א. קצה חלום ודי

זה נגמר, 
זה עבר, 
קצה חלום, ודי 
חול הזמן שנשר 
בין אצבעותי 

זה נגמר, 
זה עבר, 
לתמיד, אולי 
מעגל שנסגר 
ונשארת חי 

1. פולנייה משוגעת

אני מהאנשים האלו שעושים הכול מאוחר. רק בגיל שנה וחצי התחלתי ללכת, עד גיל שלוש לא דיברתי ולכיתה א' הגעתי רק בגיל שבע וחצי. המצב לא השתפר גם אחרי שהתבגרתי, עד שהתגייסתי נשארתי הילד הטוב של סבתא ואימא ורק בגיל עשרים, זמן מה אחרי שהתגייסתי גיליתי פתאום שאני נמשך לגברים.

זה קרה אחרי שסבתא נפטרה. המוות שלה היה בשבילי הלם מוחלט. כל ימי חיי גרנו אצל סבתא שהייתה ראש המשפחה שלנו מאז שאני זוכר את עצמי. כולנו – סבא, אימא, אחי הגדול ואנוכי -היינו נתיניה הצייתנים, מניחים לה לנהל את חיינו ופתאום היא מתה, משאירה אותנו חסרי ישע ואבודים.

הראשון שהתאושש היה אחי. עוד בלוויה הוא הלך יד ביד עם בחורה זרה אחת שצצה פתאום לצידו, ומיד אחרי השלושים הודיע שזו ארוסתו והם נוסעים לבאר שבע, שם הם מתכוונים ללמוד יחד באוניברסיטה. סבתא כמובן מעולם לא הייתה מרשה שטות כזו.

היא הודיעה לירון עוד כשלמד לבגרות שהוא ילמד בחיפה ויהיה עורך דין. מובן שהיא לא הייתה מניחה לו לגור מחוץ לבית – כי למה לשלם סתם שכר דירה כשאפשר לגור בבית? – בטח שלא עם בחורה זרה שאפילו לא נראתה אשכנזייה.

"היא רומניה." אמר ירון בזעם כשאימא חקרה מי הבחורה הזו ומאיפה באו ההורים שלה.

"הרומנים גרועים כמעט כמו המרוקאים." חזרה אימא על מה שסבתא נהגה להגיד תמיד.

"היא צברית כמוני וכמו אודי!" צעק ירון, "מספיק כבר עם הגישה הגלותית הזו!" ויצא מהבית, טורק את הדלת. אם סבתא הייתה חיה הוא לא היה מעז.

"איזה ילד גידלתי." נאנחה אימא וצנחה על כסא, מתנשפת בחוסר אונים. הגשתי לה את המשאף והיא שאפה ממנו קצת לפני שהמשיכה להתלונן על ירון, על כפיות הטובה שלו, על החוצפה שלו ועל הרעיונות המרדניים שצצו במוח מאז שסבתא מתה.

"סבתא עוד לא התקררה בקבר וכבר הוא מתנהג כמו איזה פרא אדם אסיאתי." אמרה. "ואתה שותק!" התנפלה על סבא.

סבא משך בכתפיו כפי שעשה תמיד כשביקשו את התערבותו וטמן בשתיקה את פניו בעיתון.

אימא המשיכה לרטון ולכעוס על ירון, אבל ככל שהשעה נעשתה מאוחרת יותר והוא לא שב היא התחילה להיות מודאגת וחרדה. עד שמונה בערב היא כבר ראתה בדמיונה את בנה הבכור מוטל מת בצד הדרך, או דרוס על הכביש, או חלילה שוכב חסר הכרה בבית חולים.

קצת לפני תשע בלילה הגיע טלפון מאבא שהודיע לאימא שירון נמצא אצלו, ואם לא אכפת לה לארוז את בגדיו כי הוא מתכנן להישאר אצל אבא עד שיסע ללמוד בבאר שבע.

"אימא שלי רצתה שהוא ילמד בחיפה." התרגזה אימא.

"תעוררי אביבה, אימא שלך מתה, היא לא יכולה לשלוט בכם יותר, ירון בן עשרים ושתים והוא ילמד איפה שהוא רוצה."

"הוא רוצה לחיות עם בחורה רומניה." צעקה אימא.

"אז מה? למה שלא יחיה אתה? היא נחמדה, למי אכפת מאיפה ההורים שלה עלו. רק לאימא שלך עוד היה אכפת משטויות כאלו."

אחרי שהם עברו לריב בפולנית נמאס לי להקשיב, יצאתי החוצה, ישבתי תחת עץ התות בחצר וניסיתי לדמיין לעצמי איך יראו חיי עכשיו, אחרי שסבתא מתה.

סבתא אמרה תמיד שאני חלש ועדין מידי לשרת בצבא, קצת לפני מותה אמרה שנלך יחד לרופא שידאג שאני אקבל פטור מהצבא. מה יהיה עכשיו? אני כן אצטרך ללכת לצבא? איך אני אעמוד בזה?

אימא פרצה בבכי כששאלתי אותה מה יהיה עם השירות הצבאי שלי, וירון שבא לאסוף את החפצים שלו אמר לי בזעף שאם הוא שירת אין שום סיבה שאני לא אשרת.

"אבל סבתא אמרה שאני עדין מידי."

"תתפלא לשמוע אודי, אבל סבתא לא ידעה הכול. בעצם היא לא ידעה כלום. היא הייתה זקנה מבוהלת שחיה כאילו שאנחנו עדיין בגטו בפולניה, הגיע הזמן שתפסיק לחשוב כמוה ותצא לחופשי."

"זה לא יפה מצידך לדבר ככה על סבתא." מחיתי, מבוהל מחילול הקודש שיצא מפיו.

"למה לא? זו האמת. היא חיה כאילו שהמלחמה עוד לא נגמרה, משום מה הזקנה הזו הכניסה לעצמה לראש שרק אם נסתגר בבית נהיה בטוחים. ככה היא הצליחה להחזיק את אימא ואת סבא מתחת לנעל שלה וככה היא ניסתה לחנך גם אותנו. תראה את אימא, בגלל השתלטנות של סבתא היא נשארה ילדה קטנה וסבא... היא מחקה לו את האישיות לגמרי, אתה חושב שסתם אבא ברח מהבית? חבל שהוא לא לקח אותנו איתו."

"אבא הסתלק כי הוא בנדיט, פרחח חסר אחריות." חזרתי על דבריה של סבתא.

"לא נכון אודי. תפסיק לדקלם כמו תוכי את השטויות האלה. אבא פשוט לא יכול היה לסבול יותר לגור איתה ולכן הוא ברח. כיום הוא מנהל מפעל מצליח, נשוי באושר ואבא לילדים מוצלחים. חבל שלא גדלתי אצלו במקום אצל הפולנייה המשוגעת."

לא היה טעם להתווכח עם ירון שטען בהתרגשות שבגלל סבתא גדלנו בצורה דפוקה ובהרגשה שאנחנו חיים במצור, ושהוא מנסה לפקוח לי את העיניים ולשחרר אותי ולכן אני חייב להתגייס.

לא השתכנעתי, הייתי בטוח שיהיה לי רע בצבא ושהשירות הצבאי יזיק לי וירון היה משוכנע שאני טועה ושלצאת מהבית יעשה לי רק טוב.

אם אני חושב על זה עכשיו מסתבר ששנינו צדקנו.

2. חולם אהבה

בלשכת הגיוס גייסתי את מיטב כישורי הדיבור שלי כדי לשכנע את הקצינה האדישה שראיינה אותי שהצבא רק יפסיד אם יחייל אותי.

נכון שהיה לי פרופיל 97 וקב"א גבוה, אבל, פירטתי באוזניה הלא אוהדות, סבתי נפטרה זה עתה, ואימי חולת האסתמה סועדת בשארית כוחותיה את סבא החולה... (היא הרי לא יכלה לדעת שסבא בריא יותר ממני וממנה יחד) ואחי הגדול עזב את הבית ונסע ללמוד בבאר שבע ולכן אני חייב, פשוט חייב, להיות בבית ולתמוך במשפחתי.

"למדת בבית ספר ויצ"ו עיצוב וגרפיקה, נכון?" צמצמה לעומתי הקצינה עיניים משועממות.

תמותי שרמוטה מחומצנת שכמוך איחלתי לה בליבי בעודי מודה שכן, למדתי עיצוב וגרפיקה, מה שהיה סוג של נס כי סבתא קבעה שאני, בגלל רזוני והעדינות והשבריריות שלי, לא אעמוד בלימודי רפואה (שלא לדבר שמראה של דם היה גורם לי עילפון) ולכן עלי ללמוד מחשבים כי היא שמעה שזה מה שהולך היום.

מחאותיי החלושות שאני רוצה ללמוד עיצוב נפלו על אוזניים אטומות. למזלי ירון בא לעזרתי וסיפר לסבתא שמחשבים אפשר ללמוד רק אחרי הצבא, אבל הוא מצא בבית ספר אחד על הכרמל, ממש ליד בית חולים רוטשילד, מקום שבו מלמדים גרפיקה בעזרת מחשבים וזו התחלה נאה למי שיסיים ללא ספק את דרכו כמהנדס מחשבים.

סבתא התרשמה לטובה מבית הספר שהיה גדול ונקי ומסויד כולו לבן, והביטה ביראת כבוד בשורות המחשבים שעמדו הכן לשירות התלמידים.

אני חושב שאפילו אימא ידעה שכיום אין כמעט בית ספר שאין בו מחשבים, ושאין שום קשר בין גרפיקה למחשבים, שלא לדבר שציוני העלובים במתמטיקה לא היו מאפשרים לי להפוך למהנדס, אבל סבתא השתכנעה וזה מה שהיה חשוב.

הייתי מאושר בבית הספר למרות שהיה עלי לנסוע לשם כל בוקר בשני אוטובוסים. נוסחאות במתמטיקה מפילות עלי ייאוש, אבל יש לי כישרון לעיצוב ולשרטוט ואני אוהב לצייר ולעצב בגדים. תנו לי כמה פיסות בד, חוט ומחט, כפתורים ופייטים, ואני כבר אדע מה לעשות איתם.

לא האמנתי שהצבא ימצא שימוש לכישרונות התפירה שלי וצדקתי, למרבה הפלא הוחלט לשלוח אותי לשרת בדובר צה"ל, שם עבדתי בעיצוב חוברות ושלטים, שייפתי את כישורי השרטוט שלי, רכשתי ניסיון בתוכנות גרפיקה והכרתי את ליזי.

שמה בעצם עליזה, אבל היא מתעקשת להיקרא ליזי ובהתחלה פחדתי ממנה ותיעבתי אותה. היא שמנה, גבוהה, לבושה מרושל, עונדת יותר מידי תכשיטים, בעלת צחוק סוסי וקול רועם. בימים הראשונים התרחקתי ממנה, מבוהל מנוכחותה המסיבית ומהמרץ השופע שלה, אבל עם הזמן גיליתי שהיא מוכשרת מאוד, טובת לב, סבלנית, חברה טובה ואדם שניתן לסמוך עליו תמיד, ואחרי שאורון היפה הגיע לבסיס הייתי זקוק מאוד למישהו שאפשר לסמוך עליו.

אורון היה יפה כל כך עד שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. בהיתי בו שעות על גבי שעות, ובלילות חלמתי עליו ועלי ערומים יחד במיטה, מתחבקים ומתנשקים. כל מה שרציתי היה לגעת בקצות אצבעותיי בעורו הזהוב המושלם, לבהות בעיניו הירוקות, להחליק על שערו המתולתל ולהשעין את ראשי על כתפיו הרחבות. עד כאן ולא יותר הגיע דמיוני הבתולי.

למרות שאני לא טיפש במיוחד בנושא הזה של אורון שקעתי במעין טמטום נעים ומעולם לא ניסיתי להבין על מה אני חולם, ולמה אני מבזבז את זמני בנעיצת מבטים באורון ושונא את הבנות שהוא מפלרטט איתן בחן כה רב.

ליזי הייתה זו שניערה אותי בבת אחת והפגישה אותי עם המציאות. יום אחד כשישבתי בחדר האוכל, מניח למרק שלי להתקרר כדי לא להפסיד אף שנייה ממראה פניו של אורון, היא התיישבה לצידי והניחה יד כבדה עטוית טבעות על ברכי. "הוא לא הומו מאמי, חבל על הזמן שלך. למרות כל ההוכחות בשטח יש עדיין כמה בחורים יפים שמעדיפים בנות, מצטערת אודי."

"אני יודע שאורון לא הומו." אמרתי, "כולם יודעים את זה. למה את מצטערת?"

"כי... כי..." לראשונה מאז הכרתי אותה נעתקו המילים מפיה של ליזי. "אודי חמודי, לא שמת לב שאתה מסתכל עליו כל הזמן?"

"אז מה? הוא בחור יפה ואני חובב יופי, אני מסתכל עליו מטעמי אסתטיקה, זה לא אומר כלום."

ליזי כיווצה גבות מרוטות בצורה לא מוצלחת, כמעט אמרה משהו, ואז התחרטה והסתפקה בעוד לחיצה על ברכי. משהו באיפוק שלה ובצורה בה נגעה בי רמז לי שהיא מרחמת עלי ורק אז ירד לי סוף סוף האסימון.

"את חושבת שאני הומו?" שאלתי בלחש והתחלתי לאכול בחיפזון מהמרק הקר.

ליזי גיחכה. "מאמי, אני יודעת שאתה הומו."

"איך את יודעת?"

"כמו שאני יודעת שאורון לא. אני פשוט יודעת, יש לי כישרון להומואים."

"אין דבר כזה." מחיתי, "מה זה בכלל כישרון להומואים?"

"אני מרגישה טוב איתם, אני מחבבת אותם והם אותי. יש ביני לבינם משיכה הדדית והבנה אינסטינקטיבית. עובדה שאנחנו חברים טובים, היו לך קודם חברות בנות?"

"לא וגם בנים לא. אני מתבודד."

היא הטתה את ראשה הצידה והביטה בי במבט בוחן. "יותר מבודד מאשר מתבודד." פסקה, ושוב צדקה. לא היו לי חברים כי... כי סבתא לא אהבה שאני מביא חברים הביתה. הם מלכלכים, צועקים, עלולים לשבור משהו. אף ילד חוץ ממני ומירון לא נכנס לבית של סבתא, אבל את ירון תמיד הזמינו למסיבות ולביקורים בבתים של חברים, אותי לא.

למה? לא יודע. כנראה כי הייתי מוזר וביישן וסגור, וכשבגרתי מעט חשבתי שאני מכוער ודוחה ולא ראוי לחיבה. נראה לי טבעי שאין לי חברים, כי מי ירצה להיות חבר של אחד כמוני?

בבית הספר התיכון יצאתי קצת מהקליפה, אבל רק מעט, עדיין הייתי ביישן מאוד, ובטוח שתמיד לועגים לי וצוחקים מאחורי גבי. את קומץ האנשים שחשתי שמעריכים אותי ורוצים בחברתי פגשתי רק בבית הספר. רובם גרו בחיפה ואני בקריות, ובשביל אחד כמוני אף אחד לא היה מוכן לעשות מאמץ ולהגיע אלי, ואני הרי הייתי חייב לחזור מיד הביתה בסוף הלימודים. סבתא לא סבלה איחורים ושנאה את הרעיון שאני משוטט סתם בעיר, בוהה בחלונות ראווה ואפילו - שומו שמיים! - קונה לי משהו לאכול במקום לחוש הביתה כמו ילד טוב שמתחשב בסבתא ובאימא הממתינות לו בבית עם אוכל ביתי חם.

בצבא זה השתנה. כולם היו קצת בודדים, קצת רחוקים מהבית ומהחברים. גרנו כולנו יחד ולא הייתה לנו ברירה אלא להתחבר זה עם זה. גיליתי שאני מסוגל להתיידד עם אנשים ואפילו ליהנות מזה, אבל אז הגיע אורון...

אחרי השיחה עם ליזי שקעתי במחשבות. לראשונה בחיי התעמקתי במה שקורה בי פנימה. אפילו קראתי ספר על פשר החלומות ונחרדתי, לא ידעתי שסקס מהווה חלק חשוב כל כך מחייו של אדם.

לאט לאט חלחלה בי ההכרה שכן, אני נמשך לבנים. פתאום נזכרתי בכל המקרים בהם בהיתי בהתפעלות בגברים שריריים שנראו לי דמוי אלים, וכמה הייתי מרותק למראה מתעמלים ושחיינים באולימפיאדה, מפליא מאוד את סבתא שחששה שאולי יכנס בי חיידק הספורט ואתחיל להתרוצץ חלילה עם נעלי התעמלות (שכידוע מזיקות מאוד לכפות הרגלים), כמו אחי הגדול שהיה חובב כדור רגל נלהב למרות כל מאמציה של סבתא לרסן את חיבתו לספורט הוולגארי הזה.

אורון, אורון, כמה שנים מחיי בזבזתי על הכמיהה אליך. גם אחרי שהשתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד במכללה לעיצוב המוצר המשכתי לראות אותו מפני שגם הוא הלך ללמוד באותה מכללה, ובעצם היינו ידידים, פחות או יותר. עקבתי אחרי הרומנים שלו עם בנות יפות, קינאתי וערגתי וחלמתי, ואפילו (רק אלוהים יודע מה סבתא הייתה אומרת על זה) התחלתי לאונן.

כל אותו זמן נשארה ליזי חברתי הנאמנה. הקשיבה בסובלנות משועשעת לניתוח השיחות שלי עם אורון, סבלה את ההשתפכויות שלי, והניחה לי לבכות על כתפה כשהוא התחתן סוף סוף -הכלבה תפסה אותו עם הטריק העתיק ביותר בעולם ופשוט נכנסה להריון, מסרבת בכל תוקף להפיל.

אחרי שהוא התחתן (ביליתי את כל החתונה בשתייה וגמרתי אותה עם הראש באסלה, מקיא את נשמתי) הוא נסע לאיטליה עם אשתו שהחליטה ללמוד רפואת שיניים ואני נשארתי בודד.

ליזי עזרה לי להשיג עבודה במשרד פרסום שכמעט כל הגברים בו היו מהזן ההומואי וצחקה ממני כשהייתי מתאהב חדשות לבקרים באחד העובדים, בדרך כלל באחרון שהצטרף למשרד, שהיה תמיד צעיר ממני, יפה תואר עד מאוד ואדיש כלפי לחלוטין.

מעולם לא אמרתי להם כלום כמובן, רק הסתכלתי וחלמתי, וערגתי, ואוננתי בשקט מתחת לשמיכה בבית, זה הכול.

המשכתי לגור עם אימא שהאסטמה שלה כמעט נעלמה מאז מותה של סבתא, ועם סבא שהמשיך לשתוק, לשמוע אופרות ולקרוא בעיתון. עבדתי בעבודה שלא אהבתי במשרד הפרסום וחיכיתי שמשהו יקרה.

שום דבר לא קרה. השנים עברו, מושאי הקראשים שלי השתנו מידי כמה חודשים, הזמן חלף, ופתאום הייתי כמעט בן שלושים ועדיין בתול.

אפילו ליזי, הרווקה הנצחית, מצאה לה מישהו - נשוי אמנם, אבל בכל זאת נאמן לה בדרכו המוזרה - ורק אני הייתי לבד, וככל שיום הולדתי הלך והתקרב ככה הבנתי שאם לא אעשה מעשה אני עוד עלול למות בלי שאזכה לגעת בגבר (על אהבה ויתרתי כבר מזמן), אבל האם נגזר עלי לוותר גם על סקס? למה לא מגיע לי, לפחות פעם אחת בחיי, להרגיש גוף של גבר יפה ושרירי צמוד אלי, ואיפה אני יכול להשיג לי אחד כזה?

יום אחד נכנסתי לשירותים בעבודה ושמעתי בחטף קטע שיחה בין שני צעירים יפים להלל שגרמו לקיבתי להתכווץ בעצבנות. הם דיברו על סקס עם נערי ליווי, ולפתע ידעתי שזה הפתרון שלי. אם אני לא מוצא אהבה אני יכול לקנות אותה, למה לא בעצם? הכסף, כמו שסבתא אמרה תמיד, יענה את הכול.

בדקתי באינטרנט ומצאתי שאין דבר שאין לו מחיר, אפילו אהבה מוצעת למכירה. תתקשר, תשלם ותקבל כל מה שליבך מתאווה אליו.

העתקתי כמה מספרי טלפון ודחיתי את השיחה מיום ליום. ניסיתי להתקשר, באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי. האצבעות פשוט סירבו להקיש את המספרים. פעם אזרתי אומץ, (אחרי ששתיתי קצת יין לבישול שמצאתי במטבח), הגעתי עד לשמיעת הלו של מישהו וניתקתי מיד, מבוהל עד מוות בגלל התחושה החזקה שהייתה לי שעוד רגע סבתא תיכנס לחדרי ותנזוף בי קשות.

להתקשר לא יכולתי, לקבל עצה לא היה ממי, אפילו עם ליזי התביישתי לדבר על מתנת יום הולדת השלושים שתכננתי לעצמי. מיואש התחלתי לוותר כבר על הרעיון כשראיתי פתאום בחדשות כתבה על אזור תעשייה שבלילות נעשה שוקק זונות. הכתבה התמקדה בעיקר בזנות של נשים וכמעט כבדרך אגב העיר הכתב שלא רחוק, ברחוב הסמוך, נמצא מרכז הזנות של ההומוסקסואלים והוא שורץ נערים צעירים שמוכרים את עצמם למרבה במחיר.

למחרת חזרתי מהעבודה, אכלתי ארוחת ערב עם סבא ואימא, ראיתי איתם חדשות, ואז הודעתי להם שאני יוצא.

"יוצא לאן? לאיפה אתה הולך בשעה כזו?" נדהמה אימא, מציצה בי מבעד לזוג משקפי ראייה שדמו מאוד לאלו של סבתא ז"ל.

"מה את מציקה לו?" שאל סבא ממעמקי העיתון, "הוא כבר כמעט בן שלושים. רוצה לצאת, שיצא."

"אבל מה יש לילד להתרוצץ בחוץ בשעות כאלו?" נזפה אימא בסבא בטון שהזכיר עד מאוד את זה של סבתא.

"הוא לא ילד." אמר סבא וקיפל את העיתון בתנועה החלטית שהפתיעה אותי ואת אימא, ואולי גם אותו, "יש לך מספיק כסף מיין קינד?" שאל לפני שיצאתי.

"כן, כן, יש לי." אמרתי, אבל זה לא עזר, הוא בכל זאת דחף לי לכיס מאה ₪, מתעלם ממבטי מורת הרוח של אימא.

לפני שיצאתי התלבשתי בקפידה. אני תמיד מקדיש זמן רב ומחשבה לבגדי, אני אוהב בגדים, אוהב להתאים אותם, אוהב לעצב אותם ולהתעסק בהם. ברצון הייתי עוזב את המשרד ועובד בעיצוב בגדים, אבל לצערי אין הרבה משרות פנויות בתחום הזה, ואין לי אומץ לעזוב עבודה בטוחה ולחפש משהו שאולי לא קיים.

מה לובש גבר כמעט בן שלושים שיוצא לחפש סקס בתשלום?

לא יודע. תלוי במזג האוויר אני מניח, וגם בגבר.

מזג האוויר היה מושלם, אביבי כזה, לא חם מידי ולא קר מידי, מזג אוויר נפלא לאהבה. מתאים ללבישת מכנסי ג'ינס מגוהצים היטב וחולצה עם שרוולים מקופלים למחצה, ואולי ז'קט קל מעליהם? משהו ספורטיבי עם שמץ של אלגנטיות, אבל לא מוגזמת.

התלבשתי בשמחה, כמו תמיד, וכמו תמיד הראי קלקל לי הכול.

אם רק הייתי יפה יותר, גבוה יותר, עם יותר שערות על הראש ופחות על החזה, וקצת פחות שמנמן? עשיתי כל כך הרבה דיאטות ובכל זאת נשארתי תמיד עם הלוק המאוס הזה של אשכנזי רופס ומנומש שלעולם לא יצליח להיראות חטוב וסקסי.

מצד שני היו לי כמעט אלף ₪ בכיס, זה לא היה טוב כמו להיראות סקסי, אבל זה יצטרך להספיק.

3. ההצגה חייבת להימשך

הגעתי לשם עם המכונית שלי – רק כמה שנים אחרי מותה של סבתא העזתי, בחיל וברעדה, לעשות רישיון ולקנות רכב – חניתי במגרש החנייה הריק מול תחנת דלק והתחלתי לשוטט שם, מחפש פעילות.

לאכזבתי המקום היה שמם כמעט לחלוטין. פה ושם חמקה דמות בין החנויות ובתי המלאכה שהיו פזורים בחוסר סדר בשטח, אבל נעלמה חיש בטרם הספקתי להבחין אם זה גבר או אישה. התחלתי לחשוש שהכתבה בטלוויזיה הייתה מוגזמת, היה לי קצת קר והרגשתי בודד ומאוד מאוכזב. שוטטתי פה ושם עד שהגעתי לבניין גדול וסגול שנשא עליו את השלט ההזוי מעט - מלונית הבית הסגול.

זה היה כל כך מוזר למצוא שם מלונית, הרי המקום היה בבירור אזור תעשייה, מי יבוא ללון במקום שמצדו האחד יש מוסך ומצידו השני נגרייה? ואיזה מין נוף ישובב את עיני האורחים שילונו שם? כביש משובש נטול מדרכה, כמה דקלים מאובקים ועייפים ופנצ'ריה אחת?

רק אחרי שראיתי שלמרות המיקום המוזר יש סביב המלונית פעילות ואנשים נכנסים ויוצאים ממנה קלטתי סוף סוף שמי שמתארח שם לא מתעניין בנוף.

הבעיה הייתה שהיו שם יותר מידי נשים, לא בשבילן הגעתי לשם ולכן המשכתי ללכת עד שנתקלתי בפאב הומה אדם ומאחוריו גיליתי את מה שרציתי. הם הסתובבו באפלולית, בודדים או בזוגות, נשענו על הקירות, פסעו לאיטם על הכביש, חומקים בין המכוניות שנסעו לאט באורות נמוכים. מידי פעם נעצרה מכונית ומישהו ניהל משא ומתן דרך החלון, נכנס פנימה או שהסתלק. הכול היה שקט וענייני מאוד ולהפתעתי לא היו צעקות או קטטות. גם הויכוחים שהתנהלו בין הנוסע במכונית להולך הרגל היו שקטים ודיסקרטיים.

רק אחרי כמה דקות של שוטטות ברגל הבנתי שעשיתי טעות איומה. במקום הזה רק הסחורה הסתובבה ברגל, הקליינטים באו במכוניות. העובדה שהגעתי רגלית גרמה לאנשים לטעות ולחשוב שאני... איזה לוזר! שוב הצלחתי לפשל ולקלקל הכול.

התחלתי לסגת משם, פוסע על הכביש, מתעלם ממכוניות שהאטו לידי. חשתי את עיני הנהגים סוקרות אותי לאט, גורמות לי לחוש מבוהל ומרוגש בעת ובעונה אחת.

בסופו של דבר אחת מהן עצרה לידי והנהג שאל כמה אני לוקח למציצה. בהיתי בו חסר מילים, לא מסוגל להסביר לו שהוא טעה התחלתי לרוץ לכיוון המשוער של מכוניתי.

אחרי חמש דקות הבנתי שהלכתי לאיבוד. יש לי חוש התמצאות עלוב, במיוחד בחושך, וזה היה מקום זר, מבלבל מאוד. הלכתי עד שזיעה נגרה מבתי שחיי ולא הצלחתי לחזור למגרש החנייה בו השארתי את מכוניתי.

אחרי שעה של הליכה מצאתי את עצמי שוב מול הפאב. רק אז קלטתי שעשיתי סיבוב גדול ומיותר שלא הוביל אותי לשום מקום.

הייתי עייף, רגלי כאבו, רציתי לשבת ולשתות משהו - תה אולי, או חלב חם - רק בקושי התאפקתי לא לבכות מרוב תסכול על הטיפשות האיומה שלי.

"היי, אתה בסדר?" שאל מישהו שהופיע פתאום מעבר לפינה, ניגש אלי והניח יד על כתפי. "מה לקחת אחי?" הוא שאל בחביבות.

"לקחתי?" שאלתי, מבולבל, "לא לקחתי כלום."

בחנו זה את זה בסקרנות, מאמצים את עינינו באפלולית. היה שם חשוך מאוד ובקושי ראיתי משהו מתווי פניו, כל מה שהצלחתי להבחין בו היה זוג עיניים בהירות נוצצות ושיער קצוץ קצר, סמיך מאוד. הוא היה גבוה ורחב ממני, ומגע ידו בכתפי היה חם ונעים. גם קולו מצא חן בעיני - נמוך וחמים עם שמץ של מבטא רוסי.

מכונית לבנה נעצרה לידינו והאירה עלינו בפנסיה, ורק אז הצלחתי להבחין שיש לו פנים נאות ובהירות, סנטר עקשני עם חריץ עדין במרכזו וגבות משולשות עבותות. אני מעדיף לא לחשוב מה בדיוק הוא ראה בפני, אבל לתדהמתי הוא אחז בזרועי ומשך אותי לעבר המכונית שכאילו המתינה לנו.

"תעזוב אותי." נבהלתי, מנסה לשחרר את זרועי מהלפיתה החזקה, "מה אתה עושה?"

"תרגיע זה בסדר, זה קליינט קבוע שלי. הוא אוהב להסתכל ולא אכפת לו שמשתמשים בקונדום. תעשה טובה ותן לי לדבר איתו. שעה עבודה ותקבל מאתיים ₪."

"אבל... אבל... אני בכלל לא מכיר אותך." מחיתי אחרי שקלטתי שהבחור הזר הזה חשב אותי לקולגה שלו והציע לי בזה הרגע שותפות ב... במשהו שעדיין לא הבנתי בדיוק מה טיבו.

"אני מקסים." אמר והניח מרפק בוטח על אדן החלון הפתוח, דוחף פנימה את ראשו.

עמדתי לצידו, סוקר אותו בשקט בעוד הוא מנהל משא ומתן ברוסית מהירה עם הנהג. גבוה ממני בראש, רחב כתפיים, ישבן עגול ומוצק נתון בג'ינס דהוי, טריקו קצרה מתפוצצת על חזה שרירי, שרווליה מתוחים על שרירים מעוגלים והעיקר, שפת גוף בוטחת, גברית, גמישה וקלילה. הוא נע כמו ספורטאי מלידה, חש בנוח בכל מצב.

את מי עוד ראיתי נע בצורה בטוחה באופן מעורר קנאה שכזה?

את אורון כמובן.

אני מניח שאז זה קרה, ברגע שהבנתי שהוא מזכיר לי אורון, החלטתי לא לתקן את טעותו אלא לזרום איתו.

המשא והמתן הסתיים ומקסים פנה אלי שוב. "מאתיים חמישים לאיש בתנאי שיש חדירה ואני מצרפת אותך. הולך?"

"אה... אה... כן, אבל..."

"אל תדאג. הוא ממוקם ונוכל להתרחץ קודם בתנאי שניתן לו להסתכל."

"הוא רוצה להסתכל איך אנחנו מתרחצים?" נדהמתי.

"כן, אבל ביחד." חייך מקסים בשובבות וגומה מתוקה הופיעה בלחיו הימנית, נוגדת בצורה מקסימה את הקו הגברי המסותת של לסתו.

ברגע שראיתי את החיוך שלו נאלמתי דום. יופי גברי משפיע עלי לפעמים בצורה כזו ולכן פשוט הנהנתי ופסעתי בעקבותיו לתוך המכונית.

ישבתי במושב האחורי לצידו של מקסים שמתח את רגליו באנחת רווחה ופרש את זרועותיו לאורך המושב, מניח יד אחת על כתפי ולטשתי מבט בעורפו של הנהג - גבר שמנמן בגיל העמידה עם קרחת גדולה וכרס קטנה, סתם אזרח מהוגן וממוצע לגמרי - מניח למאורעות להוביל אותי.

אחרי שיצאנו מאזור התעשייה ופנינו לעבר העיר מקסים הסיט את ראשו ולחש חרש באוזני, "תקרא לי מקס ותתנהג כאילו אנחנו זוג מאוהב." סובבתי את ראשי ולטשתי בו מבט, ראשנו היו קרובים מאוד, אפו כמעט נגע באפי, ופתאום הוא עצם את עיניו - עכשיו הבחנתי שהן כחולות ירקרקות - הניח יד מחוספסת על לחיי והצמיד את שפתיו לשפתי, מעמיד פנים כאילו אנחנו מתנשקים נשיקה צרפתית לוהטת. רק אני והוא ידענו שפיו סגור ושהוא רק מועך את פיו אל פי ומטה את ראשו לכאן ולכאן כדי להעמיד פנים שהוא מנשק אותי בתאווה. ידיו חלפו תוך כדי כך על גופי, בודקות וממששות אותי. אולי הנהג שלנו חשב שזה ליטוף של אוהבים חסרי סבלנות, אבל אני הרגשתי כמו אדם שמאבטח אדיש ממשש אותו כדי להיות בטוח שהוא לא נושא עליו נשק.

למרות זאת המשכתי לשתף פעולה, נהנה מהקרבה לגוף צעיר, חזק ושרירי שריחו נעים, ומגעו חמים ונוסך ביטחון.

העפלנו במעלה הכרמל עד שהגענו לשכונה הסמוכה לביתי, מקום שקט עם בתים פרטיים וגינות מטופחות. הנהג נכנס לחניה מקורה, סגר עם שלט רחוק את הדלת המתרוממת ורק אז כיבה את המנוע ויצא, ואנחנו בעקבותיו. הלכתי אחרי מקס, עיני תקועות בגבו הרחב, מחליקות מידי פעם לעבר ישבנו המוצק, מלכסן מבטים חטופים לצדדים.

מהחנייה עלינו ישר אל הבית, אבל לא אל קומת המגורים העיקרית. נשארנו בקומה התחתונה שהייתה בה מעין יחידת מגורים נפרדת עם חדר שינה ריק מרהיטים חוץ ממיטה זוגית פשוטה אחת ושני כסאות, סלון שהיה מרוהט ברהיטי גן מפלסטיק, ומקלחת נזירית מחופה אריחי חרסינה ירקרקים פשוטים. אמבט לבן בפינה אחת, ופינת מקלחת בלי ווילון בפינה השנייה.

שמתי לב שבקיר ליד האסלה וליד האמבטיה הותקנו ידיות אחיזה מנירוסטה והסקתי שזו דירה של אדם קשיש, אולי סבא או סבתא, שמשום מה לא שוהים כרגע בבית.

לרגע חלף במוחי שמץ של געגוע לסבתא שאולי הייתה זקנה פולנייה משוגעת, אבל תמיד נסכה בי ביטחון ורוגע וגרמה לי להרגיש אהוב ומוגן. פתאום רציתי ללכת משם הביתה, אבל אז הניח מקס את ידו על עורפי, חיבק את מותני בידו השנייה ונישק אותי, והפעם באמת, עם לשון והכל.

כנראה שקלט מיד שאני טירון בעסקי הנשיקות ולמרבה המזל לא התעצבן אלא נראה משועשע. "תירגע." אמר לי בקול נמוך, "אל תתעצבן, תהיה שקט ופסיבי ותן לי להוביל."

בינתיים, מאחורי גבי, גרר בעל הבית כסא על הרצפה ועמעם את האורות. "מה הוא עושה שם?" שאלתי בלחש, מציץ מעבר לכתפי אל הקליינט שלנו שדחף כסא אחד לפינת החדר בין הקיר לארון והעמיד לפניו מתלה במבוק זול שכבר ראה ימים טובים מאלו.

"עזוב, מה אכפת לך? תתרכז בי. יש לך קונדומים?"

"כן." שלפתי את החבילה שהכנתי מבעוד מועד מכיסי.

"מצוין, ילד טוב. איך קוראים לך?"

"אודי." אמרתי ומיד הצטערתי שאמרתי לו את שמי האמיתי.

"אודי חמודי." אמר מקס - כמו שאומרים רוב האנשים ששומעים את שמי לראשונה, מרגיזים אותי בכך מאוד - וחייך חיוך מקושט בגומת חן, חיוך ששיכך מיד את כעסי.

בעצם שמי אהוד, אבל אף אחד לא קרא לי ככה חוץ מסבתא שהייתה קוראת לי אהוד בטון נוזף כל פעם שהייתי ילד רע, מה שקרה לעיתים רחוקות מאוד.

מקסים החל להפשיט אותי, פותח בזריזות את כפתורי חולצתי, ואז חזר הקליינט ואמר במבטא רוסי כבד שהמקלחת מוכנה ושלא נסגור את הדלת ושוב נעלם.

"אני לא מבין, לאן הוא הולך כל הזמן?" שאלתי את מקס בלחש מודאג בעודי מסיר את נעלי מרגלי בלי לפתוח את השרוכים, מנהג שגם סבתא וגם אימא מצאו ראוי לגינוי חמור.

"אל תחשוב עליו אודינק'ה, תזרום איתי." חייך אלי מקסים והסיר את חולצת הטריקו השחורה שלו, חושף בפני גוף רחב עם חזה חלק למשעי ופטמות גדולות ובולטות שעוררו בי חשק לנשק אותן, ועם אעז גם למצוץ.

הוא הבחין מיד לאן מבטי מופנה. "מוצא חן בעיניך?" שאל בחיוך מתגרה.

הנדתי בראשי והוא משך אותי אליו, מניח יד על עורפי, מכוון את ראשי לעבר פטמותיו. נגעתי בימנית בלשוני, חש איך בינתיים מקס נאבק בחגורה שלי. "תחבק אותי טיפש, תלטף לי את הגב, הוא מסתכל כל הזמן." נשף מקס באוזני וליקק את התנוך, ופתאום קלטתי שלמרות כל המעמד ההזוי והבלתי יאמן הזה שהצלחתי להכניס את עצמי לתוכו עומד לי מאוד וכולי רועד מחרמנות.

חיבקתי את מותניו, נישקתי ומצצתי את פטמותיו, והוא משך מעלי את מכנסי ותחתוני ואחר כך את אלו שלו, וערומים כביום היוולדנו הלכנו חבוקים למקלחת.

למרות ששנינו היינו ערומים התביישתי להביט בזין שלו. בקושי נהגתי להביט בזה שלי שהיה לדעתי קטן מידי, דק מידי ומכוער באופן כללי, אבל כשנכנסנו למקלחת לא הייתה לי ברירה מפני שמקסים הושיב אותי על שרפרף פלסטיק לבן ודחף את הזין שלו לתוך פני.

למזלי היה הקליינט ששכר אותנו סוג של נשמה רומנטית והוא האיר את המקלחת רק באור נרות שסידר על מדפים שנמתחו לאורך הקירות. האפלולית הרכה זהובה, והצללים הרועדים ריככו קצת את האווירה והזין של מקס היה... ובכן הוא היה... טוב, הוא היה גדול, בטח שיותר משלי או משל ירון אחי (שראיתי פעם פעמיים בטעות כשלא הסבתי את מבטי מהר מספיק כשהוא התפשט) והוא לא עמד והכי מוזר הוא היה... רק כשהוא היה בפי, מתקשח לאיטו, קלטתי שהוא לא מוזר כלל, מקסים פשוט לא היה נימול, זה הכול.

מקס רכן לעברי, מעמיד פנים שהוא מנשק את עורפי. "מה הבעיה שלך אודי," לחש בקוצר רוח, "אתה לא יודע למצוץ זין?"

לא הייתי מסוגל לענות לו. פי היה מלא לגמרי והוא החזיק את ראשי בשתי ידיים חזקות, מונע ממני להתנתק מהזין שלו. יהיה עלי ללמוד מהר את המלאכה או להיחנק חשבתי לעצמי בבהלה, ומצד שני, ניסיתי להתעשת, מה בעצם הבעיה? הרי אחד הדברים הראשונים שעושה כל תינוק שנולד זה עתה זה למצוץ, אז תמצוץ.

עשיתי כמיטב יכולתי ולמרבה המזל מקס שלף מידי פעם את אברו מפי ושפשף אותו כדי שיעמוד, מניח לי לשאוף רוח. אחרי דקות מספר האבר שלו שכעת נראה לי ממש מפלצתי בגודלו עמד והוא העלה עליו קונדום, נותן לי מבלי דעת שיעור מאלף בסוגיה החשובה הזו.

אחר כך חזר והביט בי ואני חושב שזה היה הרגע שהוא קלט שמשהו פה לא בסדר, שבעצם אני לא ממש יודע מה עושים, ובכל זאת, ההצגה הרי חייבת להמשך (בעיקר אם הקליינט שילם חמש מאות ₪ לכרטיס) ולכן הוא הרים אותי מהשרפרף, משך אותי למקלחון וקילח אותי, משתמש בשפע של סבון, מקציף את עורי ושערי ומקדיש תשומת לב מיוחדת לתחת שלי.

רעדתי והתכווצתי כולי כשהוא דחף אצבעות מסובנות לחור הישבן שלי, והוא נאנח בהשלמה ושאל אותי חרש בעודו מעמיד פנים שהוא מנשק בתאווה את צווארי, "זו פעם ראשונה שלך לקבל זין, נכון?"

הנהנתי, כובש את דמעותיי.

"איך הצלחת להתפרנס בלי לאכול בתחת?" הוא שאל בפליאה מקצועית, אבל לא ציפה לתשובה אלא שטף את הסבון מעלי ואחר כך העמיד אותי מול הקיר, מניח את אצבעותיי על הידית. "תחזיק, שלא תיפול לי." פקד עלי וכרע על ברכיו מאחורי, פישק את לחיי עכוזי ודחף לשם את לשונו.

"מה אתה עושה?" נבהלתי.

"שתוק ותעשה קולות של חרמנות." פקד עלי מקסים והתחיל להעביר את לשונו סביב קפלי פי הטבעת שלי. זה היה טוב יותר מאשר לאונן כשהמדחום המקולקל (שלא זרקתי למרות מצוותה של סבתא) תקוע בתחת שלי. זה היה הדבר הכי נעים, מחרמן ומדהים שחוויתי אי פעם, טוב אפילו יותר מהפעם בה הלכתי מתחת למטרייה צמוד לאורון בגלל גשם פתאומי שהפתיע אותנו עם מטריה אחת בלבד.

זה היה אלוהי וקולות החרמנות שעשיתי היו אותנטיים לגמרי.

מקסים שבע נחת מההתלהבות שלי, גרר אליו את הכסא, יצק קצת מרכך שיער על ישבני, מרח אותו היטב, מחדיר קצה אצבע פנימה תוך שהוא משפשף את אברי בידו השנייה ואז, בלי להזהיר אותי מראש, משך אותי אליו והושיב אותי בפתאומיות על אברו הזקוף.

זה כאב, ואני צרחתי וניסיתי לקום, אבל הוא החזיק אותי בכוח, צמוד אליו, לופת את הזין שלי ביד ברזל, מהדק את זרועו סביב חזי.

"תירגע." לחש באוזני, "תתרפה, תנשום עמוק, תפסיק להילחם בי, תישען עלי ותרפה את השרירים. יהיה בסדר."

השתדלתי לעשות כדבריו, אבל זה עדיין כאב והיה עלי להתאפק כדי לא לצעוק.

"די, די חמוד." הוא לחש חרש באוזני, מסתובב בזהירות על השרפרף עד שפנינו היו מופנות לדלת. לא ראיתי את האיש שבשבילו נערכה כל ההצגה הזו, אבל שמעתי את קול נשימתו הכבדה ונדמה היה לי שאני מבחין בצילו מרפרף על הרצפה בין הצללים שגופותינו הערומים הטילו על המרצפות הרטובות.

ידו החלקלקה של מקסים המשיכה לשפשף במרץ את הזקפה שלי שאפילו הכאב לא הביס. הזין שלי נשאר זקוף למרות הכאב ולאט לאט גלי העונג שהוא שילח בגופי התגברו על צריבת הכאב שחשתי בפי הטבעת שלי. לרגע קסום אחד פעם כול גופי בתערובת מדהימה של כאב ותענוג ואחר כך התנפצתי בבת אחת, צעקתי ונשמטתי לאחור על חזהו הרחב של מקסים.

כמה שניות ישבנו קפואים ורק הזרע שלי מטפטף לאיטו מבין אצבעותיו ואז הוא נאנח וקם. ידו האחת נותרה כרוכה סביב מותניי, תומכת בי, ובשנייה גלגל וסילק את הקונדום מעל אברו, העיף אותו לאסלה ובלי להרפות את חיבוקו משך אותי לעבר חדר השינה.

"יש לנו עוד עשרים דקות, תעזור לי לגמור." לחש והגיש לי עוד קונדום ושפופרת משחה. עשיתי כמיטב יכולתי למלא את בקשתו - גלגלתי את הקונדום על אברו, מצצתי, ליטפתי, ליקקתי את אשכיו ואת התפר העדין שנמתח בינם לבין פי הטבעת שלו, מרחתי משחה על האצבעות שהחדרתי, רועד, לחור שלו וסוף סוף הוא גמר בפי באנחה, ידיו החזקות לופתות בכוח את כתפי, משאירות עליהן סימנים אדומים.

הייתי מאוד מרוכז בו ובמשימה שלי, ורק אחרי שהזין שלו התכווץ ופלט בכמה פעימות את הזרע לתוך הקונדום (הצטערתי מאוד שאני לא יכול לטעום אותו) שמתי לב שהקליינט שלנו יושב בפינה, דחוק וחבוי בין הקיר לארון הבגדים, מציץ עלינו מעבר למתלה הבגדים.

הוא היה לבוש חלוק מגבת דהוי עם פסים אפורים וידו האחת הייתה תקועה בין קפלי החלוק, משפשפת שם ללא ספק את אברו.

"תנו לי רק עוד רגע." אמר בקול עבה ומתנשף, ועצם את עיניו.

"לא בוער כלום." אמר מקסים בקול רגוע, משך על שנינו סדין מקומט וחיבק אותי, טומן את פניו בכתפי. "עוד רגע הוא יגמור ויזמין לנו מונית. לאן אתה רוצה לנסוע?"

"למגרש החנייה מול תחנת הדלק, שם השארתי את האוטו שלי."

מקסים הרים את ראשו, תקע יד מתחת לסנטרי והציץ בעיני.

"האוטו שלך? אז אתה לא... אתה לא?"

"לא, אני לא."

"אז למה לא אמרת כלום?" הוא שאל בקול רך, מודאג, שכיווץ את ליבי מרוב אהבה.

"כי לא רציתי להפסיק את ההצגה." הסברתי וניסיתי לחייך למרות שהדמעות התחילו לזלוג בלי רשותי על לחיי.