עוקבים

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

אביי

שש שנים אחרי שפרשתי מעבודתי כמורה לתורה שבעל פה בבית הספר התיכון אורט גולומב בקריות פגשתי שוב את תלמידי המצטיין, נחמיה.
למרות שהגן בו נפגשנו היה חשוך זיהיתי אותו מיד. הוא לא השתנה הרבה ומיד הכרתי את כתפיו הרחבות ואת ראשו העגלגל שנישא איתן על צוואר עבה וחזק, והתענגתי על הדרך הקלילה והגמישה בה פסע בשבילי הגן, רגוע ובוטח בדיוק כמו שפסע בזמנו במסדרונות בית הספר, ממהר מהספרייה לאימון כדור סל, ובדרך מחייך ומאיר פנים לכולם, מקבל בשלווה מלכותית את חיבתם והערצתם של כל מכריו, מורים ותלמידים כאחד.
הייתה בנער יפה התואר הזה שזיכרונו לא פג מליבי גם הרבה אחרי שהפסקתי ללמד תערובת שובת לב של חוסן גופני ותאוות ידע שמיוחסת בדרך כלל לנערים חלושים, מרכיבי משקפיים שבזים לספורט.
לימדתי אותו רק שנה אחת ובמשך אותה שנה נקשרתי אליו והרהרתי בו יותר מכפי שראוי למורה לחשוב על אחד מתלמידיו, יפה תואר נבון, ותאב דעת ככל שיהיה.
גם הוא, כמוני, בא מבית דתי, אבל הצליח לשכנע את הוריו להעביר אותו מבית ספר דתי לבית ספר תיכון חילוני בתנאי שלא יזניח את לימודיו התורניים.
הוא הסתער על הלימודים החילוניים בהתלהבות עצומה ויחד עם זה לא הזניח את לימודי התנ"ך והתורה שבעל פה. מבין כל התלמידים שחבשו את ספסלי כיתה י"ב בה לימדתי הוא היה היחיד שנהנה מהלימודים, הכין שיעורים ברצינות ובשקדנות, והקשיב לכל מוצא פי קשב רב.
הייתי אז בתקופה קשה מאוד בחיי. סיימתי את שירותי הצבאי כפקיד ברבנות הצבאית ומיד התחתנתי עם נערה דתייה ששידכו לי הורי בתקווה שחיי הנישואים ירגיעו אותי ויחזירו אותי למוטב.
זה לא קרה. אשתי המסכנה נרדמה כל לילה בבכי, ולמרות מאמציה ומאמצי היא לא הצליחה להרות, ואם כי הנושא נותר מעורפל מעט בזיכרוני דומני שגם את בתוליה היא לא הצליחה לאבד.
בתום שנת הלימודים האומללה ההיא התגרשנו וכיום היא נשואה באושר, אם גאה לילדים ורואה שמחה ואושר בחייה.
אני עדיין רווק וכשיצרי תוכף עלי - בערך פעם בשבועיים שלושה - אני הולך לגן, מוצא לי נער כלבבי (בדרך כלל ערבי) ופורק עליו את התשוקה שצברתי מאז הפעם הקודמת.
בשיעור הראשון שלימדתי את כתה י"ב סיפרתי לתלמידים על אביי האמוראי ומיד עמדו התלמידים וכינו אותי אביי. הם עשו זאת מאחורי גבי כמובן, אבל אני ידעתי היטב איך קוראים לי והשלמתי עם כך כמו שהשלמתי עם בכייה של אשתי בלילות, עם החלומות המהבילים שעינו אותי, ועם השעמום וחוסר העניין המופגן של תלמידי ושל הנהלת בית הספר בתורה שבעל פה.
נחמיה זיהה אותי ברגע שראה את פני ומיד ניגש אלי והושיט לי את ידו באותה דרך גלויה ופשוטה שבה נהג בכל אדם, גדול כקטן.
"שלום המורה." חייך אלי, "מה שלומך?"
קמתי מהספסל עליו ישבתי ונוכחתי לדעת שבתקופת שירותו הצבאי הוא גבה אפילו עוד יותר וכיום ראשי הגיע בדוחק לסנטרו.
"אני כבר לא המורה שלך נחמיה." אמרתי ולחצתי את כפו הגדולה והחמה, "אתה יכול לקרוא לי חיים, או שאולי אתה רוצה לקרוא לי אביי?" הוספתי בחיוך.
"אף פעם לא קראתי לך ככה." אמר נחמיה, מישיר מבט אל עיני, "תמיד חשבתי שזה כינויי מטופש ומעליב."
"עדיף אביי על מסריחוני." הערתי. מסריחוני היה התואר בו התכבד המורה לתנ"ך שלא דקדק ברחצה ובז לדאודורנט.
נחמיה חייך. "כן, מסריחוני המסכן. הוא לא היה מורה כל כך טוב, חבל שאתה לא לימדת אותנו תנ"ך."
הבטנו זה בזה בחיוך ופתאום הוא הניח את ידו על ברכי, "הייתי חולם עליך בלילות המורה, חלומות מהסוג שאי אפשר לספר אחר כך לאף אחד."
"כן, גם אני חלמתי חלומות כאלו." הודיתי.
"חלמת עלי כי הייתי התלמיד הכי טוב שלך?" קנטר אותי נחמיה.
"לא, חלמתי עליך כי היית התלמיד הכי יפה בבית הספר, אבל אף פעם לא הייתי בטוח במאה אחוז שגם אתה..."
"בתקופה ההיא גם אני לא הייתי בטוח, החלומות עליך עזרו לי להחליט, אבל אף פעם לא היה לי אומץ לעשות משהו בקשר לזה."
"טוב מאוד. יש פיתויים שאסור להעמיד בהם בני אדם, בטח שלא מורים ואנשים נשואים."
"אבל עכשיו אתה כבר לא מלמד יותר, נכון?"
"לא, אני עובד בחברה קדישא ואני גרוש."
"ואני כבר מזמן לא תלמיד." החליק נחמיה את כף ידו מברכי לעבר ירכי.
הנחתי את ידי על ידו ועצרתי אותה. "תספר לי קצת על עצמך נחמיה, מה עשית אחרי בית הספר?"
"התגייסתי לצבא, שלוש שנים לוחם בגולני. הייתי חובש." קשה היה להחמיץ את הגאווה בקולו, "ועכשיו אני סטודנט, גר פה, לא רחוק, עד לפני חודשיים גרתי עם החבר שלי, אבל הוא עזב."
"אני מצטער."
"כן, גם אני. מה לעשות, ככה זה. החליט שלא מתאים לו להיות הומו, שבעצם הוא דו מיני והוא רוצה אישה וילדים."
"מי לא רוצה?"
"כן, אבל במקרה שלו זו אימא שלו שרצתה בשבילו. הוא מבית ממש דתי, לא כמוני ומאוד חשוב לו לקיים מצוות כיבוד אב ואם וטוב... זהו זה. הוא בטח יתחתן ואחר כך יחזור לכאן לחפש. יש פה רק נשואים ומבוגרים."
"כן, נכון. בגלל זה אני מתפלא לראות אותך פה, חשבתי שצעירים בגילך מעדיפים לחפש באינטרנט."
"גם אתה עדיין די צעיר חיים, ובכל זאת אתה פה."
"כן, אבל אני ומחשב ... אנחנו לא מסתדרים טוב."
"אני דווקא כן מסתדר טוב עם מחשב, אבל באינטרנט קשה להכיר באמת את הבן אדם. אני מעדיף להסתכל להם בעיניים לפני שאני מוריד את המכנסיים."
"כן, אני מבין." הנהנתי.
"נו." הוא הושיט את ידו עד למפשעתי, "אז מה דעתך שנגשים זה לזה את החלום?"
הבטתי בו וידעתי בעצב שזה לא יקרה, לא איתו, עדיין היה בי יותר מידי מאביי, המורה לתורה שבעל פה.
"אני לא יודע נחמיה, כנראה שאני דומה לחבר שלך יותר מכפי שאתה חושב." הדפתי את כפו מעל ירכי וקמתי, "בוא, אני אלווה אותך הביתה."
חצינו יחד את הגן ופסענו בשתיקה ברחוב עד שהגענו לדירתו. "אז מה, אתה עולה או לא?" הוא שב ושאל, מביט בי במבט מפציר.
"אני לא חושב שאני יכול." אמרתי בהיסוס, מקווה שהוא יצליח לשכנע אותי שאני כן יכול, שזה בסדר, אבל לפני שזה קרה נדלק פתאום אור בחדר המדרגות ואיש צעיר, שחום, דק ומתולתל הסתער עלינו. "הנה אתה." הוא פנה אל נחמיה, מתעלם ממני, "אני מחכה לך כבר שעתיים. לאן הלכת?"
"הלכתי לטייל." אמר נחמיה בנחת והניח את כפו על עורפו הדק של הצעיר.
"ומי זה?" הצביע הצעיר לעברי בסנטרו, רושף אלי מבט שחור ומלא בוז.
"זה? זה אביי, המורה שלי לתושב"ע. בוא נעלה למעלה עזרא, שלום המורה, לילה טוב."
"לילה טוב נחמיה." אמרתי, לחצתי את ידו וחזרתי לגן לחפש לי שם שוב נער עלום שם, שמראה פניו ימחה מזיכרוני עד הבוקר.

אין תגובות:

פרסום תגובה