עוקבים

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

א. השנים השקופות

גיל העמידה
יש לי על המחשב תמונות ישנות שלנו שסרקתי ואני מסתכל עליהן לפעמים. הוא דווקא לא השתנה הרבה, עדיין יש לו ראש מלא שיער שצבעו נשאר חום ערמוני כמעט כמו בנעוריו. רק כשמתקרבים רואים שכיום זרקה בו מעט שיבה. אחרי הניתוח גם המשקל שלו חזר להיות כמו פעם, לפני שלושים שנה. אני השתניתי הרבה יותר, השערות הלבינו כמעט לגמרי ועכשיו יש לי מראה כסוף מכובד, גופי התמלא והתעגל, וכיום יש לי משקפיים שגורמות לי להיראות משכיל ומלומד להפליא. רק עיני נשארו אותן עיניים ירוקות כחולות, בהירות, אבל כיום הן עצובות יותר ומוקפות קמטים.
מוזר איך במקום הפנים שהיו לי פעם, פנים צעירים וחלקים, נשקף לעומתי כיום פרצוף כבד, עייף ומבוגר. התלתלים הכהים מפעם הפכו שיבה, אבל הנשמה ששוכנת בגופי שאיבד את הגמישות והמוצקות של הנעורים לא השתנתה, עדיין היא משתוקקת להרגיש, להתלהב ולאהוב.
כן, ברור לי שזה פתטי ואין לי זכות להביט בהתפעלות בחבורת נערים חשופי גו, רצים ומזיעים כדי להכין את עצמם לגיוס. אין טעם לחלום חלומות לחים וצבעוניים עד כאב על התעלסויות באהבה. זמני עבר, נעורי חלפו, חיי הולכים וכלים, רק הלב עדיין כואב, מתפעל ומשתוקק והגוף רוצה, רוצה עד כלות.
בנעורי חשבתי שהחיים נגמרים בגיל חמישים, לא יכולתי להאמין שבגיל המופלג הזה אפשר עוד לאהוב, לרצות, להשתוקק, ואפילו, שומו שמיים, להיות חרמן.
אנשים שעברו את החמישים נראו לי מבוגרים מאוד, קשישים אפילו, ושיערתי שבגיל הזה אין יותר טעם לתכנן תוכניות כי אין יותר עתיד לצפות לו, אבל בתמורה יש שקט ושלווה והשלמה שקטה עם החיים - מצחיק אותי להבין עד כמה טעיתי.
חשבתי שבגיל העמידה לא עושים יותר כלום חוץ מלספור את הקמטים, להיאנח על כאבים, להתלונן על הבריאות ולהמתין לפנסיה, או למוות, מה שיבוא קודם. הנחתי שאנשים בגיל הזה מתנחמים בכך שהם כבר חיו את חייהם ושעכשיו הם יודעים את כל התשובות ואין להם יותר היסוסים והתלבטויות.
טעיתי, גם בגיל חמישים פלוס החוכמה, השלווה והרוגע רחוקים ממני מאוד. עדיין יש לי תוכניות לעתיד, יש כאבי לב, תשוקות ורצונות, חלומות סוערים ולוהטים, וחרמנות בשפע. גם בגילי עדיין ליבי הקשיש והסדוק מתכווץ מכאב כמו בנעורי ועדיין דמעות עלבון ילדותיות עולות בעיני למרות שכיום הן מוקפות קמטים.

אבל
קשה לי לדבר בכנות על סקס, גם על כסף קשה לי, אבל על סקס עוד יותר. ככה זה אצל בני הדור שלי. ואם כבר מדברים על בני דורי - בנעורי כולם ידעו מה טוב ומה רע, מי בסדר ומי לא, מה חוקי והגון ומה פלילי ולא בסדר.
כיום הכל אחרת, שונה ונזיל יותר ואני כבר לא בטוח מה נכון ומה לא. פתאום זה שאתה מסתפק בבן זוג אחד ומרגיש רע עם בגידות נראה משונה ולא טבעי, והסלידה משתייה וסמים זו בכלל התחסדות, ומה אתה עושה סיפור מעישון חשיש? הרי אלכוהול נחשב לסם מזיק הרבה יותר ודווקא הוא חוקי.
יכול להיות שהם צודקים אבל מה אפשר לעשות שאני לא שותה ולא מעשן ודי פוחד לאבד שליטה וגם לא רואה סיבה לזה?
לזה אין להם תשובה, חוץ מאשר להגיד לי שאני פולנייה לחוצה ושמרנית.
נו, טוב. מה לעשות? כנראה שהם צודקים.
גם להסתובב מצוברח ועצוב כי יש לך בעיות נראה להם מטופש. למה שלא תיקח משהו שיעשה לך מצב רוח טוב? כדורי אושר כאלו. קח ותתחיל לחייך, כולם עושים את זה כיום אומר לי אפילו הרופא, כאילו שהכדורים האלה יפתרו את הבעיות שלי.
הקיץ הוא התקופה הפחות טובה שלי - בעיקר בסוף הקיץ כשכבר נמאס והגוף היגע צועק די לזיעה ולחום - אבל רק אתמול קלטתי פתאום שאני באבל, אבל על משהו חשוב ויקר, דבר שהיה לי תמיד מובן מאליו ונגמר אחרי הניתוח של הוא. הוא עוד מחבק, מתרפק, אוהב אבל זה הכול, אין לנו יותר סקס ספונטני כמו פעם, ולא יהיה יותר.
אני מנסה להסתגל לרעיון שלא עוד. זה לא יחזור, זה נגמר, נגמר כמו הנעורים והבריאות ועצוב לי, עצוב ומדכא והכי גרוע שאין לי עם מי לדבר על זה. זה לא שאין לי חברים, אבל אני יותר מידי פולניה מכדי לספר על דבר כל כך אינטימי למישהו, מטבעי אני אדם סגור מאוד שלא יודע איך לשתף.
כלפי חוץ אני עושה רושם ידידותי ונחמד, אבל בענייני האישיים אני שושו לגמרי, במיוחד אני מתקשה לדבר על סקס. בחיים לא דיברתי על דברים אינטימיים כמו מין עם אף אחד, אפילו עם בן הזוג התקשורת בנושא הזה הייתה יותר ברמזים מאשר בשיחה גלויה, אז עם זרים?
אני לא מסוגל לספר לאיש שהאדם היחיד שנגעתי באבר המין שלו בעשרים השנים האחרונות לא מסוגל יותר להעמיד את הזין. מתבייש לגלות שהמצב שלו גוזר עלי התנזרות מסקס אלא אם כן אוננות נחשבת לחיי מין? (היא לא) עדיף לי למות ולא לגלות דבר כזה.
נכון, תמיד עשיתי ביד במקביל לסקס איתו, אבל זה היה תמיד משהו פרטי שלי שעשיתי כשבא לי, אף פעם לא העיקר, וכיום זה הדבר היחיד שנשאר וזה עצוב.
נכון, למות עצוב יותר, ויש דברים חשובים יותר שאפשר לאבד, את הראייה למשל, או את כושר התנועה, או חלילה יד או רגל, אבל בכל זאת, המחשבה על מה שאיבדתי מפילה אותי לתהום חשוכה של עצב.
ואל תגידו לי לדבר איתו על זה, זה לא מעשי, גם ככה הוא מדוכדך, עצבני ומודאג, ומרגיש אשם כלפי. לאחרונה הוא נחמד מידי אלי, כאילו מנסה לפצות אותי ולהודות לי שאני איתו. זה כל כך לא הוא, כל כך נוראי שאין לי מילים לתאר את זה. עדיף כבר כשהוא כועס ועצבני ומוציא עלי את הזעם שלו. גם זה קורה פה ושם.
אז מה פלא שאני עצוב ומודאג מידי פעם. הרווחתי את זה ביושר, ויחד עם זאת נא לא לרחם עלי, אני עדיין מחייך פה ושם, כמו שקרה הבוקר למשל, הוא חזר למיטה (אחרי שהלך לראות בלילה טלוויזיה בסלון) קפוא כולו ואיזה כיף היה לשים על שנינו שמיכה זוגית קצת יותר עבה מהפיקה ולהתחבק קצת. כבר שלושים שנה אני נהנה לחוש איך הגוף שלי ושלו משתלבים זה בזה בשלמות ואיך כף היד שלו מונחת על גבי בדייקנות כזו שמיד מרגיעה אותי ומשגרת אותי לשינה ערבה ונעימה.

מריבה
לאחרונה אני מרגיש שמשהו ביני לבינו חורק, שמשהו לא עובד יותר אצלנו. יש לי חשד שהמצב המתמשך של ההימנעות שלנו זה מזה משפיע לרעה גם על הקשר הנפשי שלנו.
מאז הניתוח אין כמעט לילה שאנחנו ישנים יחד מההתחלה ועד הסוף. כבר למעלה מחודש שאני מתעורר לבד, או הולך לישון לבד, או שניהם כאחד.
זה לא שרבנו או משהו, הסיבה העיקרית היא החום, נורא חם בחדר השינה שלנו, על חיבוק אין מה לדבר ובדרך כלל אחד מאיתנו נשבר באמצע הלילה ובורח למטה. תמיד זה היה ככה אצלנו אבל למה גם עכשיו כשכבר פחות חם בלילות אני קם לבד?
התירוץ שלו הוא שבגלל שהוא נרדם הרבה לפני, הוא מתעורר לפנות בוקר וכדי לא להפריע לי הוא הולך לראות טלוויזיה בסלון. יכול להיות שזה נכון אבל בכל זאת אני חש שהוא מתחמק מלהיות איתי, ולאחרונה המגע הגופני בינינו נעשה כל כך נדיר ומצומצם עד שאני זוכר כמעט כל ליטוף וכל נגיעה, לצערי הם נדירים עד כאב ואני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה יותר.
אני מרגיש שאני מתייבש מבפנים מרוב בדידות והרטיבות של הדמעות לא עוזרת בעניין הזה, ויש דמעות, דמעות שקטות וסודיות שאני מרשה לעצמי לשפוך בשקט רק כשהוא ישן.
בזמן האחרון אני מרגיש כאילו הוא ואני סתם זרים שנפגשו במקרה וצריכים לגור יחד, שני אנשים שאין להם שום דבר משותף והם אפילו לא מחבבים זה את זה.
נכון, הוא אף פעם לא היה טיפוס רומנטי ומשתפך וגם אני לא וזה בסדר, אבל יש גבול. הערב למשל הוא חזר ממש מאוחר למרות שהיה יום שישי וישר דחף את הראש לעיתון ובקושי הביט בי וכשכבר כן דיברנו זה היה מכוער ורע ובגלל סיבה כל כך מטופשת - טיגנתי שניצלים, הוא טעם אותם ואמר שזה שרוף ולא מוצלח ומלא שמן. טוב, הרי טיגנתי אותם בשמן ואחד באמת טיפה נשרף. לא משנה, השניצלים המטופשים האלו לא באמת חשובים, אבל נורא נפגעתי מהטון הביקורתי הגועלי שלו.
גם אם אני לא טבח דגול והם לא היו לו טעימים הרי אפשר למתוח ביקורת בצורה פחות פוגעת, לא צריך להיות מרושע כל כך, ולא שאני לא רגיל לסגנון שלו, ככה הוא - בן אדם שלא יודע להחמיא - אומר כל מה שיש לו בראש בלי לסנן ואני יודע את זה, אבל כמה זמן אפשר לחיות בלי מילה טובה?
בדרך כלל אני לא עושה עניין מדברים כאלו, אבל בתקופה האחרונה אני כל כך זקוק לקצת עידוד, לאיזה מילת שבח, ליחס קצת יותר רך ונעים ממנו ואני לא זוכה לזה יותר.
הוא מתנהג כאילו אין בחיים עוד דברים חוץ מניהול תקין של חיי היום יום, אבל זה לא ככה. אנחנו לא רק שותפים לדירה ולרכוש אלא גם בני זוג.
לא מתאים לי להיות רגיש כזה, אבל אני מרגיש כל כך אומלל וחסר חיים. אין לי חשק לשום דבר. כלום, אפילו לא לאונן, פשוט אין לי חשק. הכול נראה חסר טעם ואפור ומדכא.
פתאום אני מתחיל לחשוב על פרידה ושונא את עצמי בגלל המחשבות האלו כי איזה מין בן אדם עוזב את בן הזוג שלו אחרי שלושים שנה יחד בגלל דבר כזה?
אני מתבייש נורא ומבולבל, ובעיקר נורא אומלל, ומרגיש שגם אני אשם שהכול ביני לבינו נעשה נוקשה ורע כל כך.
כבר היו לנו תקופות רעות ומריבות, אבל תמיד התגברנו. השמן שהחליק את הגלגלים החורקים ביני לבינו היה סקס, ועכשיו, כשזה כבר לא קיים מה נשאר?
הרגל, חובות משותפים?
זה לא מספיק. לא לי בכל אופן. עם הבלי סקס אפשר להסתדר, אבל לא עם הריחוק והקרירות האיומה הזו שבה הוא מתנהג כלפי לאחרונה. תמיד הרגשתי שאני הבן אדם הכי חשוב וקרוב לו בעולם, גם כשרבנו זה היה תמיד בלהט ועם הרבה רגש ועכשיו הרגש כאילו מת, אני והוא כבר לא חשובים בעיניו, ככה אני מרגיש ולא יודע איך להסביר את זה וחושש שאולי זו סתם הרגשה חולפת, רגישות יתר שלי בגלל החודשים הקשים כל כך שעברו עלינו אולי אני סתם עושה עניין משטות ומתנהג כמו דביל? תהיתי בבלוג שלי.
אחרי שגמרתי לשפוך את מר לבבי למחשב נשכבתי לצידו ונרדמתי. כשהתעוררתי לפנות בוקר הוא היה למטה בסלון מול הטלוויזיה, ושוב נאחזתי מרמור צדקני שהנה אני שוב לבד,   ופתאום הוא חזר, קפוא לגמרי, והתכרבל איתי מתחת לשמיכה, ואז דיברנו, קצת - אנחנו אף פעם לא חופרים כמו שעושים הצעירים.
בפעם היחידה שבה ניהלנו שיחת עתיד יחסינו לאן הייתה לפני שלושים שנה בחורף אחד קר, שנינו היינו ערומים למחצה במכונית הישנה שלו שחנתה בחניון של בית הקברות, מקום המפגש שלנו באותם ימים רחוקים לפני שעברנו לגור יחד, וזה נגמר בפיצוץ אדיר ובאומללות גדולה. פתאום הוא אמר שהוא לא בטוח שהוא אוהב אותי, ואני שעד אותו רגע הייתי קליל וזורם (וזה עוד לפני שהמציאו את הביטוי הזה בכלל) הפחדתי אותי ואותו כשפתאום התפרצתי בצורה שהפתיעה את שנינו, פרצתי בבכי ודרשתי ללכת הביתה מיד ועכשיו! איך זה נגמר בדיוק אני כבר לא זוכר, אבל עובדה שאנחנו עדיין יחד, מקפידים לחשוב טוב לפני שאנחנו פותחים את הפה.
מה שקרה הבוקר זה שהתחבקנו לנו בקרירות הנעימה והתלטפנו לנו קצת, אבל זה הכול. לו לא עמד ולי לא בא למרות שהוא רצה לגעת בי.
הפעם הוא זה שנעלב קצת ולא הבין למה אני לא רוצה – "הרי אתה עושה ביד." הוא אמר, ובצדק.
גם אני לא הבנתי כל כך למה לא. חשבתי על זה קצת ואחר כך ניסיתי להסביר שזה לא כיף לי כשזה לא הדדי. סתם לעשות ביד אני יכול לבד, לא צריך ולא רוצה עזרה וחוץ מזה כל פעם שאני נוגע בו בצורה הזו אני נזכר איך הוא נראה אחרי הניתוח, עם סיכות תקועות לו בעור ועם הקטטר הזה והעור המגולח מסביב ונעשה לי רע. הניתוח היה בתחילת אוגוסט ועדיין לא גדלו לו השערות כמו קודם והמגע בו זיפני ומגרד ופשוט לא בא לי. רוצה סתם חיבוק ומגע אוהב, לא התחרמנות.
ניסיתי להסביר ואני חושב שהוא הבין למרות שהוא טיפה נפגע וציין שהטראומה היא בעיקר שלו, לא שלי, אבל הצלחנו לצלוח את הכעסים וההתמרמרות ושוב ישנו יחד צמודים.
בשבע קמנו לאט ובנחת, שתינו קפה יחד ותכננו את המשך היום, ולפני שהוא יצא דנו שוב בשניצלים הארורים ההם, הפעם ברוח טובה ובחיוך, והתנשקנו לפרידה.
אני חייב להכיר בזה שהדברים לא יחזרו להיות כמו פעם, שעברנו טראומה רצינית מאוד, ושהשינוי הוא לא רק אצלו (הוא איבד משקל ויש לו צלקת על הבטן ומן הסתם לא יעמוד לו יותר, או שאולי כן, אבל רק אחרי לקיחת כדור) אלא גם אצלי השתנו דברים, והכל יראה אחרת מעכשיו.
אם חושבים על זה מבינים שבעצם יש שינויים בחיים כל הזמן. מי שחי משתנה ללא הרף, לפעמים השינויים איטיים ויש זמן להסתגל ולפעמים הכול קורה בבת אחת וצריך לקחת את הזמן, להיות סבלניים ולא להתייאש.

ואתמול, פתאום, בלי שום אזהרה מראש, נפלטו לנו לפתע כמה משפטים כנים עד כאב על המצב. ככה אנחנו מדברים על דברים שבאמת כואבים, מילה פה, משפט שם. נוגעים ומיד בורחים לנושא אחר.
אידיוטי, זה ברור, אבל ככה זה אצלנו.
הוא ציין בשביעות רצון שהצליח להתאפק ולא ברח לו שתן (בהתחלה הייתה לו בעיה רצינית עם זה) וכשהוא לא עייף המצב אצלו ממש בסדר, ואני שאלתי אם הוא חושב שאולי גם מצב הסקס ישתפר בעתיד.
הוא אמר, קצת בעצב, שהוא לא יודע.
שאלתי אם הוא חושב על זה והוא הודה שכן, כל הזמן.
שאלתי אם זה מעציב אותו ואם הוא חושש שאעזוב אותו.
הוא אמר שכן, זה מאוד מעציב אותו, אבל הוא בטוח שלא אעזוב אותו.
הערתי שהוא במקומי בטח היה מחפש סקס אצל אחרים, ורק אז קלטתי שבשבילו לחפש תחליף לסקס שלנו זה דבר אחד, ולעזוב אותי זה דבר אחר, בעוד שאצלי זה אותו דבר – אצלי, ברגע שאהיה במיטה עם אחר כאילו עזבתי אותו והערתי שכל השיחה תיאורטית כי בגילי, מי בכלל ירצה אותי?
הוא לא הכחיש והנושא נגמר בכך שהוא ציין שאפשר לקנות תחליף מלאכותי, אבל שהוא לא יקנה אותו בשבילי, אני צריך לעשות את זה לבד כי צריך לבדוק אם הוא מתאים.
זה הצחיק אותי - שנינו הרי יודעים שאני אעדיף למות ולא להיכנס לחנות לאביזרי סקס - שאלתי אותו אם הוא חושב שוויברטור הוא כמו נעל שצריך לקנות אותה במידה הנכונה, וגם הוא צחק והשיחה נגמרה בלא כלום.
אחר כך הוא נרדם ואני גלשתי במחשב, קורא בלוגים להנאתי. אחרי כשעתיים הוא התעורר והתחיל לריב איתי - למה אני מתעסק בקריאת סיפורים טיפשיים במקום לכתוב את מכתב התלונה שהייתי אמור לכתוב למועצה? אצלנו אני הממונה על ענייני הכתיבה והתקשורת.
רבנו קצת ויצאה מרירות וכאב, הוא שוב התלונן על הבישולים שלי, ועל הרשלנות שלי, ועל זה שאני לא מנהל כהלכה את הבית, והזכיר בעלבון שאמרתי שאעזוב אותו, ואחר כך הלך למטה לאכול ונשאר לישון שם. הוא חזר לפנות בוקר למיטה ושב והזכיר לי שאמרתי שאעזוב אותו, אבל כשחיבקתי אותו בחסות הקרירות הסתווית המבורכת הוא לא הדף אותי מעליו.
הוא כל כך מרגיז אותי לפעמים. מכאיב לי שהוא מזלזל במה שאני עושה, ומציק לי בצורה קטנונית ולא שם לב שאני כל הזמן מסדר את הבלגן שלו, ואני היחיד שמטפל בניקיון, קניות בישולים - בחוסר כישרון, אבל בכל זאת עושה מה שצריך - בעוד שהוא רק מבקר ומתלונן.
ועם זאת רק אותו אני יכול לחבק לפנות בוקר. אין לי איש מלבדו ובסופו של דבר גם לו אין איש מלבדי.

אנרציה של אהבה
פתאום הוא סיפר לי שהוא מתכנן לצאת לטיול עם איזה ידיד. התרגזתי ונעלבתי מאוד, כל כך הרבה זמן לא בילינו סתם יחד, והנה סוף סוף כשיש לי כמה ימי חופש בחול המועד הוא הולך לטיול עם מישהו אחר?
שאלתי למה הוא לא יכול לחכות עם הטיול עוד יום כדי שגם אני אוכל לבוא, והוא אמר שזה בטח ישעמם אותי, ואני הערתי בכאב שלאחרונה אנחנו חיים כל אחד את החיים שלו בנפרד וזה לא טוב.
הוא לא הגיב, אבל אתמול בלילה התעוררנו פתאום באמצע הלילה ולא יכולנו לישון. הוא הדליק טלוויזיה אני הלכתי למחשב וכשהוא הציע סקס דחיתי אותו, קצת בקוצר רוח וחזרתי למיטה רק אחרי שעה, קפוא לגמרי.
עד עכשיו אני לא בטוח אם הוא באמת חושב ככה או שהוא ניסה להחזיר לי, ואולי גם הוא לא יודע? אבל פתאום הוא אמר שהוא לא יכול יותר ככה, שאנחנו חיים כל אחד את החיים שלו בנפרד, בדיוק כמו שאמרתי, ושאולי כבר באמת אין טעם וכדאי לפרק את החבילה?
זה כל כך כאב. אחרי כל מה שעברנו יחד פתאום די? פתאום נמאס לו ממני?
"אתה לא אוהב אותי יותר?" שאלתי בכאב, והוא התחמק מלענות, גמגם והתפתל, ולא ענה כן או לא, אלא הסתבך במין הסבר משונה על מה זאת בכלל אהבה, ומי יודע מתי כן או מתי לא הוא אוהב.
כל היום למחרת הייתי עצוב, עצבני ומדוכא. הדברים הרעים שנאמרו בלילה תססו בי, והתחלתי לחשוב על חיים לבד, בלעדיו, רק אני והמחשב שלי.
דווקא באותו יום הייתה די הרבה עבודה והייתי נורא עייף בגלל המחסור בשינה, וכשחזרתי הביתה התמוטטתי במיטה וישנתי עד שהוא חזר בערב.
כשהוא חזר הוא היה נחמד וחביב כל כך כלפי עד שישר ידעתי שהוא מתחרט ומקווה שאני פשוט אשכח ולא אדבר יותר על מה שהיה (איך זה שאחרי כל כך הרבה שנים יחד הוא עדיין לא מכיר אותי?) ומאחר ולא בא לי על עוד מריבה באמת שתקתי, אבל כמובן שהמשכתי לחפור ביני לבין עצמי בכל מה שקרה, וחשבתי ללא הרף על דבריו, מה שעשה לי מצב רוח נוראי.
למחרת בבוקר כשהלכנו יחד לצעדת בוקר אביבית בוואדי מתחת לבית (היה קצת ערפל, אבל האוויר הדיף ריח נפלא של פריחת הדרים, פשוט תענוג) שוב דיברנו, והוא כמובן מיד הכחיש שהוא רוצה להיפרד, וכמובן שלא הצליח להסביר מה בדיוק הוא כן רוצה, אבל איכשהו הטיול המשותף, והנוף היפה, והחברותא שלנו פעלו את פעולתם, ונדמה היה לי שהשלמנו עד שלמחרת הוא קם ובכל זאת נסע לטיול שלו.
את החג עצמו עברנו בשלום למרות שבילינו אצל המשפחות שלו – את הסדר אצל אימא שלי, ואת סעודת החג למחרת אצל אימא שלו. היה מעייף ומתיש כמו שזה תמיד במחיצת המשפחות שלנו. להורי אני כבר רגיל, אבל יש לי רושם שאימא שלו הזדקנה לאחרונה ונעשתה מרירה עוד יותר מאשר בחג הקודם. גם התוספת המעיקה של אחיו ומשפחתו לא הוסיפה לשמחת החג שלנו.
רק אחרי שחזרנו בשלום ממילוי החובות המשפחתיות התחלנו לחגוג באמת. הצלחנו אפילו להתגבר על המריבה שתלתה כמו ענן קודר מעל ראשנו ודיברנו על זה, אמנם בצחוק ובקלות דעת, כמו שאנחנו עושים תמיד כשמדובר בנושאים שהם בנפשנו, אבל דיברנו.
זה התחיל בצעדת הבוקר שעשינו הפעם בנחת ובשלווה כי שנינו היינו בחופש. הוא צחק עלי שנרעשתי מהרעיון שלו להיפרד ואמר שלא התכוון באמת, ואני מחיתי ואמרתי שלא נבהלתי, ובכלל לא לקחתי אותו ברצינות, ושנינו ידענו שאנחנו משקרים, ומרוב רווחה שהתגברנו על המשבר הזה התחבקנו לנו באמצע השדה, ואחר כך הלכנו הביתה והשארנו את העניין הזה מאחורינו, או לפחות זה מה שחשבתי, כי עוד באותו היום, כשנמנמנו לנו מול הטלוויזיה, רדומים למחצה, הוא שאל פתאום אם אנחנו עדיין יחד בגלל אהבה או בגלל אנרציה?
"מה מחזיק אותנו יחד?" הוא חקר אותי, והפעם היה רציני וממוקד.
אין לי מושג מאיפה, אבל פתאום נפלטה לי תשובה שאנחנו יחד בגלל שאנרצית האהבה שלנו טרם הסתיימה, ונא לא לצחוק, מדובר באנרציה ארוכה מאוד שהתחילה אי שם בסוף שנות השבעים.
למרבה המזל התשובה סיפקה אותו והוא הניח לנושא ונרדם.

אין מצב
בקיץ אני נוטש את המיטה הזוגית, ישן למטה בסלון, שם קריר יותר. גם אם אני נרדם בדרך נס בחדר השינה כל אחד מאיתנו מכונס בפינתו, חם מידי לגעת ולאחרונה הרי המצב אצלנו. איך להגיד?
אין מצב.
אבל הבוקר התעוררתי על הספה ועליתי למעלה לצחצח שיניים, להשתין  ולהתקלח ואחר כך, עייף, צנחתי לצידו של הוא על המיטה, ופתאום נשבה רוח קלילה וצוננת, רוח סתווית ממש. השמיכה הייתה מגולגלת בפינת המיטה ואי אפשר היה להגיע אליה והוא שכב על הצד, פניו אלי. כמעט מבלי משים נדבקתי אליו וככה נמנמנו לנו עוד קצת, חבוקים – שכחתי כבר מתי ישנו ככה לאחרונה.
אחר כך נעשה שש בבוקר והיה צריך לקום. הייתה המהומה הרגילה של הבוקר וכל אחד הלך לדרכו, לא לפני שהוא הציק לי איך אני יוצא מהחנייה, ואני צעקתי עליו שהוא מעצבן והכל באשמתו כי הוא נכנס עקום .
רק הרבה אחר כך כשאכלנו יחד ארוחת צהרים חפוזה ומאוחרת לפני שהוא שוב יצא הוא שאל בחצי חיוך אם זה באמת קרה או שהוא רק חלם שהתחבקנו קצת לפנות בוקר.
אמרתי שכן כי היה לי קצת קר, ואחר כך העפתי אותו החוצה כי רציתי לשטוף את המטבח ששוב היה דביק ומטונף, וכרגיל שוב הזעתי כהוגן.
עוד נזיע המון עד שהחורף יגיע ויהיה קר, אבל היום לפנות בוקר היו לנו כמה דקות סתוויות מתוקות ביחד.

חופש
החופשות הכי טובות לדעתי הן אלו שעושים בבית ואני, סוציומט קשיש שכמוני, מעדיף לא לנסוע לשום מקום ולא לעשות כלום אלא סתם לחרוש על המחשב, לקחת את הזמן לאט, ופשוט להיות בבית. הכי נוח לי להיות מול המחשב שלי, בחדר שלי, שם אני מרגיש הכי טוב ונוח לי להיות לבדי, ככה אני אוהב לנוח ולנפוש.
תכננתי לקחת שלושה ימי חופש והבוס אישר בעיקום פרצוף כי זה סוף החודש וגם כי הוא ייקה פוץ כזה... אני רק מקווה שלא יזעיקו אותי מהעבודה כי יש לחץ.
היה חג צפוף ועמוס מאוד. שני ביקורים משפחתיים, אחד אצל אימא שלו ואחד אצל דודה שלי – המון ילדים וקרובים קשישים וכמויות אוכל בלתי מתקבלות על הדעת.
יצאנו מותשים, נפשית בעיקר, וגם כבדים יותר בכמה ק"ג. בחג הוא פתח את העסק ולמרות שהרוויח יפה מאוד הוא היה ממורמר והתלונן שאף פעם אין לו עזרה ושאני בטלן ורק הוא עובד.
למה בעיניו הדברים שאני כן עושה בבית (ניקיון, בישולים וקניות) תמיד בטלים בשישים לעומת מה שאני לא מספיק, או מתעצל לעשות?
הלילה נרדמנו מוקדם מאוד, מותשים מכל הפעילות, וקמנו מוקדם עד להחריד, וכרגיל, אם אני רוצה להקדיש מעט זמן פנוי למחשב כשהוא בבית אני צריך למצוא משהו שיעסיק אותו אחרת הוא מתלונן ומקטר כמו ילד משועמם.
אני לא יודע למה אם אני אעז לדבר איתו כשהוא פותר סודוקו או קורא איזה כתבה משעממת הוא מתעצבן, אבל לא מבין שאני לא יכול לנהל איתו שיחה כשאני מתרכז במחשב? זו לא סיבה להיעלב אם אני מבקש שקט כשאני כותב משהו. איך בן אדם בגילו המופלג יכול להיות כל כך ילדותי?
מזל שמצאתי לו סרט בטלוויזיה - עיבוד סיני ל'המלט' - הוא נורא אוהב את הסרטים המסוגננים האלו ושוקע מרותק בעלילה שלהם ואז יש לי זמן לעצמי.
אחרי שקראתי אצל בחור צעיר ונבון פוסט ומאיר עיניים קלטתי פתאום שאם היינו נפגשים בתקופה פחות פרימיטיבית והיו לנו בזמנו יותר אופציות ואפשרויות רוב הסיכויים שלא היינו מחזיקים מעמד יחד. למרבה המזל כשנפגשנו, בסוף שנות השבעים, לא היה אטרף, ולא אתרי היכרויות אחרים, וחוץ מהדף האחורי עם המודעות מכמירות הלב (והמוזרות לפעמים) בעיתון 'לאישה' וטיולים מסוכנים בגנים חשוכים ומפחידים לא היה בעצם כלום.
מצד שני, למרות שיש לי דמיון די מפותח, אני מתקשה לראות אותו פותח כרטיס באתר הכרויות בלי לבקש ממני עזרה, וכמו שאני מכיר אותו גם אם מישהו היה עוזר לו הוא היה מאבד מהר מאוד את סבלנותו, משליך את העכבר מעל פניו ומנתק בשאט נפש את המחשב מהחשמל.
הלהטטנות המילולית, חוש ההומור, משחקי המילים, וכישורי ההקלדה שנחוצים שם הם פשוט לא הוא. אני לא חושב שיש עוד יותר גברים חסרי תחכום כמותו בעולמנו המודרני, ואם כן הם נאלצים למצוא זיונים במכוני ליווי. אין לי מושג איך גברים שאין להם את הכישורים הטכניים והמילוליים הדרושים מצליחים להסתדר בעולם החיזורים הווירטואלי של היום.
ואם מדברים על זיונים יש לי חדשות משמחות - הרופא אמר לנו בזמנו שרק שנה אחרי הניתוח הגוף שלו יחלים מהטראומה של הניתוח ועד אז שנשכח מסקס. הוא כמובן לא הסכים להמתין שנה שלמה, וכבר אחרי כמה חודשים התחיל לנסות את הזריקות שמעמידות את הזין (אין לי מושג איך הוא שכנע את הרופא ואני לא מעז לברר, אבל מניסיוני הרב איתו הוא די בולדוזר כשהוא רוצה משהו), כיום הוא כבר ממש מיומן בזה וכמעט שאין תקלות, אבל עד שהוא הצליח להגיע לזה היו המון בעיות ופדיחות. מדובר בפרוצדורה מסובכת ולא ספונטנית בעליל (וגם יקרה כספית) ואולי הייתי צריך לקחת על עצמי את המלאכה הזו, אבל רק הרעיון של זריקה בזין מחריד אותי, אני מסרב אפילו להביט איך הוא משתמש בהן.
והנה, לפי יומיים הוא הפתיע אותי בזקפת בוקר, ובעוד אני משתומם מתי הוא הספיק לקום ולהזריק התברר שהוא פשוט קם ככה, עם זין זקוף.
נכון עד שקמתי להשתין ולצחצח שיניים הזקפה התפוגגה, אבל זו פעם ראשונה מאז הניתוח שהוא קם עם זין עומד, ובשביל שנינו זו הייתה שמחה גדולה.

עץ יבש
על הבוקר היה לו התקף רגזנות – לזרוק לפח את כל האוכל בגלל שהערתי לו בפעם השבעת אלפים שאני שונא עגבניות? רק הוא יכול להיות כזה מרגיז, ורק אני יכול להבליג שוב על התקפי הזעם המעליבים שלו. אני כזה חסר חוט שדרה ופתטי שזה פשוט מעורר רחמים.
ואם לא די בכך אז שוב עוברת עלי תקופה לא טובה של עייפות. מן עייפות תהומית שמגיעה מתוך תוכי, עייפות שאין שום מנוחה בעולם שתוכל לה, עייפות שמצמיתה אותי לקרקע ומרוקנת אותי מחיים, עייפות של חולי והתחלת המוות, ושוב מתחילים כאבים ביד ובברך, והראש כואב נורא, ודווקא אז מטוסים ונביחות כלבים וצעקות ומריבות. כל דבר קטן מרגיז ומעליב אותי בצורה חסרת פרופורציות וכל הזמן דמעות בעיניים ורצון לברוח.
קשה לי לקום בבוקר, מעיק לי הכול. אני מרגיש לא מובן, לא אהוב, מיותר, חסר ערך, פתטי. מקנא ביחס שאחרים מקבלים ואני לא. נעלב כל הזמן. יודע שזה אידיוטי ולא יכול להבליג. מעליב שאדם בגילי שהיה צריך לדעת יותר טוב ולא לקחת ללב לא מצליח להראות קצת יותר בגרות.
אולי ככה מרגיש עץ האלון הוותיק שעמד שנים רבות בקצה הגינה שלנו, שנים רבות הוא היה חזק וחסון, כאילו נצחי, עד שיום אחד הוא החל להתייבש ועכשיו, למרות שהוא עדיין זקוף, הוא יבש, עץ מת שאין לו עוד תקנה.

הדרך אל האושר
קראתי ציטוט מבודהא - אין דרך אל האושר, הדרך היא האושר - ומיד התחלתי לחשוב על משמעות המילים האלו. אם תשאלו אותי, דודה פולנייה מרת נפש וכעסנית, האושר בהחלט מוערך מידי.
מה זה בכלל האושר הזה שכולם חושקים בו? למה לכם לרדוף אותו כל הזמן? אין לכם משהו חשוב יותר לעשות?
לא מספיק לכם שאתם בריאים ויש פרנסה והילדים בסדר? מה פתאום אושר? מפונקים שכמותכם. איך אתם לא מבינים שהרדיפה המפוקפקת אחריו מביאה אך אומללות וסבל.
זה אני ברגע פולני במיוחד : )

הבעיה עם גברים
מישהו כתב לי על בעיות שהיו לו עם אחד, לא חשובים הפרטים, יצאה לי תשובה מפורטת כלהלן  - קשר זוגי ממושך מחייב חוץ ממשיכה פיזית גם השקעה רגשית. בדרך כלל הנשים לוקחות על עצמן באופן די אוטומטי את הקטע הזה, הן מתוכנתות לזה, לתקשר, לבדוק כל הזמן מה הצד השני מרגיש, להתחשב בו ולוותר אם צריך.
גברים לא יודעים איך להתמודד עם העניין הזה. לא יודעים להגיד כשמשהו לוחץ ומעליב, וגם כשאומרים זה תמיד יוצא עקום ולא ברור. בזוגיות יש צורך לטפל לא רק בניקיון ובבישול ובתחזוקת הרכב אלא גם לתחזק את ענייני הרגש והלב.
בשביל לקיים זוגיות מתפקדת צריך בגרות מסוימת שרוב הגברים לא מגיעים אליה לפני גיל שלושים, ארבעים, אם בכלל. גברים מתקשים להבין שלפעמים צריך לוותר על אגו וכבוד, ולהיות אמפאטי לרגשות של השני -  אני נדהם לפעמים מהאטימות שלהם. 
איך אתה לא מבין כמה זה מעליב שאתה נעלם פתאום בלי אזהרה מראש? שאתה נסגר בעצמך אחרי סקס? איך אתה לא קולט שאם לא תגיד מה אתה מרגיש אני לא אבין למה אתה קודר ושתקן ואחשוב שזה בגללי?
ובכלל, שתקנות יתר זו בעיה מוכרת של גברים, נשים חופרות לך בשכל ולא מפסיקות לקשקש וגברים שותקים ומקווים שתתחיל לפתח טלפתיה. כשהקשר הוא בעיקר וירטואלי ואין אינטימיות יש המון אי הבנות ובעיות, בעיקר כשמדובר בשני גברים שכל אחד מצפה שהשני ינהל את התהליך הרגשי של הזוגיות.
זה מעיק עוד יותר כשאתם מכירים זמן קצר ועדיין לא יודעים לפענח זה את זה. למרבה המזל כשאתה חי עם אותו בן אדם הרבה שנים מספיקים לך הפרצופים שהוא עושה ונימת הקול שלו להבין שהוא כועס ולפעמים, אם אתה לא דביל מושלם, אתה גם יודע למה.
הכי נורא ומתסכל זה לגלות שמישהו שמושך אותך פיזית ניחן בעומק רגשי של בלוק בטון, אולי הוא יתרכך ויבשיל עם השנים ויהיה בן אדם, אבל בינתיים הוא מתנהג כמו אדם חד מימדי עם אינטליגנציה רגשית של דמות מקומיקס. נכון שזה עושה לך חשק להרביץ לו כדי שישים לב מה הוא מעולל לך?
אני מקווה שתרגיש טוב יותר אחרי שתבין שזה לא אתה, זה הוא.

טעות
אתמול פרצה עוד מריבה, מריבה קשה ואיומה, נזרקו חפצים והושמעו איומים והיו צעקות ודמעות ותחנונים. הכול שטויות ואי הבנות שאפשר לפתור בשיחה שקטה אבל לא ככה נגזר. מחשב אחד - למזלי הישן - הושלך לזבל, ואליו הצטרפו מסך מקולקל וכיסא מחשב מרופט שאפשר היה עוד לתקן אבל מילא. כפרה.
ופתאום הוא אומר לי שהטעות הכי גדולה של חייו הייתה להתחיל לחיות איתי.
עכשיו באים? הרי זה קרה לפני כמעט שלושים שנה.
ומה שיותר גרוע מבחינתי זה איך, אחרי שהוא אומר דבר כזה, הוא פשוט ממשיך הלאה בלי בעיות, לא מבין כמה פגע בי. שלושים שנה של מסירות ושותפות ונאמנות ועכשיו אני טעות? איך אפשר להגיב על דבר כזה?
שתקתי והרגשתי שהלכתי לאיבוד.
בשבת בבוקר, אחרי שזעפנו בשקט איש בפינתו במשך כל יום שישי, שאלתי אותו אם הוא רוצה שניפרד.
"איך שאתה רוצה." ענה באדישות.
"אבל מה אתה רוצה?" התעקשתי.
"לא אכפת לי." הוא אמר בלי להביט בי.
הוא נראה כל כך עצוב ומרוחק. מה עובר על האיש הזה? ולמה נזכרתי לדבר איתו דווקא עכשיו, כששנינו עומדים במחסן שורץ הפרעושים שלנו, עוסקים, מכל הדברים שבעולם, במיון גרוטאות שרובן יושלכו לאשפה?
"אתה לא אוהב אותי יותר?" לחצתי על תשובה ברורה, יודע מראש שזה לא ילך.
"מה זה משנה מה אני מרגיש?" הוא מפטיר ביובש וממשיך להזיז כסאות ישנים מפה לשם. "יהיה לך יותר טוב בלעדי." הוא מוסיף, מסרב להסגיר שמץ רגש.
"למה אתה מדבר שטויות? איך תסתדר בלעדי?" אני מוחה, וביני לבין עצמי תוהה איך אני אסתדר בלעדיו.
הוא מושך כתפיים בחוסר אכפתיות, עושה פרצוף עוד יותר אדיש, מעמיד פנים כאילו כל העניין לא נוגע לו כלל, אבל עלי הוא לא הצליח לעבוד, אני כבר מכיר אותו, כמה שהוא יותר מתרגש בפנים ככה הוא נעשה יותר אדיש כלפי חוץ.
"מה, כל כך רע לך איתי?" ניסיתי לחפור עוד קצת בנושא החבוט הזה של הקשר העתיק שלנו. אני יודע, ככה לא מנהלים זוגיות, לא מדברים על עניינים כאלו תוך כדי התעסקות בכל מיני מטלות מאוסות וחסרות חשיבות, אבל כבר מזמן קבענו שננקה את המחסן הזה בשבת, וחוץ מזה כל המנהג הזה של דיבור על עתיד יחסינו לאן לא הומצא כשהתחלנו להיות זוג. גם הזוגיות עוד לא הומצאה אז, קראנו לזה לגור ביחד, ובכך היה לנו די.
יכול להיות שבגלל זה אנחנו במצב עלוב כזה היום?
ברומנים שאני קורא אנשים נואמים נאומים רהוטים ושופעי רגש, מסבירים הכול, מפרטים כל מחשבה שחלפה במוחם ומגלים את ליבם הלוהט לפני אהוב ליבם הנרגש, אבל בחיים שלנו, החיים האמיתיים שאנחנו נידונים לחיות על פני האדמה הקשה הזו, השיחות שלנו תמיד מקוטעות, אגביות, מתנהלות במשפטים קצוצים וחסרי פואנטה תוך כדי ביצוע עבודות שגרתיות שלא שייכות כלל לנושא השיחה.
למה זה ככה אצלנו? אנחנו מדברים על החיים שלנו, דנים בעתידנו המשותף שעומד בסימן שאלה אחרי מריבה מכוערת ומרה, ובכל זאת אנחנו בקושי מביטים זה בזה. מדברים בחוסר רצון, זורקים משפט פה, משפט שם, מתנהגים כאילו הדיון במקור הפרעושים במחסן שלנו - האם האשם הוא הכלב הפרטי שלנו או החתולה הזרה שהתגנבה לפה באביב והמליטה בהיחבא כמה גורים – חשוב יותר משיחה על הרגשות שלנו, מתעמקים יותר בשאלה אם נחוצה לנו הדברה או שדי יהיה אם ננקה היטב וניפטר מהשטיחים הבלויים ששמרנו משום מה מאשר בסוגיה של עתיד יחסינו לאן. 
"נדמה לי שמאז הניתוח התחרפנתי קצת." הוא מודה לבסוף, בחצי פה ורק אחרי שאני מנדנד ומציק.
"אבל השתפרת מאוד מאז, אתה ממש בסדר עכשיו." אני מוחה, כי באמת, חוץ מצלקת דקה לא רואים שום סימן לניתוח, להפך, מאז הניתוח הוא הוריד יפה במשקל, שיטח את הכרס והשתלט כמעט לגמרי על בעיית בריחת השתן שלו. כיום הוא נראה ממש טוב והוא נמרץ ופעיל הרבה יותר ממני.
"כן, בטח." הוא מסנן, ותוקף בזעם צמיגים ישנים של מכונית שנמכרה כבר מזמן, אין לי מושג למה אנחנו עדיין שומרים עליהם.
"אתה בריא עכשיו, ואתה בסדר. אין לך שום סיבה להתחרפן." אני מכריז בתוקף.
הוא מסב אלי מבט מעבר לכתפו, סוקר אותי לרגע בעצב, ואחר כך חוזר להתעסק בשתיקה עם הצמיגים.
אני מושיט יד לעזור לו, וגם אני שותק. שנינו יודעים היטב למה כוונתו, אבל אין לנו חשק לדבר על זה, והאמת, מה אפשר להגיד? אין מה להגיד.
אני מקבל את מצבו בהשלמה ומסתפק בכך שחייו ניצלו ושהוא בריא, לדעתי זה מספיק, אבל הוא מרגיש מושפל ממה שהרופאים מכנים בשפה נקייה - תופעות הלוואי של הניתוח – ולמרות שהוא שמח שנשאר חי ובריא הוא עדיין מתחרפן מזה שהוא זקוק לעזרה רפואית כדי להגיע לזקפה.
גם אותי זה מצער קצת, מידי פעם אני מתגעגע למה שהיינו פעם, אבל אני מתגעגע באותה מידה לנעורי, לגזרה הדקה שהייתה לי פעם, לתלתלי שהיו פעם כהים והיום הכסיפו, לכוחות ולמרץ שהיו לי בנעורי. מה לעשות? הזמן עובר ומשפיע על כולם, עצוב שהיום אני חובש משקפיים, שאני מתעייף יותר בקלות, ושיש לי קמטים, אבל זו דרכו של העולם.
המחיר שהוא שילם כדי להציל את חייו נראה לי הוגן, ובעקרון אני מניח שהוא מסכים איתי, אבל בכל זאת, לפעמים הוא מתחרפן והודף אותי מעליו למרות שאין לאף אחד מאיתנו מושג איך נחיה אחד בלי השני, וגם אין לנו באמת חשק לבדוק את זה.
איכשהו זה ברור לי לגמרי עכשיו למרות שיותר שתקנו מאשר דברנו. גם אחרי שאביו נפטר עברה עלינו תקופה נוראית, הוא התאבל והיה אומלל ותוך כדי כך מירר את חיי עד שכמעט ברחתי מהבית, אבל בסופו של דבר קלטתי שזה לא אני, זה הוא, והחזקתי מעמד. עם הזמן המצב השתפר והיו כמה שנים שקטות ואז בא הסרטן הזה ועכשיו הוא שוב באבל. גם זה יעבור, אני מקווה.
צר לי שאני לא יכול לדווח על סיום המריבה בחיבוק נרגש ורווי דמעות מלווה בהצהרות אהבה ונאמנות. אם לא עשינו את זה כשהיינו צעירים בטח שלא נעשה את זה עכשיו.
מה שקרה זה שהשיחה התפוגגה בתוך המהומה של העבודה ולא דברנו יותר על עצמנו עד שבצהרים התלוננתי שהגב כואב לי נורא, ואני מת מעייפות ורוצה ללכת הביתה לנוח.
הוא הסכים איתי שאולי, באמת, עבדנו די, והודה שגם הוא עייף. עלינו הביתה, התקלחנו היטב ואחר כך הדלקנו מזגן, נשכבנו במיטה ונמנמנו יחד מול הטלוויזיה וכשקמנו המשכנו בחיינו כמו תמיד, עד המריבה הבאה.

סקס ורגש
שקעתי במחשבות נוגות מאוד אירע שמכר שלי התוודה בפני שהוא אוהב סקס חסר רגש ונהנה מסטוצים.
אני רוצה שיהיה ברור, אני לא שופט אף אחד, לא מטיף מוסר ולא מתכוון לחנך איש. תעשו מה שאתם רוצים, כל זמן שזה סקס מוגן ובהסכמה הדדית, מי אני שאגיד לכם מה לעשות?
אבל בכל זאת, המחשבה על הצעירים האלו שמקיימים יחסי מין עם זרים תחת השפעת סמים ואלכוהול מעציבה אותי כל כך לפעמים.
ושתדעו לכם, אני לא מתחסד, גם אני הייתי צעיר פעם והיו שנים בהן התנסיתי עם גברים רבים שאת חלקם לא הכרתי כלל, וגם לא רציתי להכיר. היו כמה שנים - אי אז בשנות השבעים - בהן השתדלתי להיות פרוע ונועז, חסר מוסר ורגש, ופה ושם גם הצלחתי לכבוש כיבושים סתם, בשביל הריגוש ועקב חרמנות נעורים.
עד שפגשתי בבן זוגי הנוכחי אפשר להגיד שדי מיציתי את הקטע, ואם יש משהו שאני באמת מצטער עליו אלו הפגיעות שפגעתי בחלק מהאנשים שהכרתי אז.
נכון, גם בי פגעו, וכיום, יותר משלושים שנה אחרי שזה קרה, אני מסוגל לספר שהיה גם אונס טראומטי ששנים לא הייתי מסוגל לחשוב עליו. זה קרה כשהייתי חייל, וכל פעם שניסיתי לשחזר מה באמת קרה שם הרגשתי מין חור שחור וכואב נפער בתוכי בולע את המעט שכן זכרתי. אני זוכר רק שם של אחד שהיה שם והכאיב לי, מה לבשתי אז, וכמה אשם ומלוכלך חשתי אחר כך - זה הכול. אני מניח שאם אחפור אצליח לזכור עוד פרטים, אבל אני לא רוצה, לא רואה בכך טעם, זה קרה בבסיס דרומי מרוחק אחד של חיל אוויר בסוף קיץ 75 או אולי סתיו 76?  די, לא רוצה לחזור לזה, ובכלל, לא על זה רציתי לכתוב אלא על סקס בלי רגש שכיום, ממרום שנותיי, נראה לי מכוער ובזוי, ומיותר לגמרי.
ושוב, אני לא אומר שצריך לעשות סקס רק עם אהבת חייך, או שכל סקס עם זרים יסתיים באונס, אבל להזדיין סתם עם זרים? סקס לשם סקס?
אני אישית לא בנוי לזה, בדקתי וניסיתי ואני לא ממליץ על כך לאיש. וכיום, בגילי הבוגר מאוד, הרעיון של מגע אינטימי כל כך עם אדם זר פשוט מכבה אותי.
אין לי מושג למה ניסיתי את זה בנעורי – כנראה שזה נבע מצירוף של טיפשות וחרמנות נעורים ורצון להיות נועז ומודרני. למזלי האיידס טרם פרץ אז לעולם ועד שהוא הגיע לארצנו כבר הייתי במערכת יחסים, ולא יכולתי יותר לחזור לאחור ולעשות סתם סקס לשם סקס, לא משנה עד כמה חרמן הייתי.
לדעתי חלק גדול ממה שמכונה כיום הסצנה הוא חיקוי של דברים שקורים בארצות אחרות ושל אופנות אידיוטיות (בדומה למנהג הדבילי של נעילת נעלי התעמלות בקיץ למרות החום) ובגלל הטלוויזיה והאינטרנט כולם כמובן יודעים איך עושים את זה במקומות מגניבים ומוצלחים יותר מארצנו הקטנה השמרנית והפרימיטיבית, ורוצים להיות גם מגניבים ונועזים. לכן אי אפשר ליהנות מבילוי אם אין בו רעש איום שמחריש את האוזניים, וריקודים וסמים, סקס ואלכוהול ועשן, וכמובן שהכול חייב להתבצע במשך כל הלילה ולהיות יקר להחריד.
נו, טוב, אשרי שבגילי אני כבר מעבר לעניינים המעייפים הללו של מגניבות וזה.
האמת שגם בנעורי בילוי במועדונים רועשים, שפעם קראו להם דיסקוטקים, שאיפת עשן סיגריות וסביאת אלכוהול מעולם לא משכו את ליבי, ולשמחתי גם לא את ליבו של בן זוגי שפשוט מתעב רעש ועשן, אוהב ללכת לישון בשעה סבירה ולקום מוקדם בבוקר.
אני יודע, אורח חיים משעמם וחנוני להפליא, ממש לא מגניב, לא נורא, זה אנחנו וככה טוב לנו.

שבוע חם
השבוע שום דבר לא הלך טוב, רק עצבים וחום ובעיות, ועכשיו, אם לא די בכל הנאחס, גם רבנו, ואני יושב בחדר האורחים, רק אני והמחשב שלי, ורותח מכעס.
אין לי מושג על מה בעצם רבנו, על שטויות, אני נדנדתי לו שהוא לא גומר לצבוע את המקלחת והוא העיר לי שאני פותח את הדלת של חדר השינה ברעש, איזה שטות!
הדלת אגב הייתה סגורה כי הפעלנו מזגן, ניסיתי להתרכז בקריאה, אבל איך אפשר כשהוא מעביר ערוצים ללא הרף, ונתקע בסוף על משחק כדור סל מאוס עם רעש רקע של מוזיקה מזרחית צרחנית, ואם לא די בכך מציק לי ללא הרף לבדוק חשבון בנק זה או אחר, ואחר כך מריץ אותי להביא לו אוכל למיטה, עם בצל כמובן, ומיד החדר הסגור מצחין כולו מהבצל הזה, ובסוף עוד יש לו טענות שפתחתי את הדלת ברעש.
מרוב כעס לקחתי את המחשב שלי והסתלקתי לקומה למטה, בין כה וכה אני ישן שם לאחרונה כי בקומה התחתונה קריר יותר.
אתמול בלילה חלמתי חלום נורא על עכברושים ולפנות בוקר חזרתי למיטה שלנו, רועד כולי, קצת מקור ובעיקר בגלל החלום.
הכול בגלל החום, אני חושב. העצבים וכל התקלות, ומשום מה הוא התעקש לצבוע לבד את המקלחת שתפסה בחורף עובש, ואחרי יום זנח את העבודה באמצע, וכל פעם ששאלתי מה קורה מצא תירוצים, ובסוף צעק שאני נודניק, וחם לו, והוא עייף, ושאביא צבעי, הוא לא רוצה לצבוע, קשה לו!
אפשר לחשוב שזה היה הרעיון שלי.
מרוב כעס החזרתי הכול למקלחת, ושטפתי את הרצפה וזהו, אז המקלחת לא צבועה עד הסוף, אבל לפחות אין בלגן מסביב.
אני יושב לי פה בחדר הקטן, המאוורר מטרטר מעל לראשי, עדיין מזיע משטיפת הרצפה, כועס בגלל חילופי הדברים המכעיסים איתו - לא בא לי לפרט מה אמרנו אחד לשני, זה מעליב ומיותר - ומקווה שהלילה לא אחלום על עכברושים.

זמן איכות
מצב הרוח הקודר שתקף אותי בימים האחרונים נבע מכל מיני סיבות - בעיות של מינוסים בבנק שתמיד מדכאות אותי, ואחר כך הופיעה פתאום רטיבות חשודה על הקיר.
הוא שלף מיד את ארגז כלי העבודה שלו והתחיל לעבוד ודרך אגב העיר שתמיד יש לנו צרות באוגוסט, וזה ממש מעצבן ובעייתי הדליפה הזו, אבל יחסית למה שקרה באוגוסט בשנה שעברה. ואז נזכרתי שבדיוק לפני שנה בתאריך הזה הוא היה מאושפז אחרי ניתוח ומיד נכנסתי לפרופורציות.
אז נכון, הדליפה התבררה כאחת מהסוג העקשני, אבל תסכימו איתי שעדיף דליפה בצנרת מאשר ניתוח. שנה עברה מהניתוח והוא ממש בסדר עכשיו, הצלקת כמעט נעלמה ואין לו כאבים והוא לגמרי בכושר, למרות שאחרי שבילה יום שלם מקופל מתחת לכיור הוא רטן ונאנח והתלונן על כאבי גב.
טוב אז הוא לא יהיה כבר אינסטלאטור, אבל יחסית למה שהיה בשנה שעברה הוא בריא לגמרי ובניגוד לכל חששותיו הוא חי ומתפקד.
הבוקר עשינו צעדת בוקר מוקדמת ומהנה, חשבנו על המצב הכספי שלנו והגענו למסקנה שבחורף הכול יראה טוב יותר, משכנתא אחת תיגמר והכול יהיה פחות לחוץ, צריך להחזיק מעמד רק עוד חודשיים בערך ולא להישבר. תוך כדי דיבורים צעדנו במרץ והזענו בשפע ואחרי שחזרנו והתקלחנו הדלקנו מזגן ובילינו יחד זמן איכות מהנה ביותר וזה היה ממש, אבל ממש טוב.
אז נכון, אני מביא ביד לפחות שלוש פעמים בשבוע, אם לא יותר, אבל אין כמו הדבר האמיתי.
אחר כך הבאתי לו ארוחת בוקר מפנקת למיטה, ובדרך הצצתי בעצמי בראי והופתעתי לראות כמה טוב נראיתי. הפנים שלי זרחו ונראיתי מדושן עונג להפליא וצעיר יותר בכמה שנים טובות.
מצחיק איך גם בגילי המתקדם אני עדיין מצליח להפתיע את עצמי. 

חלק ב'

אין תגובות:

פרסום תגובה