ד. מה רבים הכיסופים

 7. אני הומו?

"אבל זה לא אומר שאני הומו, נכון?" שאל דור מיד אחרי שגמר בפיו החם של הלל, שבתשובה הדף אותו לאחור, נשכב עליו וגמר על בטנו.

"אייי! תיזהר, זה כואב." גנח דור.

"סליחה." הפטיר הלל באדישות מעליבה, וירד מעליו, "וכן, מה שעשינו כרגע בהחלט אומר שאתה הומו."

"לא נכון, אני לא."

"בסדר, אז לא, אבל אתה בהחלט דביל."

"למה אני דביל?"

"תחשוב לבד, אני הולך להתקלח." הכריז הלל והשליך עליו מגבת, "לכלכתי אותך. הנה, תתנגב."

"תודה הלל." ניגב דור את בטנו הדביקה, "תשמע ללי אני מצטער באמת, אבל..."

"אולי תשתוק? פשוט סתום!" התפרץ הלל, והסתלק למקלחת.

כן דור, אולי פשוט תסתום? אמר דור לעצמו באנחה, וניסה להתיישב, מה שהתברר כמשימה מכאיבה ביותר. הוא קם לאט מאוד, והזדחל לשירותים, השתין ואחר כך פנה למקלחת, פתח את הדלת ונכנס, מנסה לא להביט בהלל הערום שעמד והתנגב  מתעלם ממנו בהפגנתיות.

דור התעלם ממנו בחזרה, צחצח שיניים, נכנס לתא המקלחת ופתח את המים.

"אתה מסתדר לבד?" שאל הלל.

"כן, בטח, אין בעיות."

"אתה בטוח? אתה לא נראה כל כך יציב על הרגליים. כואב לך?"

"אני בסדר, סליחה אם העלבתי אותך."

"לא נעלבתי, אבל כדאי שתשב עם עצמך ותחשוב מה נסגר אתך."

"אני לא מסוגל לחשוב עם כל הכדורים האלה נגד כאבים שבלעתי." גנח דור, "וגם לשבת אני לא כל כך יכול." הוסיף, וניסה לחייך, אבל יצאה לו מן עווית אומללה.

"דור המסכן, עבר עליך המון בזמן האחרון." חייך אליו הלל בפייסנות, "בוא, אני אעזור לך להתקלח." הוא סיבן את גבו של דור, ואחר כך את ישבנו, "כבר אמרתי לך שיש לך תחת מדהים." צחק, ונישק את עורפו.

"תודה." השיב דור, "גם אתה מדהים הלל, אבל..."

"כן, אני יודע, אתה לא הומו."

"נכון, אני לא, עובדה שאף פעם לא נגעתי באף גבר ככה, כמו שנגעתי בך, רק אתה... וגם זה רק בגלל שאתה נורא דומה לאחותך."

"טוב, מה שתגיד." סירב הלל להיכנס לוויכוח, שטף מעליו את הסבון, עזר לו לצאת מהמקלחון, והחל לנגב אותו. 

"הלל, אפשר לבקש ממך טובה?" הביט בו דור מעל ספל הקפה.

"כן, בטח, מה?"

"אני יודע שאתה בקשר עם תהילה, ושאתם מאוד קרובים, אבל יש מצב שלא תספר לה על... עלינו?"

הלל הניח את ספל הקפה שלו על השולחן, ונעץ בדור מבט מופתע, "אתה באמת חושב שאני מדבר עם אחותי על חיי המין שלי? וגם אם הייתי עושה דבר כזה, נראה לך שהייתי מספר לה מה אני עושה עם האקס שלה?"

"לא, אני מניח שלא." מלמל דור, מרגיש לא רק טיפש אלא גם חסר טקט, "תראה הלל, אני ממש מצטער, לא התכוונתי שיקרה מה ש... נו, אתה יודע, מה שקרה, אבל הכדורים שלקחתי מסטלו אותי לגמרי, והחלום הזה בלבל אותי נורא... איכשהו הכל הסתבך בצורה זוועתית ו... אה... טוב, תראה הלל, אני לגמרי מבין למה קיבלת רושם שאני הומו אבל..."

"כן, הבנתי, אתה לא הומו, בסדר, אני לא מטומטם, מספיק להגיד לי פעם אחת, יאללה, קח כדור ולך לנוח, אני חייב לטוס ללימודים, ומשם אני הולך לעבודה במסעדה. ניפגש בערב."

במשך כיומיים שלושה הם כמעט לא נפגשו, דור בילה את רוב זמנו במיטה, או מול המחשב, יושב על כרית אורתופדית עם חור במרכזה שהביאה לו אחותו כדי להקל עליו. הוא לא השתעמם כי מהמשרד שלחו לו מיילים עם תכניות מהפרויקט בו עסק, רומזים לו שחופש המחלה שקיבל הוא לא סיבה מספקת לעיכובים בעבודה. הוריו הגיעו לביקור חולים, הביאו לו אוכל, ואפילו הציעו שיגור אצלם עד שיבריא, אבל הוא סירב והבטיח להם שזה בסדר, הדייר שלו מטפל בו יפה.

הלל באמת טיפל בו יפה, ניקה וסידר, עשה קניות וכביסה, הכין לו קפה כל בוקר ואפילו עזר לו להחליף כלי מיטה, אבל נמנע מלהביט בו, ודיבר איתו בקיצור נמרץ, ורק על ענייני הבית.

"נעשית נורא עסוק בזמן האחרון." התלונן דור כשהגיע סוף השבוע, והלל הכריז שיש לו תוכניות והוא כנראה לא יישן בבית הלילה, "אתה כמעט לא מדבר איתי יותר, תגיד לי שאני טועה ואתה לא שונא אותי." ניסה להישמע קליל ואגבי, ולא בהצלחה יתרה, הלל שלא קלט שדור מתלוצץ השיב לתלונותיו ברצינות גמורה.

"אני לא שונא אותך דור. סתם לא בא לי להיתקע בבית, יש לי תוכניות לסוף השבוע."

"איזה תוכניות?"

"אני הולך למסיבה במועדון, בא לי לרקוד ולפגוש בחורים, למה, אתה מקנא?"

"כן, קצת, אני תקוע שבוע שלם בבית ונמאס לי. אפשר לבוא גם?"

"אתה מסוגל, לא כואב לך?"

"הרבה פחות. למעשה, ביום ראשון אני חוזר לעבודה."

"למרות שיש לך עוד חופש מחלה? באמת כל הכבוד, רק אל תשכח את כרית הטחורים שלך." גיחך הלל ברשעות.

"זו לא כרית טחורים." מחה דור, "זו כרית אורטופדית, וגם אם הייתי משתמש בה בגלל טחורים זו לא סיבה לצחוק ממני."

"אתה צודק, סליחה שהייתי מגעיל. יאללה, תתלבש, מה? זה מה שאתה לובש?" הוא הביט בקימוט מצח בטריקו של דור, אמר שזה לא מתאים, והציע לו חולצת פסים עם כפתורים שהייתה, לדעתו של דור, הדוקה מידי עליו, אבל הלל התעקש שהיא נראית נהדר והוא חייב ללבוש אותה.

הם נסעו במכוניתו של דור עד לאזור התעשייה ושם, בין מוסכים לבתי מלאכה חשוכים, גילה דור להפתעתו מועדון מואר ורועש שמגרש החנייה שלו היה עמוס מכוניות.

"רוב השבוע זה מועדון רגיל, אבל כל יום חמישי האחרון בחודש יש פה ליין של גייז." הסביר הלל, נתן לדור הנבוך יד ומשך אותו אחריו, היישר ללב המהומה העליזה והרעשנית.

להפתעתו של דור המון אנשים הכירו את הלל, בירכו אותו, נישקו אותו, חיבקו והזמינו אותו לרקוד. מבטים סקרניים הופנו גם לעברו, אבל הוא נדבק בגבו לקיר, נחבא למחצה מאחורי עמוד, נאחז בכוח בכוס בירה, וניסה להיראות מרוחק ומהורהר, אבל התקשה בכך מאוד. הוא כבר היה לא פעם במועדונים, וכשהיה צעיר יותר הוא חגג כהלכה במסיבות, אבל מעולם לא נכח במסיבה שרוב החוגגים בה הם גברים. אולי בגלל זה הם התנהגו בצורה כל כך חסרת מעצורים? דור לא היה רגיל להתנהגות משוחררת עד כדי כך, הגברים סביבו התנשקו ופשטו את חולצותיהם תוך כדי ריקוד, וכשהעניינים החלו להתלהט הם התחבקו והתגפפו לעיני כל בלי שמץ בושה. כשרצה דור להשתין הוא גילה שכל תאי השירותים תפוסים, וכשתא אחד התפנה לבסוף יצאו ממנו שני בחורים מצחקקים.

"בוא נעלה למעלה, יש להם חדר חושך מדהים." משך אותו הלל אחריו במעלה מדרגות צרות ומתפתלות. הם הגיעו למעין גלריה אפלולית שהשקיפה על המועדון המואר. אחרי שהתרגל לתאורה הקלושה גילה דור שסביב הקירות היו ספות רחבות ידיים, שקבוצות גברים שתויים וחרמנים התמזמזו עליהן בזוגות ובשלישיות, ואולי אפילו יותר.

"בחדר חושך מותר להיות יותר משוחררים." הסביר הלל, וניסה לחבק אותו. דור הדף אותו מעליו בסלידה, "תפסיק." רטן וברח למטה, לפינתו החבויה למחצה מאחורי עמוד. נשען על הקיר מתרכז בכוס הבירה שלו, והתעלם מכל המהומה הסובבת אותו.

הלל הנעלב ירד אחריו, עצר בבאר ושתה כמה כוסיות וודקה, ואחרי שהיה שיכור מספיק נכנס לתוך מרכז חבורת הרוקדים, והחל להתפרע - רקד וצחק, נופף ידיים ופלרטט עם כל מי שהביט בו. בחור שחרחר אחד שלא קלט עד כמה הלל שיכור התלהב ממנו, חיבק אותו ומשך אותו לעבר השירותים. הלל הלך איתו בשמחה, ודור, שעד לאותו רגע רק הביט בהלל המתפרע בלי להתערב, התעורר סוף סוף מקיפאונו, ניתק מהפינה בה התחבא, נפטר מכוס הבירה הריקה למחצה שלו, נחפז אל הלל ואחז בכתפו, מושך אותו אליו. "ללי, לאן אתה חושב שאתה הולך?"

"זה לא עסקך, עזוב אותי." צעק הלל.

"כן, תעזוב אותו, מה אתה נדחף?" ניסה השחרחר שרצה לקחת את הלל לשירותים להיפטר מדור שהתעקש לא לוותר, וחסם את דרכם של השניים. "הלל, תקשיב לי, אל תלך איתו, אתה שיכור, בוא איתי, בוא ניסע הביתה."

"למה לי, כדי שתספר לי שאתה לא רוצה אותי ושאתה בכלל לא הומו?"

"אהה, הוא אחד מאלה." גיחך השחרחר, "תעשה לעצמך טובה ואל תסתבך איתו ילד, רק כאב לב יצא לך ממנו."

"אתה תשתוק." התנפל עליו דור בזעם, "מי שאל אותך בכלל? הלל ילך עם מי שהוא רוצה."

"אני מסכים, ועד שהתערבת הוא רצה ללכת איתי." העיר הבחור.

"לא נכון, הוא לא, עוף כבר מפה."

"לא בא לי, למה, מה תעשה לי?"

"תיכף תראה מה אני אעשה לך, יא זבל!" התנפל עליו דור, אבל סדרן גברתן אחד התערב שנייה לפני שפרצה קטטה, אחז בדור וגרר אותו החוצה בעוד הלל הולך בעקבותיהם, מתעלם מהשחרחר המאוכזב שהלך לבסוף לשירותים לבד.

"עופו מפה, ושאני לא אראה אתכם כאן יותר." פקד עליהם הסדרן במבטא רוסי כבד, וחזר למועדון, נוטש אותם בקצה מגרש החנייה החשוך.

"אתה בסדר?" אחז דור במרפקו של הלל, וניסה להציץ בפניו.

"כן." השיב הלל חרש, "תודה." הוסיף.

"על לא דבר."

"על כן דבר, אם לא היית מתערב בטח הייתי נשען עכשיו על הקיר בשירותים ומקבל בתחת מהבחור ההוא."

"זה מה שאתה אוהב לעשות, לקבל בתחת?" שאל דור, מתאמץ לדבר בשוויון נפש,  אבל קולו רעד קצת, "אני מקווה שיש לך קונדום."

"קונדומים זה לחלשים." השיב הלל בעליזות שתויה.

"טיפש אחד." התרגז דור, וחבט קלות בעורפו.

"אל תקרא לי טיפש." ניסה הלל לתקוע אגרוף בבטנו, אבל דור לכד את כף ידו ומשך אותו אליו לחיבוק, "אז אל תתנהג כמו טיפש."

"אבל זה מה שאני, טיפש, אחרת לא הייתי מסתבך אתך."

למזלו של דור לא היה עליו לענות להלל כי ברק פתאומי האיר פתאום את שמי הלילה, ואחריו נשמע רעם עמום, מבשר רעות.

"הנה נגמר הקיץ." אמר דור, "בוא נרוץ לאוטו לפני שיתחיל גשם."

הם חזרו הביתה, מתפעלים מהברקים שריקדו מעל הים, מאירים את המפרץ, זורחים על האוניות שעגנו בו, וכאילו נדברו מראש הלכו שניהם לישון במיטתו של דור, והתעוררו למחרת לקולו של הגשם הראשון שדפק בעוז על תריסי המרפסת שדור סגר, למרבה המזל, לפני שהלכו לישון.

 

8. רע לתפארת

דור התעורר לאט, חייך לעצמו לשמע קולו של הגשם, והתמתח בעונג, מגשש אחרי גופו החם של הלל, אך לשווא, הצד של הלל היה ריק וקר. דור התיישב, מופתע, הביט כה וכה, ונדהם מדקירת האכזבה שחש קפץ בזריזות מהמיטה והחל לתור אחריו.

הוא מצא אותו במטבח, שותה קפה ומעיין בלפטופ שלו, דור הספיק להבחין בלוגו של יד2 לפני שהלל כיבה את המסך בזריזות חשודה, ובירך אותו בבוקר טוב.

"מה אתה עושה? למה קמת כל כך מוקדם?" הניח יד על כתפו של הלל שקם בחיפזון והציע לו קפה.

"זה בסדר, אני אכין לבד." ניגש דור לשיש והחל להכין לעצמו נס קפה, "איפה החלב?"

"במקרר, ויש גם עוגה אם בא לך."

"עוד לא, קודם קפה." דור נשען על השיש, לגם מהקפה וסקר את הלל שתקע מבט בקיר והתחמק ממבטו. "אתה בסדר הלל? למה יש לי הרגשה שאתה כועס עלי?"

"אני לא כועס עליך."

"אני שמח לשמוע, מה בדיוק אתה מחפש ביד2?"

"דירה חדשה." השיב הלל, והדליק שוב את מסך הלפטופ שלו, "ככה עדיף."

"אתה רציני? אתה רוצה לעבור דירה, למה, לא טוב לך איתי?"

הלל הניח למבטו לפגוש בזה של דור, "טוב מאוד מצד אחד, אבל מצד שני רע, ואפילו רע לתפארת."

"רע לתפארת, למה?"

"כי אתה בארון, ואם אנחנו נמשיך... אם אני ארשה לעצמי להיסחף..."

"אני לא בארון." מחה דור, "מאיפה הבאת את השטות הזו?"

"בחייך..." הפטיר הלל בזלזול, "תשקר לעצמך אם בא לך, אבל תחסוך את זה ממני."

"הלל, תקשיב, אתה הבחור הראשון שאני אי פעם... זה מעולם לא עלה בדעתי, אף פעם לא חשבתי ש..."

"כן, כן, שמעתי עליך." השיב הלל בחיוך קנטרני שעצבן את דור כל כך עד שכמעט שפך על עצמו את הקפה. הוא הניח בסלידה את הכוס המלאה למחצה בכיור, וניגש להלל, "תכניס לעצמך לראש, אני לא הומו, ולכן אין שום סיבה שתחפש דירה אחרת." הכריז, נועץ בו מבט תקיף שנועד להדגיש את דבריו. 

"בסדר." השיב הלל והשפיל את מבטו בעצב, "אתה לא הומו, עשיתי טעות, אתה סטרייט ואני סתם הומו טיפש שנדלק על סטרייט, וזו בדיוק הסיבה שאני כן צריך לעוף לך מהחיים ומהדירה."

"אבל למה הלל? אנחנו מסתדרים כל כך טוב יחד, אולי תחשוב על זה שוב?" ליטף דור את לחיו הלא מגולחת של הלל נהנה לחוש על אצבעותיו את הדגדוג העדין של הזיפים, מתפעל מיופיין של עיניו הכחולות ומהצל העדין שהטילו ריסיו העבותים על פניו.

הלל טלטל את ראשו בסרבנות, ופסע צעד אחד לאחור, "חשבתי על זה מספיק, אני חייב להסתלק או שזה ייגמר בבכי."

"ומי יבשל לי כל כך טוב כמוך, ויעשה קניות וימרח לי את הגב במשחת השדים ויפנק אותי כמו שרק אתה יודע?" פסע דור צעד אחד קדימה, והניח את כפותיו על כתפיו של הלל, לוכד אותו בין גופו לקיר והביט בפניו היפות, נאבק בתשוקה לנשק את שפתיו.

"תמצא לך בחורה, שהיא תטפל בך ותבשל לך ותפנק אותך." השיב הלל, וניסה לחמוק מאחיזתו.

"אבל אני רוצה אותך." השיב דור.

"מצטער, אני מעדיף הומואים." ניסה הלל להדוף אותו מעליו.

"ואני מעדיף אותך." התעקש דור, עצם את עיניו ונישק אותו. הלל חשק את שפתיו, נאבק עוד קצת, ואחר כך נכנע והניח לדור לנשק אותו.

"בוא למיטה." משך אותו דור לחדר השינה.

"לא רוצה."

"בטח שאתה רוצה." צחק דור ודחף את ידו למכנסיו של הלל, "יש לי הוכחה." אחז בזקפתו של הלל, "נו, בוא."

"בסדר, אבל אל תגיד שלא הזהרתי אותך, זה ייגמר בבכי." אמר הלל בקול חרישי והלך אחרי דור למיטה.

אחר כך התגלגלו העניינים במהירות שסחררה את ראשו של דור שעד לאותו יום הגדיר את עצמו כטיפוס זהיר, מחושב ובעל שיקול דעת. לראשונה בחייו הוא שכח את עצמו והתמכר לסקס עם הלל, נסחף ברגשותיו כמו שלא הצליח להיסחף מעולם עם אף אישה. עוד באותו סוף שבוע הוא אמר להלל שהוא אוהב אותו, ואחרי עוד שבוע כבר הודה שכן, הוא כנראה בעצם הומו, והבטיח שבקרוב, ממש בעוד יומיים שלושה, הוא יצא מהארון.

"אל תמהר, שום דבר לא בוער, חכה עד שתהיה בטוח לגמרי." הפתיע אותו הלל בתשובה בוגרת ושקולה, שרק גרמה לדור לאהוב אותו עוד יותר.

השנה החורף היה גשום וקר במיוחד והם בילו כל רגע פנוי במיטה, עד חנוכה דור  התנסה לראשונה בחייו בחדירה, ומאז לא יכול היה לדמיין לעצמו יותר סקס בלי לחוש אבר מין גברי ונוקשה מפלח את גופו, ונוגע – כמו שהתוודה בפני הלל - בשורש נשמתו.

לאט לאט הוא החל לספר לאנשים עליו ועל הלל. קודם לאנשים בעבודה שדעתם עליו הייתה פחות חשובה לו. "מצידם אני יכול להיות נזיר טיבטי, כל זמן שאני עושה את העבודה שלי כמו שצריך זה ממש לא משנה להם." סיפר להלל, "הבעיה תהיה המשפחה שלי, ובעיקר ההורים."

"אולי תתחיל עם אחותך?" הציע הלל.

קצת אחרי פורים - שהם חגגו במסיבת תחפושות נהדרת במועדון בתל אביב -התקשרה דנה לתאם עם אחיה הצעיר תוכניות לסדר פסח, ודור נשם נשימה עמוקה מאוד, ואחריה עוד אחת, עמוקה לא פחות, והכריז שהוא יבוא ברצון לסדר פסח משפחתי אצל ההורים, אבל רק בתנאי שיוכל לבוא עם בן זוגו.

"סליחה?" נדהמה דנה, "אמרת בן?"

"כן."

"זה היפיוף הזה, האח של התדלשי"ת הזו שניסיתי לשדך לך? ההיא שירדה מהארץ?" שאלה דנה שתמיד הייתה גרועה בשמות.

"כן, זה הלל, אחיה של תהילה, והיא לא ירדה מהארץ, היא רק עשתה רילוקישן."

דנה שתקה שתיקה ממושכת ומעיקה, "אתה בטוח?" שאלה לבסוף.

"לגמרי."

"למה לא סיפרת לי קודם, לפני שעשיתי מעצמי צחוק וניסיתי לשדך לך כל מיני מכרות שלי?"

"כי לא ידעתי קודם, הלל הוא הראשון ש... עד שפגשתי אותו חשבתי שאני סטרייט."

"ומה עם כל הבחורות שיצאת אתן תמיד, מה עשית אתן? שחקת דוקים?"

"אל תהיי טיפשה דנה, עשיתי מה שכולם עושים, אבל עובדה שלא הצלחתי להתאהב באף אחת, לא כמו שאני אוהב את הלל."

"אתה אוהב אותו, באמת? אתה בטוח?"

"לגמרי."

"זה נשמע כל כך מוזר, אבל מצד שני, מה אני מתפלאת כל כך? כנראה שלהיות הומו זה באופנה כיום, אפילו בנצי, הדוד של תמיר, יצא מהארון בגיל ארבעים פלוס, ועזב את אשתו בשביל בחור."

"בנצי, הדוד השמן של תמיר בעלך?"

"אתה מכיר עוד תמיר, או עוד בנצי?"

"לא, אבל הוא הרי אבא לילדים ונשוי בערך מאתים שנה? מה עבר עליו שהוא נזכר פתאום שהוא הומו?"

"מה שעבר עליך כנראה." היא נאנחה, "טוב, אלה החיים שלך דור, סיפרת כבר להורים?"

"לא, חשבתי שאולי בעזרתך..."

"אתה רוצה שאני אוציא אותך מהארון? לא הגזמת?"

"אל תהיי כזו, אני אדבר עם אימא בקרוב, אבל אם תוכלי לרמוז לה בעדינות, להכין את השטח קודם..."

"טוב, אני אראה מה אפשר לעשות, בכל מקרה זה יהיה חתיכת סדר פסח שלא נשכח אף פעם."

"שטויות, יהיה בסדר גמור, הלל בחור מדהים, וברגע שכולם יתרגלו הכל יהיה בסדר, תודה דנה."

יומיים אחר כך התקשרה אימא של דור וגילתה לו שאחותו יצאה מדעתה, "היא מסתובבת ומספרת לכולם שאתה הומו."

"היא לא השתגעה, זה מה שאני."

"איך זה יכול להיות?" הזדעזעה אימו, "אתה בטוח? אולי כדאי שתלך לראות מישהו? יש לי כתובת של פסיכולוג מעולה, הדוד של תמיר הלך אליו ואשתו אומרת שהוא עזר להם מאוד."

"איך עזר אם בנצי התגרש ממנה?"

"כן, אבל הם נשארו ביחסים מצוינים, הם מטפלים יחד בילדים, והיא אפילו נרשמה לפנויים פנויות."

"אני שמח מאוד לשמוע את זה, אבל אני לא נשוי, ואני לא צריך פסיכולוג."

אימו נאנחה ונתנה את הטלפון לאביו ששאל שוב אם הוא בטוח, ומה פתאום, ואולי רק נדמה לו, ומי זה הבחור הזה שהוא חושב שהוא מאוהב בו?

"אני אביא אותו לסדר פסח ואז תכירו אותו ותראו שהוא בסדר גמור."

"אני עדיין חושב שכדאי שתלך לראות מישהו שמבין בעניינים האלה." הציע אביו באי נוחות.

דור צחק ואמר שהוא מעדיף לבזבז את הכסף והזמן שלו על דברים מעניינים יותר וסגר, מרגיש קליל ושמח כאילו יצא מהכלא. 

דור והלל פגשו את כל המשפחה בסדר פסח, ואחרי כמה דקות של מבוכה ראשונית הכל הסתדר. הלל נכנס למטבח עם עוגת פסח מפוארת שאפה בבית, והציע עזרה בהכנת הסדר, ואחרי היסוס קל אימא של דור נעתרה להצעתו, ולא הצטערה על כך.

דור הצליח, בתבונת כפיו ובנועם הליכותיו לשדרג את מאכלי החג ואת האווירה. הוא הוסיף תיבול למרק העוף, סידר כהלכה את קערת הפסח, עזר לאבא של דור בקריאת ההגדה, זימר שירי פסח חסידיים שמשפחתו החילונית של דור לא הכירה, ושעשע בכישרון רב את ילדיה המשועממים של דנה שלראשונה בחייהם נהנו מחיפוש האפיקומן ומשירת חד גדיא בנוסח החסידי, כמו שלימד אותם הלל.

היחיד שכמעט הרס את החג היה בנצי שתמיר נאלץ להביא לחמותו כי אף אחד אחר לא רצה לארח אותו. בנצי התגעגע לילדיו שנסעו עם אימם ובן זוגה החדש לחגוג את פסח באילת, שתה יותר מידי, השתכר וסיפר לכולם בפרטי פרטים מיותרים כמה הוא מצטער שנפרד מאשתו, וכמה רע וקשה להיות הומו מבוגר. לקינוח בכה כמו ילד, הקיא ונרדם בבגדיו על הספה. 

תהילה הייתה האחרונה במשפחה שנודע לה שאחיה חי עם האקס שלה שנהפך להומו. הלל שמר איתה על קשר רצוף, אבל קיים את הבטחתו ולא גילה לה שהוא ודור יחד. יום אחד היא התקשרה, כולה אושר ושמחה, ורצתה לדבר עם הלל. דור הסביר שהוא לא בבית והתנדב למסור לו הודעה בשמה.

"אני מתחתנת." צעקה תהילה, "הוא סוף סוף עזב את אשתו, קנה לי טבעת יהלום נהדרת, והציע לי להתחתן."

"מי?" הופתע דור, "על מי את מדברת?"

"על הבוס שלי, הלל לא סיפר לך שיש לי רומן איתו?"

"לא."

"מוזר, חשבתי שאתם ביחסי ידידות קרובים."

"אנחנו ביחסים מצוינים, יותר מזה בעצם, אבל הוא לא סיפר לי כלום עליך."

"למה אתה מתכוון יותר מזה?" התחדד טון קולה של תהילה בחשדנות.

"אני מתכוון... זאת אומרת... עזבי, זה לא חשוב עכשיו, ספרי לי על עצמך."

"אחר כך, קודם תסביר לי למה התכוונת, מה קורה בינך ובין אחי הקטן?"

"באמת תהילה, הלל צעיר ממך רק בכמה דקות, הוא כבר גבר בן עשרים וחמש, כמעט שש, תפסיקי לדבר עליו כאילו שהוא תינוק."

תהילה השתנקה לשנייה, ואחר כך שאלה בקול קר כקרח אם יש לדור משהו לספר לה.

"כן, אחרי שנסעת התקרבתי מאוד להלל, ואה... הגיע הזמן שתדעי שאנחנו מאוהבים וחיים יחד."

"אתה רציני?" נדהמה תהילה, "אבל... אתה לא הומו."

"עובדה שאני כן."

"אבל... אבל... זה... איך זה שאתה עם אחי אחרי שהיית איתי?" השתוממה תהילה ואז התחילה לכעוס, "אתם פשוט מגעילים, תתביישו לכם."

"אנחנו? למה אנחנו צריכים להתבייש? אף אחד מאיתנו לא שכב עם גבר נשוי ולא פירק משפחה."

"שתוק, אתה לא מבין כלום, אני שונאת אותך!" צרחה תהילה וטרקה את השפופרת.

הלל חזר הביתה בערב, וברגע שראה את פניו ידע דור שהוא כבר דיבר עם אחותו ושהוא כועס עליו, "אני לא יודע מה בדיוק אמרת לאחותי, אבל היא רותחת מכעס עליך." שח לדור, והתיישב בכבדות ליד שולחן המטבח.

"אני באמת מצטער, אבל היא התחילה. למה לא סיפרת לי שהיא מנהלת רומן עם הבוס הנשוי שלה?"

"היא בקשה שאני אשמור את זה בסוד, ואם כבר מדברים על סודות, חשבתי שהחלטנו לא לספר לה, למה סיפרת לה שאנחנו יחד?"

"לא ממש סיפרתי לה, היא איכשהו ניחשה את זה והתפוצצה מכעס, אני לא מבין למה."

"אתה לא מבין, באמת?" זקף הלל לעברו את גבותיו, "חשבתי שאתה קצת יותר חכם דור."

"אז טעית, כנראה שאני טיפש, אם הייתי חכם לא הייתי מסתבך אתכם." 

"למה אתה מתכוון מסתבך?" התחדד קולו של הלל, מזכיר לדור בצורה מאוד לא נעימה את קולה של אחותו.

"אני מתכוון בדיוק למה שאמרתי." הטיח בזעם, חש שהוא מותקף ומואשם על לא עוול בכפו, והסתלק לחדר השינה.

באותו לילה הם ישנו בנפרד, ושניהם חשו אומללים וכועסים. בבוקר הם שתו יחד קפה, רבו עוד קצת, ולבסוף, מותשים מכל העסק, התפייסו, אם כי כל אחד מהם חש שהצדק איתו, והיה בטוח שהשני הגזים בתגובתו. 

ג. מה רבים הכיסופים

 5. עוד לא

הלל חיכה עד שדור כיבה את האור בחדרו, הסתגר בחדר השינה שלו והתקשר לאחותו, "ללי, זה אני, מה קורה אתך? למה את עושה את זה לדור?"

"אני לא עושה לו כלום."

"וזו בדיוק הבעיה, אם תמשיכי להתעלם ממנו הוא ימצא אחרת."

"אני לא מתעלמת ממנו ללי, אני פשוט עסוקה. המבחנים האלה מאוד חשובים לי."

"כל כך חשובים שאת לא יכולה להתפנות לשעתיים בשבוע ולבלות איתו קצת? נו, באמת ללי..." הוכיח הלל את אחותו.

"אני לא מבינה למה היחסים שלי עם דור מדאיגים אותך כל כך? אם אין לו סבלנות לחכות לי קצת אז שילך לאחרות."

"ללי, את פשוט לא מבינה גברים. דור כבר היה מספיק עם אחרות, עכשיו הוא בשל למצוא את האחת והיחידה שלו, ואם תשחקי נכון בקלפים שלך זו תהיה את."

"ומה כל כך טוב בלהיות האחת והיחידה שלו? מה כל כך טוב בכלל בחיים עם גבר?"

"את רצינית." נדהם הלל, "אין דבר טוב יותר מאשר לחיות עם גבר, ובמיוחד עם אחד כמו דור..."

"תגיד ללי, אתה לא מאוהב בו קצת?"

"לא. ממש לא, הוא לא הומו, והוא שלך."

"זוכר איך אמרת לי פעם שבכל גבר מתחבא הומו קטן שיצא החוצה אם תהיה לו הזדמנות מתאימה?"

"לא, אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה." מחה ללי והסמיק.

"אבל אני זוכרת." קנטרה אותו תהילה. "אמרת שצריך רק לגלות מה ישחרר אותו מהר יותר, אלכוהול או צינגלה."

"בסדר, יכול להיות שפעם אמרתי שטות כזו, אבל זה קרה כשהייתי צעיר וטיפש, כיום אני יודע שלילה שיכור אחד של סקס עם גבר לא יהפוך סטרייט להומו."

"בסדר, אז לא. רגזן אחד, מה עובר עליך ללי?"

"כלום."

"שקרן." גיחכה תהילה.

"תסתמי." התעצבן הלל.

"נו, די חמוד, תספר לללי שלך מה הבעיה, נדלקת עליו?"

"כמובן שלא, מה יש לי להידלק על סטרייט? ובכל מקרה הוא שלך, אם רק תואילי לקחת אותו."

"אתה חושב שכדאי לי?"

"אני לא יודע ללי, תלוי מה את רוצה שיקרה, את יודעת מה את רוצה?"

"לפעמים אני חושבת שכן, ואז אני שוב משנה את דעתי."

"באמת? את לא רוצה בעל וילדים? חשבתי שכל הנשים רוצות להיות להתחתן ולהיות אימהות?"

"כן, בטח שאני רוצה פעם, בעתיד, להתחתן ולהיות אימא, אבל עוד לא."

"ללי, את יודעת שאם לא היינו מסתלקים מירושלים כיום כבר בטח היית בהיריון השלישי או הרביעי שלך?"

"ואתה היית נשוי עם שלושה ארבעה ילדים משלך."

"לא, אולי הייתי נשוי, אבל אני לא חושב שהיו לי ילדים."

תהילה נאנחה. "יכול להיות שאתה צודק, אבל עובדה שהסתלקנו, יצאנו לחופשי ובנינו חיים חדשים, ואני לא מבינה למה אתה רוצה להחזיר אותי לכלא."

"מה כלא? איזה כלא? להתחתן עם דור זה כלא בשבילך?"

"אולי כלא זו מילה חזקה מידי." ריככה תהילה את קולה, "אבל חילונית או דוסית, ברגע שאישה מתחתנת ומביאה ילדים היא כבר לא חופשייה יותר, משפחה בשביל נשים זה שיעבוד."

"אבל גם גבר בעל משפחה לא יכול להיות חופשי כמו רווק."

"לא נכון ללי, לא בדיוק. גבר נשוי יותר חופשי מאישה נשואה, ואחרי שיש ילדים אז בכלל... אימהות תמיד מוגבלות יותר, ויש להן פחות חופש, ועם כל הכבוד לגברים, ובעיקר לדור שלך, חבל לי לוותר כל כך מהר על החופש שלי."

"ממתי דור הוא שלי? ומה בכלל יש לך לעשות עם החופש הזה?"

"לנסוע לאירופה למשל? בעבודה הציעו לי קידום נפלא, אם אני אסכים אני יכולה  לעבוד בסניף של החברה בציריך, אבל ברור שאם אני אתחתן ואכנס להיריון אני יכולה לשכוח משוויץ."

"שוויץ?" נבהל הלל, "ציריך זה בשוויץ? אבל שוויץ זה חוץ לארץ? מה תעשי שם לבד? וחוץ מזה את לא יודעת לדבר שוויצרית."

"טיפש." צחקה תהילה, "אף אחד לא מדבר שוויצרית, אין שפה כזו. בשוויץ מדברים צרפתית, איטלקית או גרמנית, וכמובן שכולם מדברים אנגלית. אם אני אקבל ציונים טובים יעשו לי רילוקשיין, אני אגור בציריך, ארוויח משכורת ביורו, אלמד גרמנית וצרפתית, ואראה עולם. לא עדיף על החלפת חיתולים וניגוב אפים נוזלים?"

"לא יודע. תחליטי את, או שכבר החלטת?"

"עוד לא. אני מחכה לקבל את הציונים של המבחנים שלי."

"אל תדאגי ללי, כמו שאני מכיר אותך תקבלי ציונים נהדרים."

"הלוואי, מהפה שלך לאוזניים של אלוהים, אם הוא קיים."

"קיים או לא, לדעתי את צריכה להיפגש עם דור ולגלות לו מה התוכניות שלך."

"אני חייבת?"

"כן, את חייבת."

"אוף אתך ללי, אולי אתה תספר לו?"

"לא, את."

"בסדר, מחר או מחרתיים אני אתקשר אליו."

"את מבטיחה?"

"כן נודניק, לילה טוב."

"לילה טוב ללי." 

תהילה קיימה את הבטחתה, והתקשרה לדור אחרי שלושה ימים. הם שבו ונפגשו באותו בית קפה בו התקיימה פגישתם הראשונה, ודור לא יכול היה לא לשים לב כמה מהודרת ואלגנטית היא נראית. היא נעלה נעלי עקב אדומות, הייתה מאופרת בקפידה ושערה השחור, החלק, היה קצוץ בתספורת קארה א-סימטרית מסוגננת שהלמה אותה מאוד.

"את נראית נהדר תהילה, מתאים לך ככה." רפרף בקצות אצבעותיו על קסדת השיער המבהיק שהיה נוקשה למגע, אבל נראה נהדר, "זה לכבודי?"

"לא, לכבודי. קיבלתי את הציונים שלי אתמול, עברתי את כל המבחנים בתוצאות נהדרות."

"יופי, נפלא, אני ממש שמח, כל הכבוד לך." שמח דור בכנות בשמחתה, "מזל טוב תהילה."

היא חייכה, הודתה לו, ומהר, בטרם תאבד את אומץ ליבה, סיפרה לו על ההצעה שקיבלה. "זאת הזדמנות נפלאה, ואחת הסיבות שהציעו לי אותה היא כי אני לא נשואה ובלי ילדים." הסבירה.

"אני בטוח שזו לא הסיבה היחידה, לא היו משקיעים בך כל כך אם לא היית ממש מוכשרת."

"כן, כנראה שאתה צודק." הסכימה תהילה בשמץ ביישנות, "אני יודעת שאני ואתה... שרצית שהקשר שלנו יתקדם ויתפתח, אבל ציריך... אתה בטח מבין."

"לגמרי, ואת צודקת, זו הזדמנות שחבל להחמיץ." הודה דור והמשיך לחייך למרות שליבו נחמץ, היא הייתה יפה כל כך... אחותו והוריו יתאכזבו מאוד הרהר בליבו, "אז מתי את עוזבת?" שאל.

"בעוד חודש, ורציתי לבקש ממך... אולי זאת קצת חוצפה מצידי, אבל אני מאוד דואגת להלל, יש לי הרגשה שהוא עוד לא לגמרי מצא את עצמו, עזבנו את ירושלים ואת ההורים בגללו, אבל ללי מתקשה להסתגל לשינוי, הוא טיפה אבוד בין כל החילוניים האלה... אתה מסכים שהוא יגור אצלך עד שהוא יסיים את הלימודים וימצא עבודה קבועה? אולי, עם קצת מזל הוא יפגוש גם בן זוג שידאג לו? אני פוחדת שהוא לא יסתדר לבד."

"כמובן, אין שום בעיה." הסכים דור מיד, "הוא השותף לדירה הכי מוצלח שהיה לי אי פעם, אבל אני חושב שאת טועה תהילה, אחיך כבר לא ילד, הוא טיפה תמים, אבל סך הכל הוא בחור פיקח ומוכשר, ולדעתי הוא לא צריך השגחה."

"יכול להיות שאתה צודק, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני דואגת לו כמו אחות גדולה למרות שנולדתי רק חמש דקות לפניו." הצטחקה תהילה, ואז קמה, התנצלה שיש לה עוד המון סידורים לפני הנסיעה, מסרה דרישת שלום לאחיה, הבטיחה לבוא לבקר בסוף השבוע, והסתלקה לדרכה בתקתוק עקבים נמרץ. 

היא לא הספיקה לבקר בסוף השבוע, אבל ביום הטיסה באה לדירתם לסעודת פרידה שבישל למענה אחיה. דור והלל הרימו כוסית להצלחתה, ואחר כך הסיעו אותה לשדה התעופה. הם עזרו לה להעמיס את מזוודותיה על עגלה, וליוו אותה עד לפתח שדה התעופה, נפרדו ממנה בחיבוקים, חזרו בשתיקה לדירתו של דור והתחילו לפנות את השולחן שהשאירו עמוס כלים מלוכלכים מחשש שיאחרו לטיסה.

"אתה לא כועס עליה?" שאל הלל שלקח על עצמו להעמיס את המדיח בצלחות ובכוסות.

"לא, חס וחלילה, מה יש לי לכעוס? זה לא שהיינו מאורסים או משהו, היה לנו קשר קצר ונחמד, אבל היא לא הבטיחה לי שום דבר."

"אז אתה לא עצוב?"

"אולי קצת, בקטנה, אבל אני אתגבר." הבטיח דור שדאגתו של הלל לרגשותיו שעשעה אותו ונגעה לליבו, והחל לנגב את השולחן.

"מה אתה עושה? עזוב, אני כבר אנקה, לך לנוח." ניסה הלל לקחת את המטלית הלחה מידו.

"לא מספיק שבישלת, אתה רוצה גם לנקות לבד, מה האגואיסטיות הזו?" הצטחק דור, וסירב להרפות מהמטלית.

"זה לא מצחיק." התעקש הלל, "עזוב כבר." דרש ומשך את המטלית אליו.

"לא רוצה." ענה דור, ומשך אותה חזרה. הלל היה רזה יותר מדור, ופחות חסון ומאחר לא ציפה לצעד כזה מצידו הוא מעד ונפל עליו במפתיע, והשניים צנחו בצורה מגושמת על הרצפה.

"איי!" צעק הלל המבוהל שראשו נחבט קלות בזווית השולחן.

"לעזאזל." גנח דור שנפל בכבדות על ישבנו, "אתה בסדר הלל?"

"לא." השיב הלל באומללות, ודמעות הציפו את עיניו, "קיבלתי מכה בראש." אמר בקול ילדותי, "וזה כואב."

"אוי, מסכן שלי, בוא, תן לי לראות." אחז דור בכתפו, בחן את מצחו וניסה לקום על רגליו. "אוי, התחת האומלל שלי." גנח, "אני חושב שחטפתי מכה בעצם הזנב."

"והכל באשמתי, סליחה, לא התכוונתי." החל הלל להתייפח.

"אני יודע, זה בסדר." נחפז דור לנחם אותו, "נו, די ללי, אל תבכה כמו תינוק, זו רק שריטה, בוא נשטוף לך את המצח ואחר כך נלך לישון, כבר כמעט שתיים בלילה, אני הרוג מעייפות וגם אתה בטח עייף נורא."

"אבל עוד לא שטפתי את המטבח."

"לא נורא, גם מחר יום, קדימה, לך לצחצח שיניים."

הם התארגנו לשינה, וכל אחד פנה לחדרו. דור כבר כמעט נרדם כששמע קול התייפחות עולה מחדרו של הלל. לרגע חשב להתעלם ולהעמיד פנים שהוא כבר ישן, אבל מצפונו הציק לו - הרי הבטיח לתהילה לשמור על אחיה - הוא קם, החניק אנקת כאב, וכשהוא תוהה אם לא שבר את עצם הזנב כמו שקרה פעם לבת דודתו שנאלצה לשכב במיטה חודשיים תמימים לפני שהחלימה, דידה לחדרו של הלל.

"הלל, ללי? הכל בסדר, למה אתה בוכה?"

הלל משך באפו, "אני לא בוכה." השיב בקול רווי דמעות.

"טיפשון אחד, מה עובר עליך? אתה מתגעגע לאחותך?" התיישב דור על קצה המיטה, "אוי..." נאנח, "כואב לי נורא."

"איפה כואב לך, בגב?"

"לא בדיוק, יותר בתחת מאשר בגב." הודה דור, "נפלתי בצורה לא מוצלחת."

"באשמתי, אני ממש מצטער, אני יכול לראות?" שכח הלל את צערו והפנה את תשומת ליבו לדור.

"מה, את התחת שלי? אני מבטיח לך שאין לי שום פטנט מיוחד, זה סתם תחת מצוי." התבדח דור בניסיון מגושם להסוות את מבוכתו.

"אני רק רוצה לראות אם יש לך סימן כחול." הסביר הלל, נבוך גם הוא.

דור נשכב על בטנו, והפשיל את הבוקסר שלו, והלל הדליק את מנורת הלילה ובדק את עכוזו. "יש לך כאן סימן סגול." נגע בעדינות בעורו החבול של דור, "כואב?"

"כן, קצת." חשק דור את שיניו, מתאפק לא לילל מחמת הכאב.

"אולי נשים לך קומפרס קר?"

דור נרעד, "לא, תודה, עדיף לגעת שם כמה שפחות." הוא ניסה לקום, ואנקת כאב נמלטה מפיו, "אוי, כואב נורא."

"אל תקום, תישאר לשכב פה בשקט, ואני אביא לך אקמול." קפץ הלל מהמיטה, רץ למטבח וחזר בזריזות עם כוס מים וכדור, "הנה, קח. בבוקר תרגיש יותר טוב."

דור בלע את הכדור וניסה שוב לקום, אבל כל תזוזה הכאיבה לו, והמיטה של הלל הייתה רכה ומזמינה כל כך, והוא היה נורא עייף...

הלל הפציר בו ברוך לשכב בשקט, ואפילו הביא לו את הכרית שלו מחדרו ופרש עליו שמיכה, ואחר כך נשכב בשקט לצידו, מקפיד לשמור על מרחק ולא לגעת בו, כיבה את האור, והתנצל שוב שבגללו... "אתה רוצה שאני אשאיר אותך לבד ואלך לישון בסלון?"

"מה, ושוב תבכה כמו תינוק? עזוב שטויות, הרי זו המיטה שלך, בוא נישן כבר ודי."

"טוב, בסדר, נישן, אבל רק שתדע, לא בכיתי כמו תינוק."

"בחייך ללי, הרי שמעתי אותך... טוב, לא חשוב, אתה מתגעגע לתהילה?"

"כן, קצת, לא נורא, אני אתרגל."

"בהחלט, שנינו נתרגל, ועכשיו עוצמים עיניים והולכים לישון."

6. שתי גדות הנהר

דור נרדם וחלם חלום מוזר, ובחלומו הוא שט על רפסודה שצפה על אגם רחב ושקט, לאט לאט החלו גדות האגם להצטמצם ולהתקרב, ופתאום הוא היה בנהר שהחל לזרום מהר ומהר יותר, מנדנד את הרפסודה ואת דור שהיה שרוע עליה, נאחז בה בכוח, מבחין לתדהמתו שגדה אחת הייתה בצבע כחול ואילו השנייה הייתה ורדרדה. הצמחייה על הגדה הכחולה הייתה אפלולית מעט, ונראתה קוצנית וסבוכה, מסתורית ואפילו מסוכנת, ואילו הגדה הורודה נראתה רכה ומזמינה, שופעת פרחים ורודים שפרפרים צבעוניים רפרפו מעליהם. הוא ניסה להדוף בעזרת כפות ידיו את הרפסודה לעבר הגדה הורודה, הנחמדה, אבל הזרם סחף אותו דווקא לעבר הצד הכחול. לחרדתו הבחין שבין העצים הכחולים, האפלוליים, חומקות חיות טרף חלקלקות, ספק זאבים ספק נמרים שחייכו אליו בשיניים בוהקות ומסוכנות, וקרצו לעברו בעיניים ירוקות, מנסים לפתות אותו להצטרף אליהם.

דור נבהל ונצמד בכוח לרפסודה, אחוז בחילה בגלל טלטוליה אילץ את עצמו להתעורר מהחלום הנורא ולחזור למציאות הרגילה של עוד בוקר חמים אחד של שלהי הקיץ, ורק אז קלט שהמזרן ממשיך להתנודד בתנועות קצובות ורכות, ושהגורם לכך הוא הלל השוכב על צידו בגבו אליו, מתנשם ומתנועע הלוך ושוב מתחת לשמיכת הפיקה הדקה בתנועות שנעשות חפוזות יותר ויותר...

הוא מאונן הבין דור, ונתקף מבוכה איומה ששתקה אותו. הוא עצם את עיניו בכוח, ריפה את גופו כמיטב יכולתו, העמיד פני ישן, וחיכה בסבלנות עד שהלל יגמור, מה שאכן קרה אחרי מספר שניות. הילל השמיע נאקה צרודה ונרעד, קפא לשנייה ואז הפשיל את השמיכה בזהירות וחמק לשירותים.

דור התיישב והוריד את רגליו אל הרצפה במטרה להסתלק בזריזות לחדרו. הוא השתוקק להסתגר במקלחת הפרטית שלו (בעצת אחותו הוא בחר באופציה של מקלחת הורים במקום סלון גדול יותר, ותמיד פקפק אם בחר נכון, אבל ברגע זה הודה לה בליבו מקרב לב)  ולטפל בזקפת הבוקר שלו שהזדקרה מתחתוניו בחוצפה.

כאב חד שפילח את גבו התחתון מנע ממנו להימלט על נפשו והזכיר לו מה קרה אתמול ולמה הוא ישן במיטתו של הדייר שלו.

כשהוא נתמך בשידה משך את עצמו לעמידה, ודידה באיטיות לחדר השינה שלו, מקווה שיצליח להגיע אליה לפני שהלל יצא מהשירותים. הוא כמעט הצליח, אבל ברגע שהניח את כפות ידיו על המשקוף יצא הלל מהשירותים והבחין בו. "בוקר טוב דור." התרונן בעליזות, "איך הגב?"

"כואב נורא." גנח דור, "אני רוצה ללכת לרופא."

"אני אקח אותך, להכין לך קפה?"

"כן, בבקשה, תעשה טובה ותתקשר לקבוע לי תור, אני רק אתלבש ואני מיד בא."

די מהר נוכח דור לדעת שהוא היה אופטימי מידי, הוא ויתר על גילוח ובקושי הצליח לצחצח את שיניו ולהשתין ובכל זאת לקח לו המון זמן להתארגן. בלי עזרתו היעילה של הלל ספק אם היה מצליח להגיע לקופת חולים, הלל עזר לו להתלבש כרע על ברכיו לפניו גרב את גרביו, הנעיל לו נעלים ותמך בו בזהירות עד שהגיעו לאט לאט למכונית. מזל שהכאב השכיח ממנו כל שמץ של חרמנות והזקפה שלו נעלמה.

הכאב היה כה עז עד שדור לא הצליח לשבת לצידו של הלל, שהיה עדיין נהג חדש ונדרש לנהוג בהשגחת נהג מלווה, אלא נאלץ לכרוע על ברכיו במושב האחורי, פניו מופנות לחלון האחורי.

"רק זה עוד חסר לי שיתפוס אותנו שוטר." אמר להלל שהרגיע אותו שזה מצב חירום ויהיה בסדר.

על פי עצתו של הלל נשאר דור במכונית, מניח להלל רב התושייה לשכנע את האחות לדבר עם הרופא שהסכים לתת לו הפנייה לאורטופד בלי לבדוק אותו קודם.

הם נסעו למחלקת התאונות במרפאת לין, ובעוד דור נחלץ בזהירות מהמכונית הצליח הלל להשיג בשבילו כסא גלגלים מרופד בכרית, וגלגל אותו בעדינות עד לדלתו של האורטופד ששלח אותו מיד לצילום רנטגן. כדי לצלם כהלכה את עצם הזנב שלו היה על דור לטפס למיטה צרה וקשה ולשכב על צידו, משימה קשה ומכאיבה מאוד. למזלו הלל הסכים לעטות על עצמו סינר עופרת כבד, נכנס איתו לחדר הצילומים, עזר לו לטפס על המיטה והמשיך לאחוז בידו גם בזמן הצילום.

"לא נורא, זה רק סדק." פסק האורטופד אחרי שבחן בעיון את צילום הרנטגן של עצם הזנב של דור, "תנוח כמה ימים ויעבור לך."

"אבל נורא כואב לי." התלונן דור המסכן, "איך אני אלך ככה לעבודה? אני עובד בישיבה מול המחשב ואני גם צריך לסייר באתרי בניה... כמה זמן זה עוד יימשך?"

"שבועיים עד חודש, אני נותן לך עשרה ימי מחלה, ואם כואב מאוד קח כדורים, אפשר גם משחה." שלף הרופא מהמחשב שלו מרשמים ואישורים לרוב, וזירז אותם לצאת החוצה.

הלל החזיר אותו הביתה, הכין לו ארוחת בוקר, נתן לו כדור נגד כאבים ונחפז לעבודה. הוא חזר בערב, עייף מאוד אחרי שעמד במטבח המסעדה וקצץ ירקות במשך כל המשמרת, ומצא את דור המשועמם והנרגן רובץ על הספה בסלון, ומתלונן שאין מה לראות בטלוויזיה.

"אתה רעב? התקלחת? רוצה עזרה במשהו?"

"כן, לא וכן, אני מת להתקלח, אבל אני מפחד להחליק וליפול."    

"אני כבר מכין משהו, ואחר כך אני אקח אותך להתקלח. מה דעתך על חביתת ירקות וטוסט גבינה צהובה?"

"יאמי, אני כבר לא יכול לחכות."

תוך זמן קצר להפתיע הביא לו הלל מגש עמוס מטעמים, ואחר כך תמך בו בזהירות עד למקלחת שבחדרו. לפני שהתפשט לקח דור כדור חזק נגד כאבים, מסוג הכדורים שחייבים לקחת על קיבה מלאה כדי שנזקם לא יהיה רב מתועלתם, ואחר כך פשט בעזרת הלל את בגדיו, דשדש ערום לתא המקלחת, ופתח את המים.

"להיכנס אתך?" היסס הלל בפתח.

"לא, אני אסתדר, אבל תישאר בסביבה כדי שאם אני אפול תוכל להרים אותי." ביקש דור והחל להסתבן. המים החמים מלאו את החדר אדים, ובחסותם העז דור, שהיה מטושטש מעט מהכדורים נגד כאבים שלקח במשך כל היום, לספר להלל על החלום המשונה שחלם.

"אצל הדוסים אומרים שהחלומות שווא ידברו." השיב הלל, "אבל מצד שני... ורוד וכחול..."

"ואחרי שהתעוררתי סוף סוף גיליתי למה חלמתי שאני על רפסודה." נכנס דור בפזיזות לדבריו.

"באמת, למה?"

"כי המזרון התנדנד בגלל שאתה... טוב, לא חשוב." קטע דור את עצמו, "סליחה אם הבכתי אותך, אתה מוכן לתת לי את המגבת."

הלל, אדום מבושה, הגיש לו את המגבת כשהוא מסב מעליו את מבטו, ודור התחיל להתנגב בתנועות מגושמות, ואחר כך כרך את המגבת סביב מותניו וצלע למיטה, הטיל את עצמו עליה בגניחת כאב, וביקש מהלל את המשחה נגד כאבים.

"הנה, קח." זרק הלל את השפופרת על המיטה, וברח החוצה.

איזה אידיוט אני. גידף דור את עצמו בליבו, מה היה לי דחוף כל כך לספר לו שהרגשתי שהוא הביא ביד? אז הביא ביד, אז מה? כל אחד עושה את זה לפעמים, מה זו אשמתו שנרדמתי לו במיטה? אני כזה דפוק! כעס על עצמו, וניסה לשווא למרוח משחה על עצם הזנב הדואבת שלו, אבל התקשה להגיע לאזור הפגוע, ואחר כך נפלה השמיכה, ופתאום הוא נעשה צמא נורא...

"הלל!" צעק, מיואש, "אתה יכול לבוא לפה לרגע?"

"שנייה, אני כבר בא." קרא הלל, ואחרי כמה דקות שנדמו בעיני דור כנצח התייצב בפתח חדרו כשהוא עטוי חלוק מגבת קשור בקפידה למותניו.

"לא חם לך עם החלוק הזה?" התפלא דור.

"אני בסדר, מה אתה רוצה?" הביט בו הלל במבט זועף.

"קודם כל שתסלח לי, אני בהמה חסרת טקט עם פה מטונף, ושנית שתעזור לי עם המשחה הזאת, וגם השמיכה נפלה לי... אל תכעס עלי הלל, זו לא אשמתי שאני מדבר יותר מידי, כואב לי והכדורים האלה ממסטלים אותי."

"זה בסדר, אתה צודק, אתה חסר טקט, אבל גם אני... אני כזה טיפש לפעמים." הרים הלל את השמיכה, והניח אותה מקופלת על המיטה, ואחר כך משך מעל דור את המגבת הלחה, תלה אותה בקפידה, והחל למרוח בתנועות עדינות את גבו במשחה השקופה הדביקה בעלת השם המוזר – עזרקאין

"שם של שד משחת." העיר הלל לפי תומו, והצחיק את דור שצחק ואחר כך התלונן שאפילו הצחוק כואב.

"סליחה, לא התכוונתי." ענה הלל בנוקשות נעלבת, וסגר את השפופרת, מבריג בתשומת לב את המכסה.

"אני יודע, אל תהיה כבד כזה." הפציר דור בהלל, וליטף קלילות את לחיו הלוהטת של הצעיר, "בבקשה, אני לא יכול שכועסים עלי כשכואב לי."

"אני לא כועס."

"אתה כן כועס, וזה לא יפה מצידך, אני חולה וסובל, ואתה צריך להיות נחמד אלי." התחנחן דור, בלי להבין למה חשוב לו כל כך שהלל ימשיך להאיר לו פנים.

"אני משתדל מאוד, אבל זה קשה." המשיך הלל בזעפו.

"מה, להיות נחמד, למה?"

"כי..." הלל הפנה את גבו אל דור, הניח את שפופרת המשחה על השידה, והחל לסדר בשקדנות את כל הזוטות שהיו מונחות עליה - מפתחות וקצת כסף קטן, קופסת גלולות נגד כאב ואישור מחלה, כוס מים ריקה וחפיסה של סוכריות נטולות סוכר. "כי ככה."

"ככה זו לא תשובה, למה אתה מפנה לי את הגב?"

"כי אני מתבייש."

"מתבייש ממה? ממני? בחייך, כבר ראית אותי ערום וכבר הבאת לידי ביד, ואני סיפרתי לך חלום שמוציא אותי דפוק לגמרי, ממה יש לך להתבייש?"

"מזה שאני אוהב אותך, ורוצה אותך, וחושב עליך, וחרמן עליך." ענה הלל בלחש, כאילו דיבר אל עצמו, והסתובב אל דור, "מזה יש לי להתבייש." הוסיף בקול רם יותר. מבטיהם נפגשו לשנייה אחת קצרה ולוהטת, ואז נמלט הלל החוצה, משאיר את דור הנדהם לבד עם מחשבותיו.

אחרי כרבע שעה החלה המשחה לפעול את פעולתה המבורכת, הכאב פחת ודור הצליח לקום כמעט בלי להיתמך בשידה, וללכת לאט, אבל בבטחה, עד לחדרו של הלל ששכב ערום בחושך על מיטתו, ובהה בתקרה.

"הלל, אתה ישן?"

"כן." השיב הלל קצרות, "מה אתה רוצה?"

"לישון אתך, אפשר?"

"עדיף שלא."

"בבקשה, עצוב לי לבד, אולי תזוז קצת?"

הלל התהפך על צידו וזז מעט, מפנה לדור מקום על מיטתו, מיטת שלושה רבעים צרה ממיטה זוגית, אבל רחבה דיה לשני בחורים דקי גזרה.

דור התיישב, נאנח, ואחר כך, לאט לאט, נשכב פרקדן והניח את ראשו על זרועותיו השלובות, פניו מופנות אל הלל. "אם לא היית אחיה של תהילה הכל היה פשוט יותר." התלונן.

"יכול להיות, אבל אם לא הייתי אחיה לא היינו נפגשים."

"גם זה נכון, תגיד, אתה והערס המגעיל הזה, הדודו הזה..."

"אני לא רוצה לדבר עליו."

"אז על מי אתה רוצה לדבר?"

"אני לא רוצה לדבר על אף אחד ועל שום דבר, רק לנשק אותך, אפשר?"

"אפשר לנסות, אבל רק שתדע, אף פעם לא נישקתי גבר."

"אני יודע." השיב הלל, נצמד אליו ונישק את שפתיו נשיקה רכה וקלילה שהלכה והעמיקה, הלכה והתלהטה. דור שכח שמעולם לא נישק גבר, ושבעצם הוא לא הומו, ושהוא מלטף, מנשק ומתעלס עם בחור, ולא סתם אלא עם אחיה התאום של תהילה. הוא שכח הכל, ואפילו את הכאב המציק הצליח לשכוח בלהט הרגע המדהים ההוא שבו נישק לראשונה גבר, ואהב את זה.

הם לא יכלו להפסיק אחרי הנשיקה והמשיכו לגעת אחד בשני, ודור גילה שלגעת בהלל היה קל ונעים כמו לגעת בעצמו. מעולם לא שיער כמה משחררת ומלהיבה תהיה ההתעלסות עם גבר. במקום לתהות, כמו שעשה תמיד עם נשים, אם הוא לא מכאיב או מעצבן את הפרטנרית שלו, או להתרגז בגלל חוסר המיומנות של בת זוגו, עם הלל הוא ידע בדיוק איך ומה לעשות כדי לגרום עונג, ולפליאתו ושמחתו גם הלל ניחש בדייקנות מה לעשות לו, איך, כמה ומתי. התיאום ביניהם היה מושלם ושניהם גמרו כמעט יחד, מתנשפים ומזיעים, ואחר כך שכבו זה לצד זה, זרועותיהם מתחככות קלות זו בזו, חייכו אחד אל השני ונרדמו.

לפנות בוקר חלם דור שוב את החלום על הנהר, ושוב התלבט בין הגדה הוורודה שהפעם נראתה טובענית ורכה מידי, לבין הגדה הכחולה שנשארה מסתורית ואפלולית, אבל הייתה מעט פחות מפחידה, והתעורר כשהלל הניח את פיו על בטנו והחל לנשק אותו נשיקות רכות ומגרות, יורד אט אט לעבר חלציו, עד שלכד את אברו הזקוף בפיו.