קוראים

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

ב. זמן הסקלפל

איתן הוא זה שמעיר אותי בבוקר. כמו כלב נחמד הוא מלקק לי את הכתף, מתנשף לי באוזן, ולכמה שניות מאושרות של טרום התעוררות אני סתם מאושר להרגיש אותו לידי, להריח אותו ולדעת שהוא קיים בעולם, ואז אני נזכר וחוזר לתפקיד שלי.
אני קם ורואה שהוא התיר את החגורה שלו והשתין על הרצפה. שוב אני צריך להעניש אותו.
אני מעיף אותו מהמיטה, צועק עליו ודוחף לו את הראש לשלולית שעשה. הוא מנסה לנשוך לי את הרגל וחוטף מכה בפנים עם החגורה.
לא בכוונה יצאה לי מכה חזקה מידי. הוא מילל מכאב בגלל הפגיעה של האבזם בפניו. עכשיו יהיה סימן כחול על עצם הלחי הגבוהה והיפיפייה שלו.
אני צריך לדכא בכוח את הדחף להתנצל ולרוץ להביא קומפרס קר, במקום זה אני סוחב אותו מהר למחסן, אומר לו שהוא כלב רע, לוקח ממנו את הקולר ומשאיר אותו לבד בחושך.
להישאר בחושך במחסן זה העונש שאני אמור לתת לו כשהוא מלכלך את הבית. לקחת ממנו את הקולר זה כבר רעיון שלי. אני מקווה בכל ליבי שהוא יבין את הרמז ויקלוט שפשוט אין לי כוח לסבול יותר את העסק הכלבי הזה.
אני חוזר למעלה, מתחיל להכין לי קפה, אבל נשבר עוד לפני שהמים רותחים. נשכב על המיטה, מחבק את הכרית שלו ובוכה.
האמת היא שזה מתפתח ליותר מבכי, אני נעשה קצת היסטרי, מכניס אגרופים לכרית וכמעט שדופק את הראש בקיר מרוב לחץ, אבל אז נשמעת דפיקה בדלת.
אני רץ לפתוח ובפתח עומדת לה טניה, מחייכת אלי חיוך מתגרה. 
כדי להסביר את טניה אני צריך לספר שאיתן הוא לא יליד הארץ. הוא נולד ברוסיה כאנטון ועלה לארץ בגיל שלוש. הוא מדבר עברית כמובן, ואין לו שום מבטא זר, אבל הוא גם מדבר קצת רוסית, ויכול בקלות רבה להישמע כמו עולה מרוסיה.
ההורים שלו, ככה אני מבין, (אף פעם לא נפגשתי איתם) עדיין לא מדברים עברית טובה וכמובן שאין להם מושג מה העניינים איתו.
הם בטח קלטו במשך השנים שהוא הומו, כמו שהורי הבינו סוף סוף למה אני לא מתחתן ולמה אני גר עם שותף. הם לא מדברים איתי כבר שנים, וגם הקשר של איתן עם הוריו הוא די רופף. אני המשפחה שלו והוא המשפחה שלי וככה טוב לנו.
את טניה יצא לי לפגוש פה ושם במשך השנים. בהתחלה זה היה בצחוק כזה. מידי פעם, אחרי כמה בירות, הוא היה עושה חיקוי של עולה מרוסיה. פעם, במסיבת פורים, הוא התחפש לבחורה סקסית שדברה כל הזמן רק רוסית ונדנדה את התחת שלה בחצאית עור שחורה, מעכסת לה בנעלי עקב גבוהות עם ליפסטיק בצבע ארגמן לוהט.
היא הייתה נחמדה דווקא, זנותית קצת, אבל בצורה משעשעת, ותמיד הסכימה לנשק אותי נשיקה צרפתית ולפתוח למעני את הרגלים עטויות הגרבונים שלה, לשים כרית מתחת לישבן היפה שלה ולתת לי לזיין אותה בכוח. צועקת ומתנשפת היא הייתה מהדקת את הקרסוליים הדקים שלה סביב העורף שלי ורוצה כל הזמן עוד ועוד מהזין שלי בתוכה.
האמת, די שמחתי על הופעתה. היא הייתה הרבה יותר נחמדה מהכלב ההוא שהשתין על הרצפה ונשך אותי.
היום היא לבשה מין שמלת מסטיק כזו בוורוד מזעזע, צמודה לגופה הדק כמו עור שני. השמלה התחילה טיפונת מעל הפטמות שלה ונגמרה הרבה מעל הברכיים, חושפת ירכיים חלקות ומחוטבות נתונות בגרביוני רשת שחורים.
בלי להתאמץ יותר מידי ראיתי שהיא לבשה ביריות מלמלה ירוקות, תואמות לצבע סנדליה ולמסרק הפלסטיק הגדול שהיא תקעה בשיער השחור שלה.
כרגיל אצלה הליפסטיק על פיה המלא היה בצבע ארגמן לוהט מפתה. לאיתן תמיד הייתה חיבה לצירופי צבעים מזעזעים. 
הוא בטח לובש מין תחתון כזה של קוקסינלים שמהדק לו את הביציים והזין ומשאיר את התחת חשוף. המחשבה על זה מעמידה לי את הזין מיד.
בלי לשאול יותר מידי אני מושך אותה פנימה. היא מנסה לדבר, להסביר שהיא העוזרת החדשה שלי שבאה לנקות לי את הבית לכבוד שבת, אבל אני מטיל אותה על המיטה עם הרגלים למעלה ומתחיל להיאבק בבד האלסטי של שמלתה. מושך ומגלגל את השמלה על בטנה, דוחף כרית מתחת לישבן שלה ומזיז את החוט המגוחך של החוטיני, הירוק גם הוא, וכבר הזין שלי בתחת המשומן של איתן.
לא אכפת לי איך הוא לבוש ואיך הוא נראה, הזין שלי מכיר את התחושה של התחת שלו בכל מקום, בכל לבוש ובכל מצב.
אני גומר מהר נורא, וכשהיא מתלוננת שהיא לא גמרה היא חוטפת סטירה. "תחכי בסבלנות זונה!" אני גוער בה, "יש לנו את כל היום לטפל בך, עכשיו לכי תעשי לי קפה."
"אני צריכה ללכת באחת עשרה." היא מעפעפת אלי בגנדרנות ומגישה לי כוס נס קפה.
"את תלכי מתי שאני אגיד לך יא שרמוטה!" אני מצהיר ושותה את הקפה המחורבן שהיא עשתה.
רק איתן יכול לקלקל ככה את הטעם הרע ממילא של נס קפה עלית.
היא מתחילה לילל שהיא צריכה כסף, ושהיא באה רק כדי לעשות ניקיון, ושהיא בחורה הגונה, וכל החארטה הזו שבחורות אוהבות לשפוך על הסטרייטים המסכנים.
"לא צריך ניקיון." אני נוהם. "שבי בשקט ותני לי שתות קפה."
בטח, רק זה עוד חסר לי, שאיתן, שעד היום לא הפנים את הקשר בין יעה למטאטא, יתחיל להתרוצץ לי פה על עקבים גבוהים וינסה לנקות.
היא ממשיכה לצייץ על הניקיון ועל הכסף ואני מתעצבן ופוקד עליה לסתום. "את אל תדאגי לכסף, תדאגי לכוס שלך!" אני אומר בגסות, תופס אותה ומועך לה את הפרצוף, מבחין בנקיפת דאגה שלמרות האיפור רואים את הכתם השחור שעשיתי לו על הפנים. ממש הגזמתי הפעם, בטח ייקחו שבועות עד שהוא יעלם.
טניה הודפת אותי מעליה וסוטרת לי כשהיא מקללת אותי ברוסית. די בדחיפה קלה כדי להעיף אותה על הספה. העקבים הגבוהים האלו הורסים לה את שיווי המשקל. למה הנשים ממשיכות ללבוש את הזוועות האלו?
אני מסתער עליה, מושך ומעיף ממנה את השמלה המגוחכת ההיא. היא נותרת בגרביונים אחוזים בביריות, בחוטיני ההוא שמהדק את הזין של איתן בצורה אכזרית לגופו, ובסנדלים הירוקים הטיפשיים בעלי העקב הגבוה, הפתוחות מאחור ואחוזים על האצבעות היפות של איתן רק ברצועת עור מקושטת חרוזים.
אני כורע ברך לפניה, מוריד מעליה בעדינות את הכפכפים הירוקים, שם אותם בצד ומבחין תוך כדי כך שהוא גילח לכבוד התפקיד את רגליו.
מתי הוא הספיק לעשות את זה? בלי יכולת להתאפק אני מכניס לפי את כף הרגל היפה והעדינה שלו, ולמרות שהיא עטויה בגרביון שחור, ואולי דווקא בגלל זה, אני נהנה עוד יותר מהרגיל.  
טניה גונחת, פותחת את הרגלים, אומרת לי משהו רך וסקסי ברוסית שאני לא מבין, ושוב אני מזיין אותה. הפעם היא על הברכיים, נשענת על הספה, התחת שלה מופנה אלי, מתמסר לזין שלי שנכנס לתוכו במלוא התנופה, משתולל בתוכו בלי לעשות חשבון לאף אחד.
כדי לא לגמור מהר מידי אני עושה הפסקה, מושך מעליה את החוטיני הירוק, מגלה בשמחה את הזין האהוב של איתן בין הירכיים החלקות והמחוטבות הללו. מלקק לו את התחת, דוחף לשון לפי הטבעת שלו, מזהה בתענוג את הטעם המוכר והאהוב שלו, מלטף תוך כדי כך את הזין והביצים שלו, ובסך הכל עושה חיים משוגעים.
אם בכך זה יסתיים אני עוד עלול ליהנות מכל הקטע הזה, אבל כמובן שלא באנו לכאן כדי לבלות ודי מהר איתן מזכיר לי את זה.
טניה מתחילה  לריב איתי, להתווכח שהיא חייבת ללכת עכשיו. היא מתלבשת ומנסה ללכת. אני תופס אותה ומעיף אותה שוב על המיטה. היא מקללת, מנסה לקום, אני מתיישב לצידה משכיב אותה על הברכיים מפשיל את שמלתה ומפליק לה בתחת עם כף היד. הישבן שלה קופץ בצורה מדליקה עם כל מכה, ואני ממש נהנה הפעם מהעסק.
מה זה אומר עלי שקל לי יותר להכות בחורה מאשר את החבר שלי? 
זה בסדר, אני יודע שזה התחת שלו, אבל כשהוא ממוסגר בשמלה ורודה וגרביונים שחורים, עם חוט ירוק של חוטיני בחריץ של התחת, זה משום מה לא נראה זוועתי כל כך, ואולי זה בגלל שכשמרביצים בידיים על הטוסיק זה איכשהו נראה שובב יותר והמכות פחות רציניות מאשר עם שוט?
כן, בטח. זו הסיבה. הרי לא יכול להיות שאני מניאק שאוהב להכות נשים. נכון?
היא ממשיכה להיאבק ולקלל אותי, ולא נרגעת עד שאני מבחין באזיקים המונחים ליד השעון המעורר. אלו אזיקים נורא מצחיקים, קטנים ועדינים כאלה עם ציפוי פרווה בדוגמא מנומרת. מין בדיחה פורימית יותר מאזיקים.
אפילו מפתחות אין להם, רק מין סגר בטחון כזה שנפתח בלחיצה.
אני כובל בעזרתם את הידיים שלה למוטות של ראש המיטה, ואת הרגלים שם על הכתפיים שלי ושוב מזיין, הפעם לאט יותר, מקפיד שגם הוא יגמור. זה כל כך טוב, כמעט שמשכיח ממני את הזוועה של אתמול.
כל הפעילות הזו מעייפת אותי מאוד, מה גם שלא ישנתי מי יודע מה הלילה, וחוץ מזה אני גם רעב.
אני מוציא מטניה הבטחה להתנהג יפה ומתיר אותה, ואנחנו הולכים לאכול. אוכלים חביתה וסלט ולחמניות. היא יושבת בשקט ואוכלת בנימוס. לקינוח אני נותן לה קורנפלקס בתוך מרקייה מחרסינה, כמו שאיתן אוהב, ופתאום היא מעיפה עלי את כל הקורנפלקס ומסתערת לכיוון הדלת.
אני תופס אותה וקושר אותה לכסא אליהו הנביא שלנו, שעומד בפינה רק לקישוט. זה מין כסא עתיק כזה עם פיתוחים וריפוד קטיפה אדום. נורא יפה, אבל ממש לא נוח.
קושר אותה עם חבלים. ידיים קשורות זו לזו מאחורי המשענת, רגלים קשורות לרגלי הכסא. המותנים כבולות למסעד, רק הראש יכול לנוע חופשי.
מוריד מעלי את כל הבגדים ומצווה עליה ללקק ממני את החלב שנזל. היא מלקקת ומידי פעם נושכת וחוטפת על כל נשיכה שתי סטירות. אחרי שהיא מוצצת לי ואני גומר לה בפה ומכריח אותה לבלוע הכל, אני גורר את הכסא עם טניה עליו לחדר השינה, משכיב אותה לצידי קשורה לכסא, שם לה כרית מתחת לראש שיהיה לה נוח ונרדם לצידה, מותש מכל הפעילות האינטנסיבית הזו. 
מתעורר אחרי שעתיים של שינה כבדה. השעה כבר שתיים בצהרים. שיט! לא קניתי שום דבר לשבת. אין חלב, אין עיתונים, אין חלה, והכי גרוע אין טניה.
הכסא על הרצפה, החבלים זרוקים סביבו, הבגדים שלה מפוזרים בכל הסלון. השאירה אפילו הגרביונים והביריות, רק את החוטיני היא לקחה איתה.
אני מתחיל לסדר את הבית, לא מעז לצאת לחפש אותו, לא מעז להתרחק מהטלפון. אני שונא שהוא נעלם ככה. שיחזור כבר, לא חשוב איך, בתור כלב, בתור חתול, בתור זונה רוסיה. רק שאני אראה אותו כבר בריא ושלם.  
מסדר את כל הבית. מנקה, מצחצח את האמבטיה, שוטף את המטבח. מרגע לרגע אני יותר עצבני. כבר ארבע וחצי לעזאזל!
ואז הדלת נפתחת והוא נכנס. סל עמוס מצרכים ביד אחת, עיתונים מתחת לזרוע השנייה. מחייך, אומר לי שבת שלום ונותן לי נשיקה על הלחי.
זהו, עשינו את זה. כוח המשיכה של כדור הארץ שוב תקין.
הרגשה של שבת מתחילה לרדת על העיר, התנועה בחוץ הולכת ונחלשת, הרעש וההמולה הרגילים של ימי החול משתתקים.
הנה באה שבת המלכה מביאה בכנפיה שקט ושלווה על העולם.
שבת בצהרים, איתן יושב בכורסא שלו וקורא עיתון. אני מביא לו תה צמחים עם דבש ועוגיות. מתיישב לרגליו על השטיח, משעין את הראש על הברך שלו, מעמיד פנים שאני קורא בעיתון, אבל כל תשומת ליבי נתונה לכף רגלו הצמודה לירכי, וללחץ הנעים של ברכו על לחיי.
אנחנו שותקים. לא מדברים על מה שקרה. יהיה לזה זמן בישיבת הסיכום שנעשה בקרוב, בינתיים אנחנו נחים.
אני נחוש למצות כל רגע של שקט איתו. אחרי כשעה הוא מקפל את העיתון ומביט בי.
אני מזדקף ומחזיר לו מבט. ההפסקה נגמרה, הגיע הזמן לדיבורים.
נושם עמוק, לוקח הרבה אויר ומכין את עצמי לשיחת הסיכום החודשית. 
"אתה לא עייף?" שואל איתן ומלטף את ראשי. "בא לך לדבר?"
אני מהנהן בשתיקה. מתחכך בכף היד האהובה, מצמיד אותה ללחיי.
"בוא נלך למיטה." הוא הולך לחדר השינה ואני הולך אחריו, נשכב לצידו.
"נדב." הוא אומר ולוקח את פני בכפותיו, מביט בעיני, "אני צריך אותך עכשיו."
"אני כאן." אני אומר, "כולי לרשותך אדוני."
"אני יודע נדב. אני מתכוון שאני צריך אותך, את נדב, לא את העבד אלא את הבן אדם העצמאי והחושב שיש שם בפנים."
לוקח אויר, עוצם עיניים, עובר פאזה ופותח אותן שוב. "בסדר איתן. אני כאן."
"אז איך זה היה לך הפעם?"
"בסדר אני חושב." אני מפטיר כלאחר יד, ומיד רואה את האכזבה בעיניו.
"או. קי." אני נאנח בתוכי, אבל לא מופתע. הרי ברור היה לי שזה לא יעבור לי ככה בחפיף, איתן לא הבן אדם שיקבל בשתיקה קיצורי דרך והנחות.
"נתחיל בדברים הטובים, השקעת המון באביזרים ובהפתעות, מהבחינה הזו אתה מקבל ציון עשר, אבל בתדריך..."
הוא כבר יודע מה אני רוצה להגיד ונכנס לדברי. "ציינתי בפירוש שיהיו דברים לא צפויים נדב, זו לא הצגה בבימה." הוא מתגונן.
"כן, אבל הרצועה הזו, ולמה הייתי צריך לישון לבד? וחוץ מזה גם נשכת אותי."
"וזה היה הכי גרוע מבחינתך בקטע של הכלב?" הוא שואל ברוך.
"לא. הכי גרוע היה... הכי גרוע אני חושב הייתה הקערה הזו. אני מופתע שלא הוספת  גם בונזו ליד."
"האמת, חשבתי על זה, אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי." הוא מצחקק.
"איתן, אם היית מוסיף גם אוכל לכלבים הייתי מעיף אותו לפח ומכריח אותך לאכול קערה שלמה של מוס שוקולד בטעם תפוז!" אני מצהיר בתקפות.
אווווו! אני ממש מת מפחד." מלגלג איתן, ושנינו פורצים בצחוק.
"נורא חששתי שלא תזכור לקחת אותי חזרה למחסן אחרי שטינפתי את הרצפה." הוא מודה כשאנחנו גומרים לצחוק. "ואז לא הייתי יכול לחזור בתור טניה."
"אני אף פעם לא שוכח את הסיכומים שאנחנו עושים בתדריכים. מי ששוכח זה אתה." אני מפטיר בזעף.
"אני לא שוכח נדב, אבל כל תכנית היא בסיס לשינוי. זוכר?" 
"כן, אתה והשינויים שלך." אני קצין בגבעתי ואני שונא את הגישה הגולנצ'קית הזו לתוכניות. הוא יודע את זה, אבל המשפט המפגר הזה הוא המוטו שלו בחיים.
"איך אתה מסביר את זה איתן?" אני שואל בטון של מ"כ קשוח ונוגע בשריטות שעל חזהו. הן שטחיות והדימום היה ממש קל, אבל, זו הייתה חריגה מההסכם והוא יודע את זה.
"אני מצטער חמוד, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק. ראיתי שאתה קצת המום, אבל הגבת נהדר למרות הכל. אני נורא מעריך את זה נדב, אל תחשוב שאני לא יודע שזה לא היה לך  קל. אף אחד אחר לא היה יכול לעשות את זה בשבילי, רק אתה מסוגל, תודה מתוק."
הוא מנשק אותי על פי, מחבק אותי, מתחכך בי. הגוף שלי מגיב אליו בצורה אוטומטית ותכף הזין שלי עומד. אני נכרך סביבו, מחזיר לו נשיקות, אבל בכל זאת...
"למה הבאת את טניה?" אני מפריע לו באמצע.
הוא נאנח וניתק מעלי. "חשבתי שזה דווקא היה החלק המוצלח יותר מבחינתך. היא הייתה אמורה להיות צ'ופר, היית ממש בסדר איתה."
"כן, יותר מידי בסדר. נהניתי להרביץ לה איתן, אהבתי להפליק לה בתחת. זה חירמן אותי בטירוף, אם היא לא הייתה בורחת בטח הייתי אונס אותה שוב ושוב, ולא מתיר אותה עד מוצאי שבת."  
"זה בסדר נדב, בחורות כמוה דורשות יחס כזה." מנחם אותי איתן ברוך, "אני מכיר אותה, היא לא ציפתה לדבר יותר טוב. האמת, היא דווקא רצתה להישאר, אני זה שלא הרשה לה. ראיתי שלא הספקת לעשות קניות לשבת ושאתה הרוס מעייפות."
"אתה לא מבין איתן." אני ממשיך להתייסר, "נסחפתי בקטע הזה. התלבושת שלך הייתה כל כך טובה עד שלכמה זמן הצלחתי לשכוח שהיא זה אתה." אני מנסה להסביר.
"תודה על המחמאות." הוא מחייך, "הצלחת לסחוף גם אותי. הכי אהבתי את הקטע עם הסנדלים, אבל למה אתה אוכל את עצמך בגלל זה?"
"כי אהבתי את זה. כי ממש נהניתי להיות אנס ומכה נשים." אני מתוודה, ורטט של בושה מעורבת בתאווה עובר בי לזיכרון הקלות בה הצלחתי להשכיב אותה לבצע בה את זממי. 
"אם נזכור את היחס הנהדר של אימא וסבתא שלך אליך, אז זה לא פלא כל כך גדול." הוא קוטע את ייסורי המצפון הפלצניים שלי ביובש.
"זה לא תירוץ לזה שאהבתי להתעלל בטניה!" אני מתרגז.
"אתה לא צריך תירוצים, בחיים לא פגעת לרעה באישה אמיתית. אתה הג'נטלמן המושלם עם נשים, וכל מי שמכירה אותך מצטערת שאתה לא סטרייט. תפסיק לדבר שטויות נדב." הוא מתחיל לאבד את הסבלנות.
"תשמע איתן," עכשיו גם אני מתחמם, "זה פשוט מופרע! כל מה שקורה איתנו זה מופרע, ואני לא מדבר על הקשר הרגיל שלנו שגם הוא לא שיא הנורמאליות. אני מתכוון לכל הקטע החודשי הזה שהוא ממש לא..."
"לא מה?" הוא תוקף חזרה, מתעצבן עכשיו ברצינות. "נעשית לי ואנילי לעת זקנה? עכשיו בטח תתחיל שוב לנג'ס שאני אלך לטיפול פסיכולוגי, נכון?"
אני לא יכול לסבול כשהוא כועס עלי ככה. דמעות עולות לי בעיניים ואני מסב אליו את הגב. עושה ברוגז ושותק. לא מגיב כשהוא מלטף לי את הגב. כובש בכוח את צמרמורות העונג העוברות לי בגוף כשהוא נושך נשיכות קטנות ומתוקות את עורפי.
הוא מכיר אותי כל כך טוב, יודע בדיוק איפה לגעת ואיך לגעת.
"אני אוהב אותך איתן." בורחות לי המילים מהפה בלי לבקש רשות. "אתה בשבילי הכל, אתה יודע שאתה כל העולם בשבילי, אבל לפעמים כל כך קשה לי אתך, אני כל כך פוחד לפעמים."
"אתה לא צריך לפחד." הוא לוחש באזני, "גם אני אוהב אותך, אני תמיד אשמור עליך."
"ואם יום אחד אני לא אגיע בזמן, מה אז? ואם תדמם למוות? ואם... "
"זה לא יקרה אף פעם." הוא מבטיח. "כל זמן שאתה איתי שום דבר רע לא יקרה. אני נזהר מאוד, אתה יודע שלמענך אני תמיד מחכה ואני מבטיח להיות זהיר יותר עם הסקלפל."
"אני לא רוצה לראות יותר דם." אני אומר בקול חנוק, מלקק את השריטות שלו.
"בסדר." מבטיח איתן בכנות כבדת ראש את אחת מההבטחות האלו שהוא תמיד שוכח אחר כך לקיים.
"אני אשמור על עצמי למענך, ואתה תשמור על עצמך למעני, והכל יהיה בסדר חמוד שלי." הוא מסיים את שיחת הסיכום שלנו, ואצבעותיו חסרות הסבלנות מתחפרות בין עגבותיי. "בוא תאהב אותי, הנה אני כאן, אני כולי שלך, בוא אלי."
אני מסתובב אליו, מוחה את הדמעות, נפתח כולי לקראתו, מתמסר וזורם אליו. אני שוכח את כל מה שקרה, לא חושב יותר על מה שעלול לקרות. אין טעם לדאוג כעת, עכשיו הזמן להיות מאושרים יחד, נכון לעכשיו זמן הסקלפל נגמר.
איתן אדוני ואהובי נמצא בתוכי, אני חש איך הגופות והנשמות שלנו מתאחדות. אני צף על גלים של עונג צרוף, מרחף לי בחלל שלי.
כוח המשיכה של כדור הארץ לא פועל עלי כעת, אני מאושר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה