אביי

שש שנים אחרי שפרשתי מעבודתי כמורה לתורה שבעל פה בבית הספר התיכון אורט גולומב בקריות פגשתי שוב את תלמידי המצטיין, נחמיה.

למרות שהגן בו נפגשנו היה חשוך זיהיתי אותו מיד. הוא לא השתנה הרבה ומיד הכרתי את כתפיו הרחבות ואת ראשו העגלגל שנישא איתן על צוואר עבה וחזק, והתענגתי על הדרך הקלילה והגמישה בה פסע בשבילי הגן, רגוע ובוטח בדיוק כמו שפסע בזמנו במסדרונות בית הספר, ממהר מהספרייה לאימון כדור סל, ובדרך מחייך ומאיר פנים לכולם, מקבל בשלווה מלכותית את חיבתם והערצתם של כל מכריו, מורים ותלמידים כאחד.

הייתה בנער יפה התואר הזה שזיכרונו לא פג מליבי גם הרבה אחרי שהפסקתי ללמד תערובת שובת לב של חוסן גופני ותאוות ידע שמיוחסת בדרך כלל לנערים חלושים, מרכיבי משקפיים שבזים לספורט.

לימדתי אותו רק שנה אחת ובמשך אותה שנה נקשרתי אליו והרהרתי בו יותר מכפי שראוי למורה לחשוב על אחד מתלמידיו, יפה תואר נבון, ותאב דעת ככל שיהיה.

גם הוא, כמוני, בא מבית דתי, אבל הצליח לשכנע את הוריו להעביר אותו מבית ספר דתי לבית ספר תיכון חילוני בתנאי שלא יזניח את לימודיו התורניים.

הוא הסתער על הלימודים החילוניים בהתלהבות עצומה ויחד עם זה לא הזניח את לימודי התנ"ך והתורה שבעל פה. מבין כל התלמידים שחבשו את ספסלי כיתה י"ב בה לימדתי הוא היה היחיד שנהנה מהלימודים, הכין שיעורים ברצינות ובשקדנות, והקשיב לכל מוצא פי קשב רב.

הייתי אז בתקופה קשה מאוד בחיי. סיימתי את שירותי הצבאי כפקיד ברבנות הצבאית ומיד התחתנתי עם נערה דתייה ששידכו לי הורי בתקווה שחיי הנישואים ירגיעו אותי ויחזירו אותי למוטב.

זה לא קרה. אשתי המסכנה נרדמה כל לילה בבכי, ולמרות מאמציה ומאמצי היא לא הצליחה להרות, ואם כי הנושא נותר מעורפל מעט בזיכרוני דומני שגם את בתוליה היא לא הצליחה לאבד.

בתום שנת הלימודים האומללה ההיא התגרשנו וכיום היא נשואה באושר, אם גאה לילדים ורואה שמחה ואושר בחייה.

אני עדיין רווק וכשיצרי תוכף עלי - בערך פעם בשבועיים שלושה - אני הולך לגן, מוצא לי נער כלבבי (בדרך כלל ערבי) ופורק עליו את התשוקה שצברתי מאז הפעם הקודמת.

בשיעור הראשון שלימדתי את כתה י"ב סיפרתי לתלמידים על אביי האמוראי ומיד עמדו התלמידים וכינו אותי אביי. הם עשו זאת מאחורי גבי כמובן, אבל אני ידעתי היטב איך קוראים לי והשלמתי עם כך כמו שהשלמתי עם בכייה של אשתי בלילות, עם החלומות המהבילים שעינו אותי, ועם השעמום וחוסר העניין המופגן של תלמידי ושל הנהלת בית הספר בתורה שבעל פה.

נחמיה זיהה אותי ברגע שראה את פני ומיד ניגש אלי והושיט לי את ידו באותה דרך גלויה ופשוטה שבה נהג בכל אדם, גדול כקטן.

"שלום המורה." חייך אלי, "מה שלומך?"

קמתי מהספסל עליו ישבתי ונוכחתי לדעת שבתקופת שירותו הצבאי הוא גבה אפילו עוד יותר וכיום ראשי הגיע בדוחק לסנטרו.

"אני כבר לא המורה שלך נחמיה." אמרתי ולחצתי את כפו הגדולה והחמה, "אתה יכול לקרוא לי חיים, או שאולי אתה רוצה לקרוא לי אביי?" הוספתי בחיוך.

"אף פעם לא קראתי לך ככה." אמר נחמיה, מישיר מבט אל עיני, "תמיד חשבתי שזה כינויי מטופש ומעליב."

"עדיף אביי על מסריחוני." הערתי. מסריחוני היה התואר בו התכבד המורה לתנ"ך שלא דקדק ברחצה ובז לדאודורנט.

נחמיה חייך. "כן, מסריחוני המסכן. הוא לא היה מורה כל כך טוב, חבל שאתה לא לימדת אותנו תנ"ך."

הבטנו זה בזה בחיוך ופתאום הוא הניח את ידו על ברכי, "הייתי חולם עליך בלילות המורה, חלומות מהסוג שאי אפשר לספר אחר כך לאף אחד."

"כן, גם אני חלמתי חלומות כאלו." הודיתי.

"חלמת עלי כי הייתי התלמיד הכי טוב שלך?" קנטר אותי נחמיה.

"לא, חלמתי עליך כי היית התלמיד הכי יפה בבית הספר, אבל אף פעם לא הייתי בטוח במאה אחוז שגם אתה..."

"בתקופה ההיא גם אני לא הייתי בטוח, החלומות עליך עזרו לי להחליט, אבל אף פעם לא היה לי אומץ לעשות משהו בקשר לזה."

"טוב מאוד. יש פיתויים שאסור להעמיד בהם בני אדם, בטח שלא מורים ואנשים נשואים."

"אבל עכשיו אתה כבר לא מלמד יותר, נכון?"

"לא, אני עובד בחברה קדישא ואני גרוש."

"ואני כבר מזמן לא תלמיד." החליק נחמיה את כף ידו מברכי לעבר ירכי.

הנחתי את ידי על ידו ועצרתי אותה. "תספר לי קצת על עצמך נחמיה, מה עשית אחרי בית הספר?"

"התגייסתי לצבא, שלוש שנים לוחם בגולני. הייתי חובש." קשה היה להחמיץ את הגאווה בקולו, "ועכשיו אני סטודנט, גר פה, לא רחוק, עד לפני חודשיים גרתי עם החבר שלי, אבל הוא עזב."

"אני מצטער."

"כן, גם אני. מה לעשות, ככה זה. החליט שלא מתאים לו להיות הומו, שבעצם הוא דו מיני והוא רוצה אישה וילדים."

"מי לא רוצה?"

"כן, אבל במקרה שלו זו אימא שלו שרצתה בשבילו. הוא מבית ממש דתי, לא כמוני ומאוד חשוב לו לקיים מצוות כיבוד אב ואם וטוב... זהו זה. הוא בטח יתחתן ואחר כך יחזור לכאן לחפש. יש פה רק נשואים ומבוגרים."

"כן, נכון. בגלל זה אני מתפלא לראות אותך פה, חשבתי שצעירים בגילך מעדיפים לחפש באינטרנט."

"גם אתה עדיין די צעיר חיים, ובכל זאת אתה פה."

"כן, אבל אני ומחשב ... אנחנו לא מסתדרים טוב."

"אני דווקא כן מסתדר טוב עם מחשב, אבל באינטרנט קשה להכיר באמת את הבן אדם. אני מעדיף להסתכל להם בעיניים לפני שאני מוריד את המכנסיים."

"כן, אני מבין." הנהנתי.

"נו." הוא הושיט את ידו עד למפשעתי, "אז מה דעתך שנגשים זה לזה את החלום?"

הבטתי בו וידעתי בעצב שזה לא יקרה, לא איתו, עדיין היה בי יותר מידי מאביי, המורה לתורה שבעל פה.

"אני לא יודע נחמיה, כנראה שאני דומה לחבר שלך יותר מכפי שאתה חושב." הדפתי את כפו מעל ירכי וקמתי, "בוא, אני אלווה אותך הביתה."

חצינו יחד את הגן ופסענו בשתיקה ברחוב עד שהגענו לדירתו. "אז מה, אתה עולה או לא?" הוא שב ושאל, מביט בי במבט מפציר.

"אני לא חושב שאני יכול." אמרתי בהיסוס, מקווה שהוא יצליח לשכנע אותי שאני כן יכול, שזה בסדר, אבל לפני שזה קרה נדלק פתאום אור בחדר המדרגות ואיש צעיר, שחום, דק ומתולתל הסתער עלינו. "הנה אתה." הוא פנה אל נחמיה, מתעלם ממני, "אני מחכה לך כבר שעתיים. לאן הלכת?"

"הלכתי לטייל." אמר נחמיה בנחת והניח את כפו על עורפו הדק של הצעיר.

"ומי זה?" הצביע הצעיר לעברי בסנטרו, רושף אלי מבט שחור ומלא בוז.

"זה? זה אביי, המורה שלי לתושב"ע. בוא נעלה למעלה עזרא, שלום המורה, לילה טוב."

"לילה טוב נחמיה." אמרתי, לחצתי את ידו וחזרתי לגן לחפש לי שם שוב נער עלום שם, שמראה פניו ימחה מזיכרוני עד הבוקר.

מודה אני

החום נשבר לפנות בוקר. קצת לפני עלות השחר מצאתי את עצמי מגשש אחריו בתוך סבך הקפלים של שמיכות הפיקה הנפרדות שלנו שהסתבכו במשך הלילה לפקעת חסרת תועלת של בד שלא חימם אותנו מספיק.

בסוף נשברתי, קמתי, העפתי את השמיכות הדקות מידי מהמיטה ועטפתי את שנינו בשמיכה הקיצית הזוגית שלנו.

הוא הצטנף בזרועותיי, נדחק אלי מתוך שינה, מניח לי לנשק את עיקול כתפו החמים והחלק, להסניף את הריח שלו ולסבך את רגלי ברגליו.

מבחינתי אפשר היה להמשיך לשכב ככה, מעורבלים זה בזה, עד שיגיע הזמן לקום, אבל לו יש רעיונות אחרים. ער למחצה הוא מניח את ידי על אברו הזקוף ומתפתל בזריזות עד שהזין שלי מתמקם בין עגבותיו וכבר הוא מגשש במגרה של ארונית הלילה ומקלל כשהוא נוכח לדעת ששוב נשארנו בלי קונדומים.

"לא נורא, אפשר להסתדר בלי." פתחתי את הפקק של הקרם המועדף עלינו, מרחתי בנדיבות והוכחתי לו איך אפשר ליהנות גם בלי חדירה. בהתחלה הוא קצת התלונן, אבל אחר כך התאים את הקצב שלו לשלי, נדחק אלי, מתנשם ורעד בזרועותיי, נושך בעדינות את כף ידי כשגמר.

"עכשיו אתה." לחש, מגיש לי את גופו הדק, מצטמרר כשאני מנשק את עורפו וכתפיו, מועך אותו תחתי וגומר גם כן.

כל פעם אני מתפלא מחדש איך זה שבמיטה אין לנו שום חילוקי דעות, הגופות שלנו חכמים יותר מאיתנו והם יודעים בדיוק מה לעשות כדי לגרום לנו עונג. למה הכול נראה אחרת כשאנחנו מתלבשים ויוצאים מחדר השינה?

אחר כך הוא נרדם ואני שוכב לצידו בשקט, מנסה לחפש במוחי אחרי צירופי מילים שיוכלו לתאר בדייקנות את הרגשת הנועם והחמימות העוטפות אותי.

קשה לי למצוא משפטים שיבטאו בשלמות את האושר הנפלא שמסב לי המגע בגופו. איך אני יכול לשחזר בכתב את העונג של  עורו החמים והחלק המחליק על עורי, את הטבעיות המופלאה שבה אבריו הדקים והגמישים משתלבים באברי.

ברגעים כאלו אני מרגיש כאילו אני צף על ענן רך שעוטף אותי ברכות, אני נינוח לגמרי, חסר כל דאגה, גופי רפוי ואני ספק חולם, ספק הוזה, רוקם עלילות מופלאות, פותר בעיות מציקות, מרגיש אחדות מופלאה של גוף ונפש, נטען באנרגיות בשביל כל היום.

אפילו המילים השחוקות של תפילת 'מודה אני לפניך' נשמעות פתאום כאילו שמעתי אותן לראשונה רק הבוקר.

אחר כך אני נרדם ומתעורר רק כשהוא קם והולך להתגלח. אנחנו מתארגנים בזריזות מתורגלת היטב, נוסעים יחד לצומת, נפרדים בליטוף מוצנע ובחיוך זהיר והולכים איש לדרכו. 

לישון באלכסון

הוא נורא לחוץ בגלל שבשבוע הבא הוא עובר לעבוד בתל אביב. כבר שבוע שלם הוא עושה חפיפה למחליף שלו ומנסה תוך כדי כך להספיק לעשות יותר מידי דברים בבת אחת, ואם לא די בכך הוא נורא מודאג בגלל המעבר למקום חדש שבו יהיה עליו לכבוש לו מחדש מקום ועמדה. כל הבלגן עם מעבר הדירה בתוספת הלחץ שהוא נתון בו בעבודה יצרו את המצב הבלתי נסבל הזה שאנחנו נתונים בו היום.

בצהרים הוא לא הספיק להתקשר אלי כמו תמיד ודיברנו רק בחמש בערב. הוא נשמע לי כל כך מתוח וקצר רוח... ידעתי שאני צריך להיות תומך, מבין, מרגיע ולא הצלחתי. אכזבתי אותו ואת עצמי, דיברתי בנוקשות ואחר כך הצטערתי. כל כך חשוב לו להעביר את התפקיד בצורה מסודרת ולהגיע מוכן למחלקה התל אביבית, וכל מה שאני יכול לעשות זה לקטר בגלל חרדת הנטישה המטופשת שלי.

הוא חזר רק אחרי שש, הרוס מעייפות, כל כך עייף עד שלא היה מסוגל לאכול. התקלח, נפל על המיטה ערום ומיד נרדם. אחר כך הוא התעורר, אכלנו משהו וניסינו מאוד להיות תרבותיים ומנומסים. הוא אפילו קם להוריד את הצלחות מהשולחן ושאל אם לשים במדיח.

"המדיח מלא כלים נקיים, אני אטפל בזה אחר כך. לך לנוח." אמרתי.

"אני חייב סיגריה." הוא התנצל. יצא החוצה, ישב על המעקה, עישן וליטף את הכלב המכוער של השכנים. הכנתי קפה לשנינו והוצאתי אליו. בגינה היה חשוך, נעשה קצת קריר, נשבה רוח קלילה והיה ממש נעים. "עוד מעט יש 'עובדה', רוצה לראות?" שאלתי. הוא עשה כן עם הראש, כיבה את הסיגריה ושאל אם אני שונא אותו.

"אל תדבר שטויות, בטח שלא."

"אתה יודע מתי הפעם האחרונה שעשינו סקס?"

חשבתי קצת. "לא זוכר בדיוק, בשבועות?"

"לא התכוונתי באמת שאתה חפרן ומעיק, דברתי מתוך כעס."

"אני יודע."

"מתי תסלח לי כבר נדב, אני לא יכול ככה יותר."

"סלחתי לך מזמן, די."

הוא סוקר את פני בספקנות. "לא נכון." הוא קובע בעצב, "בוא נלך לראות 'עובדה'."

אנחנו נשכבים על המיטה מול הטלוויזיה, מזדעזעים מהעוולות שקורות במדינה, מהעוני של הנכים, ומהמצב הנוראי של הקשישים חסרי הפנסיה.

אחר כך מנסים לצחוק מ'המפץ הגדול' אבל לא מצליחים. אנחנו כבדים מידי, עצובים מידי. המשקע של כל המילים הקשות שנאמרו מעיק עלינו, הדים של כעס מרחפים מעלינו. הוא לוקח את כף ידי בידו, משחק עם אצבעותיי, שואל איך היה בקבוצת התמיכה. אני אומר שבסדר, נדמה לי, ומושך אותו אלי.

עברו כבר כמה ימים מהפעם האחרונה, אבל אנחנו לא מתנפלים זה על זה כרגיל אלא מתנהגים בעדינות, בהססנות אפילו. "אני נורא אוהב אותך." הוא אומר אחר כך, "אני שונא לריב אתך נדב, בוא לא נריב יותר." לפני שאני מספיק להגיד לו שאי אפשר לחיות עם מישהו בלי לריב לפעמים הוא נרדם.

אני מתעורר לפנות בוקר ומגלה שנרדמתי לא מכוסה. קר לי. נצמד אליו, מתעטף בשמיכה, מתחמם ולא נרדם. המחשבות רצות רצות ולא עוזבות. מנסה לחשוב על הניקיון היסודי שאני אעשה מחר, בעצם כבר היום. מספיק עם הבטלנות. תריסים, רשתות, המדפים הכי גבוהים ואפילו הנברשת. הכל יצוחצח וימורק. ואת הווילונות אסלק לכל הרוחות. וגם את הטלוויזיה הישנה שעומדת בפינה עוד מהשנה שעברה.

הגיע הזמן לסדר את הבלגן בבית הזה. הזמן עובר והשינה לא באה. לאט לאט המחשבות בורחות אל מה שבאמת מציק - מהשבוע הבא הוא יהיה רחוק ממני, כשאתעורר קפוא לא יהיה למי להיצמד, לשאוב חמימות ונחמה. הזוגיות שלנו זקוקה למגע, לתחזוק יום יומי של קשר פיזי, לשגרה. כמה זמן יעבור עד שהיא תתפוגג, תתפורר, תתרוקן מתוכן? כמה זמן יחזיקו הזיכרונות והחיבה הישנה מול המציאות הריקה שלי והגדושה שלו?

הוא יפגוש אנשים חדשים, צעירים, מרגשים, שונים, ואני אשקע בספרים, במחשב, בהרגלים הישנים של רווק קשיש ובודד. בהתחלה הוא יתקשר כל הזמן, יבוא כמה שיותר, אבל עם הזמן הוא יתחיל לדלג על סופי שבוע כי יהיו לו עיסוקים אחרים, מלהיבים יותר מהבילוי לצידי. ככל שיחלוף הזמן השקרים הקטנים ילכו ויגדלו, עד שתיגמר השנה כבר נהיה שוב זרים.

הגב מתחיל לכאוב לי והבטן גם. הולך למקלחת, יושב על האסלה, מנסה להתרכז בעבודות שממתינות לי בבוקר, מעמיס עוד ועוד מטלות על עצמי כדי לא לחשוב, ופתאום מתחיל לשהק. הולך למטבח, אוכל יוגורט מתוק, מוציא החוצה את החתול שנרדם על הספה בסלון. בחוץ כבר מתחיל להאיר הבוקר. לוקח עוד סידלין נגד אלרגיה ויושב לדכא את עצמי מול המחשב. אני חושב שעם קצת מאמץ אני אספיק לנקות היום גם את התריס של המרפסת.

כל השבוע האחרון הייתי נורא נורא עסוק. לא תאמינו כמה דברים צריך לעשות כשעוברים דירה. היו אלף ואחד סידורים לסדר והמון החלטות להחליט – טפסים, מזוודות, ארגזים, חתימות - עניינים שונים ומשונים שכולם דרשו טיפול, התייחסות, הסברים, שיחות בטלפון או עמידה בתור.

ואם כבר מזיזים, מנערים ומשנים סדרי עולם צריך גם לנקות, ואם כבר מנקים אז פתאום רואים שמזמן לא עשינו את התריסים במרפסת, והחלונות בסלון לא נשטפו זה עידן ועידנים, ואולי כבר הגיע הזמן לכבס את הווילון ולפרק את הרשתות המאובקות הללו ולשטוף אותן?

מצאתי את עצמי עמל ויגע – מנקה, שוטף, סוחב ואורז - מתרוצץ ללא הרף, מוחק עוד ועוד משימות מדף המשימות שעל המקרר עד שביום שבת בצהרים הכל הסתיים.

כל הדרוש סידור סודר. כל המטען נארז, הוכן, קופל ונחתם. 

אביב קפץ להוריו לצהרים ואני ניגבתי ניגוב אחד אחרון את רצפת הסלון השטופה ואחר כך היטבתי את לבי בשאריות סלט מהבוקר וקינחתי בבורקסים מאתמול, התקלחתי מקלחת ארוכה ומרעננת ונרדמתי.

קמתי בדיוק בזמן לראות את `'האישה הטובה' והנה הוא חוזר ומצטרף אלי. הסדרה נגמרת, אנחנו יושבים עם קפה ועוגה, עוברים שוב על כל הרשימה, מוודאים שהכל מסודר ומוכן למחר. הוא מודה לי על כל העזרה שהושטתי לו ואומר שלא היה מצליח להסתדר בלעדי.

אני אומר שלא ידבר שטויות, ואם המצב היה הפוך הוא בטח היה עושה אותו דבר, ואז בפרץ מפתיע של כנות מרעננת הוא אומר, "השתגעת נדב, בחיים לא הייתי מסכים שתעבור לי פתאום דירה ולא חשוב מאיזה סיבה."

משפט אחד קטן ואמיתי וכל האיפוק והבגרות שהפגנתי מאז שהוא החליט לעבור לעבוד בתל אביב הולכים לעזאזל. "למה לא?" התפרצתי, "ומה אם גם אני הייתי מקבל עבודה רחוק מהבית, מה אז?"

"תפסיק לצעוק עלי נדבי. כבר מזמן הסכמנו שאנחנו שונים מאוד זה מזה, עובדה שאני לא הייתי מסכים ואתה כן מסכים."

יכולתי לריב עם העובדה הזו, להתווכח ולכעוס, יכולתי לנאום נאומים חוצבי להבות כל הלילה, אבל מה הטעם להתווכח עם עובדות?

"למה לא היית מסכים?" שאלתי בקול שקט.

"כי לא. כי זה הבית שלנו ואני רוצה שאתה תגור פה ותחכה לי, ולא שתתרוצץ לך בכל מיני מקומות."

"ולך מותר להתרוצץ?"

"אני לא סתם מסתובב, אני הולך לעבוד. הסברתי לך את זה."

"אתה לא תעבוד עשרים וארבע שעות ביממה אביב. אתה תעשה גם דברים אחרים, תפגוש אנשים אחרים, תלך לסרטים והצגות ומסיבות וטיולים. בעוד כמה חודשים תבנה לך חיים חדשים לגמרי שלי לא יהיה בהם שום חלק."

"אבל בסוף אני תמיד אחזור הביתה."

"או שכן או שלא."

"אני אחזור, זה רק סידור זמני."

אני מושך בכתפי. "נחיה ונראה."

פתאום הוא מתחרט על הכנות המופרזת שלו וחוזר על כל מה ששינן לי מאז שהחליט לעזוב – תל אביב לא רחוקה, הוא יבוא כל סוף שבוע, הבית שלו פה, איתי, אנחנו נדבר כל יום ולפעמים גם פעמיים ביום. הזמן יחלוף חיש קל, הכל יהיה בסדר.

"ואל תתחיל להיכנס לסרטים שאני אבגוד בך וכל זה כי זה לא יקרה." הוא אומר בתקיפות, מתיישב על ברכי ומנשק אותי.

"בסדר." אני אומר, מנשק אותו חזרה ושומר את המחשבות שלי לעצמי.

"וגם אתה נדב, שלא תתחיל להיות נחמד מידי לכל המזדנבים שלך (ביטוי חדש שהוא קלט מאי שם) אני מכיר אותם, הם יבואו לבכות לך בגלל השטויות שלהם, ועד שאתה תנגב להם את הדמעות הם ינסו להיכנס לך למכנסים."

אני מתחיל לצחוק מהרעיונות שלו ומבקש שידגים לי איך נכנסים לי למכנסים ובסוף אנחנו מפסיקים לדבר והולכים למיטה.

ולמחרת בבוקר, רגע לפני שהוא נכנס למכונית שתיקח אותו רחוק ממני הוא מסתובב, אוחז את פני בשני ידיו, לוחץ אותן חזק תוך שהוא קודח במבטו השחור היישר בעיני ואומר, כאילו ממשיך שיחה שניהלנו קודם, "לפחות תבטיח לי שלא תישן מחובק ככה עם אף אחד אחר."

"אני מבטיח, וגם אתה לא."

הוא מהנהן, נותן לי עוד נשיקה אחת והולך.

במהירות מפתיעה אני גולש שוב למנהגים של רווק. עכשיו כשאין לי שותף לשבת מולו בארוחת ערב, או לשתות אתו קפה של בוקר, אני לא מבשל (מלאכה השנואה עלי רק קצת פחות מהבעת מורת הרוח על פניו של אביב כששוב הוא צריך להסתפק בכריכים וחביתה במקום אוכל מבושל) ורק חוטף פה ושם משהו קר כשהרעב מציק. בלעדיו אני קורא הרבה יותר ספרים ובלוגים, נשאר ער עד שעה מאוחרת מאוד מול הטלוויזיה ומניח לבית להידרדר.

הסימנים הראשונים לכאוס כבר פה - מוריד בגדים מהחבל ומשאיר אותם בגיגית הכביסה במקום לקפל ולגהץ, מחפף בניקיון ומסתפק בטאטוא חפוז במקום להשקיע בספונג`ה, הולך לעבודה ומשאיר אחרי שיש דביק ומלא פירורים טרף לנמלים, לא מנגב את הדלפק במטבח אחרי האוכל וזו רק ההתחלה.

אני רק יומיים וחצי לבד, מה יהיה איתי בעוד שבועיים? אפסיק להתגלח ולהתרחץ? אפסיק להשתמש בכלי אוכל ואחיה על ג`אנק פוד שאשלה באצבעות משומנות משקיות? אשכח לדבר עם בני אדם ואסתפק בנהימות בלבד?

אז מה? הרי אני לבד, למי אכפת בכלל?

בלי הנוכחות הרעשנית, התובענית, האנרגטית שלו שאי אפשר להתעלם ממנה בשום פנים ואופן אני מרגיש כאילו הועברתי בבת אחת מחדר קטן וצפוף לאולם ריק ומרווח.

זה לא שאני לא מתגעגע אליו, אבל נכון לעכשיו השקט שהשתרר בבית נעים לי מאוד. חברת עצמי חביבה עלי מאוד והעלמות הלחץ שיוצרת קרבת עוד בן אדם, אהוב וקרוב ככל שיהיה, מעניקה לי תחושת חופש שלא חשתי כבר זמן רב.

אולי לא נועדתי לחיות בזוגיות?

מי אמר שכולם חייבים להצטופף זוגות זוגות כמו בתיבת נוח? מה רע בלגור לבד ולעשות רק מה שמתחשק לך, מתי שמתחשק לך, בלי עין צופיה על מנהגיך והליכותיך?

אתמול למשל הלכתי לישון באחת לפנות בוקר. עד חצות קראתי במיטה ספר מעניין מאוד – `מצב גבולי` של פייר אסולין - ספר צרפתי מתורגם לעברית מופלאה. אם הוא היה בבית אין מצב שהוא היה מניח לי להדליק אור ולשקוע בקריאה בשעות כאלו.

אחרי חצות התחיל איזה סרט צרפתי ששמעתי עליו מזמן ולא הזדמן לי לראותו עד היום - אישה נשואה מתלבטת בין בעלה למאהבת הלסבית שבסוף נכנסת להריון מהבעל ובאה לחיות עם בני הזוג. הכל מסתדר יפה כי הבעל בינתיים נדלק על איזה טיפוס ש... נשמע קצת טיפשי, אבל סך הכל אחלה סרט.

הוא בטח היה מציין שהסרט אווילי להחריד ולמי לעזאזל יש סבלנות לשמוע צרפתית בשעה כל כך מאוחרת ומכבה לי את הטלוויזיה בתואנה המוצדקת שבטח אהיה הרוג מעייפות מחר בבוקר, אז מה אם יש לי חופש מחר? חסרה עבודה בבית שצריך לעשותה?

לא, לא חסרה, אבל היום זה יום החופש שלי ואני לא מתכוון לעשות שום דבר חוץ מלהתבטל. רק כשהוא לא פה אני יכול להתבטל שעות על גבי שעות ולחשוב לי על סיפורים שאולי אכתוב, ואולי לא, וסתם להתקיים כמו חתול בלי צורך להצדיק את החלל שאני תופס בעולם. איזה תענוג.

כשהוא איתי אני לא יכול סתם למרוח את הזמן בלי לעשות כלום. הוא לא מבין שלקרוא ולגלוש וסתם להזות בהקיץ זה לא נחשב התבטלות, זה צורך נפשי, ושאם אני צריך להתווכח ולריב ולהתנצל על הזמן שאני מקדיש לפעילות הלא פרודוקטיבית הזו אני מתחיל להרגיש אשם ובטלן וכל הכיף בורח לי.

אחר כך כיביתי את האור והתמתחתי לי לכל אורך ורוחב המיטה, מרגיש מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול ונרדמתי.

בבוקר קמתי מוקדם מידי וכרגיל בבקרים היה לי טיפה קר כי השמיכה נפלה. מתוך הרגל גיששתי אחריו ולא מצאתי אותו. נהייתי עצוב וכשנזכרתי שיש לפני יום שלם של חופש ובדידות נעשיתי עצוב עוד יותר.

פתאום נזכרתי בלקח שלמדתי בחופש הגדול האחרון שלי בבית הספר היסודי. החלטתי שאני גדול מידי לקייטנה, אבל בגיל שלוש עשרה הייתי צעיר מידי לעבוד.

אחרי חודש ומשהו של חופש מוחלט התחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. אז גיליתי שחופש דומה לשוקולד - אם מקבלים יותר מידי ממנו מתחילים להרגיש קצת לא טוב.

בצהרים כבר התייאשתי מסתם לישון, ונמאס לי לבהות בחלל. לא הייתה לי יותר סבלנות לקרוא ולא הייתה לי השראה לכתוב, כול החברים היו בעבודה והרצפה הייתה מטונפת בצורה מגעילה, במיוחד במטבח... עוד מעט יהיו לי ג`וקים. בדיוק כשהתחלתי לנקות את הבלגן של היומיים האחרונים הוא התפרץ פתאום הביתה, מזיע ופרוע, והסתער עלי.

כל המרחב הענקי שנדדתי בו, בודד וחופשי בלעדיו, התכווץ בבת אחת והתהדק סביבי בחיבוק שמעך אותי בעדינות והחזיר אותי אל קרקע המציאות.

"מה אתה עושה פה? איך הגעת?"

"תפסתי טרמפ. יש לי רק שעתיים. אני מת להתקלח. התגעגעת אלי? תעזוב את המטאטא הזה, הלכלוך לא יברח." הוא מתפשט, מדבר, צוחק, מלטף אותי, שואל מיליון שאלות ותוך כדי כך גורר אותי למקלחת.

הזמן שעד לרגע זה נזל באיטיות התחיל פתאום לדהור בפראות. השעתיים שלו חלפו ביעף והנה הוא שוב לבוש, ממתין לחבר שיבוא לאסוף אותו, ממטיר עלי הוראות, נשיקות, שאלות, מספר שהעבודה כיפית, והאנשים נהדרים, בכלל לא תל אביביים פלצניים כמו שחשש ושהחבר`ה של ספיר נורא נחמדים ויש לנו הזמנה למסיבה ביום שישי. "לנו?" אני מחמיץ פנים.

"כן, לנו. אתה חייב לבוא, סיפרתי לכולם איזה חבר יפה יש לי ואם לא תגיע יחשבו שהמצאתי אותך."

"סיפרת לכולם?" אני נדהם.

"בחייך נדב, אל תהיה כבד כזה, בתל אביב אף אחד לא עושה עניין מזה שאתה הומו." הוא פולט בקלילות, ומיד עובר נושא ומספר לי כמה מוזר והזוי זה לגור עם בחורה (ספיר), ואיזה בלגן יש אצלה בדירה, כל הזמן חבר`ה באים והולכים, אף פעם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בבוקר גומר לך את החלב.

"אני רואה שאתה בכלל לא מתגעגע." אני מפסיק את שטף דיבורו.

"טיפש." הוא פוסק, מתיישב עלי, נלחץ אלי בכוח ואומר שהוא חושב שעוד מעט מישהי מהמחזרות של ספיר תתחיל לגור אצלה קבוע (היא רק צריכה להחליט מי מהן) וכשזה יקרה הוא מתכוון לנצל את ההצעה הנדיבה של אחד הקולגות שלו שנוסע כל בוקר מחיפה לתל אביב ומעוניין לצרף אליו נהג שיחליף אותו כשהוא מגיע עייף בבוקר. "מה הוא עושה בלילות שהוא כזה עייף בבוקר?" אני שואל בחשדנות, מדמיין לי איזה הולל שמנסה לפתות את החבר החמוד שלי.

"אשתו ילדה תאומים לפני חודש. מאז הלידה המסכן הזה לא זכה לישון לילה אחד רצוף." מצטחק אביב, ואז מישהו צופר לו בחוץ והוא נותן לי עוד חיבוק ונשיקה, אומר לי להפסיק לצחצח את הבית כל היום וללכת לכתוב או לישון או משהו כי אני נראה הרוס מעייפות והולך, משאיר אותי לבד בתוך מרחב ענקי של שקט מהדהד. 

ב. זמן הסקלפל

איתן הוא זה שמעיר אותי בבוקר. כמו כלב נחמד הוא מלקק לי את הכתף, מתנשף לי באוזן, ולכמה שניות מאושרות של טרום התעוררות אני סתם מאושר להרגיש אותו לידי, להריח אותו ולדעת שהוא קיים בעולם, ואז אני נזכר וחוזר לתפקיד שלי.

אני קם ורואה שהוא התיר את החגורה שלו והשתין על הרצפה. שוב אני צריך להעניש אותו.

אני מעיף אותו מהמיטה, צועק עליו ודוחף לו את הראש לשלולית שעשה. הוא מנסה לנשוך לי את הרגל וחוטף מכה בפנים עם החגורה.

לא בכוונה יצאה לי מכה חזקה מידי. הוא מילל מכאב בגלל הפגיעה של האבזם בפניו. עכשיו יהיה סימן כחול על עצם הלחי הגבוהה והיפיפייה שלו.

אני צריך לדכא בכוח את הדחף להתנצל ולרוץ להביא קומפרס קר, במקום זה אני סוחב אותו מהר למחסן, אומר לו שהוא כלב רע, לוקח ממנו את הקולר ומשאיר אותו לבד בחושך.

להישאר בחושך במחסן זה העונש שאני אמור לתת לו כשהוא מלכלך את הבית. לקחת ממנו את הקולר זה כבר רעיון שלי. אני מקווה בכל ליבי שהוא יבין את הרמז ויקלוט שפשוט אין לי כוח לסבול יותר את העסק הכלבי הזה.

אני חוזר למעלה, מתחיל להכין לי קפה, אבל נשבר עוד לפני שהמים רותחים. נשכב על המיטה, מחבק את הכרית שלו ובוכה.

האמת היא שזה מתפתח ליותר מבכי, אני נעשה קצת היסטרי, מכניס אגרופים לכרית וכמעט שדופק את הראש בקיר מרוב לחץ, אבל אז נשמעת דפיקה בדלת.

אני רץ לפתוח ובפתח עומדת לה טניה, מחייכת אלי חיוך מתגרה. 

כדי להסביר את טניה אני צריך לספר שאיתן הוא לא יליד הארץ. הוא נולד ברוסיה כאנטון ועלה לארץ בגיל שלוש. הוא מדבר עברית כמובן, ואין לו שום מבטא זר, אבל הוא גם מדבר קצת רוסית, ויכול בקלות רבה להישמע כמו עולה מרוסיה.

ההורים שלו, ככה אני מבין, (אף פעם לא נפגשתי איתם) עדיין לא מדברים עברית טובה וכמובן שאין להם מושג מה העניינים איתו.

הם בטח קלטו במשך השנים שהוא הומו, כמו שהורי הבינו סוף סוף למה אני לא מתחתן ולמה אני גר עם שותף. הם לא מדברים איתי כבר שנים, וגם הקשר של איתן עם הוריו הוא די רופף. אני המשפחה שלו והוא המשפחה שלי וככה טוב לנו.

את טניה יצא לי לפגוש פה ושם במשך השנים. בהתחלה זה היה בצחוק כזה. מידי פעם, אחרי כמה בירות, הוא היה עושה חיקוי של עולה מרוסיה. פעם, במסיבת פורים, הוא התחפש לבחורה סקסית שדברה כל הזמן רק רוסית ונדנדה את התחת שלה בחצאית עור שחורה, מעכסת לה בנעלי עקב גבוהות עם ליפסטיק בצבע ארגמן לוהט.

היא הייתה נחמדה דווקא, זנותית קצת, אבל בצורה משעשעת, ותמיד הסכימה לנשק אותי נשיקה צרפתית ולפתוח למעני את הרגלים עטויות הגרבונים שלה, לשים כרית מתחת לישבן היפה שלה ולתת לי לזיין אותה בכוח. צועקת ומתנשפת היא הייתה מהדקת את הקרסוליים הדקים שלה סביב העורף שלי ורוצה כל הזמן עוד ועוד מהזין שלי בתוכה.

האמת, די שמחתי על הופעתה. היא הייתה הרבה יותר נחמדה מהכלב ההוא שהשתין על הרצפה ונשך אותי.

היום היא לבשה מין שמלת מסטיק כזו בוורוד מזעזע, צמודה לגופה הדק כמו עור שני. השמלה התחילה טיפונת מעל הפטמות שלה ונגמרה הרבה מעל הברכיים, חושפת ירכיים חלקות ומחוטבות נתונות בגרביוני רשת שחורים.

בלי להתאמץ יותר מידי ראיתי שהיא לבשה ביריות מלמלה ירוקות, תואמות לצבע סנדליה ולמסרק הפלסטיק הגדול שהיא תקעה בשיער השחור שלה.

כרגיל אצלה הליפסטיק על פיה המלא היה בצבע ארגמן לוהט מפתה. לאיתן תמיד הייתה חיבה לצירופי צבעים מזעזעים. 

הוא בטח לובש מין תחתון כזה של קוקסינלים שמהדק לו את הביציים והזין ומשאיר את התחת חשוף. המחשבה על זה מעמידה לי את הזין מיד.

בלי לשאול יותר מידי אני מושך אותה פנימה. היא מנסה לדבר, להסביר שהיא העוזרת החדשה שלי שבאה לנקות לי את הבית לכבוד שבת, אבל אני מטיל אותה על המיטה עם הרגלים למעלה ומתחיל להיאבק בבד האלסטי של שמלתה. מושך ומגלגל את השמלה על בטנה, דוחף כרית מתחת לישבן שלה ומזיז את החוט המגוחך של החוטיני, הירוק גם הוא, וכבר הזין שלי בתחת המשומן של איתן.

לא אכפת לי איך הוא לבוש ואיך הוא נראה, הזין שלי מכיר את התחושה של התחת שלו בכל מקום, בכל לבוש ובכל מצב.

אני גומר מהר נורא, וכשהיא מתלוננת שהיא לא גמרה היא חוטפת סטירה. "תחכי בסבלנות זונה!" אני גוער בה, "יש לנו את כל היום לטפל בך, עכשיו לכי תעשי לי קפה."

"אני צריכה ללכת באחת עשרה." היא מעפעפת אלי בגנדרנות ומגישה לי כוס נס קפה.

"את תלכי מתי שאני אגיד לך יא שרמוטה!" אני מצהיר ושותה את הקפה המחורבן שהיא עשתה.

רק איתן יכול לקלקל ככה את הטעם הרע ממילא של נס קפה עלית.

היא מתחילה לילל שהיא צריכה כסף, ושהיא באה רק כדי לעשות ניקיון, ושהיא בחורה הגונה, וכל החארטה הזו שבחורות אוהבות לשפוך על הסטרייטים המסכנים.

"לא צריך ניקיון." אני נוהם. "שבי בשקט ותני לי שתות קפה."

בטח, רק זה עוד חסר לי, שאיתן, שעד היום לא הפנים את הקשר בין יעה למטאטא, יתחיל להתרוצץ לי פה על עקבים גבוהים וינסה לנקות.

היא ממשיכה לצייץ על הניקיון ועל הכסף ואני מתעצבן ופוקד עליה לסתום. "את אל תדאגי לכסף, תדאגי לכוס שלך!" אני אומר בגסות, תופס אותה ומועך לה את הפרצוף, מבחין בנקיפת דאגה שלמרות האיפור רואים את הכתם השחור שעשיתי לו על הפנים. ממש הגזמתי הפעם, בטח ייקחו שבועות עד שהוא יעלם.

טניה הודפת אותי מעליה וסוטרת לי כשהיא מקללת אותי ברוסית. די בדחיפה קלה כדי להעיף אותה על הספה. העקבים הגבוהים האלו הורסים לה את שיווי המשקל. למה הנשים ממשיכות ללבוש את הזוועות האלו?

אני מסתער עליה, מושך ומעיף ממנה את השמלה המגוחכת ההיא. היא נותרת בגרביונים אחוזים בביריות, בחוטיני ההוא שמהדק את הזין של איתן בצורה אכזרית לגופו, ובסנדלים הירוקים הטיפשיים בעלי העקב הגבוה, הפתוחות מאחור ואחוזים על האצבעות היפות של איתן רק ברצועת עור מקושטת חרוזים.

אני כורע ברך לפניה, מוריד מעליה בעדינות את הכפכפים הירוקים, שם אותם בצד ומבחין תוך כדי כך שהוא גילח לכבוד התפקיד את רגליו.

מתי הוא הספיק לעשות את זה? בלי יכולת להתאפק אני מכניס לפי את כף הרגל היפה והעדינה שלו, ולמרות שהיא עטויה בגרביון שחור, ואולי דווקא בגלל זה, אני נהנה עוד יותר מהרגיל.  

טניה גונחת, פותחת את הרגלים, אומרת לי משהו רך וסקסי ברוסית שאני לא מבין, ושוב אני מזיין אותה. הפעם היא על הברכיים, נשענת על הספה, התחת שלה מופנה אלי, מתמסר לזין שלי שנכנס לתוכו במלוא התנופה, משתולל בתוכו בלי לעשות חשבון לאף אחד.

כדי לא לגמור מהר מידי אני עושה הפסקה, מושך מעליה את החוטיני הירוק, מגלה בשמחה את הזין האהוב של איתן בין הירכיים החלקות והמחוטבות הללו. מלקק לו את התחת, דוחף לשון לפי הטבעת שלו, מזהה בתענוג את הטעם המוכר והאהוב שלו, מלטף תוך כדי כך את הזין והביצים שלו, ובסך הכל עושה חיים משוגעים.

אם בכך זה יסתיים אני עוד עלול ליהנות מכל הקטע הזה, אבל כמובן שלא באנו לכאן כדי לבלות ודי מהר איתן מזכיר לי את זה.

טניה מתחילה  לריב איתי, להתווכח שהיא חייבת ללכת עכשיו. היא מתלבשת ומנסה ללכת. אני תופס אותה ומעיף אותה שוב על המיטה. היא מקללת, מנסה לקום, אני מתיישב לצידה משכיב אותה על הברכיים מפשיל את שמלתה ומפליק לה בתחת עם כף היד. הישבן שלה קופץ בצורה מדליקה עם כל מכה, ואני ממש נהנה הפעם מהעסק.

מה זה אומר עלי שקל לי יותר להכות בחורה מאשר את החבר שלי? 

זה בסדר, אני יודע שזה התחת שלו, אבל כשהוא ממוסגר בשמלה ורודה וגרביונים שחורים, עם חוט ירוק של חוטיני בחריץ של התחת, זה משום מה לא נראה זוועתי כל כך, ואולי זה בגלל שכשמרביצים בידיים על הטוסיק זה איכשהו נראה שובב יותר והמכות פחות רציניות מאשר עם שוט?

כן, בטח. זו הסיבה. הרי לא יכול להיות שאני מניאק שאוהב להכות נשים. נכון?

היא ממשיכה להיאבק ולקלל אותי, ולא נרגעת עד שאני מבחין באזיקים המונחים ליד השעון המעורר. אלו אזיקים נורא מצחיקים, קטנים ועדינים כאלה עם ציפוי פרווה בדוגמא מנומרת. מין בדיחה פורימית יותר מאזיקים.

אפילו מפתחות אין להם, רק מין סגר בטחון כזה שנפתח בלחיצה.

אני כובל בעזרתם את הידיים שלה למוטות של ראש המיטה, ואת הרגלים שם על הכתפיים שלי ושוב מזיין, הפעם לאט יותר, מקפיד שגם הוא יגמור. זה כל כך טוב, כמעט שמשכיח ממני את הזוועה של אתמול.

כל הפעילות הזו מעייפת אותי מאוד, מה גם שלא ישנתי מי יודע מה הלילה, וחוץ מזה אני גם רעב.

אני מוציא מטניה הבטחה להתנהג יפה ומתיר אותה, ואנחנו הולכים לאכול. אוכלים חביתה וסלט ולחמניות. היא יושבת בשקט ואוכלת בנימוס. לקינוח אני נותן לה קורנפלקס בתוך מרקייה מחרסינה, כמו שאיתן אוהב, ופתאום היא מעיפה עלי את כל הקורנפלקס ומסתערת לכיוון הדלת.

אני תופס אותה וקושר אותה לכסא אליהו הנביא שלנו, שעומד בפינה רק לקישוט. זה מין כסא עתיק כזה עם פיתוחים וריפוד קטיפה אדום. נורא יפה, אבל ממש לא נוח.

קושר אותה עם חבלים. ידיים קשורות זו לזו מאחורי המשענת, רגלים קשורות לרגלי הכסא. המותנים כבולות למסעד, רק הראש יכול לנוע חופשי.

מוריד מעלי את כל הבגדים ומצווה עליה ללקק ממני את החלב שנזל. היא מלקקת ומידי פעם נושכת וחוטפת על כל נשיכה שתי סטירות. אחרי שהיא מוצצת לי ואני גומר לה בפה ומכריח אותה לבלוע הכל, אני גורר את הכסא עם טניה עליו לחדר השינה, משכיב אותה לצידי קשורה לכסא, שם לה כרית מתחת לראש שיהיה לה נוח ונרדם לצידה, מותש מכל הפעילות האינטנסיבית הזו. 

מתעורר אחרי שעתיים של שינה כבדה. השעה כבר שתיים בצהרים. שיט! לא קניתי שום דבר לשבת. אין חלב, אין עיתונים, אין חלה, והכי גרוע אין טניה.

הכסא על הרצפה, החבלים זרוקים סביבו, הבגדים שלה מפוזרים בכל הסלון. השאירה אפילו הגרביונים והביריות, רק את החוטיני היא לקחה איתה.

אני מתחיל לסדר את הבית, לא מעז לצאת לחפש אותו, לא מעז להתרחק מהטלפון. אני שונא שהוא נעלם ככה. שיחזור כבר, לא חשוב איך, בתור כלב, בתור חתול, בתור זונה רוסיה. רק שאני אראה אותו כבר בריא ושלם.  

מסדר את כל הבית. מנקה, מצחצח את האמבטיה, שוטף את המטבח. מרגע לרגע אני יותר עצבני. כבר ארבע וחצי לעזאזל!

ואז הדלת נפתחת והוא נכנס. סל עמוס מצרכים ביד אחת, עיתונים מתחת לזרוע השנייה. מחייך, אומר לי שבת שלום ונותן לי נשיקה על הלחי.

זהו, עשינו את זה. כוח המשיכה של כדור הארץ שוב תקין.

הרגשה של שבת מתחילה לרדת על העיר, התנועה בחוץ הולכת ונחלשת, הרעש וההמולה הרגילים של ימי החול משתתקים.

הנה באה שבת המלכה מביאה בכנפיה שקט ושלווה על העולם.

שבת בצהרים, איתן יושב בכורסא שלו וקורא עיתון. אני מביא לו תה צמחים עם דבש ועוגיות. מתיישב לרגליו על השטיח, משעין את הראש על הברך שלו, מעמיד פנים שאני קורא בעיתון, אבל כל תשומת ליבי נתונה לכף רגלו הצמודה לירכי, וללחץ הנעים של ברכו על לחיי.

אנחנו שותקים. לא מדברים על מה שקרה. יהיה לזה זמן בישיבת הסיכום שנעשה בקרוב, בינתיים אנחנו נחים.

אני נחוש למצות כל רגע של שקט איתו. אחרי כשעה הוא מקפל את העיתון ומביט בי.

אני מזדקף ומחזיר לו מבט. ההפסקה נגמרה, הגיע הזמן לדיבורים.

נושם עמוק, לוקח הרבה אויר ומכין את עצמי לשיחת הסיכום החודשית. 

"אתה לא עייף?" שואל איתן ומלטף את ראשי. "בא לך לדבר?"

אני מהנהן בשתיקה. מתחכך בכף היד האהובה, מצמיד אותה ללחיי.

"בוא נלך למיטה." הוא הולך לחדר השינה ואני הולך אחריו, נשכב לצידו.

"נדב." הוא אומר ולוקח את פני בכפותיו, מביט בעיני, "אני צריך אותך עכשיו."

"אני כאן." אני אומר, "כולי לרשותך אדוני."

"אני יודע נדב. אני מתכוון שאני צריך אותך, את נדב, לא את העבד אלא את הבן אדם העצמאי והחושב שיש שם בפנים."

לוקח אויר, עוצם עיניים, עובר פאזה ופותח אותן שוב. "בסדר איתן. אני כאן."

"אז איך זה היה לך הפעם?"

"בסדר אני חושב." אני מפטיר כלאחר יד, ומיד רואה את האכזבה בעיניו.

"או. קי." אני נאנח בתוכי, אבל לא מופתע. הרי ברור היה לי שזה לא יעבור לי ככה בחפיף, איתן לא הבן אדם שיקבל בשתיקה קיצורי דרך והנחות.

"נתחיל בדברים הטובים, השקעת המון באביזרים ובהפתעות, מהבחינה הזו אתה מקבל ציון עשר, אבל בתדריך..."

הוא כבר יודע מה אני רוצה להגיד ונכנס לדברי. "ציינתי בפירוש שיהיו דברים לא צפויים נדב, זו לא הצגה בבימה." הוא מתגונן.

"כן, אבל הרצועה הזו, ולמה הייתי צריך לישון לבד? וחוץ מזה גם נשכת אותי."

"וזה היה הכי גרוע מבחינתך בקטע של הכלב?" הוא שואל ברוך.

"לא. הכי גרוע היה... הכי גרוע אני חושב הייתה הקערה הזו. אני מופתע שלא הוספת  גם בונזו ליד."

"האמת, חשבתי על זה, אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי." הוא מצחקק.

"איתן, אם היית מוסיף גם אוכל לכלבים הייתי מעיף אותו לפח ומכריח אותך לאכול קערה שלמה של מוס שוקולד בטעם תפוז!" אני מצהיר בתקפות.

אווווו! אני ממש מת מפחד." מלגלג איתן, ושנינו פורצים בצחוק.

"נורא חששתי שלא תזכור לקחת אותי חזרה למחסן אחרי שטינפתי את הרצפה." הוא מודה כשאנחנו גומרים לצחוק. "ואז לא הייתי יכול לחזור בתור טניה."

"אני אף פעם לא שוכח את הסיכומים שאנחנו עושים בתדריכים. מי ששוכח זה אתה." אני מפטיר בזעף.

"אני לא שוכח נדב, אבל כל תכנית היא בסיס לשינוי. זוכר?" 

"כן, אתה והשינויים שלך." אני קצין בגבעתי ואני שונא את הגישה הגולנצ'קית הזו לתוכניות. הוא יודע את זה, אבל המשפט המפגר הזה הוא המוטו שלו בחיים.

"איך אתה מסביר את זה איתן?" אני שואל בטון של מ"כ קשוח ונוגע בשריטות שעל חזהו. הן שטחיות והדימום היה ממש קל, אבל, זו הייתה חריגה מההסכם והוא יודע את זה.

"אני מצטער חמוד, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק. ראיתי שאתה קצת המום, אבל הגבת נהדר למרות הכל. אני נורא מעריך את זה נדב, אל תחשוב שאני לא יודע שזה לא היה לך  קל. אף אחד אחר לא היה יכול לעשות את זה בשבילי, רק אתה מסוגל, תודה מתוק."

הוא מנשק אותי על פי, מחבק אותי, מתחכך בי. הגוף שלי מגיב אליו בצורה אוטומטית ותכף הזין שלי עומד. אני נכרך סביבו, מחזיר לו נשיקות, אבל בכל זאת...

"למה הבאת את טניה?" אני מפריע לו באמצע.

הוא נאנח וניתק מעלי. "חשבתי שזה דווקא היה החלק המוצלח יותר מבחינתך. היא הייתה אמורה להיות צ'ופר, היית ממש בסדר איתה."

"כן, יותר מידי בסדר. נהניתי להרביץ לה איתן, אהבתי להפליק לה בתחת. זה חירמן אותי בטירוף, אם היא לא הייתה בורחת בטח הייתי אונס אותה שוב ושוב, ולא מתיר אותה עד מוצאי שבת."  

"זה בסדר נדב, בחורות כמוה דורשות יחס כזה." מנחם אותי איתן ברוך, "אני מכיר אותה, היא לא ציפתה לדבר יותר טוב. האמת, היא דווקא רצתה להישאר, אני זה שלא הרשה לה. ראיתי שלא הספקת לעשות קניות לשבת ושאתה הרוס מעייפות."

"אתה לא מבין איתן." אני ממשיך להתייסר, "נסחפתי בקטע הזה. התלבושת שלך הייתה כל כך טובה עד שלכמה זמן הצלחתי לשכוח שהיא זה אתה." אני מנסה להסביר.

"תודה על המחמאות." הוא מחייך, "הצלחת לסחוף גם אותי. הכי אהבתי את הקטע עם הסנדלים, אבל למה אתה אוכל את עצמך בגלל זה?"

"כי אהבתי את זה. כי ממש נהניתי להיות אנס ומכה נשים." אני מתוודה, ורטט של בושה מעורבת בתאווה עובר בי לזיכרון הקלות בה הצלחתי להשכיב אותה לבצע בה את זממי. 

"אם נזכור את היחס הנהדר של אימא וסבתא שלך אליך, אז זה לא פלא כל כך גדול." הוא קוטע את ייסורי המצפון הפלצניים שלי ביובש.

"זה לא תירוץ לזה שאהבתי להתעלל בטניה!" אני מתרגז.

"אתה לא צריך תירוצים, בחיים לא פגעת לרעה באישה אמיתית. אתה הג'נטלמן המושלם עם נשים, וכל מי שמכירה אותך מצטערת שאתה לא סטרייט. תפסיק לדבר שטויות נדב." הוא מתחיל לאבד את הסבלנות.

"תשמע איתן," עכשיו גם אני מתחמם, "זה פשוט מופרע! כל מה שקורה איתנו זה מופרע, ואני לא מדבר על הקשר הרגיל שלנו שגם הוא לא שיא הנורמאליות. אני מתכוון לכל הקטע החודשי הזה שהוא ממש לא..."

"לא מה?" הוא תוקף חזרה, מתעצבן עכשיו ברצינות. "נעשית לי ואנילי לעת זקנה? עכשיו בטח תתחיל שוב לנג'ס שאני אלך לטיפול פסיכולוגי, נכון?"

אני לא יכול לסבול כשהוא כועס עלי ככה. דמעות עולות לי בעיניים ואני מסב אליו את הגב. עושה ברוגז ושותק. לא מגיב כשהוא מלטף לי את הגב. כובש בכוח את צמרמורות העונג העוברות לי בגוף כשהוא נושך נשיכות קטנות ומתוקות את עורפי.

הוא מכיר אותי כל כך טוב, יודע בדיוק איפה לגעת ואיך לגעת.

"אני אוהב אותך איתן." בורחות לי המילים מהפה בלי לבקש רשות. "אתה בשבילי הכל, אתה יודע שאתה כל העולם בשבילי, אבל לפעמים כל כך קשה לי אתך, אני כל כך פוחד לפעמים."

"אתה לא צריך לפחד." הוא לוחש באזני, "גם אני אוהב אותך, אני תמיד אשמור עליך."

"ואם יום אחד אני לא אגיע בזמן, מה אז? ואם תדמם למוות? ואם... "

"זה לא יקרה אף פעם." הוא מבטיח. "כל זמן שאתה איתי שום דבר רע לא יקרה. אני נזהר מאוד, אתה יודע שלמענך אני תמיד מחכה ואני מבטיח להיות זהיר יותר עם הסקלפל."

"אני לא רוצה לראות יותר דם." אני אומר בקול חנוק, מלקק את השריטות שלו.

"בסדר." מבטיח איתן בכנות כבדת ראש את אחת מההבטחות האלו שהוא תמיד שוכח אחר כך לקיים.

"אני אשמור על עצמי למענך, ואתה תשמור על עצמך למעני, והכל יהיה בסדר חמוד שלי." הוא מסיים את שיחת הסיכום שלנו, ואצבעותיו חסרות הסבלנות מתחפרות בין עגבותיי. "בוא תאהב אותי, הנה אני כאן, אני כולי שלך, בוא אלי."

אני מסתובב אליו, מוחה את הדמעות, נפתח כולי לקראתו, מתמסר וזורם אליו. אני שוכח את כל מה שקרה, לא חושב יותר על מה שעלול לקרות. אין טעם לדאוג כעת, עכשיו הזמן להיות מאושרים יחד, נכון לעכשיו זמן הסקלפל נגמר.

איתן אדוני ואהובי נמצא בתוכי, אני חש איך הגופות והנשמות שלנו מתאחדות. אני צף על גלים של עונג צרוף, מרחף לי בחלל שלי.

כוח המשיכה של כדור הארץ לא פועל עלי כעת, אני מאושר. 

א. זמן הסקלפל

סקלפל זה סכין מנתחים. הניצב הדק והמתכתי קל מאוד ויושב בנוחיות בכף היד. הלהב קטן, עדין, חד מאוד. אפשר לקנות את הלהבים בחבילה של חמישה, עטופים בניר כסף, ולהחליף בחדש כל פעם שהישן נעשה קהה. אפשר לחתוך בסכין הזו בשר ועור, שומן ושרירים, בקלות מדהימה. מנתחים עושים זאת כל הזמן.

החבר שלי, איתן, מנסה לעשות את זה פעם בחודש בערך, והתפקיד שלי הוא לעצור אותו בזמן לפני שהסכין יעבור את שכבת העור הדקה ויתחיל לחתוך בבשר. 

זה לא כל כך קשה. זה דורש ממני רק כמה שעות בחודש, הכי הרבה יום אחד, לפעמים זמן הסקלפל נמתח על פני כל סוף השבוע, אבל רק לעיתים רחוקות.

תמיד יש הפסקה של חודש בין פעם אחת לשנייה, ויש סימנים מקדימים, ככה שאני יכול להיות רגוע כמעט חודש.

במשך החודש אני והוא חיים כרגיל. בעיני כל העולם אנחנו בני זוג שחיים יחד, עוד אחת מאותם משפחות חדשות של הומואים. אף אחד לא יודע שבבית, כשאנחנו בפרטיות שלנו, הוא קודם כל האדון שלי, אבל הוא גם המאהב שלי והחבר שלי והמשפחה היחידה שיש לי.

כל החודש אני רגוע ומאושר, משרת אותו ומפנק אותו, מציית לכל הפקודות שלו והוא, בדרכו שלו, עושה בשבילי אותו דבר, אבל אז החודש נגמר ומתחילים הסימנים והכל משתנה.

הכמה ימים שלפני הם הכי קשים. אני בודק אותו ככה מהצד, בגניבה, משתדל שהוא לא ירגיש - הוא תמיד מרגיש, אבל אני בכל זאת מנסה – מתנהג כאילו הכל כתמול שלשום, מעמיד פנים שלא שמתי לב שכבר יום יומיים הוא שתקן ואיטי, שהתיאבון שלו נעלם, שפתאום אין לו חשק לזיין, שהוא מחזיק את הספר שלו הפוך וסתם בוהה בדפים, כאילו שיש מצב שאני לא ארגיש שהוא לא מעביר דפים.

מהרגע שהסימנים מתחילים אני קם כל בוקר ושואל את עצמי האם היום יהיה היום שבו אחזור מהעבודה והסקלפל לא יהיה במגרה הקטנה מתחת לראי בכניסה?

לכאורה אני מתנהג כרגיל, אבל התולעת הזו של הדאגה מכרסמת בי כל הזמן. היתוש המציק הזה מזמזם לי באוזן בלי הפסקה. ומה אם הוא לא יהיה במחסן, איפה הוא כן

יהיה? ומה אם הוא יושב כבר עכשיו עם הסקלפל ביד, מסתכל עליו ולא מצליח להתאפק? ומה אם הוא התחיל כבר לחתוך וברגע זה ממש הדם נוזל מפרקי הידיים השחומות והיפיפיות שלו?

אני מדמיין אותו שרוע בכסא, הדם נוזל לאורך אמות ידיו והפנים שלו מחווירות והולכות, הוא נחלש, הסקלפל נופל מידיו לתוך השלולית האדומה הנקווית על הרצפה תחתיו, ואז הוא... אני לא יכול יותר וממהר לחייג אליו.

איתן עובד מהבית וכמעט שלא יוצא החוצה בבקרים. הוא עונה מיד וכועס כשאני שואל משהו טיפשי כמו האם להביא חלב, או מבקש ממנו לבדוק שכיביתי את הבוילר.

בערב הוא כבר יעניש אותי על הנדנוד שלי. "זה שאני עובד מהבית לא אומר שאפשר להציק לי כל כמה דקות!" הוא יכעס וייתן לי עונש טיפשי כמו להתפשט ולשבת מולו על הרצפה וללקק את כפות רגליו.

שנינו יודעים שבשבילי זה יותר פרס מאשר עונש, אבל הרי פטור בלי כלום אי אפשר. לכן הוא מושיט לי את רגליו ומשתרע בכורסא שלו, מביט איך אני מעביר את לשוני בין אצבעות רגליו הדקות ומחייך מין רבע חיוך קטנטן ומופנם של שביעות רצון.

מצחיק אותו איך אני מעריץ את כפות רגליו וידיו. זה נראה לו כמו מין פטיש משונה, אבל אני לא מרגיש ככה כלפי אף אחד, רק כלפיו.

שאר כל כפות הרגלים שבעולם, כולל אלו שלי, מותירות אותי אדיש. רק הרגלים שלו הן - אין לי מילה אחרת לתאר אותן מאשר מגולפות, או אולי מחוטבות? – בכל אופן הן נהדרות! ארוכות ואלגנטיות, דקות אבל חזקות. שחומות, עם אצבעות ארוכות וציפורניים מושלמות שאני מת לצבוע בלכה.

דבר שכמובן לא יקרה לעולם, לא אצל איתן שלי.

אם אני מרשה לדאגה שלי להשתולל יותר מידי ואני מתקשר יותר מפעם אחת, או חלילה שלוש פעמים - אני מתבייש להודות, אבל גם זה קרה פעם - הוא כבר מתרגז באמת, וקורא אותי לסדר, ואז אני חוטף בערב כמה לטיפות בישבן מזנב החתול.

כשהוא כועס זה כואב ומקשה עלי לשבת כמה ימים אחר כך, אבל זה עוזר, והזבוב המודאג הזה שמזמזם לי בראש נרגע לכמה שעות.

הוא תמיד סולח לי אחרי שהוא מאדים לי את התחת. הוא לא אומר לי את זה כמובן, אבל ברגע שאנחנו נכנסים למיטה הוא שם את הרגלים שלו על הבטן שלי ואומר לי לעסות אותן, ושותק כשאני לא מצליח להתאפק ומוצץ לו את האצבעות. אז אני יודע שהוא כבר לא כועס עלי יותר, ונרדם רגוע עם הרגלים שלו בחיקי.

ככה זה אצלי מהרגע שמתחילים הסימנים. אני כל הזמן דואג, חושב, בודק, בולש. מחפש אותו בכל פינה, לא יכול לעזוב אותו לנפשו. אני מוצא אותו בדרך כלל מול המחשב, או קורא משהו בכורסה שלו במרפסת, ואז אני נרגע לכמה דקות, ומיד אחר כך מתחיל לדאוג מחדש. בסוף, כשזה מתחיל כבר, זו הקלה.

ביום שבו אני חוזר הביתה והסקלפל לא במקום אני קודם רץ למחסן, שם הוא הכי אוהב לעשות את זה. המחסן שלנו נמצא בקומת העמודים מתחת לבית. חדר לא גדול, חפור למחצה באדמה, חשוך וקצת טחוב. הכל שם מאובק וצפוף ויש רק חלון קטן אחד עם סורגים שמסנן קצת אור דלוח מלמעלה.

אני מוצא אותו יושב על כסא ישן בעל ריפוד קרוע, מסתכל על שבר הראי המוכתם שעומד נשען על הקיר ומחכה לי. ככה קבענו, והוא הבטיח שגם אם הוא נורא ירצה, גם אם ההרגשה תהייה ממש ממש חזקה ומציקה, גם אם כל החלל יסתחרר סביבו, הוא ימתין ולא יחתוך עד שאני אגיע.

"כמה זמן אני צריך לחכות לך?" שאל אותי כשדברנו על זה בהתחלה.

"שתים עשרה שעות." אמרתי בפסקנות.

"לא." הוא התווכח, "זה יותר מידי זמן להיות בלי כוח משיכה. אתה לא מבין? זה יותר מידי נדב."

התמקחנו כמו רוכלים בשוק ובסוף הוא הוריד אותי לתשע שעות. עשיתי חשבון שגם אם הוא יתחיל על הבוקר, מיד כשאני אצא, עדיין יהיה לי די זמן לחזור מהעבודה, וגם אם יהיו פקקים בדרך אני אצליח לתפוס אותו לפני שהוא ידמם למוות.

לפעמים אני מתייאש. כמה אפשר? אז שיעשה את זה כבר ודי, אבל... אני שייך לו. איך אני יכול להתנהג כאילו שלא אכפת לי? אם לא אכפת לי ממנו אז לא אכפת לי מעצמי? וכן אכפת לי, אכפת לי מעצמי כי אכפת לי ממנו, כי אני שלו ואני צריך לדאוג לו. אז בעצם...

הראש שלי מתחיל להתבלבל. מוטב להפסיק כאן ולחשוב על דבר אחר, למשל על הפגישה הראשונה שלנו.

אני אוהב להיזכר בה למרות שהיא הייתה במקום לא כל כך נחמד. בעצם במקום מגעיל -בשירותים הציבוריים של גן הזיכרון בחיפה.

באותו לילה חם הלכתי לגן ההוא מאותה סיבה שכולם הולכים, וכשנכנסתי לשירותים זה לא היה בגלל שהייתי צריך להשתין, זה ברור.

השירותים שם הם מבנה בטון קטן ורבוע שניצב מול גן השעשועים לילדים. מבפנים הקירות הדביקים מצופים קרמיקה מגעילה בצבע ירוק צהבהב מכוער כזה, וגם אחרי שהמנקה עובר עם סמרטוט זה לא עוזר, המקום נשאר מטונף והריח... תערובת איומה של ליזול, זרע, חרא, זיעה ושתן. גועל נפש!

עשיתי רבע סיבוב וברחתי החוצה ושם, בפתח, היה איתן. חוסם את היציאה בגוף הארוך והחינני שלו, מביט בי במין מבט רציני ובוחן שמחק מיד מתודעתי את הסרחון והכיעור שהקיפו אותי.

הוא החווה בסנטרו לכיוון תא פנוי ואני נכנסתי לשם בצייתנות, הולך אחורה כדי לא להוריד ממנו את העיניים. התיישבתי על האסלה, שכמובן הייתה נטולת מכסה, וחיכיתי עד שהוא פתח את החנות ושלף את הזין שלו. התלהבתי מיד כמובן, אבל למרות מה שאפשר לחשוב לא התאהבתי בו בגלל מה שהתחבא לו בתחתונים.

נכון שהתלהבתי, אני מודה. אי אפשר לא להתלהב כשרואים דבר נהדר כזה, אבל לא דמיינתי בכלל שיצא מזה משהו רציני.

חשבתי שזו רק עוד חוויה שתשאיר אחריה זיכרונות נעימים ואחרי שהוא גמר לי בפה - זה בסדר, הוא שם קודם קונדום – שאלתי אם נוכל להיפגש שוב.

לא חשבתי שהוא יענה בחיוב, דברתי סתם, מתוך נימוס, כדי להראות לו שמאוד נהניתי ושאהבתי את מה שקרה בינינו. בעיקר מצא חן בעיני שהוא לא נתן לי הוראות ולא ניסה לכוון לי את הראש כמו שאנשים עושים בדרך כלל, אלא בחש בשתיקה בשערי, מניח לתנועה הקצובה של אצבעותיו על קרקפתי לשדר לי מה הוא חש.

ככה זה היה אצלנו. עוד לפני שבכלל דברנו הגוף שלי ושלו כבר פתחו להם ערוץ תקשורת שמשדר עד היום ביעילות נפלאה.

"אתה רוצה שניפגש שוב?" הוא שאל, רוכס את מכנסיו, מחייך אלי מלמעלה למטה, מין חיוך רך שגרם משום מה לדמעות לעלות בעיני.

לא יכולתי לדבר רק הנהנתי. פתאום נורא התחשק לי שהוא יקבע איתי משהו, או לפחות יבטיח שניפגש, אפילו אם זה יהיה סתם לשם נימוס, רק שלא ילך סתם ככה בלי מילה.

"בשביל לקבוע פגישה חדשה צריך קודם להיפרד." הוא אמר והניח יד קרירה על לחיי. "ואני עדיין לא נפרדתי ממך, אז בוא." משך אותי אחריו.

לא שאלתי לאן הולכים ומה יהיה, בלי היסוסים עזבתי את החיים הקודמים שלי והלכתי בעקבותיו בשמחה ומאז לא נפרדנו יותר.

כבר ביום שני הרגשתי שזה מתקרב ונדבקתי אליו, לא מניח לו להתרחק ממני לרגע. הולך אחריו מחדר לחדר כמו כלב עצבני. מציע אוכל, שתייה, מסג', אולי אמבטיה?

ראיתי שאני מעצבן אותו. עצבנתי גם את עצמי, אבל לא יכולתי אחרת.

בסוף זה נגמר כמו שזה נגמר תמיד כשאני נעשה בלתי נסבל - התחת שלי קיבל עשר לטיפות מזנב החתול, ואני נכבלתי והושארתי לישון על השטיח בסלון עם זין זקוף כבול בטבעות המתכת השנואות עלי, שלא מאפשרות לי אפילו להתחכך כנגד רגל השולחן.

לפני שאיתן הלך לישון הוא הוסיף צביטה קלה בתחת שלי, בדיוק על החתימה שלו, ואמר שאם אתגעגע אליו אני יכול לבוא למיטה לפנות בוקר, בתנאי שלא אעיר אותו.

זו לא נשמעת הזמנה כל כך לבבית, אבל ידעתי שהכוונה שלו היא שאחרי חצות אני יכול לחזור למיטה.

נכון, הוא לא מחלק לי הוראות ברורות, לפעמים הוא נשמע כמו חידת חמיצר, אבל אחרי חמש עשרה שנים יחד אנחנו כבר מבינים זה את זה בלי יותר מידי הסברים.

למשל החתימה שלו על התחת שלי, גם זה רמז. יש לו חתימה מקושקשת כזו, שנראית כמו אות סינית או יפנית. לכבוד יום הולדתי השלושים הוא לקח אותי לאמן קעקוע אחד וביקש שיקעקע את החתימה שלו על הישבן השמאלי שלי.

לא היו דיונים על החתמה או משהו כזה. הוא פשוט לקח אותי ביום ההולדת שלי ועשה את זה בלי לשאול אותי ובלי להסביר כלום. הוא יודע שבשבילי המתנה הזו שווה יותר מהאופנוע שהוא קנה לי כשהייתי בן עשרים וחמש, ויותר מהג'קוזי שהתקנו באמבטיה לכבוד יום השנה העשירי שלנו יחד.

כשהוא נוגע בי במקום ההוא אז זה כאילו שכל עונש שהוא נותן לי הוא רק  עונש במרכאות, עונש עם קריצה קטנה. הוא יודע למה אני נודניק. הוא מבין וסולח, אבל הוא חייב להגיב והוא יודע שגם אני מבין.

דקה אחרי ששעון הקוקייה של השכנה שלנו - גברת זיגמן הרכלנית - קרקר חצות, הוא היה לצידי, מתיר אותי במהירות, לא טורח לאסוף את הפלונטר שעשה מהחבלים, מושך אותי מהר לחדר השינה.

"בוא כבר!" אמר בחוסר סבלנות ומשך מעל הזין שלי את הטבעות. רק אז קלטתי שהן לא היו נעולות, לא שהייתי מסלק אותן לבד, אבל בכל זאת...

"מה קרה אדוני?" שאלתי בנימוס, כאילו שהייתי עדיין כבול. לוקח לי זמן לעבור ממצב למצב.

"שתוק כבר עם האדוני הזה נדב." הפיל אותי איתן על המיטה ונשכב עלי. "זה שוב הרגשת המשקפת ההפוכה, אני שונא את זה!"

לפעמים, לפני שזה מתחיל, הוא מרגיש כאילו הוא מביט במשקפת הפוכה. הכל נראה לו קטן ומרוחק. אפילו הידיים שלו, כך הוא טוען, נראות שייכות לאדם אחר שעומד רחוק ממנו. הוא שונא את ההרגשה הזו, והדבר היחיד שעוזר לו להירגע הוא שאני מחבק אותו חזק ומצמיד אותו בגופי למיטה.

נשכבתי לצידו, נדבק אליו, מכביד ברגל כפופה על ישבנו, מועך בידי את כתפיו. הוא התחפר מתחתי רועד. "תן נשיקה ואנילית." דרש והצמיד את פיו לפי.

בסוף נרדמנו ככה. אני שוכב עליו, מועך אותו תחתי, פי מונח על פיו, מנשק אותו מתוך שינה.

בבוקר הוא נכנס אחרי למקלחת, נצמד לגבי, מלטף את ישבני הסמוק עדיין. "כואב?" שאל וליטף בשפתיו את תנוך אוזני, יודע שזה מעמיד לי מיד את הזין.

חשבתי שהוא ירצה שוב לכבול אותו, אבל במקום זאת הוא החל ללטף אותי, מעביר את כף ידו הארוכה והיפה לאורך הזין שלי, סוחט אותו במומחיות, משחק לי עם הביצים ומרעיד את כל גופי עם הנשיקות שפיזר על כתפי ועורפי.

גמרתי לו ביד ורציתי לכרוע ברך ולמצוץ לו, אבל הוא סירב, דוחה אותי בעדינות מעל פניו.

שמתי לב שאפילו לא עמד לו והלכתי לעבודה מודאג, יודע שזמן הסקלפל קרוב מאוד. כשחזרתי הופתעתי למצוא את הסקלפל עדיין במקומו. איתן היה בסלון, יושב ורואה איזה שטות בטלוויזיה. תכף הוא ראה מה אני בודק, אבל שתק.

גם אני שתקתי. את כל מה שהיה לנו להגיד בנושא כבר אמרנו מזמן.

הדבר הזה שהוא היה עושה לעצמו לא התחיל בגללי. הוא סיפר לי אך הוא זה התחיל אצלו מזמן, עוד לפני שנפגשנו. כבר בתחילת גיל ההתבגרות הוא היה נוהג לחתוך לעצמו את אמות הידיים עם סכין יפנית.

"למה?" שאלתי, מזועזע.

כדי לדעת איך זה מרגיש." ענה בחיוך.

"אבל נשארו לך צלקות." נזעקתי, מעביר את אצבעי על הקוים הדקים שהחווירו על אמות ידיו. "למה עשית את זה?" הוא חייך ולא ענה, וכשהתעקשתי הוא לקח חבל ונר דולק והעניש אותי בצורה כל כך יצירתית עד שדעתי הוסחה מהנושא, ויותר לא דברנו על איך נוצרו ההירוגלפים העדינים הללו שקישטו את עור זרועותיו החמים והחלק.

הם פשוט היו שם, חלק ממנו. קבלתי אותם בהערצה כמו שקבלתי את כולו - את גופו הדק והחזק, עיניו ושערו הכהים, פניו היפות, גבותיו דמויות כנף השחף, הזין הנהדר שלו ואצבעותיו הדקות והחזקות שהסתיימו בציפורנים סגלגלות מושלמות. 

אחר כך הלכתי למילואים קרביים ארוכים ומסוכנים. זה היה עוד לפני שיצאנו מלבנון, שבועיים לא יצאתי הביתה, וכשחזרתי מצאתי אותו חבוש בתחבושות לבנות ממרפקיו עד לפרקי ידיו.

אז הוא סיפר לי בפעם הראשונה על השיבושים החלים בכוח המשיכה של כדור הארץ ועל מה שהוא חייב לעשות כדי להחזיר אותו לפעולה תקינה.

רבנו אז נורא, המריבה הכי גרועה שלנו. אני לא הבנתי, לא תפסתי על מה הוא מדבר. ראיתי אצל החיילים שלי מספיק פציעות אמיתיות שנגרמו בקרב, ופתאום הוא מקשקש לי על כוח המשיכה של כדור הארץ שמפסיק לעבוד, ובגלל זה הוא צריך לחתוך לעצמו את פרקי הידיים.

"אתה מדבר שטויות! אתה משוגע על כל הראש איתן!" צרחתי בזעם.

"אתה צודק." הוא ענה בעצב,  "אתה לגמרי צודק נדב. יותר טוב שתלך ממני." והלך לשכב על המיטה בגבו אלי, כמו שהיה עושה תמיד כשרבנו.

מרוב כעס באמת יצאתי מהבית. זה מה שאני עושה כשאני כועס עליו, אבל אני תמיד נעצר בסוף המדרגות, מתיישב וחושב לאן ללכת, ואז מבין שאין לי אף מקום אחר בעולם חוץ מאשר לצידו, ונשאר לשבת שם עד שהוא בא ואוסף אותי חזרה הביתה.

ככה נראות המריבות שלנו תמיד - אני כועס, הוא מגרש אותי, אני יוצא בזעם החוצה, ובסוף נשאר לשבת על המדרגות, ממתין לו שייקח אותי חזרה.

הוא תמיד לוקח. לפעמים הוא מחכה שעה, לפעמים שעתיים, כשהיינו צעירים יותר חיכיתי לו אפילו שלוש וארבע שעות, אבל בסוף הוא תמיד יוצא, מתיישב לצידי, שם לי יד על הברך, ממתין לתגובה שלי.

אני מנסה להישאר קשוח עוד דקה או שתיים ואז נשבר, מניח ראש על כתפו. הוא מנשק אותי, הגוף שלו נצמד לשלי, הם שמחים להיפגש שוב, הגופות שלנו. טוב להם יחד, ואנחנו, איתן ונדב שגרים בגופות הללו, משלימים וחוזרים הביתה יד ביד.

אחרי שבועיים, כשחזרתי מהמילואים בשלום הוא כבר היה בלי תחבושות. רק עם פלסטר, וכשהוריד אותו נשארו צלקות אדומות שהחווירו לאיטן לורוד עדין.

אני לא יודע מה הייתי עושה עם הייתי צריך להישאר בתפקיד מבצעי. למזלי, אחרי שיצאנו מלבנון החליט מי שהחליט שאני כבר זקן מידי. המילואים ההם היו המילואים הקרביים האחרונים שלי, העבירו אותי להדרכה בצריפין והיה לנו שקט כמה זמן.

אחר כך זה חזר שוב, כמו שהאינתיפאדה והמצב חזרו עוד פעם. שוב הוא חתך את עצמו ושוב רבנו.  

הפעם לא ברחתי החוצה, כשהוא נשכב על המיטה נשכבתי לידו ובכיתי כמו ילד מבוהל, ואז הוא הסביר לי מה לעשות וביקש שאני אשגיח עליו.

קבענו שברגע שאני מבחין שהסקלפל נעלם אני עוצר אותו כמו שהוא הסביר לי. לא אהבתי את זה. לא מתאים לי לעשות דברים כאלו, אבל שתקתי.

אם בשביל המדינה אני יכול להיות קצין בצבא ולפקד על אנשים, אז בטח שאני יכול לעשות דבר כזה בשבילו.

הבטחתי לו לשמור עליו. הבטחתי שאני אדאג שהמצב לא יצא משליטה ושאני אשגיח שהוא לא יזיק לעצמו ונשבעתי לו שאף פעם אני לא אספר על זה לאף אחד.

הבטחתי לו, וגם אם זה קורע אותי כל חודש מחדש אני אקיים את ההבטחה הזו ויהי מה.

אני שומר ביומן מיוחד את תאריכי המקרים וגם נותן בסוף כל מקרה תיאור קצר של מה עשיתי ואיך זה נגמר. שמתי לב שזה קורה בדרך כלל בימי חמישי בערב, או שישי בבוקר, כשאני נמצא בבית.

לדעתי יש לו מידה מסוימת של שליטה על תזמון המקרה, אם כי הוא אולי לא מודע לזה.   

נוח לי לחשוב על זה כעל מקרה. זה נשמע פחות מפחיד מלקרוא לזה אירוע פסיכוטי, או כל כינוי פסיכולוגי רפואי פלצני מפחיד אחר, ואולי אני רק מנהל עבודה בנגריה, אבל אני לא טמבל. קראתי הרבה על רפואת נפש ופסיכולוגיה. אני יודע שאם הוא יגיע לידיים של רופאי נפש למיניהם זה לא יגמר טוב. הם יבחנו ויבדקו אותו, לא יבינו כלום, ובמקום לעזור לו הם יסממו אותו כדי להשתלט עליו. הם לא מכירים אותו כמוני ולא יודעים שסמים לא יועילו כאן.

אני זו התרופה שהוא רשם לעצמו והיא טובה בדיוק כמו התרופות שלהם ואולי יותר.

כשחזרתי באותו יום חמישי כבר ידעתי שהיום יהיה היום. בלב התפללתי בשקט שאולי הוא יצליח לחכות עד יום שישי, אבל הבוקר היו המון אתרעות חמות ובצהרים היה איזה פיגועון קטן בכביש נידח אי שם ביש"ע, לא משהו רציני, רק אחד נהרג, כמה נפצעו, כמה ילדים לקו בהלם, לא כל כך הקשבתי לפרטים.

הייתי עסוק בעבודה, אבל הוא הרי צמוד כל היום לרדיו. מתי הוא יבין שכשדברים כאלו קורים אז הכי טוב זה להעביר לקול המוסיקה או לאיזו תחנה זרה אחרת, או הכי טוב, לשים דיסק. לא חסרים לנו דיסקים והמערכת שלנו משובחת במיוחד, לא חבל לבזבז את הצליל הנהדר שלה על שמיעת חדשות?

לא יודע למה פיגועים משפעים על התזמון שלו, אבל ככה זה. פיגוע ממש רציני עם פריצה לחדשות ושינוי תכניות ברדיו ובטלוויזיה יכול לקצר לי את הזמן השקט בשבוע שלם. זה קרה כבר פעמיים, מעניין מה יקרה אם נעזוב הכל וניסע לארץ אחרת?

להיות נגר ומתכנת מחשבים אפשר בכל מקום, לא צריך דווקא כאן.

נוהג הביתה דרך התנועה העצבנית של סוף יום העבודה. השמש מסנוורת אותי למרות המשקפים והצלון המורד. שמש ים תיכונית תוקפנית כזו שמצליחה להיכנס לכל מקום. מתעלם ממנה ומדמיין איך אנחנו עוברים לגור בארץ אחרת עם שלג בחורף, עם קיץ רך ונעים שיורד בו גשם כל אחר צהרים - ככה סבתא הייתה מספרת - ארץ שיש בה ערמונים ודובדבנים.

לא! דובדבנים זה לבנון, לא רוצה דובדבנים ולא שלג!

אולי איזו ארץ טרופית חמה ומסבירת פנים עם מולטיות בעלות ישבנים עסיסיים? נעזוב הכל, את הסקלפל נשאיר כאן. נגור בבית קטן ולבן בעיר נמל קטנה וציורית. נשמע רק מוזיקה קלאסית ונראה רק סרטים ישנים בשחור לבן. אנשים הרי עוזבים הכל אחריהם ונוסעים, אז למה לא אנחנו?

בבוקר הוא יעבוד בבית, אחר כך ישב בגינה, יחכה שאני אחזור מהעבודה, נאכל יחד ובערב נלך יד ביד לטייל ברחובות רחבים ושקטים בלי אוטובוסים מתפוצצים ובלי מאבטחים בפתחי בתי קפה.

משפחות שיחזיקו אותנו כאן אין לנו. ילדים שיקשרו אותנו לתרבות אין. אז מה יש? המילואים האלו פעם בשנה? יסתדרו גם בלעדי. נתתי כבר חמש עשרה שנים טובות, זה לא מספיק? צה"ל יסתדר בלעדי, איתן לא.

משתעשע לי עוד כמה דקות בפנטזיה הזאת ואז עוזב אותה. איתן לא יסכים לעזוב, הקברים של החברים שלו מהצבא כאן, משפחות של הנופלים מצפות לביקורים שלו אצלם בימי הזיכרון, ומדי פעם עדיין קוראים לו לכמה ימי מילואים.

המילואים שלו הם מוזרים כאלו. הוא הולך בלי מדים, בלי נשק, שוהה בבור מסתורי באיזה אי שם רחוק וחוזר חיוור ורציני. שותק כמה ימים, צועק בלילה, מתנפל עלי ומחזיק אותי כל כך חזק עד שכולי מתכסה סימנים שחורים, ואז זה נרגע והעניינים חוזרים לשגרה.

אין לי מושג מה הוא עשה בצבא, משהו ששייך למודיעין שקשור לדיבור בערבית ולמומחיות בקשירות ובאזיקים, זה כל מה שהוא סיפר לי במשך חמש עשרה השנים שאני איתו. אני לא שואל, אני לא רוצה לדעת והוא לא רוצה לספר. עדיף ככה.

אני תקוע בפקק, מחמיץ את הרמזור הירוק בגלל נהג שהרכב שלו כבה, מתאפק בכוח לא לצפור מרוב עצבים. למה זה קורה תמיד כשאני לחוץ וממהר?

סוף סוף אני בבית. "איתן?" אני שואל בשקט, יודע מיד שהוא לא כאן. גם הסקלפל לא. הנה זה שוב מתחיל, נושם עמוק ויורד למחסן.

איתן יושב על הכסא. הוא בלי חולצה, הלהב הקטן והנוצץ צמוד לחזה החלק שלו, מגשש על העור שלו. הראש שלו מושפל למטה, כאילו מחפש את המקום המדויק להתחיל את החיתוך. יש עליו כבר כמה שריטות קטנות מדממות. אני בוהה בהן, משותק מבהלה, אני שונא לראות דם, במיוחד את שלו.

אלוהים אדירים! כמה זמן הוא כבר יושב כאן?

אין זמן לגשת לזה בעדינות. צריך לתקוף עכשיו ובלי היסוסים. להפעיל במיידי את כל הארטילריה הכבדה. למה הוא לא שם לב שאני כאן?

אני מגייס מתחתיות הבטן את כל הכעסים שצברתי במשך השבוע. לפחות שיסתכל עלי, הבן אלף הזה!

אני חוטף ממנו את הסקלפל ומעיף לו שתי סטירות חזקות. עכשיו הוא כבר שם לב אלי, וכשאני בועט בכסא ומפיל אותו על הרצפה הוא מכסה את הראש בידיים במין תנועה כזו שמזכירה לי פתאום את השואה. זוכרים את הסרטים האיומים האלו על השואה שהיו מקרינים לנו בבית הספר בימי הזיכרון לשואה? לזה בדיוק אני מתכוון.

לפי התדריך שקבלתי אני צריך לצעוק עליו עכשיו בקול גס ולהיות הכי מגעיל שאני יכול. זה הזמן לקרוא לו כלב וזבל ואפס מזדיין, לבעוט בו, להיות הכי נבזי וכועס שאפשר. לא לתת לו לקום מהרצפה עד שהוא ישתין מרוב בהלה.

אני לא צוחק, אני מדבר בשיא הרצינות. איתן אמור להישאר על הרצפה עד שכתם רטוב יתפשט על המכנסים שלו וריח של שתן יעלה באפי.

"ומה אם לא יהיה לך פיפי?" נדנדתי לו כשהוא העלה את הרעיון הזה, "ולמה אני צריך לקלל? אתה אף פעם לא מדבר אלי בגסות. למה אני צריך?"

"כי אתה לא צריך את זה ואני כן." הוא מאבד את סבלנותו. "אנחנו אנשים שונים זה מזה נדב, עוד לא קלטת את זה?"

"אבל מה לעשות אם בכל זאת לא יבוא לך להשתין?" התעקשתי.

"אין דבר כזה. אם תהיה מספיק מפחיד שלפוחית השתן שלי תשתחרר, אבל אם לא יהיה לי די שתן והכתם לא יהיה גדול מספיק אז תשתין עלי. פשוט מאוד."

הרעיון גרם לי לעוות את פרצופי בבחילה ואיתן כעס. כשהוא כועס עלי זה בלי צעקות ובלי בעיטות. אין בהם צורך, הכעס שלו פוגע לי ישר בלב וגורם לי לרדת על הברכיים, להתנצל ולהבטיח שאני אעשה כל מה שהוא רוצה.

וכשאני מבטיח לאיתן משהו אז אין אפס, לא יעזור בית דין, אני אקיים את ההבטחות שלי גם אם זה יהרוג אותי.

לכן, כשאני רואה שהכתם על מכנסיו ממש קטן, כמעט לא מורגש, אני מיד מרסס אותו בשתן שלי, ומרוב כעס על זה שהוא לא מסתפק בסתם כעס נורמאלי אני מוסיף עוד כמה בעיטות בירכיים שלו מאחור, איפה שזה לא כל כך כואב.

ואז סוף סוף מותר לצאת מהמרתף החשוך הזה וללכת למקלחת, אבל עוד לא, פתאום אני רואה שיש לו עוד הפתעה בשבילי - על שידה ישנה, ממש מול הפרצוף שלי, יש אזיקוני פלסטיק צהלי"ם - מאלו שחותכים בבשר.

הם לא מונחים שם סתם, אני אמור להשתמש בהם עכשיו, לפני שנצא מפה, ככה היה ההסכם שלנו. אם הוא משאיר לי אביזרים אני חייב להשתמש בהם. 

אני לוקח את האזיקונים ומושך אותו אלי בשערות שלו, החלקות השחורות והרכות, מקלל אותו, קורא לו כלב מסריח ושרמוטה מזדיינת, ועוד כמה דברים בסגנון הזה, וכובל אותו, ידיים מאחורי הגב, ואז מצעיד אותו למקלחת.

במקלחת אני צועק עליו שיתפשט. מזל שהוא כבר הוריד את החולצה, נשארו רק המכנסים והתחתונים. עם קצת עזרה ממני הוא מצליח להפטר גם מהם.

החדר מצחין משתן. אני מרים את הקרש ומושיב אותו על האסלה, פותח את החנות של המכנסים שלי ודוחף לעברו את הזין.

"תמצוץ לי, יא מושתן מסריח!" אני צועק עליו ושם ידיים על הראש שלו. אני אמור לחקות את ההתנהגות שלו בפעם הראשונה שלנו.

"אבל זה בכלל לא היה ככה, אתה לא דברת ככה." מחיתי כשהוא הסביר לי מה לעשות. הוא שוב נתן בי מבט זועם ואני התקפלתי, על הקטע הזה הוא התעקש ולא היה מוכן לוותר. צריך שיהיה ריח של שתן ושהוא ישב על האסלה הפתוחה ואני מעליו, עם הזין שלי בפה שלו.

תמיד אני פוחד שלא יעמוד לי, אבל עומד לי בלי בעיות. זה הכי מפחיד אותי - זה שלמרות הכל, למרות כל הזוועתיות של המצב הזין שלי תמיד עומד כמו זקיף ממושמע, כאילו שהוא מנותק לגמרי ממני וממה שאני מרגיש.

אני גומר לו בפה, לפחות על קונדום הוא ויתר - רק זה עוד חסר לנו - ואז אני מכניס אותו לאמבטיה ושוטף אותו במים קרים. הוא מתעקש שהם יהיו קרים גם בחורף. רבנו על זה המון, אבל איתן לא התפשר. זה חייב להיות מים קרים.

אחר כך אני גוזר לו את האזיקונים במספרים, לא אכפת לי אם הוא יתרגז עלי בשיחת הסיכום, הדברים המחורבנים האלו מכאיבים נורא ומשאירים סימנים מגעילים.

אני זורק עליו מגבת, פוקד עליו שיתנגב וינקה את הבלגן ויחזור לסלון בזחילה כדי לקבל את העונש שלו.

אני לא אומר לו על מה הוא נענש והוא לא שואל. דווקא בתדריך שעשינו כן שאלתי, ולהפתעתי איתן לא כעס הפעם אלא ליטף אותי כמו שמלטפים ילד תמים, ואמר שלא חשוב, הוא יודע על מה העונש וזה מספיק.

אני יושב וממתין לו על הכורסא שלו, שבדרך כלל אני נוגע בה רק כדי לשאוב ממנה אבק, אבל הפעם אני חייב לשבת עליה ברווחה עם הרגלים פשוטות לפנים ולחכות עד שהוא יבוא ללקק לי את הנעלים.

אוף! כמה שאני שונא את הקטע הזה. אם הוא היה מרשה לי הייתי עוצם את העיניים כדי לא לראות את זה, אבל אני לא מעז. לפי ההסכם אני חייב לשבת כמו מלך מינימום חצי שעה וליהנות מזה שהוא מלקק לי את הסוליות. איחס!

החצי שעה המתועבת הזו נמשכת לנצח, אחר כך אני פוקד עליו להוריד לי את הנעלים ולהתחיל לטפל לי ברגלים.

זה כבר נעים יותר אם כי הייתי מעדיף לרחוץ את הרגלים קודם, אבל זה מה שאיתן רוצה וזה מה שהוא מקבל.

עכשיו אני שולח אותו להביא את השוטים. יש לנו שלוש – החתול החביב שלנו, המחבט מהעץ, והמעניש, הדבר הכי גועלי שקיים בשוק ושהוא קנה רק בשבילו, אני לא זכיתי להרגיש אותו עלי אף פעם.

איתן מסרב להשתמש בו עלי. כשהוא קנה אותו הוא אמר שרק אם הוא יתפוס אותי עם גבר אחר במיטה הוא יכה אותי בדבר הזה, וכל פעם שאני משתמש בו אני תוהה אם הוא בגד בי פעם, ואם זיון מהצד באמת מחייב להשאיר פסים מרושעים כאלו על עור ישבנו וירכיו שכבר לוהטים באדום כהה ממכות המחבט.

את מספר המכות הוא קובע. ברגע שהוא מפסיק לספור אני מפסיק להכות. עד עכשיו, תודה לאל, זה לא עבר את העשר מכות.

אני גומר עם התחת והירכיים, נפטר מעונשו של המעניש ועובר לחתול. החתול עשוי מעשרים וחמש זנבות של עור רך ומיועד לגב שלו. אני מתחיל בעדינות, כמעט בליטוף ואחר כך, לאט לאט, כל פעם קצת יותר חזק, סופר עד עשרים ודי.

זה עוד דבר אחד קטן שבו ניצחתי. התעקשתי שהוא לא יודה לי על כל מכה, והוא ויתר. נחמה קטנה, אבל בכל זאת. לפחות ההשפלה הזו נחסכה מאתנו.

נראה אם הוא יזכור את ההמצאה האחרונה שלו - לנשק לי את הידיים אחרי שהמכות נגמרות - הלוואי שהוא ישכח, אבל לא, הוא לא שוכח. עומד על הברכיים ומנשק אותן כאילו שאני איזה אפיפיור או משהו.

אחר כך הוא מחזיר את השוטים כשהוא מחזיק אותם בפה, הולך על ארבע כמו כלב.

עכשיו גם העור של הברכיים שלו יהיה שרוט ופצוע. לא זוכר שדברנו על דבר כזה. למה הוא מוסיף לי כל הזמן דברים חדשים בלי להודיע?

מגניב הצצה בשעון ולא מאמין, הזמן לא זז, רק עשר. לא נורא, עוד שעה נוכל ללכת למיטה. פתאום הוא חוזר עם משהו חדש בפה - קולר של כלב.

אני משתגע ממנו, מאיפה הוא מביא לי את הדברים האלה? אין ברירה, אני קושר לו את הקולר על הצוואר ומתחיל לשחק אותה כאילו שהוא כלב. אולי זה לא יהיה כל כך נורא, אני דווקא אוהב כלבים.

אומר לו לשכב לצידי על הספה, מתעקש שהוא ישים עלי את הראש, מלטף לו את השערות, משחק לו עם תנוכי האוזניים, בודק בזוית העין את הגב שלו ואת הישבן. העור שלו אדום וחבול, אבל אין שטפי דם.

אחר כך אני מדליק טלוויזיה, דורש ממנו לשכב בשקט, מעמיד פנים שהחידון הדבילי בערוץ שתים נורא מרתק אותי.

בדיוק בשעה אחת עשרה אני מזנק מהספה ומכבה את השטות הזו באמצע המשפט של המנחה הדביל.

"אני הולך להתקלח, לך למיטה ותחמם אותה עבורי." אני פוקד עליו.

הוא נע על ארבע לחדר השינה, זז במין בכבדות שמדאיגה אותי. אולי לא פיזרתי מספיק את ההצלפות? למה בעטתי בו? למה אני כועס עליו? הוא לא מספיק מסכן גם ככה?

כשאני חוזר לחדר השינה הוא מזנק מהמיטה ושואל אותי איפה הוא אמור לישון. על זה לא עברנו בתדריך ולכן אני מנצל את ההזדמנות ופוקד עליו להישאר לישון איתי.

נשכב מותש בצד שלי של המיטה ורומז לו לבוא לשכב לצידי. הוא חוזר לשכב, מתכרבל סביב עצמו כמו כלב, ואז אני מרגיש משהו קר ומתכתי מתחת לכרית שלי. זו רצועה של כלב עשויה חוליות מתכת עבות עם אבזם מסיבי בצד אחד וידית עור בצד השני. אני בודק טוב ורואה שזו מין שרשרת קצרה וחזקה שנועדה להוליך רגלי כלבים גדולים מהסוג שתמיד יש עליהם ידיעות בעיתון איך הם לעסו לאיזה ילד את הפנים, או טרפו איזה זקן, לפעמים הם אפילו טורפים את בעל הבית שלהם.

מעניין לדעת מתי הוא קנה את כל הדברים האלו ולמה הוא לא הזהיר אותי מראש? בטח כדי לחסוך לעצמו את הויכוחים איתי. זין על הכלב הזה!

 "מה זה? מה החגורה שלך עושה פה?" אני נוזף בו, "קדימה, בוא לישון." בתגובה הוא מנסה לנשוך אותי. אני נרתע, נדהם.

עכשיו אני מבין למה הרצועה פה. מנופף אותה מעליו וגוער בו. "לא. די! כלב רע! מספיק!" אני צועק והוא שוב חושף שיניים.

אין ברירה, הכוונות שלו ברורות. אני מחבר את הרצועה לקולר שלו ומושך אותו לרצפה. הוא נכנס מתחת למיטה ומתכרבל שם על שטיח קטן ועגול שבחיים לא ראיתי קודם.

ברור שהכל היה מתוכנן מראש, ובלי לתאם איתי קודם.

איזה זין האיתן הזה, אני שונא שהוא עושה לי דברים כאלה, הוא יודע שאני שונא לישון בלעדיו.

אני כבר כמעט נרדם כשפתאום הוא נושך לי את הרגל, ולא סתם מכרסם, ממש נושך חזק. אני מחטיף לו עם הרצועה על הפדחת, כמו שעושים לכלב וצועק עליו, "די! כלב רע! מספיק!" אבל הוא לא מפסיק לנסות לנשוך.

אני מנסה להבין מה הקטע שלו. הכי פשוט זה לשבור את הסשן ולשאול, אבל אז הוא ישפיט אותי לשבת שעות מול המחשב ולקרוא שוב מאמרים על התיאוריה של הבדס"מ, ומכיוון שכבר קראתי את כל החומר בעברית הוא יתקע אותי מול אתרים באנגלית, ואולי יתעקש שאני אתרגם כמה מאמרים. דבר שאני ממש שונא לעשות.

במקום לשאול אותו אני מסתכל עליו, מנסה להבין לבד, ופתאום אני קולט, איך לא הבנתי את זה קודם, הוא רוצה שאני אקשור אותו.

למה הוא תמיד מכריח אותי לאלתר באמצע. אני שונא את זה.

אני מרים בעצבים את קצה המיטה ומחליק את ידית הרצועה תחת רגל המיטה. הוא נאלץ לשכב על הרצפה כי הידית ממש קצרה.

אני מזיז לו את השטיח החדש כדי שיוכל להשתרע עליו ופוקד עליו לשכב בשקט ולישון, מרגיש את שביעות הרצון שלו מכך שקלטתי אותו סוף סוף.

רק כדי לעצבן אותו ושלא יהיה מרוצה יותר מידי אני מוציא שמיכת צמר קלה מהארון ופורש עליו, ומודיע לו שאם הוא יפריע לי עוד פעם אחת לישון הוא יישאר קשור במחסן בלי שמיכות ובלי שטיחים ויצטרך לריב שם כל הלילה עם ג'וקים ועכברים.

הוא מייבב קצת, השרשרת קצרה כל כך הוא לא יכול אפילו לשבת עם הדבר הזה. למה הוא עושה לי את זה?

אני כורע לצידו, מלטף לו את הראש, מועך לו קצת את האוזניים ופוקד עליו להודות לי על השמיכה שנתתי לו. הוא מלקק לי את הידיים ואני רועד משמחה, גם עכשיו, באמצע הסשן אני עדיין זקוק לאישור שלו שאני בסדר.

בעצם, עכשיו אני זקוק לו עוד יותר מתמיד.  

חוזר לשכב ואז מזנק שוב, ואם הוא ירצה לשתות? הרי הוא לא יכול לזוז, והוא יעדיף למות מצמא לפני שידבר איתי. אני רץ למטבח ולא מופתע למצוא שם קערה של כלב.

אם הוא קנה גם אוכל לכלבים אני אזרוק אותו לפח, אני חושב בזעם, ואחר כך אני אכין קערה שלמה של מוס שוקולד בטעם תפוז, מהסוג שהוא הכי אוהב, ואכריח אותו לאכול הכל.

יש גבול גם למה שאני מוכן לסבול.

תודה לאל, אין שום שקיות בונזו בסביבה. רק הקערה האדומה הזו מפלסטיק, נראית חדשה לגמרי. ליתר ביטחון אני שוטף אותה טוב, ממלא בחלב ומביא לו.

הוא נראה אסיר תודה, מלקק עם הלשון כמעט הכל, מניח לי ללטף אותו.

אני מרפרף בזהירות על הגב החבול שלו ובוכה בשקט מבפנים. הוא מלקק לי את הברכיים, משפשף את השערות שלו על הבטן שלי ואחר כך מתכרבל מתחת לשמיכה שלו על השטיח המטופש הזה ועוצם עיניים.

מה שאני באמת רוצה זה להתקפל סביבו ולישון עם הראש שלי עליו, אבל במקום אני מיטיב עליו את השמיכה וחוזר למיטה.

במקום לנצל את הזמן ולישון אני שוכב ומתפלל בשקט שזה יגמר עד יום שישי בצהרים כדי שתהיה לנו כל השבת לנוח ולהתאושש. 

חלק ב'