ג. מה רבים הכיסופים

 5. עוד לא

הלל חיכה עד שדור כיבה את האור בחדרו, הסתגר בחדר השינה שלו והתקשר לאחותו, "ללי, זה אני, מה קורה אתך? למה את עושה את זה לדור?"

"אני לא עושה לו כלום."

"וזו בדיוק הבעיה, אם תמשיכי להתעלם ממנו הוא ימצא אחרת."

"אני לא מתעלמת ממנו ללי, אני פשוט עסוקה. המבחנים האלה מאוד חשובים לי."

"כל כך חשובים שאת לא יכולה להתפנות לשעתיים בשבוע ולבלות איתו קצת? נו, באמת ללי..." הוכיח הלל את אחותו.

"אני לא מבינה למה היחסים שלי עם דור מדאיגים אותך כל כך? אם אין לו סבלנות לחכות לי קצת אז שילך לאחרות."

"ללי, את פשוט לא מבינה גברים. דור כבר היה מספיק עם אחרות, עכשיו הוא בשל למצוא את האחת והיחידה שלו, ואם תשחקי נכון בקלפים שלך זו תהיה את."

"ומה כל כך טוב בלהיות האחת והיחידה שלו? מה כל כך טוב בכלל בחיים עם גבר?"

"את רצינית." נדהם הלל, "אין דבר טוב יותר מאשר לחיות עם גבר, ובמיוחד עם אחד כמו דור..."

"תגיד ללי, אתה לא מאוהב בו קצת?"

"לא. ממש לא, הוא לא הומו, והוא שלך."

"זוכר איך אמרת לי פעם שבכל גבר מתחבא הומו קטן שיצא החוצה אם תהיה לו הזדמנות מתאימה?"

"לא, אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה." מחה ללי והסמיק.

"אבל אני זוכרת." קנטרה אותו תהילה. "אמרת שצריך רק לגלות מה ישחרר אותו מהר יותר, אלכוהול או צינגלה."

"בסדר, יכול להיות שפעם אמרתי שטות כזו, אבל זה קרה כשהייתי צעיר וטיפש, כיום אני יודע שלילה שיכור אחד של סקס עם גבר לא יהפוך סטרייט להומו."

"בסדר, אז לא. רגזן אחד, מה עובר עליך ללי?"

"כלום."

"שקרן." גיחכה תהילה.

"תסתמי." התעצבן הלל.

"נו, די חמוד, תספר לללי שלך מה הבעיה, נדלקת עליו?"

"כמובן שלא, מה יש לי להידלק על סטרייט? ובכל מקרה הוא שלך, אם רק תואילי לקחת אותו."

"אתה חושב שכדאי לי?"

"אני לא יודע ללי, תלוי מה את רוצה שיקרה, את יודעת מה את רוצה?"

"לפעמים אני חושבת שכן, ואז אני שוב משנה את דעתי."

"באמת? את לא רוצה בעל וילדים? חשבתי שכל הנשים רוצות להיות להתחתן ולהיות אימהות?"

"כן, בטח שאני רוצה פעם, בעתיד, להתחתן ולהיות אימא, אבל עוד לא."

"ללי, את יודעת שאם לא היינו מסתלקים מירושלים כיום כבר בטח היית בהיריון השלישי או הרביעי שלך?"

"ואתה היית נשוי עם שלושה ארבעה ילדים משלך."

"לא, אולי הייתי נשוי, אבל אני לא חושב שהיו לי ילדים."

תהילה נאנחה. "יכול להיות שאתה צודק, אבל עובדה שהסתלקנו, יצאנו לחופשי ובנינו חיים חדשים, ואני לא מבינה למה אתה רוצה להחזיר אותי לכלא."

"מה כלא? איזה כלא? להתחתן עם דור זה כלא בשבילך?"

"אולי כלא זו מילה חזקה מידי." ריככה תהילה את קולה, "אבל חילונית או דוסית, ברגע שאישה מתחתנת ומביאה ילדים היא כבר לא חופשייה יותר, משפחה בשביל נשים זה שיעבוד."

"אבל גם גבר בעל משפחה לא יכול להיות חופשי כמו רווק."

"לא נכון ללי, לא בדיוק. גבר נשוי יותר חופשי מאישה נשואה, ואחרי שיש ילדים אז בכלל... אימהות תמיד מוגבלות יותר, ויש להן פחות חופש, ועם כל הכבוד לגברים, ובעיקר לדור שלך, חבל לי לוותר כל כך מהר על החופש שלי."

"ממתי דור הוא שלי? ומה בכלל יש לך לעשות עם החופש הזה?"

"לנסוע לאירופה למשל? בעבודה הציעו לי קידום נפלא, אם אני אסכים אני יכולה  לעבוד בסניף של החברה בציריך, אבל ברור שאם אני אתחתן ואכנס להיריון אני יכולה לשכוח משוויץ."

"שוויץ?" נבהל הלל, "ציריך זה בשוויץ? אבל שוויץ זה חוץ לארץ? מה תעשי שם לבד? וחוץ מזה את לא יודעת לדבר שוויצרית."

"טיפש." צחקה תהילה, "אף אחד לא מדבר שוויצרית, אין שפה כזו. בשוויץ מדברים צרפתית, איטלקית או גרמנית, וכמובן שכולם מדברים אנגלית. אם אני אקבל ציונים טובים יעשו לי רילוקשיין, אני אגור בציריך, ארוויח משכורת ביורו, אלמד גרמנית וצרפתית, ואראה עולם. לא עדיף על החלפת חיתולים וניגוב אפים נוזלים?"

"לא יודע. תחליטי את, או שכבר החלטת?"

"עוד לא. אני מחכה לקבל את הציונים של המבחנים שלי."

"אל תדאגי ללי, כמו שאני מכיר אותך תקבלי ציונים נהדרים."

"הלוואי, מהפה שלך לאוזניים של אלוהים, אם הוא קיים."

"קיים או לא, לדעתי את צריכה להיפגש עם דור ולגלות לו מה התוכניות שלך."

"אני חייבת?"

"כן, את חייבת."

"אוף אתך ללי, אולי אתה תספר לו?"

"לא, את."

"בסדר, מחר או מחרתיים אני אתקשר אליו."

"את מבטיחה?"

"כן נודניק, לילה טוב."

"לילה טוב ללי." 

תהילה קיימה את הבטחתה, והתקשרה לדור אחרי שלושה ימים. הם שבו ונפגשו באותו בית קפה בו התקיימה פגישתם הראשונה, ודור לא יכול היה לא לשים לב כמה מהודרת ואלגנטית היא נראית. היא נעלה נעלי עקב אדומות, הייתה מאופרת בקפידה ושערה השחור, החלק, היה קצוץ בתספורת קארה א-סימטרית מסוגננת שהלמה אותה מאוד.

"את נראית נהדר תהילה, מתאים לך ככה." רפרף בקצות אצבעותיו על קסדת השיער המבהיק שהיה נוקשה למגע, אבל נראה נהדר, "זה לכבודי?"

"לא, לכבודי. קיבלתי את הציונים שלי אתמול, עברתי את כל המבחנים בתוצאות נהדרות."

"יופי, נפלא, אני ממש שמח, כל הכבוד לך." שמח דור בכנות בשמחתה, "מזל טוב תהילה."

היא חייכה, הודתה לו, ומהר, בטרם תאבד את אומץ ליבה, סיפרה לו על ההצעה שקיבלה. "זאת הזדמנות נפלאה, ואחת הסיבות שהציעו לי אותה היא כי אני לא נשואה ובלי ילדים." הסבירה.

"אני בטוח שזו לא הסיבה היחידה, לא היו משקיעים בך כל כך אם לא היית ממש מוכשרת."

"כן, כנראה שאתה צודק." הסכימה תהילה בשמץ ביישנות, "אני יודעת שאני ואתה... שרצית שהקשר שלנו יתקדם ויתפתח, אבל ציריך... אתה בטח מבין."

"לגמרי, ואת צודקת, זו הזדמנות שחבל להחמיץ." הודה דור והמשיך לחייך למרות שליבו נחמץ, היא הייתה יפה כל כך... אחותו והוריו יתאכזבו מאוד הרהר בליבו, "אז מתי את עוזבת?" שאל.

"בעוד חודש, ורציתי לבקש ממך... אולי זאת קצת חוצפה מצידי, אבל אני מאוד דואגת להלל, יש לי הרגשה שהוא עוד לא לגמרי מצא את עצמו, עזבנו את ירושלים ואת ההורים בגללו, אבל ללי מתקשה להסתגל לשינוי, הוא טיפה אבוד בין כל החילוניים האלה... אתה מסכים שהוא יגור אצלך עד שהוא יסיים את הלימודים וימצא עבודה קבועה? אולי, עם קצת מזל הוא יפגוש גם בן זוג שידאג לו? אני פוחדת שהוא לא יסתדר לבד."

"כמובן, אין שום בעיה." הסכים דור מיד, "הוא השותף לדירה הכי מוצלח שהיה לי אי פעם, אבל אני חושב שאת טועה תהילה, אחיך כבר לא ילד, הוא טיפה תמים, אבל סך הכל הוא בחור פיקח ומוכשר, ולדעתי הוא לא צריך השגחה."

"יכול להיות שאתה צודק, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני דואגת לו כמו אחות גדולה למרות שנולדתי רק חמש דקות לפניו." הצטחקה תהילה, ואז קמה, התנצלה שיש לה עוד המון סידורים לפני הנסיעה, מסרה דרישת שלום לאחיה, הבטיחה לבוא לבקר בסוף השבוע, והסתלקה לדרכה בתקתוק עקבים נמרץ. 

היא לא הספיקה לבקר בסוף השבוע, אבל ביום הטיסה באה לדירתם לסעודת פרידה שבישל למענה אחיה. דור והלל הרימו כוסית להצלחתה, ואחר כך הסיעו אותה לשדה התעופה. הם עזרו לה להעמיס את מזוודותיה על עגלה, וליוו אותה עד לפתח שדה התעופה, נפרדו ממנה בחיבוקים, חזרו בשתיקה לדירתו של דור והתחילו לפנות את השולחן שהשאירו עמוס כלים מלוכלכים מחשש שיאחרו לטיסה.

"אתה לא כועס עליה?" שאל הלל שלקח על עצמו להעמיס את המדיח בצלחות ובכוסות.

"לא, חס וחלילה, מה יש לי לכעוס? זה לא שהיינו מאורסים או משהו, היה לנו קשר קצר ונחמד, אבל היא לא הבטיחה לי שום דבר."

"אז אתה לא עצוב?"

"אולי קצת, בקטנה, אבל אני אתגבר." הבטיח דור שדאגתו של הלל לרגשותיו שעשעה אותו ונגעה לליבו, והחל לנגב את השולחן.

"מה אתה עושה? עזוב, אני כבר אנקה, לך לנוח." ניסה הלל לקחת את המטלית הלחה מידו.

"לא מספיק שבישלת, אתה רוצה גם לנקות לבד, מה האגואיסטיות הזו?" הצטחק דור, וסירב להרפות מהמטלית.

"זה לא מצחיק." התעקש הלל, "עזוב כבר." דרש ומשך את המטלית אליו.

"לא רוצה." ענה דור, ומשך אותה חזרה. הלל היה רזה יותר מדור, ופחות חסון ומאחר לא ציפה לצעד כזה מצידו הוא מעד ונפל עליו במפתיע, והשניים צנחו בצורה מגושמת על הרצפה.

"איי!" צעק הלל המבוהל שראשו נחבט קלות בזווית השולחן.

"לעזאזל." גנח דור שנפל בכבדות על ישבנו, "אתה בסדר הלל?"

"לא." השיב הלל באומללות, ודמעות הציפו את עיניו, "קיבלתי מכה בראש." אמר בקול ילדותי, "וזה כואב."

"אוי, מסכן שלי, בוא, תן לי לראות." אחז דור בכתפו, בחן את מצחו וניסה לקום על רגליו. "אוי, התחת האומלל שלי." גנח, "אני חושב שחטפתי מכה בעצם הזנב."

"והכל באשמתי, סליחה, לא התכוונתי." החל הלל להתייפח.

"אני יודע, זה בסדר." נחפז דור לנחם אותו, "נו, די ללי, אל תבכה כמו תינוק, זו רק שריטה, בוא נשטוף לך את המצח ואחר כך נלך לישון, כבר כמעט שתיים בלילה, אני הרוג מעייפות וגם אתה בטח עייף נורא."

"אבל עוד לא שטפתי את המטבח."

"לא נורא, גם מחר יום, קדימה, לך לצחצח שיניים."

הם התארגנו לשינה, וכל אחד פנה לחדרו. דור כבר כמעט נרדם כששמע קול התייפחות עולה מחדרו של הלל. לרגע חשב להתעלם ולהעמיד פנים שהוא כבר ישן, אבל מצפונו הציק לו - הרי הבטיח לתהילה לשמור על אחיה - הוא קם, החניק אנקת כאב, וכשהוא תוהה אם לא שבר את עצם הזנב כמו שקרה פעם לבת דודתו שנאלצה לשכב במיטה חודשיים תמימים לפני שהחלימה, דידה לחדרו של הלל.

"הלל, ללי? הכל בסדר, למה אתה בוכה?"

הלל משך באפו, "אני לא בוכה." השיב בקול רווי דמעות.

"טיפשון אחד, מה עובר עליך? אתה מתגעגע לאחותך?" התיישב דור על קצה המיטה, "אוי..." נאנח, "כואב לי נורא."

"איפה כואב לך, בגב?"

"לא בדיוק, יותר בתחת מאשר בגב." הודה דור, "נפלתי בצורה לא מוצלחת."

"באשמתי, אני ממש מצטער, אני יכול לראות?" שכח הלל את צערו והפנה את תשומת ליבו לדור.

"מה, את התחת שלי? אני מבטיח לך שאין לי שום פטנט מיוחד, זה סתם תחת מצוי." התבדח דור בניסיון מגושם להסוות את מבוכתו.

"אני רק רוצה לראות אם יש לך סימן כחול." הסביר הלל, נבוך גם הוא.

דור נשכב על בטנו, והפשיל את הבוקסר שלו, והלל הדליק את מנורת הלילה ובדק את עכוזו. "יש לך כאן סימן סגול." נגע בעדינות בעורו החבול של דור, "כואב?"

"כן, קצת." חשק דור את שיניו, מתאפק לא לילל מחמת הכאב.

"אולי נשים לך קומפרס קר?"

דור נרעד, "לא, תודה, עדיף לגעת שם כמה שפחות." הוא ניסה לקום, ואנקת כאב נמלטה מפיו, "אוי, כואב נורא."

"אל תקום, תישאר לשכב פה בשקט, ואני אביא לך אקמול." קפץ הלל מהמיטה, רץ למטבח וחזר בזריזות עם כוס מים וכדור, "הנה, קח. בבוקר תרגיש יותר טוב."

דור בלע את הכדור וניסה שוב לקום, אבל כל תזוזה הכאיבה לו, והמיטה של הלל הייתה רכה ומזמינה כל כך, והוא היה נורא עייף...

הלל הפציר בו ברוך לשכב בשקט, ואפילו הביא לו את הכרית שלו מחדרו ופרש עליו שמיכה, ואחר כך נשכב בשקט לצידו, מקפיד לשמור על מרחק ולא לגעת בו, כיבה את האור, והתנצל שוב שבגללו... "אתה רוצה שאני אשאיר אותך לבד ואלך לישון בסלון?"

"מה, ושוב תבכה כמו תינוק? עזוב שטויות, הרי זו המיטה שלך, בוא נישן כבר ודי."

"טוב, בסדר, נישן, אבל רק שתדע, לא בכיתי כמו תינוק."

"בחייך ללי, הרי שמעתי אותך... טוב, לא חשוב, אתה מתגעגע לתהילה?"

"כן, קצת, לא נורא, אני אתרגל."

"בהחלט, שנינו נתרגל, ועכשיו עוצמים עיניים והולכים לישון."

6. שתי גדות הנהר

דור נרדם וחלם חלום מוזר, ובחלומו הוא שט על רפסודה שצפה על אגם רחב ושקט, לאט לאט החלו גדות האגם להצטמצם ולהתקרב, ופתאום הוא היה בנהר שהחל לזרום מהר ומהר יותר, מנדנד את הרפסודה ואת דור שהיה שרוע עליה, נאחז בה בכוח, מבחין לתדהמתו שגדה אחת הייתה בצבע כחול ואילו השנייה הייתה ורדרדה. הצמחייה על הגדה הכחולה הייתה אפלולית מעט, ונראתה קוצנית וסבוכה, מסתורית ואפילו מסוכנת, ואילו הגדה הורודה נראתה רכה ומזמינה, שופעת פרחים ורודים שפרפרים צבעוניים רפרפו מעליהם. הוא ניסה להדוף בעזרת כפות ידיו את הרפסודה לעבר הגדה הורודה, הנחמדה, אבל הזרם סחף אותו דווקא לעבר הצד הכחול. לחרדתו הבחין שבין העצים הכחולים, האפלוליים, חומקות חיות טרף חלקלקות, ספק זאבים ספק נמרים שחייכו אליו בשיניים בוהקות ומסוכנות, וקרצו לעברו בעיניים ירוקות, מנסים לפתות אותו להצטרף אליהם.

דור נבהל ונצמד בכוח לרפסודה, אחוז בחילה בגלל טלטוליה אילץ את עצמו להתעורר מהחלום הנורא ולחזור למציאות הרגילה של עוד בוקר חמים אחד של שלהי הקיץ, ורק אז קלט שהמזרן ממשיך להתנודד בתנועות קצובות ורכות, ושהגורם לכך הוא הלל השוכב על צידו בגבו אליו, מתנשם ומתנועע הלוך ושוב מתחת לשמיכת הפיקה הדקה בתנועות שנעשות חפוזות יותר ויותר...

הוא מאונן הבין דור, ונתקף מבוכה איומה ששתקה אותו. הוא עצם את עיניו בכוח, ריפה את גופו כמיטב יכולתו, העמיד פני ישן, וחיכה בסבלנות עד שהלל יגמור, מה שאכן קרה אחרי מספר שניות. הילל השמיע נאקה צרודה ונרעד, קפא לשנייה ואז הפשיל את השמיכה בזהירות וחמק לשירותים.

דור התיישב והוריד את רגליו אל הרצפה במטרה להסתלק בזריזות לחדרו. הוא השתוקק להסתגר במקלחת הפרטית שלו (בעצת אחותו הוא בחר באופציה של מקלחת הורים במקום סלון גדול יותר, ותמיד פקפק אם בחר נכון, אבל ברגע זה הודה לה בליבו מקרב לב)  ולטפל בזקפת הבוקר שלו שהזדקרה מתחתוניו בחוצפה.

כאב חד שפילח את גבו התחתון מנע ממנו להימלט על נפשו והזכיר לו מה קרה אתמול ולמה הוא ישן במיטתו של הדייר שלו.

כשהוא נתמך בשידה משך את עצמו לעמידה, ודידה באיטיות לחדר השינה שלו, מקווה שיצליח להגיע אליה לפני שהלל יצא מהשירותים. הוא כמעט הצליח, אבל ברגע שהניח את כפות ידיו על המשקוף יצא הלל מהשירותים והבחין בו. "בוקר טוב דור." התרונן בעליזות, "איך הגב?"

"כואב נורא." גנח דור, "אני רוצה ללכת לרופא."

"אני אקח אותך, להכין לך קפה?"

"כן, בבקשה, תעשה טובה ותתקשר לקבוע לי תור, אני רק אתלבש ואני מיד בא."

די מהר נוכח דור לדעת שהוא היה אופטימי מידי, הוא ויתר על גילוח ובקושי הצליח לצחצח את שיניו ולהשתין ובכל זאת לקח לו המון זמן להתארגן. בלי עזרתו היעילה של הלל ספק אם היה מצליח להגיע לקופת חולים, הלל עזר לו להתלבש כרע על ברכיו לפניו גרב את גרביו, הנעיל לו נעלים ותמך בו בזהירות עד שהגיעו לאט לאט למכונית. מזל שהכאב השכיח ממנו כל שמץ של חרמנות והזקפה שלו נעלמה.

הכאב היה כה עז עד שדור לא הצליח לשבת לצידו של הלל, שהיה עדיין נהג חדש ונדרש לנהוג בהשגחת נהג מלווה, אלא נאלץ לכרוע על ברכיו במושב האחורי, פניו מופנות לחלון האחורי.

"רק זה עוד חסר לי שיתפוס אותנו שוטר." אמר להלל שהרגיע אותו שזה מצב חירום ויהיה בסדר.

על פי עצתו של הלל נשאר דור במכונית, מניח להלל רב התושייה לשכנע את האחות לדבר עם הרופא שהסכים לתת לו הפנייה לאורטופד בלי לבדוק אותו קודם.

הם נסעו למחלקת התאונות במרפאת לין, ובעוד דור נחלץ בזהירות מהמכונית הצליח הלל להשיג בשבילו כסא גלגלים מרופד בכרית, וגלגל אותו בעדינות עד לדלתו של האורטופד ששלח אותו מיד לצילום רנטגן. כדי לצלם כהלכה את עצם הזנב שלו היה על דור לטפס למיטה צרה וקשה ולשכב על צידו, משימה קשה ומכאיבה מאוד. למזלו הלל הסכים לעטות על עצמו סינר עופרת כבד, נכנס איתו לחדר הצילומים, עזר לו לטפס על המיטה והמשיך לאחוז בידו גם בזמן הצילום.

"לא נורא, זה רק סדק." פסק האורטופד אחרי שבחן בעיון את צילום הרנטגן של עצם הזנב של דור, "תנוח כמה ימים ויעבור לך."

"אבל נורא כואב לי." התלונן דור המסכן, "איך אני אלך ככה לעבודה? אני עובד בישיבה מול המחשב ואני גם צריך לסייר באתרי בניה... כמה זמן זה עוד יימשך?"

"שבועיים עד חודש, אני נותן לך עשרה ימי מחלה, ואם כואב מאוד קח כדורים, אפשר גם משחה." שלף הרופא מהמחשב שלו מרשמים ואישורים לרוב, וזירז אותם לצאת החוצה.

הלל החזיר אותו הביתה, הכין לו ארוחת בוקר, נתן לו כדור נגד כאבים ונחפז לעבודה. הוא חזר בערב, עייף מאוד אחרי שעמד במטבח המסעדה וקצץ ירקות במשך כל המשמרת, ומצא את דור המשועמם והנרגן רובץ על הספה בסלון, ומתלונן שאין מה לראות בטלוויזיה.

"אתה רעב? התקלחת? רוצה עזרה במשהו?"

"כן, לא וכן, אני מת להתקלח, אבל אני מפחד להחליק וליפול."    

"אני כבר מכין משהו, ואחר כך אני אקח אותך להתקלח. מה דעתך על חביתת ירקות וטוסט גבינה צהובה?"

"יאמי, אני כבר לא יכול לחכות."

תוך זמן קצר להפתיע הביא לו הלל מגש עמוס מטעמים, ואחר כך תמך בו בזהירות עד למקלחת שבחדרו. לפני שהתפשט לקח דור כדור חזק נגד כאבים, מסוג הכדורים שחייבים לקחת על קיבה מלאה כדי שנזקם לא יהיה רב מתועלתם, ואחר כך פשט בעזרת הלל את בגדיו, דשדש ערום לתא המקלחת, ופתח את המים.

"להיכנס אתך?" היסס הלל בפתח.

"לא, אני אסתדר, אבל תישאר בסביבה כדי שאם אני אפול תוכל להרים אותי." ביקש דור והחל להסתבן. המים החמים מלאו את החדר אדים, ובחסותם העז דור, שהיה מטושטש מעט מהכדורים נגד כאבים שלקח במשך כל היום, לספר להלל על החלום המשונה שחלם.

"אצל הדוסים אומרים שהחלומות שווא ידברו." השיב הלל, "אבל מצד שני... ורוד וכחול..."

"ואחרי שהתעוררתי סוף סוף גיליתי למה חלמתי שאני על רפסודה." נכנס דור בפזיזות לדבריו.

"באמת, למה?"

"כי המזרון התנדנד בגלל שאתה... טוב, לא חשוב." קטע דור את עצמו, "סליחה אם הבכתי אותך, אתה מוכן לתת לי את המגבת."

הלל, אדום מבושה, הגיש לו את המגבת כשהוא מסב מעליו את מבטו, ודור התחיל להתנגב בתנועות מגושמות, ואחר כך כרך את המגבת סביב מותניו וצלע למיטה, הטיל את עצמו עליה בגניחת כאב, וביקש מהלל את המשחה נגד כאבים.

"הנה, קח." זרק הלל את השפופרת על המיטה, וברח החוצה.

איזה אידיוט אני. גידף דור את עצמו בליבו, מה היה לי דחוף כל כך לספר לו שהרגשתי שהוא הביא ביד? אז הביא ביד, אז מה? כל אחד עושה את זה לפעמים, מה זו אשמתו שנרדמתי לו במיטה? אני כזה דפוק! כעס על עצמו, וניסה לשווא למרוח משחה על עצם הזנב הדואבת שלו, אבל התקשה להגיע לאזור הפגוע, ואחר כך נפלה השמיכה, ופתאום הוא נעשה צמא נורא...

"הלל!" צעק, מיואש, "אתה יכול לבוא לפה לרגע?"

"שנייה, אני כבר בא." קרא הלל, ואחרי כמה דקות שנדמו בעיני דור כנצח התייצב בפתח חדרו כשהוא עטוי חלוק מגבת קשור בקפידה למותניו.

"לא חם לך עם החלוק הזה?" התפלא דור.

"אני בסדר, מה אתה רוצה?" הביט בו הלל במבט זועף.

"קודם כל שתסלח לי, אני בהמה חסרת טקט עם פה מטונף, ושנית שתעזור לי עם המשחה הזאת, וגם השמיכה נפלה לי... אל תכעס עלי הלל, זו לא אשמתי שאני מדבר יותר מידי, כואב לי והכדורים האלה ממסטלים אותי."

"זה בסדר, אתה צודק, אתה חסר טקט, אבל גם אני... אני כזה טיפש לפעמים." הרים הלל את השמיכה, והניח אותה מקופלת על המיטה, ואחר כך משך מעל דור את המגבת הלחה, תלה אותה בקפידה, והחל למרוח בתנועות עדינות את גבו במשחה השקופה הדביקה בעלת השם המוזר – עזרקאין

"שם של שד משחת." העיר הלל לפי תומו, והצחיק את דור שצחק ואחר כך התלונן שאפילו הצחוק כואב.

"סליחה, לא התכוונתי." ענה הלל בנוקשות נעלבת, וסגר את השפופרת, מבריג בתשומת לב את המכסה.

"אני יודע, אל תהיה כבד כזה." הפציר דור בהלל, וליטף קלילות את לחיו הלוהטת של הצעיר, "בבקשה, אני לא יכול שכועסים עלי כשכואב לי."

"אני לא כועס."

"אתה כן כועס, וזה לא יפה מצידך, אני חולה וסובל, ואתה צריך להיות נחמד אלי." התחנחן דור, בלי להבין למה חשוב לו כל כך שהלל ימשיך להאיר לו פנים.

"אני משתדל מאוד, אבל זה קשה." המשיך הלל בזעפו.

"מה, להיות נחמד, למה?"

"כי..." הלל הפנה את גבו אל דור, הניח את שפופרת המשחה על השידה, והחל לסדר בשקדנות את כל הזוטות שהיו מונחות עליה - מפתחות וקצת כסף קטן, קופסת גלולות נגד כאב ואישור מחלה, כוס מים ריקה וחפיסה של סוכריות נטולות סוכר. "כי ככה."

"ככה זו לא תשובה, למה אתה מפנה לי את הגב?"

"כי אני מתבייש."

"מתבייש ממה? ממני? בחייך, כבר ראית אותי ערום וכבר הבאת לידי ביד, ואני סיפרתי לך חלום שמוציא אותי דפוק לגמרי, ממה יש לך להתבייש?"

"מזה שאני אוהב אותך, ורוצה אותך, וחושב עליך, וחרמן עליך." ענה הלל בלחש, כאילו דיבר אל עצמו, והסתובב אל דור, "מזה יש לי להתבייש." הוסיף בקול רם יותר. מבטיהם נפגשו לשנייה אחת קצרה ולוהטת, ואז נמלט הלל החוצה, משאיר את דור הנדהם לבד עם מחשבותיו.

אחרי כרבע שעה החלה המשחה לפעול את פעולתה המבורכת, הכאב פחת ודור הצליח לקום כמעט בלי להיתמך בשידה, וללכת לאט, אבל בבטחה, עד לחדרו של הלל ששכב ערום בחושך על מיטתו, ובהה בתקרה.

"הלל, אתה ישן?"

"כן." השיב הלל קצרות, "מה אתה רוצה?"

"לישון אתך, אפשר?"

"עדיף שלא."

"בבקשה, עצוב לי לבד, אולי תזוז קצת?"

הלל התהפך על צידו וזז מעט, מפנה לדור מקום על מיטתו, מיטת שלושה רבעים צרה ממיטה זוגית, אבל רחבה דיה לשני בחורים דקי גזרה.

דור התיישב, נאנח, ואחר כך, לאט לאט, נשכב פרקדן והניח את ראשו על זרועותיו השלובות, פניו מופנות אל הלל. "אם לא היית אחיה של תהילה הכל היה פשוט יותר." התלונן.

"יכול להיות, אבל אם לא הייתי אחיה לא היינו נפגשים."

"גם זה נכון, תגיד, אתה והערס המגעיל הזה, הדודו הזה..."

"אני לא רוצה לדבר עליו."

"אז על מי אתה רוצה לדבר?"

"אני לא רוצה לדבר על אף אחד ועל שום דבר, רק לנשק אותך, אפשר?"

"אפשר לנסות, אבל רק שתדע, אף פעם לא נישקתי גבר."

"אני יודע." השיב הלל, נצמד אליו ונישק את שפתיו נשיקה רכה וקלילה שהלכה והעמיקה, הלכה והתלהטה. דור שכח שמעולם לא נישק גבר, ושבעצם הוא לא הומו, ושהוא מלטף, מנשק ומתעלס עם בחור, ולא סתם אלא עם אחיה התאום של תהילה. הוא שכח הכל, ואפילו את הכאב המציק הצליח לשכוח בלהט הרגע המדהים ההוא שבו נישק לראשונה גבר, ואהב את זה.

הם לא יכלו להפסיק אחרי הנשיקה והמשיכו לגעת אחד בשני, ודור גילה שלגעת בהלל היה קל ונעים כמו לגעת בעצמו. מעולם לא שיער כמה משחררת ומלהיבה תהיה ההתעלסות עם גבר. במקום לתהות, כמו שעשה תמיד עם נשים, אם הוא לא מכאיב או מעצבן את הפרטנרית שלו, או להתרגז בגלל חוסר המיומנות של בת זוגו, עם הלל הוא ידע בדיוק איך ומה לעשות כדי לגרום עונג, ולפליאתו ושמחתו גם הלל ניחש בדייקנות מה לעשות לו, איך, כמה ומתי. התיאום ביניהם היה מושלם ושניהם גמרו כמעט יחד, מתנשפים ומזיעים, ואחר כך שכבו זה לצד זה, זרועותיהם מתחככות קלות זו בזו, חייכו אחד אל השני ונרדמו.

לפנות בוקר חלם דור שוב את החלום על הנהר, ושוב התלבט בין הגדה הוורודה שהפעם נראתה טובענית ורכה מידי, לבין הגדה הכחולה שנשארה מסתורית ואפלולית, אבל הייתה מעט פחות מפחידה, והתעורר כשהלל הניח את פיו על בטנו והחל לנשק אותו נשיקות רכות ומגרות, יורד אט אט לעבר חלציו, עד שלכד את אברו הזקוף בפיו.