עוקבים

יום שבת, 20 בינואר 2018

א. עזרת גברים

עזבתי את בית אימי בתחילת אוקטובר. הסתיו הישראלי השתלח בנו באותו בוקר באחד מהחמסינים המפורסמים שלו והשמים האפורים והחמים העיקו על ראשנו בכובדם. מבעד לאובך המאובק זרחה השמש באור צהוב חולני על מבטה המדוכא של אימא שעקב אחרי ללא הרף, מעיק על מצפוני.
"המזג אויר הזה עוד יעשה לך מגרנה." ניבאה בקול שביר והניחה עוד חבילה אחת בבגאז' של הסובארו הרעועה של דוד משה.
"לא אימא. המזג אויר הזה עושה לך מגרנה, לא לי." תיקנתי אותה בחוסר סבלנות ומיד התחרטתי. היא תמיד שנאה חמסינים וסבלה מהם, לא רק פיזית אלא גם נפשית. בחרתי יום לא מוצלח לעזוב את הבית, אם כי היא הייתה סובלת מלכתי גם אם הייתי יוצא ביום שמש צח ובהיר. אימא לא רצתה שאני אלך ללמוד בצפון, היא רצתה שאלמד בתל אביב, רצוי בבר אילן, אבל הייתה מתפשרת גם על אוניברסיטת תל אביב החילונית יותר.
הויכוח הזה על התרחקותי ההדרגתית והלא מובנת מהדת כבר נטחן ונלעס עד לזרא במשפחתנו, וכולם מאסו בו.
"תראה, רק שש בבוקר וכבר כל כך חם ואביך, אי אפשר לזוז בלי להזיע." התלוננה וניגבה את מצחה בטישו ורוד ומקומט.
"החזאים אמרו שבלילה החמסין ישבר וירד גשם. מחר תרגישי יותר טוב." אמרתי ונשקתי לראשה המאפיר, מופתע כל פעם מחדש כמה נמוכה היא לעומתי. אימא התנשאה מעלי עד שמלאו לי שש עשרה ופתאום, בבת אחת, מצאתי את עצמי גבוה ממנה.
התייתמתי מאבי עוד בטרם נולדתי, ומאז ומעולם, ככל שזכרתי, הייתה אימא קנה המידה שלי לגבי עצמי.
היו האחים של אבא כמובן, וגם ההורים שלו. כולם הבטיחו לאימא עוד בשבעה של אבא שהם יטפלו בה וידאגו לה וקיימו את הבטחתם, מצרפים אותנו לכל אירוע משפחתי, מזמינים אותי לחופשות, ודואגים שהקשר שלי עם בני ובנות הדידים הרבים מספור לא יתנתק, אבל בסופה של כל חתונה, בר מצווה או סתם ארוחה חגיגית היינו אימא ואני חוזרים לדירה הקטנה שלנו בגבעתיים, שמחים להיות לבד בד' אמותינו. הקשר ההדוק שלנו נגמר כשהגעתי לגיל שש עשרה ונעשיתי גבוה מספיק כדי להבחין בשורשים המאפרים של שיערה.
"לקחת את התפילין והכיפה והטלית." שאלה אימא, גבה מופנה אלי כדי שלא תאלץ לראות את הבעת מורת הרוח על פני. היא מעולם לא הבינה למה הפניתי יום אחד עורף לדת והפסקתי לבקר בבית הכנסת, ואפילו ביום כיפור לא הסכמתי במיוחד ביום כיפור לא הסכמתי, לעמוד עם כל הקהל הקדוש, להכות על חזי ולבקש סליחה.
"מה, אין לך שום דבר לבקש עליו סליחה מאלוקים?" שאלה בפעם הראשונה שסירבתי לבוא אתה ביום כיפור לבית הכנסת, ופניה התמימות והעגלגלות האדימו ממבוכה.
"לא. אין לי שום דבר לבקש עליו סליחה. אם כבר שאלוקים שלך יבקש סליחה ממני!" צעקתי בזעם. אימא פרצה בבכי ואני הסתגרתי בשירותים, מקום המפלט היחיד שלי בדירה הקטנה שלנו, ובכיתי בשקט לתוך המגבת שלי.
אחר כך יצאתי משם, נשמתי עמוק והתנצלתי בפני אימא על שציערתי אותה. היא סלחה לי מיד, אבל לא שאלה למה אלוהים צריך לבקש ממני סליחה, ואני הייתי מעדיף להישרף באש ולא להסביר למה התכוונתי.
דוד אהרון ודוד משה גם הם לא התלהבו מבריחתי לחיפה, אבל לא ראו בכך אסון נורא. "אורי ילד טוב לאה, הוא לומד ברצינות, הוא לא הורס לעצמו את החיים כמו גולן שלי." אמר דוד משה שבנו גולן נסע לראות את הקרנבל בברזיל לפני שלוש שנים ועדיין לא שב, נודד בין יפן להודו, מתפרנס מהיד לפה, מסרב לחזור לארץ עד שלא יגמר הכיבוש.
"או כמו התכשיט שלי שיש לו רק מסיבות וזונות בראש." התעצב הדוד אהרון, שקיווה בכל ליבו שבנו יעקב, הקרוי על שם אבא שלי, יתיישב סוף סוף בדעתו ויבוא לעבוד איתו במוסך המשפחתי.
"לפחות הבנות והחתנים עושים לכם נחת." מיהרה אימא לראות את חצי הכוס המלאה, "והנכדים, שיהיו בריאים." חייכה בעונג. אימי היקרה - דודה לאה המסורה, הייתה ביבי סיטר סדרתית ומעולם לא התעייפה מלטפל בתינוקות המשפחתיים, ורק אני, בנה היחיד שכבר עבר את שנתו העשרים ושלוש, לא מראה אפילו רמז של כלה שתביא לה נכדים.
"תשתה הרבה מים גם אם לא תרגיש צמא, ותיסע בזהירות, ותתקשר אלי כשתגיע." שבה ונשקה ללחיי מבעד לחלון הפתוח של הסובארו של דוד אהרון.
"בסדר אימא, אל תדאגי, וגם את תשתי הרבה מים ואל תצאי החוצה עד שהחמסין יגמר." נשקתי את ידיה המחוספסות, שרק טבעת נישואין דקה קשטה אותן, ונסעתי צפונה.
הגעתי בשמונה בבוקר, מגלה לצערי שלא רואים את הים מהמעונות של הטכניון, ושהחום המעיק בצפון לא שונה במאומה מזה שבמרכז הארץ. כל היום עבר עלי בריצות וסידורים. גיליתי שהטכניון די קטן, אבל בניגוד לאוניברסיטת תל אביב הוא בנוי על הר, וגרמי מדרגות ארוכים ומתישים חוצים אותו לאורך ולרוחב. שקעתי בכל פרטי הבירוקרטיה הממלאים את עולמו של הסטודנט המתחיל ועד הצהרים סיימתי הכל. הייתה לי דירה במעונות, כרטיס סטודנט, סדר יום, מפה של הטכניון ושל חיפה, ולוחות נסיעה של קו 19 וקו 17 המוליכים מהטכניון לחיפה.
"תזכור, 19 זה רק להדר ו17- לעיר בלבד." אמרה המזכירה בקול משועמם והנחיתה בחיקי עוד ערמת טפסים, "ואה כן, יש לך שותף לדירה."
"אבל " מחיתי.
"מצטערת, המעונות מלאים השנה." אמרה בשמחה לאיד.
"אבל יש שם רק חדר שינה אחד." מחיתי.
"תסתדרו. או שאחד ישן בסלון, או שתסדרו שני מיטות בחדר השינה. בגולני בטח היה יותר צפוף." פסקה ונפנפה אותי מעליה בקוצר רוח.
"אם אתה רוצה דירה לבד תתחתן." צחק הבחור שעמד מאחורי וקרץ לבחורה שנתלתה על זרועו. "זה הפיצוי שזוגות נשואים מקבלים." צחקק.
הבחורה דחפה מרפק חד בצלעותיו והוא פרץ בצחוק עליז. "אוי, די חגית, מה כבר אמרתי?" מעך אותה אליו בחיבוק
אילם ממבוכה ברחתי משם לדירה שלי - קובייה קטנה של בטון בקומה שלישית של בלוק דירות מכוער שנשקף אל הנוף היפה של הכרמל. הדירה הכילה סלון מרוהט בצמצום ברהיטי מתכת מכוערים שבקצהו האחד היה חדר כניסה ובקצהו השני מרפסת סגורה בתריסי פלסטיק בצבעי לבן וירוק עכור. כמו כן היו שם מטבח קטן ומטונף מצויד במקרר צרוד, ושולחן מתנודד, מקלחת חשוכה ומוכת עובש, וחדר שינה קטן עם חלון מאורך מעל למיטה זוגית. ארון בגדים גדול ומכוער השלים את הריהוט בחדר המחניק.
ישבתי על ספת המתכת שרופדה בויניל חום מגעיל, רגלי על שולחן מתכת נמוך שטבלתו עשויה כמין רשת, ושאלתי את עצמי למה עזבתי את בית אימי הנעים והמוכר.
לא שלא ידעתי למה, ידעתי היטב מה למה. בדירה המשומשת והמכוערת הזו היה הדבר היחיד שלא היה לי בבית - אנונימיות, פרטיות, מרווח נשימה - חבל רק שזה בא עם ריהוט מדכא ושותף אלמוני.
השעה הייתה כבר ארבע אחר הצהרים. החום לא גילה כל סימן להתפוגגות. שתיתי שתי כוסות מים קרים והתחלתי לפרוק את חפצי. הנחתי את בגדי בארון בחדר השינה, משאיר את חציו ריק, ואחר העמדתי את שולחן המחשב בפינת הסלון והתחלתי להרכיב את המחשב שלי, חברי היקר והאינטימי ביותר, היחיד שהעזתי להפקיד בידו את סודותיי.  
נשמעה דפיקה בדלת ולפני שהספקתי לענות היא נפתחה בכוח, נחבטת בקיר. לתוך הדירה כשל צעיר בהיר ועגלגל עמוס בשני תיקים ענקיים, נושא טלוויזיה בידיו. "היי, אני דידי." אמר בקול קצר נשימה, במבטא אמריקאי, "אתה מוכן בבקשה..."
זינקתי במהירות לעזרתו, נוטל מידיו את המכשיר הכבד ומניח אותו על שולחן המתכת ורק אז התפניתי לסקור את שכני לדירה. כל חזותו אמרה תוצרת חוץ - עור פניו העדין והצח כשל תינוק, התסרוקת המוקפדת עם כיפת הקטיפה הקטנה מתנוססת מעליה, מעיל העור (מעיל?) העניבה הצבעונית (עניבה?) ולסיום, נעלי התעמלות סגולים עם סוליות ירוקות עבות ושרוכים אדומים.
הצגתי את עצמי, לחצתי את ידו והצעתי את עזרתי בפריקת חפציו, מודה לאל שהשותף שלי הוא רק חנון אמריקאי דתי ולא צ'חצ'ח חסר חינוך כפי שחששתי. דידי קיבל את הצעתי בתודה אמריקאית מנומסת ומיד התחיל לדבר במהירות, שופך עלי מיד ובלי מעצורים את כל סיפור חייו.
זו הפעם הראשונה שלו בארץ, הוא ציפה לחורף ולקור, בעיקר בצפון, ופתאום החום הזה ועוד באוקטובר. ולמה כולם מתעקשים לדבר איתו אנגלית? הוא דווקא השקיע כל כך הרבה מאמצים בלימוד עברית ולמה אין כאן מעלית? אולי כדי לפצות אותנו על המחסור בחדרי כושר?
עליתי וירדתי לפחות שלוש פעמים במדרגות עמוס בציוד שלו בעודי מקשיב לפטפוטיו הנרגשים, מנסה לענות לשאלותיו. לא קל לדבר ולסחוב חבילות וארגזים, אבל עד שהדירה הייתה מסודרת פחות או יותר הוא כבר ידע שאני מגבעתיים, שאני בן יחיד, שאימי אלמנה, שהייתי בגולני, שאני לומד הנדסת מכונות על מלגה מלאה, ושיש לנו בעיה עם סידורי השינה.
"איך אמורים שני בחורים להסתדר במיטה אחת?" רטן, מזיע בתוך חולצתו המשובצת.
"אחד מאתנו יכול לישון על הספה בסלון." הצעתי, מגיש לו כוס מים מינראלים. הוא שתה בשקיקה, מעיף מעליו את נעליו בלי לפתוח את השרוכים, ופסע בגרביו אל הסלון. הספה חרקה במחאה כשהוא השתרע עליה, ושבה וצייצה כשהוא קם.
הוא חזר וצנח לצידי על המיטה. "יוסטון, וי הב אה פרובלם." שח לעצמו, ומיד הזדקף, הבעת אשמה על פניו, "לכל הרוחות והשדים, הבטחתי לעצמי שמהיום אני מדבר אך ורק עברית." נזף בעצמו.
"זה בסדר. זה מטבע לשון מקובל גם בישראל." ניחמתי אותו, "ואל תגיד לכל הרוחות והשדים. זה נשמע ארכאי, רק דמויות בסרטים מצוירים מדברות ככה."
"באמת," התאכזב דידי, "חבל. אני אוהב להגיד לכל הרוחות והשדים, וגם חזיז ורעם מוצא חן בעיני."
"מה עם כפתור ופרח?" התבדחתי.
"כן. זה מצוין." מתלהב דידי.
מתפקע מצחוק נשכבתי על המיטה. "המזרון דווקא בסדר, לא רך מידי ולא קשה."
דידי נשכב לצידי, "כן, נוח מאוד אורי." אישר. הבטנו זה בזה ובלי מילים החלטנו שחדר השינה יהיה של שנינו והספה האיומה תישאר בתפקידה המקורי - ספה לישיבה בלבד.
"אנחנו יכולים גם לזרוק מטבע, או להשקיע ולקנות שתי מיטות בודדות." ציין דידי אחרי שגמר לסדר את בגדיו בארון. היו לו המון בגדים, יותר מאשר לי ולאימא ביחד. לי די בכמה ג'ינסים וטריקו.
"אין לי כסף לקנות רהיטים מיותרים דידי. יהיה בסדר, אל תדאג, אני הולך להתרחץ עכשיו.  אני צריך להחזיר את המכונית לדוד שלי עוד הערב ואחר כך אני אולי אטייל קצת בחיפה."
"בסדר אורי. אה, תגיד, איך זה שאף אחד לא לובש כאן חליפות. הבאתי ארבע חליפות והמון עניבות, אבל לא ראיתי עד עכשיו אף אחד עם עניבה, וכולם בסנדלים או בסניקרס."
הוא לקח מעיל חורפי עבה מרופד במין פרווה סינתטית כתומה וניסה לקפל אותו בתחתית הארון. "נדמה לי שקצת הגזמתי עם בגדי החורף."
"כן קצת." חייכתי ופשטתי את חולצתי הלחה מזיעה. די היה לי במראה חטוף מעיניו הכחולות כדי לדעת שמראה גופי לא משאיר אותו אדיש.
מראה אישוניו, מתעגלים ומתרחבים ככל שיותר בגדים נשרו מעלי אמר הכל. מסתבר שמי שזיווג את שנינו לחדר אחד הצליח, במקרה או בטעות, לקלוע בול.
בכל זאת, זה היה היום הראשון שלנו יחד, ולמרות שכבר שררה בינינו אוירה טובה של רעות ושותפות גורל, החלטתי שאין טעם להחיש דברים או להתגרות במזלי.
משכתי מעלי את הג'ינס, פושט אותם תוך שאני מפנה אליו את גבי. העדפתי לחסוך מעצמי את מראה פניו נוכח ישבני החשוף. אם העירום המלא שלי מפריע לו שיצא מהחדר, הרהרתי לעצמי, מקפיד לקפל בנחת את המכנסים ולזרוק את התחתונים והחולצה לשק הכביסה. הוא לא יצא ולא אמר כלום. ישב קפוא ובקושי נשם.
גם בלי להביט בו חשתי במבטו על גבי, מוחשי כמו מגע יד חמה.
בלי לחץ אורי, תתנהג כאילו אתה לבד בחדר. שלוש שנים היית ערום באוהל ובמקלחות ולא ראו עליך כלום, אז בטח שאין לך מה להתרגש מהסופגנייה האמריקאית הבלונדינית הזו שחורכת אותך במבטים כחולים.
"אה... אורי." השתעל דידי קלות בעוד אני מפשפש ומחפש תחתונים וחולצה נקייה בארון. "מה נעשה בקשר לבחורות?"
סוף סוף אזרתי די אומץ להסתובב ולהביט בו. "איזה בחורות?"
"טוב, אני מתכוון..." הוא גמגם, מסמיק, מנופף את ידיו לפה ולשם בחוסר אונים, "נהיה פה שלוש שנים ובטח תרצה בטח יש לך חברה ותרצה "
"אין לי חברה." חתכתי אותו בנוקשות, מתחיל לסגת למקלחת.
"קשה לי להאמין, בחור יפה כמוך." התחנף דידי, מביט בי במבט עורג של ילד הניצב מול עוגת שוקולד. "בטח תרצה להביא לכאן מידי פעם בחורה, צריך לקבוע איזה סידור או "
נשמתי עמוק, לופת בכוח את המגבת החדשה שאימא קנתה במיוחד לכבוד הנסיעה לחיפה, ובפעם הראשונה בחיי יצאתי מהארון יודע שסך הכל זו לא גבורה כל כך גדולה לעשות את זה לפני זר, לא משלנו, אחד שלא מכיר אף אחד מהאנשים שאני מכיר, ומה שהכי חשוב, בחור שעיניו המתעגלות, פניו הסמוקים, נשימתו המהירה והבליטה בחזית מכנסיו מעידים שהוא לא יצטער לשמע הצהרתי האמיצה.
"אני מודה לך על המחמאה דידי." אמרתי, מביט ישר לתוך עיני התינוק הבהירות שלו, "אבל אין לי חברה ואף פעם לא תהיה לי. אני לא מתעסק עם נשים, ומה אתך?"
"אני... אני..." הוא התגמגם במבוכה, "אני, אין לי חברה, אבל, אני... יש בישראל המון בחורות יפות ו אתה יודע איך זה, הורי מקווים שאני אחזור עם כלה יהודיה כשרה ו..." הבטנו זה בזה רגע ארוך ומביך שנמשך נצח, ואז התעשתי, איחלתי לו הצלחה במציאת כלה נאה וחסודה והלכתי להתרחץ. כשיצאתי מהמקלחת, שערי לח ומותני עטופים במגבת, הוא ישב בסלון, אפו תקוע בתוך לפטופ דקיק שעורר בי קנאה עזה, ובקושי הביט בי כשנפרדתי ממנו לשלום.
נעזר במפת חיפה ובניסיון שלי בניווט הצלחתי להגיע בלי תקלות לחניון של תחנת הרכבת, מסרתי את הסובארו לאחד הפועלים של דוד משה, ותפסתי אוטובוס להדר. כבר היה חשוך, רוח קרירה טאטאה את החום המהביל מהרחובות, טיילתי ברחוב הרצל, בוהה בחלונות הראווה, ירדתי לרחוב החלוץ ומשם, כמו אחוז בחבלי קסם נמשכתי לגן הזיכרון הקטן שעמד דחוק בין לשכת הגיוס למשרד הפנים.
מצידו האחד נשקף נמל חיפה, זורח כולו באורות האניות הצפות על מימיו הכהים, ומצידו השני נמתח רחוב החלוץ הגובל ברחבה אפלולית שהסתיימה בדלתות המקושתות רבות ההוד של בנין העירייה.
בין כל המבנים החשובים הללו נח לו גן הזיכרון הדהוי שרק שלט אבן קטן בצד המדרכה הכריז על ייעודו. בריכה רדודה ומטונפת משתרעת במרכזו, ומולה ניצב לוח זיכרון צנוע. שלוש צפצפות דקות עומדות לצידה בצניעות, רוטטות ברוח. רחבת הדשא המקריח מוקפת שיחים ועצים ושבילים צרים מתפתלים ביניהם. שם, כך שמעתי, מתרחשת רוב הפעילות. ביום הראשון שלי בחיפה רציתי רק לשוטט שם קצת, לנשום את האווירה, להריח את הפעילות, לבדוק עד כמה מדויקים התיאורים ששמעתי.
הסתובבתי בגן מאוכזב, הכל היה קטן כל כך, נמוך, מאובק, דהוי ועלוב. בית השימוש בפאתי גן השעשועים הסריח מליזול ומשתן, והפעילות סביבו הייתה חטופה, עלובה, מדכאת יצר. השיחים המשתפלים מהרחבה מרוצפת האבן שהשקיפה על הנמל היו נמוכים עד גיחוך, והשבילים שחצו אותם היו צרים ומתפתלים כמו משעולי עיזים.
נשענתי על המעקה, שולח מבט לעבר לשכת הגיוס הרובצת, גדולה ומגושמת, מעבר לכביש, נזכרתי בשירותי הצבאי הארוך והמתיש, התחלחל ושבתי להביט בים.
רוח קרירה הטיסה עננים בשמים, הירח נעלם, נעשה חשוך מאוד ודיכאון קל ירד עלי. גבר שמן ומקריח אמר לי ערב טוב ידידותי מידי ונסוג כשנעצתי בו מבט זועף. דחפתי את ידי לכיסי ופניתי להסתלק משם, ואז, כאילו לא הייתי מדוכדך דיי, התחיל לרדת גשם. זירזתי את צעדי, ובעוד הגשם עובר במהירות שיא מטפטוף מנומס למטר סוחף התחלתי לרוץ, ופתאום צץ מבין השיחים איש גבוה אחד עם מטריה גדולה ושחורה. הופעתו הייתה כל כך פתאומית עד שלא הספקתי לזוז הצידה וכתפי נתקלה בו.
"סליחה." אמרתי אוטומטית, והוא פנה להביט בי תוך שהוא מסיט לאחור את המטריה, ולכן ראיתי את פניו בפעם הראשונה על רקע החופה השחורה של מטרייתו הענקית.
הבטנו זה בזה, סוקרים בעיון אחד את פניו של השני, מתעלמים מהגשם ההולך ומתגבר סביבנו, ואז הוא הטה בקלילות את ידית המטריה לעברי כמציע לי את חסותו. "חבל שתירטב מהגשם." אמר בקול תרבותי ושקט, "בוא, יש כאן מקום לשניים."
פסעתי קדימה ונעמדתי לצידו בחלל היבש שמתחת לבד השחור של מטרייתו,
בלי להבין למה אני חש רטט של הכרות למראה פניו של האיש הזה שמעולם לא פגשתי. הוא היה לא צעיר, כבן ארבעים בערך, פניו בלויים מעט בקצוות, לא יפה תואר, בקושי נאה, גבוה ממני בחצי ראש, רזה אך רחב כתפיים, עיניו החומות מסתתרות מתחת לגבות עבות ומקומרות, הזיפים שעל לחייו הרזות מתחילים כבר להאפיר, שערו הקצוץ חום וסמיך, ושני קמטים מאורכים ממסגרים את פיו - פה רחב ורגיש שמעורר בי רצון לנשק לו כאן ועכשיו, בלי להתעכב על כל המוסכמות המעיקות של החלפת שמות וקורות חיים.
מובן שלא עשיתי דבר מלבד ללטוש עיניים בפנים האלו שכמו נצרבו בתוכי הרבה לפני שראיתי אותן - אני מומחה גדול בלטישת עיניים מתאפקת, אפשר להגיד שיש לי דוקטורט כבוד בנושא הזה.
"רוצה לבוא אלי הביתה ולהתייבש?" שאל בשקט, קולו החם והתרבותי מהדהד בתוכי כמו צליל נמוך של צ'לו.
"כן בטח." עניתי בלי היסוס, בלי לשאול איפה הבית ואיך נגיע לשם.
"אני גר ברחוב חביבה רייך, ליד הטכניון." אמר ואחז בקלילות במרפקי, מוביל אותי בשבילים הרטובים לכיוון מכוניתו שחנתה בצייתנות מול לשכת הגיוס. "אני אחזיר אותך לכאן אחר כך, אם תרצה."
"לא. זה בסדר. אני גר בטכניון."
הוא הציץ בי במבט אלכסוני, "באמת?" תהה בנימוס חלול, והייתה לי הרגשה לא נעימה שהוא לא מאמין לי.
"אני סטודנט בטכניון. הנדסת מכונות שנה א'. אני גר במעונות. קוראים לי אורי." פלטתי במהירות את כל המידע ההכרחי, ובלי יכולת להתאפק עוד הנחתי את ידי על כתפיו, הדפתי אותו אל המכונית ונישקתי את פיו היפה.
הוא פשק את שפתיו, מניח לי לנשק אותו בלי להביע שום פליאה ומעודד שילבתי את ידי על עורפו, נישקתי את פניו הדוקרים, מצמיד את גופי אל גופו הרזה והנוקשה, כובש את פני בצווארו, שואף את ריחו.
"הי, הי, תירגע אורי." גיחך, נבוך מהתפרצותי. "עוד לא סיכמנו על מחיר."
"מה?" דבריו הדפו אותי ממנו והלאה, חזרה אל הגשם שהמשיך לרדת בעקשנות. "מה? מה אמרת?" חזרתי ושאלתי במין טמטום למרות ששמעתי אותו מצוין וקלטתי מיד את כוונתו.
למראה תדהמתי הוא הבין את טעותו, והבעת חרטה עלתה על פניו. "סליחה אורי, חשבתי ש היה לי ברור ש..."
"מה בדיוק היה לך ברור?" התפרצתי בזעם, והמזג הרתחני שלי שכל השנים עמלתי לכבוש בכוח, התחיל לגעוש בקרבי.
תרגיע אורי, תרגיע, אמרתי לעצמי, ולא נרגעתי.
"חשבתי שאתה עוד אחד מהחברה האלו שאני פוגש כאן בדרך כלל." הסביר, והניח יד מרגיעה על כתפי. "בוא פנימה ילד, אתה נרטב." אמר בחביבות ומשך אותי שוב אל מתחת למטריה, מנגב ביד גדולה חמה ומחוספסת את פני הרטובים. נצמדתי אליו שוב ולרגע מוזר אחד סמכתי את פני על כתפו, מייבש את פני הרטובות בבד חולצתו.
אחר כך התעשתנו, נכנסנו למכוניתו ונסענו לדירתו - דירה גדולה ומהוהה מלאה ספרים, תמונות, ועציצים ירוקים. הרהיטים היו ישנים ונוחים, הרצפה מרופדת שטיחים צבעוניים ודהויים, ומוזיקה קלאסית שקטה הדהדה בין הקירות המחופים טפט מפוספס.
בצורה מאוד לא אופיינית לי חשתי שם מיד כמו בבית - חלצתי את נעלי המרופשות בכניסה, נכנסתי פנימה בגרביים ושקעתי בכורסא ישנה מרופדת קורדרוי ירקרק. הוא נעמד מאחורי, ניגב את שערי במגבת שעירה והצטחק כשהטיתי את ראשי לאחור עד שהוא נשען על בטנו ועצמתי את עיני.
"אתה עייף אורי?"
"לא. סתם מרגיש נוח. נעים כאן. המוזיקה הזו נהדרת."
הוא חייך, "יש לך טעם טוב, זה נוקטורנו של שופן. בוא להתקלח."
"לא רוצה. התקלחתי לפני שיצאתי מהבית." קמתי וחיבקתי אותו, "תגיד תיאו, אתה רוחץ את כל הבחורים שאתה מביא לכאן?" בדרך הוא אמר לי ששמו תיאו, ועל הדלת היה שלט נחושת קטן עם הכתובת ד"ר תיאודור מילר.
"כן." ענה תיאו, וניסה למשוך אותי למקלחת.   
"אני לא כמו הבחורים ההם." התעקשתי והתחלתי לפרום את כפתורי חולצתו, "אני לא רוצה כסף, אני רוצה אותך."
"כן. שמתי לב." משך תיאו את חולצתי ממכנסי, "יש לך ריח נהדר אורי, ואתה יפה וצעיר כל כך. הייתי מוכן לשלם לך מאתיים שקל ללילה."
מיהרתי להניח יד על פיו. "לא, אל תגיד את זה בבקשה."
"אורי," הוא הדף אותי חזרה לכורסא, כרע לפני על ברכיו והתחיל להתעסק בכפתורי מכנסי, "יש לך מושג בן כמה אני? בן כמה אתה?"
"אני בן עשרים ושלוש וחצי ואתה נראה לי בערך בן ארבעים. למה? מה זה משנה בכלל?"
הוא נאנח, קצת משועשע וקצת נבוך. "זה משנה אורי, תאמין לי שזה משנה. אתה פסיבי או אקטיבי?" שאל את השאלה הכל כך שנואה עלי, למעשה, חוץ מהשאלה על אבא שלי, זו השאלה הכי שנואה עלי בעולם.
"לא יודע." עניתי, "תלוי במצב הרוח שלי, ובכלל, אני שונא את השאלה הזו, בוא נלך כבר למיטה, בבקשה?" העפתי מעלי את תחתוני, משחרר סוף סוף את הזין שלי מכלאו. אין לדעת אם בזכות התשובה שלי או בגלל מראה הזקפה שלי, אבל הוא הפסיק לדבר ולקח אותי לחדר השינה שלו שהכיל רק מיטה ענקית עם שטיח קיר מדהים תלוי מעליה, ובעדינות רבה לימד אותי איך לעשות איתו אהבה.
אחר כך אנחנו אכלנו יחד ארוחת ערב מאוחרת - חביתה עם גבינה, טוסטים וירקות - והוא שאל אותי בהבעת התנצלות אם אני יכול להישאר לישון איתו.
"לא היית יכול להפטר ממני גם אם היית רוצה." קנטרתי והסכמתי ללכת איתו יחד למקלחת.
"אורי." הוא צחק, מקציף סבון על ראשי, כתפי וערוותי, "אני לא מאמין שנפגשנו סתם ככה, בגן, אתה כל כך יפה."  לחש באזני, וידו המסובנת החליקה בין עגבותיי. "תקשיב אורי..." לחש, משועשע מקול נשימתי שנחטפה מתענוג. הוא ניסה להמשיך לדבר, לספר לי משהו, אבל לא הייתי מסוגל לקלוט מילה מדבריו. כל מה שרציתי היה לחוש אותו בתוכי - גופו חזק וחם כנגד גופי, ידיו על חזי ובטני, הזין שלו הולם בתוכי, אני מאושר.
אחר כך התכרבלנו יחד במיטתו הרחבה, ושנייה לפני שנרדמתי נזכרתי בדידי - שותפי לדירה. "אני צריך להתקשר לשותף שלי." אמרתי, מרגיש את גופו מתקשה לצידי.
"יש לך שותף." אמר בקול חלול.
"אל תעשה פרצוף כזה תיאו, דידי הוא רק שותף לדירה שהטכניון דחף לי בגלל מחסור בדירות לסטודנטים. הוא בטח ישמח שהמיטה תישאר רק שלו."
"על מה אתה מדבר?" שאל תיאו בקול מסויג, "איזה מיטה?"
הסברתי לו את הבעיה עם המיטה היחידה בחדר השינה שלנו, בלי להבין למה פניו התכרכמו בחוסר רצון.
"בחייך תיאו, אתה לא מקנא בדידי? אני אפילו לא בטוח שהוא הומו. בטח איזה פקיד שם אותנו יחד לפי רשימות שמיות. הוא ספקטור ואני סגל אז חיברו אותנו יחד. הוא דתי אמריקאי, שמנמן כזה, בכלל לא הטיפוס שלי." הסברתי, מחייך בפייסנות.
"אז מה הטיפוס שלך? זקן עייף בגיל של אבא שלך?" שאל תיאו בזעף, קולו החמים והעמוק נסדק וצורם את אזני. 
"תיאו באמת, אני לא מבין למה אתה כועס, מה עשיתי?"
הוא התעצבן. "רק תקשיב לעצמך," תקף אותי בנבזות, "אתה מדבר כמו ילד קטן. "אני לא מבין מה עבר עלי שהצעתי לילד כמוך לישון אצלי?" הפטיר בינו לבין עצמו בזעף לא מוסבר.
"אבל תיאו," מחיתי, נדהם. "מה קרה? מה הבעיה?"
הוא התרחק ממני, מנתק מגע בין גופותינו. "לא קרה כלום. יותר טוב שתלך מכאן." השיב בקרירות.
כל החמימות והאושר של השעה האחרונה התפוגגו באחת. בלי למחות יותר קמתי והתחלתי להתלבש. תיאו נשאר לשבת במיטה, מושך את השמיכה סביבו, והבחנתי לראשונה במעט שיבה מבצבצת בין השערות הכהות שעל חזהו.
"לילה טוב תיאו, אני מצטער שהרגזתי אותך." אמרתי בשקט, מנסה לשמור על שרידים של כבוד עצמי ופניתי לצאת. היה עלי להתאמץ מאוד כדי לשמור על חזות פנים רגועה, אבל העדפתי למות ולא לבטא את רגשותיי האמיתיים.
הוא הביט בי במבט מתנכר, אבל לתימהוני קם וליווה אותי לדלת. "אני רואה שאתה לא מבין, אבל עדיף ככה." הפטיר התנצלות קלושה, "מצטער על אבא שלך ז"ל, אבל אני לא יכול..." לחש יותר לעצמו מאשר לי, וניסה פתאום להניח יד על כתפי.
התנערתי ממנו וברחתי החוצה. הדירה שלו הייתה קרובה לטכניון ותוך פחות מרבע שעה כבר טיפסתי במעלה המדרגות הצרות אל דירתי החדשה.
לאורך כל הדרך שחזרתי במוחי את כל המפגש ההזוי, ככל הזכור לי מעולם לא דיברתי על אבי המת, אז איך הוא ידע? ולמה הכל השתבש ברגע שהזכרתי את שם משפחתי?
 "איפה היית כל כך הרבה זמן?" לחש לי דידי מחדר השינה.
השלכתי את בגדי ברשלנות על כיסא, "הסתובבתי, לך לישון." נזרקתי על המיטה.
"לא הבאתי שמיכה משלי," המשיך דידי ללחוש, "אני אקנה מחר שמיכה, אבל הלילה… אני מקווה שזה בסדר שאני מתכסה בשמיכה שלך? מה קרה אורי? אתה מרגיש טוב? השער שלך רטוב, למה אתה רועד ככה?""אני בסדר." הפכתי אליו את גבי, מתכסה בקצה השמיכה, רחוק ממנו ככל האפשר.
"לקחתי את הציפית הסגולה. זה בסדר?""מאה אחוז דידי. הכל בסדר. בוא נישן."כפות רגליו החליקו על שלי. "הרגלים שלך נורא קרות אורי, בוא, תן לי לחמם אותך." לחש לעורפי. הסתובבתי, נצמד אליו, מניח את סנטרי על שערו הרך. הוא נלחץ אלי, נושם נשימות מהירות וקצרות, גופו רועד בעוד ידיו מחליקות על גבי. שכבתי בשקט, מניח לו להתרפק עלי, לא מתנגד, אבל לא מעודד אותו. "אתה כל כך יפה אורי." לחש דידי, מחכך את אברו הזקוף על ירכי.
"תודה דידי, אבל אתה לא חושב שיותר טוב שנלך לישון."
"עוד רגע, רק עוד קצת." התחנן דידי בלחש, גמר בתוך מכנסי הפיג'מה שלו, ומיד פרץ בבכי והתחיל להתנצל באנגלית. "סליחה, סליחה. אני מנסה להלחם בזה, סליחה אורי." מלמל לתוך כתפי.
"זה בסדר חמוד." רפרפתי נשיקה על לחיו הרכה כלחי נערה, "בוא נלך לישון."
"אתה לא כועס שאני… ש…" גמגם דידי, לא מצליח להשלים את המשפט.
"שאתה מה דידי?"
"ששיקרתי לך, שאני… שגם אני... אתה יודע?"
"הבנתי שגם אתה הומו מיד כשנפגשנו, ואני לא כועס עליך, אני סתם עצוב, בוא נישן."
"קרה משהו היום? איפה היית?"
"פגשתי מישהו וזה לא הסתדר. עזוב, בוא נלך לישון."
הוא התהפך על צידו, מצמיד אלי את גבו ועכוזו. "אתה מבטיח לא לספר עלי לאף אחד?" תבע ברצינות ילדותית, מחליק את כפות רגליו לאורך שוקי.
נישקתי את עורפו. "סודך שמור עימי לנצח דידי." הצהרתי בחגיגיות.
הוא צחקק, אחז בכף ידי ונישק אותה, ואז הניח אותה מתחת לבית שחיו ונרדם, מחייך כמו ילד.

אין תגובות:

פרסום תגובה