עוקבים

יום שישי, 15 בדצמבר 2017

שלום חתול

היה ערב סתיו רגיל של אחרי החגים. בצהרים היה עוד חם, אבל כעת נעשה קצת קריר. עמדתי והשקפתי בפיזור נפש מבעד לחלון המטבח, אוזר כוח לפני שתתחיל ההתנפלות של אורחי החתונה "גרינברג – סבג", מביט בפיזור נפש על החתולים המשוטטים בין פחי הזבל המפוזרים בחצר האחורית המוזנחת המשתרעת בין אולמות עדן להיכל דניאל, לא חושב על שום דבר באופן מיוחד, ולפתע - "שלום חתול." 
והפעם זה לא היה הדמיון שלי, הפעם זה היה באמת הוא – פרי.
לא הופתעתי. תמיד ידעתי שיום אחד זה יקרה וברגע הכי פחות צפוי הוא יגיח פתאום משום מקום, יניח את קצה סנטרו על כתפי וילחש חרש באזני – שלום חתול.
כמה פעמים עמדתי מביט על חתולי הרחוב ומדמיין שהוא חזר? מאות פעמים.
לרגע התפתיתי לחשוב שאולי גם הפעם נדמה לי אבל לא, הבליטה הנוקשה ההיא הנדחקת כנגד אחורי בתובענות, זכורה לטוב, מעידה כמאה עדים שזה הוא - פרי שנעלם לפני חמש שנים מחיי, משאיר אותי להתמודד לבד עם ההסתגלות לחיים בחוץ.
עשיתי זאת לא רע בכלל. כיום הייתי מה שנקרא מסודר יפה - חבר מסור, דירה נאה, לימודים, והעבודה הזו כמלצר באולמות עדן, עבודה מושלמת בשביל סטודנט צעיר וחרוץ שמקדיש את בקריו ללימוד רזי המחשבים ופתאום - "שלום חתול" ושוב הוא פה. לוחץ את זקפתו הנוקשה תמיד, אל ישבני והריח שלו, הריח המיוחד רק לפרי, זורק אותי חזרה לתקופה ההיא בחיי - תקופת פרי.
נפגשנו בכלא. כן, כמה חודשים אחרי השחרור ישבתי קצת בכלא. שום דבר מיוחד, סתם השתובבות קלה ולא חשובה עם המחשב.
אם לא הייתי טיפש עקשן ועני הייתי מתחמק מהמאסר, אבל הייתי אז ילד שרק השתחרר מהצבא ולא הבנתי איך מתנהל עולם המבוגרים. פתאום מצאתי עצמי אסיר בכלא ושם נפגשנו, באגף ה', במקלחות.
אם הקורא שלי מצפה לאיזה סיפור מצמרר על התעללות של אסיר אכזר ומושחת בצעיר תמים ואומלל מוטב שילך למקום אחר.
זה בכלל לא היה ככה - אמנם נפגשנו במקלחת הכלא, ופרי מבוגר ממני בחמש שנים ויש לו יתרון של עשרה ק"ג וחמש שנות ניסיון על פני, ואז באמת הייתי צעיר תמים ביומו הראשון בכלא, אבל זה בכלל לא היה ככה.
"לקחת את הזמן שלך פרוספר." אמרתי בלי לטרוח לסובב את ראשי, מרגיש איך גבי מפשיר לתוך חום גופו המוכר כל-כך. "עברו חמש שנים מאז שהברזת לי מהפגישה שקבענו."
"טוב שלפחות היה לך די שכל לא לחכות לי חמש שנים על המדרגות של קולנוע רון." גיחך פרי בלי שמץ חרטה בקולו.
"קולנוע רון כבר לא קיים." הזכרתי לו.
"כן, הבני זונות הלכו וסגרו אותו. המניאקים." אמר פרי, "איבדתי את בתולי ביציע שלו, סיפרתי לך על זה פעם?"
"כן פרי, כבר שמעתי את הסיפור הזה." הסתובבתי ובחנתי את פניו, בודק מה השתנה אצלו מאז הפעם האחרונה שהבטתי בהן.
ממבט ראשון דומה שדבר לא השתנה. הוא היה אז בן עשרים ושמונה, כלומר כיום הוא בן שלושים ושלוש.
פניו היו עדיין שחומות, בעלות תוי פנים רבועים ונאים. עיניו השחורות - עיני פיראט עז נפש - נצצו אלי בבדיחות הדעת בדיוק כמו אז, ופיו, הפה הטורפני הזה שרדף את חלומותי, נותר בדיוק כשהיה – מלא, אדום וחושני. שערו הצפוף השחור והמבריק נותר כשהיה רק ארוך יותר אסוף בקוקו קטן על עורפו.
הוא הניח את ידו על עורפי וחייך, חושף שיניים לבנות, מבריקות. היו מעט יותר קמטי צחוק בזויות עיניו וסנטרו עם הצלקת הקטנה בצד היה אולי כבד מעט יותר מכפי שזכרתי, אבל חוץ מזה הוא נשאר אותו פרוספר ואלרו האחד והיחיד שבהנף יד אחת שלף אותי ממעמד בשר טרי והפך אותי ל... מה?
עד היום אני לא יודע איך לכנות זאת, אבל בכלא כולם ידעו שאני שייך לו, רכושו הבלעדי, ואיש לא נגע בי לרעה חוץ ממנו כמובן. הוא נגע, ועוד איך נגע, לרעה או לטובה את זה עוד לא החלטתי, אבל הוא בהחלט נגע.
"איך מצאת אותי?" שאלתי ועצמתי את עיני כשהחליק באצבע דקה ומטופחת על לסתי כמנהגו תמיד.
"שאלתי פה ושם" אמר, ממשיך ללטף את פני בעדינות. "רוצה להגיד שלום לפרוספר?" שאל ולקח את ידי בידו מצמיד אותה לרוכסן מכנסיו. שם, מעבר לבד פעם פרוספר - חם וקשה, רעב לפעילות.
ככה הוא נהג תמיד - מעולם לא לקח בכוח. תמיד שאל, תמיד ביקש, תמיד אמר תודה על מה שאחרים קיבלו כמובן מאליו.
הוא נהג כך לא מתוך התרפסות אלא באצילות מלאת חיבה, ברכות, ובכך קשר אותי אליו חזק יותר מכפי שהיה עושה אילו הפחיד אותי או נהג כלפי באלימות.
מעולם לא סיפרתי על כך לאיש. בכלא הניחו כמובן מאליו שהוא ניצל את כוחו ומעמדו העדיף כדי להכניע אותי, אבל זה לא היה נכון. שבוע שלם ישנתי לצידו, חבוק בזרועותיו בעוד הוא ממתין בסבלנות עד שאתרצה, עד שאבין שאני לא חייב, עד שאבטח בו.
"אל תפחד ממני ילד. אני לא אקח ממך בכוח שום דבר שלא תרצה לתת לי" אמר כשראה איך אני מצטנף מבוהל בפינת המיטה.
נפגשנו במקלחת הציבורית. בכלא יש מעט מאוד פרטיות. לא לקחתי את זה בחשבון כשהנחתי לעצמי בקלות דעת כזו להגיע למאסר. חשבתי לתומי שהכלא יהיה כמעט כמו בצבא, אולי רק קשה קצת יותר, זה הכל.
אפילו לי קשה לתפוס כמה הייתי תמים הייתי אז.
בצבא שירתי בחיל אויר ביחידת מודיעין. שירות שהלם מאוד את הצעיר המבויש, הלא בטוח בתגובות הלא צפויות של גופו הבוגדני שהייתי אז. הייתי ביישן, עצור, ממעט בדיבור, אפי תקוע תמיד בספר. חברי שלא הכירו אותי ולא הבינו אותי, חשבו שאני גאוותן, סנוב, פלצן שאיש לא טוב מספיק עבורו.
הם לא אהבו אותי, אבל הניחו לי לנפשי וזה בדיוק מה שרציתי, שיניחו לי לנפשי, שיתנו לי שקט, שיעזבו אותי לבד עם המחשבים האהובים עלי - מחשבים שעשו כרצוני ולא הציקו לי בשאלות על מין, על נשים, על חלומות מטרידים.
כשהגעתי לכלא הייתי בן עשרים ושתיים. מבחינה חוקית הייתי אדם בוגר לכל הדעות, אבל לא כך הרגשתי. כשעמדתי ערום למחצה במקלחת הכלא, חשתי כמו ילד קטן, מבוהל ובודד בין כל הגברים הגדולים והחזקים שהסתובבו סביבי ערומים.
כולם נדמו לי גבוהים שריריים ושעירים ממני. רבים מהם התהדרו בכתובות קעקע מסובכות שהתביישתי לבחון בקפידה.
עמדתי בתחתונים שלא העזתי לפשוט, קפוא, מבוהל, פוחד לתפוס מקום באחד מתאי הרחצה הפנויים. הצמדתי את המגבת לחזי ורציתי להתחבא מתחת לספסל העץ הארוך שעמד לאורך הקיר ולבכות.
"אם לא תמהר ילד הם יגמרו לך את כל המים החמים." אמר הקול הזה, החם והמשועשע שעם הזמן למדתי להכיר כל-כך טוב, ויד חמה הונחה על כתפי הערומה.
"בוא תוריד את התחתון ותיכנס למים. הנה, קח את הסבון שלי, יש לו ריח ממש טוב." דחק בי, מוציא מידי את המגבת המהוהה שקיבלתי באפסנאות, מזכיר לי להשאר בכפכפי הגומי שלי ומשאיל לי שמפו.
צייתּי לדבריו כאילו בעל כורחי, חש מהופנט מעיניו השחורות ומקולו החם. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתרחצתי בפומבי. בצבא הקפדתי להתרחץ בשעות מאוחרות, נמנע מלהיחשף בערום לפני חברי ליחידה, ואם נכנס מישהו למקלחת כשהייתי שם, הייתי נחפז להימלט החוצה בטרם יפנו אלי.
הכל הפחיד אותי - הגופות הערומים, ההבל שעלה מהמים החמים, הצחוקים, הגסים הבדיחות - המקלחת הציבורית הענקית של הכלא נדמתה לי כמין מדור בגיהנום – חמה מלאה בגופות גבריים ערומים שצפו באוויר הלח, מבליחים לרגע ושוב ונעלמים בין האדים המהבילים.
והגרוע מכל היו עיניו השחורות - סוקרות אותי ללא הרף, רואות הכל, לא מניחות לי אפילו רגע אחד של פרטיות.
"אח... אח... הפעם הראשונה שראיתי אותך ערום..." הוא היה נזכר אחר-כך בערגה ומחייך, "נראית כמו מלאך שנפל לכאן מגן עדן. היית כל-כך יפה ועדין וביישן. היית כזה חתלתול קטן ומבוהל, בקושי התאפקתי לא לטרוף אותך. מיד ידעתי שאני ואתה ילד..." ואז הוא היה צוחק ופורש אלי את זרועותיו, ממתין שאתנפל לתוכן.
נוקשה ממבוכה ופחד כיליתי את מעשי מתחת למים במהירות עצומה, וכשיצאתי מזרם המים שכבר לא היו חמים רעדתי כולי, קצת מקור וקצת מפחד. כל מעט הכוח שהיה בי אזל לנוכח העיניים הללו שסקרו אותי בלי בושה.
הוא צחק ואמר שאני נראה כמו חתול רטוב ועטף אותי במגבת שלו שהייתה ענקית ועבה ולחה מעט, והדיפה את הריח הזה המיוחד רק לו. במגבת השניה שפשף את שערותי ויבש בטפיחות עדינות את פני הסמוקים ממבוכה ואמר לי, מבודח, שאני נראה חמוד כמו חתול שנפל לשלולית.
כשאני נזכר באותה מקלחת ראשונה אני לא זוכר אף אחד מהאחרים שנכחו במקום. ברגע שהוא הופיע פניהם כמו היטשטשו ברקע נבלעו בין אדי המים החמים משאירים רק אותי ואותו. זכורים לי בבירור רק פניו הכהים והיפים וגופו החסון, שחום גדול וחם כנגד גופי הרועד מקור, וכמובן התפיחה הגדולה שיצר פרוספר בין רגליו, מוסתר רק בקושי בתוך מכנסי ההתעמלות הצבאיים שלבש.
"איפה נתנו לך חדר?" שאל כשיצאנו משם סוף סוף, מגבות לחות על כתפינו ונרתיקי רחצה מפלסטיק בידינו. עד היום אני שומע בחלומותיי את קול הטפיחה הלח שהשמיעו כפכפינו הרטובים על המרצפות.
אמרתי לו והוא חייך. "אה, זה המסדרון של סבג. חכה רגע ילד, איך אמרת שקוראים לך?"
"שי אייזן." גמגמתי.
"שי, איזה שם יפה." אמר בשביעות רצון והחיוך שלו התרחב, חושף פה מלא שיניים לבנות ומבריקות.
פה של טורף חשבתי והסמקתי כשעלה במוחי חזיון של פיו נוגס בבשרי. זו הייתה הפעם הראשונה שהדמיונות הליליים המפחידים הללו על מעשים שלא יעשו שגברים מבצעים בי עברו פתאום להטריד את שלוותי גם בממלכת היום שעד אז הייתה בטוחה ושפויה יחסית. פחדתי מהם יותר מאשר מהחודשים שציפו לי בכלא.
"חכה לי כאן." לחץ בכוח על כתפי ונעלם.
עמדתי בצייתנות וחיכיתי. לרגע חלף בי הרהור להפר את פקודתו ולברוח, אבל לאן? הייתי בכלא. לאן יכולתי להימלט? לא היה לי מפלט מפניו ובין כה וכה הוא חזר מהר והניח יד על כתפי, מציץ בפני בשביעות רצון, "הכל מסודר. אתה עובר לחדר שלי. קבלת את המיטה מעלי."
"אבל... אבל..." גמגמתי, נבוך.
"מה הבעיה שי?" שב והציץ בעיני.
"אני לא יכול. אני... יש לי פחד גבהים ו... אני לא יכול לישון במיטה למעלה. אני פוחד."
"אל תדאג אני לא אכריח אותך לישון למעלה." חייך שוב את חיוך הטורף שלו ואחז בזרועי. "בוא, נלך לקחת את הדברים שלך."
החדר שלו היה קטן מהחדר שבו הורו לי לישון קודם. היו שם רק שתי מיטות קומתיים עומדות זו מול זו ומעין וילון סדינים היה חגור סביב מסגרות המיטות העליונות, מסתיר את המיטות שתחתיהן.
הוא הורה לי על המיטה מימין. "זו המיטה שלנו." אמר והטיל את תיקי למעלה על המזרון הערום מסדין של המיטה העליונה.
טיפש ותמים ככל שהייתי הבנתי מיד שאיש לא ישן למעלה ואני מיועד לישון איתו מעבר לאפיריון הסדינים התמים למראה.
"אל תעשה פרצוף כזה." צחק מרתיעתי המבוהלת לעבר פינת החדר. "אני לא לוקח בכוח שום דבר שלא נותנים לי מרצון."
"אני לא רגיל לישון עם מישהו באותה מיטה." אמרתי בקול מתגונן.
"אפילו לא עם נשים? בחור יפה כמוך?" הפליאה בקולו הייתה כנה לגמרי.
דמעות עמדו בעיני. בשתיקה התעלמתי משאלתו. לא הייתי מסוגל לספר אפילו לעצמי את האמת הפשוטה - מעולם לא הייתי לא עם גבר ולא עם אישה. הייתי מבוהל עד מוות מכל מה שנגע למין והעדפתי להתעלם מהחלק הזה של חיי ולהתרכז במחשבים, מקדיש את כל מרצי לפריצה לאתרים מסווגים במקום לנסות להבין מי אני ומה אני צריך.
הסבתי אליו את גבי והתחלתי להתעסק בבגדי המעטים, מסדר אותם במדפים שבארון העץ הפשוט שעמד בפינת החדר, חש את עיניו קודחות בגבי.
"יפה. אתה בחור מסודר." אמר פרי, "אני שונא בלגן. תזכור את זה."
הסתובבתי אליו. "גם אני שונא בלגן." עינינו נפגשו ורגע ארוך עמדנו מביטים זה בזה.
"בוא תראה את המיטה." הוא אמר פתאום, והסיט את הוילון.
המיטה הייתה רחבה יחסית למיטות כלא. מזרון עבה מצופה בסדין אזרחי ירקרק עם כריות בעלות ציפה תואמת. ספר היה מונח לצד הכר השמאלי – 'המסע לאור כשדים' של דוד שחר.
"ספר מצוין." אמרתי, והוא גיחך את הגיחוך הפרטי הזה שהניח רק למעטים ממכריו לשמוע, גיחוך חרישי שנבע ממעמקי גרונו.
"אני רואה שאני ואתה, חתול, נסתדר ממש מצוין." אמר והניח את ידו על עורפי.
נרעדתי והספר נפל מידי. הוא נישק את לחיי נשיקה תמימה ועדינה שצמררה את כולי.
"זאת הולכת להיות תחילתה של ידידות מופלאה." אמר חרש באזני ונישק אותי על לחיי השניה, ובדיוק ברגע זה נשמעה הצפירה לארוחת הערב ושני השותפים שלנו לחדר התפרצו פנימה לבדוק את החבר החדש של ואלרו.
הם היו שונים זה מזה ככל ששני בני אדם יכולים להיות. כושי השמנמן ונמוך הקומה היה תימני מסולסל שיער, שלעורו המבהיק היה גוון חום כהה, ובן זוגו סשה – גבוה, דק, בהיר ואפרוחי למראה.
שניהם נהגו יראת כבוד בפרוספר והתייחסו אלי בידידות מנומסת שעודדה את רוחי. הרגשתי מוגן ובטוח בתוך הקבוצה הזו, כשהלכנו יחד לארוחת הערב.
"המקום הזה מגעיל." סקר פרי בעין ביקורתית את המטבח המטונף של אולמות עדן.
"רוב האוכל מגיע לכאן מבושל, פה רק מחממים אותו." הרגעתי אותו.
הוא העווה את פניו. "בכלא לא היו מקבלים טינופת כזו במטבח ושם האוכל חינם." אמר ושילב את אצבעות ידיו באלו שלי. "מתי אתה צריך להתחיל לעבוד?"
"בערך בעוד חצי שעה יגיעו בעלי השמחה. כבר סדרנו הכל ככה שרק בעוד שעה בערך אני צריך להתחיל להגיש את האוכל." נאנחתי.
"למה אתה עובד בעבודה כזו? בערב צריך לבלות, לא להזיע." משך אותי פרי החוצה אל הקומה התחתונה.
"אני לומד בבקרים. יש לי זמן לעבוד רק בערב." הסברתי.
"לומד מחשבים, אני מקווה?"
הנהנתי והוא חייך כמאשר את מעשי כל פעם שחשבנו על החיים מחוץ לכלא הוא עמד על כך שעלי להמשיך את לימודי ולהתרכז בתחום המחשבים.
"אתה נשמע כמו אימא שלי." הייתי מקניט אותו, למרות שהורי, שגם קודם לא הראו כלפי חיבה, ניערו ממני לחלוטין את חוצנם כשנכנסתי לכלא, ועד היום לא סלחתי ולא חידשתי את הקשר איתם.
הגענו לקומת שירותי האורחים הוא שרק בהתפעלות למראה הפאר, מביט סביבו בשביעות רצון. בשעה הזו הכל עוד היה נקי ומסודר ונראה כמו שירותים במלון חמישה כוכבים.
בעל הבית לא חסך כששיפץ לא מכבר את המקום – כל גופי התאורה היו מברזל מפורזל, הרצפות היו משיש איטלקי, הקירות מצופים ציור פסיפס כאילו עתיק וגולת הכותרת - פינת מנוחה ואיפור מפוארת עם ספה, כורסאות אדומות וראי ענק מואר היטב.
הוא הושיב אותי על הספה וסקר את פני בדאגה. "אתה נראה חיוור ילד. למה אתה עובד כל-כך קשה? החבר שלך לא יכול לעזור לך?"
"הוא יכול. אני לא רוצה. מאיפה אתה יודע עליו בכלל?"
פרי גיחך. "אל תשאל שאלות טיפשיות. טוב לך איתו, שי?"
לשמע שאלתו חשתי כאילו נתקעתי במחסום סמוי. טוב לי עם איזי? מתי שאלתי את עצמי את השאלה הזו לאחרונה? מתי הייתי עם מישהו בגלל שהיה לי טוב איתו? ממתי אני עושה משהו כי הוא מרגיש טוב בשבילי?
אם הייתי יודע מה טוב בשבילי הייתי מגיע בכלל לכלא?
"הוא בחור יציב ומסודר מאוד" עניתי לבסוף, "והוא בן אדם טוב שאוהב אותי. זה טוב בשבילי לא?" החלפנו מבטים שוקעים לרגע אחד בעיני השני כמו שהיינו עושים פעם.
"על השאלה הזו רק אתה יכול לענות." אמר פרי אחרי שתיקה ממושכת וקם.
"בוא נלך." פקד עלי.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אבל מיד נעמדתי בצייתנות לצידו, נכון להישמע לו.
"למקום שקט ויפה." אמר פרי ודחף את דלת השירותים שברגע זה, קצת לפני הסתערות הברברים, היו עדיין מבהיקים מניקיון, מדיפים ריח קל של בושם אורנים סינתטי.
הראי הארוך החזיר אלינו את דמויותינו עומדות זו מול זו באור הניאון הקר. אני - חיוור, צנום, בהיר שער ועיניים, והוא - שחום, רחב, שערו מתנוצץ בברק כחלחל וחיוכו קורא תיגר.
"בוא לפה." משך אותי לשרותי הנכים הגדולים והמרווחים. סגר את הדלת מאחורינו ומיד נצמד אלי באנחת רווחה והחל מנשק אותי בעוד ידיו משוטטות על גופי, חודרות מתחת לחולצת הטריקו שלי, וכבר פטמותיי צבוטות בחזקה בידיו החזקות, מכנסי משולשלות עד לקרסולי והזין שלי מזדקר בעוז בתוך תחתוני הכותנה הלבנים שלי.
"מי קונה לך את התחתונים? האימא הפולנייה שלך?" גיחך פרי שהיה חובב גדול של תחתוני גברים. כל זמן שהייתי איתו לבשתי רק תחתוני טנגה צרפתיים יוקרתיים או תחתוני מעצבים איטלקים אניני טעם שהעדפתי לא לדעת איך הגיעו אליו לכלא.
"אני חי חיים אחרים עכשיו פרי." גנחתי ומציית לידיו שלחצו על כתפי כרעתי על ברכי לפניו.
הוא ישב על האסלה הסגורה ואני עומד על ברכי לפניו, מצמיד את פני אל רוכסן מכנסיו, חש איך פרוספר מתלבט בתוכם.
"תשחרר את פרוספר." ביקשתי, לוחץ בכוח את אברי אל שוקיו שהיו נתונות בין ירכי.
הוא סטר לי קלילות. "מה אמרת ילד? לא שכחת משהו?"
"בבקשה. בבקשה פרי, תשחרר אותו." התחננתי, "אני רוצה אותו בפה שלי."
פרי גיחך. "בסדר ילד. אחרי כל-כך הרבה זמן גם אני... הנה..."
הוא פתח את הרוכסן של הג'ינס ושוב זכיתי לחוש את הזין שלו בפי.
כמו שלימד אותי, שילבתי את ידי מאחורי גבי ולקחתי אותו בפי, רועד כולי מתענוג. חמש שנים נמנע ממני האושר הזה וכעת הייתי שיכור מהנאה. הטעם שלו, המגע שלו, החום הלוהט שקרן מבשרו וחרך את עורי - אין דבר בעולם כולו שישווה לעונג הזה.
חגגתי עליו בלי חשבון חש כאלכוהוליסט ששוחרר לחופשי בחנות משקאות. פרי היה צריך לדחוף את ראשי בכוח מעליו ולמשוך בשערותיי כדי להרגיע אותי.
"השיער שלך קצר מידי." רטן, מעכשיו אתה לא מסתפר יותר בלי פקודה שלי, ברור?"
הנהנתי, יודע מה יבוא כעת. זה הגיע כמו רעם אחרי ברק, שוב הסטירה הקלילה הזו צורבת את לחיי.
"אתה מרגיז אותי בכוונה, נכון? תענה כמו שצריך." ניסה פרי להישמע חמור סבר, אבל הרגשתי את השעשוע בקולו. הוא הכיר אותי כל-כך טוב.
"כן פרי." ענית כמו שצריך, "אני לא אסתפר יותר בלי שתגיד לי. אני יכול..."
"לא. קודם כל לך עד הקצה ושב מולי. אנחנו צריכים לדבר."
זחלתי על ארבע לפינה וישבתי מולו, מנסה להתרכז בדבריו. הוא סיפר לי על הפלגה לטורקיה ביאכטה שיוצאת הלילה מהנמל, ועל מכה בקזינו של איסטנבול שתעשיר אותנו במיליונים, ועל הצורך שלו בי, במומחיות שלי בתחום המספרים והמחשבים, ואפילו הוסיף כמה מילים על הגעגועים שחש אלי.
"איפה היית כל הזמן הזה פרוספר?" קטעתי את דבריו. יודע שבין כה וכה רוב המידע שסיפר לי הוא חלקי וקרוב לודאי שגם הוא מעורבב בשקרים שנועדו לבלבל אותי, ובכל זאת לא מסוגל להתאפק מלחקור אותו.
"הייתי באירופה. הסתובבתי פה ושם ילד."
"אני כבר לא ילד." משכתי מעלי את המכנסים שכבלו את קרסולי, בועט את נעלי ההתעמלות שלי בקוצר רוח מעל כפות רגלי. "אני בן עשרים ושש פרוספר, ואני עושה דוקטורט בהנדסת מחשבים. אני לא הילד שהייתי אז."
"אני רואה, עכשיו אתה גבר." אמר מחייך חיוך דק וקם, פורש לעברי את זרועותיו. "בוא לפה חתול זקן שכמוך."
התנפלתי אל בין הזרועות החזקות והחמות הללו שהיו הבית הראשון שידעתי מעודי.
"חתול, חתול קטן שלי." גיחך פרי וגיפף אותי, עוטף אותי בגופו החם משכיח ממני באחת את כל השקרים והעלבונות.
"בוא תראה לי כמה גדלת." לכד את אברי בין ירכיו, "בוא תראה לפרי כמה אתה אוהב אותו." הוא התיישב על הרצפה ונתן לי קונדום.
"שים לי אותו כמו שאני אוהב." פקד עלי.
זה ארך זמן רב, ועוד כמה סטירות על פני וישבני, עד שהוא היה מרוצה ממני וסוף סוף הניח לי לשפד את עצמי עליו.
כמה זמן חלמתי על הרגע הזה - אני כורע על ברכי מעל פרוספר, אברו הגדול ממלא אותי, גבי נתמך על חזהו החלק, והוא צובט בכוח את פטמותיי ונוגס בעדינות במקום הרגיש ההוא שבו הכתף מתחברת לצוואר, מתנשם במהירות באזני, ואומר לי שאני החתול הקטן והמתוק שלו – מהרגע שבו נפרדנו כי אני שוחררתי חודש לפניו לא הפסקתי לערוג לרגע הזה שוב.
כמה התגעגעתי לידו הבטוחה והמחוספסת על אברי, מנווטת אותי היישר לגן עדן, מחזיקה אותי מרחף מעליו כמה דקות קצרות מדי ואז מנחיתה אותי לאט על הקרקע.
הוא הניח לי לגמור לפניו, ואז גמר שנייה אחרי, משמיע את הצעקה החרישית ההיא שעד היום הייתי חולם עליה לפעמים. אחר-כך נשענתי עליו, מניח את ראשי על כתפו הרחבה והנחתי לעצמי להזיל כמה דמעות.
"זה היה נהדר שי" הוא אחז בידי, משלב את אצבעותיו בשלי, "התגעגעתי לזה, חבל שלא לקחתי אותך איתי, אבל... אתה יודע איך זה. פתאום צצה ההזדמנות הזו ו..."
"לא רצית לסחוב אחריך ילד קטן ומפונק." השלמתי את המשפט.
"לא, לא מפונק. לא היית מפונק, אבל היה לך עוד כל-כך הרבה מה ללמוד. היית צעיר כל-כך, וחשבתי שיהיה לך יותר טוב להישאר פה, ללמוד משהו, להתבגר קצת עד שאני אעשה מכה וארוויח מספיק כסף."
"צדקת פרוספר. זה באמת היה עדיף."
"אתה כועס עלי שלא הודעתי לך כלום, אבל זו הייתה הזדמנות חד פעמית והכל קרה מהר מדי ככה שלא יכולתי להודיע לך. חבל שבסוף הכל התקלקל. מזלך שלא היית שם."
"כן, אני יודע. באמת מזל שלא לקחת אותי. אמרתי במרירות שלא שכחה מאז.
הוא קלט את הנימה המרירה בקולי ונאנח. התנצלויות והסברים לא היו הצד החזק שלו גם לא שקיעה נוסטלגית בעבר אבל כדי להפיס את דעתי הוא עשה מאמץ. "זוכר את הפעם הראשונה חתול? כמה זמן לקח לי לשכנע אותך שזה לא יכאב?"
"שבוע. רק אחרי שבוע הסכמתי."
"לא הכרחתי אותך, נכון?"
כן, זה היה נכון. הוא אף פעם הכריח אותי לעשות כלום. הכל היה מרצוני החופשי. "לא. לא הכרחת אותי, אמרת שגבר עם כבוד לא לוקח בכוח מה שלא נותנים לו מרצון."
הוא חייך. "ילד טוב." לחש ונישק את עורפי, "תמיד היית כזה ילד טוב."
ופתאום היה מאוחר נורא ומלמעלה קראו בשמי בקול נרגז. הוא הלך לדרכו אחרי ששינן לי שוב את מקום ושעת הפגישה – היה עלי להגיע אל הרציף לפנות בוקר עם מעט בגדים ודרכון.


"אם אתה תהיה איתי זה בטח יצליח. הפעם נעשה מכה אדירה ונוכל לפרוש לפנסיה." מעך אותי אליו בכוח לפני שחמק מהפתח האחורי ונעלם בין פחי האשפה שכרגיל היו גדושים מידי, מוקפים חתולי רחוב עזי נפש שעשו בם כבתוך שלהם.
השעות שבאו אחרי לכתו עברו עלי בערפל של זיכרונות. אני יודע שעשיתי את עבודתי כמלצר כהלכה. לא שברתי כלום, לא שפכתי כלום, וכל היושבים בשולחנות שלי הלכו לדרכם שבעים ועליזים, אבל רק גופי היה באולמות עדן, רוחי ריחפה אי שם בעבר.
ראשי היה מלא בזיכרונות שחשבתי שהחיים המסודרים והמהוגנים שלי עם איזי השכיחו ממני.
את הלילות הראשונים בכלא עברתי לצידו, מספר לו על הלבטים שלי, על ההיסוסים, על בית אבא אימא שמעולם לא היה מקום בטוח וחם כפי שהיה צריך להיות.
הוא ידע להקשיב בסבלנות, מביע את אהדתו בליטוף, במגע, בנשיקה, כובש אט אט עוד ועוד חלקות בגופי המכווץ מבהלה, ממוטט בלילות את חומות המגן שניסיתי לשווא להקים נגדו בימים.
בחוש מופלא הוא ידע לגלות בדיוק את המידה הנכונה של סבלנות רכה מזוגה בלהיטות מחניפה לגופי. הוא התחיל בליטופים ידידותיים על כתף חשופה, על העורף, על השיער, ומשם ירד למותן ולירך, פינק בעדינות את כפות הרגלים שהתעייפו מהעבודה במכבסת הכלא, עבודה שהוא החליף בעזרת קשריו בעבודה קלה יותר בספריה.
כל יום נוסף בכלא נעשיתי יותר אסיר תודה כלפיו, תלוי בו יותר, מבין עד כמה גדולה השפעתו ואיזה מזל יש לי שהוא רוצה דווקא בי.
כל לילה נפלה בתוכי עוד חומה וידיו החמות התקדמו עוד קצת על גופי והיו נועזות קצת יותר. בימים נחפזתי להקים בתוכי חומה חדשה שתעצור את הסחף, מנסה לחזור ולהיות האדם שהייתי פעם - קפוא בתוך עצמו, מתכחש לרצונותיו האמיתיים - וכל לילה הייתי נכשל מחדש.
הסייגים והגדרות שהקמתי נעשו רעועים יותר ככל שעבר הזמן ונפלו מהר יותר, מתמוטטים רק ממגע ידו ומהחיוך שבקולו.
כיום אני מבין עד כמה הוא נהנה מתהליך הציד הזהיר אחרי. עד כמה משועשע היה מביישנותי ומניסיוני להלחם בעצמי.
הוא היה מציב לי מלכודות עדינות של חיבה, ונהנה לראות איך אני נופל לתוכן, מתנשם, חסר ישע, כאילו חייב, אבל בעצם רוצה, כל-כך רוצה להילכד ברשתו.
באותו לילה ראשון, שבוע אחרי שהתחלנו לישון יחד הוא הניח לי לעשן קצת חשיש, רק כמה נשיפות, ומיד העביר את הסיגריה הדקה המגולגלת ביד לכושי שנעלם איתה מעבר לוילון המיטה שלו ושל חברו, ואז עיסה בעדינות את כתפי ועורפי הכואבים והחל לנשק את גבי, יורד בנשיקות זעירות לאורך עמוד השדרה שלי עד לישבני.
"אני יכול לרדת יותר למטה?" שאל בקול מודאג, נשמע מתוח וקצת צרוד, ובאותו רגע ידעתי שהנה, זה הולך לקרות, היום יושלם התהליך שהחל ברגע שהוא הניח יד על כתפי במקלחת.
"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה." אמרתי וקיפלתי את ברכי, מבליט את ישבני כלפי מעלה, מניח לו להחליק בלשונו בין עגבותיי.
תמים וחסר ניסיון שכמותי, חשבתי שהוא פשוט יחדור לגופי ויעשה בי את מעשיו כאילו אני אישה בעוד אני שוכב בשקט וממתין עד שהכל יסתיים, אבל נכונו לי הפתעות.
לא ידעתי שלשונו הזריזה תיגע בי במקום ההוא, ולא ידעתי כמה טוב זה יהיה. מעולם לא חלמתי שאני מסוגל לאבד את עצמי מרוב עונג. נדהמתי לשמוע את האנקות והגניחות שהופקו מגרוני למגע לשונו ואצבעותיו.
הוא היה עדין וזהיר מאוד כשהרחיב בעדינות את הפתח הצר שלי ואני חושב שלא רק אני אלא גם הוא הופתע מתגובתי הנלהבת למגע אצבעותיו. כשהיה בטוח שאני מוכן חדר לתוכי בעדינות, והצטחק כשגמרתי מהר מדי, פולט בצעקה את זרעי על המגבת שפרש תחתי קודם.
אחרי שגמרתי הייתי נבוך וקרוב לדמעות, אבל הוא החניק בנשיקות את התנצלויותיי ודי מהר אחר-כך כבר הייתי מוכן לניסיון נוסף שהפעם היה איטי יותר ומוצלח מאוד.
אחר-כך הכל התקדם במהירות. מביישנות עצורה עברתי לחרמנות חסרת מעצורים כאילו לפצות על כל השנים שבהן מנעתי מעצמי אפילו את התענוג התמים של אוננות. רציתי להספיק ולדעת הכל והוא היה המורה המושלם. בהנאה רבה הוא לימד אותי את כל התנוחות, השיטות והכללים. בזרועותיו למדתי על עצמי דברים שלא שיערתי את קיומם.
הוא זה שגילה לי את העונג העצום שבכאב ובשליטה. בכל פעם שהתמרדתי והתחצפתי הוא העניש אותי עונשים שגרמו לי להפר את דבריו שוב ושוב רק בשביל התענוג של הכאב שבא לי מידיו.
הוא קלט כמובן מה אני עושה וגם כשהכאיב לי עשה זאת באותה מזיגה מופלאה של רוך ואכזריות שהלהיטו אותי עד אובדן חושים.
ניסיתי ללמד את איזי כמה מהדברים שלמדתי ממנו על שליטה, וגיליתי שמדובר ביותר מטכניקה. זה היה משהו באופי, באישיות, בגנים שנולדים איתם, ולאיזי המתוק שלי אין את הגנים המתאימים לשלוט בי.
אולי בגלל זה אני חי איתו בשלווה כזו כבר כמעט שלוש שנים?
כמו תמיד חזרתי הביתה עייף, מטונף, מזיע, שערי מריח מריחות הסיגריות והטיגון ומצאתי את איזי ישן על הספה.
כנראה נרדם בעודו ממתין לי, משקפיו נותרו על חוטמו הסולד ושערו החלק נפל באי סדר מקסים על מצחו.
המתיקות הזו שבו שבתה את ליבי מהרגע הראשון שנפגשנו בקפיטריה. היה בו משהו דובוני, מגושם מעט, אבל חביב, מלא חן ונוגע ללב.
כשנפגשנו והתחלנו לדבר לא היה לי מושג שהוא בן למשפחה אמידה ומפנקת שתמכה בו כשיצא מהארון עוד כשהיה חיל. לא ידעתי שיש לו דירה ומכונית משלו, ושבניגוד לחזות המתוקה והתמימה שלו, הוא מסוגל להיות חרמן חסר בושה ומעצורים. אפילו לא ידעתי שהוא תלמיד מצטיין במנהל עסקים שמיועד להמשיך את ניהול החברה המשגשגת של אביו.
לתומי חשבתי שהוא עוד בחור מתוק ותמים שיהיה כייף לבלות איתו קצת במיטה. מהר מאוד התקדמנו מסתם שיחה נימוסית על טיב העוגות בקפיטריה לשיחה מרתקת על הלימודים ומשם הפלגנו לפילוסופיה. אני זוכר איך רצתי לשיעור אחרי השיחה הראשונה איתו חושב לעצמי שהוא מתוק ונבון מדי לבזבז אותו על סתם עוד זיון.
ככל שחיבבתי אותו יותר ככה דחיתי עוד ועוד את מה שידעתי שיבוא לבסוף. בימים הראשונים להיכרותנו השתעשעתי במחשבה שאולי עדיף שנשאר רק ידידים. מאז שפרי נעלם נעשיתי חשדן מאוד כלפי גברים והעדפתי להפריד בין שני התחומים הללו בחיי.
לזיונים היו לי הגברים חסרי השם שפגשתי בגן או במועדון מפוקפק אחד בעמק האלכוהול, ובאשר לידידות חזרתי לדפוס ההתנהגות הקודם שלי ופשוט הסתפקתי בחברת עצמי.
במשך כשבוע נפגשנו כמעט כל יום - ראינו סרט צרפתי עתיק בסינמטק, שתינו קפה בקפולסקי, הלכנו יחד לקנות ג'ינסים בעיר התחתית, ולבסוף, אחרי טיול ערב ארוך לאורך שדרות המוריה הגענו קפואים ועייפים לדירתי ברחוב ארלוזורוב והוא ביקש לעלות למעלה.
הבטנו זה בזה וידענו מה יקרה אם הוא יעלה, וזה באמת קרה.
"מאיפה למדת לעשות את זה?" התנשם בתדהמה אחרי הפעם הראשונה שלנו.
"פה ושם" עניתי לו, שמח לראות כמה הוא נהנה. "למדתי הכל פה ושם בזמן שחיכיתי לך שתבוא כבר."
הוא צחק למשמע דברי, אבל אני הייתי רציני.
למדתי להכיר אותו באותו שבוע טוב למדי וגיליתי שהוא מתוק, בעל אופי יציב ומהמן, משפחה חמה ותומכת - לא רק נפשית אלא גם כספית - וכעת אחרי שראיתי את הזין הורוד העבה והמפתה שלו, וגיליתי שאני אוהב את הריח שלו, ואת ההתלהבות שלו במיטה, החלטתי שזהו - אני מפסיק לחכות לפרי ופותח דף חדש עם דורון גרינברג החמוד המכונה בפי כל איזי.
מהרגע שהחלטתי שהוא האדם המתאים לרפא את הפצעים שהשאירה בי בגידתו של פרי ועד לרגע שעברנו לגור יחד עברו בקושי חודשים, ומאז אנחנו יחד, חיים כמו זוג נשוי שמרן ומשעמם.
ארוחות שבת אצל הוריו, ביקורים משפחתיים אצל אחותו שילדה עוד תינוק, חופשות באירופה, התכרבלות יחד על הספה בסלון שלנו ומעט מאוד ויכוחים - בעיקר על התעקשותי לא לקחת ממנו כסף כדי שאוכל להמשיך את לימודי בשלווה בלי להזיע כמלצר באולמי עדן.
אם היו לי נקיפות מצפון בגלל חוסר הנאמנות לפרי הייתי שב ומזכיר לעצמי את הפגישה מאירת העיניים עם כושי. נפגשנו במקרה ברחוב כשנה וחצי אחרי ששוחררתי מהכלא ושמחנו מאוד לראות זה את זה.
הזמנתי אותו לארוחה, נתתי לו יין בשפע, ואז הוא סיפר לי שפרי יושב בכלא בגרמניה על ניסיון לרמות את הבנק באיזו עסקה מפוקפקת. לפי כושי המכה ההיא תוכננה כבר זמן רב מראש ופרי ידע עוד כשקבע איתי את הפגישה ההיא בקולנוע רון שהוא לא יהיה בארץ כשאני אעמוד ואמתין לו עד בוש על המדרגות.
אף פעם לא אשכח את היום ההוא, איך עמדתי שם נרגש וחגיגי, אומר לעצמי שהוא מתעכב כי אחיו שבא לאסוף אותו מפתח הכלא לביקור אצל אימו המאושפזת בבית אבות בקריות מתקשה לחצות את הפקקים בדרך לחיפה.
ככל שהזמן חלף נעשיתי יותר יצירתי וחשבתי על עוד ועוד סיבות לאיחור - אולי פרי מתעכב לשתות משהו? אולי הם עצרו בבית אחותו שנישאה לא מכבר?
גם אם הפגישה לא תתקיים מאיזה סיבה שהיא ניחמתי את עצמי הרי הוא יודע איפה אני גר. שוחררתי חודש לפניו ונוסף לשיחות בטלפון שלחתי לו כל יום מכתב. הוא הבטיח חזור והבטח שמיד עם שחרורו נהיה יחד לתמיד, ונשבע לי שילך לעבוד כדי לממן את לימודי המחשבים שלי, ושלעולם לא נפרד עוד.
האמנתי לכל מילה שאמר וכתב וערגתי אליו כל אותו חודש, חולם אותו כל לילה ומתעורר בדמעות געגועים כל בוקר.
אחרי אותה פגישה עם כושי נשארתי שבוע במיטה. לא אוכל, לא ישן, לא בוכה, כמעט שלא זז. ממתין למוות שהתעקש לא לבוא ולקחת אותי.
אחרי שלמרות כל מאמצי לא מתתי הבנתי שעלי לקום מהמיטה ולהתחיל לחיות. נרשמתי ללימודים, הפסקתי עם עבודות מזדמנות וזיונים חטופים, וכמעט שהפסקתי לחלום עליו בלילות. שרפתי את מעט המכתבים החטופים שכתב לי וזנחתי מאחורי את תקופת הכלא. שוב הייתי אזרח הגון, מעשי, נבון ומוסרי, וכפרס קיבלתי את איזי המתוק שלי שהתרומם מנומנם והגיש לי את פניו לנשיקה למרות שסלד מהריחות שדבקו בשערי ובעורי בזמן העבודה.
"אוף, שוב קיבלת את השולחן של המעשנים." רטן.
"איזי חמוד, לא היה שם שולחן מעשנים. כולם, חוץ מהסבתא של הכלה, עישנו כמו קטרים. לך למיטה, אני רק מתקלח ובא אליך."
הוא כבר ישן כשהצטנפתי לצידו, רחוץ וחפוף. החדרתי יד מתחת לחולצת הפיז'מה שלו וליטפתי את בטנו החלקלקה והרכה. נצמדנו זה אל זה כדרכנו תמיד לפני השינה, אבל כשניסיתי לגעת באברו הוא הדף אותי בתנועה רכה.
"מחר בבוקר מתוק שלי, אני מת מעייפות." מלמל לתוך כתפי.
לרגע עמדתי להגיד לו שמחר בבוקר כבר יהיה מאוחר מדי, אני לא אהיה פה, וכמעט שאמרתי את זה, אבל אז הוא נישק את צווארי בדיוק בפינה הרגישה ההיא שבו הוא מתחבר לכתף.
"ממממ.. אתה כזה מתוק." החל ללקק את עורי, מגשש בעדינות בין ירכי.
לכדתי בזהירות את כפות ידיו בין רגלי. "גם אני מת מעייפות חמוד. מחר בבוקר, אני מבטיח, בוא נישן עכשיו."
התעוררתי לפנות בוקר בדיוק ברגע שהשחר העולה שלח אצבע ורודה מגששת מבעד לחלון. פרי עומד וממתין לי ליד הרציף. הוא לא יחכה עד החשיכה כפי שאני המתנתי על מדרגות קולנוע רון. היאכטה תפליג בעוד כחצי שעה. אם אקפוץ כעת מהמיטה...
איזי התעורר והחל מלטף אותי, מחכך את לחיו בעורפי. "השערות שלך כבר ארוכות מדי, אתה צריך להסתפר." אמר ושלח ידים מגששות בין ירכי.
"נראה, אם יהיה לי זמן אני אקפוץ היום למספרה." הבטחתי והתחלתי ללטף את פטמותיו הורודות והרגישות, מתחיל בעדינות ואחר כך צובט אותן בכוח כמו שהוא אהב.
הוא צחקק בתחילה ואחר-כך נאנח ונצמד אלי. "בוא, בוא אלי שי" גנח ומשך אותי אליו, "מתי תפסיק לעבוד בלילות? אני מתגעגע כל-כך, בזמן האחרון אנחנו בקושי מתראים."
"אתה צודק חמוד. אני כבר מבוגר מדי לעבודה הזו. הגיע הזמן לעבוד בשעות יותר סבירות. אני אברר אם ד"ר זיגמן עדיין מוכן לתת לי את משרת המתרגל ההיא למרות שזה אומר פחות כסף בסוף החודש."
"תפסיק לדאוג בקשר לכסף." כרך איזי ידיים חמות סביב מותני, "אתה הורס את הבריאות שלך עם כל המעשנים האלו. כסף זו לא סיבה לעשות שטויות. נכון?"
גופו הרך והחם נלחץ אלי. הוא לופת את מתני בין רגליו. "בוא, בוא אלי." הוא גונח באזני חרש, "יותר חזק, אל תפחד להכאיב לי, אני אוהב את זה ככה."
"כן, גם אני" אני עונה וחודר לתוכו בכוח, "ואתה צודק איזי, כסף זה לא סיבה לעשות שטויות."
אחר כך אנחנו הולכים יחד למקלחת. צוחקים, מסבנים זה את זה, אני מנגב אותו, מנשק את פניו העגלגלות שנראות פגיעות וערומות בלי משקפים ומבטיח לו שאני אוהב רק אותו, ותוך כדי כך פוזל לכיוון השעון הדיגיטלי שעל שולחן הלילה שלי.
הזמן נגמר, האוניה הפליגה עם פרי בדרכו לעשות עוד מכה שתגמר בכלא או בבית קברות.
אני הולך להכין קפה לי ולאיזי, חושב על כל המשימות המוטלות עלי היום. אולי באמת אלך הבוקר להסתפר, השער שלי ארוך מדי, אני אוהב אותו קצוץ, ואחר-כך אקפוץ לדבר עם ז"ר זיגמן, לברר בקשר למשרת מתרגל. מספיק כבר עם העבודות הללו בלילות עם כל העשן והסירחון של הבישולים. אני כבר מבוגר מדי לזה, ואיזי לא אוהב להיות לבד בערבים.

אין תגובות:

פרסום תגובה