידס, שהוא נדבק כנראה לא מזמן, מן הסתם לפני פחות מחצי שנה ושיש לו מזל שהוא חלה בדלקת ריאות כי אחרת, אם הוא לא היה נבדק... ולקח אותי לבדיקת דם.
אין לי מושג איך הצלחתי לא להידבק מפינקי, אולי כי בתקופה שרמת הנגיף בדמו עלתה הייתי עסוק וטרוד מידי בעבודתי מכדי שיהיה לי חשק לסקס איתו, והוא מצידו היה עסוק עם הבחור שהדביק אותו?
אחרי שקיבלתי את הבשורה הטובה שאני שלילי חזרתי למיטה של פינקי וסיפרתי לו שאני שלילי. הוא פקח את עיניו וגישש אחרי ידי. "תודה לאל." אמר ושוב עצם עיניים וניסה למשוך את כפו מכפי. לא הרשיתי לו, אחזתי חזק בכף ידו הלחה והתיישבתי על קצה מיטתו, "הרופא אמר שאתה תהיה בסדר שלוימל'ה, תקבל אנטיביוטיקה ובעוד כמה ימים, אחרי שתרגיש יותר טוב, נוכל לחזור הביתה."
פינקי פקח שוב את עיניו והביט בי. "הביתה?" לחש בקול צרוד, "אתה מתכוון אני ואתה? ביחד?"
"כן, בטח, אלא מה?"
"אבל רוזי, הרופא אמר..."
"שמעתי מה הוא אמר."
פינקי נאנח, משך את כף ידי אליו ונישק אותה, ובכה קצת - פעם ראשונה שראיתי אותו בוכה - אחר כך התחבקנו חזק וגם אני בכיתי מעט, ואחרי שנרגענו ביקשתי ממנו שיתקשר לתייר הבריטי ויגיד לו ללכת להיבדק.
"בסדר." אמר פינקי, לקח את הנייד שלי והתקשר בעוד אני יוצא מהחדר כדי לקנות לי משהו לאכול. לא שהייתי רעב, אבל העדפתי לא לשמוע את השיחה הזו. כשחזרתי אחרי חמש דקות פינקי ישב על קצה המיטה, מרפקיו שעונים על ברכיו, ראשו נתמך בידיו ובהה ברצפה כאילו חיפש שם משהו.
"נו, דיברת איתו?" התיישבתי לצידו.
"כן, תפסתי אותו בחדר האוכל. יש שם קליטה טובה."
"איך הוא הגיב? מה הוא אמר?"
פינקי הרים אלי את מבטו, נראה לראשונה מאז הכרתי אותו אבוד ומבולבל, "הוא ידע." אמר.
"ידע? ידע מה?" הבטתי בו מופתע.
"הוא ידע שהוא נשא. הוא יודע את זה כבר שנתיים."
"אז למה... למה הוא... למה הוא לא סיפור לך? למה לא השתמשתם בקונדום? שאלת אותו את זה?"
פינקי נאנח. "כן, שאלתי. הוא אמר שהוא מאוד מצטער, אבל הוא לא אוהב קונדומים."
"לא אוהב קונדומים? הוא לא אוהב קונדומים?! מי כן אוהב? איזה מין תשובה זו?" צעקתי, נרגז.
פינקי משך בכתפיו, "הוא אמר שמישהו סיפר לו שאם הוא הפסיבי אז זה בסדר."
נאנחתי. "אני מקווה שאמרת לו שזה לא נכון."
"לא הספקתי, הוא סגר." אמר פינקי, נשכב חזרה על המיטה, עצם עיניים ושילב את ידיו על חזהו.
"סגר?" שאלתי, "סתם סגר ודי?"
פינקי פקח את עיניו "אני חושב שאחרי שחליתי וחזרתי לארץ הפסקתי לעניין אותו." אמר ביובש.

לרגע הבטנו זה בזה חסרי אונים. "אקסטרה אורדינר." אמרנו פתאום שנינו ביחד, כמו לפי פקודה, ולמרבה תדהמתה של האחות שהגיעה עם מגש אוכל פרצנו בצחוק רם.

אין תגובות:

פרסום תגובה