עוקבים

יום שישי, 15 בדצמבר 2017

לישון באלכסון

הוא נורא לחוץ בגלל שבשבוע הבא הוא עובר לעבוד בתל אביב. כבר שבוע שלם הוא עושה חפיפה למחליף שלו ומנסה תוך כדי כך להספיק לעשות יותר מידי דברים בבת אחת, ואם לא די בכך הוא נורא מודאג בגלל המעבר למקום חדש שבו יהיה עליו לכבוש לו מחדש מקום ועמדה. כל הבלגן עם מעבר הדירה בתוספת הלחץ שהוא נתון בו בעבודה יצרו את המצב הבלתי נסבל הזה שאנחנו נתונים בו היום.
בצהרים הוא לא הספיק להתקשר אלי כמו תמיד ודיברנו רק בחמש בערב. הוא נשמע לי כל כך מתוח וקצר רוח... ידעתי שאני צריך להיות תומך, מבין, מרגיע ולא הצלחתי. אכזבתי אותו ואת עצמי, דיברתי בנוקשות ואחר כך הצטערתי. כל כך חשוב לו להעביר את התפקיד בצורה מסודרת ולהגיע מוכן למחלקה התל אביבית, וכל מה שאני יכול לעשות זה לקטר בגלל חרדת הנטישה המטופשת שלי.
הוא חזר רק אחרי שש, הרוס מעייפות, כל כך עייף עד שלא היה מסוגל לאכול. התקלח, נפל על המיטה ערום ומיד נרדם. אחר כך הוא התעורר, אכלנו משהו וניסינו מאוד להיות תרבותיים ומנומסים. הוא אפילו קם להוריד את הצלחות מהשולחן ושאל אם לשים במדיח.
"המדיח מלא כלים נקיים, אני אטפל בזה אחר כך. לך לנוח." אמרתי.
"אני חייב סיגריה." הוא התנצל. יצא החוצה, ישב על המעקה, עישן וליטף את הכלב המכוער של השכנים. הכנתי קפה לשנינו והוצאתי אליו. בגינה היה חשוך, נעשה קצת קריר, נשבה רוח קלילה והיה ממש נעים. "עוד מעט יש 'עובדה', רוצה לראות?" שאלתי. הוא עשה כן עם הראש, כיבה את הסיגריה ושאל אם אני שונא אותו.
"אל תדבר שטויות, בטח שלא."
"אתה יודע מתי הפעם האחרונה שעשינו סקס?"
חשבתי קצת. "לא זוכר בדיוק, בשבועות?"
"לא התכוונתי באמת שאתה חפרן ומעיק, דברתי מתוך כעס."
"אני יודע."
"מתי תסלח לי כבר נדב, אני לא יכול ככה יותר."
"סלחתי לך מזמן, די."
הוא סוקר את פני בספקנות. "לא נכון." הוא קובע בעצב, "בוא נלך לראות 'עובדה'."
אנחנו נשכבים על המיטה מול הטלוויזיה, מזדעזעים מהעוולות שקורות במדינה, מהעוני של הנכים, ומהמצב הנוראי של הקשישים חסרי הפנסיה.
אחר כך מנסים לצחוק מ'המפץ הגדול' אבל לא מצליחים. אנחנו כבדים מידי, עצובים מידי. המשקע של כל המילים הקשות שנאמרו מעיק עלינו, הדים של כעס מרחפים מעלינו. הוא לוקח את כף ידי בידו, משחק עם אצבעותיי, שואל איך היה בקבוצת התמיכה. אני אומר שבסדר, נדמה לי, ומושך אותו אלי.
עברו כבר כמה ימים מהפעם האחרונה, אבל אנחנו לא מתנפלים זה על זה כרגיל אלא מתנהגים בעדינות, בהססנות אפילו. "אני נורא אוהב אותך." הוא אומר אחר כך, "אני שונא לריב אתך נדב, בוא לא נריב יותר." לפני שאני מספיק להגיד לו שאי אפשר לחיות עם מישהו בלי לריב לפעמים הוא נרדם.
אני מתעורר לפנות בוקר ומגלה שנרדמתי לא מכוסה. קר לי. נצמד אליו, מתעטף בשמיכה, מתחמם ולא נרדם. המחשבות רצות רצות ולא עוזבות. מנסה לחשוב על הניקיון היסודי שאני אעשה מחר, בעצם כבר היום. מספיק עם הבטלנות. תריסים, רשתות, המדפים הכי גבוהים ואפילו הנברשת. הכל יצוחצח וימורק. ואת הווילונות אסלק לכל הרוחות. וגם את הטלוויזיה הישנה שעומדת בפינה עוד מהשנה שעברה.
הגיע הזמן לסדר את הבלגן בבית הזה. הזמן עובר והשינה לא באה. לאט לאט המחשבות בורחות אל מה שבאמת מציק - מהשבוע הבא הוא יהיה רחוק ממני, כשאתעורר קפוא לא יהיה למי להיצמד, לשאוב חמימות ונחמה. הזוגיות שלנו זקוקה למגע, לתחזוק יום יומי של קשר פיזי, לשגרה. כמה זמן יעבור עד שהיא תתפוגג, תתפורר, תתרוקן מתוכן? כמה זמן יחזיקו הזיכרונות והחיבה הישנה מול המציאות הריקה שלי והגדושה שלו?
הוא יפגוש אנשים חדשים, צעירים, מרגשים, שונים, ואני אשקע בספרים, במחשב, בהרגלים הישנים של רווק קשיש ובודד. בהתחלה הוא יתקשר כל הזמן, יבוא כמה שיותר, אבל עם הזמן הוא יתחיל לדלג על סופי שבוע כי יהיו לו עיסוקים אחרים, מלהיבים יותר מהבילוי לצידי. ככל שיחלוף הזמן השקרים הקטנים ילכו ויגדלו, עד שתיגמר השנה כבר נהיה שוב זרים.
הגב מתחיל לכאוב לי והבטן גם. הולך למקלחת, יושב על האסלה, מנסה להתרכז בעבודות שממתינות לי בבוקר, מעמיס עוד ועוד מטלות על עצמי כדי לא לחשוב, ופתאום מתחיל לשהק. הולך למטבח, אוכל יוגורט מתוק, מוציא החוצה את החתול שנרדם על הספה בסלון. בחוץ כבר מתחיל להאיר הבוקר. לוקח עוד סידלין נגד אלרגיה ויושב לדכא את עצמי מול המחשב. אני חושב שעם קצת מאמץ אני אספיק לנקות היום גם את התריס של המרפסת.
כל השבוע האחרון הייתי נורא נורא עסוק. לא תאמינו כמה דברים צריך לעשות כשעוברים דירה. היו אלף ואחד סידורים לסדר והמון החלטות להחליט – טפסים, מזוודות, ארגזים, חתימות - עניינים שונים ומשונים שכולם דרשו טיפול, התייחסות, הסברים, שיחות בטלפון או עמידה בתור.
ואם כבר מזיזים, מנערים ומשנים סדרי עולם צריך גם לנקות, ואם כבר מנקים אז פתאום רואים שמזמן לא עשינו את התריסים במרפסת, והחלונות בסלון לא נשטפו זה עידן ועידנים, ואולי כבר הגיע הזמן לכבס את הווילון ולפרק את הרשתות המאובקות הללו ולשטוף אותן?
מצאתי את עצמי עמל ויגע – מנקה, שוטף, סוחב ואורז - מתרוצץ ללא הרף, מוחק עוד ועוד משימות מדף המשימות שעל המקרר עד שביום שבת בצהרים הכל הסתיים.
כל הדרוש סידור סודר. כל המטען נארז, הוכן, קופל ונחתם. 
אביב קפץ להוריו לצהרים ואני ניגבתי ניגוב אחד אחרון את רצפת הסלון השטופה ואחר כך היטבתי את לבי בשאריות סלט מהבוקר וקינחתי בבורקסים מאתמול, התקלחתי מקלחת ארוכה ומרעננת ונרדמתי.
קמתי בדיוק בזמן לראות את `'האישה הטובה' והנה הוא חוזר ומצטרף אלי. הסדרה נגמרת, אנחנו יושבים עם קפה ועוגה, עוברים שוב על כל הרשימה, מוודאים שהכל מסודר ומוכן למחר. הוא מודה לי על כל העזרה שהושטתי לו ואומר שלא היה מצליח להסתדר בלעדי.
אני אומר שלא ידבר שטויות, ואם המצב היה הפוך הוא בטח היה עושה אותו דבר, ואז בפרץ מפתיע של כנות מרעננת הוא אומר, "השתגעת נדב, בחיים לא הייתי מסכים שתעבור לי פתאום דירה ולא חשוב מאיזה סיבה."
משפט אחד קטן ואמיתי וכל האיפוק והבגרות שהפגנתי מאז שהוא החליט לעבור לעבוד בתל אביב הולכים לעזאזל. "למה לא?" התפרצתי, "ומה אם גם אני הייתי מקבל עבודה רחוק מהבית, מה אז?"
"תפסיק לצעוק עלי נדבי. כבר מזמן הסכמנו שאנחנו שונים מאוד זה מזה, עובדה שאני לא הייתי מסכים ואתה כן מסכים."
יכולתי לריב עם העובדה הזו, להתווכח ולכעוס, יכולתי לנאום נאומים חוצבי להבות כל הלילה, אבל מה הטעם להתווכח עם עובדות?
"למה לא היית מסכים?" שאלתי בקול שקט.
"כי לא. כי זה הבית שלנו ואני רוצה שאתה תגור פה ותחכה לי, ולא שתתרוצץ לך בכל מיני מקומות."
"ולך מותר להתרוצץ?"
"אני לא סתם מסתובב, אני הולך לעבוד. הסברתי לך את זה."
"אתה לא תעבוד עשרים וארבע שעות ביממה אביב. אתה תעשה גם דברים אחרים, תפגוש אנשים אחרים, תלך לסרטים והצגות ומסיבות וטיולים. בעוד כמה חודשים תבנה לך חיים חדשים לגמרי שלי לא יהיה בהם שום חלק."
"אבל בסוף אני תמיד אחזור הביתה."
"או שכן או שלא."
"אני אחזור, זה רק סידור זמני."
אני מושך בכתפי. "נחיה ונראה."
פתאום הוא מתחרט על הכנות המופרזת שלו וחוזר על כל מה ששינן לי מאז שהחליט לעזוב – תל אביב לא רחוקה, הוא יבוא כל סוף שבוע, הבית שלו פה, איתי, אנחנו נדבר כל יום ולפעמים גם פעמיים ביום. הזמן יחלוף חיש קל, הכל יהיה בסדר.
"ואל תתחיל להיכנס לסרטים שאני אבגוד בך וכל זה כי זה לא יקרה." הוא אומר בתקיפות, מתיישב על ברכי ומנשק אותי.
"בסדר." אני אומר, מנשק אותו חזרה ושומר את המחשבות שלי לעצמי.
"וגם אתה נדב, שלא תתחיל להיות נחמד מידי לכל המזדנבים שלך (ביטוי חדש שהוא קלט מאי שם) אני מכיר אותם, הם יבואו לבכות לך בגלל השטויות שלהם, ועד שאתה תנגב להם את הדמעות הם ינסו להיכנס לך למכנסים."
אני מתחיל לצחוק מהרעיונות שלו ומבקש שידגים לי איך נכנסים לי למכנסים ובסוף אנחנו מפסיקים לדבר והולכים למיטה.
ולמחרת בבוקר, רגע לפני שהוא נכנס למכונית שתיקח אותו רחוק ממני הוא מסתובב, אוחז את פני בשני ידיו, לוחץ אותן חזק תוך שהוא קודח במבטו השחור היישר בעיני ואומר, כאילו ממשיך שיחה שניהלנו קודם, "לפחות תבטיח לי שלא תישן מחובק ככה עם אף אחד אחר."
"אני מבטיח, וגם אתה לא."
הוא מהנהן, נותן לי עוד נשיקה אחת והולך.
במהירות מפתיעה אני גולש שוב למנהגים של רווק. עכשיו כשאין לי שותף לשבת מולו בארוחת ערב, או לשתות אתו קפה של בוקר, אני לא מבשל (מלאכה השנואה עלי רק קצת פחות מהבעת מורת הרוח על פניו של אביב כששוב הוא צריך להסתפק בכריכים וחביתה במקום אוכל מבושל) ורק חוטף פה ושם משהו קר כשהרעב מציק. בלעדיו אני קורא הרבה יותר ספרים ובלוגים, נשאר ער עד שעה מאוחרת מאוד מול הטלוויזיה ומניח לבית להידרדר.
הסימנים הראשונים לכאוס כבר פה - מוריד בגדים מהחבל ומשאיר אותם בגיגית הכביסה במקום לקפל ולגהץ, מחפף בניקיון ומסתפק בטאטוא חפוז במקום להשקיע בספונג`ה, הולך לעבודה ומשאיר אחרי שיש דביק ומלא פירורים טרף לנמלים, לא מנגב את הדלפק במטבח אחרי האוכל וזו רק ההתחלה.
אני רק יומיים וחצי לבד, מה יהיה איתי בעוד שבועיים? אפסיק להתגלח ולהתרחץ? אפסיק להשתמש בכלי אוכל ואחיה על ג`אנק פוד שאשלה באצבעות משומנות משקיות? אשכח לדבר עם בני אדם ואסתפק בנהימות בלבד?
אז מה? הרי אני לבד, למי אכפת בכלל?
בלי הנוכחות הרעשנית, התובענית, האנרגטית שלו שאי אפשר להתעלם ממנה בשום פנים ואופן אני מרגיש כאילו הועברתי בבת אחת מחדר קטן וצפוף לאולם ריק ומרווח.
זה לא שאני לא מתגעגע אליו, אבל נכון לעכשיו השקט שהשתרר בבית נעים לי מאוד. חברת עצמי חביבה עלי מאוד והעלמות הלחץ שיוצרת קרבת עוד בן אדם, אהוב וקרוב ככל שיהיה, מעניקה לי תחושת חופש שלא חשתי כבר זמן רב.
אולי לא נועדתי לחיות בזוגיות?
מי אמר שכולם חייבים להצטופף זוגות זוגות כמו בתיבת נוח? מה רע בלגור לבד ולעשות רק מה שמתחשק לך, מתי שמתחשק לך, בלי עין צופיה על מנהגיך והליכותיך?
אתמול למשל הלכתי לישון באחת לפנות בוקר. עד חצות קראתי במיטה ספר מעניין מאוד – `מצב גבולי` של פייר אסולין - ספר צרפתי מתורגם לעברית מופלאה. אם הוא היה בבית אין מצב שהוא היה מניח לי להדליק אור ולשקוע בקריאה בשעות כאלו.
אחרי חצות התחיל איזה סרט צרפתי ששמעתי עליו מזמן ולא הזדמן לי לראותו עד היום - אישה נשואה מתלבטת בין בעלה למאהבת הלסבית שבסוף נכנסת להריון מהבעל ובאה לחיות עם בני הזוג. הכל מסתדר יפה כי הבעל בינתיים נדלק על איזה טיפוס ש... נשמע קצת טיפשי, אבל סך הכל אחלה סרט.
הוא בטח היה מציין שהסרט אווילי להחריד ולמי לעזאזל יש סבלנות לשמוע צרפתית בשעה כל כך מאוחרת ומכבה לי את הטלוויזיה בתואנה המוצדקת שבטח אהיה הרוג מעייפות מחר בבוקר, אז מה אם יש לי חופש מחר? חסרה עבודה בבית שצריך לעשותה?
לא, לא חסרה, אבל היום זה יום החופש שלי ואני לא מתכוון לעשות שום דבר חוץ מלהתבטל. רק כשהוא לא פה אני יכול להתבטל שעות על גבי שעות ולחשוב לי על סיפורים שאולי אכתוב, ואולי לא, וסתם להתקיים כמו חתול בלי צורך להצדיק את החלל שאני תופס בעולם. איזה תענוג.
כשהוא איתי אני לא יכול סתם למרוח את הזמן בלי לעשות כלום. הוא לא מבין שלקרוא ולגלוש וסתם להזות בהקיץ זה לא נחשב התבטלות, זה צורך נפשי, ושאם אני צריך להתווכח ולריב ולהתנצל על הזמן שאני מקדיש לפעילות הלא פרודוקטיבית הזו אני מתחיל להרגיש אשם ובטלן וכל הכיף בורח לי.
אחר כך כיביתי את האור והתמתחתי לי לכל אורך ורוחב המיטה, מרגיש מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול ונרדמתי.
בבוקר קמתי מוקדם מידי וכרגיל בבקרים היה לי טיפה קר כי השמיכה נפלה. מתוך הרגל גיששתי אחריו ולא מצאתי אותו. נהייתי עצוב וכשנזכרתי שיש לפני יום שלם של חופש ובדידות נעשיתי עצוב עוד יותר.
פתאום נזכרתי בלקח שלמדתי בחופש הגדול האחרון שלי בבית הספר היסודי. החלטתי שאני גדול מידי לקייטנה, אבל בגיל שלוש עשרה הייתי צעיר מידי לעבוד.
אחרי חודש ומשהו של חופש מוחלט התחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. אז גיליתי שחופש דומה לשוקולד - אם מקבלים יותר מידי ממנו מתחילים להרגיש קצת לא טוב.
בצהרים כבר התייאשתי מסתם לישון, ונמאס לי לבהות בחלל. לא הייתה לי יותר סבלנות לקרוא ולא הייתה לי השראה לכתוב, כול החברים היו בעבודה והרצפה הייתה מטונפת בצורה מגעילה, במיוחד במטבח... עוד מעט יהיו לי ג`וקים. בדיוק כשהתחלתי לנקות את הבלגן של היומיים האחרונים הוא התפרץ פתאום הביתה, מזיע ופרוע, והסתער עלי.
כל המרחב הענקי שנדדתי בו, בודד וחופשי בלעדיו, התכווץ בבת אחת והתהדק סביבי בחיבוק שמעך אותי בעדינות והחזיר אותי אל קרקע המציאות.
"מה אתה עושה פה? איך הגעת?"
"תפסתי טרמפ. יש לי רק שעתיים. אני מת להתקלח. התגעגעת אלי? תעזוב את המטאטא הזה, הלכלוך לא יברח." הוא מתפשט, מדבר, צוחק, מלטף אותי, שואל מיליון שאלות ותוך כדי כך גורר אותי למקלחת.
הזמן שעד לרגע זה נזל באיטיות התחיל פתאום לדהור בפראות. השעתיים שלו חלפו ביעף והנה הוא שוב לבוש, ממתין לחבר שיבוא לאסוף אותו, ממטיר עלי הוראות, נשיקות, שאלות, מספר שהעבודה כיפית, והאנשים נהדרים, בכלל לא תל אביביים פלצניים כמו שחשש ושהחבר`ה של ספיר נורא נחמדים ויש לנו הזמנה למסיבה ביום שישי. "לנו?" אני מחמיץ פנים.
"כן, לנו. אתה חייב לבוא, סיפרתי לכולם איזה חבר יפה יש לי ואם לא תגיע יחשבו שהמצאתי אותך."
"סיפרת לכולם?" אני נדהם.
"בחייך נדב, אל תהיה כבד כזה, בתל אביב אף אחד לא עושה עניין מזה שאתה הומו." הוא פולט בקלילות, ומיד עובר נושא ומספר לי כמה מוזר והזוי זה לגור עם בחורה (ספיר), ואיזה בלגן יש אצלה בדירה, כל הזמן חבר`ה באים והולכים, אף פעם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בבוקר גומר לך את החלב.
"אני רואה שאתה בכלל לא מתגעגע." אני מפסיק את שטף דיבורו.
"טיפש." הוא פוסק, מתיישב עלי, נלחץ אלי בכוח ואומר שהוא חושב שעוד מעט מישהי מהמחזרות של ספיר תתחיל לגור אצלה קבוע (היא רק צריכה להחליט מי מהן) וכשזה יקרה הוא מתכוון לנצל את ההצעה הנדיבה של אחד הקולגות שלו שנוסע כל בוקר מחיפה לתל אביב ומעוניין לצרף אליו נהג שיחליף אותו כשהוא מגיע עייף בבוקר. "מה הוא עושה בלילות שהוא כזה עייף בבוקר?" אני שואל בחשדנות, מדמיין לי איזה הולל שמנסה לפתות את החבר החמוד שלי.
"אשתו ילדה תאומים לפני חודש. מאז הלידה המסכן הזה לא זכה לישון לילה אחד רצוף." מצטחק אביב, ואז מישהו צופר לו בחוץ והוא נותן לי עוד חיבוק ונשיקה, אומר לי להפסיק לצחצח את הבית כל היום וללכת לכתוב או לישון או משהו כי אני נראה הרוס מעייפות והולך, משאיר אותי לבד בתוך מרחב ענקי של שקט מהדהד.

אין תגובות:

פרסום תגובה