עוקבים

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

האחר

1.
הרעיון להשתתף בסמינריון בעל השם הפלצני, "דמות האחר בספרות העברית בת זמננו" היה של קלמן. כן, קלמן, על שם סב סבו שהיה איזה רב חשוב אי שם במזרח אירופה.
קלמן התעקש לא לעברת את שמו, ולא להוריד את הכיפה, אם כי ויתר על הפאות והזקן, ולעיתים אפילו לבש ג'ינס אליו ציוות כיפה סרוגה שחורה - חידוש מרעיש מבחינתו, סיבה לגיחוך מבחינת חבריו ללימודים שהתייחסו אליו כאל הדוס שלנו, ונהנו לגחך מאחורי גבו על חוש האופנה הלקוי שלו.
מאחר והארתי לו פנים ביום הראשון שלו במכללה, הוריתי לו את הדרך לביתן בו למדנו ספרות השוואתית, ליוויתי אותו למשרדי אגודת הסטודנטים, והסברתי לו מה צריך לעשות כדי להפיק קפה סביר מהאוטומט לקניית קפה הוא החליט שאנחנו חברים, ודבק בי מאז בנאמנות כלבית.
מתחילת שנת הלימודים קלמן התמיד וישב לידי בכל השיעורים, העתיק ממני את רשימותיי, ופנה אלי בכל פעם ששמע מילה שלא הבין.
הניסיון לעזור לו להתנהל כראוי בעולמנו, ולהקל על המעבר שלו מאברך חרדי לתלמיד חילוני היה מתיש. היו כל כך הרבה דברים שהוא לא ידע ולא הבין... ממוזיקה ועד ספורט, מאוכל ועד אופנה. אם לא הייתי משגיח עליו הוא היה ממשיך להסתובב עם חולצות מכופתרות ולגרוב גרביים גם בקיץ, להתעלם ממבחר המשקאות הקלים והמגניבים שבקפיטריה, ולשתות רק תה דלוח.
בסמסטר הראשון נפגשנו רק במכללה, אבל ברגע שפלטתי בחוסר זהירות ששותפי לדירה החליט לעבור לגור סוף סוף עם החברה שלו, ואני מחפש שותף חדש קלמן הסתער עלי בלהיטות, והתחנן שאקח אותו לגור איתי.
"זה לא תלוי בי קלמן." ניסיתי להתחמק, "אני לא בעל הבית אלא וסרמן, ורק אם הקמצן הזה יסכים להשכיר לך את החדר..."
"אם תדבר איתו הוא יסכים. תגיד לו שאני בחור טוב." תבע קלמן.
"בסדר, אני אדבר איתו, אבל תדע לך שזו דירה די מסכנה." ניסיתי לצנן את התלהבותו, "יש המון מדרגות, הקירות מתקלפים, והרהיטים על הפנים, כל פעם משהו אחר מתקלקל, ועד שוסרמן מתקן הנשמה יוצאת, והכי גרוע, הוא מעלה את המחיר כל חצי שנה, אני לא יודע למה אתה מתלהב כל כך, מה רע לך בדירה שלך? חשבתי שיש לך שותפות נחמדות."
"הן בסדר, אבל הן מסתובבות חצי ערומות בבית, ומאז שללימור יש חבר אז... הוא ישן איתה כמעט כל לילה ו... קשה לי אתם." הסמיק קלמן.
חייכתי אליו, "אולי גם אתה צריך חברה קלמן? אני בטוח שיהיה לך נעים יותר לגור עם בחורה מאשר איתי."
"לא. אתה טועה." השיב קלמן בפנים חמורות, "אבל אם אתה מעדיף לגור לבד, או עם בחורה אחרת זה בסדר, אני מבין." הוסיף בהדרת כבוד שלא הסתירה את פגיעותו.
לא יכולתי לעמוד בכך, הוא נראה כל כך בודד וחסר אונים. "יאללה אתך, יא פולנייה! צוחקים אתך." חייכתי אליו, מוסיף חבטה ידידותית קלה על שכמו, ופניו התרככו כלפי בחיוך זוהר, "זה יהיה נהדר אם נגור יחד, נוכל להכין יחד שיעורים, ולצאת לבלות יחד, יהיה לנו ממש כיף, נכון אור?" 
הנהנתי אליו, "כיף גדול." הסכמתי, מפלל בליבי לאיזה עלמת חמד שתופיע על סוס לבן, תשבה אותו בקסמיה, ותוריד אותו מעלי.
רק אחרי כמה ימי מגורים יחד הבנתי למה זה לא יקרה לעולם. ישבנו יחד מול הטלוויזיה, מכשיר ישן ודפוק שהפיק תמונות מרצדות ומרגיזות, שעוררו את חמתי. "בעצם יותר טוב ככה." התנצח איתי קלמן בניסיון להרגיע אותי, "כי אנחנו לא מתפתים להסתכל על ההבלים שמראים בטלוויזיה ויש לנו יותר זמן ללימודים."
"אתה אולי לא דתי יותר קלמן, אבל אתה מתפלפל כמו דוס." התבדחתי קלות, ובליבי חשבתי שגם אחרי כל המאמצים שלו ושלו הוא עדיין נראה כמו דוס, וכנראה שאין לכך תקנה.
הוא הרצין והציץ בי במבט מוזר מבעד למשקפיו, "זה שעזבתי את הבית ואת הישיבה לא אומר שהפסקתי להאמין באלוהים." אמר בשקט, כמעט בלחש.
"אני יודע, שמתי לב שאתה ממשיך להניח תפילין, ושאתה מקפיד מאוד על כשרות."
"ולא עלה בדעתך לשאול אותי למה עזבתי את בני ברק?" הסתננה שמץ של אכזבה לקולו.
"אה... חשבתי ש... תיארתי לעצמי שהיו לך סיבות משלך." שיקרתי, נגעל קצת מהצביעות שלי, מצד שני הרי לא יכולתי להגיד לו בפנים שלא שאלתי כי מעניין את התחת שלי למה הוא החליט לעזוב את הישיבה המעופשת שלו, ומה הסיבה לכך שהוא מנסה לגשש את דרכו בעולם החילוני, מתנהל בו בכבדות מגושמת, מרגיזה בדרך כלל, אם כי פה ושם, ברגעי חסד מעטים, גם נוגעת ללב. "תיארתי לעצמי שאם תרצה תספר לי, ובינתיים העדפתי לא לחטט, לא כל אחד אוהב שנדחפים לו לנשמה." סיימתי בטון צדקני שהיה מעלה גיחוך אצל כל אדם סביר, אבל קלמן לא היה כזה, וכנראה שמעולם גם לא יהיה. במקום להבין שהוא וההיסטוריה האישית שלו נוגעים לי כקליפת השום הוא זרח לעברי בהכרת תודה מביכה, הניח לרגע את כף ידו הקטנה והרכה על זרועי, ומיד משך אותה חזרה, נבוך.
"אני מבין אור, אתה מענטש, אתה יודע?" חייך אלי את החיוך הזוהר ששמר במיוחד עבורי, והוסיף בהתפעלות דביקה, שנשמעה למרבה החלחלה כנה לגמרי, שכמה שהוא מכיר אותי יותר ככה הוא משוכנע יותר שאני למדווני"ק.
השפלתי את עיני בענווה, וקיוויתי שהוא יסתום סוף סוף, ויפסיק לדבר כמו דמות מסיפורי י. ל. פרץ. זה היה כל כך מביך ומיותר. אני אחד מל"ו הצדיקים? מופרך לגמרי, אבל לך תסביר את זה לאחד שמסתובב בעולם עם שם כמו קלמן.
"עד היום סיפרתי את האמת רק לפרומי, אחותי התאומה, אבל אני רוצה שגם אתה תדע שהסיבה האמיתית שעזבתי היא כי אני הפוך." הצהיר בקול חגיגי.
"הפוך?" הבטתי בו מבולבל, תוהה אם הוא לא משוגע קצת, ושאלתי את עצמי - ולא בפעם הראשונה - על מה הטמבל הזה מדבר?
"כן, הפוך." הסכים קלמן, הסיר את משקפיו וצחצח אותם בקפדנות בכנף חולצתו, "ובכל זאת אני לא יכול להפסיק להיות דתי." העיר במעין התנצלות, הוסיף שכבר נורא מאוחר, והוא חייב ללכת לישון - השעה הייתה עשר וחצי סך הכל - וברח לחדרו.
כיביתי את הטלוויזיה וחזרתי לחדרי, התיישבתי מול המחשב וגלשתי לאטרף כדי להגיד שלום לכמה חברים, ובדרך מקרה הצצתי בפרופיל של איזה מתחכם אחד שהיה דתי בעברו הרחוק. הוא ציין כבדרך אגב מבודח שהוא היגר למדינת תל אביב אחרי שהוריו גילו שהוא התהפך להם, ורק אז הצליח מוחי העייף לעשות את הקישור ולקלוט שהפוך זו מילת קוד דתית להומו. הבן אדם יצא בפני זה עתה מהארון ואני לא קלטתי, איזה מטומטם!
ומה זה אומר לכל הרוחות על הגיידאר העלוב שלי?
למחרת בבוקר נפגשנו כרגיל במטבח על כוס קפה. נבוכים ושתקנים יותר מהרגיל נגסנו בעוגת הבית הכשרה שקלמן נהג לקנות. היא הזכירה לי בטעמה את עוגות החנק הצבאיות, למרות מחירה הזול הייתי מעדיף משהו פחות כשר ויותר טעים, אבל זו הייתה העוגה היחידה שהוא הסכים לאכול, ולכן ויתרתי.
"אני רוצה ללכת להירשם לסמינר שנוימן המליץ עליו, לרשום גם אותך?" הפר קלמן את השתיקה.
"עוד סמינר אחד." גנחתי, "נוימן והסמינרים שלו... איזה נודניק, על מה זה הפעם?"
"על דמות האחר בספרות העברית בת זמננו, נשמע לי דווקא מעניין." ניסה קלמן לפתות אותי.
ידעתי שהוא משתוקק שאצטרף אליו כדי שלא ישב לבד, וכדי שיהיה מי שיסביר לו דברים שהוא לא מבין - היו המון דברים כאלה - ויהיה לו ממי להעתיק, ואל מי לשאת עיניים מתפעלות ולשאול שאלות מטופשות שהוא התבייש לשאול בציבור.
"כן, נשמע באמת מעניין." חנקתי פיהוק, מקווה שמורת הרוח שאני חש לא מסתמנת על פני. כל כך נמאס לי לפעמים מהקלמן הזה.
העובדה שגם הוא נמנה על קהילת מנשנשי הגברים, אם כי הוא בטח עדיין בבתוליו, רק הרגיזה אותי עוד יותר. מה הומו פתאום? ואם אתה מתעקש אז לפחות שתהיה לך איזה צורה סבירה, קצת אלגנטיות, קצת חוש הומור, שמץ של קלילות. אתה מסתובב לך בעולם עם שם כמו קלמן, אוחז בלוק מרופט ושמנוני של קרפלך כשר... ופתאום אתה גם הומו? איזה נעבעך אומלל אתה קלמן. 

המכללה שלנו לא נבנתה מעולם בצורה מאורגנת, אלא התפתחה לאט, במשך כמה עשרות שנים, והבנייה בה פראית ומבולגנת. כל פעם שקיבלו תרומה ממישהו בנו עוד בניין וחיברו אותו לשאר בשביל בטון מתפתל בין עצים ודשאים. מרחוק היא נראית נחמדה, כפרית כזו, כמו קיבוץ של פעם, אבל סטודנטים חדשים מתקשים להתמצא בסבך השבילים, הבניינים והביתנים. לזרים קשה להגיע ממקום למקום, יש המון קיצורי דרך, מדרגות ושבילים שחלקם סלולים וחלקם שבילי בטון סדוקים, השילוט לוקה בחסר, והעובדה שלכל בניין יש מספר במקום שם מבלבלת עוד יותר.
קלמן ניחן לרוע המזל בחוש התמצאות של בחורה שתויה והלך לאיבוד אינספור פעמים ברחבי המכללה. ביום טוב הוא היה מצליח למצוא את דרכו בכוחות עצמו גם לספריה - המבנה הכי גבוה ובולט בשטח – ובדרך כלל גם לקפיטריה הצמודה אליה, אבל כבר מזמן הבנתי שמסוכן להניח לו לשוטט בלי השגחה. אפילו בתחילת הסמסטר השלישי הוא ידע להגיע בבטחה רק לשער הראשי, וגם זה רק בזכות השילוט המסודר שהוביל אליו מכל מקום במכללה, ולכן הלכנו  יחד לביתן 54 בו התקיים הקורס הסמינריוני על דמות האחר, אני פוסע בראש עם מפת המכללה, שלא היה שום קשר בינה למציאות המשתנה תדיר של פני השטח, וקלמן פוסע בעקבותיי בנאמנות עיוורת, מקשקש על הסילבוס, ומונה באזני אחד לאחד את הספרים שעלינו לקרוא לקראת הסמסטר החדש.
למרות כל מאמצי קלמן טרם הפנים שהביבליוגרפיה היא רק המלצה, ולא באמת חייבים לקרוא את כל הספרים המשמימים המופיעים בה. כשאמרתי לו בתחילת השנה שאם נקרא את כל מה שכתוב בביבליוגרפיה נוכל לוותר על הלימודים ולהישאר כל הזמן בספרייה הוא היה בטוח שאני מתלוצץ. זה היה עוד אחד מחסרונותיו - הוא אף פעם לא ידע מתי אני רציני ומתי אני מתלוצץ.
הגעתי למה שעל פי המפה היה אמור להיות חורשה נחמדה שדרכה מתפתל שביל שאמור להוליך אותנו לביתן 45 אבל במציאות התברר כשטח חפור בורות וזרוע התחלות בנייה מסוכנות ומבלבלות.
"איפה אנחנו?" תהה קלמן בתמימות, "עוד לא הגענו?" הביט בי כמו ילד אבוד, ואחר כך הציץ במפה ושאל אם הלכנו לאיבוד.
"לא." עניתי בעצבנות, טיפשי, אבל אני שונא ללכת לאיבוד. גבר אמיתי אמור לדעתי להתמצא תמיד בשטח, בעיקר אם יש לו מפה. "לפי המפה אנחנו בדרך הנכונה." הכרזתי בתקיפות, והתחלתי לפלס דרך בין ערמות חול וחצץ, מדלג מעל חפירות ומהמורות שלא היו אמורות להיות שם.
ירדנו בשביל תלול חצוב בסלע לתוך בניין בנוי למחצה, וסוף סוף ראינו מרחוק את ביתן 45 אבל קודם היינו צריכים לעבוד על פני חבורת פועלים שפרקו בלוקים מתוך משאית.
אני אוהב להביט בפועלים גבריים וחזקים, הם מזכירים לי תמיד ציורים של טום אוף פינלנד, זכר צדיק לברכה. עברנו ביניהם, קלמן מתעלם מקיומם, מרוכז רק ברשימות שלו, בעוד אני מציץ בהם מזווית עיני, מתפעל מקומתם החסונה, ומכתפיהם הרחבות העטופות בחולצות טריקו מאובקות שהבליטו את שריריהם החזקים. 
כמעט כל עצי החורשה נכרתו כדי לפנות מקום לבניין, ורק שורה אחת נותרה בקצה. ברגע שהגענו אליה שמעתי מישהו צועק מאחורינו ברומנית קצרת רוח, "לוקה! איפה אתה לעזאזל?" ואז התגלה לעיני בחור אחד, שעל פי מכנסיו המופשלים היה ברור שהוא התחבא מאחורי עץ כדי להשתין בפרטיות. לפני שסגר את מכנסיו הספקתי לראות הבזק של אבר מין לא נימול, מוקף תלתלים אדמוניים, מציץ, עבה ובהיר, מבעד לתחתונים לבנים שמרניים. חטפתי מבט קצר מידי בטרם נרכסו מכנסי הג'ינס השחוקים והמרופטים ואצבעות חזקות ושזופות הידקו חגורת עור משופשפת על מותניים צרים.
"רק רגע ניקו!" צעק לוקה, "תן להשתין כמו בן אדם!" קרא וזקף ראש אדמוני, פרוע, נועץ בי מבט ירקרק שכאילו נעץ חץ בלבבי, וחייך אלי חיוך קונדסי של שדון סקסי. היה לו עור חלק זהבהב, ופנים יפות ושובבות של מלאך שנפל מגן העדן. גופו שבגדי העבודה הבלויים לא הצליחו להסתיר היה חטוב ושרירי כשל אל יווני צעיר, והיה עלי לאמץ את כל כוחי כדי לא ליפול לרגליו, לפרום את המכנסים המיותרים שכיסו את בשרו הצח, ולהעריץ את אברו כראוי לו.
"אופס, סליחה, לא התכוונו להפריע לך." צחקק קלמן כמו בתולה מטופשת, ולוקה גיחך לעברו ברוח טובה, ואמר סליחה ברומנית, וכשעניתי לו שזה בסדר, ואיחלתי לו יום עבודה נעים אורו עיניו.
"אתה מדבר רומנית אדוני?" התרגש, ואני, שתמיד הסתרתי את מוצאי הרומני והתביישתי בו ובשפה הרומנית שסבתי לא הניחה לי לשכוח, עניתי בחזרה שכן, קצת, ואז חזר מנהל העבודה והרעים, "לוקה בוא כבר!" וקלמן דחק בי מאחור, והיה עלי להמשיך ללכת.
ישבתי ליד קלמן שרשם בקפידה כל מילה שהמרצה אמר ולא הבין למה אני לא פותח את הדפדפת שלי, ומביט בחולמנות בקיר במקום להתרכז בשיעור.
המרצה קשקש על האחר פה, והאחר שם, זרק שמות כמו ביאליק ועגנון, ואני ישבתי והזיתי על לוקה האדמוני וניסיתי לתכנן איך אני נפטר מקלמן וחוזר לבד לאתר הבנייה, מחליף איתו מספר מילים, מברר איפה הוא גר ומה סדר היום שלו, ואולי מצליח לקבוע איתו פגישה...

2.
"מה קורה לך היום?" נטפל אלי קלמן ברגע שהמרצה סיים את דבריו, "אתה מרגיש טוב?" הניח כף יד שמנמונת ולחה מעט על מצחי.
"אני בסדר גמור." התנערתי ממנו, "עזוב אותי, אני צריך לסדר משהו." זינקתי על רגלי ויצאתי בחיפזון מהכיתה, הולך במהירות, כמעט רץ חזרה בשביל ממנו באנו.
"אור, אל תלך משם, לא צריך! אפשר לחזור מהצד השני." קרא אחרי קלמן.
"לך אתה משם, אני צריך... תחזור לבד לדירה, אני אבוא יותר מאוחר." עניתי לו בצעקה, והתחלתי לדהור לעבר שורת העצים שהפרידה בין ביתן 45 לשלד הבניין בו עבד לוקה.
מצאתי אותו עומד בין חבריו לעבודה, חבורה של פועלים זרים, חלקם מרומניה כמוהו, וחלקם סינים או תאילנדים, ואולי פיליפינים? רובם היו מבוגרים ממנו, ואף אחד לא היה יפה כמותו. הוא הכיר אותי מיד, ניתק מהם, ניגש אלי, חייך אלי ובירך אותי בשלום ידידותי, וגילה לי בלי ששאלתי שהם סיימו כרגע את יום העבודה והם מחכים להסעה חזרה למגורים.
"איפה אתם גרים?" שאלתי, צולל לתוך הירוק בעיניו.
"שם." הניף לוקה את ידו לעבר המושב הסמוך, "כולנו גרים יחד באיזה מחסן גדול." הוסיף וגיחך, חושף שיניים לבנות שהציצו מבעד לשפתיים אדומות, מלאות, מפתות.
"מותר לך לצאת בערב? להסתובב בעיר?" שאלתי, ליבי הולם בכוח.
"בטח, אבל זה עולה כסף." אמר לוקה בפשטות, "לאן אתה רוצה שאני אבוא?"
לא העליתי בדעתי שזה יהיה כל כך פשוט וקל, במידה מסוימת התאכזבתי קצת, "אתה לא רוצה לדעת למה אני מזמין אותך?" שאלתי חרש, מתאפק לא לגעת בשערו המסולסל, האדמדם, שנראה רך ומזמין כל כך.
הוא חייך, ומשך בכתפיו, "אני יודע למה." השיב.
"וזה בסדר מבחינתך? לא מפריע לך ש..." החיוך שלו התרחב.
"לא, זה בסדר, אבל אני צריך..." הוא שפשף את אצבעותיו זו בזו בתנועה הבינלאומית המסמנת כסף, קיבל בלי פליאה את שטר המאתיים ₪ שדחפתי לכפו, ורשם בזהירות את הכתובת שהכתבתי לו בפנקס קטן ששלה מכיסו. אמרתי לו איזה אוטובוס עליו לקחת מהתחנה המרכזית, והבטחתי להמתין לו בדיוק בשמונה בערב בתחנה מול דירתי.
חתמנו את העסקה בלחיצת יד. "ל'אריבדר." נפרדתי ממנו ברומנית השבורה שלי, והוא השיב לי בלהתראות חביב בעברית, והצטרף בלי שמץ מבוכה לחבריו שהציצו בנו מהצד בשתיקה דיסקרטית.  
ריחפתי לי חזרה לשער המכללה, וגיליתי את קלמן יושב על הספסל של תחנת האוטובוס שניצבה מול השער הראשי וקורא ברשימות שלו, לכאורה שקוע בהן לגמרי, אבל ברגע שעברתי בשער המכללה הוא סגר את הדפדפת שלו ונעמד, מביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח.
חציתי את הכביש וניגשתי אליו. "חיכית לי?" שאלתי שאלה מיותרת לגמרי.
הוא הנהן וניסה להראות אדיש, אבל נכשל כישלון חרוץ. קלמן לא היה מסוגל להעמיד פנים גם כדי להציל את חייו. די היה להביט בו כדי להבין מה הוא חושב, מזל שהוא לא ניסה לשחק פוקר, הוא היה מפסיד את כל כספו.
"היית צריך לחזור לבד הביתה." אמרתי, וגיששתי בכיסי אחרי כסף לאוטובוס, לא מצאתי, היה לי רק שטר של מאתיים ₪ שיעדתי לקניית כרטיסיה והוא היה עכשיו בכיסו של לוקה, קרוב מאוד לעורו החלק...  "תשלם עלי? אין לי כסף לאוטובוס." חייכתי אל קלמן.
"אבל בבוקר היו לך מאתיים ₪..." ואז הוא הבין, "נתת לו את הכסף ששמרת בשביל הכרטיסייה?"
הנהנתי, מסמיק קצת.
"הוא יבוא אלינו לדירה?" הרצין קלמן.
"כן."
"ואם לא?"
"הוא הבטיח שהוא יבוא."
"מתי?"
"בשעה שמונה."
"אתה רוצה שאני אסתלק?"
"לא, למה? רק תישאר בבקשה בחדר שלך, אני לא רוצה להביך אותו."
"לדעתי לא תצליח גם אם תרצה, אבל בכל זאת, יותר טוב שאני אסתלק." הידק קלמן את פיו לפס צר של מורת רוח צדקנית, "אני אלך להצגה ראשונה." הכריז, הסב מעלי את מבטו, ולא דיבר איתי יותר מטוב ועד רע. 
רק בדרך לתחנת האוטובוס קלטתי כמה היה אידיוטי מצידי לתת לו כסף סתם ככה. יכול להיות שהוא בכלל לא יטרח להגיע? אולי הוא מבזבז את הכסף על עצמו, או גרוע מכך, אולי הוא מבזבז אותו ברגעים אלו ממש על איזה בחורה, מתחבק איתה אי שם וצוחק עלי?
ובכל זאת עשיתי את דרכי לתחנת האוטובוס שניצבה מול דירתי כשאני מגולח ומקולח למשעי, גופי רוטט מציפייה וחרמנות. ברגע שראיתי את האוטובוס מתקרב לתחנה החלטתי שאם לוקה לא ירד ממנו אני אחכה עד לבואו של האוטובוס הבא, ואם הוא לא יהיה גם בו אני אפסיק להיות עדין נפש כזה, אפתח פרופיל באטרף עם תמונה שלי בלי חולצה, והבחור הסביר הראשון שיפנה אלי...
ואז לוקה ירד מהאוטובוס, נושא בידו שקית מתפקעת, ולחץ בחמימות את ידי. כמוני גם הוא היה נקי ומסודר, לבוש יפה ומדיף ניחוח נעים, ונראה נרגש ועצבני כמעט כמוני.
"פחדתי שלא תבוא." אמרתי, והוא הודה שגם הוא חשש שאני לא אחכה לו, וחייך אלי בהכרת תודה.
" אני תמיד מקיים מה שאני מבטיח." אמרתי, ולקחתי ממנו את השקית, "מה יש לך פה?"
"נתת לי כל כך הרבה כסף, אז קניתי לנו קצת דברים טובים לאכול..." פניו הוורידו מעט, והבעה מבוישת עלתה עליהן, "רק אחרי שהלכת חשבתי שאולי לא הייתי צריך לקחת ממך כל כך הרבה..."
"נתתי לך כי ביקשת." הזכרתי לו.
"ביקשתי כי הייתי צריך כסף בשביל האוטובוס, אבל לא היית צריך לתת לי כל כך הרבה."
"לא היה לי כסף קטן." הסברתי, ופתחתי בפניו את הדלת.
הוא נכנס והביט כה וכה, "אתה גר לבד?"  
"לא, יש לי שותף לדירה, אבל הוא הלך לסרט." הנחתי את השקית הכבדה על השולחן במטבח, "מה קנית?" שאלתי, חש את נוכחותו מאחורי, נושם על עורפי והסתובבתי אליו, "אפשר להסתכל?"
"אחר כך." ענה לי לוקה והניח את כפות ידיו על כתפי, מציץ בעיני, ופתאום התנשקנו. מעולם לא קרה לי דבר מדהים כל כך, כבר התנשקתי עם גברים, וגם יותר מזה, אבל בכל פעם שהגעתי למגע מהסוג הרומנטי או הסקסי עם גבר חשתי מודע לעצמי עד כאב ואיכשהו כל העסק היה נעשה תמיד מביך ומגושם. הפעם זה לא קרה, נסחפתי בלי מעצורים ולראשונה בחיי זרמתי בלי לחשוב יותר מידי ונהניתי עד בלי די. הוא גילה לי שכבר כמה חודשים לא היה לו שום סקס, והיה עלי להודות שגם אני מתנזר יותר מידי זמן. מה הפלא שבפעם הראשונה שלנו יחד פשוט לא יכולנו לשבוע זה מזה?
אחר כך שכבנו במיטה שלי ודיברנו. שוחחנו בתערובת מצחיקה של רומנית רצוצה ועברית בסיסית, משלימים את המישמש הלשוני הזה באנגלית קלוקלת. הוא סיפר לי שהוא בן עשרים ואחת, שאביו נפטר לפני כשנתיים, אחיו הגדול יושב בבית סוהר בגלל משהו שלא הצלחתי להבין, ולכן הוא שולח את רוב הכסף שהוא מרוויח לאימו ולאחיותיו הצעירות, אבל אחרי שהן יסיימו את הלימודים, הוא יוכל להתחיל לחסוך כסף בשביל עצמו, ואז הוא יחזור לרומנייה יתחתן ו...
"תתחתן עם אישה?" נכנסתי לדבריו, ומרוב הפתעה חזרתי לדבר עברית.
הוא הבין בכל זאת, גיחך בשמץ התנצלות והנהן, "אני רוצה ילדים." הסביר, והוסיף שלאבא של ארוסתו יש משאית, והוא רק מחכה שלוקה יגיע עם מספיק כסף, יתחתן עם בתו ויחליף אותו בנהיגה על המשאית, אבל הוא יוכל לעשות את זה רק אחרי שיהיה לו רישיון, וזה עולה כסף, ויהיו גם הוצאות על החתונה ולכן...
"אבל לוקה... אישה? אבל..."
לוקה רכן מעלי ונישק אותי שוב, חוסם את פי בלשונו הזריזה, ואחר כך באברו העבה, וזו הייתה התשובה היחידה שקיבלתי בנוגע לתוכניותיו לעתיד. בין סיבוב סקס אחד לשני זללנו את המטעמים הלא כשרים שהוא קנה - מיני נקניקים וגבינות על לחם שיפון שמרחנו בממרחים שמנים וטעימים ושטפנו בבירה שלמרבה המזל הייתה לי במקרר.
אחרי ששבענו מסקס ומאוכל הלכנו להתקלח יחד, ולמרות שהזמנתי אותו להישאר לישון איתי הוא סירב והתעקש שעדיף שיחזור עוד הלילה.
ליוויתי אותו לתחנה, ולפני שעלה לאוטובוס דחפתי לו שטר של מאה ₪. הוא העווה את פניו במורת רוח, אמר שלא צריך, אבל דחף את השטר לכיסו, והבטיח שיבוא שוב בעוד כמה ימים, ושיתקשר קודם, ואז דילג בקלילות במדרגות האוטובוס, ואפילו נופף לי לשלום מבעד לחלון לפני שנעלם. 

רק למחרת פצה סוף סוף קלמן את פיו והואיל להכיר בנוכחותי. "אתה מתכוון להמשיך להיפגש עם העובד הזר הזה?" שאל והתיישב מולי, מניח את מגש ארוחת הצהרים הצמחונית שלו ליד המגש שלי.
"למה אתה לא יכול לאכול אוכל נורמאלי כמו כולם? לא נמאס לך מהנקניקיות סויה המגעילות האלה?"
"מה רע בנקניקיות סויה? הן בריאות מאוד."
"אבל הן מגעילות, וזה שהן מתחזות לבשר זה פשוט... פשוט איחס."
"ולשלם על סקס זה לא איחס?"
"מה זה קשור בכלל? ואני לא בדיוק משלם לו על הסקס אלא רק... האוטובוס עולה כסף שאין לו, הוא חוסך כל אגורה כדי לתמוך באימא שלו, היא אלמנה."
"נוגע ללב, אימא שלו יודעת שחוץ מעבודה בבניין הוא גם עובד בזנות?"
"די קלמן, שתוק."
"לא רוצה, מה תעשה לי?"
קמתי מכיסאי, הרמתי את המגש שלי וסקרתי את חדר האוכל בחיפוש אחרי מקום ישיבה אחר.
"נו, די, שב כבר." רטן קלמן.
"אז תפסיק כבר להציק."
"בסדר, סליחה, אבל... למה דווקא הוא? למה דווקא אחד כזה... גוי... ועוד אחד שהולך אתך רק בשביל כסף? מה, חסרים בחורים?"
"לא יודע, לא חיפשתי, ואני אומר לך שוב, זה לא רק בגלל הכסף, זה גם... לא חשוב, תאכל כבר את הנקניקיות שלך." 
קלמן דקר את הנקניקייה שלו במזלג, דחף אותה לפיו, ושאל איך אנחנו מדברים, "אם אתם בכלל מדברים?" הוסיף בהתחסדות.
"בטח שאנחנו מדברים, מה נראה לך? אנחנו מדברים בעיקר רומנית וקצת אנגלית, וגם עברית פה ושם. למה אתה שואל?"
קלמן משך בכתפיו ואמר שסתם, ואז שאל אם אני נזהר?
"נזהר ממה?"
"נו, אתה יודע, ממחלות, בטח שמעת על סקס בטוח?"
"אל תהיה נודניק ותפסיק לדאוג לי, אני כבר ילד גדול."
"אני יודע, אבל אני לא יכול לא לדאוג לך." השפיל קלמן את מבטו לצלחת ובחש בתוכה במזלג.
"קלמן, תגיד... יצא לך בכלל לעשות פעם סקס עם גבר?"
מרוב הפתעה מהשאלה הלא צפויה הוא שמט את המזלג מידו, אחז בכוס המים שלו וניסה ללגום ממנה, הקדים קנה לוושט והחל להשתעל.
טפחתי בעוז על גבו, התנצלתי על חטטנותי ואמרתי לו לשכוח מזה.
"לא, זה בסדר, האמת שכבר מזמן רציתי לדבר אתך, אבל..." קלמן נרגע משיעולו והביט סביבו בחשש, "לא פה, צפוף פה מידי, אולי נדבר בבית?"
"בסדר." הסכמתי, העפתי מבט בשעון, ראיתי שאני מאחר, התנצלתי ונחפזתי לרוץ לשיעור באנגלית למתקדמים, אחד השיעורים היחידים שלא למדתי עם קלמן שנאלץ ללמוד בקורס למתחילים כי האנגלית שלו הייתה על הפנים.

3.
"אל תשכח לקרוא את החומר לסמינריון על האחר, מחר יש עוד שיעור." בישר לי כשנפגשנו בערב בדירה, "תוכל לפגוש שוב את הג'ינג'י שלך."
"הוא לא שלי, ושמו לוקה, לא ג'ינג'י, מה יש לך נגדו?"
קלמן משך בכתפיו ושאל מתי גיליתי שאני הפוך.
"איזה הפוך? מה אני, קפה? אני הומו קלמן, וידעתי את זה תמיד, רק בגיל ההתבגרות גיליתי איך קוראים לזה, אבל תמיד ידעתי, ואתה?"
"לא יודע, אני חושב שגם אבל... ומתי... מתי היית עם מישהו?"
"אתה מתכוון מתי התחלתי להזדיין?" העמדתי דברים על דיוקם.
פניו הסמיקו. אל תדבר ככה, זה גועלי."
"אז מה להגיד? יש לך מילים טובות יותר?"
"כן, אבל אתה רק תתרגז ותצחק עלי."
התיישבתי לצידו על הספה והנחתי יד על כתפו, "סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך קלמן."
"בסדר." רטן קלמן והתרחק ממני לקצה הספה, שומט את ידי מכתפו.
"אתה כזה דוס." גיחכתי, "זה שיצאת הומו זה פשוט צער בעלי חיים. אתה בטוח שאתה כזה? אולי רק נדמה לך?"
"לא נדמה לי." הבטיח לי קלמן בקדרות, "ממש לא." ושוב הסמיק.
"אבל יצא לך... זאת אומרת... אתה יודע."
"כן, יצא לי, אבל אני לא רוצה לדבר על זה, ולך?"
"כן, בטח. התחלתי בסוף התיכון, אבל אז עוד הייתי ילד פחדן ומבוהל, חוץ מקצת התמזמזויות עם ילד אחר, מבוהל עוד יותר ממני, לא היה כלום, ורק בצבא... רוב האנשים שאני מכיר התחילו את חיי המין שלהם בצבא, גם אתה עשית קצת צבא קלמן, לא?"
"רק טירונות ושירות מקוצר, וכולם שם היו דתיים כמוני, וחוץ מזה הייתי אז עדיין מאוהב ב... בבחור אחד שלמד איתי בישיבה, וגם היום..."
"מה, אתה עדיין מאוהב בו?"
"לא יודע, לא ראיתי אותו כבר שנתיים, אחרי שהוא התחתן הוא עבר לגור בביתר עילית ולא יצא לנו להיפגש יותר, שמעתי שיש לו כבר ילד, ושהוא השמין מאוד."
היה ברור שמאוד לא נוח לו לדבר על העבר הרומנטי שלו, אבל הייתי סקרן והמשכתי לחטט, "הוא ידע מה אתה מרגיש?"
קלמן הנהן ותקע את מבטו ברצפה. "בטח, הוא ואני... אנחנו... ידענו שאסור אבל היה לנו קשה להתאפק. אחרי שהוא התארס הפסקנו ואז ניסו לשדך לי את הבת דודה של ארוסתו, הוא נורא ביקש ולכן נפגשתי אתה כמה פעמים, אבל כשהיא התחילה לדבר על תאריך לחתונה אני פשוט... פשוט ברחתי."
"ומאז לא היה אף אחד אחר, אפילו לא סטוץ?"
"סטוץ? אתה מתכוון לסתם כזה, בלי רגש?"
"כן."
"אני לא יכול."
"תנסה, אני בטוח שאם באמת תהיה חרמן תגלה שאתה כן יכול."
"לא רוצה, זה מגעיל, אני... אני פשוט לא רוצה להיות עם אף אחד סתם ככה, רק בשביל היצר, אני יודע שאתה לא יכול להבין אותי, אבל ככה אני מרגיש." אמר, וברח לחדרו.
"אתה טועה, אני בהחלט יכול להבין אותך." אמרתי לדלת חדרו הסגורה, והלכתי להתכונן לסמינריון של מחר. היה עלי לקרוא מאמר שכותרתו הייתה - ייצוגים ארוטיים של דמות האחר בספרות הישראלית – ולכתוב עבודה קצרה שתסביר למה דמותו של האחר מהווה מושא לתשוקות ארוטיות נסתרות. 

"אז מה, מעכשיו אתם כאילו... כאילו יחד כזה?" שאל קלמן אחרי שהודעתי לו שלוקה מגיע גם הערב.
"לא יודע, למה אתה שואל?"
הוא משך בכתפיו, ציין שאין לו חשק לצאת הערב לקולנוע ונעץ בי מבט מרדני.
"מי ביקש ממך ללכת? מצידי תישאר." הכרזתי, מפגין אדישות שלא באמת חשתי. האמת, הייתי די עצבני עליו. מתי הוא כבר ימצא לו חיים ויפסיק להתעלק עלי?
קלמן הפגין חושים מחודדים להפתיע, ועטה על פניו הבעה מתנצלת, "אבל... לא יפריע לך אם אני אשאר?"
איזה דביל!
"אל תשאל שאלות קיטבג." נזפתי בו, "כל זמן שלא תיכנס לחדר שינה שלי כשאני איתו זה בסדר." הוספתי, קצת יותר ברוך.
קלמן האדים, התחיל להגיד משהו והתחרט.
"מה רצית להגיד? נו, קדימה, שפוך, אל תתבייש."
"אתה, אתם... אתה אוהב אותו?"
"הנה, לזה התכוונתי, זאת שאלת קיטבג קלאסית."
"בסדר, אבל בכל זאת אני רוצה לדעת... תן לי תשובת קיטבג." התעקש קלמן.
"אני נהנה להיות איתו, הוא מדהים ואחלה זיון, כיף לי איתו, אבל אוהב... לא חושב שיש באמת דבר כזה אצל הומואים."
"בטח שיש." נרעש קלמן, "למה אתה מדבר שטויות כאלה?"
"טוב, אולי יש, אבל זה לא מה שקורה ביני לבינו." אמרתי, מקלל בליבי את קלמן שאילץ אותי להביט במבט מפוכח על המהומה המתחוללת בחיי. ידעתי שאני עושה שטויות שלא יעשו, והעדפתי להיסחף בלי לחשוב, אבל לקלמן היו רעיונות אחרים.
"אז אם זו לא אהבה מה זה כן, סתם יצר?" עלתה הבעת גינוי צדקנית על פרצופו העגלגל של שותפי לדירה.
"מה רע בסתם יצר?" התגריתי בו.
"זה בהמי." פסק לי קלמן את פסוקו.
"נו, אז מה? ותדע לך רבי קלמן שאם גברים הם סתם בהמות, הומואים הם בהמות בריבוע." צחקתי, נהנה לזעזע אותו.
"זה לא מצחיק, ואני לא מסכים אתך. הנה, אני הומו ואני לא בהמה."
"אתה הומו?" לגלגתי, "איזה מין הומו אתה? תראה איך אתה נראה? איך אתה לבוש? איך אתה מתנהג? אין לך פרופיל באטרף, אתה לבוש כמו דחליל ביום רע, לא הולך למסיבות, לא עושה עיניים לגברים, לא מטפח ריבועים בבטן, לא רואה פורנו." העוויתי לעומתו את פני בבוז, "האמת, אתה נראה כמו אחד שלא מעיז אפילו להביא ביד..."
"להביא ביד?" השתנק קלמן, ופניו בערו כאילו בלע זה עתה כף מלאה סחוג, "זה מה שאני חושב שזה?"
פתאום התמלאתי בושה והצטערתי על גסות הרוח שהפגנתי. "לא משנה, עזוב, לא יודע מה עבר עלי, סליחה שפתחתי את הפה."
"אתה לא צריך לבקש סליחה, אני מודה לך שהארת את עיני, עשית מצווה."
"לכלכתי עליך ואתה אומר שעשיתי מצווה?" נדהמתי.
"כן, מצוות הוכיח תוכיח את רעך." הסביר קלמן, ושאל אם אני חושב שאם הוא ישפר את הופעתו ואת ההתנהגותו יהיה לו יותר סיכויים להיות מאושר.
"לא יודע, רוב הסיכויים שלא. אני לא מכיר הרבה הומואים מאושרים, כולם גומרים זקנים בודדים ואומללים, אבל אם תיראה יותר טוב לפחות תוכל בינתיים לבלות קצת."
הבעת המבוכה והבלבול על פניו של קלמן הייתה נוגעת ללב, "אתה צוחק, נכון?" שאל בהיסוס, מביט בי במבט שכולו פליאה ואמון תמים.
"כן, סוג של... לא יודע, אל תתייחס אלי, עוד לא קלטת שאני סתם הומו שרוט?"
"שרוט?" התבלבל קלמן, "זה כאילו... כאילו מבולבל?"
"לא, אבל לא משנה, עזוב, בוא נלך לארגן ארוחת ערב."
"עוד רגע, תגיד, איך מטפחים ריבועים בבטן, בחדר כושר?"
"כן."
"ואיפה יש חדר כושר?" הפגין קלמן בורות משוועת.
"מתחת לספרייה, אתה יכול לרדת אליו במדרגות, או ללחוץ קומה אפס במעלית."
"באמת? לא ידעתי." השתומם קלמן, "מיקום מאוד סמלי." הוסיף מהורהר, והלך להביט בראי. 
"מה סמלי במיקום של חדר הכושר?" תהיתי.
"זה סמלי שהמקום שמיועד לתרבות הגוף נמצא במרתף, ומעליו נמצאת הספרייה שבה מעשירים את הרוח." הבהיר לי קלמן, משתומם איך לא ירדתי לסוף דעתו, ושאל מה דעתי על התספורת שלו.
"איומה." העברתי את כפי על תלתליו המבולגנים, "אני לא אתפלא לגלות שהספר שלך התחיל את הקריירה שלו כגוזז כבשים." חייכתי אליו כדי לרמוז שאני מתבדח אבל הוא נותר רציני, ואחרי שגיליתי לו איפה אני מסתפר, וכמה עולה לי תספורת הוא כמעט נחנק מתדהמה.
"מאה ₪ לתספורת של גבר, ועוד צריך לנסוע עד חיפה?"
"לא סתם לנסוע אלא לקבוע קודם תור, מישל לא מספר כל אחד שנכנס אליו סתם ככה מהרחוב, הוא לא ספר רגיל, הוא מעצב שיער."
"מעצב שיער? מה אני, דוגמנית?"
"אין ברירה, אם לא תשקיע בהופעה שלך זמן וכסף חיי המין שלך ישקעו עד שייעלמו."
"מה חיי מין? אבל עדיין אין לי חבר?"
"ואם תמשיך להיות מוזנח כזה גם לא יהיה לך, ובכלל, מה הקשר של חבר לסקס, אם תחכה בלי פעילות לאהבת חייך הזין שלך עוד ינשור מחוסר שימוש."
קלמן בהה בי בהבעת פנים קלמנית טיפוסית ושתק, נבוך.
"מצטער חמוד אבל אתה לא בירושלים יותר, אף אחד לא יסדר לך שידוך. אם לא תדאג לעצמך תתייבש. כדי להכיר גברים צריך להירשם באטרף, לפתוח פרופיל, להתחיל להיות ייצוגי ולהסתובב במקומות של הומואים. אלה החיים, הומו זה מוצר שהופך להיות פג תוקף מהר מאוד, ואם לא תשווק את עצמך עכשיו, כשאתה עדיין צעיר... אל תחכה יותר מידי כי הזמן עובר מהר, ובעוד כמה שנים אף אחד כבר לא יסתכל עליך."
"אבל..." התחיל קלמן למחות נגד שטף דברי, ואז הפסיק, נאנח ושאל איך פותחים פרופיל באטרף.
"כל דבר בזמנו, קודם תקנה בגדים סבירים ותסתפר, אחר כך נראה."
"ומה עם הגוי שלך, הלוקה הזה, לא נראה לי שהוא משקיע בעצמו כמו שאמרת ובכל זאת אתה... אתם..." ושוב התלהטו פניו התמימות במבוכה.
"קלמן, לוקה צעיר ויפה, יש לו גוף נהדר של אל יווני וזין ש... עזוב, לא משנה, הוא פשוט נולד שווה, יש כאלה, זה נדיר, אבל קיים, הוא יכול ללבוש אפילו שק, אבל אני ואתה, אנחנו, כמו כל רוב האנושות צריכים להתאמץ ולהשקיע, במיוחד אתה."
"למה במיוחד אני?" נפגע קלמן, "מה, אני כזה מכוער?"
"אתה... בוא נגיד שאין לך נתוני התחלה כל כך טובים, זו לא אשמתך כמובן, אלו הגנים שקיבלת, והבעיה שגם את מה שיש אתה מזניח..."
קלמן קם ואמר שאין לו תיאבון והוא חושב שבמקום לאכול ארוחת ערב הוא ילך לבדוק מה קורה בחדר הכושר. הוא פנה לצאת אבל נעצר על הסף, נאחז בידית הדלת ושאל אותי בביישנות איפה אפשר למצוא פורנו של הומואים.
"באינטרנט, אני אראה לך אחר כך איפה." הבטחתי, כובש חיוך.
"תודה אור, אתה חבר אמיתי." אמר קלמן בהכרת תודה, והסתלק. 

הפעם לוקה הגיע עד לדירתנו בכוחות עצמו, נושא שוב שקית מאכלים מדיפי ריח לא כשר בעליל. קודם הוא התקלח ואחר כך היה סקס סוער ומיוזע, ושוב מקלחת ואוכל, ושוב סקס ממושך וקשוח שהותיר אותי רוטט מעונג, דומע וחסר נשימה.
"אני חייב לזוז אור." אמר לוקה, קם מהמיטה מוקדם מידי לטעמי, הסיר את הקונדום וחמק מחיבוקי כדי להתקלח עוד פעם אחת אחרונה. הוא יצא רטוב ומטפטף מהמקלחת והתחיל להתנגב בעוד אני שרוע ערום על המיטה, בוהה בערגה בגופו הלח, ופתאום נשמע קשקוש המפתח בדלת הכניסה.
"זה רק קלמן." הרגעתי את לוקה שהפנה את ראשו במתיחות לעבר הדלת, "השותף שלי לדירה." הוספתי הבהרה.
"השמנמן הזה עם התלתלים והמשקפיים?" שאל לוקה, וכשהנהנתי פתח לתדהמתי את דלת חדר השינה ונעמד במערומיו בפתח, "שלום קלמן." אמר בשלווה אולימפית שעוררה בי רטט הערצה.
מעבר לכתפו הרחבה, הערומה, הבחנתי בפניו המזועזעות של קלמן שלטש בו מבט מבוהל, מלמל סליחה מבוישת, ונמלט לחדרו. לוקה גיחך לעצמו וחזר להתלבש בלי לטרוח להסביר לי את פשר מעשיו.
"לא יפה מצידך להתנהג ככה, הבכת אותו." נזפתי בו כשליוויתי אותו לתחנת האוטובוס.
"זה לא יזיק לו." השיב לוקה בקור רוח, "ואותי זה מצחיק." הוסיף הסבר קלוש, לקח בלי ויכוחים את שטר הכסף שדחפתי לכפו, הבטיח לבוא שוב בעוד יומיים והסתלק. 
בדרך חזרה לדירה חישבתי בליבי את כמות הכסף שנותרה בחשבון החיסכון שלי, וחילקתי אותו במספר השבועות שנותרו בטרם יסתיים החוזה של לוקה והוא יאלץ לשוב לארצו. הגעתי למסקנה שאם לא יקרה שום דבר לא צפוי אוכל להרשות לעצמי לתת לו שטר של מאתיים ₪ פעמיים בשבוע, מה שירוקן את חשבון החיסכון שלי ויעמיד בסכנה את המשך לימודי בשנה הבאה.
בחלק השפוי וההגיוני של מוחי ידעתי שההתנהלות הזו היא טיפשות חסרת אחריות, ושאני נוהג כאידיוט מושלם, ושעצם הידיעה שאני שוגה לא תעזור, אני אמשיך לנהוג כך ולבזבז עליו כסף שלא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז כי אני אבוד, מכור לזין העבה והלא נימול הזה, לעור השזוף המנומש קלות, לידי הפועל הגדולות והחזקות שלו, ולדרך האגבית חסרת הגינונים בה אחז בי בגסות, ופרק בתוכי מטעני חרמנות גברית, מסעיר אותי עד עמקי נשמתי, הופך על פיו את כל עולמי המסודר בעודו מחייך אלי חיוך חתולי אדיש וחסר רחמים. 

4.
"מה קרה לשותף שלך לדירה?" תהה לוקה, "הוא מאוהב?"
"לא יודע, לא חושב, למה?"
לוקה משך בכתפיו, "הוא נראה שונה, מגונדר כזה, הוא גם רזה מאוד... ומה קרה למשקפיים שלו?"
"הוא החליף אותם בעדשות מגע."
"עשה בשכל, הוא נראה הרבה יותר טוב עכשיו, וגם התספורת החדשה מתאימה לו יותר, פתאום רואים שהוא בעצם בחור יפה."
"יפה? לא הייתי נסחף, אבל כן, הוא נראה הרבה פחות מכוער עכשיו, חבל שהוא מזניח קצת את הלימודים."
"לימודים זה לא הכל בחיים." סיכם לוקה את השיחה, הפך אותי על בטני, פישק את רגלי בברכיו וחדר לתוכי בלי גינונים מיותרים. ככל שהכרנו זה את זה טוב יותר הוא לקח לעצמו חרות רבה יותר, נהג בי באדנות תקיפה והיה פחות עדין ופחות מתחשב, וגם מנומס הרבה פחות, למעשה די נבזה לפעמים, מותח את החבל כל פעם קצת יותר.
הפגישות שלנו נעשו קצרות יותר ואלימות, הוא הכאיב לי לא פעם, גם פיזית, מה שדווקא אהבתי, וגם נפשית, מה שפחות מצא חן בעיני. תכופות נהג בי בקוצר רוח ובשתלטנות, איחר או החמיץ פגישות, השקיע בי פחות, ודרש יותר כסף.
אם לא הייתי מכור לגופו החזק והיפה, לזין המדהים שלו, לריח ולמגע שלו, כבר מזמן הייתי נפטר ממנו, אבל ככל שהוא הערים עלי יותר קשיים ונעשה קשה יותר להשגה ולריצוי ככה השתוקקתי אליו יותר. החלק השפוי וההגיוני במוחי צפה בהשתוממות בהידרדרות היחסים ביני לבינו, התמלא דאגה למראה הסימנים הכהים שהוא השאיר על עורי, ונחרד לראות כמה מהר מתרוקן חשבון החיסכון שלי, מנסה מידי פעם להעיר אותי ולשאול כמה זמן אני עוד אסבול את זה, ולמה?
הוא לא קיבל תשובה, דחיתי אותו כל פעם מחדש, ודרשתי שישתוק, יפסיק לדאוג ויעזוב אותי כי אני יודע מה אני עושה, יהיה בסדר.
זה היה שקר, אמנם ידעתי בבירור מה אני עושה - מניח ליצר ההרס העצמי שלי להשתלט עלי – אבל כל מי שעיניו היו בראשו ידע שמה שקורה איתי הוא לא בסדר ושאין סיכוי שהמצב ישתפר.
המורים שאלו לעיתים תכופות יותר ויותר אם אני בסדר, והתעקשו לברר למה הציונים שלי ירדו, גם חברי ללימודים הבחינו שאני נעדר הרבה ומתקשה להתרכז, ובסופו של דבר, אחרי שהופעתי בארוחת הבוקר עם עין עצומה למחצה בגלל אגרוף פזיז שהנחית לוקה על פרצופי, קלט אפילו קלמן התם שאני בצרות. 
"למה הוא הכה אותך?" הניח מגבת לחה על פני והוסיף עליה חבילת אפונים קפואים, מצמיד בעדינות את הקומפרס המאולתר לפני הנפוחים.
"אף אחד לא הכה אותי, אני פשוט..."
"אל תשקר אור, הדירה הזו קטנה מידי ולא תמיד אני מסתלק כשהוא פה... אני יודע שאתם... שאלתי את מישל למה זה ככה אתכם, והוא אומר שיש כאלה שאוהבים את זה ככה, אבל הוא לא האמין שאני שואל עליך."
"דיברתי עלי עם הספר שלי?" נדהמתי.
"כן, הוא... אל תכעס, הוא שאל מה שלומך ולמה לא רואים אותך ו... הוא דואג לך אור, וגם אני."
"סיפרת לו שעשיתי קרחת?"
"אתה עשית?" הפגין קלמן שמץ לגלוג שלא הלם את פניו הטובות, "או שזה היה רעיון של הג'ינג'י, העבד כי ימלוך הזה?"
"עזוב, זה רק שערות, הן יגדלו." הסמקתי מתחת למגבת שהסתירה את פני. הזיכרון של לוקה מעניש אותי על סירובי לוותר על קונדום בגילוח שערותיי, והזיון הפראי שבא אחר כך... הוא כופף אותי מעל הכיור, מכאיב לי בגסות וחדר לתוכי בכוח...
"הכל בסדר אור?" שאל קלמן בדאגה.
הסרתי את המגבת מפני, "מה נראה לך?" נעצתי בו את עיני האחת, השנייה נעצמה כמעט לגמרי וכאבה מאוד, בעצם חצי מפני כאבו ומה שגרוע יותר – חשתי בחילה מציקה וסחרחורת שהלכה והתגברה, מפחידה אותי מאוד.
"אני חושב שאתה צריך ללכת לצילום, לבדוק שלא נשבר לך משהו, וגם שהגיע הזמן שתעיף מפה את העמלק האדמוני הזה." השיב קלמן, ולראשונה מאז שהכרתי אותו הוא נראה כועס.
"אולי אתה צודק." השבתי, יודע שאין בי די כוח לגרום לזה לקרות.
"בטוח שאני צודק, קדימה, בוא נלך למיון."
"אבל יש לנו שיעור."
"בין כה וכה אתה בקושי מקשיב בזמן האחרון, קדימה, בוא." הוא אחז בזרועי והוביל אותי לתחנת האוטובוס. התעקש שניקח מונית, ואפילו שילם עליה.
"מאיפה יש לך כסף?" התפלאתי.
"אני עובד." השיב קלמן קצרות
"אתה, במה?"
"במה שיש. עזרתי למישל לצבוע את המספרה, והוא היה מרוצה כל כך עד שהמליץ עלי גם לאחרים... אני גם מנקה כמה משרדים וחנויות במרכז המסחרי. זו עבודה קשה, אבל מי שחרוץ ולא מתפנק תמיד מוצא משהו.
"כל הכבוד קלמן." חייכתי אליו, והנחתי יד על ברכו.
הוא כיסה אותה בכפו שלאחרונה הייתה פחות רכה ושמנמנה, "הכל בזכותך."
גל בחילה עלה בגרוני, דחקתי אותו מטה, "איך בזכותי?"
"בזכותך הכרתי את מישל שלימד אותי... לימד אותי דברים, לקח אותי להחליף את המשקפיים בעדשות ונתן לי מחמאות, וגם הלכתי לחדר כושר... למזלי פגשתי שם את אלכס שגם לימד אותי כל מיני דברים על עצמי ועל הגוף שלי והכי חשוב, גילה לי שאני לא כזה קלוץ כמו שתמיד חשבתי, שאני חזק ולא כל כך מכוער. נתת לי אומץ ללכת ולעשות שינוי, והבנתי שזה לא כמו שלימדו אותי תמיד, שרק הנשמה חשובה והגוף הוא רק קליפת חומר, טעות לחשוב ככה, הגוף והנפש מחוברים ושניהם חשובים ולכן..." ואז הוא הבחין שנהג המונית זוקף אוזניים ומקשיב לנו בסקרנות. פניו נדלקו באודם נבוך והוא השתתק, אבל המשיך לאחוז בכפי עד שנכנסנו למיון.
הרופא בחדר המיון קימט את מצחו בדאגה למראי, מישש בעדינות את פני הדואבות ושאל איך זה קרה.
"נפלתי במקלחת." שיקרתי, חש איך קלמן מתאפק ושותק אבל כל רמ"ח ושס"ה גידיו מביעים מורת רוח על השקר הגלוי שיצא מפי בלי בושה.
"אתה בטוח?" שאל הרופא, צעיר מקריח ומותש למראה, והעביר מבט ספקני ביני לבין קלמן. "ראית אותו נופל?" פנה לקלמן שהיה בבירור החוליה החלשה.
"לא." אמר קלמן, "לא ראיתי ולא שמעתי כלום, עבדתי עד מאוחר, ורק בבוקר גיליתי אותו ככה."
"אה... אז אתם גרים יחד?" הצליח הרופא לדחוס לשאלתו הקצרה מורת רוח חשדנית מהולה בשאט נפש, בלול בתיעוב.
"תרגיע, אנחנו רק שותפים לדירה, כל אחד ישן בחדר שלו." הטחתי בו בתוקפנות, וניסיתי לקום, אבל קלמן מלמל משהו רך ביידיש – זיכרון פניה הרכות והאוהבות של סבתא שמתה מזה שנים רבות עלה פתאום במוחי - וליתר ביטחון הניח יד על כתפי, מושיב אותי חזרה.
המאמץ גרם לי לחוש סחרחורת שהייתה נעימה למדי בדרכה, ולכן עצמתי את עיני ונשענתי על קלמן שעמד מתוח לצידי. הרופא שכח את ההומופוביה שלו ורכן לעברי בבהלה, דורש ממני לפקוח את עיני. במקום לציית אמרתי לו לזוז כי אני רוצה להקיא, ואחר כך נפרש מסך חשכה על העולם, ולא ידעתי יותר כלום.
התעוררתי אחרי שעתיים בערך, וגיליתי שאני שוכב על מיטה קשה וצרה, לבוש בכותנת מגוחכת, פתוחה מאחור, סדין דהוי מעוטר בציור של פרחים חומים מכוערים היה מסובך סביב גופי, וזרועי הייתה מחוברת לאינפוזיה. כנראה שהיא הכילה איזה תרופה כי פני כבר לא כאבו כל כך, והבחילה נעלמה. הרופא הסתלק ורק קלמן ישב לצידי, מתנמנם עם עיתון מרשרש בחיקו.
רופא אחר הגיע, גם הוא צעיר ועייף, שערו הארוך קשור בקוקו על עורפו, ושאל אם אני מסכים לעשות בדיקת דם ל- hiv
"זה לאיידס?" שאל קלמן ופקח את עיניו.
"כן." אמר הרופא בשלווה, והציע גם לו לעשות בדיקה.
"לא צריך, עשיתי רק לפני שבוע, וקיבלתי תשובה שלילית." השיב קלמן בקור רוח, משיב במבט רגוע על מבטי המשתומם.
"האמת שאני מקפיד מאוד על סקס בטוח." השבתי, "אבל אם אני כבר כאן... שיהיה."
הרופא שלף מזרק, וקשר רצועת גומי על זרועי. קלמן התנשף, אמר שהוא לא אוהב לראות דם וברח החוצה. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את הרופא אם אני יכול לשאול אותו משהו.
הוא הנהן, "בטח, מה הבעיה?"
"התחת שלי." הודיתי, ולמרות רצוני חשתי שסומק עולה בלחיי.
הרופא הורה לי לשכב על בטני וגחן לבדוק את ישבני. "יש לך פיסורה." בישר לי, וטפח על כתפי באהדה, "לא נעים, אבל זה עלול לקרות לכל אחד."
"פעם ראשונה שאני שומע על זה." התמרמרתי, "זה נורא כואב, אפילו לחרבן כואב לי."
"אני יודע, יש לך מין סדק בפי הטבעת וזה באמת לא נעים, אבל יש משחה שעוזרת מאוד, ואם תקפיד למרוח אותה כמה פעמים ביום, להתרחץ כל יום, לשתות הרבה מים, לדאוג שיהיו לך יציאות רכות, וכמובן להימנע מחדירות זה יתרפא בסוף."
"להימנע מחדירות, כמה זמן?"
"מינימום חודש, לפעמים זה לוקח יותר."
"חודש זה המון."
הרופא חייך חיוך דקיק של השתתפות בצער, "אני יודע, תאמין לי שאני מבין, אבל החבר שלך נראה לי בחור סבלני, אני בטוח שהוא יחכה."
"החבר שלי? אתה מתכוון לקלמן? אתה טועה, הוא רק השותף שלי לדירה."
"אתה בטוח? כי היה לי רושם..." הרופא זקף לעומתי בפליאה גבות בהירות, משורטטות בעדינות, "הוא היה מאוד מודאג בגללך." גילה לי, "אני במקומך הייתי עושה איתו שיחת נפש כדי לברר מה נגמר אתכם." גיחך לעברי קלות, והסתלק לדרכו.
"אני רוצה הביתה." הודעתי לקלמן שחזר אחרי כחצי שעה, והגיש לי פיתה עמוסה כל טוב ועיתון.
"אי אפשר, יש לך זעזוע מוח, אתה צריך להישאר להשגחה. אם הכל יהיה בסדר תוכל לחזור הביתה מחר בצהרים, אתה רוצה שאני אשאר אתך הלילה?"
"אבל איפה תישן, על כסא? לא, עדיף שתחזור הביתה."
"אתה בטוח?"
"כן. אל תדאג, אני אהיה בסדר." הבטנו זה בזה במבט ממושך, אין לי מושג מה הוא חשב לעצמו, אבל אני חשבתי שמאז שהוא הוריד במשקל, נפטר ממשקפיו והסתפר כראוי הוא נראה הרבה יותר טוב. פתאום הבחנתי שיש לו עיניים יפות ועצמות לחיים נאות, שאני ממש אוהב את החריץ העדין שעובר באמצע סנטרו, וגם את החיוך הביישני שלו, ונהנה לראות איך כתפיו שהתיישרו והתרחבו ממלאות את חולצתו, ואני משתוקק להעיף עוד מבט בישבנו שהתהדק ונעשה מפתה ושרירי.
"כדאי שתלך עכשיו, שתספיק להתכונן לסמינר על האחר." חייכתי אל קלמן בחיבה.
"כן, אתה צודק." קם קלמן מהכסא, אחז במעקה המיטה והביט בי במבט חודר, "תגיד אור," שאל, לופת באגרוף מתוח את מעקה הנירוסטה, "אתה יכול להסביר לי למה זה קרה?"
"לא יודע, כי הוא כזה?"
"זה ברור, הגוי הזה הוא עבד כי ימלוך, תמיד ידעתי את זה, אבל למה נסיך כמוך הסכים לסבול אותו?"
"לא יודע קלמן, כנראה שאני לא באמת נסיך."
"בטח שאתה נסיך." עמד קלמן על דעתו, "אפילו כשאתה ככה, במצב כזה, אתה נסיך, ידעתי את זה ברגע שראיתי אותך." רכן ונישק את מצחי, "תישן טוב, מחר אני אבוא לקחת אותך." הבטיח, ופנה ללכת.
"קלמן." עצרתי אותו בפתח, "אתה לא מתפלא מה קרה שפתאום הלכנו מכות?"
הוא הביט בי, משתאה, "נו, למה?"
"כי הוא רצה שגם אתה... רצה לצרף גם אותך. כעסתי מאוד ולא הסכמתי, והוא התרגז עלי ואני עליו..." פרשתי את ידי במחוות אין אונים, "כמו שאתה רואה זה נגמר בבכי, אבל אני רוצה שתדע שלא עזר לו כלום, גם כשהוא הכאיב לי לא הסכמתי בשום פנים ואופן."
"בטח שלא, הרי אתה נסיך." אורו פניו של קלמן. הוא חזר לחדר, נישק אותי על פי בעדינות, כיבה את האור והסתלק, מחייך חיוך ניצחון. 

אפילוג
כמה ימים אחרי ששבתי הביתה מבית החולים לוקה חזר, נושא בידיו שקית מטעמים גדושה מתמיד למרות שבפעם האחרונה שהיינו יחד לא נתתי לו כסף.
הוא חייך ובירך אותי לשלום כאילו כלום, הופתע כשלא הנחתי לו להיכנס ובתמימות מעושה שאל אותי למה.
"תחשוב לבד." הכרזתי, ונתתי לו שקית מלאה בחפציו – תחתונים, כפכפים ותיק כלי רחצה - שקלמן ליקט מכל פינות חדר השינה שלי שהפך לשלנו. "זה נגמר לוקה, לך." דחפתי את השקית לידו.
הוא לקח את השקית והביט בי במבט לא מפוענח, האם זה היה צער או בוז שראיתי בעיניו? עד היום אני לא יודע.
"אתה בטוח?" הושיט יד ללטף את פני.
נרתעתי לאחור, וכשהוא נכנס וניסה לנשק אותי דחפתי ברך הססנית לחלציו. הוא צחק ומעך אותי לקיר, ומי יודע איך זה היה מסתיים לולא קלמן שהגיח מהמטבח, אוחז בידו סכין ענקית - שנינו ידענו שהיא קהה כל כך עד שאי אפשר לחתוך בה משהו קשה יותר מגבינה, אבל היא נראתה מרשימה מאוד – וצעק על לוקה ביידיש כועסת.
לוקה נרתע, קילל את שנינו קללות מטונפות שלא הבנתי לגמרי, והסתלק, מובס.
מאז לא ראינו אותו יותר, הקפדנו ללכת לסמינר על 'דמות האחר' בדרך הארוכה, העוקפת את הבניין שקבוצת הפועלים הזרים שקדה על הקמתו, ושמו לא הוזכר יותר בדירתנו.
חזרתי לשקוד על לימודי ושנינו סיימנו את השנה בציונים טובים. למרבה המזל החליט מרכז הסמינר על דמות האחר לתת לנו עבודה ולא מבחן, ועודד אותנו לעשות העבודה בזוגות. בזכות קלמן החרוץ קיבלנו ציון טוב שהתחלק שווה בשווה בין שנינו ויצאנו לחופשת סוף השנה כשאנחנו מרוצים מאוד משיתוף הפעולה שלנו.
המשכנו לגור יחד גם בשנה הבאה, אבל כל אחד מאיתנו פנה ללמוד תחום אחר - אני התרכזתי בהיסטוריה, והוא בעריכה ובלשון.
מזל שאנחנו ישנים יחד כל לילה, כי מאז שקלמן תפס עצמאות אנחנו נפגשים רק בחדר הכושר ובבית. 

אין תגובות:

פרסום תגובה