ב. עזרת גברים

במשך כל השבוע הבא לא הפסקתי לחשוב על תיאו. מנסה שוב ושוב להבין מה קרה. תוך כדי ההתעסקות האובססיבית באירועי אותו לילה החיים נמשכו במהלכם הרגיל. התחלתי ללמוד, התרוצצתי מפה לשם, למדתי להכיר את הטכניון, פגשתי המון אנשים חדשים, גיליתי איזה מרצים שווים ואיזה לא, איפה לאכול בזול בלי לחטוף קלקול קיבה. מה המקום הכי טוב לקנות ציוד ללימודים, ולאן כדאי ללכת לבלות. במשך היום כמעט שלא נפגשתי עם דידי. הוא היה עסוק בלימודיו בדיוק כמוני, ורק בערבים אכלנו יחד ארוחת ערב שהוא בישל.
בבוקר שאחרי הלילה הראשון שלנו החלטנו שאני אתן לו כל שבוע סכום כסף לקניות מצרכי מזון, והוא יהיה ממונה על המטבח ואני על הניקיון. הבטחתו לקנות לו שמיכה נפרדת התפוגגה ונגוזה, המשכנו לישון יחד באותה מיטה, מתכסים בשמיכה שלי.
כל לילה הוא היה אומר לי בנחישות לילה טוב, מתכרבל בקצה המיטה, מנסה להירדם, מקלל חרש באנגלית, מתנצל, מתהפך לפה ולשם ובסוף נכנע, מחבק אותי מתחכך בי כאילו הייתי כרית או צעצוע, גומר, מתנצל ונרדם.
אחרי שלשה ימים נמאס לי להיות שותף סביל, דחפתי יד לפיג'מה שלו ולפתי את אברו הזקוף. הוא גנח, מופתע, משך מעלי את מכנסי ולקח אותי בפיו. הפעם שנינו נהנינו ונרדמנו חבוקים.
בליל המחרת שמתי קונדום וניסיתי לשכנע אותו להרים את רגליו על כתפי. הוא ניסה להתנגד, אך לשווא, בלי להשתכנע ממחאותיו הרפות המשכתי בשלי, מנצל את יתרוני הגופני על פניו, ולבושתי גיליתי שאני נהנה מאוד להכניע אותו. אחרי שהצלחתי להדחק לתוכו הוא התחיל להשתולל - צעק, הכה באגרופים על כתפי, ואפילו ניסה לנשוך אותי. בתמורה החטפתי לו פליק קטן על פיו והוא גמר ביבבה ואני אחריו.
התמוטטנו זה לצד זה, מותשים מהמאבק. דידי בכה ואני התנצלתי שוב ושוב שהכאבתי לו. "שתוק כבר, טיפש אחד." התייפח דידי, "תפסיק לבקש סליחה. זה היה הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים." אמר וברח למקלחת, ועד שחזר כבר ישנתי.
מאז, למרות שלא הפסקתי לחשוב על תיאו, הזדיינתי עם דידי כל לילה. למרות הלילות הסוערים שעברו עלינו דידי המשיך לחבוש כיפה, וכל בוקר קם מוקדם, לקח את תיק הקטיפה הכחול והרקום של התפילין ורץ לתפילת שחרית בבית הכנסת של הטכניון. אחרי התפילה הוא היה חוזר, ומכין לנו ארוחת בוקר.
ניסיתי להתווכח איתו על חוסר ההיגיון שבהתנהגותו, אבל לא היה עם מי לדבר, בשביל דידי בית כנסת לא היה מקום שבו מדברים עם אלוהים אלא מועדון שנועד לפגישה עם חברים. בשבילו להיות יהודי היה כמו להיות חבר במועדון חברתי. הוא לא ראה שום סתירה בכך שבלילה היה מניח את רגליו על כתפי ומבקש שאכניס לתוכו את הזין הכי חזק שאפשר, ובבוקר מתעטף בטלית, קושר את התפילין על ידו ומצחו ופונה בתפילה אל אלוהים.
שאלתי אותו בסרקסטיות אם הוא חושב שאלוהים לא רואה מה מעשינו בחושך? או שאולי הוא חושב שזה שהוא מעמיד פנים שהוא מתנגד לי, מכשיר את השרץ?
הוא סירב להתווכח וכל פעם שהתחלתי לדבר על דת משך בכתפיו וברח החוצה.היה לי קשה להבין את יחסו הרגוע לדת, ולו היה קשה להבין את הכעס שלי על אלוהים שאסר על הומוסקסואליות ואז הלך וברא אותי כזה.
לדעתו העוול הנוראי הזה לא היה סיבה להפסיק להאמין באלוהים. "אז אל תאמין."  אמר לי בשלווה, "אבל למה, אם אתה אתיאיסט כזה גדול, אתה מדבר כל הזמן על אלוהים?"
הודיתי שאין לי תשובה ואני לא יודע למה אלוהים עשה לי את זה, ואני לא קונה את הרעיון שזה ניסיון שעלי לעמוד בו. ניסיון זה דבר שמתחיל ונגמר, ולהיות הומו זה לכל החיים.ואם לא די בכך שהייתי אשם במשכב זכר הזיונים שלי עם דידי, שהלכו ונעשו סוערים ומוזרים עם הזמן, החריפו את תחושת האשמה שלי.
ידעתי שמבחינה הגיונית לא הייתה לי שום סיבה להרגיש אשם, לא הכרחתי אותו להזדיין איתי בצורה כזו, הכל בא ממנו. הוא אהב את זה ככה וגם אני התרגלתי לקטע הזה, נהניתי להפעיל עליו אלימות למרות שמעולם לא איבדתי שליטה. הכיתי אותו בזהירות, בעיקר בתחת, פוחד שיראו את הסימנים שעשיתי על עורו הבהיר. מידי פעם ניסיתי להיות עדין יותר ולוותר על הקטע המכאיב, אבל הוא ישר היה מתעצבן, משתולל, נושך אותי בלי לעשות חשבון מי יראה עלי את הסימנים, ולא נרגע עד שהייתי משתלט עליו בכוח, מחזיק לו את הידיים ביד אחת, ומכה אותו בתחת ביד השנייה, נוהג בו כמו בילד שובב.
עם הזמן האלימות התגברה, הוא כבר לא הסתפק בפליקים קטנים בתחת אלא אילץ אותי להיות ממש קשוח. אין לי מושג איך הוא עשה את זה כי דידי אף פעם לא הורה לי מה לעשות, הכל כאילו בא ממני, ובכל זאת חשתי שהוא מתמרן אותי, שהוא זה שגורם לי לקשור לו את הידיים עם חגורת החלוק ולהכות אותו. מעולם לא הבנתי למה לכל הרוחות, אחרי שהאדמתי את התחת הלבן והשמנמן שלו במכות חגורה הוא היה גומר כל כך חזק עד שכמעט התעלף מעונג, ומה שיותר גרוע - למה נהניתי מזה כל כך? חוץ מהקטעים המרגשים, מביכים ומדליקים שאף פעם לא דיברנו עליהם מחמת המבוכה הכל אצלנו היה רגיל לגמרי. כמו כל הסטודנטים בילינו שעות בספריות ובחדרי ההרצאות, דוגרים ומשננים חומר בשקידה. אולי באוניברסיטה או בתל אביב מבלים במקום ללמוד - הטכניון בחיפה הוא מעוז החנונים הדגרנים.המסיבה היחידה שהלכנו אליה הייתה מסיבת חנוכה למען הסטודנטים היהודים שעלו מחו"ל. דידי התרגש כמו ילד בגן מהדלקת נרות בארץ הקודש, והזמין אותי לבוא איתו לבית צ'רצ'יל. לדעתי כבר עברתי את הגיל לנרות וסופגניות, אבל הוא הביט בי בעיני כלבלב כחולות ומתחננות ולא היה לי לב לסרב לו. כמה דקות אחרי שהגענו למסיבה שמעתי אותו מציג אותי לפני סטודנט אמריקאי אחד כחבר שלו. אחרי המסיבה השתרכנו ברגל למעונות ושוחחנו על מה שקרה במסיבה. "אז מה? מעכשיו אני החבר שלך דידי?" שאלתי.
הוא הסמיק, הנהן בשתיקה, ודחף כף יד קפואה לכף ידי. עטפתי אותה בכפי והנחתי אותה בכיס מעילי, ואחר כך המשכנו ללכת, כפופים כנגד הרוח החורפית הקרה שנשבה עלינו מכיוון המפרץ. "נורא קר," אמר דידי, "יש סיכוי שירד שלג?""לא. אין סיכוי. בישראל כמעט שאין שלג, רק בחרמון יורד שלג כל חורף, ואולי קצת בירושלים."
"אם ירד שלג בירושלים ניסע לראות אותו?" שאל דידי, נושא אלי פני ילד עגלגלים וסמוקים מהקור."לא ראית מספיק שלג באמריקה?" סנטתי בו ונדהמתי כשהוא כרך ידיים על צווארי ונישק אותי על פי.
"דידי." ניתקתי אותו מעלי, "השתגעת? אנחנו באמצע הרחוב, ואם משהו מבית הכנסת שלך יראה אותנו?""לא אכפת לי, אני אוהב אותך." התריס דידי ושוב נישק אותי.
"בוא כבר הביתה, פסיכי אחד." גררתי אותו במורד המדרגות אל הבלוק המשמים שלנו. הוא פסע בעקבותיי, רציני ומבוהל. "אל תכעס עלי אורי, אני מצטער, לא התכוונתי."  אמר בעודנו מטפסים במעלה המדרגות הצרות לקומה שלנו."לא התכוונת לנשק אותי או לא התכוונת שאתה אוהב אותי?" הצטחקתי."נדבר כשנהיה בבית." ענה דידי קצרות, ורק אז, סוף סוף, דיברנו.
"אתה יודע שאני מבית דתי." אמר דידי בקול קודר, "ההורים שלי… הם מאוד שמרנים, רק כאן, כשאני רחוק מהם אני יכול... בגלל זה רציתי ללמוד בארץ, רחוק מהם. תכננתי הכל מראש, אפילו ביררתי איפה יש פאבים להומואים בחיפה, ובאיזה גנים הכי כדאי... אתה יודע..." הסמיק, מבויש."גנים ציבוריים? אתה דידי?" פרצתי בצחוק ודידי נעלב וסירב להוסיף עוד מילה עד שהגענו למיטה. כמו תמיד חיבקתי אותו והוא דחף אותי מעליו בעלבון והפך אלי את גבו. "נו, די דביל, למה אתה מתנהג כמו נקבה?" התעקשתי והפכתי אותו אלי.
"אני דביל?" נעלב דידי, "ומה אתה?""מה אתה רוצה ממני? הלכתי אתך למסיבה כמו שרצית, הייתי נחמד וחייכתי לכל החברים שלך, למרות שהטיפוס הג'ינג'י ההוא צבט לי בתחת וניסה לסחוב אותי לשירותים. במיטה אני עושה כל מה שאתה רוצה. למה אתה כועס?"
"אמרתי לך שאני אוהב אותך ואתה… אתה מתעלם ממני." ניסה דידי להראות קשוח, הייתי צריך להתאפק לא לצחוק, הוא נראה כל כך חמוד. "מה? מתי סיד סילבר ניסה…למה לא אמרת לי?" שינה פתאום נושא.
"ואם הייתי אומר לך מה היית עושה? מרביץ לו?" גיחכתי.דידי נעלב וכעס. מיד הרגשתי שהפעם זה לא משחק. "אתה רואה, אתה לא לוקח אותי ברצינות, בשבילך אני סתם אחד שאפשר לזיין, לא אכפת לך מהרגשות שלי, אתה כמו כל הישראלים, מאצ'ו חסר רגש." הטיח בי בדמעות.
חיבקתי אותו, מנשק ומפנק, מבטיח לו שזה לא נכון, שהוא פשוט הפתיע אותי, שאני נורא אוהב לחיות איתו, שהוא מתוק, שהסקס שלנו נהדר, שלא אכפת לי שהוא דתי ושהעברית שלו לא כל כך טובה, ושממש לא מפריע לי שהוא שמנמן, אני מרוצה מאוד מהצורה שלו נשבעתי לו, ותוך כדי כך הנחתי כרית מתחת לבטנו וחדרתי לגופו, מועך אותו תחתי, וצובט את פטמותיו כאשר אהב. "אז אתה לא כועס עלי בגלל המכות וכל זה?" שאל דידי אחרי שגמרנו, ומיד הסתיר את פניו בכתפי. זו הייתה הפעם הראשונה שהנושא עלה בגלוי ולא נחפזתי לענות, שתקתי כמה שניות, שוקל בכובד ראש את שאלתו.
הוא המתין בשקט, בקושי נושם. הכרתי אותו רק חודשיים, אבל ידעתי לפי נשימתו הרדודה והנוקשות בשריריו שהוא מחכה לתשובתי במתח. "לא עשיתי דבר כזה עם אף אחד דידי, וזה היה לי קצת מוזר בהתחלה, אבל... אני חושב שזה בסדר אם גם אתה נהנה." עניתי לבסוף."ואתה, גם אתה נהנה מזה?" לחש דידי לאוזני שאלה נבוכה.
הנהנתי, מועך אותו אלי בכוח. "רק אל תתבייש להגיד לי אם אני מגזים."
"בסדר." הבטיח דידי, ואחר כך התארגנו בתנוחת השינה המקובלת עלינו - הוא על בטנו ואני על הצד, רגלי מונחת על ירכו וידי בבית שחיו. הוא נדחק אלי, נישק את שכמי ואמר לילה טוב."לילה טוב דידי. אתה כבר לא כועס עלי?""לא. לא כעסתי גם קודם. סתם הייתי… אני מאוכזב מעצמי. תכננתי להתפרע בישראל, לעשות פה חיים משוגעים, וחמש דקות אחרי שהגעתי התאהבתי בך כמו איזה ילדונת חסרת מוח. אני כזה דפוק, תמיד אני רוצה את מי שלא רוצה אותי." אמר דידי בקול מפוכח וידעתי שכל ניסיון להתווכח איתו יהיה עלבון לתבונתו ולכן לא ניסיתי למחות, ורק ציינתי שהתכוונתי לכל מה שאמרתי קודם."אני יודע. נוח לך לחיות איתי, אבל אתה לא אוהב אותי כמו שאני אוהב אותך." ענה דידי ביובש, "ככה זה בחיים. אני מבין. נכון שזה קשור למה שקרה לך בערב הראשון שלנו בדירה הזו, כשחזרת רטוב ועצוב? מה בדיוק קרה אז?"
התמלאתי פליאה מהאינטואיציות מדהימות שלו, ולמרות חוסר רצוני לדבר על תיאו הרגשתי שאני חייב לדידי תשובה, הוא הרוויח אותה ביושר. "אני לא בטוח שאני יודע. פגשתי אחד, מבוגר ממני בהרבה ו… לא יודע, לא מבין את זה, בהתחלה נורא התלהבנו זה מזה והכל זרם נהדר, ופתאום אמרתי משהו שהרגיז אותו ותוך שנייה הוא העיף אותי החוצה. עזוב, התגברתי על זה, אני אתך עכשיו." ניסיתי לשווא לרמות את עצמי ואותו. הוא הרגיש שאני משקר ושתק במורת רוח.
בניסיון לפצות אותו נישקתי את גופו החמים והחלק, מפזר נשיכות קטנות על כתפיו וצווארו. הוא נאנח והתנשם חרש, עצם את עיניו, הפנה אלי את גבו ונדחק אלי. בדיבורים אני חלש, אבל ידעתי מה לעשות כדי לרצות אותו. העברתי את ידי על גופו, מתחיל מעורפו, גולש לגבו ונעצר בישבנו העגלגל. בשרו הגמיש והחם נענה ברצון לידי הלשות והמועכות אותו ונשימתו נחטפה מהנאה כשאחזתי בו בכוח, דוחף את אברי ששב והתעורר לפיו. אחר כך חזר הסיפור הרגיל - הוא מעמיד פני מתנגד, מאלץ אותי לאחוז בו בכוח. מקלל אותי ומתחצף כלפי, ורועד מהנאה כשאני מעניש אותו בצביטות ובנשיכות, דוחף את פטמותיו האדמדמות לפי, מתחנן בלי מילים שאנשך אותן בשיני, אהדק את פרקי ידיו בכוח אל ראש המיטה, אניף את רגליו המפוסקות בפיסוק גדול ומכאיב אל מעבר לכתפי ואחדור לתוכו בבת אחת.
כשניסיתי, מתוך חשש לפגוע בו, לחדור אליו בזהירות הוא לעג לי באנגלית מחוספסת שרק אלוהים יודע איפה בחור יהודי טוב כמוהו קלט, קילל אותי כמו מלח שיכור, קרא לי הומו עלוב וסיסי מזדיין בתחת, וסתם את הפה רק אחרי שחדרתי אליו בכל כוחי, מכאיב לו עם הזין שלי עד שהוא התחיל ליבב והייתי חייב להאט אחרת הייתי מתפוצץ וגומר. דידי אילף אותי היטב, אם לא היינו גומרים פחות או יותר יחד הוא היה נותן לי להרגיש כשלון במיטה, ואחרי כמה שבועות יחד כבר ידעתי מתי בדיוק אני צריך להתאפק, ומתי אני יכול להתחיל להתפרע בלי שליטה.
כשנפגשנו חשבתי שהוא חנון אמריקאי סתם דתי תמים, אבל עם הזמן נוכחתי לדעת לתדהמתי שדידי, למרות מראהו הענוג והתמים, היה מנוסה הרבה יותר ממני. כל פעם שחשבתי שיותר רחוק כבר אי אפשר ללכת הוא היה מנחית עלי עוד הפתעה. לקח לי קצת זמן לתפוס שבמיטה הוא אולי חוטף ממני, אבל אני שפוט שלו.
גם כסף נכנס למשוואה הזו, לדידי היו כיסים שופעי דולרים בעוד שאני הייתי חייל משוחרר, תפרן. ידעתי שהוא אוהב אותי, אבל מה אני הרגשתי אליו?חיבבתי אותו וכיבדתי אותו, והתפעלתי מהאומץ שלו ללכת עם תשוקותיו ולהגיד לי באומץ שהוא אוהב אותי, למרות שהוא מרגיש שאני לא, וחרדתי מהכוח שלי לפגוע בו. "זה לא כואב לך דידי?" שבתי לחקור אותו אחרי שגמרנו והתמוטטנו זה לצד זה.
"כן, קצת. לא ממש כואב, יותר נעים מכואב." מלמל דידי בתערובת של אנגלית ועברית ונרדם, ראשו על זרועי.
הנחתי לו להשתמש בזרועי ככרית והקצתי לפנות בוקר, מושך את זרועי הכואבת מתחת לגופו, נזכר בחלום שחלמתי. בחלומי הייתי שוב ילד קטן בביתו של דוד משה, יושב על הספה ומעיין באלבום תמונות חום וכבד עם צילומים של חיילים. התמונות חומות ודהויות, אני מחפש את אבא, אבל לא מוצא. לכול החיילים פנים מטושטשות והיחיד שפניו ברורות הוא תיאו, אבל לא תיאו כפי שאני מכיר אותו היום אלא תיאו אחר, תיאו צעיר עם שיער שחור נוצץ וגומות חן שובבות שרק בעתיד יהפכו לחריצי אכזבה מרירים. כאילו היה זה חלום נבואי פגשתי למחרת בבוקר את תיאו, עומד מול אחד המדפים בספריה, מעיין בספר גדול ושחור.הפגישה הלא צפויה גרמה לי לפלוט מבלי משים אנקה חנוקה. תיאו הרים את ראשו מהספר והביט בי מבועת בעוד אני לוטש בו מבט מרוכז, מבחין שהיום הוא מגולח למשעי, וששערו נקצץ לא מכבר. ידי עקצצו מרצון להעביר את כפי על המברשת הסמיכה הזו שחוטי שיבה היו שזורים בצבעה החום."תראה מה מצאתי תיאודור." נגשה אליו אישה אחת ונסמכה על כתפו, מראה לו את הספר שבידה. היא הייתה בת גילו בערך, דקה והדורה בחליפת מכנסיים שחורה, ובחולצה לבנה, צמידי זהב דקים צלצלו על פרקי ידיה הלבנים, ושתי טבעות נצצו על אצבעותיה המטופחות - טבעת יהלום כבדה ויקרה ולצידה טבעת נישואים דקה.
לא הייתי זקוק לפירושים, מהדרך בה היא שילבה את ידה בידו, נושאת אליו את פניה המאופרים בטוב טעם היה ברור שזו אשתו.
היא חייכה אליו והוא חייך חזרה, מסדר בעדינות את צווארון חולצתה הלבנה שהתקמט מעט. הם פסעו יחד אל הספרנית, הוא נושא למענה את הספר שבחרה, ואחר כך יצאו החוצה וירדו שלובי ידיים במדרגות הספרייה ופנו לעבר הסנט. פסעתי חרש אחריהם, ליבי מכווץ מכאב וגעגוע.
"צריך לקנות בולים תיאו." הזכירה לו אשתו, "יש לך כסף קטן?""לא זוכר. הנה, תבדקי לי בארנק." הגיש לה תיאו את ארנקו, מתעלם ממני.הסתובבתי וברחתי לספריה, הסתגרתי בשירותים והתזתי מים קרים על פני. במראה ראיתי פרצוף אפור ועיניים אדומות מדמעות שלא קבלו רשות לזלוג. נכנסתי לבית השימוש, התיישבתי על מכסה האסלה וחיכיתי עד שהחשק לילל יחלוף, רק אז העזתי לצאת החוצה. אחרי שבדקתי שוב בראי וגיליתי שכאבי חבוי היטב מאחורי פנים רגועות, הלכתי לאכול צהרים.

למחרת קבלתי טלפון מסיגל, קצינת המילואים שלי, שביקשה שאעשה טובה ואבוא לעשות מילואים בשבוע הבא. היא הודתה בכנות שלא נעים לה להזעיק אותי ככה, בלי הודעה מראש, אבל מרוב הברזות של אנשי גדוד המילואים העלוב שלי היא נתקעה בלי אנשים, והיא מבקשת שאעשה לה טובה אישית.

למרות הסלידה שלי ממילואים התביישתי בגלל ההתנהגות של החבר'ה ומיד הסכמתי, אבל קודם, החלטתי אקפוץ לביקור בבית.

אחרי כמעט חודש שלא הייתי בבית חשתי געגועים לאימא, לדודים, ואפילו לדירה הצפופה והמחניקה שלנו. סיפרתי לדידי על המילואים הפתאומיים והזמנתי אותו לבוא איתי לביקור אצל אימא, משתעשע ביני לבין עצמי במחשבה על יציאה מהארון.

דידי הדהים אותי וסירב לבוא. "אני לא רואה שום טעם לפגוש את המשפחה שלך." העיר בקרירות ואפילו לא התנצל על סירובו.

מאז שהתוודה על אהבתו אלי הוא התנכר אלי, סירב להיפגש איתי לצהרים במנזה, השאיר לי אוכל על השיש והסתלק ברגע שחזרתי הביתה, מנסה להפגין עצמאות ולעורר בי קנאה, וקצת מצליח, אבל תמיד חזר בסופו של דבר לישון איתי.

הסקס שלנו המשיך להיות לוהט ומלוכלך, לא תמיד כמובן, אבל מידי פעם היו לנו לילות כל כך מטורפים עד שלמחרת בבוקר, כשראיתי את החבורות המסגילות על עורו ונזכרתי במה שעשינו נחרדתי והסמקתי.

לפעמים התקשיתי להאמין שאני זה שקשר את ידיו למוט הוילון והכה אותו בחגורה עד שכל גבו ועכוזו האדימו ואחר כך הושבתי אותו על ברכי, הזין שלי תקוע עמוק בתחת שלו. הוא שיתף איתי פעולה, הניח את ידי על אברו ודרש ממני לשפשף אותו בכוח, מתפתל עלי עד ששנינו גמרנו, צועקים מזיעים ומתנשפים.

אחרי ההתעלסויות האלימות הללו היינו מתרחצים יחד, מסבנים זה את זה בעדינות. נזפתי בו ברכות על הפראות שלו והוא היה בוכה ואומר לי שהוא אוהב אותי, מניח לי לנגב אותו בטפיחות זהירות של המגבת על גופו, ואחר כך היינו נרדמים חבוקים. 

כשדידי סרב לבוא איתי לביקור אצל אימא חשתי תערובת של אכזבה והקלה למרות שידעתי שבסופו של דבר אצא מהארון, ושאעשה את זה בתמיכה של חבר, כנראה דידי, אבל אולי עוד לא, אולי כדאי לחכות עוד קצת?

יצאתי מהבית מצוברח כי דידי הפנה אלי את גבו וסרב להיפרד ממני לשלום. איזה דביל, שילך לעזאזל! חשבתי בזעם, ונסעתי לתחנה המרכזית.

הגעתי הביתה ביום שישי בצהרים, התמסרתי בהנאה לפינוקים של אימא והלכתי איתה לארוחת שישי אצל הדוד אהרון ודודה שושנה. כל המשפחה הייתה שם - דוד משה, וכל בני הדודים ובנות הדוד - כולם מדברים, רועשים, צוחקים, מתווכחים, מקיפים אותי באהבה ובחום משפחתי.

היה נהדר לבלות עם כל האנשים האלו שהכירו אותי מאז שהייתי בחיתולים, והיו בטוחים שהם יודעים עלי הכל. אולי באמת עדיף שדידי נשאר בטכניון? אבל הלילה היה הלילה הראשון מאז שנפגשנו שאני ישן בלעדיו ואני חש בחסרונו. למה הוא לא נפרד ממני כמו בן אדם?

למחרת הלכתי לביקור אצל דוד משה. הדודה ריטה שוב הייתה מאושפזת והוא היה לבד בבית.

"מה שלום דודה ריטה?" שאלתי.

הוא הגיש לי תה ונאנח. "לא טוב אורי, לא טוב. אין הרבה סיכויים שהיא תצא, אבל," הוא ניסה להתעודד, "זה מקום טוב, אחיות נחמדות, יש לה חדר פרטי, היא רגועה, ומה אתך אוריל'ה?"

"אני בסדר דוד משה. הלימודים לא קשים, הכל בסדר. השותף שלי לדירה בחור נחמד, הכל טוב. תגיד דוד משה, האלבום תמונות של אבא מהצבא אצלך?"

"כן." הוא הביט בי מופתע. "אני צריך לחפש אותו, בפעם האחרונה שדודה ריטה הייתה כאן היא עשתה סדר בבית, ואתה יודע איך זה איתה."

כן, ידעתי. כולם ידעו. דודה ריטה חלתה מאוד אחרי הלידה הקשה של בנה היחיד ומעולם לא שבה לאיתנה. זו הייתה לידה מוקדמת מידי שהסתבכה ובעטיה נכרת רחמה של הדודה שהייתה אז רק בת עשרים וחמש, מאז היא שקעה בדיכאון כבד, יוצאת ונכנסת מבתי חולים ומבתי הבראה.

כולם סברו שדוד משה היה צריך להתגרש ממנה מזמן ולהמשיך בחייו עם אישה אחרת, אבל הוא סרב לכל הצעות השידוכים ונותר נאמן לה, גידל את בנו יחידו במסירות ובאהבה גדולה, ובתמורה הוא נטש אותו ואת הארץ כמה ימים אחרי שהשתחרר מהצבא ולא חזר יותר לארץ.

הדוד משה היה בעצם התחליף שלי לאב, ופה ושם שמעתי לחישות חנוקות שבעצם היה טוב אם הוא ואימא שלי, שגם היא נשארה בודדה עם ילד… אבל למיטב ידיעתי היחסים בין הדוד משה לאימא מעולם לא חרגו מיחסי ידידות של גיס וגיסה.

"כל התמונות של יעקב ז"ל אצל אימא שלך אורי." ליטף את ברכי, "כולן חוץ מהאלבום של הצבא, קשה לה לראות את התמונות שלו כחייל... הם הרי נפגשו והתאהבו בצבא, ואבא שלך המסכן נהרג במילואים, אז ברור שהיא... עצוב לה לראות תמונות שלו במדים. בגלל זה היא נתנה לי לשמור על האלבום הצבאי שלו, כשהיית קטן היית מסתכל עליו הרבה, אתה זוכר?"

הוא הביא אלבום פלסטיק לבן מעוטר ציור של ספינה צבעונית מפליגה במים כחולים, ועבר איתי על התמונות. הישנות, מהטירונות של אבא, היו עדיין בשחור לבן, חלקן כבר הצהיב. החדשות כבר היו צבעוניות. הרוב היו סתם תמונות רגילות של חיילים צעירים, מחייכים חיוכים שחצניים, תמיד בקבוצות, תמיד עם נשק, עושים פוזות של גיבורים, ואבא שלי נמצא תמיד במרכז, הכי יפה, הכי גבוה, עם החיוך הכי גדול.

אבא שירת בתקופה הטובה, לפני מלחמת יום כיפור, וככה זה באמת נראה – כולם גאים, בטוחים, תמימים ומלאי אימון.

"כן, עכשיו אני נזכר שכבר ראיתי את האלבום הזה. אהבתי לראות איך אבא נראה בו תמיד הכי גבוה והכי גיבור." הרשיתי לעצמי להפליג לרגע על גלי הנוסטלגיה.

"נכון." הסכים איתי דוד משה בחיוך רך, "כשהיית קטן אהבת להסתכל על אבא חייל. תמיד התפלאתי איך הבנת בגיל צעיר כל כך שאימא לא אוהבת לראות אותך מסתכל על התמונות האלו. היית מחכה עד שהיא תלך כדי להוציא את האלבום." הוא הסתכל עלי בחיוך וליטף את פני בעדינות.

"היית ילד כזה טוב, כזה רגיש, מזל שלפחות אתה נשארת לנו אחרי שיעקב..." עיניו התמלאו דמעות והוא השתעל ושלף ממחטה, מנסה להסתיר את התרגשותו.

חיבקתי אותו והוא הטמין את פניו בכתפי ובכה חרש. חיכיתי בשקט עד שהוא יירגע, מלטף את גבו ואת שערו, אבל לא הצלחתי להתאבל על מוות של אדם שלא הכרתי מימי.

בזכות הדוד משה, מעולם לא חשתי יתום מאב, הוא תמיד עמד לצידי ותמך בי, לימד אותי את עובדות החיים. הסביר לי מאין באים תינוקות לעולם, איך קוראים את השעה בשעון עם מחוגים, איך מתגלחים, ואיך פותחים בנימוס דלת לגברת.

תמיד פניתי אליו ונעזרתי בו, כשעליתי לתורה הוא עמד לצידי, וכשרציתי לעשות רישיון לאופנוע הוא נתן לי כסף, וכשהתעקשתי לשרת בקרבי הוא שכנע את אימא לחתום לי.

כולם במשפחה אמרו שהוא דמה מאוד לאחיו הצעיר יעקב - אבא שלי, וריחמו עליו שהוא איבד גם אישה וגם אח, ושהוא חי כל כך הרבה שנים לבד, אבל הוא התעלם מהרכלנים, ונשאר עליז וטוב מזג. מעולם לא אמר מילה רעה על אף אדם, תמיד חייך והסביר פנים לכול, והיה אהוב על כל לקוחות הסופר שניהל מזה שנים.

דוד משה ואימא היו איתי תמיד, שמרו עלי והגנו עלי, מניחים לי להתבגר בקצב שלי, הם היו האנשים הקרובים לי ביותר בעולם. ידעתי שאני חייב לספר להם שאני הומו, והחלטתי שמיד אחרי המילואים אכריח את דידי לפגוש אותם ולצאת יחד איתי מהארון. אני אעשה אותו דבר בשבילו כשהוא יספר להוריו את הבשורה. זה לא יהיה קל, אבל רק ככה נוכל להיות חופשיים.

דוד משה התאושש, מחט את חוטמו, חייך אלי בהתנצלות והמשיך לדפדף באלבום.

"או, הנה, אלו התמונות האחרונות שלו. את התמונה הזו אני הכי אוהב, הוא נראה כאן כל כך מאושר." שלף תמונה גדולה, צבעונית, ובה נראה אבא עומד כתף אל כתף עם קצין צעיר שחור שער שחיוכו הרחב חשף גומות חן נחמדות – תיאו.

"זה הקצין שלו שהיה איתו עוד מהסדיר. גם במילואים הם היו יחד. היום הוא כבר בטח דוקטור. בחור נורא נחמד. בשבעה הוא היה כאן כמעט כל יום ושמר אתנו על קשר גם אחר כך. לפני כמה שנים הוא נסע לאמריקה ללמוד והתחתן שם. אין לי מושג איפה הוא היום." אמר הדוד משה בעצב, מלטף את חיוך הנייר של אבא.

"הוא מלמד פיזיקה בטכניון דוד משה. ראיתי אותו במקרה והוא באמת נראה לי מוכר, אבל לא זכרתי מאיפה בדיוק. אז אתה אומר שהוא ואבא היו חברים עוד מהסדיר?"

"כן. הוא היה זה ש... הם היו יחד כשאבא שלך נהרג. אחרי הסדיר הם היו עושים מילואים יחד. אני לא בטוח, אבל בזמנו היה לי רושם שהוא מאשים את עצמו, שהוא הרגיש שהוא היה צריך לשמור על אבא שלך יותר טוב. הוא מאוד אהב את אבא שלך אורי, כולם אהבו אותו, הוא היה איש כל כך... כל כך..."

קולו של דוד משה נחנק מהתרגשות, "אבא שלך היה משכמו ומעלה אורי, הייתה לי זכות גדולה מאוד שהוא היה אח שלי, וגם אימא שלך... המוות שלו היה אסון נורא בשביל כולנו אורי."

הוא בכה שוב כל כתפי ואני שבתי וחיבקתי אותו, מלטף את ראשו המאפיר, משמיע את כל הקולות הנכונים, אבל עיני נותרו יבשות ומוחי דהר קדימה, מתכנן תוכניות וזומם מזימות לרגע בו אחזור לחיפה ואתעמת עם תיאו.

דוד משה נתן לי ברצון את התמונה, היו לו נגטיבים שמורים היטב של כל התמונות והוא הבטיח לי לעשות עוד העתקים, איחל לי מילואים קלים, ואמר לי, שנייה לפני שעזבתי, לשמור טוב על עצמי.  במוצאי שבת חזרתי לחיפה עם התמונה, ארוזה היטב בין שני חתיכות קרטון קשיח, ומיד כשנכנסתי לדירה נחפזתי להטמין אותה עמוק במגרת שולחן הלילה שלי, ורק אז התפניתי לבדוק מה דידי מבשל לארוחת ערב. הוא הכין לכבודי פשטידה עם ירקות וגבינה צהובה. אכלתי בתאבון, הודיתי לו על המאמצים, וניסיתי לנשק אותו. הוא הדף אותי בגסות. "אל תתחנף. קודם אתה משקר ואחר כך מנסה למרוח אותי עם החנופה המגעילה הזו. אתה חושב שאני טיפש?"

"מה?" נדהמתי. "מתי שיקרתי לך? אתה לא מאמין שנסעתי לאימא שלי? הזמנתי גם אותך לבוא. הגיע הזמן שאני אספר לה שאני..."

"שאתה הומו מזדיין בתחת." נכנס דידי לדברי בקול גועלי.

"לא דידי," שמרתי על קור רוחי - הנשק היחידי שלי כנגד זעמו, "המזדיין בתחת זה אתה לא אני, כי אתה לא מספיק גבר לזיין אותי." קמתי, הדפתי מעלי את הצלחת עם שרידי הפשטידה, לקחתי את מעילי ואת התמונה של אבא ותיאו והסתלקתי משם בזעף, משאיר את דידי שנשאר יושב ליד שולחן האוכל, שותק. 

רגלי נשאו אותי מהשער הקדמי של הטכניון לכיוון כיכר זיו ומשם לרחוב חביבה רייך, לדירה של תיאו. הוא לא היה בבית, דפקתי, צלצלתי, שום דבר.

איפה הוא יכול להיות בשעה כל כך מאוחרת? אולי בגן, צד נערים צעירים, אולי בבית עם אשתו? כי הרי ברור שהיא לא גרה איתו בדירה הזו.

מה היא חושבת על זה שבעלה מחזיק דירה נפרדת? היא בטח לא יודעת שהוא... היא בטח מספרת לעצמה ששם הוא עובד, לומד, מארח קולגות. בבית יש רעש, יש ילדים, טלפונים מצלצלים, אורחים קופצים לביקור, הוא צריך שקט, הוא מדען חשוב, מועמד לפרופסורה, זה בטח מה שהיא אומרת לעצמה ולעולם, אבל בשקט בשקט, בפינה קטנה של הלב, היא בטח יודעת, היא בטח מרגישה שהוא... 

החלטתי לא לוותר. מצאתי בדל עפרון בכיסי וכתבתי על המעטפה - אני אורי סגל, הבן של יעקב סגל שהיה החייל שלך. נפגשנו פעם בגן וברגע שהבנת מי אני העפת אותי מהדירה שלך. אני חושב שאני יודע למה, אני בטוח שאתה היחיד שיודע איך אבא שלי מת. אני מבטיח לא לספר לאף אחד על הלילה אתך, אני רק רוצה לדעת את האמת, זה הכל. חשוב לי מאוד לדעת איך אבא שלי מת.

אני הולך למילואים מחר. הנה הדואר הצבאי שלי, שלח לי את התשובה לשם, זה עדיף מאשר לדירה שלי במעונות.

אני מתחנן לפניך לענות לי. זה חשוב לי מאוד. אם תרצה תשאיר את התמונה אצלך, יש לי את הנגטיב שלה ואני יכול לעשות העתקים. חבל שלא אמרת כלום אז, היית חוסך לי...

ואז הדף נגמר ונגמרו לי המילים, כי מה עוד יש להגיד? מה לדעתי הוא יכול להגיד לי? האם יש לו בכלל משהו חדש לספר לי? ומה הוא היה חוסך לי? את הפרשה עם דידי? את המחשבות המענות על למה ומה בדיוק קרה באותו ערב גשום?

ומה בדיוק אני חושב שיקרה אם הוא יספר לי הכל על התאונה הלא ברורה ההיא שבה אבא מת? החיים שלי ישתנו פתאום? לפתע אני אבין את כל סודות היקום? לא יודע.

קרוב לודאי שלא יקרה שום דבר מיוחד, השמש תמשיך לזרוח בבוקר ואני אשאר אותו אדם, אבל בכל זאת, הצורך המענה הזה לדעת מה בדיוק קרה מציק לי ללא הרף.

החלקתי את הצילום מתחת לדלתו וחזרתי ברגל לטכניון. ליד המזרקה הכחולה הטיפשית ששמו באמצע כיכר זיו הרגשתי שמישהו עוקב אחרי.

מרגיש קצת כמו ילד במשחק מחבואים התחבאתי בפתח בית המרקחת, ממתין לעוקב, וברגע ששמעתי את צעדיו יצאתי בפתאומיות ממקום מחבואי והתנגשתי בדידי. עמדנו פנים אל פנים, מביטים בשתיקה זה בזה.

"כן, עקבתי אחריך!" אמר דידי לבסוף בהתרסה, וניער את ידי מעליו. "היית בדירה של החרא הצבוע הזה? ד"ר מילר הצבוע המזדיין?"

"כן. הייתי שם, אבל הוא לא היה."

"הוא לא גר שם." חייך דידי בשמחה לאיד, "הוא גר בוילה יפה בשכונת דניה עם אשתו והילדים. זו דירת הזיונים שלו, לשם הוא מביא את הצעירים היפים שהוא אוסף בגן. שם היית אז, בלילה הראשון."

"כן. פגשתי אותו בגן הזיכרון. ירד גשם והוא נתן לי טרמפ ו..."

דידי הסב מעלי את פניו. "לא רוצה לדעת. שתוק! הוא חרא, הומו זקן בארון שמשלם כסף בעד זיונים. הוא מכוער ופתטי ואתה חור תחת עלוב שנתת לו לזיין אותך. כמה הוא שילם לך על הזיון?"

"דידי." נדהמתי מהמרירות בקולו, "בבקשה אל..."

"אז איך זה הולך, הסידור שלכם? אתה בא אליו פעם בשבוע? הוא משלם לך משכורת חודשית או לפי זיון? מה אתה עושה איתו? הוא בכלל יכול עוד להעמיד את הזין?" ירה בי דידי את שאלותיו בלחש זועם, מדבר עברית מעורבת באנגלית, פניו מעוותות מכאב.

"דידי שתוק. אני מבקש, תפסיק לדבר ככה. הייתי איתו רק פעם אחת ואז הוא... מאז שאני ואתה יחד אני רק אתך. אתה יודע את זה."

"ומה הסתרת שם במגרה שלך? תמונה?"

"כן. תמונה שהבאתי מהבית. זה לא עסקך דידי. עזוב את זה. בוא נלך לישון." ניסיתי לאחוז בידו, הוא הדף אותי בגסות.

"לא כל כך מהר אורי חמוד. יצאת עם התמונה הזו ביד, הלכת לדירה שלו וחזרת מהר מאוד בלעדיה. מה הסיפור? אתה סוחט ממנו כסף?"

שוב ההרגשה הזו כאילו בעטו לי בבטן, ושוב זה בגלל כסף.

"זה מה שאתה חושב עלי דידי? אתה חושב שאני סחטן? זו דעתך עלי? אתה חושב שכל הזמן שהיינו יחד הזדיינתי גם איתו? ככה נראית האהבה שלך?"

דידי הביט בי באומללות. "מה עוד יכולתי לחשוב? איזה עוד הסבר יש להתנהגות שלך?"

"יש מליון הסברים, אבל אתה... אתה מיד חושב עלי את הדבר הכי גרוע. אני אולי לא הולך ומצהיר הצהרות אהבה דידי, אבל עד היום תמיד כיבדתי אותך, הערכתי אותך, אבל עכשיו... מזל שאני הולך למילואים מחר. אני לא חושב שאני אוכל לישון אתך באותה מיטה."

החשד שלו כל כך הכאיב לי וחשתי כל כך כועס ופגוע עד שהייתי חייב להתרחק ממנו, ובלי לשים לב לרמזור האדום חציתי בזינוק את הכביש, ורצתי משם, נופפתי לשומר המנומנם בשער הטכניון ודהרתי לכיוון בנין הארכיטקטורה החדש שגג הבד הגלי שלו הלבין לעומתי בחושך, עברתי על פניו והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לבנין הפיזיקה הישן הבנוי אבן, עברתי על פני פסל האישה השרועה על צידה מול הבניין, ירדתי במדרגות שבין אולמן לבנין הפיזיקה, והגעתי לחורשת האורנים הקטנה שתיכרת בעוד חודשים מספר כדי לפנות מקום לעוד בנין גדול ומכוער מבטון.

שם, בחורשה החשוכה מדיפת ריח שרף אורנים, צנחתי על ספסל עץ צבוע ירוק, כבשתי את פני בידי ובכיתי כמו תינוק.

כמה דקות אחר כך דידי הניח יד על שכמי וחיבק אותי בשתיקה. "אני מבקש סליחה על מה שאמרתי." לחש חרש באזני, "יצאתי מדעתי מרוב קנאה. אני מתחנן, ספר לי מה קרה." לאט חרש, מחליק את ידיו מתחת לחגורת מכנסי, חודר לתחתוני וממשש ביד קרירה את חלצי.

"אני לא יכול לדבר כשאתה... תוציא את היד ואני... " הוא לחץ על אשכי ביד אחת ושיחרר את חגורתי בידו השנייה, שולף אותה בזריזות של קוסם מתוך מכנסי וכבר ידעתי שהוא מתכנן משהו ודמי החל לרוץ במהירות בעורקי, פועם בחזקה בנקודות הדופק.

"אהה, אני רואה שאתה מתעקש לשתוק." לחש דידי, לוחץ חזק עוד יותר על אשכי. כמעט מכאיב, אבל רק כמעט. המשכתי לשתוק, מתמכר להולם פטישי התענוג הזעירים שהלמו במפשעתי, ברקותיי ובבסיס צווארי. 

"אני רואה שאני אצטרך לסחוט ממך את התשובה אורי." גיחך דידי ברשעות, ולפני שהבנתי מה קורה כרעתי על ברכי על הספסל הקשה, רגלי קשורות בחגורתי לשלבי הספסל, וידי הדוקות בחזקה מאחורי גבי, מהודקות זו לזו מהמרפקים ועד לפרקים בחגורת העור הדקה והארוכה שלי.

"דידי, מה אתה עושה? תפסיק בבקשה." לחשתי, קצת מבוהל, קצת סקרן ומאוד מאוד מיוחם.

הוא לא טרח לענות, והוריד מתון מתון את מכנסי ותחתוני, כרע על האדמה לפני הספסל, ליטף את ישבני, הפריד את לחי עכוזי וליקק את פי הטבעת שלי, מחדיר לתוכו את לשונו, מדליק אותי, מחרמן אותי, ממשש בעדינות מטריפה את הזין שלי, ואחר כך חודר לתוכי בעדינות.

חוסר האונים המוחלט שלי בצירוף אויר הלילה הקר על עורי הלוהט מחום היה כל כך טוב, עדין, מתוק ונהדר.

דידי פרם את כפתורי חולצתי, חושף אותי לרוח הקרירה, ליטף אותי בעדינות משגעת, ליקק את תנוכי אזני, את עורפי, צבט קלילות את פטמותיי. חוסם את פי ביד אחת, מכסה את עיני בשנייה וזיין אותי עד שהתפוצצתי בברק מסנוור של תענוג, וגמרתי, נושך את כף היד החוסמת את פי.

"ועכשיו תספר הכל ואל תשמיט כלום." דרש כשחזרנו יד ביד לדירה. בלי היסוס סיפרתי לו הכל - על אבא שלי שמת חודש לפני לידתי בתאונה לא ברורה במילואים, והוא בן עשרים וחמש בלבד. על תיאו שהיה איתו שם והוא היחידי שיודע מה באמת קרה. על אימא ועל דוד משה, ועל הלילה ההוא אצל תיאו, ואיך גורשתי ברגע שביטאתי את שם משפחתי.

"אתה אוהב אותו?" שאל דידי וידו הקטנה ניסתה לברוח מידי, אבל אני אחזתי בה בכוח, מסרב להרפות.

"לא. אני לא ממש מכיר אותו. נמשכתי אליו כי הוא נראה לי מוכר כל כך כשנפגשנו. זה היה כאילו... כאילו... פתאום הרגשתי שאני חייב להיות איתו. אולי בגלל התמונה. כשנפגשנו לא זכרתי אותה, אבל אולי בתת ההכרה זיהיתי אותו וקישרתי אותו עם אבא שלי. לא יודע, אבל כשראיתי אותו עם אשתו, הוא והיא יחד... הוא באמת אוהב אותה והיא אותו, אפשר היה להרגיש בזה. אני... אולי הזכרתי לו את אבא שלי. אני די דומה לו, ככה אומרים, אז אולי... לא יודע. לא נוח לי לדבר על זה. בוא נלך לישון, אני הולך למילואים מחר, אני צריך לקום מוקדם."

"ואם הוא לא יענה לך, תמשיך לנסות לפגוש אותו?" המשיך דידי לחקור.

"לא יודע דידי, למה אתה שואל? אתה ממש אובססיבי בגללו."

"לא נכון. אני חושב שהוא סתם זקן מכוער ופתטי. אתה האובססיבי."

"הוא עוד לא בן חמישים. זה לא זקן דידי, והוא לא מכוער, אתה מקנא. תפסיק, זה טיפשי."

"אני יודע." התרפק עלי דידי, "הנה, אני כבר לוחץ על כפתור האוף של הקנאה, והכל יהיה בסדר. לילה טוב אהובי המתוק."