ב. פינקי ורוזי

הדבר האמיתי

"אני לא חושב שאני צריך לחזור לגור עם רוזי." אמרתי לגרי עוד כשהייתי בבית חולים, "הוא מתנהג כאילו זהו, נגמר העסק עם בילי ואנחנו שוב יחד, אבל אני חושב..."

"תעשה לי טובה פינקי ותחשוב פחות. שום דבר טוב לא יוצא מהמחשבות שלך, ברגע שאתה מתחיל לחשוב נהיה בלגן. תן לרוזי לחשוב בשביל שניכם, זה עדיף." קטע אותי גרי בכעס.

"אתה כועס עלי גרי?"

"בטח שאני כועס. אתה חבר שלי פינקי, אבל אתה אידיוט. אין לי מושג מה רוזי מוצא בך."

"גם לי אין מושג."

"לסטוצים שלך כבר כולנו התרגלנו." המשיך גרי בלי רחמים, "אבל הקטע עם התייר הבריטי היה ממש לא לעניין. למה עשית את זה? לא הספיק לך לזיין אותו, למה היית צריך לנסוע איתו לחו"ל ולשקר לרוזי?"

"לא יודע. נדלקתי עליו כל כך, אני כבר בן ארבעים ושלוש גרי, היית מאמין? כי אני לא מאמין, בתוכי אני עדיין מרגיש בן עשרים ואז אני מסתכל בראי ולא מבין מי זה הזקן המקומט הזה שאני רואה מולי."

גרי מבוגר ממני בכמה שנים והוידוי שלי מרגיז אותו, "אתה לא זקן פינקי, בן ארבעים זה לא זקן, אבל אתה כבר לא ילד, הגיע הזמן שתתנהג לפי הגיל שלך ותפסיק להשפיל ככה את רוזי."

"לא רציתי להשפיל אותו גרי, אתה יודע שאני אוהב אותו. אני אבוד בלעדיו, אבל רציתי עוד פעם אחת להרגיש צעיר, חופשי, בלי דאגות, איך יכולתי לדעת שבחור כזה יפה וצעיר ידביק אותי?"

"זהו, שאף פעם אי אפשר לדעת. לאף אחד לא כתוב על המצח שהוא נשא, היית צריך להשתמש בקונדום. מזל שלא הדבקת את רוזי."

"נכון, היה לי יותר מזל משכל."

"אני מקווה שלא תסמוך על המזל יותר מידי ותיזהר איתו."

"אני מבטיח לך להיזהר." נשבעתי לגרי, ובאמת נזהרתי מאוד, כל כך נזהרתי עד שלמרות כל הליטופים והרמזים של רוזי, שנעשו עבים יותר ויותר עם הזמן, הסתפקתי בתחליפים (הבאתי ביד בעיקר) וחודש שלם התאפקתי, הענשתי את עצמי וסירבתי לעשות מה ששנינו החשבנו לדבר האמיתי. 

טיפש, טמפיט, מטומטם, אידיוט, בהמה! אני שוכב במיטה לצידו של רוזי הישן ומקלל את עצמי בכל הקללות שאבא היה מקלל אותי, משתמש באותם ביטויים ובאותו טון מעליב שהוא היה מפנה אלי. אבא הסתלק מחיי מיד אחרי הבר מצווה שלי, אמר לי שעכשיו אני גבר, שהוא לא אחראי עלי יותר ונעלם. קשה להגיד שהצטערתי כשהוא לא בא יותר לפגוש אותי בבית הקפה מול הבית כדי להציק לי ולספר לי איזה ילד מפונק של אימא וסבתא אני ועד כמה הוא לא מעריך אותי.

סבתא ואימא זרקו אותו מהבית מזמן, עוד כשהייתי תינוק, אבל הוא המשיך להיפגש איתי פעם בשבועיים, מתעקש לשמור איתי על קשר למרות שכל פגישה שלנו נגמרה במריבה ובעלבונות.

עכשיו אני מבין שהוא התנהג ככה כי ניסה להוציא עלי את כל הכעסים שצבר נגד אימא וסבתא. גדלתי בין שני קטבים מנוגדים - מצד אחד הן מטפחות אותי, עוטפות בצמר גפן, מפנקות בצורה מטורפת, ומצד שני הוא מנסה לתת להן קונטרה, לחשל אותי לקראת החיים - ככה הוא קורא לזה - ואני רק ילד, לא מבין למה אבא מתנהג ככה, למה במקום פשוט להיות איתי וליהנות מחברתי כמו סבתא ואימא הוא כל הזמן מציק, מעיר, משפיל, כל הזמן מחפש בי חסרונות...

לא פלא שיצאתי דפוק כזה, אבל מה, בדבר אחד הוא צדק, אני באמת טיפש, טיפש מטופש. איך דפקתי לעצמי את החיים, ועכשיו, אם לא אזהר, אדפוק גם את החיים של רוזי.

איך יכולתי להיות טמבל כזה? הרס עצמי קוראים לזה, ומה פתאום ויתרתי לבילי כשהוא אמר שלא בא לו קונדום, שזה מקלקל לו את הפאן.

איזה מטומטם!

ואיזה דביל רוזי שבא ולקח אותי הביתה כאילו כלום, כאילו ככה צריך, ואם זה היה הפוך, מה אני הייתי עושה? מה היה קורה אם רוזי היה נדבק ו... לא שטויות, אין מצב שהדוס הקטן הזה יהיה כל כך טיפש... איך היה לי מזל למצוא אותו? איך קרה שהוא נדבק דווקא לטיפש כמוני? ואיך הוא לא פוחד לישון איתי ולרצות אותי גם עכשיו?

תראו אותו, ישן לו בשקט, שוכב על הצד, הפנים אלי, מחייך, יד אחת מושטת לעברי, רגוע לגמרי. איזה חמוד הוא היה כשרק נפגשנו, רזה כזה וביישן נורא, כאילו ילד שלא מבין כלום, אבל בפנים בוערת אש, וכמה מרץ היה לו, כמה שעות הוא היה יכול לעבוד בלי להתעייף, תמיד מחייך, תמיד לידי, תמיד מוכן להושיט יד לעזרה, אף פעם לא מתלונן.

רק תראו אותו, בשנים האחרונות השמין קצת, התעגל, דווקא מתאים לו, בן ארבעים ועדיין חיוך של ילד. כבר חודש שאני משתמט, דוחה אותו, לא מוכן לסקס, והוא מחכה, סבלני, רוצה אבל מתאפק. כמה זמן אפשר להתאפק כשהוא כאן, לידי, קרוב כל כך וחמוד כזה... כן, עוד בבית חולים החלטתי שלא נעשה כלום, שאני לא אסכן אותו בשום פנים ואופן, אבל אולי אפשר רק חיבוק קטן ונשיקונת ו...

"די רוזי, מה אתה עושה?"

רוזי מצטחק. "סוף סוף, חשבתי ששכחת איך לזיין."

"אני לא רוצה לזיין, אני רק רוצה להתלטף קצת."

"בטוח?"

"כן, בטוח. מה אתה צוחק ככה?"

"מרוב שמחה."

"מה יש לך לשמוח שהערתי אותך באמצע הלילה?"

"בשביל דבר כזה אתה יכול להעיר אותי מתי שמתחשק לך."

"מי אמר שמתחשק לי?"

הוא סוגר כף יד חמימה ולחה על אברי שכמובן מזדקף מיד, רוטט בכף ידו, להוט לקצת פעילות. "ציפור קטנה לחשה לי." הוא מגחך, "ובעצם לא כל כך קטנה." הוא מוסיף בשמחה. רוזי הזה, תמיד הוא יודע מה להגיד ומתי. נראה שקט כזה וביישן, אבל בסוף הוא תמיד מקבל את שלו, ועוד אומרים לו תודה.

"צריך קונדום רוזי."

"אני יודע."

"אתה בטוח שאתה רוצה? אנחנו לא חייבים לעשות את זה."

"אני כן חייב."

"אבל רוזי... אפשר גם דברים אחרים... לא חייבים, אתה יודע..."

"בבקשה, אני כל כך חייב... אתה יודע מה." מתנשף רוזי ומלביש לי את הקונדום. הוא קנה חבילה ענקית עוד לפני שהשתחררתי מבית החולים והתאכזב כל כך כשדחיתי אותו שוב ושוב בטענות שונות ומשונות, מתלונן על בחילות וחולשה. אפילו אמרתי לו שאולי כדאי שימצא מישהו אחר ושנחיה ביחסים פתוחים כי אני כנראה לא יכול יותר לזיין. הוא תקע בי מבט כועס, קילל ביידיש וסירב להמשיך לדבר על הנושא הזה. כמה שהוא נראה עדין ונוח לפעמים הוא עקשן כמו פרד, ותודה לאל על זה, כי בטח הייתי מת מקנאה אם הוא באמת היה מקבל את ההצעה שלי.

וככה קרה שחודש אחרי שחזרתי הביתה נפסק היובש במיטה שלנו וחזרנו באמת להיות זוג. כן, אני יודע שזה בדיוק ההיפך ממה שהחלטתי בבית החולים ושלא מגיע לי להיות איתו שוב, אבל אלוהים, כמה שאני התגעגעתי לדוס הקטן והמתוק הזה... לא יכולתי יותר להתאפק... וחוץ מזה הוא פחות או יותר אנס אותי רציתי רק חיבוק קטן והוא ממש הכריח אותי ואצלי כשהזין עומד השכל... כזה אני...

אנחנו עושים את זה כמו שהוא אוהב - אני שוכב על הצד והוא על הגב, הרגלים שלנו משולבות, הזין שלי בתוכו והיד שלי מלטפת אותו, בהתחלה לאט ואחר כך מהר יותר ויותר... ככה הוא אוהב.

אחר כך הוא מתהפך על הבטן ואני עולה עליו, מחזיק חזק בכתפיו, דוהר בתוכו. הוא צועק, נדחף אלי, גומר ביבבה חנוקה ונאנח באושר כשאני גומר בתוכו דקה אחר כך.

"הקונדום רוזי, צריך..."

"אני אטפל בזה, אל תדאג פינקי." רוזי מגלגל מעלי בזהירות את הקונדום, הולך למקלחת, חוזר עם מגבונים לחים, מנגב אותי בעדינות, לא נותן לי לעשות כלום לבד.

"אל תהיה נחמד כל כך רוזי, זה מעצבן אותי. למה אתה לא כועס עלי לעזאזל."

"אני כועס, אני כועס, אני ממש כועס." מבטיח לי רוזי ונשכב לצידי, נצמד אלי, מניח ראש עגלגל על חזי, נאנח באושר. "כמה זמן חיכיתי לזה, כל כך התגעגעתי להרגשה הזו."

אני מלטף את גבו החלק, "יש עוד גברים חוץ ממני בעולם."

"לא בשבילי."

"רוזי, לא מגיע לי מישהו כמוך."

הוא מפהק, דוחף ברך חמימה בין ירכי, "ממתי בן אדם מקבל מה שמגיע לו? ולי מגיע מישהו כמוך?" הוא שוב צוחק, מרוצה ורגוע, "אתה אוהב אותי שלמה?"

"כן מאוד."

"אז הכול בסדר, גם אני אוהב אותך." רוזי מפהק שוב ונרדם בשלווה, משאיר אותי ער עם המחשבות המעיקות שלי, מתלבט עם המשא הכול כך כבד של החרטה והצער.

עשהאל

פינקי ואני כמעט באותו גובה. שמתי לב לזה מיד כשנפגשנו. הוא מטר שמונים ואני מטר שבעים ותשע. בשנים הראשונות הוא היה הרבה יותר רחב וכבד ממני ואנשים תמיד חשבו שהוא גבוה ממני. בהתחלה גם אני הרגשתי נמוך וקטן יותר ממנו, ככל שהתבגרתי המשקל שלי עלה, הפער ביני לבינו הצטמצם וגם הפרש השנים בינינו נראה עם הזמן פחות משמעותי.

במשך כמה שנים שנינו היינו בערך באותו משקל - אצלו יותר שרירים ואצלי בעיקר שומן - ולבשנו כמעט אותה מידה ואז הוא חלה והכל השתנה.

כשחזרנו הביתה הוא היה רזה מידי וכל מאמצי לפטם אותו ולהעלות עליו קצת בשר נכשלו. הוא סבל מבחילות, היה מדוכא, לא רצה לאכול, לא רצה ללכת למכון הכושר, לא רצה כלום, אפילו לא סקס. בחודש הראשון מאז שחזר מקפריסין הוא חי לצידי כמו זר. מנומס וחביב, מתחשב מאוד, אבל זר.

שנאתי את זה. התגעגעתי לפינקי הישן הבלגניסט, הרגזן, הגבר חסר המעצורים שהיה תמיד חרמן, הסתכל בלי בושה על גברים אחרים וכשהייתה לו הזדמנות גם עשה אתם מעשים שהשתיקה יפה להם ואם היה מצב גם גרר אותי לעסק.

מאז שחלה אוסף הפורנו שלו צבר אבק, הבגדים היפים תלו מיותמים בארון והמיטה שלנו הייתה קרה ועצובה.

"תן לו זמן רוזי, אל תלחץ עליו." ביקש גרי.

"אני לא לוחץ, אני מודאג."

"אם חסר לך סקס אני..."

"לא, אני לא יכול."

"אבל רוזי, הרי אני ואתה כבר..."

"כן, אבל אז פינקי היה שם. בלעדיו זה לא אותו דבר. מצטער גרי, אל תיעלב, בלעדיו אני לא יכול."

"אתה מצחיק." חיבק אותי גרי, "רוזי החמוד והמצחיק."

הוא נראה משועשע, אבל ליתר בטחון שאלתי אם הוא לא נעלב מהסירוב שלי. 

"ממש לא. האמת, אני קצת מקנא בפינקי שיש לו חבר כמוך. הלוואי עלי. נו, טוב. כל אחד והמזל שלו."

גרי המסכן. המזל שלו היה כצל'ה ששיגע לו את השכל ועשה לו בושות בכל רחבי העיר, והמזל שלי זה פינקי שיושב בבית מדוכא ופוחד לגעת בי למרות שהוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו.

חודש שלם הרגשתי את הרצון לזיין נבנה בתוכו לאט לאט, נאבק בפחד ובדיכאון של המחלה וחיכיתי בסבלנות, אומר לעצמי לא להילחץ, יום אחד פינקי יחליט שהוא העניש את עצמו מספיק ויפסיק להימנע ממני.

הסבלנות השתלמה ובסוף זה קרה, אמנם לא ביום אלא בלילה, אבל קרה, ואחר כך המשיך לקרות עוד ועוד... כן, היינו צריכים לשים קונדום, אז מה? העיקר ששוב היינו באמת יחד. אחרי כמה חודשים פינקי חזר להרגיש טוב ואפילו השמין קצת בחזרה. אחרי שהתחזק הוא חזר לחדר כושר גורר אותי איתו מידי פעם למרות מחאותיי שספורט זה דבר מאוד לא בריא ואפילו מסוכן, שלא לדבר משעמם להפליא.

כמה שנים אחרי מקרה התייר הבריטי החיים שלנו התנהלו להם בשקט, חגגנו יחד עשרים וחמש שנות זוגיות, הכול היה בסדר גמור ופתאום אני מקבל טלפון לא צפוי מאריה לייב.

"הלו." הוא אומר בקול רועד ואחר כך בוכה...

"מה קרה?" אני נבהל ומתיישב, רועד. לא שמעתי אותו בוכה מאז שנפרדנו במלון ההוא. אנחנו מדברים אחת לכמה חודשים בטלפון, בדרך כלל בחגים, כדי לאחל זה לזה שנה טובה ופסח כשר ולשמוע אם יש חדש. בפעם הקודמת שהוא נשמע ככה הוא סיפר לי שאבא שלי נפטר, אבל אז הוא לא בכה.

"לאהל'ה נפטרה." נאנח אריה לייב.

"לאהל'ה אחותך?"

"כן. אחותי התאומה, היא מתה."

"מתי הלוויה?"

"הייתה כבר לפני חודש. היום היה השלושים. אני צריך עזרה דחופה ממך שמוליק, אנחנו יכולים להיפגש?"

לא ראיתי את אריה לייב מאז הלוויה של אבא שלי ז"ל. הוא היחיד שזיהה אותי בין המון המתאבלים על אבי. הלכתי במאסף, כמעט מתגנב בין המון המתאבלים, מוסתר במעיל ובכובע, שומר על מרחק ביני לבין אחי ואחיותיי שתמכו באימא הבוכייה.

מבטינו נפגשו מרחוק, אבל לא החלפנו מילה. מאז חלפו כמעט עשר שנים, כמה מהר רץ הזמן. אריה לייב היה הקשר היחיד שלי עם העולם שעזבתי לפני שנים רבות כל כך. הוא עדיין נשוי לאחותי חיה פרומה, עדיין הומו בארון, עדיין מתייסר וסובל מהנטיות שלו ועדיין מדחיק אותן. כיום הוא בטח כבר סבא לנכדים כמה עצוב לדעת שאת רוב חייו כגבר בילה בשקר ובהדחקות.

"אני מצטער מאוד אריה לייב, ממה היא נפטרה?"

"סרטן. בחודש האחרון היא סבלה נורא. המוות שלה היה הקלה גם לה וגם לנו. הבעיה היא הילד."

"איזה ילד?" לא הבנתי.

"הילד שנולד לה מבעלה השני. לה וליהודה נולדו בת ובן. עשהאל כמעט בן שש עשרה, הוא היה יכול להיות הילד שלך שמוליק."

"לא, הוא לא היה יכול להיות אריה לייב, עוד לפני שלושים שנה הסברתי לך למה לא, זה לא השתנה אצלי, ואצלך?"

אריה לייב שותק ואז נאנח מעומק לבבו. "אחותך חיה פרומה היא אישה אצילת נפש שמוליק, צדקת ממש. אני נשוי לה עשרים וחמש שנה, היא אימא של הילדים שלי, יש לנו כבר נכדים יחד, אני אוהב אותה אהבה גדולה מאוד."

זאת לא תשובה לשאלה ששאלתי, אבל אני יודע שתשובה טובה יותר אני לא אקבל. עברו למעלה מעשרים שנה מאז שהיינו לבד בחדר אחד, הרבה דברים השתנו, שנינו התבגרנו מאז, כיום אנחנו אנשים שונים מהצעירים המאוהבים שהיינו פעם. הוא בחר את דרכו ואני את דרכי, אין טעם לדוש בזה יותר.

"מה הבעיה עם הילד של לאהל'ה ז"ל אריה לייב?"

"גם הוא יצא כזה, ועכשיו, אחרי שאימא שלו מתה, הוא רוצה לברוח מהישיבה ולהתפקר לא עלינו."

"כמוני?" אני מחייך.

אריה לייב נשאר רציני. "שמוליק, אתה היית מבוגר יותר והיה לך מזל שמצאת מיד מישהו... מישהו שאסף אותך אליו. אתם עדיין יחד?"

"כן, בטח, וגם אני אוהב אותו אהבה גדולה בדיוק כמו שאתה אוהב את אשתך אריה לייב."

אריה לייב נאנח. "נו, טוב..." הוא מתחיל ואז מתחרט ומשתתק.

"אתה רוצה שאני אקח אלי את הילד של לאהל'ה?"

"כן. בבקשה שמוליק, הוא רוצה לברוח ואני כל כך פוחד בגללו, אני לא יודע מה לעשות." התחנונים בקולו נוגעים ללב.

"אני צריך לדבר עם פינקי אריה לייב. אני אחזור אליך בעוד יום יומיים."

אנחנו נפרדים ואני מתכנן לדבר עם פינקי עוד באותו יום, אבל זה לא מסתייע כי בערב אנחנו מוזמנים לפתיחת תערוכה וחוזרים עייפים מאוד, ולמחרת פינקי מרגיש לא טוב ומרוב דאגה לשלומו - מיותרת לחלוטין לדעתו, אבל אני דאגן, מה אפשר לעשות? - שכחתי לגמרי את אריה לייב ואת אחיינו.

ביום השלישי הנער הופיע פתאום על סף דלתנו. דפק בדלת ושאל אם כאן גר שמואל יוסף רוזנבלום. מיד ידעתי מי הוא, הדמיון שלו לאריה לייב מדהים, הוא אמנם גבוה ממנו, אבל פניו צרות ועדינות בדיוק כפני אריה לייב בנעוריו, עיניו שני אגמי תכלת צחה, וקולו, חרישי ומבויש, מזכיר לי את קולו של אריה לייב בלילות הרחוקים ההם בישיבה כשלמדנו יחד, יושבים זה לצד זה, ברכי נוגעת בברכו, קולו החמים מלטף ועוטף אותי, ואצבעותיו נוגעות באלו שלי כל פעם שהוא הופך דף בגמרא.

"תרמנו כבר במשרד, תודה." ניסה פינקי לטרוק את הדלת בפניו ונדהם כשמשכתי אותו פנימה.

"אתה עשהאל, הבן של לאהל'ה אחותו של אריה לייב."

"כן." אמר והוריד את התרמיל הישן שתלה על כתפו, מעביר מבט ביני לבין פינקי. "אתה שמואל יוסף רוזנבלום?"

"כן. אריה לייב שלח אותך?"

"לא בדיוק. הוא אמר שצריך לחכות לתשובה ממך, אבל לא יכולתי לחכות יותר, הייתי חייב לברוח משם."

"צריך להתקשר לאריה לייב, הוא בטח דואג נורא." אמרתי, משתדל לא להביט בפינקי ששנא את הקשר שלי לעולם החרדי ממנו הסתלקתי לפני כל כך הרבה שנים ובכל זאת נשארתי קשור אליו בנימים דקים וסמויים מהעין.

לפני שהספקתי להתקשר אריה לייב צלצל, מודאג מאוד. כשנודע לו שעשהאל כבר הגיע אלי הוא נשם לרווחה ושאל אם הוא יכול לדבר איתו. הנחתי לעשהאל לשוחח עם דודו בטלפון ומשכתי את פינקי למטבח.

"נו, מי הדוס הזה ומה הוא רוצה מאיתנו?"

"הוא בן אחותו של אריה לייב. היא נפטרה לא מזמן והילד... הוא צריך מקום לגור בו."

"אצלנו?" הרים לעברי פינקי גבות תמהות, "למה אצלנו?"

"כי הוא... אתה מבין."

"לא. מה הבעיה שלו?"

"אני הומו." נכנס עשהאל למטבח, "ולכן אני לא יכול להמשיך ללמוד בישיבה." הוסיף בפסקנות.

"למה לא? אם שמוליק ואריה לייב למדו שם למה אתה לא יכול?"

"כי אני לא יכול." פסק עשהאל, כיתף את תרמילו על גבו ופנה לעבר הדלת.

רצתי אחריו ועצרתי בעדו. "אתה לא הולך לשום מקום, בטח שלא בלילה."

"אני אסתדר."

"ילד." הוריד פינקי את תרמילו של עשהאל מעל לכתפו ואחז במרפקו, "אין לך מושג מה קורה פה. בלילות תל אביב הופכת לסדום ועמורה. יאכלו אותך פה בלי מלח." הוביל את עשהאל חזרה לסלון. "תקשיב לרוזי ותתנהג יפה."

"אני לא ילד ואל תגיד לי מה לעשות." התנער ממנו עשהאל במרדנות.

"זה מה שלימדו אותך בישיבה? להיות חוצפן?" הרעים עליו פינקי בקולו. לרגע הם עמדו זה מול זה, עשהאל גבוה בהיר ודק, ופינקי הנמוך ממנו בראש, כהה ורחב ולטשו מבטים זועפים אחד בשני.

נכנסתי בין שניהם, הודף אותם בכתפי, "מספיק עם זה, אל תריבו. עשהאל שב." הושבתי אותו כמעט בכוח על הספה בסלון, "ואתה פינקי, לך תעשה תה."

"אבל רוזי..." ניסה פינקי למחות.

"תפסיק להתווכח. תעשה לנו תה בכוסות מהזכוכית ותביא גם עוגה. תחתוך אותה בסכין החלבית עם הידית החומה, לא עם זו של הבשר."

"זה לא משנה שמואל יוסף, אני כבר לא דתי, לא אכפת לי, אני אוכל ושותה הכול." הצהיר עשהאל.

"כן, בטח." גיחך פינקי, "רוזי כבר שלושים שנה לא דתי ועדיין הוא יעדיף למות ולא לאכול צ'יזבורגר."

"מה זה צ'יזבורגר?" שאל עשהאל בתמימות והתחלחל כשהסברתי לו שמדובר בקציצת בשר עם גבינה צהובה. הבנתי אותו, כף רגלי לא דרכה בבית כנסת מזה שנים ועדיין המראה של הגבינה הצהובה על הבשר עורר בי סלידה ובהלה.

"מה עם אבא שלך? מה הוא יגיד על זה שברחת מהישיבה?" שאלתי אחרי שהרוחות נרגעו וכולנו ישבנו בנוחיות בסלון, שתינו תה וכרסמנו עוגה.

"הוא לא יעז להגיד כלום. לא אחרי מה שראיתי אותו עושה עם דוד אריה לייב." התיז עשהאל במרירות.

החלפתי מבט עם פינקי שהרים לעברי את גבותיו בהבעה רבת משמעות. ידעתי מה הוא חושב, גם אני חשבתי אותו דבר - אריה לייב מצא לי תחליף וחיתן אותו עם אחותו התאומה - ככה הוא החזיק מעמד כל כך הרבה שנים בירושלים, והנה בא הילד ומקלקל את השמחה.

"אתה לא פוחד לפגוע בשידוכים של האחים והאחיות שלך?" ניסיתי לדבר ברכות אל ליבו של עשהאל שישב מכווץ ועצוב על הספה, ממולל קווצה משערות ראשו בתנועה שהייתה מוכרת לי היטב, ככה בדיוק נהג אריה לייב למולל את שערו כשהיה נסער ומוטרד.

"אני הבן הכי צעיר." אמר עשהאל, "חיכיתי עד שאמונה תתחתן לפני שסיפרתי להם שאני יודע וגם אני כזה ולכן אני רוצה ללכת. אבא בכה ודוד אריה לייב ביקש שאני אחכה עד שאימא תבריא, אבל היא לא הבריאה... היא מתה..." קולו רעד, כמעט נשבר ושוב התייצב. "אני נחנק בישיבה... אני לא מוכן יותר... זה לא עסקו של אף אחד לאן אני הולך... אבא ודוד אריה לייב בטח סיפרו שנסעתי ללמוד בבני ברק... השקרנים האלה, אני שונא אותם! את שניהם!" צעק בזעם ופתאום, כמו ילד מבוהל, פרץ בבכי. 

אחרי שהוא נרגע השכבנו אותו לישון בחדר האורחים שלנו והלכנו לישון גם כן.

"הוא רק ילד, אפילו לא בן שש עשרה. אם לא ניקח אותו אלינו הוא יסתובב ברחובות ומי יודע מה יקרה לו אז." אמרתי.

"בטח יש פנימיות, או איזה סידור אחר לילדים במצב שלו." ניסה פינקי לדחות את רוע הגזירה.

"פינקי, הילד איבד את אימא שלו רק לפני חודש ואתה שולח אותו לפנימייה? איזה סיכוי יהיה לו לשרוד שם, גם דוס וגם הומו."

"שמעת אותו, הוא כבר לא דוס."

"בחייך, אני כבר לא דוס עשרים וחמש שנה ובכל זאת... אין לי לב לשלוח אותו לגור בין זרים."

"גם אנחנו זרים."

"לא נכון, הוא האחיין של הגיס שלי." מחיתי.

"שלא לדבר המאהב שלך." עקץ פינקי.

"פינקי, באמת... אריה לייב ואני... אנחנו... הוא אפילו לא האקס שלי, אבל הוא כן נשוי לאחותי."

"שלא דיברה אתך כבר עשרים וחמש שנה."

"לא משנה. היא עדיין אחותי ואריה לייב גיסי. מה זה חשוב בעצם, הילד הזה צריך עזרה ומי יכול לעזור לו אם לא אני?"

"אני רואה שמה שאני אגיד לא יעזור, אתה כבר החלטת."

"לא נכון. עובדה שאני מתייעץ אתך."

"זה נקרא להתייעץ? להודיע לי מה הולך לקרות?"

"אבל מה אכפת לך? הוא יהיה אצלנו שנתיים, אולי שלוש, אחרי שהוא יגמור תיכון הוא ילך לצבא... נוכל לעזור לו, לתמוך בו, מי יוכל לעשות את זה יותר טוב ממני וממך?"

פינקי נאנח ואמר לי שאני תמים כמו כפית.

"למה?" התרגזתי, "מה הבעיה שלך? למה שלא ננסה לעשות מעשה טוב לשם שינוי?"

"אין לי שום דבר נגד מעשים טובים, אבל איפה שאתה רואה ילד יתום שצריך עזרה אני רואה מתבגר צעיר וחרמן שיעשה לנו את המוות."

"שטויות, הוא ילד טוב."

"אף אחד לא ילד טוב בגיל שש עשרה, בטח לא הומו דתי שאיבד בבת אחת את אימא ואת אלוהים."

"דווקא בגלל זה הוא צריך אותנו."

"אני רואה שהחלטת ודי."

"אל תהיה מעצבן כזה פינקי, אתה לא רואה שאני מנסה להחליט יחד אתך מה לעשות עם הילד?"

"לא. מה שאני רואה זה אותך מנסה להתיש אותי עד שאני אתעייף ואוותר לך."

"נו, והצלחתי?"

הוא שוב נאנח. "הצלחת להתיש אותי, אבל אני עדיין חושב שזה יגמר בבכי רוזי."

"לא נכון."

"כן נכון, אבל מה אני יכול לעשות, כשאתה מחליט משהו שום דבר לא מזיז אותך, ועכשיו שתוק כבר, אני רוצה לישון." הוא מושך אותי אליו, מניח ברך כבדה על בטני וראש על כתפי.

"אז אתה מסכים פינקי, באמת?"

"יש לי ברירה? אני מסכים רק שלא תגיד שלא הזהרתי אותך שזה הולך להיגמר בבכי."