לעשות תיקון

להפתעתי, לא קיבלו אותי בידיים פתוחות אלא התעקשו על ראיון קבלה. המראיין היה סגן המנהל - ד"ר פאהום. הוא לא היה צעיר, עיניו הכהות היו מוקפות קמטים ושערו היה לבן ובכל זאת היה ניצוץ נמרץ ומלא חיים במבטו שבחן אותי בקפידה. "תקרא לי ד"ר רפיק, ככה כולם קוראים לי." האיר לי פנים עייפות קצת, אבל טובות. 

"האמת, ד"ר רפיק, שאני קצת מתפלא שאתם מראיינים אותי, הרי זאת עבודת התנדבות." אמרתי, מנסה להישמע מנומס למרות העלבון הקל שחשתי.
הוא חייך. "כן, אני יודע. זה אפילו קצת מעליב, אבל מה שאנחנו צריכים מהמתנדבים שלנו דורש הרבה כוחות נפש ועדיף לסנן אנשים שלא מתאימים מוקדם ככל האפשר."
'ואיך, אחרי שיחה קצרה איתי כבר תוכל לדעת אם אני מתאים או לא?' חשבתי לעצמי במרדנות, אבל שתקתי והנהנתי בנימוס.
"קודם כל אני רוצה להסביר לך שבהוספיס שלנו שוכבים רק אנשים גוססים, אין פה אף אחד שייצא מכאן בריא. לכאן מגיעים המקרים שבתי החולים מתייאשים מהם, אנחנו עוזרים להם למות בכבוד ובמינימום כאבים, אבל גם הם וגם אנחנו יודעים ששום דבר כבר לא יכול לרפא אותם." אמר ד"ר רפיק בקול רך, כמעט מתנצל.

הקביעה התבוסתנית שלו קוממה אותי, הרי כיום יש תרופות חדישות, יש את הקוקטייל הזה שכולם מדברים עליו. כולם יודעים שהיום כבר לא מתים מאיידס ושתשובה חיובית כבר לא נחשבת גזר דין מוות. נכון? היום איידס זאת רק מחלה כרונית קשה, אז על מה הוא מדבר בכלל, הד"ר רפיק הזה?
"אז בשביל מה אתם צריכים מתנדבים?" מחיתי, "אם כולם פה הולכים למות מה הטעם בכלל במתנדבים?"
"אתה לא מתכוון לשאול קודם מה עם הקוקטייל ולספר לי על התרופות החדשות שמאפשרות לחיות עם איידס?" שאל ד"ר פאהום וכמעט חייך.
"אני בטוח שתספר לי לבד." התחצפתי.
הפעם ד"ר רפיק ממש חייך, אמנם חיוך קצר, אבל אמיתי ומשועשע. "תראה, נכון שאיידס הוא כבר לא גזר דין מוות כמו שהיה פעם, אבל זאת לא סתם מחלה רגילה שאפשר לחיות אתה עד מאה ועשרים, עדיין..." הוא נאנח ושוב היה עצוב, מין עצב עדין של השלמה עם הגורל שהרגיז אותי.
"מה עדיין?"
"יש אנשים שלא מגיבים לקוקטייל, ויש כאלו שפעם הגיבו יפה והפסיקו להגיב. יש לנו הרבה חולים שזלזלו במשטר התרופות, לא לקחו אותן בצורה מסודרת, פיתחו עמידות והבריאות שלהם הידרדרה, ויש גם את אלו שמרוב פחד או בושה פשוט הגיעו אלינו מאוחר מידי. אנשים עדיין מתים מאיידס, אמנם פחות, אבל זה עדיין קורה, לצערי, ובגלל השאננות שהתפתחה בזמן האחרון בציבור יש המון נשאים חדשים, רובם צעירים שפשוט התעצלו לשים קונדום ועכשיו הם צריכים לסבול תופעות לוואי של תרופות, חלק מהם לא מצליחים לעמוד בזה והם גומרים אצלנו. כל אחד והסיפור שלו, אבל יש דבר אחד משותף לכולם," הוא רכן לעברי, מביט ישר בעיניי. "כולם בני אדם כמוני וכמוך, כולם צריכים ליטוף וחיבוק, כל אחד צריך חבר שייתן לו יד כשהוא סובל כאבים ופוחד מהסוף."

פתאום הצטערתי שבאתי. יכולתי לשלוח צ'ק שמן כמו כולם, בשביל מה הייתי צריך לבוא? עצמתי חזק-חזק את העיניים כדי שהרופא לא יראה את הדמעות והשתדלתי לא לחשוב עליו יותר, לא לזכור את הפנים המובסות שלו כשסגר בעדינות את הדלת אחרי שגירשתי אותו בזעם מהבית, קורא לו שקרן ופושע.

"אנחנו צריכים מתנדבים בשביל להעניק לחולים שלנו חום אנושי, יד תומכת, חברות, בשביל שלא ירגישו לבד בזמן המועט שנשאר להם בעולם הזה. נראה לך שתוכל לעמוד בזה? לתת מעצמך למישהו שעוד מעט ילך מכאן וישאיר לך רק זיכרון כואב?"
עשיתי 'כן' עם הראש, אבל שמרתי על פה סגור בחזקה. אם הייתי פותח אותו הבכי היה מתפרץ ולא רציתי בשום פנים ואופן שהרופא יראה אותי בוכה, עדיין נשאר לי קצת כבוד עצמי.
"אני צריך כוס קפה." אמר ד"ר רפיק, "רוצה גם? זה רק נסקפה פשוט של עלית, אבל החלב טרי ויש גם עוגה."
עדיין עם עיניים עצומות, העפעפיים לוחצים בכוח את הדמעות פנימה, עשיתי 'כן' עם הראש, ואז תפסתי כמה מוזר אני מתנהג ופתחתי את העיניים. ד"ר רפיק לא נראה כאילו ההתנהגות המשונה שלי מטרידה אותו, הוא התעסק לו עם הקפה והקומקום החשמלי המיושן והחבוט שעמדו על השיש ובכלל לא הביט בי.
"אני אשמח מאוד לקפה." אמרתי בקול שרצה להיות ברור ורגוע ויצא חנוק ומעוך.

"תגיד, אמנון," אמר ד"ר רפיק אחרי שהניח מולי כוס קפה מהבילה, "למה בעצם החלטת להתנדב דווקא פה, בהוספיס של חולי איידס."
תאמינו או לא, התכוננתי לשאלה הזאת. בדרך לכאן הכנתי לי נאום קטן ומנוסח בקפידה על עזרה לקהילה, על הרצון שלי לתרום לא רק כסף אלא גם זמן ועל הסיפוק שאני מקווה להפיק מעצם הנתינה לנזקקים. זה היה נאום הומאני ומאוד פוליטקלי קורקט ששיננתי לי היטב, אבל ברגע האמת, כשהשאלה הגיעה, התשובה שנפלטה לי הייתה שונה לגמרי.
"באתי לפה כדי לעשות תיקון." אמרתי. "אני רוצה לסלוח לעצמי וללכת סוף-סוף לישון עם מצפון נקי."
"אם כך, באת למקום הנכון." אמר ד"ר רפיק והניח צלחת קטנה וסדוקה מעט עם כמה פרוסות עוגת שיש קנויה בין שתי הכוסות שלנו.

"לחולים שלנו אין הרבה זמן, אי אפשר להחליף להם כל הזמן את המתנדבים." הסבירה לי גניה, האחות הראשית. גברת לא צעירה ועבת גזרה בעלת מבטא רוסי דשן ושיער אפור קצוץ בתספורת גברית שהקרינה יעילות. "לדעתנו, לכל אחד מגיע מתנדב קבוע שיהיה איתו כל זמן שצריך. פעם היה מתנדב אחד על כל חמישה איש, אחר כך זה ירד לשלושה, והיום יש שני חולים על כל מתנדב ולפעמים, כשיש מקרה קשה, מקצים לו מתנדב אחד שמקדיש את עצמו רק לו." היא הביטה בי כמבקשת שאבין לבד את מה שלא אמרה במפורש.
"אני אעשה כל מה שתגידי לי," נחפזתי להבטיח. "אין לי דרישות מיוחדות."
"יפה מאוד." שיבחה אותי גניה, "אבל מצד שני, אם חולה ממש-ממש דוחה אותך, או שלא תמצא חן בעיני אחד החולים תזכור שזאת לא חתונה קתולית, אפשר לפרק את החבילה ולנסות שוב. אל תשכח את זה, בסדר?" הנהנתי בצייתנות, מתאפק לא לשאול איך יכול להיות שחולה איידס גוסס ומסכן לא יאהב אותי. בזכוכית החלון הגדול של חדר האחות הראשית נשקפה אליי דמותי, רחבת כתפיים ודקת גו, תספורת מעוצבת יפה, ג'ינס גזעי וטריקו הדוק שהבליט את העבודה הקשה שעשיתי על עצמי בחדר הכושר. נראיתי מצוין לגילי ולא היה מי שלא נדהם לשמוע שאני כבר בן 45, כל מי שפגש אותי חיבב אותי, רבים חפצו בחסדיי ורבים זכו להם. מספר המחזרים אחריי לא פחת גם אחרי שמלאו לי ארבעים ולמרות שאני כבר לא צעיר ורענן כמו שהייתי פעם עוד לא קרה שמישהו זרק אותי מהמיטה.

בכל זאת גניה נעצה בי מבט מפקפק משהו כאילו שאלה את עצמה מי מהחולים שלה יהיה סבלני מספיק כדי לסבול אחד כמוני. נוכח מבטה הבוחן כליות ולב צפו שוב בזיכרוני פניו הלבנים של מיכאל כפי שראיתי אותם בפעם האחרונה - פנים עצובים ומאוכזבים שפקדו שוב ושוב את חלומותיי. יותר מעשר שנים חלפו מאז ראיתי אותו, הייתי צריך לשכוח אותו כמו ששכחתי רבים אחרים ובכל זאת פניו ממשיכים לרדוף אותי ברגעים הכי פחות צפויים.
"יש לנו חולה בעייתי אחד שהוא בערך בגילך." אמרה, מודדת אותי במבטה הכחול. "הוא במצב קשה והוא צריך מאוד מישהו, אבל הוא עקשן גדול וקשה לו להודות בזה. נדמה לי שתתאימו זה לזה." פסקה ויצאה בלי להביט אם אני הולך אחריה. הלכתי בעקבותיה בראש זקוף חושש להביט סביבי מפחד שאראה סקרן מידי, או בריא מידי, או סתם חצוף.

החולה שלי, ששמו היה שוקי, שכב בחדר נפרד, קטן מאוד ולבן מאוד, ונראה זוועה, צנום עד שקיפות, קרח לגמרי, והכי נורא, עורו הלבן כגיר היה מכוסה פצעונים אדומים ודי מגעילים. לא, אני טועה. נורא עוד יותר מהפצעים שלו היה מבט השנאה שנעץ בי כשנכנסתי לחדר, משתדל להסתתר מאחורי גבה העבה של גניה אך לשווא, הוא קלט אותי מיד. "הפעם הבאת לי אחד יפיוף, גניה," אמר בזלזול. "אתה כבר לא צעיר, אבל אתה חתיכת גנדרן קטן, נכון?"
קולו היה חורק, צרוד כמו קול של בן אדם שמדבר מעט מידי, תואם את הארשת המרירה שעל פניו. ממבט ראשון לא אהבתי אותו. לא רציתי להיות חבר שלו, וברור היה לי שהוא חש כלפיי בדיוק מה שאני חש כלפיו.
"נו, די כבר, שוקי! מספיק להפחיד לנו את המתנדבים!" נזפה בו גניה בקול של גננת קפדנית. "זה אמנון, הוא בן אדם נחמד שרוצה להיות חבר שלך. נכון שאתה רוצה להיות חבר של שוקי, אמנון?" דחקה בי מרפק חד.
"אההה... אני... אהה..." גמגמתי במבוכה חש חרטה עצומה על הדחף שגרם לי לבוא לפה, ואז מישהי קראה לה מבחוץ והיא פשוט הסתלקה משם במהירות, משאירה אותי לבד עם שוקי הנורא ונדמה לי, אם כי אני לא יכול להישבע, שהיא נשמה לרווחה בעודה נמלטת החוצה.
שוקי הביט בי בלגלוג. "נו, אמנון, אתה רוצה להיות חבר של שוקי הנחמד?" ביצע חיקוי לא רע של הטון המחנך של גניה האחות.
"לא כל כך, אתה קצת מפחיד." אמרתי בתקווה שיגרש אותי החוצה.
הוא פרץ בצחוק. "רק קצת מפחיד? אני מאוכזב. תראה איך אני נראה, תראה את הקרחת ואת הפצעים, שים לב עד כמה אני רזה, אני לא נראה כמו אחד שברח ממחנה ריכוז? אולי אני צריך להיות שחקן בסרט על השואה?" שאל, ושוב צחק.
"זה לא מצחיק." אמרתי בנוקשות, שואל את עצמי מתי אוכל כבר ללכת מהמקום הנורא הזה ולמצוא לי חולה נחמד שיהיה עצוב ואסיר תודה כראוי.
"אותי זה מצחיק!" התעקש שוקי בקול מרדני. "היית מאמין," המשיך לצחוק. "שפעם הייתי כמוך? פחדתי נורא להשמין, ממש גרתי בחדר כושר ונלחמתי עם הכרס כל הזמן. לא הרשיתי לעצמי לאכול פיצות ובורקסים, ספרתי כל קלוריה בעוגות, אפילו את הבירות שלי הגבלתי, ועכשיו, תראה אותי, יכול לאכול הכל, אבל אין חשק לכלום. לא מצחיק?" חייך אליי בפה שהיו בו מעט מידי שיניים.
"אהה... לא יודע. אולי." עניתי בהיסוס, שואל את עצמי אם הוא לא משוגע קצת. שמעתי שווירוס האיידס גורם לפעמים לנסיגה שכלית.
הוא התפקע מצחוק למראה הבלבול שעל פניי ואז השתתק בבת אחת. "אוי! שוב עשיתי את זה." אמר בבהלה וכבר לא חייך. לא היה צורך לשאול מה הוא עשה, ריח השתן החריף שהתפשט בחדר הקטן הסביר הכל.
"לא נורא, אקרא לאחות שתחליף לך." אמרתי וזינקתי לכיוון הדלת.
"לא!" צעק שוקי, "שלא תעז. היא תרצה לשים לי חיתול. לא רוצה חיתול של תינוקות!"
נעצרתי מבולבל. "אבל אתה לא יכול לשכב ככה בתוך השתן שלך, זה מסריח וזה בטח לא נעים לך."
"אני יודע, טיפש! אל תעשה פרצופים כאלו, בוא תעזור לי." הוא סילק את השמיכה, חושף גוף צנום עד כאב בתוך פיג'מה פרחונית של בית חולים.
"תעזור לי להחליף את הכלי מיטה. אל תדאג, המזרון מכוסה פלסטיק. הנה, תעזור לי לקום, אני צריך להתרחץ ולהתנגב ואחר כך תגניב את הכלי מיטה המלוכלכים לאוגר בחוץ ותביא סדין ופיג'מה נקייה מהארון בחוץ, הוא לא רחוק, זאת הדלת הלבנה בקצה המסדרון."
לפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי מפשיט אותו, רוחץ אותו, מגניב החוצה את כלי המיטה המושתנים שלו ומחליף אותם בכלי מיטה חדשים, ואפילו מתבדח איתו איך שוב התחבאתי בארון (אחרי שיצאתי ממנו בקושי גדול לפני כעשרים שנה בערך) מפחד שהאחות תתפוס אותי גונב בשבילו כלי מיטה נקיים.

אחרי התקרית עם כלי המיטה המושתנים, הקרח נשבר והוא התחיל לרכוש לי קצת יותר אמון. עם הזמן נעשינו חברים. זה לא קרה מיד, הבנתי עד כמה אני מחבב אותו רק אחרי ששיחקתי איתו שח וגיליתי שאני מפסיד בכוונה כדי לשמח את ליבו. בהתחלה לא ממש קלטתי מה קורה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מוותר על אימון בחדר הכושר כדי להיות יותר זמן עם שוקי, מגיע להוספיס גם בימים שבהם לא הייתי אמור להיות שם, לוקח ספרים בספרייה לפי טעמו של שוקי, רוכש עבורו דיסקים של מוסיקת ג'ז שאני לא מחבב כלל, ואפילו קונה בשבילו פירות וממתקים שאולי ינעמו לחכו.

מי שהיה מביט בנו מהצד לא היה יכול לנחש שאנחנו מחבבים זה את זה. רוב הזמן הצקנו אחד לשני, ירדנו זה על זה וקיללנו ללא הרף. בשאר הזמן התבדחנו על כל נושא בעולם והיינו ציניים ופרועים כמו שני מתבגרים חסרי רסן. גיליתי שאני יכול לדבר איתו על כל דבר ולספר לו הכל ושום דבר לא יזעזע אותו.
תמיד היה חסר מעצורים סיפר לי, והעובדה שהוא עומד למות גרמה לו להיות עוד יותר פרוע, חצוף, מרדן, מוכן לשחוט את כל הפרות הקדושות, לדבר על הכול וללעוג לכל.
בימים יפים הצלחתי לשכנע אותו לטייל בכסא גלגלים בגן הקטן של ההוספיס, ויום אחד אפילו שכנעתי אותו לצפות יחד איתי בסרט בטלוויזיה שבמועדון של ההוספיס שהוא החרים עד כה מסיבותיו שלו.

נכון, הוא לא היה גבר נאה במיוחד עוד לפני שחלה, והמחלה לא שיפרה את מראהו - למעשה היה די מפחיד להביט בו - אבל ככל שהכרתי אותו טוב יותר התייחסתי פחות ופחות למראה שלו ולא היה אכפת לי יותר כמה רע הוא נראה. כשהוא חייך הייתי מאושר, וכשהוא הצליח לשכוח את המחלה ולשקוע בסיפור שסיפרתי לו, או במוזיקה, או בשיחה איתי חשתי סיפוק עצום.
היו לו אומץ לב, נחישות ורצון חיים עצום. הייתי מלא התפעלות מעוז הרוח שגילה והצטערתי מאוד שלא הכרתי אותו לפני שחלה. היו לנו שלושה חודשים טובים שבהם מצבו השתפר מעט, אבל אחר כך המחלה התגברה ועם הזמן הוא איבד עוד ממשקלו ולאט לאט הדרדר גם מצבו הנפשי. הגיעו תקופות של שתיקה זועמת, או שעות שבהן הוא רק קילל וכעס, או סתם בהה באוויר, מקשיב שוב ושוב לאותו דיסק של מוזיקת ג'ז משמימה, ובכל זאת לא ויתרתי עליו. נשארתי לצידו כל הזמן למרות שלפעמים הוא קילל אותי וגירש אותי, מנסה לשכנע אותו לאכול, מנסה להצחיק אותו, קורא לו סיפורים וחדשות מהעיתון, וכשהיה צורך בכך מחליף לו את המצעים, עד שיום אחד כבר אי אפשר היה להסתיר את העובדה שאיבד שליטה על סוגריו והוא נאלץ ללבוש חיתול.
כדי שלא ישתעמם כשאני בעבודה נתתי לו את הלפטופ היקר שלי, מראה לו איפה יש אתרי סקס אם יתחשק לו להביט בהם. לא התחשק לו כל כך להביט בפורנו, אבל התבדחנו הרבה על הנושא ועוד יותר על הסומק בפניהן של האחיות כשראו באיזה אתר הוא גולש. להפתעתי נהניתי להיות איתו גם כשהיה נרגן או עצוב. אהבתי את הכעס והמרד שלו כנגד הגורל, צחקתי איתו כשהוא סיפר בדיחות מקבריות על מוות, הומואים ואיידס, ולקראת הסוף בכיתי איתו כשהחל להשלים לאט-לאט עם המוות הבלתי נמנע.
לקראת הסוף, כשכבר לא היה לו יותר כוח לצחוק או לכעוס, ופניו הצנומים נראו שקופים עד רוחניות, מצאתי עוז בנפשי לספר לו על מיכאל.
נפגשתי עם מיכאל בצ'ט אחד ומיד חיבבתי אותו. הוא היה ציני במידה, אבל הייתה בו גם מעין תמימות ילדותית. למרות גילו הצעיר הוא כתב יפה מאוד ובלי שגיאות כתיב ועד שנפגשנו הייתי בטוח שגם הוא, כמו כולם, משקר בקשר לגילו, אבל הוא לא שיקר, הוא פשוט היה חכם ונחמד ויפה, ואהבתי אותו כמו שלא אהבתי אף פעם קודם, או אחר כך.
היו לנו שבועיים של חסד, אושר מושלם בתכלית, הרגשה נהדרת שמצאת את החצי השני שלך, שהגעת הביתה ומעכשיו הכל יהיה בסדר, ואז הוא אמר שהוא צריך לדבר איתי ונבהלתי כי פחדתי שהוא רוצה ללכת.
"לא, אל תפחד." הוא אמר ואסף את פני בכפות ידיו היפות והחמות, "אתה אהבת חיי, אמנון, אבל אני חייב לספר לך משהו, אני לא יכול לשקר לך יותר."
"מה?" נבהלתי, ובלב הבטחתי לעצמי שלא חשוב מה הוא יספר, אני לא אפסיק לאהוב אותו, ובאמת לא הפסקתי לאהוב אותו כמו שנוכחתי אחרי שכבר היה מאוחר מידי.
הוא הוציא קופסת תרופות קטנה, כזו שיש בה כמה תאים לכל יום בשבוע, וסיפר לי שהוא נשא איידס, והתנצל שלא סיפר קודם. "התאהבתי בך ממבט ראשון, אמנון, ופחדתי לספר לך." אמר בקול רועד, מביט בי במבט מלא תחנונים.
איידס, מה ידעתי אז על איידס? כלום, לא ידעתי אפילו מה ההבדל בין חולה לנשא. ידעתי רק שמתים מזה וששומר נפשו צריך להתרחק מחולי איידס מהר ככל האפשר, זה הכול.

אחוז זעם על השקרים שלו ועל שסיכן את חיי, למרות שהוא הקפיד בצורה היסטרית על קונדום, זרקתי אותו החוצה בלי היסוסים, קורא לו שקרן ומאיים עליו בתביעה משפטית אם יתברר שנדבקתי.
לא, באיידס לא נדבקתי ממנו, אבל מאז לא חזרתי לאיתני. כאב הפרידה ממנו, ההכרה שהגזמתי בתגובתי, שהחמרתי איתו יותר מידי, ושאיבדתי את אהבת חיי, חלחלו לאט לאט והרעילו את כל חיי מאז. עוד לפני שקיבלתי את התשובה השלילית יצאתי לחפש אותו כדי להתחנן שישוב אליי, אבל הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. איש לא ידע היכן הוא, ורק עשר שנים אחר כך שמעתי ממש במקרה מחבר של חבר שהוא התאבד לפני עשר שנים. איש לא ידע על כך כי הוא נקבר בחשאי על ידי בני משפחתו הדתיים שנידו אותו עוד בחייו בשולי בית הקברות, בלי מודעת אבל ובלי הספד.

"כמה ימים אחרי שנודע לי שהוא התאבד הגעתי להוספיס ופגשתי אותך." אמרתי לשוקי ולקחתי בעדינות את כפו, מלטף אותה בזהירות כדי לא להזיז ממקומה את המחט של האינפוזיה.
"ומה עשית במשך עשר השנים מאז שהוא נעלם?" שאל שוקי ופקח את עיניו. הן היו שקועות עמוק בחוריהן, אבל עדיין נצצו בסקרנות.
"ניסיתי לשכוח מה עשיתי ועבדתי קשה מאוד כדי לשכנע את עצמי שאני נהנה מהחיים, לפעמים אפילו הצלחתי."
"ובזמן שנשאר לך נלחמת בכרס." ליטף שוקי את כרסי השטוחה עדיין למרות שהזנחתי לאחרונה את מכון הכושר שהיה גם שדה הציד הכי פורה שלי. לאחרונה הרעיון של עוד גבר ועוד זיון נראה לי פשוט חסר טעם.
"תשמע, אמנון, אני לא אסחב עוד הרבה." התחיל שוקי, והרים אצבע אחת לסמן לי לשתוק כשניסיתי למחות, "ויש לי בקשה אחת גדולה ממך."
"כל מה שתרצה שוקי, הכול!" הבטחתי בלהט.
"בוא נשחק שוב שח, והפעם אני מבקש תשחק איתי כאילו אני יריב ששווה לך ותפסיק להפסיד לי בכוונה כי זה מרגיז אותי, אתה מוכן לעשות לי את הטובה הזאת?"
"בסדר." אמרתי, ניגבתי את הדמעות ובפעם הראשונה והאחרונה בחיי קרעתי אותו בשח.
הדבר האחרון ששוקי אמר לי לפני שנפרדנו בפעם האחרונה, שלא ידעתי שהיא האחרונה, היה, "שלא תעז להפסיק להתנדב אחרי שאני אלך להריח את הפרחים מהשורש, יפיוף מפונק שכמוך, אתה טוב בקטע הזה. תמשיך לבוא לכאן והפעם אל תיתן לגניה להפיל עליך טיפוס מכוער ומגעיל כמוני, יש לך כבר ותק, תבחר לך מישהו נחמד יותר."
"בסדר," אמרתי. "אני אמשיך לבוא לכאן, אבל רק בתנאי שתרשה לי לתת לך נשיקה."
"אידיוט חרמן שכמוך," חייך שוקי. "לך מפה, לך תציק לכוסונים בחדר כושר שלך."
"שתוק כבר נודניק, לא רוצה אותם, רוצה אותך." אמרתי ונישקתי את שפתיו החיוורות, מנסה לגעת בו בלי להכאיב.
אחר כך בכינו קצת יחד, מחזיקים ידיים כמו זוג אוהבים ולמרות שהיו לו דמעות בעיניים הוא צחק ממני כשאחזתי בידו ואמר לי שנעשיתי סנטימנטלי וכנראה שאני מתרכך לעת זקנה. לפני שהספקתי לחשוב על משהו שנון ומצחיק לענות לו גניה נכנסה וגירשה אותי החוצה.
כשבאתי למחרת לביקור בוקר חטוף לפני העבודה הוא כבר היה מת. נפטר בלילה בשנתו.
קיימתי את הצוואה שלו, חזרתי להתנדב, אבל למרות הוותק שצברתי אני מניח לגניה להפיל עליי את כל החולים הקשים והרגזניים בלי אף תלונה, כנראה שאני באמת מתרכך לעת זקנה.