העיקר הבריאות

יוני החנה את מכוניתו מתחת לבית, פתח את דלתה, הוציא החוצה רגל אחת, ואחרי כמה דקות את השנייה, נח קצת, ידיו שעונות על ברכיו וראשו כפוף, ורק אז התרומם לאיטו מהמושב, סגר את דלת המכונית והשתרך באיטיות הביתה.

נדב שעמד במרפסת וצפה בו הביט בצער איך הוא מתנועע בזהירות, חוצה לאט מידי את רחבת החנייה, נשען לרגע על השער כאוזר כוח לפתוח אותו, ואחר כך מדשדש בתנועות מגושמות לרוחב החצר האחורית שלהם ועולה הביתה כשהוא נשען ביד אחת על הקיר כאילו היה קשיש חולני ולא גבר במיטב שנותיו שעוד לא מלאו לו חמישים.

אני חייב לספר לו ולקחת אותו לבדיקה חשב לעצמו ונשם עמוקות בניסיון לנער מעליו את המועקה והפחד שהכבידו על ליבו. "שלום חמוד, מה שלומך? אתה נראה עייף." קיבל את פני בן זוגו הוותיק בחיוך, ולקח ממנו את תיקו, "מה דעתך על מרק שעועית חם וטוב?" הציע בתקווה שאולי היום... אבל כמו תמיד גם הפעם יוני הניד את ראשו בסירוב ואמר שלא תודה, אבל לא, הוא לא רעב.

נדב חיכה עד שיוני יתקלח ויכנס למיטה, וברגע ששמע את קפיצי המיטה חורקים נחפז לחדר השינה בתקווה שיספיק לשוחח עם יוני לפני שיירדם. בזמן האחרון הוא היה נרדם בשש בערב ומתעורר רק בבוקר כשהוא מתלונן על עייפות נוראית. "יוני תקשיב," התיישב על המיטה, מביט בדאגה בבן זוגו שנראה אפור ורזה, "זה לא יכול להימשך ככה חמוד, אתה חייב ללכת לעשות בדיקות."

"אני בסדר." רטן יוני בחוסר רצון, "אל תשכח שאני עדיין מתאושש משפעת."

"היית חולה בשפעת לפני חודשיים, עכשיו כבר עוד מעט אביב, לא יכול להיות שאתה עדיין מתאושש, משהו מאוד לא בסדר אתך ואני חושב... אני חושש... לא משנה, תשכח מזה, התקשרתי לדוקטור נבון, סיפרתי לו שאתה תשוש ומאבד משקל והוא שלח אותך, ועל הדרך גם אותי, לעשות בדיקות דם, מחר בבוקר אנחנו הולכים לבדיקה."

יוני פקח את עיניו שהיו עצומות עד לרגע זה והביט בנדב, בן זוגו מזה חמש עשרה שנה, במבט הנבון והמשועשע משהו שגרם לנדב להתאהב בו פעם, כששניהם היו צעירים ובריאים יותר. "ממה בדיוק אתה חושש?" שאל, מגיע כדרכו היישר אל לב הבעיה

נדב השפיל מבט ומולל את קצה השמיכה, מתלבט איך לנסח את דבריו בצורה המתאימה ביותר, "תראה יוני," הניח לבסוף לשמיכה והישיר מבט לפניו הצנומים מידי של בן זוגו, "ברור שמשהו אצלך לא בסדר, אתה עייף נורא כל הזמן, איבדת את התיאבון, רזית, כל הזמן כואב לך פה ושם, ואתה זז בקושי, יכול להיות שזה באמת בגלל השפעת שחלית בה בחנוכה אבל עוד מעט כבר פסח ואתה עדיין... אתה מבין למה אני מודאג?"

"כן, אני מבין ואתה צודק, הגיע הזמן שאבדק, אבל למה גם אתה צריך להיבדק?"

"למה לא? אני כבר בן ארבעים וחמש ובגילי רצוי להיבדק לפחות פעם בשנה, זה לפחות מה שדוקטור נבון אומר." הסביר נדב, נשכב לצידו של יוני וטמן את פניו בכתפו, "אני אוהב אותך." לחש וגישש אחרי ידו של יוני.

"גם אני אוהב אותך נדבי." שילב יוני את אצבעותיו באלו של נדב, "ואני מצטער שאני כזה סמרטוטי בזמן האחרון. אתה בטח מרגיש קצת מוזנח לאחרונה."

"כן, קצת, לא נורא זה בסדר." החליק נדב את כף ידו במורד בטנו של יוני, מגשש בתקווה אחרי אברו שלמרבה הצער נותר רך ואדיש. "לא בא לך קצת..." ניסה בכל זאת.

"כן, אבל אני פשוט לא מסוגל." נאנח יוני רכות וליטף בהתנצלות את שערו של בן זוגו הוותיק, נזכר בעצב כמה היה פעם שחור, סמיך, מבריק, שופע וארוך. כיום הוא היה קצוץ קצר ומאפיר מעט, ולמרות התחלת המפרצים שהתהוו מעל מצחו השיער נותר עדיין סמיך ורך. "תגיד, מה עם המרק הזה? יש מצב שתביא לי קצת?" ניסה לכפר מעט על האכזבה שגרם לנדב.

"בטח," זינק נדב מהמיטה, "חכה, אני חוזר בעוד דקה, ושלא תעז להירדם."

למרות העייפות הנוראית שעטפה אותו כמו שמיכה דוקרנית התאמץ יוני והתיישב במיטה, מקפיד להשאיר את עיניו פקוחות. נדב אכן הגיע אחרי כמה דקות, נושא מגש עמוס בצלחות מרק מהבילות מעוטרות בקרוטונים. הם אכלו במיטה תוך צפייה בטלוויזיה, כמו שנהגו לעשות פעם, ואחר כך נרדמו, חבוקים.

יוני ישן בשקט עד הבוקר, אבל נדב התעורר בארבע לפנות בוקר, והתגנב אל המחשב, קורא עוד ועוד מחקרים על נשאי HIV ועל איידס, מרגיע את מצפונו הנוקף שעד שלא יתקבלו תוצאות הבדיקות אין טעם לגלות ליוני מה באמת מדאיג אותו.

בבוקר הם קמו מוקדם מהרגיל ונסעו יחד לקופת חולים, עשו את בדיקות הדם והתפצלו משם, כל אחד לעבודתו. נדב היה מורה למתמטיקה ופיזיקה בבית הספר התיכון, ואילו יוני היה עורך דין במשרד עורכי דין גדול ומכובד. יום אחרי בדיקת הדם הם החלו לקבל למייל שלהם את התוצאות שרובן נראו בסדר גמור.

יוני שלא זכר את הסיסמא שלהם בקופת חולים, לא טרח לבדוק את התוצאות, סומך כדרכו על נדב שיטפל בעניין, ונדב אכן עקב אחריהן בקפידה, ובדיוק כשהתחיל להתעודד ולקוות לטוב התקשרה המזכירה של דוקטור נבון - הרופא שלהם – לנייד של נדב וביקשה ששניהם יגיעו עוד הערב לפגישה עם הרופא.

"שנינו, את בטוחה?" שאל נדב בחרדה, וליבו נפל בקרבו.

"כן," הרופא ביקש ששניכם תגיעו." עמדה הפקידה על דעתה.

"הערב יש לנו תור אצל דוקטור נבון." בישר נדב ליוני שכמו תמיד הגיע מהעבודה עייף וחסר תיאבון.

"מה, לשנינו?" השתומם יוני בתמימות.

"כן." ענה נדב קצרות, יודע שזה הזמן להתוודות, להסביר ולהתחנן לסליחה, אבל יוני נראה כל כך מותש והברך כל כך כאבה לו לאחרונה... ואולי בכל זאת זה לא מה שהוא חושש ממנו? בוא נראה מה יש לרופא לספר קודם ואחר כך... על מי אתה מנסה לעבוד? אתה חתיכת פחדן עלוב סח נדב לעצמו ונהג בשתיקה למרפאתו של הרופא בעוד יוני מנמנם לצידו.

דוקטור נבון שהכיר את שניהם מזה שנים רבות וידע שהם בני זוג קידם את פניהם בחיוך והציע להם להיכנס אליו יחד. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות," הכריז אחרי ששניהם התיישבו מולו – נדב מתוח וחרד, ויוני אטום מבע, עיניו עצומות למחצה. "מה אתם מעדיפים לשמוע קודם?"

"את הטובות." נחפז נדב להגיד בעוד יוני שומר על שתיקה ומושך בכתפיו באדישות.

"הטובות הן שאתם שליליים." הכריז הרופא בחגיגיות וחייך אליהם כאילו העניק להם פרס.

"שליליים?" שאלו השניים יחד, נדב בהתלהבות, ויוני בפליאה.

"כן, שניכם קיבלתם תשובה שלילית בבדיקת HIV." אישר הרופא.

נדב הציץ בחרדה ביוני שפניו נותרו ריקות ממבע, "ומה החדשות הרעות?" שאל.

"נלך מהקל אל הכבד." הודיע דוקטור נבון, "קודם אתה," הפנה את מבטו אל נדב, "לך נדב יש התחלה של סכרת, לא משהו שמצדיק תרופות, אבל עם ההיסטוריה המשפחתית שלך אני חושב שצריך להיות זהיר ולהתחיל להקפיד על דיאטה דלת סוכר ופחמימות."

"מה דיאטה?" התקומם נדב שהקפיד לפקוד את חדר הכושר פעמיים בשבוע והיה גאה בבטנו השטוחה ובזרועותיו השריריות, "אני נראה כמו מישהו שצריך דיאטה?"

"אתה לא שמן," הסכים הרופא, "אבל כנראה שאתה אוכל יותר מידי פסטה, עוגות ולחם, מסתבר שהלבלב שלך לא מצליח להתמודד עם כל הפחמימות האלו."

"אבל אני חייב לאכול טוב אחרי אימון." מחה נדב בעלבון, "אי אפשר להרים משקולות רק על דיאטה של סלטים."

"נכון." הסכים הרופא, "אבל אפשר לשמור על כושר גם עם אוכל שלא יקפיץ לך את רמת הסוכר, ולכן רשמתי לך הפניה לדיאטנית שתייעץ לך מה לאכול כדי לשמור על רמת סוכר בריאה בדם, ועכשיו," הפנה מבט אל יוני שהמתין בסבלנות לתורו, "תתפשט ותעלה בבקשה על המיטה יוני, אני רוצה לבדוק אותך."

יוני פשט את מכנסיו, נשכב בצייתנות על מיטת הטיפולים, והניח לרופא לבדוק את ברכיו וקרסוליו. "מתי הכי כואב לך?" שאל הרופא, בוחן את אצבעות ידיו.

"בבוקר." השיב יוני, "לוקח לי המון זמן לרדת מהמיטה וללכת לשירותים, לפעמים אני מרגיש כאילו אני חלוד ושצריך לשמן אותי." חייך באומללות.

"ואתה מרגיש עייף כל הזמן ובלי תיאבון, וסובל מקשיון מפרקים בבקרים?" חקר הרופא. יוני הנהן.

"זה נראה כמו דלקת פרקים." פסק הרופא, "חשדתי בזה ברגע שראיתי את התוצאות של בדיקת הדם, ועכשיו," מישש את ברכו הימנית של יוני שהייתה אדומה, חמה ונפוחה, "אני בטוח." הוא עזר ליוני לרדת מהמיטה ומסר לו צרור דפים, "יש לך הפניה לראומטולוג, ותצטרך לקחת סטרואידים ועוד כמה תרופות לא נחמדות, אבל יעילות מאוד, ולעשות בדיקות דם כל שלושה חודשים. אני מזהיר אותך שבהתחלה תקבל תיאבון ענקי ובטח תשמין, וכנראה שגם תתנפח קצת מעודף נוזלים, אבל אחרי כמה שבועות נפחית את כמות הפרידניזון ואני די בטוח שבסופו של דבר תחזור לעצמך."

"ואז אני אבריא?" עיין יוני בניירת שהעמיס עליו הרופא.

"לא, לצערי לא, דלקת פרקים זו מחלה כרונית, אתה תצטרך לקחת תרופות ולהיות במעקב כל החיים, אבל בהנחה שהגוף שלך יגיב טוב לסטרואידים ושתקפיד לא לאכול סולניים ולקחת את התרופות בצורה מסודרת יש סיכוי שבעוד כמה חודשים תרגיש יותר טוב."

"מה זה סולניים?" תהה נדב.

"עגבניות, תפוחי אדמה, תירס וחצילים. נתתי לך הפניה לנטרופתית טובה שתרכיב לך תפריט שיעזור לך להרגיש יותר טוב, אני מקווה שאתה מסוגל לוותר על בשר ועל ממתקים כי גם הם מגבירים את הדלקת." דוקטור נבון טפח בחביבות על כתפו של יוני שבהה בו במבט אומלל, "אני מצטער על הבשורות הלא נעימות האלה יוני, אבל אם אתה רוצה להרגיש יותר טוב תצטרך לשנות את כל צורת החיים שלך. למזלך אתה לא לבד, יש לך בן זוג תומך שגם הוא זקוק לשינוי בדיאטה." הרופא חייך בעידוד, כולל בחיוכו גם את נדב, "אתם בחורים צעירים וחזקים, אני בטוח שיחד תצליחו במשימה."

"אני מקווה שאתה צודק." השיב יוני, אבל לא חייך אליו בחזרה, ויצא מחדרו של הרופא בלי להביט בנדב שנפרד מהרופא בתודה זריזה וחפז בעקבותיו.

"תשמע יוני," אמר נדב והתיישב במכונית לצידו של בן זוגו שהתיישב הפעם במושב הנהג, "אני יודע שהרופא הפיל עליך בשורות ממש קשות, אבל אני מבטיח לך שאני אעזור לך כמה שצריך ויחד..."

"שום יחד," קטע אותו יוני בקרירות, "קודם תספר לי, ובלי לשקר הפעם, למה ביקשת שיעשו לשנינו בדיקת איידס."

"לא שיקרתי," נעלב נדב, "אולי לא סיפרתי את כל האמת, אבל זה לא נקרא לשקר."

"בחייך נדב," פלט יוני בתיעוב, והתניע את המכונית, "אולי תפסיק כבר עם זה? ברור שחשבת שיש לי איידס, נשאר רק לברר אם חשבת שנדבקתי כי בגדתי בך, או שפחדת שהדבקת אותי."

"פחדתי שהדבקתי אותך." הודה נדב בקול רוטט ופרץ בבכי.

"מתי זה קרה? מתי הזדיינת עם מישהו אחר?" המשיך יוני לחקור אותו, מתעלם מבכיו.

"בסילווסטר, אתה זוכר שהלכתי לבד כי לא רצית לבוא איתי למסיבה? זה קרה אז."

"לא רציתי לבוא כי הייתי עדיין חולה בשפעת, וגם אם לא הייתי עם חום ומנוזל אני שונא את המסיבות סילווסטר המגעילות והיקרות האלה עם מיליון שיכורים בכל מקום, ופקקי תנועה, ומוזיקה צרחנית... רק ילדים מתלהבים יוצאים מהבית לחגוג בסילווסטר."

"שכחת שנפגשנו במסיבת סילווטר." מחה נדב את עיניו הדומעות.

"לא, אבל זה היה במאה הקודמת, כשהיינו צעירים וטיפשים. נו, די, תפסיק לילל, לא נדבקת ולא הדבקת אותי. הכל בסדר גמור, תירגע ותתחיל לחשוב מה עושים הלאה."

"מה זאת אומרת? הולכים לכל הבדיקות והמומחים שהרופא רשם לנו, לוקחים תרופות וכל זה ו... אה... לא יודע, מבריאים בסוף?"

"אני לא מתכוון לעניין הבריאותי, אני מתכוון מה עושים עם הדירה, מי עוזב, אני או אתה?"

"עוזב?" נשנק נדב, "אתה רוצה שניפרד?"

"לא, אבל איזה ברירה יש לי אחרי שבגדת בי?"

"אתה לא יכול פשוט לשכוח מזה?" התחדש בכיו של נדב.

"לא." פסק יוני, "ואם זה היה הפוך ואני הייתי בוגד בך גם אתה היית נפרד ממני."

"לא נכון, בטח לא אם זה היה רק משהו חד פעמי שקרה כמעט במקרה, ובגלל שהיית שיכור ובודד."

"אני לא נוהג להשתכר, וגם אם הייתי שותה בטח שלא הייתי מזדיין עם איזה זר ב... איפה זה קרה בדיוק, בשירותים?"

"לא, זה קרה במגרש החנייה, במכונית." התוודה נדב בבושת פנים.

"חבל שלא טרחת לשים קונדום." העיר יוני בתיעוב.

"שמתי, אבל הוא נקרע, ובכל מקרה זה היה עניין די מגעיל, ואני אפילו לא זוכר איך קראו לו." התחדש בכיו של נדב.

"תפסיק כבר לבכות!" איבד יוני את סבלנותו, "די כבר, שקט." הלם באגרופו על ההגה, והפנה את המכונית לעבר דירתם. נדב המבוהל מהתפרצותו השתתק, ושניהם החרישו עד שנכנסו לביתם. יוני הניח את ערמת הניירות שקיבל מהרופא על השידה בכניסה, אסף מארגז המצעים סדין שמיכה וכרית והסתגר בחדר האורחים, מניח את המיטה הזוגית לנדב שצנח עליה בלי לטרוח להתפשט ובכה עד שנרדם.

נדב התעורר למחרת בשעה מוקדמת מידי, ומנומנם גישש אחרי יוני, ורק אחרי שמצא את הצד שלו במיטה ריק וקר נזכר באירועי הערב הקודם והצטמרר מפחד ומדאגה. איך, בגלל טעות טיפשית של כמה דקות שתויות ושכוחות למחצה, מתמוטט עליו כל עולמו? ומה זה אומר על הזוגיות והאהבה שלהם שמקרה קטן וחסר חשיבות כזה מחרב אותה?

הוא שירך את רגליו לשירותים, השתין ואחר כך צחצח את שיניו, מתבונן באומללות בפניו שנראו מבוגרות ועצובות. הוא לא היה מגולח, עיניו היו אדומות ונפוחות ותחתיהן צצו שקיות כהות ומכוערות. מדהים עד כמה הצער והדאגה כיערו והזקינו אותו. גם החשש שהוא עומד להישאר לבד אחרי שנים כה רבות של זוגיות מאושרת הכביד על ליבו. איך יוני יכול לעשות לו דבר נורא כזה? לזרוק אותו בגלל שטות כזו? למה הוא לא מבין עד כמה יוני אוהב אותו? נו די להתבכיין כמו ילדונת, הוא צריך להתעשת, לחשוב על איך ומה הוא יכול לעשות כדי להסיר מעליו את רוע הגזרה, ועם מדברים על גזרות, איך יוני מתכנן להתמודד עם המחלה הארורה הזו שמוצצת ממנו את כוחותיו לבדו, בלי עזרתו של נדב שאוהב אותו ומסור לו כל כך? בטוח שהרעיון כלל לא עלה במוחו, הרי הוא מכיר היטב את עקשנותו וגאוותו של יוני, הוא יעדיף למות בודד וחולה ולא לקבל עזרה ממי שלדעתו בגד בו, איך אפשר להכניס לראשו העיקש שזיון סתמי בין שני שיכורים שלא יודעים אפילו אחד את שמו של השני לא נחשב לבגידה? לא, אין דרך להסביר את זה ליוני, איש העקרונות הגאה והעקשן.

נדב נאנח, מיואש והחל להתגלח, תוהה אם יש בכלל טעם להילחם על הזוגיות הזו, הוא אמנם אוהב את יוני בכל ליבו ואף פעם לא יפסיק לאהוב אותו, אבל הם יחד כבר חמש עשרה שנים למען השם, אפילו במושגי סטרייטים זה המון זמן, ובמושגי הומואים זה פשוט נצח, והבגידה לכאורה הזו, הרי היא לא צצה סתם ככה, מתוך האוויר, היא באה בגלל שיוני הזניח אותו, סירב יותר מידי פעמים לסקס, הפנה אליו כתף קרה ואדישה זמן רב מידי.

או. קי. עכשיו כבר ברור שזה קרה בגלל המחלה שהחלישה אותו וגרמה לו עייפות לא טבעית, ולא כי יוני מאס בו, אבל אז הוא לא ידע את זה, הוא פשוט רצה לחגוג מעט בראש השנה האזרחית, זה הכל, אבל מצד שני האם זה הכל, באמת? לא! מה זה כל התירוצים המטופשים והחלשלשים האלה? העובדה הלא נעימה היא שהוא שגה, הוא מעד, למרות כל הצהרות האהבה שלו ברגע האמת הוא כשל ולא הבחין שבן זוגו היקר פשוט חולה. בושה וחרפה, אתה גבר בן ארבעים ושתיים מתנהג באנוכיות ילדותית כמו בן טיפש עשרה חרמן ולא כמו אדם בוגר שעיניו בראשו, הודיע נדב באכזריות לבבואתו שכמו התכווצה והצטמקה נוכח התוכחות שהטיח בה בלי לדעת שבחדר הסמוך שוכב יוני במיטתו הקרה, מתגעגע אליו ונוזף בעצמו בלשון קשה לא פחות. אז פעם אחת הוא שתה קצת יותר מידי והתנהג כמו דביל, זו סיבה לזרוק חמש עשרה שנה של אהבה ומסירות וכיף ושמחה? הרי ידעת בשקט, בלב, שמשהו לא בסדר אצלך, ידעת שזו לא סתם שפעת קשה במיוחד אלא יותר מזה, ובמקום להודות בפני נדב שאתה חלש וקשה לך שתקת והנחת לבן זוגך היקר, האוהב, המסור והנאמן לחשוב שנגמר לך ממנו, שמאסת בו, וזו התוצאה, ועכשיו אתה יורד לחייו וכועס עליו בגלל בגידה?

הוא הבוגד? לא יוני, אתה הבוגד, צריך שניים לטנגו, ובטנגו הממושך והנפלא שרקדתם במשך זמן רב כל כך אתה זה שדרכת לו על הרגליים, ועכשיו אתה עוד מתלונן ומאשים אותו? הוא הלך לישון בוכה ואומלל ואתה עזבת אותו לבד? ובגלל מה? בגלל שטות קטנה וחסרת חשיבות שהוא זוכר בקושי? תגיד תודה שאף אחד מכם לא נדבק בווירוס הארור הזה ותעשה כל מה שאפשר לשקם את הזוגיות שלכם, הרי אתה יודע היטב שבלי נדב אין לך סיכוי, ובטח גם לא טעם לנסות להבריא.

יוני התעטף בשמיכתו וחפז לחדר השינה שלהם, אבל לחרדתו גילה שהוא ריק. "נדב!" צעק ופתח בתנופה מבוהלת את המקלחת, גם היא הייתה ריקה, העדרו של נדב היכה בו כמו אגרוף בבטן, ראשו הסתחרר והיה עליו לאחוז בכיור כדי לא ליפול אפיים ארצה, מוכה בדידות וייאוש.

"יוני, מה אתה צועק שם? מה קרה?" צף והגיע אליו קולו של נדב מהמטבח, נשמע רגיל ויום יומי כאילו זה סתם עוד בוקר רגיל.

"כלום, שום דבר, אני פשוט..." הוא נשם נשימה עמוקה, מייצב את קולו ואת הבעת פניו, והחל למרוח קצף גילוח על לחייו הדוקרניות, "יש מצב לקפה?"

"כן, בטח, עוד רגע." קרא נדב, מקפיד על טון רגוע, מעמיד פנים כאילו אין חדש והכל בסדר, ואפילו התחיל לנשום שוב כרגיל כשמזג את המים הרותחים על גרגרי הקפה הנמס, וחייך מעט כשמזג לקפה חלב.

"יש עוגה או משהו?" שאל יוני ונכנס למטבח כשהוא מגולח, מסורק ומדיף ריח רענן של משחת שיניים.

"בבקשה." הניח נדב צלחת עם כמה פרוסות עוגה לפני יוני, והוסיף את ספל הקפה.

"ואתה?" הדף יוני את הצלחת קלות לאמצע השולחן.

"שמעת מה הרופא אמר, לי אסור." נאנח נדב, "בשבילי רק פריכיות אורז וגבינה."

"אם אתה לא אז גם אני לא, אם דיאטה אז שנינו ביחד." הודיע נדב באבירות.

חיוכו של נדב התרחב, "באמת יפה מצדך, אבל לא חבל לזרוק את העוגה לפח? אחרי שהיא תיגמר נעבור שנינו לפריכיות." הבטיח.

"בסדר." הסכים יוני, לגם מהקפה, נגס מהעוגה המתפוררת והמתוקה מידי, ואחר כך הישיר מבט לעבר נדב, "אז מה הלאה, מה עושים עכשיו?"

"מה שתרצה." השיב נדב, וחלל קליל ושמח החל להיפער בין צלעותיו, מרחיב את נשימתו וזוקף את כתפיו.

"תראה נדבי," פתח יוני בנימה מתנצלת והבריש את כפו בליטוף קליל, "אתמול הייתי מאוד עצבני, ויכול להיות שזרקתי כמה מילים לא במקום..."

"זה בסדר גמור." נחפז נדב לקטוע את התנצלותו, "אתה צדקת לגמרי, הייתי מגעיל ואגואיסט, עשיתי שטויות נוראיות וסיכנתי את שנינו, אני ממש מצטער יוני."

"אני יודע, עזוב," קטע אותו יוני בזריזות, "העיקר שלא נדבקנו, עכשיו בוא נשכח את הסיפור המיותר הזה ונתחיל לקדם עניינים." הצהיר בסמכותיות שמילאה את נדב שמחה, ופקד עליו להביא דף ועט.

יוני נחפז והגיש לנדב את מבוקשו והנהן כשיוני הודיע שדבר ראשון עליהם להכין רשימת משימות ולארגן אותה לפי סדר עדיפויות. "רופאים, תרופות, ולא לשכוח לבקר נטורופתית, שמעתי שיש אחת מעולה שגם קוראת בגלגל העין, קוראים לזה אירידיולוגיה, נועה סיפרה לי שהיא פשוט קוסמת, היא היחידה שפתרה לה את בעיית גלי החום שלה, אני בטוח שאחרי כמה חודשים של אוכל בריא ותרופות נחזור לעצמנו, בחגים השנה אני רוצה להיות בברצלונה ואולי נספיק גם לתת קפיצה קטנה לפורטוגל, מה דעתך נדבי, אתה מסכים?"

"כל זמן שלא תשכח להוסיף לרשימה שלך שתמיד נישן יחד." רכן נדב מעל השולחן ונישק את יוני על פיו, "אני מסכים לכל מה שתגיד."