א. תקוע בסבך

נגה - החברה האחרונה שלי - עזבה אותי בתחילת הסתיו. אני כבר רגיל לזה, כל החברות שלי עוזבות אותי. בהתחלה הן מתלהבות כמה אני יפה וחמוד ועדין ומבין וכמה נעים לשוחח איתי - זה שאני בעל בית משלי ויש לי עבודה מסודרת בטח לא מזיק - אבל הן אף פעם לא נשארות. אחרי כמה חודשים הן מתייאשות ובורחות.

נגה החזיקה מעמד שנה שלמה, אבל בסוף גם לה נמאס. "אתה נחמד, אבל אני מרגישה ש… נדמה לי שיש לך בעיה עם אינטימיות זוגית." מלמלה במבוכה לפני שהלכה.

"זו הפעם הראשונה שעזבה אותי בחורה בסתיו." סחתי בעצב לפליקס, "בדרך כלל הן מתאפקות עד האביב או אפילו סוחבות עד הקיץ."

"כאילו שיש סתיו או אביב בארץ המופרעת הזו." מלמל פליקס בסתר תחתוני.

"הכל בגללך, שמוק!" התעצבנתי, "הזמנתי אותה לצימר רומנטי, הוצאתי הון על שכירת רכב שטח ועל ארוחת פיקניק לשניים, ובסוף, כרגיל, אתה שם לי ברז ובקושי מרים את הראש. מה פלא שהיא הסתלקה? זין שכמוך!"

"היא הייתה פרה." רטן פליקס, "אם היית מביא לי מישהו כמו… אתה יודע..."

כן, אני יודע. אני מכיר את הטעם שלו וסובל ממנו כבר הרבה שנים. מאז הבר מצווה, כמעט חמש עשרה שנה, אני מתכסח עם הציקלופ הרשע הזה, כבר נמאס לי ממנו.

"גם לי נמאס ממך, מתי תבין כבר שאני לא אוהב את הבנות הפלצניות האלו." רוטן פליקס. "מילא, כשהיינו בני טיפש עשרה יכולתי לעשות להן טובה, אבל בגילי? אני כבר מתקרב לשלושים, כמה אפשר? אני לא סובל אותן והן לא עושות לי את זה. תביא לי מה שאני אוהב ותראה מה זה!" התלהב ורטט.

"הן לא פלצניות." מחיתי בכעס, "הן נחמדות, הן עדינות וטובות לב, הן חברות מסורות ויש להן ריח נעים ושיער ארוך ויפה ו…"

"אוף סתום, דביל!" צעק פליקס.

ככה זה אצלו, כשאין לו יותר מה להגיד הוא צועק ומקלל. הוא לא הכי מתוחכם הציקלופ שלי, אין מה לעשות, כזה הוא.

אני תמיד יוצא עם בנות עדינות, יפות נפש כאלו שלא מדברות בגסות, ובחיים לא יעליבו אותך בכוונה, וככה אף פעם לא אמרו לי בפרצוף שאני חרא של זיון, ושבתור חברה טובה אני נהדר, אבל בתור מאהב זה לא זה. אחרי כמה חודשים הן אומרות לי בטון עצוב כזה שאנחנו צריכים לדבר, ואז מספרות לי בקול מתנצל שיש לי בעיה להביע רגשות, שאני מתקשה להתחלק במרחב האישי שלי, שאני צריך לעבוד על היכולת הזוגיות שלי, או - זה הלהיט האחרון - שיש לי קשיים ביצירת אינטימיות.

השלישית שלי, שכחתי מה שמה, לקחה אותי לשיחת הפרידה במסעדה ושאלה אותי, קצת בעוקצנות, אם אני בטוח שאני באמת אוהב נשים.

"לא! בטח שלא! פרה אחת!" צרח פליקס בקולי קולות, "ותעיפי כבר את התחת השמן שלך מהפרצוף שלי."

אבל כמובן שהיא לא שמעה כלום, ומיד התנצלה ואמרה שזה לא אני זו היא והסתלקה, משאירה לי לשלם את החשבון של הארוחה. אני חושב שהיא שתתה יותר מידי יין, אחרת היא הייתה מעיפה אותי קצת יותר בעדינות.

"מה זה משנה אם היא עשתה את זה בעדינות?" התרגז פליקס, "העיקר שנפטרנו מהחולירע ואפשר ללכת לגן."

"עזוב. לא בא לי עכשיו, אני עצוב."

"הוא עצוב, שמעתם? הוא עצוב." התרתח פליקס וזקף את ראשו הציקלופי, דוחף אותו כנגד רוכסן מכנסי, "וכשאני הייתי צריך לסבול כל הזמן את הנגיעות של הפוסטמה הזו שלא יודעת למצוץ כמו שצריך, ואין לה מושג מה לעשות עם ביצים של גבר, אמרתי משהו? שתקתי וסבלתי למרות שהיא ליקקה אותי כאילו שאני גלידה, וכשאמרת לה שאתה רוצה קצת יותר חזק היא תקעה בי שיניים, הבהמה! אני רוצה לגן עכשיו! אני רוצה…

והוא נתן לי תיאור מפורט וגלוי לב של מה הוא רוצה, כי פליקס, למרות כל חסרונותיו הרבים מספור הוא טיפוס גלוי לב להפליא. גס רוח אמנם, וחסר סבלנות, ואם להודות על האמת, סקסמניאק, אבל צבוע הוא לא. הוא יודע בדיוק מה חביב עליו ומה גורם לו לעמוד זקוף ונרגש, והוא לא מתבייש להגיד לי בקול רם וברור מה הוא רוצה.

מביך אותי לפרט מה פליקס ביקש ממני, אבל אין ברירה, פליקס לא יודע מה זאת מבוכה, המילה בושה לא קיימת במילון שלו. הוא אוהב אותם צעירים, שחומים, שריריים, ורצוי שיעמדו לפניו על ארבע עם הישבן השחום והחלק מונף אל על. זה מה שהוא אוהב, ותמיד אחרי שאני נזרק על ידי בחורה הוא דורש, וגם מקבל, את שלו.

"בוא נלך לגן עכשיו!" צעק עלי ברגע שנגה גמרה להגג על בעיות האינטימיות שלי וסגרה את הדלת מאחוריה.

"רק רגע. מה בוער לך?"

"איזי בחייך, אני מיובש. כבר חודש שלם שאתה נותן לאצבעות ללכת במקומך, כמה אפשר?  אני רוצה חתיכה מהדבר האמיתי. נו, בוא כבר!"

"אפשר גם מחר. היום אני עייף, אין לי מצב רוח."

"עוד מעט תגיד שיש לך וסת, נקבה שכמוך." לגלג עלי פליקס באכזריות, "אתה לא קולט שאנחנו בסתיו? תרגיש את האוויר, בערבים הקור כבר צובט לי במקומות הרגישים, עוד מעט ירד גשם ושוב נתקע בבית. בוא נלך עכשיו!" שב והאיץ בי.

"תראה פליקס," ניסיתי לשכנע אותו בהגיון, "אני מבין שיש לך צרכים משלך, אבל למה בגן ציבורי? בחייך, זה מגעיל. אני שונא את זה. לא נמאס לך לזיין כל פעם בחור אחר, וזה שבדרך כלל אתה בוחר איזה ילדון מהשטחים שבקושי מדבר עברית ו…"

"אהה... ידעתי, אחרי כל ההצהרות יפות הנפש שלך אתה בעצם שונא ערבים. גזען שכמוך!" חגג פליקס את נצחונו. "אתה חתיכת צבוע איזי, אתה יודע את זה?"

"אני לא צבוע ואני לא שונא ערבים, ושמי מתניה, לא איזי. אתה יכול לקרוא לי מתי או מתן."

"אם לסבא שלך היה מספיק טוב לקרוא לך איזי אז גם לי זה מספיק טוב." התנצח איתי פליקס, "ואם אתה לא שונא ערבים אז למה אתה לא רוצה שאני אבחר לי אחד מהשטחים?"

"כי זה ניצול. כי הם לא ממש רוצים את זה, כי זה מגעיל."

"אני תמיד משלם להם יפה מאוד." התרגז פליקס, "אני שם קונדום ומשחה ושואל אם זה כואב, ואף פעם לא מתנפל, ותמיד אני מחכה עד שהם יגמרו. מה עוד אתה רוצה?"

"אני לא רוצה לעשות את זה בחוץ עם איזה זר. אני רוצה לעשות סקס במיטה ולא בעמידה, ואני רוצה מערכת יחסים עם אדם ש… "

"גבר או אישה?" נדחף פליקס בחוסר נימוס לנאום הנרגש שלי, "כי אם אתה רוצה אחד קבוע זה בסדר בתנאי שהוא יהיה לטעמי, אנחנו לא נעשים צעירים יותר, אתה יודע, ועוד מעט יהיה חורף, יכול להיות נחמד להתכרבל עם מישהו מתחת לפוך, אבל לא עם בחורה, נמאס מהן."

לצערי, עם השנים, הסובלנות של פליקס כלפי המין הנשי הולכת ופוחתת. "לך אולי נמאס מהן, אבל אני מעדיף בת זוג נחמדה עדינה, לא שמנה, עם חזה קטן ו…"

"זין גדול!" צחק פליקס בגסות, "דביל אחד. מתי תשלים כבר עם זה?"

"בחיים לא!" צרחתי, "שתוק כבר. שמוק אחד!"

כמובן שהוא ניצח. למחרת, אחרי שהוא נדנד ונדנד, והציק ונדחף, והפריע לי לרכוס את המכנסיים, נכנעתי ושמתי את פעמי לגן. לפני שיצאתי התלבשתי בבגדים שאני שומר לביקורים בגן - ג'ינס הדוק וטריקו הדוק עוד יותר - ובחנתי את עצמי בקפדנות מול הראי.

בגן לא מדברים הרבה, שם אין לך צ'אנס להפגין את האופי הנחמד שלך, רק המראה החיצוני קובע.

"ואם אין לך מראה חיצוני ראוי, או שאתה זקן מידי, רצוי שיהיה לך כסף." הוסיף פליקס.

"תירגע ציקלופ, אני רק בן עשרים ושבע." הרגעתי אותו.

"וחצי." הזכיר לי פליקס בקפידה, "אבל אתה נראה טוב." מיהר לפייס אותי.

זה נכון. אני נראה לא רע. לא גבוה, בקושי מטר שבעים וחמש, אבל בנוי יפה, מקפיד על חדר כושר ואכילה נכונה. יש לי שיער שטני מלא וחלק, ירושה מאימא, ועיניים כחולות בדיוק כמו של סבא. אני בסדר - אשכנזי, בריא וספורטיבי.

אם לא היה פליקס, הנודניק הזה שתלוי לי מתחת לחגורה, כבר בטח הייתי מתחתן והיו לי ילדים. הייתי מביא קצת נחת לאימא שלי, האלמנה, שמחכה בקוצר רוח שבנה הצעיר יתבגר כבר מהשטויות שלו ויביא לה נכדים.

"תעזבי אותו, הוא עוד צעיר." אומר לה אריק, אחי הבוגר - נשוי + שלוש, מהנדס עם משכורת טובה, קביעות, ותכניות מאושרות לבית חלומותיו בתוכנית בנה ביתך. "תני לו לבחור, לוקח זמן למצוא אישה טובה כמו אשתי." קרץ אלי, וחיבק את כתפיה של  דורית - אשתו, סמוך ובטוח שלא אלשין ואגלה שהוא בוגד בה כבר מההיריון הראשון.

אני מקווה שאריק יודע שבשום מקרה לא הייתי מלשין עליו, אבל אחרי שהוא גילה את הסוד שלי הוא מרגיש יותר בטוח.

אני מבין את זה, ככה הוא יכול להמשיך לשחק את האח הבוגר והמועדף ולהיות בטוח שאני לא אנסה לתפוס עליו תחת. לי זה לא משנה, בין כה אנחנו נפגשים רק פעם בשבועיים בערך, בעיקר בארוחות שישי אצל אימא. כבר שנים שלא נפגשנו לבד, תמיד דורית ואימא והילדים מתפקדים כחוצצים אנושיים ביני לבינו.

אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, נזכרים במה שגילינו זה על זה, ושותקים. מצידי המצב יכול להמשך ככה עד קץ כל הימים, הדבר האחרון שאני רוצה זה לשוחח איתו על הפגישה המפתיעה והלא נעימה שהייתה לנו במלון הקטן והמטונף שמשכיר חדרים לפי שעות. הוא בא עם צעירה רוסיה מלאת חזה, ואני עם אחד מהבחורים שלי שרצה להיפרד ממני בצורה קצת יותר נעימה לפני שישוב לכפר שלו להתחתן. מאז אותה פגישה אני נזהר לא ללכת לבתי מלון, ולא מניח לעצמי להתקשר לאף אחד.  

הכלל הוא - כל פעם אחד חדש - אני משנן לפליקס. מצידו זה בסדר גמור, הוא אוהב גיוון, אבל בזמן האחרון הוא התחיל להיות מודאג מגיל שלושים הנראה באופק והוא מפנטז על איזה סידור קבוע. פתאום הוא בודק באתרי הכרויות באינטרנט, חולם על גבר נשוי שיבוא לבקר פעמים שלוש בשבוע, אחד שלא ידבר הרבה, שיזיין ויסתלק. ככה הראש שלו עובד - סקס מניאק כבר אמרתי?

השעות הכי טובות למצוא זיון הן בין עשר בלילה לחצות. אתה עושה סיבוב אחד, אולי שניים, מסתכל ימינה ושמאלה, הולך לאט, מסתכל סביבך באדישות, כאילו לא ממש אכפת לך. אחרי שבדקת את הסחורה אתה יוצר פה ושם קשר עין, וכשיש קליק חותך לעבר השיחים. מחליפים כמה משפטים קצרים, כל אחד אומר מה הוא רוצה, מה אפשרי, אבל לא הכרחי, ומה לא בא בחשבון.

אם יש הסכמה עושים את זה. אם לא, ממשיכים הלאה. לפעמים יש ויכוחים קטנים, לעיתים רחוקות מאוד מריבות, יש גם מכות, אבל זה נדיר. מי שנהנה מאלימות לא בא למקומות כאלו, לגן באים בשביל סקס מהיר, ישיר ובלי סיבוכים. הצעירים אולי עוד חולמים למצוא אהבה, אבל מהר מאוד הם לומדים שבמקומות כאלה דיבורים והשתפכויות לא מתקבלים באהדה, בשביל זה יש פורומים בצ'ט ופאבים להומואים, כאן רוצים לזין וללכת.

"אחרי כל כך הרבה זמן מגיע לנו פינוק מיוחד." החליט פליקס, "בוא נהיה לארג'ים ונלך לפארק הקטר."

"מה, לא ניסע לחיפה?" עיקמתי את אפי.

"בחייך, בחיפה זה תמיד אותה הסחורה, רק רוסים וערבים שרוצים כסף. נו, בוא, תעשה מאמץ קטן, אל תהיה כבד." שידל אותי.

ויתרתי ולקחתי את מפתחות הפג'ו, ואחרי חמש דקות כבר היינו בפארק הקטר. הפארק, ששמו הרשמי הוא פארק הקישון המשוקם, נמתח במקביל לרחוב הראשי של קריית חרושת.

אפשר לחצות את הכביש וללכת לגן השעשועים מהצד השני, אבל לא נעים, המקום מלא נדנדות ומגלשות של ילדים קטנים, וזה קצת מביך, אותי בכל אופן, וחוץ מזה אין שם מספיק שיחים והתאורה חזקה מידי לטעמי, ולכן אני חונה תמיד מול פארק הקטר.

הקטר הניצב במרכז הגן הוא קטר אמיתי משרידי רכבת העמק המפורסמת. צבעו אותו בצבעים עליזים והתקינו  סולם כדי שהילדים יטפסו עליו ויעמידו פנים שהם נהגי קטר. גם מי שלא אוהב קטרים יכול ליהנות מהפארק, יש בו תעסוקה ועניין לכולם - מדשאות רחבות ידיים, במת אבן עגולה להחלקה על סקטים, מבוך עץ צבעוני על ראש גבעה מדושאת, מתקן אומגה נחמד לילדים, ובין עצי איקליפטוס עבותים, פינת ישיבה עם שולחנות לפיקניקים.

נחל הקישון תוחם את הפארק מצד אחד והבתים של קרית חרושת מצד שני. באופק מתנשא רכס הכרמל הכחלחל. משני צידי הנחל, שלמרבה הפלא זורמים בו מים אמיתיים, לא מי ביוב, יש סבך של שיחי הרדופים עבותים. מי שנורא ביישן יכול להרחיק עד מעבר למתקן האומגה, אל חורשת האיקליפטוסים, שם חשוך יותר והקרקע מרופדת בקליפות עצים יבשות ובעלים שמרשרשים מתחת לכפות הרגלים. גם בשעות היום נעים לטייל לאורך השבילים מרוצפי האבן, להריח את ריח הדשא הקצור, ולהקשיב למלמול המרגיע של המים, ובלילה… נו טוב, זה כבר מובן מאליו.

החניתי את הרכב במגרש החניה המלא למחצה ועשיתי את הסיבוב הראשון. לא ראיתי אף אחד שמצא חן בעיני אז עשיתי עוד סיבוב.

צעיר צנום צץ מבין שיחי ההרדוף ורמז לי לגשת. היה חשוך ולא ראיתי כל כך טוב, הוא נראה לי צעיר מידי ורזה מידי, אבל נגשתי.

הוא נסוג, מושך אותי אחריו אל הצללים, ואז, בעודי מגשש בין הענפים הלחים של ההרדופים שפרחיהם חבטו בפני, מפזרים עלי כותרת בהירים על כתפי, נשמעה מרחוק יללה מתכתית הולכת וקרבה במהירות, ובטרם הספקתי להתעשת נקרעה השלווה הלילית בגסות ואורות מהבהבים של צ'קלקה משטרתית בלבלו את העיניים, קורעות את החושך עם אלומות עצבניות של אור כחול מרצד.

דלתות מכוניות נטרקו ברעש צורמני וקולות גבריים גסים החרישו את מלמול מי הנחל החרישי.

מה שקרה אחר כך נשאר בזיכרוני כמין כאוס מבולבל ורעשני - מכל עבר שמעתי רחש מבוהל של צעקות חנוקות, לחישות רועמות התערבלו סביבי במבחר שפות. היה דשדוש של רגלים מבוהלות, שריקות משרוקית צורמניות, קללות וגניחות ברוסית ואנגלית וערבית, מתובלות בשפות מזרחיות לא מזוהות, ומיד אחר כך מטח פקודות צרחניות בעברית ובאנגלית שדרשו בשחצנות מכל מי שמתחבא בין השיחים לצאת מיד ולהזדהות.

אני יודע, אחר כך הם יטענו שהם לא באו לתפוס הומואים אלא שבחי"ם ועובדים זרים, אבל ברור לכל שזה מס שפתיים בלבד. השוטרים יודעים היטב שבמקום הזה, ובשעה הזו הם יתפסו בעיקר גברים שבאו למצוא זיון, ואנחנו יודעים שהם נהנים מאוד להטריד אותנו.

ככה זה תמיד, שוטרים שונאים הומואים. כן פליקס, אני לא מטומטם, אני יודע למה הבחורות ההן הסתלקו ממני, ואני יודע שאתה ואני, אנחנו אותו הדבר, אני לא משוגע שחושב שלזין שלו יש אישיות נפרדת. אני הומו. לא מרצוני ולא גאה, אבל זה מה שאני, ומספיק רע לי עם המום הזה גם בלי ההטרדות של השוטרים.

כמובן שנבהלתי והתבלבלתי, ודווקא בגלל שהייתי חבוי בין ההרדופים מהופנט מהפעימה הכחולה המפחידה של הצ'קלקות, שטרפו את הגיוני ובלבלו את חושי, הרגשתי עוד יותר מבוהל.

כאן המקום להתוודות שאני לא גיבור גדול, אני די שרירי - ריצה יום יומית, חדר כושר, משקלות וכל זה - אבל אני שונא אלימות, שונא מכות ופוחד משוטרים בריונים שאוהבים להתעלל בטיפוסים כמוני.

את השירות הצבאי עשיתי בחיל אוויר והמשימה הקרבית ביותר שביצעתי הייתה שמירה על הדתקי"ם של כנף אחד. לא ממש גיבור ישראל, אני יודע.

אני מודה, פחדתי מהם. רק מנימת קולם היה ברור עד כמה הם נהנים לקרוע את החשיכה הרחומה שכיסתה את סודותינו העלובים ולחשוף את קלוננו.

השתופפתי על גדת הנחל, מחפש פרצה בין שיחי הפטל הקוצני שגדלו על קו המים. השוטרים התרוצצו סביבי, מאירים בפנסים רבי עוצמה על הסבך, שולפים מבין השיחים את המסכנים שלא הצליחו להתחמק, מרכזים אותם יחד, מניחים להם לעמוד חשופים ומבוישים על במת האבן העגולה במרכז הגן.

לא רציתי להיות חלק מהקבוצה המבוזה שנתפסה בקלונה והוקעה לעין כל. תכננתי לדלג ולעבור לצד השני של הנחל, לחמוק חרש אל השדה שנחרש לא מכבר ולהסתתר. אשכב בין התלמים ואמתין עד יעבור זעם, חשבתי.

למה לא הוצאתי את תעודת הזהות שלי כדי להראות אותה לשוטרים? הרי לא פשעתי? אני אזרח חוקי של המדינה וזכותי לטייל בפארק ציבורי בכל שעה של היום והלילה. מדוע העדפתי לזחול על גדתו הלחה של הקישון, מתחבא כגנב בסבך שיחי הפטל שמרטו את חולצתי, מאשר להתייצב מול השוטרים הללו שבמקום להגן עלי גרמו לי לחוש מזוהם ומושפל למרות שמשכורתם שולמה ממיסי?

"אולי תפסיק עם ההתפלספות שלך, אובר חוכם שכמוך!" רטן פליקס בזעף, "אם לפחות הייתי מספיק לעשות משהו לפני שברחת כמו שפן." קיטר כשרגלי החליקה לתוך שיח תמים למראה שנאחז בעקשנות בקרסולי, דוקר אותו ברשעות.

הנחל היה אמנם רדוד ולא נשקפה לי סכנת טביעה, אבל שיחי הפטל היו עבותים מכפי שתיארתי לעצמי, ובטיפשותי נלכדתי בתוכם כמו עכבר במלכודת.

ניסיתי לצאת מהסבך, אבל ככל שנאבקתי ככה החלקתי יותר נמוך. כרעתי על ברכי בבוץ, מנסה נואשות למצוא ענף שאוכל להיאחז בו ולשלוף את עצמי החוצה. נעלי ההתעמלות הקלות שלי נרטבו והאדמה הלחה החליקה מתחת לברכי. נשרטתי בכל כך הרבה מקומות עד שהפסקתי לשים לב לשריטות, רציתי רק לצאת משם בטרם אפול למים הקרים.

קול רשרוש רם נשמע מעלי ואור מסנוור עיוור את עיני. קול גברי בוטח אמר, "הנה, תן לי יד, אני אמשוך אותך החוצה." בלי לחשוב מה אני עושה הושטתי את ידי הימנית קדימה, יד גדולה וחמה אחזה בה ובתנופה אחת משכה אותי מבין השיחים הקוצניים למעלה, אל מקום מבטחים.

זה כאב! לרגע הרגשתי כאילו פושטים את עורי מעלי. כל הצד השמאלי של גופי, מלחי ועד עכוז בער ממאות שריטות קטנות וחדות. קוצי הפטל הקדוש דומים לציפורני חתול, הם קטנים מעוקלים וחדים להפליא, כל דקירה לחוד הייתה נסבלת, אבל כולם ביחד כאבו נורא.

יבבתי מכאב כשהזר משך אותי אחריו אל תוך סבך ההרדופים, מחזיק בי צמוד אליו. למרבה המזל הוא כיבה את הפנס וברגע שעיני הסתגלו לאור הכוכבים הקלוש מצאתי את עצמי צמוד אל בחור צעיר, שחום, מוצק ומתולתל שלבש מדי שוטר.

"נשרטת כהוגן, מה?" אמר בקול אוהד וחמים ששמץ של מבטא מזרחי נעים נשמע בו.

"בגלל הבוץ החלקתי לתוך שיחי הפטל." התנצלתי בקול אומלל. הוא שלף מגבון לח ונגע בעדינות בלחי השמאלית. זה שרף.

"אוי, שורף לי." יבבתי.

"סליחה, יורד לך דם." השתתף השוטר בצערי בח' מזרחית נהדרת שהמתיקה את כאבי, "תן את הידיים." פקד בקול סמכותי, ניגב את כפותי המדממות ומשם עבר לטפל בשריטה מציקה ועמוקה במיוחד בעורפי.

התאפקתי כמיטב יכולתי, אבל שלא ברצוני נפלטו מפי יבבות כאב חלושות. זה היה משפיל, בטח נשמעתי כמו כלב שדרכו על זנבו.

"תפסיק לילל." נזף בי פליקס שהיה מוגן ובטוח מאחורי המעטה הכפול של רוכסן הג'ינס והתחתונים. "תראה איזה שוטר חמוד. אתה חושב שזה אקדח במכנסים שלו או שהוא שמח לראות אותי?" פלט בדיחה מטופשת - דרכו האווילית לנחם אותי על כל המעמד המביך שנקלעתי אליו באשמתו.

"אני יכול לראות את המסמכים שלך בבקשה אדוני?" ביקש השוטר בנימוס אחרי שסיים לנגב אותי כמיטב יכולתו.

שלפתי ארנק מכיסי האחורי ונתתי לו את תעודת הזהות שלי. הוא הדליק את הפנס, מכוון אותו ברוב התחשבות כלפי מטה, ובחן את התמונה האיומה שהייתה מודבקת שם, ואחר השווה אותה לפני.

"אתה מתניה שכטר מקרית עמל?" שאל.

הנהנתי לאישור והוא הגיש לי את התעודה חזרה. " יורד לך דם. כשתגיע הביתה כדאי שתשים יוד על השריטות שלך." העיר כבדרך אגב, "באת עם רכב? אתה מסוגל לנהוג?" חקר אותי בדאגה.

הנהנתי לאישור למרות שכלל לא הייתי בטוח שאני מסוגל להגיע הביתה בכוחות עצמי. נורא כאב לי ורגלי רעדו מחולשה. הייתי מבוהל ושרוט ואומלל, והכל היה באשמתו של פליקס הציקלופ - הסקס מניאק הפרטי שלי.

"אני מצטער שנבהלת ונתקעת בין השיחים." אמר השוטר בחביבות ואחז בעדינות במרפקי, מכוון אותי אל מגרש החניה.

"לא נבהלתי." מחיתי, "ממה הייתי צריך להיבהל?" אוסף את שיירי כבודי הרמוס משכתי בכוח את ידי מתרחק ממנו.

"לא יודע. באמת שלא הייתה לך שום סיבה להיבהל." הביט בי השוטר בעיני שקד כהות וגדולות מעוטרות ריסים סמיכים שכל דוגמנית הייתה מוכנה לרצוח בשבילם.

"היי שרעבי!" צרח מישהו בבס גס, "תעזוב את ההומואים! צריכים לזוז!"

"שרעבי, תן לחבר החמוד שלך נשיקת פרידה ותסגור את החנות!" התלוצץ אחר, בעל קול חרוך מסיגריות.

"סתמו כבר, יא קוקסינלים מזדיינים בתחת!" התאים שרעבי את סגנונו לנימת דיבורם הגסה עליזה של חבריו והגיש לי חבילה קטנה של מגבונים לחים, מחייך חיוך נבוך.

"סע בזהירות." לחש והלך ממני בצעדים גמישים וחינניים, נעלם בין אלומות האור שרצעו פיסות מציאות אכזרית מתוך החשיכה הבטוחה והנעימה של פארק הקטר.

אחרי שהוא הלך הפכו עצמותיי לג'לי, התיישבתי על הדשא הלח והמתנתי עד שאעצור די כוח לגרור את עצמי לפג'ו.

כל מה שרציתי היה להתקלח במים חמים ולהתחבא במיטה, לשכב בין הסדינים הקרירים ולחלום על עיניו הכהות, מגע ידו, ופיו המלא ששפתו העליונה התקמרה כשחייך, חיננית כקשתו של קופידון.

כל הדרך הביתה שחזרתי שוב ושוב את פניו - גבותיו השחורות המשולשות, סנטרו העגול ששסע רדוד ומתוק חצה אותו במרכזו, אפו הישר והנאה וסבך תלתליו השחור והמבהיק. מפליא איך הצלחתי לקלוט כל כך הרבה פרטים בזמן כל כך קצר.

גם אחרי המקלחת החמה לא הצלחתי לשכב בנחת במיטה. גבי היה כאוב מידי, הרגשתי את הקוצים התקועים בו, אבל לא יכולתי לשלוף אותם. הייתי זקוק לעזרה, אבל מי יבוא לשלוף קוצים מעורי בשעה כל כך מאוחרת? או בכל שעה אחרת?

האמת חבטה בי בכוח - אני בודד, אף אחד לא אוהב אותי, אני לא אחסר לאיש, אני קבור עמוק בארון. אף אחד לא מכיר אותי כי אני מחביא את עצמי מכולם.

"תפסיק כבר עם הרחמים העצמיים האלו." התעצבן פליקס, "תראה אותך, רועד כמו זקן. אתה פתטי איזי! אם מישהו צריך לרחם על עצמו זה אני, לא אתה! לא רק שלא זיינתי אלא שהבחור הכי שווה שראיתי בימי חיי הוא שוטר שבטח חושב שאתה הומו בכיין ומפונק. עכשיו שתוק ותכין לעצמך משהו חם ומתוק לשתות. אתה בהלם מכל ההרפתקה המגוחכת הזו."

הוא עצבן אותי, אבל היה הגיון בדבריו. הייתי זקוק למשקה מתוק וחם שישפר את הרגשתי. הכנתי לי תה מנטה עם דבש ושתיתי אותו, מכורבל בכורסת העור הישנה שסחבתי מאימא - ניחוח הבושם שלה, שריחו תמיד ניחם אותי נדף מהעור העתיק. כל צידי השמאלי היה כאוב והייתי חייב להישען על כתפי הימנית. מחר אלך לקופת חולים ואבקש מהאחות שתציץ בגבי. רק אלוהים יודע מה אני אגיד לה כשהיא תרצה לדעת איך זה קרה לי.

פרק ב'