2. מפרקים מוקשים

 התעוררתי בשש בבוקר ומצאתי את עצמי שוב בחדר השינה המגונדר של הנס, צמוד לאדי ששכב כרגיל על גבו, ידיו משולבות מתחת לעורפו, חיוך קל על פניו היפות. הנס שכב מצידי השני, מגולגל בתוך הסדין, ורק שערו הבהיר מציץ החוצה. להתעורר לצידו של זר זה הקטע הפחות נעים כשמזדיינים עם זרים. הרבה פעמים רק המחשבה על הבוקר שאחרי גרמה לי לוותר על כל העסק. לפחות הפעם אדי היה איתי.

במקום לשקוע במחשבות נוגות קמתי, התרחצתי, התגלחתי והלכתי למטבח. עד שהם התעוררו ארוחת הבוקר הייתה כבר מוכנה. בזמן האוכל שתקתי, מניח להנס ולאדי לקשקש בנימוס על לא כלום, שמח שהפעם אני לא חייב לנסות ולהיות מנומס. בשבע וחצי בבוקר כבר היינו במכונית של הנס בדרכנו לתחנת הרכבת. הנס נפרד מאתנו בלחיצת יד. "אני מקווה שניפגש שוב." אמר ונגע במעין ליטוף מגושם בלחיי, חייך שוב אל אדי, ונסע.

הרכבת הייתה מלאה חיילים צעירים עמוסי תרמילים וצ'ימידאנים. ישבנו זה ליד זה בקצה הקרון, מקפידים לא לגעת אחד בשני, מביטים בכל הצעירים היפים בחאקי שחלפו על פנינו. מעניין מי מהם הומו? חשבתי לעצמי ונגעתי קלות בברכו של אדי שהפנה אלי מבט וחייך. "אתה שונא אותי בגלל מה שקרה הלילה?" שאל.

הנדתי בראשי, "לא, זה בסדר, אני מבין. אני רק מקווה שהנס יהיה בסדר. מספיק משוגע אחד שיתלהב יותר מידי מהדברים שיש לו בדירה או סתם ישתגע מאיזה סיבה… חבל שאין לו בן זוג קבוע."

אדי משך בכתפיו, "לא כולם רוצים לחיות חיים מסודרים כמוך עמית." פסק בנחת. "הוא לא רוצה חבר קבוע, הוא רוצה ריגושים והרפתקאות. אתה אף פעם לא תצליח להבין את הראש שלו."

הרגשתי דקירה בלב. "אבל אתה כן מבין אותו, נכון?" איך במשפט אחד הוא הצליח לגרום לכל החיים שבנינו יחד להראות קטנים, אפורים ומשעממים? הנה, תראו אותנו, נוסעים לעיר הגדולה ברכבת כמו שני כפריים מטופשים שלא מבינים מהחיים שלהם. הדבקתי את מצחי לחלון והתאפקתי לא להגיד דברים מיותרים.

"מבין כן. מסכים לא." אמר אדי שכמובן קלט מיד מה אני מרגיש. "אז אתה יכול להירגע. הנה, תראה את כל החיילים היפים האלו? הם לא מזכירים לך אותנו בגילם?" הנדתי לאות הן והצטערתי שאני לא יכול לנשק אותו. הסתפקתי בכך שהידקתי את ירכי לשלו וחייכתי אליו.

אדי הבריש קלות את כתפי, "כן, גם אני." מלמל חרש. "כשנגיע לדירה של קוליה…" הוא הביט בעיני במבט רטוב שהעביר רעד בברכי וחייך בשביעות רצון. אדי קרא את מחשבותיי ואהב כל אחת מהן.

קוליה גר ברחוב אחד העם, בבניין ישן ויפה בסגנון הבאוהאוס, המקום היה נהדר, אבל בלי מעלית. קיללנו כשראינו שדירתו נמצאת בקומה הרביעית, אבל אחרי שהגענו לשם, מתנשפים וגונחים, לא הצטערנו על המאמץ. זו הייתה דירה מקסימה, מרווחת מאוד, משופצת בטוב טעם בלי לפגוע בסגנון הישן והחינני של התקרות הגבוהות והמרפסות המעוגלות. גולת הכותרת של הדירה הייתה גינת גג עמוסת עציצים גדולים ומטופחים, מוגנים בפרגולה מעץ, שהשקיפה על שדרות רוטשילד. בין העציצים הענקיים היו כמה ספסלים נוחים, מיטות שיזוף, ואפילו כמה דקלים ננסיים בכדי חרס שיצרו אווירה של מיני ג'ונגל על הגג התל אביבי. לדירה הייתה חניה פרטית והקנגו הלבן שעמד שם בצייתנות, נקי ומצוחצח, היה שלנו. ברגע שהיינו לבד נעלמה כל העגמומיות של הבוקר ואני התנפלתי על אדי בנשיקות ובחיבוקים.

הייתי לבד עם אדי בדירה יפה עם גן קסום מעל לראשנו ורכב חדש ויפה, כולו שלנו, עמד מתחת לחלון. מה עוד הייתי צריך כדי להיות מאושר? אדי חייך ונעתר ברצון לחיבוקים שלי, "שנאת שלא יכולת לחבק אותי ברכבת, נכון? הרגשתי את זה, בתל אביב תרגיש נהדר. יש כאן פאבים של הקהילה והמון מקומות שאפשר להרגיש ממש כמו בבית." הוא החזיר לי חיבוק ונשיקה ואחר כך הרחיק אותי ממנו בעדינות. "אני צריך לעשות כמה שיחות טלפון וסידורים. ובינתיים אני מציע שתעלה לגג ותנסה להיפטר מהשיזוף הצבאי שלך."

לקחתי קרם שיזוף ועליתי לגג. ישבתי על מיטת שיזוף מעץ צבוע לבן, פשטתי את חולצתי והתחלתי להתמרח בקרם כשיצור פרוותי דמוי צעצוע הסתער עלי. זה היה מין פודל לבן ומתולתל מסופר בצורה מגוחכת, שנבח נביחות דקיקות ומעצבנות. היצור ענד קולר אדום מגונדר ונראה כמו אריה מיניאטורי עם מנז'טים.

הרמתי אותו בידי ובחנתי אותו, "אתה כלב, או צעצוע?" שאלתי בצחוק,

היצור הקטן והגנדרני הצחיק אותי למרות התנהגותו המעצבנת, אבל בעליו, שדמה לו בצורה מגוחכת ממש, גרם לי להתפתל ממבוכה. רוני היה צעיר דק גזרה שתלתליו המחומצנים נמשחו בג'ל מבהיק ונחו סדורים בקפידה על פדחתו. הוא לבש חולצת רשת אדומה ומכנסים קצרים לבנים, ונעל סנדלי עץ נשיים ומעוצבים שנקשו מעדנות על מרצפות הקרמיקה. רק דגל הקשת של הקהילה היה חסר להשלמת הופעתו. למראי עלה חיוך נעים על פניו, הוא לחץ את ידי והציג את עצמו כשכן וחבר של קוליה. "אז אתה עמית של אדי?" פסק וצנח בחינניות לצידי, למרות שהיו שם מספיק כסאות וכורסאות.

"אני חי עם אדי." תיקנתי אבל…" נתקעתי, מה כבר יכולתי להגיד? נכון, הייתי עמית של אדי, חבל רק שהוא לא היה אדי שלי.

"אבל מה?" חקר רוני בערנות סקרנית, עיניו החומות סורקות את פני בריכוז. הרגשתי שאני מתחיל להסמיק וכדי להסיח את דעתו הגשתי לו את בקבוק הקרם. "תמרח לי את הגב בבקשה." ביקשתי. לפחות זה ייתן לי תירוץ להפנות לו את גבי ולהיפטר מהמבט הנבון והסקרני שסקר אותי בקפידה.

הוא התמסר למשימה בהתלהבות, מעניק לכתפי עיסוי מענג, משבח את שרירי ואת התמדתי בחדר הכושר. הודיתי במבוכה שכבר זמן רב אני מדיר את רגלי מחדר הכושר, כי אדי מקנא ואוסר עלי ללכת לשם.

הוא פרץ בצחוק. "גם אני הייתי נלחץ ומקנא אם היה לי חבר כל כך יפה." אמר בכנות.

"אין לאדי שום סיבה לקנא בגללי." אמרתי, "אני בכלל לא… אני לא חושב שאני כל כך יפה, אני סתם… אני נראה משעמם כזה. הייתי מעדיף להיות פחות יפה ויותר... יותר מעניין." התוודיתי לפניו, מפתיע גם את עצמי בגילוי הלב שלי.

אף פעם לא אמרתי לאף אחד מה אני באמת חושב על המראה שלי, ופתאום אני משתפך לפני הרוני הזה, שפגשתי רק לפני חמש דקות, ובעצם מעצבן אותי עם הצורה הכל כך הומואית שלו. לפעמים אני ממש לא מבין את עצמי.

רוני חייך והתחיל  למרוח את כתפי וחזי למרות שכבר מרחתי עליהם קרם. "אתה מדבר שטויות." אמר בחביבות. "אתה בחור יפה מאוד ובכלל לא משעמם. לרוע מזלי אתה גם נאמן לגמרי לחבר שלך. או שאולי אני טועה?" הציץ בי מתחת לריסים ארוכים מרוחים במסקרה.

"לא אתה לא טועה, אני ואדי… אנחנו…" הרגשתי איך פני מאדימים והשתתקתי.

לא יכולתי להגיד לאף אחד, אפילו לא לבחורון המתוק הזה, שרק המחשבה על סקס עם גבר אחר גורמת לי לחוש מועקה. בשבילי סקס טוב ומהנה היה קשור קשר בל ינתק לעור השוקולד המבהיק של אדי, לריחו לטעמו ולחיוכו היפה והאכזרי, ואם זה נקרא אהבה, אז כנראה שזה מה שיש לי עם אדי.

לקחתי מרוני את הקרם וסגרתי את הפקק. "תודה. אני כבר מרוח מספיק." הודעתי לו ונשכבתי על בטני, מפנה את גבי אל השמש. רוני הבין שסטוץ כבר לא יצא לו ממני ולכן נשכב לצידי בצל וסיפר לי את תולדות חייו. סיפור ששמעתי כבר בגרסאות דומות מאה פעם, ובטח אשמע בעתיד עוד מאה פעמים נוספות – נולד בעיר דרומית קטנה רחוק מהמרכז, מאז גיל ההתבגרות הרגיש שבנות לא עושות לו את זה כמו לחבריו, אבל ניסה להתעלם, ניסה ללכת בכוח נגד עצמו. קצת לפני הגיוס הבין שזה לא ישתנה, הוא הסיוט הכי גדול של אבא שלו - בן הומו.

בכל זאת הלך לקרבי, מתיש את עצמו במשך שלוש שנים כלוחם בצנחנים, מנסה למחוק ולבטל את ההומואיות שלו עם נשק ומדים. זה כמובן לא עזר. כמו כולם גם הוא חווה את הפעם הראשונה שלו בצבא. לו זה קרה עם מילואימניק מנוסה אחד שראה מיד מה הוא מחביא מתחת למא"ג ולאפוד המאובק.

"כל הזמן דברנו כמו חברים, צחוקים וכאלו, וביום האחרון של המילואים שלו הוא פתאום תפס אותי ונישק אותי, וכשניסיתי להכות אותו הוא צחק ונתן לי את הכתובת שלו בתל אביב. ברגילה הבאה שלי כבר התייצבתי אצלו לקורס מזורז בחינוך מיני." הצטחק רוני בנוסטלגיה. "הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, ובזמנו חשבתי שהוא האיש הכי חכם בעולם. בחופשת השחרור שלי הוא לקח אותי לאמסטרדם, בחיים אני לא אשכח את הטיול הזה. בכל אופן, הוא נשאר שם ואני הייתי חייב לחזור כדי להשתחרר מהצבא. כשחזרתי הביתה מהבקו"ם עם עגיל באוזן ושיער מחומצן וסיפרתי להם שאני הומו…" רוני חייך בעצב, "נהיה בלגאן נוראי. אבא ואחי לא מדברים איתי מאז, אימא מתקשרת מידי פעם, מוסרת קצת חדשות, שואלת אם אני צריך משהו, אולי כסף. רק אחותי הקטנה חושבת שאני מדליק ובאה לבקר מידי פעם. אולי, אם הייתי סולידי כמוך, הם היו מקבלים אותי, אבל איך שאני נראה, עם התסרוקת והאיפור והפירסיניג והכל… אין סיכוי."

"אז למה אתה חייב להראות ככה? למה אתה צריך להיות כזה… כזה..."

"כזה הומו." צחק רוני, הרים את הכלבלב שלו ונישק אותו. "כי זה מה שאני, כזה הומו, ואני לא מוכן להתחפש למשהו אחר, אפילו אם זה מרגיז את השכנים של ההורים שלי." הצהיר וניער את שערו המטופח.

הייתי צריך להוריד בפניו את הכובע. רוני, על כל הגינונים ההומואיים המעצבנים שלו היה אמיץ יותר ממני. אפילו בפורים לא יהיה לי אומץ להתלבש כמוהו, וזאת הסיבה האמיתית למבוכה שהוא עורר בי בהופעתו הפרובוקטיבית.

"בחיים לא יהיה לי את האומץ שלך רוני." אמרתי בכנות, "אני לא בארון, אבל אני מעדיף שמי שלא חייב לדעת לא ידע מה הנטיות שלי, וכשאומרים לי שאני סתם הומו מזדיין בתחת אני פשוט נאלם דום ולא יודע איך לענות."

"ולי בחיים לא יהיה את האומץ שלך, לגדל ילדים ולנסות לביית אחד כמו אדי האתיופי." ענה רוני, "למרות שמאז שדבי מתה הוא באמת השתנה, אפילו ויקטור כבר התייאש ממנו." ופתאום הוא התכופף לעברי חיבק את כתפי ונישק את לחיי, וכמובן שבדיוק ברגע זה אדי צץ פתאום מאחרי שיח בוגנוויליה פורח בסגול פרוע והתיישב על ידי.

"אהלן יפיוף." בירך אותי וטפח על ישבני, "מה נשמע רוני?" הוא צ'יפח בחביבות את רוני, מסר לו ד"ש מכמה חבר'ה שלא הכרתי, הזכיר לו שיש הערב מסיבה אצל פרוספר ודני, וגרר אותי למטה עוד לפני שהסתפקתי ללבוש את החולצה.

"אנחנו צריכים לדבר עמית." אמר והושיב אותי ליד שולחן האוכל, מתיישב מולי בגב זקוף ובפנים רציניות מאוד.

חץ פחד קפוא ננעץ בבטני לשמע דבריו, שמעתי שממש ככה, במילים האלו בדיוק, מתחיל תהליך הזריקה של בן זוג שעבר זמנו. אומרים, אנחנו צריכים לדבר, ואחר כך ממשיכים בריטואל הקבוע של זה לא אתה, זה אני, מגיע לך מישהו יותר טוב, ולסיום, המשפט הקלאסי - נישאר חברים.

למה הוא היה צריך להביא אותי עד לתל אביב כדי לזרוק אותי? כדי שהילדים והשכנים לא יסבלו מהסקנדל? זה מה שהוא חושב עלי? שאני אתמוטט? אעשה בושות? מזל שהוא לא לקח אותי לאיזה מסעדה מפוארת. שמעתי שככה נוהגים המהדרים, או שאולי זה משהו שעושים רק עם בחורות רגשניות?

המחשבה על כל השנים שעוד נותרו לי לחיות בלי אדי - אני עוד לא בן שלושים, ובטח אחיה עד שבעים או יותר - הפכה את קרבי. רק שלא ירגיש איך אני מתפרק ונהרס מפנים. הלכתי לכיור, נעמדתי, גבי לאדי, ושתיתי מים מהברז.

"עמית." העיר אדי בשאט נפש, "אתה כבר לא בקיבוץ, בתל אביב לא שותים מים מהברז, יש מים מינראליים במקרר. נו, בוא, שב כבר." האיץ בי.

"לא רוצה." התמרדתי, "ואני מתפלא עליך אדי, ככה מתנהגים? אתה צריך לסחוב אותי עד לתל אביב כדי לעשות את זה? לא יכולת להגיד לי הכל בבית? מה חשבת שאני אעשה? אתה יודע שאני לא טיפוס של סצנות וסקנדלים."

נאחזתי בשיש המטבח - שיש חברון עם גימור גס בקאנטים ופינות מעוגלות - והשתדלתי לבכות בשקט. זה לא הלך כל כך, נורא כאב לי. אדי הצליח להרוס את המקום השקט והקר שלתוכו הייתי נסוג פעם כדי לחסום את הכאב, וכל מה שנשאר לי זו הבאר השחורה הזו שנסגרה מעל לראשי.

"מה קרה לך עמית?" השתומם אדי, "על מה אתה מדבר? קיבלת מכת שמש?" הוא ניסה לסובב אותי אליו כדי להביט בפני, אבל אני נאחזתי בכיור כבקרנות המזבח, מתעקש להישאר בגבי אליו.

ידעתי בביטחון גמור שאם אראה את פניו לא אצליח להיצמד לשרידי הכבוד העצמי המרוט שלי ואתחיל להתחנן שייתן לי עוד הזדמנות, שרק יגיד לי מה עלי לעשות כדי שלא יעזוב אותי, שאבטיח להשתנות, לגדל שיער, או לעשות קרחת, להשמין או להרזות, ללכת למכון כושר, לחזור ללימודים, לעזוב את המושב ולגור בתל אביב, או באמסטרדם, או בקוטב הצפוני, הכל, רק כדי שאוכל להמשיך לישון איתו כל לילה ולחוש את ידיו על גופי. מובן שידעתי שזה לא יעזור ורק יעורר בו סלידה. כשאתה לא אוהב יותר מישהו אז זהו, זה נגמר, שום דבר לא משנה. כל ניסיון להתחנן ולבקש עוד הזדמנות רק מעיק ומעצבן ומקלקל את הזיכרון של הזמנים הטובים.

"עמית!" צעק אדי, מצליח לנצל את החולשה שלי ולסובב אותי אליו. "מה קרה לך? למה אתה בוכה? מפגר אחד." התעצבן, מנסה להביט בפני.

"אני לא בוכה." הצהרתי בעקשנות דבילית, והתעקשתי להסב אליו את גבי מפני שכן בכיתי, ועוד איך בכיתי, כל הפרצוף שלי נזל. ברחתי למקלחת ונכנסתי כמו שאני, עם בגדים והכול, מתחת לזרם המים הקרים.

אדי הלך אחרי והביט מזועזע איך אני נרטב. "עמית בחייך, יש מים חמים. אתה מקפיא את עצמך, ולמה אתה לא מתפשט קודם? מה עובר עליך? אם אתה לא רוצה אז לא נקנה את הבית. למה לעשות כאלו הצגות? זה רק בית, חשבתי שאתה אוהב לגור שם."

סגרתי את הברז, תליתי את המכנסים הרטובים על המקלחון והתעטפתי במגבת. אדי לקח עוד מגבת וניגב את שערותיי. עמדתי, נוטף ורועד מקור, מניח לו לטפל בי, וסוף סוף הקשבתי לדבריו. טוויטו החליט למכור את הבית של סבא שלו ורצה שאנחנו נקנה אותו.

רק עכשיו הבנתי שכל מה שאדי רצה היה לדבר על קניית הבית של טוויטו. הוא היה יכול היה לקבל הלוואה מהבנק בתנאים טובים יותר ממני בגלל שהוא היה חד הורי עם שני ילדים, אבל לא יכול היה לשלם את המשכנתא רק ממשכורת אחת והיה מוטרד מאוד מהמצב שייווצר אם אני אשלם על בית שיהיה רשום על שמו.

הפתרון לדעתו היה בחתימת חוזה של עמותת משפחה חדשה שנועד לעקוף את חוסר השוויון בין בני זוג מאותו מין שלא יכולים להתחתן וליהנות מזכויות שהמדינה מעניקה לזוגות רגילים.

"אז בעצם אתה מציע לי נישואים?" התפרצתי לדבריו והתחלתי לחייך.

אדי פרץ בצחוק. "נו, טוב. אם ככה אתה רוצה לקרוא לזה. רק אל תבנה על זה שאני אלבש שמלה לבנה." הצטחק. "תקרא לזה איך שאתה רוצה, אני פשוט רוצה שהכל יהיה מסודר מבחינה חוקית. אם יהיה לנו רכוש משותף אז כדאי ש…" הוא השתתק ובחן את פני, "נכון שקודם חשבת שאני רוצה לעזוב אותך?"

"עזוב אדי." ניסיתי להתחמק "זו הייתה סתם אי הבנה, עזוב את זה." כל האוויר יצא ממני פתאום, לא יכולתי להקשיב לו יותר ואדי הרגיש בזה והשתתק. רועד כמו איזה זקן חולה פרקינסון נגררתי למיטה וצנחתי עליה, ראשי סחרחר.

"אני חושב שהייתי יותר מידי זמן בשמש." אמרתי בקול חלש, "אתה מוכן לשכב לידי ולחבק אותי קצת."

הוא נחלץ בזריזות מבגדיו ונשכב לצידי. היה נפלא לחוש אותו, חם וחלק כנגד גופי, עורו השחום, מתוח על שריריו הארוכים והחזקים התחכך בי בנעימות, מחמם אותי. נצמדנו זה לזה בתנוחת כפיות ושתקנו, נחים מכל ההתרגשות. כמעט שנרדמתי, אבל אדי הפך אותי לפתע אליו, נשען על מרפקו וסקר את פני בעיון.

"עכשיו אני מבין. היה לך התקף חרדה, תודה." נשכב עלי, מועך את פני אל הכרית הלחה.

"לא מודה בכלום." ניערתי אותו מעלי.

אדי לא התרשם, הייתי צריך לדעת שהוא לא יניח לי, הוא לא אהב להישאר בלי הסברים. מסתוריות הייתה הפריבילגיה שלו בלבד, אני הייתי אמור לדווח על כל מחשבותיי. "זו אשמתי." הצהיר בנדיבות שהרתיחה את דמי, "לא הייתי צריך לפנות אליך ככה. הייתי צריך לחשוב על חרדת הנטישה שלך ו…"

"אין לי חרדת נטישה ואתה יכול לפנות אלי איך שבא לך, ואם אתה רוצה להיפרד ממני אז פשוט תגיד." התפרצתי בזעם.

"גם חרדת נטישה וגם הדחקה ברמה שלא תאומן." קבע אדי בביטחון מעצבן, "נובעות כמובן מטראומת ילדות של אדם שננטש על ידי הוריו בגיל חמש ומאז…"

גל כעס הציף אותי. "אני שונא את הקשקוש הפסיכולוגי הזה!" צרחתי ודחפתי אותו מעלי, "וזה לא הוגן שאתה מנצל דברים אישיים שספרתי לך כדי לעשות ממני צחוק!" התחלתי לצעוק ולהכות אותו, יודע שאני מתנהג בצורה מטורפת והרסנית, אבל לא מסוגל בשום פנים ואופן להשתלט על עצמי.

תודה לאל שהוא היה מספיק זריז כדי לחמוק מרוב המכות והבעיטות שלי. "אתה חושב שאני שייך לך!" צעקתי, "אתה חושב שאני לא יכול בלעדיך? לך תזדיין אדי! אני לא הרכוש שלך. אני יכול לחיות גם בלעדייך. גם אני יכול לזיין כל מי שאני רוצה, בדיוק כמוך. גם אני יכול להעלם בסופי שבוע ולהשאיר אותך לבד עם הילדים."

שנינו ידענו שחלק גדול מההתפרצות שלי נובע ממה שקרה לפני שבועיים - אדי נעלם בשישבת ומה שהיה מרגיז עוד יותר, כמה ימים לפני כן היו המון שיחות טלפון מסתוריות שהוא הקפיד לקבל רק בחדר השינה הסגור כדי שלא אוכל לשמוע על מה הוא מדבר.

כדרכי תמיד לא שאלתי ולא חקרתי ורק אכלתי בשקט את הלב. הייתי די בטוח שזהו, הוא שוב חוזר לסורו, עוד פעם יהיו יחסים פתוחים, ביקורים בתל אביב, טלפונים מזרים, אולי אפילו פרידה. בגלל זה קפצתי כל כך מהר למסקנה שהוא עומד להיפרד ממני, והנה הוא רוצה שנקנה יחד בית. לא פלא שהייתי מבולבל וזועם.

אדי חג סביבי בזהירות, שומר על מרחק ביטחון ועם זאת ממשיך להביט בי בדאגה, "אני חושב שאתה מאוד מרוגז ומתוח, ואין טעם לדבר אתך כעת." ענה לי בטון דיפלומטי, "אבל אני מבטיח לך שמאז אסון המסוקים לא הייתי עם אף אחד אחר וגם לא רציתי להיות."

תמיד כשאני כועס אדי מנסה לאזן את הזעם שלי בתגובה שקולה ורגועה. במקום לצנן אותי השלווה ההגיונית שלו מרגיזה אותי עוד יותר.

"אתה לא צריך להיות נחמד כזה." התפרצתי בנבזות, "הבטחתי לחתום על החוזה ולשלם יחד אתך את המשכנתא ואני אעמוד בהבטחה שלי. אתה יכול להמשיך להיות גועלי."

אדי הקדיר את פניו, "ידעתי שהכסף יקלקל הכל." אמר במרירות, "לפחות תן לי להסביר."

"מה יש להסביר?" צנחתי על המיטה לצידו והבטתי ברצפה כדי לא לראות את פניו. "אני אוהב אותך ומוכן לעשות הכל כדי שנחיה יחד ואתה… אתה… לא אכפת לך ממני."

"זה לא נכון." מחה אדי וקם מהמיטה, "זה לא נכון עמית. אתה מתנהג תמיד כאילו שאתה הקדוש המעונה הזה שמקריב את עצמו למעני, אבל זה פשוט לא נכון. אם תעצור ותחשוב רגע בהגיון תראה שהכל בחיים שלנו הולך לפי הראש שלך, אנחנו גרים בבית שאתה בחרת, מגדלים את הילדים כמו שרצית, יאן גר איתנו בגלל שאתה רוצה. אין לך שום סיבה להתבכיין, הרי לא ויתרת לי בכלום, אז אני נוסע מידי פעם לתל אביב לבקר חברים, אז מה? אני אוהב את העיר הזו. אני לא מבין למה פיתחת התנגדות לתל אביב והתעלמת מכל התחנונים שלי שתבוא איתי? הייתי כל כך אומלל בלעדיך…"

הוא הביט בי בזעם כאילו אני אשם בתקופת הפירוד האיומה שעברה עלינו, והמשיך להתקיף אותי לפני שהצלחתי לנסח תשובה הולמת. "ולמה אתה אף פעם לא מדבר איתי על הרגשות שלך? למה אף פעם לא שאלת איך חייתי ואיך הרגשתי כשאתה הסתלקת לך לחו"ל? בכלל לא אכפת לך ממני."

הטיעונים שלו הדהימו אותי, "אני הסתלקתי לחו"ל? אני? באמת? מאיפה אתה מביא את זה? שכחת שאתה זה שנעלמת לי." התפרצתי.

אדי הפסיק לפסוע הלוך ושוב בחדר וצנח על המיטה. "בסדר, אולי, אבל למה אתה אף פעם לא מספר לי כלום."

איך זה שפתאום אני יצאתי המאצ'ו האטום וחסר הרגישות? זה באמת נשגב מבינתי. עוד מעט הוא שוב יצחק עלי שאני נשמע כמו בז'זינה מקרקוב תחתית.

"אני אספר לך כל מה אתה רוצה לדעת." הבטחתי. "רק אל תגיד אחר כך שאני משתפך כמו בחורינה לפני וסת. מה אתה רוצה לדעת?"

"אתה זוכר איך, כשחזרנו מהנס, תפסת לי פתאום את היד והתחלת לנשק אותה ולרעוד, מה עבר עליך? למה התנהגת ככה?"

אוי, איזה שאלות קשות שהוא יודע לשאול. "אתה תצחק ממני." ניסיתי להתחמק.

אדי נשכב עלי שוב ומעך את גופי למזרון, "לא, אני לא. תספר." דרש.

ספרתי לו על הבאר השחורה שנפלתי לתוכה, ועל המריבה עם אחיו, ועל הפחד שלי להעיק עליו בשיחות נפש ובחיבוטי הקנאה שלי, ועל גלי הכעס ששוטפים אותי לפעמים, גורמים לי להתנהג כמו מפגר, ואפילו על התערובת של כעס ושמחה שגורמת לי התנהגותו השתלטנית.

אדי הקשיב בשתיקה, לא צחק ואפילו לא חייך, רק חיבק אותי באהדה, גורם ללב שלי להתרחב מרוב אהבה כלפיו. רק אז הרגשתי מספיק בטוח והעזתי לחקור אותו בקשר להעלמות שלו מהבית לפני שבועיים. "היה לי איזה עסק לסדר." ענה אדי במסתוריות מרגיזה. 

"איזה עסק?" התחלתי להתרגז, "למה תמיד אתה שושו כזה? חצי מהחיים שלך אתה מנהל מאחורי הגב שלי." רחמים עצמיים צדקניים הציפו אותי, מותש לחלוטין דחפתי אותו מעלי, התעטפתי בשמיכה מעל לראשי וחזרתי לחפש שוב את המקום הקר והשקט של ילדותי כדי להירגע בו קצת.

"לך מפה אדי, אני רוצה להיות לבד." רטנתי, "תעזוב אותי כבר."

"לא יכול. ניסיתי כמה פעמים, אבל זה לא הולך, כנראה שאני ואתה זה כבר לכל החיים." אמר אדי בעליזות ונצמד אלי. "תביא חיבוק." דרש. הפסקתי עם החיפוש העקר אחרי שלוות הנפש ונצמדתי אליו. שכבנו פנים אל פנים, מחובקים בחזקה, ואחרי כמה דקות כבר נשמנו באותו קצב.

"נו, נרגעת?" שאל אדי ברוך.

"כן נרגעתי, סליחה שהתעצבנתי כל כך. נבהלתי בגלל שרצית שנדבר והיית כזה רציני. חשבתי ש… חשבתי ש… אתה באמת רוצה שנקנה בית יחד והכל?"

"כן עמית, אני באמת רוצה."

"ואתה לא כועס על ההתקף עצבים שלי?"

אדי התחיל לנשק את כתפי וצווארי, נשיקות קטנות ומרפרפות שהבעירו את עורי. "אפילו ליקה מרובע כמוך מגיע לקבל התקפת קריזה פעם בכמה שנים." הצטחק.

"אדי מה עשית לפני שבועיים כשנעלמת מהבית ומה היו כל הטלפונים המסתוריים?"

אדי נאנח, "אתה שוב תכעס עלי." אמר בעצב, "אבל אני יודע שלא תוותר אז הנה הסיפור, אתה זוכר שמיקי נעצר אחרי ההפגנה ההיא של זכויות האזרח?"

"כן. אחר כך הוא נעשה משונה כזה ואי אפשר היה לדבר איתו. חשבתי שזה בגלל שהוא שוב נפרד מגיא."

אדי נאנח שוב אנחה כבדה. "קודם תישבע שלא תספר על זה לאף אחד." דרש בשיא הרצינות ורק אחרי שנשבעתי הוא המשיך לדבר. "מיקי טלפן לגיא שיבוא לשחרר אותו בערבות מהמעצר, אבל גיא לא רצה, הוא חשב שלילה בכלא יוציא למיקי את כל השיגעונות מהראש, וככה יצא שמיקי נשאר לישון בבית המעצר בג'למי. רק למחרת בבוקר מיקי התקשר למקס שבא מיד ושחרר אותו. הוא לא סיפר כלום ועד היום הוא לא מוכן לדבר על מה שקרה שם. מקס וגיא הבינו מתוך ההתנהגות שלו שבאותו הלילה שני סוהרים הכו אותו, לקחו ממנו את הנייד שלו ואנסו אותו."

הרגשתי שאני מתחיל לרעוד. "איך הם הבינו?" שאלתי.

"הוא רק אמר שגנבו לו את הנייד, אבל הם ראו עליו סימני מכות והוא גם התרחץ כל הזמן. עשה איזה שמונה מקלחות ביום. אחרי שמיקי עבר לגור עם בטי ומקס גיא השתכר וסיפר לי. הוא הרגיש נורא אשם ואומלל והיה חייב לדבר עם מישהו."

"למה מיקי לא סיפר כלום? למה הוא…" נחרדתי לחשוב על מיקי העדין וטוב הלב עובר אונס.

בטח שהוא לא סיפר, הוא התבייש, בדיוק כמו שאני התביישתי אחרי פרשת שירי. מספיק, מוטב שאשתוק, עדיף שלא ניכנס לדיון בנושא המכאיב הזה.

"לקח לי כמה ימים לברר מי היו הסוהרים האלו, ועוד שבוע לתכנן את הכל. טיפלנו בהם כמו שצריך. יותר הם לא יפגעו באף אחד. אפילו השגנו חזרה את הנייד, אבל עד אז מיקי כבר נסע ולא יכולנו להחזיר לו אותו חזרה."

"מה עשיתם להם?" שאלתי בבהלה, "הרבצתם להם?"

"משהו כזה, לא משנה מה הפרטים." התחמק אדי.

"אספת כמה בריונים כדי להתנקם בחראים שאנסו את מיקי ולא סיפרת לי כלום, וגם לא בקשת ממני עזרה." סיכמתי את הנושא. "למה אדי? למה אתה מתנהג כאילו שאני בחורה שצריך להגן עליה? יש לך מושג כמה זה מעצבן? קודם אתה מעביר אותי מהמילואים בגולני, ואחר כך אתה מוכר לי את האופנוע, ועכשיו זה. כבר עדיף שהיית הולך לזיין מישהו אחר ולא מתנהג איתי בצורה כזו… כזו…"

"ידעתי שתתעצבן." שח אדי בעצב, "ואולי אתה צודק קצת, אבל…"

"קצת!" התפרצתי, שוב זועם, "אתה חושב שאני שייך לך? שאני הרכוש שלך?"

"נו, נו," נאנח אדי, "איזה התנפלות. בטח שאתה שלי, אבל גם אני שלך." הוא מיסגר את פני בכפות ידיו, מחליק על מצחי באצבעותיו, מרגיע אותי בחיוכו החם ובקולו הרך. "בוא נכין ארוחת צהרים ונרגע."

אדי הכין סלט ואני קילפתי תפוחי אדמה כשהוא שאל אותי מה הקללה הכי חמורה בתורה. אדי היה מורה בנשמתו ותמיד ניסה לחנך אותי ולהשכיל אותי.

"לא יודע. למה אתה שואל?"

"הקללה הכי קשה והכי עתיקה היא יימח שמך." פסק אדי, "וזה מה שאתה עושה להורים שלך." משכתי בכתפי והתחלתי לפרוס בשתיקה את תפוחי האדמה המקולפים לפרוסות דקות. אדי חשב שאני מתייחס להורי בקרירות ולא מראה להם די אהבה וכבוד. מה שהיה אולי נכון, אבל בהחלט לא עניינו. זה כמובן מעולם לא עצר אותו מלהביע את דעתו בנידון ולנסות לשנות אותי.

"זה שאתה הומו זה לא תירוץ. המשפחה שלך כמעט נכחדה בשואה, צריך לתקן את המצב הזה." המשיך בטון חינוכי מעצבן.

"זה הרעיון החדש שלך איך להיפטר ממני?" עקצתי אותו, קצת בצחוק וקצת ברצינות. "לחתן אותי?"

אדי הניח את הסכין. "לא טמבל, אתה לא צריך להתחתן." בישר לי בקול רציני, מביט ישר בעיני. "למזלך הטוב יש שתי לסביות נחמדות מאוד שרוצות ילד ממך." הצהיר בקול חגיגי.

אם הוא ציפה שאקפוץ מרוב התלהבות ואשתפך בהכרת תודה לשתי הנשים הנפלאות הללו, הרי שציפתה לו אכזבה. הרעיון שעלי לאונן לתוך כוס כדי להכניס מישהי להריון, ואחר כך להניח לה לגדל את הילד שלי בלי שאני אוכל להכיר אותו, לא קסם לי כלל. "שיפנו לבנק הזרע." עניתי ביובש וסגרתי את המכסה על סיר תפוחי האדמה.

אדי הביט בי מאוכזב, "הן לא רוצות תורם אלמוני, הן רוצות גבר שהן מכירות, הן רוצות אותך." הוא היה כל כך נלהב מהרעיון שיש נשים שרוצות את הזרע שלי שהיה לי לא נעים להישאר כל כך אדיש.

"מי הן?" שאלתי בחוסר התלהבות.

"לני ורונה. הן לא רוצות לערב רופאים בתהליך, הן רוצות לעשות את זה טבעי, ושתיהן רוצות להיות נוכחות בזמן ההתעברות. זה אמור לקרות מחר בערב ואנחנו אמורים לא להזדיין עד אז. הבטחתי להן ש..."

"אדי!" צרחתי, "השתגעת? הבטחת להן שאני… אני…" כמעט נחנקתי. "מה בדיוק הבטחת להן? ולמה הן דיברו אתך ולא איתי?"

אדי נע במבוכה על כיסאו. "הן התביישו ממך. לני העדיפה לגשש קודם את הדופק אצלי לפני שהיא… נו טוב, אתה יודע איך זה."

"לא. ואין שום סיכוי שאני ולני… זה לא מתקבל על הדעת. אני בחיים לא… אדי באמת, הפעם הגזמת."

אני ולני במיטה? רק המחשבה על זה עשתה לי צמרמורת, חיבבתי אותה והכל, אבל באמת… יש גבול לכל דבר.

הפעם אדי הבין לנפשי, "באמת עמית, איזה שטויות. אתה ולני? בחייך? כמובן שלא, מדובר ברונה. היא רוצה להיות בהריון והיא רוצה אותך כי אתה כזה מתוק ונחמד ומסור לילדים, וחוץ מזה יש לך עיניים כחולות ושיער שחור כמו ללני, רק שאתה הרבה יותר יפה ממנה כמובן." הוסיף באבירות, "וחוץ מזה, מה אתה כועס? סידרתי לך להיות במיטה עם שתי בחורות. זה החלום של כל גבר, מה אתה מתלונן?"

"חלום של כל גבר סטרייט, אדי." ציננתי את התלהבותו, "ואני לא מתלונן, אני פשוט לא מוכן שהילד שלי יגדל בלי שאני אכיר אותו, זה לא מקובל עלי. בגלל זה לא תרמתי אף פעם זרע."

"טוב." הגיש לי אדי פיתה עמוסה בסלט, "את זה תספר לבנות. נראה. אולי יש על מה לדבר." ויותר לא הסכים להגיד אף מילה נוספת בנושא. כל מה שידעתי הוא שאנחנו מוזמנים לארוחת ערב מחר אצל לני ורונה ושם נדון בכל העסק. 

את שאר היום בילינו בטיולים בתל אביב. בערב הלכנו למסיבה ובילינו כהוגן, שותים ורוקדים. למחרת טיילנו בנווה צדק וביפו, אכלנו דגים מול הים, דברנו, צחקנו ונהנינו אחד מחברת השני בלי ילדים בכיינים, טלפונים מעצבנים, ושאר טרדות היום יום שמלאו את חיינו רוב הזמן.

אחרי מנוחת צהרים ארוכה ונטולת סקס - היה לי קשה להתאפק, אבל אדי התעקש - הגענו לדירה של לני ורונה ששכנה ברחוב אנגל, לא רחוק המדירה של סבתא אנה ז"ל. הדירה הייתה מרוהטת בסגנון ניו אייג', המון שטיחים ובדים על הקירות והרצפות, פינת ישיבה על הרצפה, נרות עם קטורת פזורים פה ושם, כריות זרוקות בכל מקום ופעמוני רוח ומוביילים שנתקעו לי בראש כל פעם שקמתי. לפחות האוכל היה בסדר, טייק אייווי סיני לא רע שהן טרחו לסדר בתוך כלי מטבח יפים ולהגיש על שולחן אוכל נמוך מצופה לכה.

היינו מנומסים ותרבותיים. אכלנו וניהלנו שיחה קלילה ונעימה עד שהגענו לעוגיות המזל, ורק אז התחלנו לדבר על העסק של ההיריון. הן היו גלויות וכנות לגמרי, פותחות לפני את הלב כמו שרק נשים יכולות, משאירות אותי נטול הגנה בפני הפשטות הכואבת הזו שבה הן שטחו לפנינו את רצונן בילד.

הסיבות בגללן הן בחרו דווקא בי החמיאו לי מאוד, וכשהן התחילו לתאר לי את התהליכים המגעילים של הפריה מלאכותית, כמה דחתה אותן התערבות רפואית במה שצריך להיות רגע פרטי מלא יופי ורוך, שכחתי את כל הטיעונים שלי נגד עשיית סקס עם נשים. העובדה שרונה הייתה אישה קטנה ושמנמונת עם רעמת תלתלים בהירים ילדותיים, פנים עגולים ורודים ועיני תינוקת חומות ורכות שנמלאו דמעות התרגשות תוך כדי דיבור, עזרה מאוד לרכך אותי.

"אתה מבין למה רצינו שגם אדי, כבן הזוג שלך, יהיה מעורב בתהליך?" אמרה רונה והגישה לי סיגרית חשיש מגולגלת במומחיות, כאילו אין דבר טבעי מזה, לקנח ארוחה סינית בג'וינט.

"היציבות של הקשר שלכם, הנאמנות שלך לאדי ולילדים שלכם." המשיכה לני, "מאוד קוסמת לנו. כל כך קשה למצוא בחור צעיר ויפה כמוך שיהיה כל כך יציב בקשרים שלו." הוסיפה והחמיאה לי במתק לשון והדליקה את הסיגריה שלי עם נר כתום וריחני שעמד לצידה על הרצפה. שאפתי מלוא ריאותיי אוויר מתוק והתרווחתי לי, מוכיח שארוחה טובה, יין ומחמאות מפי שתי נשים צעירות ונאות ירככו גם את הקשוח שבגברים בלי שום קשר לנטייתו המינית.

אחר כך טען אדי שדי היה בכך שרונה בחרה בגנים שלי לערבב אותם באלו שלה, כל השאר היה רק תפאורה חסרת חשיבות, אבל זה היה רק לאחר מעשה. בזמן אמת היה לי רושם שהתפאורה הפליאה להשפיע גם עליו, במיוחד אחרי שהן כיבו את האורות ונשארנו רק עם להבות הנרות שהפיצו ריח נעים ומערפל חושים.

אחרי כמה שאיפות מהסיגריה המשובחת הרגשתי כאילו אני נמצא בתוך קופסת תכשיטים מרופדת. כדורי הזכוכית הכחולים שתלו מהתקרה נצנצו וזהרו, ומובייל דולפיני מתכת השמיע נקישות עדינות מעל לראשי. הבדים הצבעוניים שתלו על הקירות זרמו בקפלים מעודנים כלפי מטה והתמזגו בצבעיהם עם השטיחים והכריות שכיסו את הרצפה. צלילים רכים ונעימים של פעמונים, נצנוץ להבות הנרות, רכות הקטיפה של הכרית, תלתליה הבהירים של רונה מלטפים את כתפיה הערומות והורודות. כל דבר סביבי היה רך, צבעוני, נעים וריחני ובכל זאת - יקה פוץ מטומטם שכמוני - ניסיתי להתנגד לכל הפיתויים הנשיים שאפפו אותי מכל עבר, מגרים אותי, מלטפים את חושי, מרדימים ומעוררים אותי. ניערתי את ראשי והתיישבתי בישיבה מזרחית, זקוף ככל האפשר מנסה להתעלם מאדי שהשתרע לו בנוחות של שייך טורקי על הכריות ועישן בהנאה, לוגם מידי פעם יין אדום, מחייך לעצמו חיוך איטי ונהדר ומלטף בעדינות מרפרפת את עורפי, מעביר בי צמרמורות עונג קלות.

"אני רוצה שיהיה לי קשר יציב עם הילד או הילדה שייוולדו." אמרתי בתקיפות, מרגיש עד כמה לא הולמת התנהגותי התוקפנית את האווירה הרכה הנשית האופפת אותי בעושר צבעים וריחות אפלוליים, ריחניים, מבושמים.

"כמובן שתשמור על קשר עם הילדה." הבטיחה לי רונה במתיקות, בעוד ידה הלבנה והרכה פורמת בעדינות את כפתורי חולצתי.

"חשוב מאוד שלילדה תהיה דמות אב יציבה כמוך." הסכימה לני וחלצה את סנדלי בזריזות.

ומה אם זה יהיה ילד? חלפה מחשבה הגיונית אחת אחרונה במוחי, אבל לא יכולתי לבטא אותה כי פיו של אדי נח על פי ולשונו חדרה בין שפתי. יד מנוסה ובוטחת קילפה מעלי את מכנסי ותחתוני ואחזה באברי שהגיב מיד ונעמד דום. אין לי זיכרון ברור של מה שקרה אחר כך, אבל כפי הנראה אני ורונה עשינו את מה שעושים גבר ואישה כדי לייצר חיים חדשים בזמן שאדי ולני צפו בנו ועזרו בעת הצורך.

לפי תוצאות אותו ערב קיץ חם ברור שקיימתי יחסי מין עם רונה, אבל לא זה מה שנרשם בזיכרוני רווי החשיש והיין. מה שזכור לי אלו קטעים ושברים, הבזקי תמונות ותחושות. פיו החם של אדי על פי, ידו על חזי, תלתליה הבהירים והרכים של רונה מדגדגים את פני, וגופה הלבן והרך ממוסגר בין ידיה הדקות והשריריות של לני. לני מרכינה את ראשה הכהה, מנשקת את שדיה הקטנים והזקופים של רונה, מסתירה ממני את מראה פטמותיה הורודות. גופה השחום והדק של לני מבליט את מלאותה הורודה של רונה. פיו של אדי על עורפי וכתפי ואצבעותיו על פטמותיי. לני טומנת את פניה בין ירכיה הרכות של רונה, ואדי מסב את פני אליו, מאלץ אותי להסתובב על צידי, מחדיר את אצבעותיו בין פלחי עכוזי, מועך את פטמותיי, אברי שוקע בתוך ערווה חמה ולחה, נסחט ונמעך בתוך רוך נשי קטיפתי ומהביל. אדי מנשק אותי נשיקה ארוכה ורכה ואני גומר באורגזמה איטית, חלומית. ושוב אדי, כרוך והדוק סביבי, מנשק אותי בכוח, נושא אותי למקלחת, רוחץ אותי וחודר לתוכי.

אני נשען עליו מתחת לזרם מים חמימים שמעוורים את עיני, מרטיבים ומדביקים את שערי למצחי, גומר שוב ואחר כך צולל לתוך שינה כבדה, מהדק את רגלו בין רגלי, נצמד אליו ומבקש שוב ושוב שיבטיח לי לא לעזוב אותי לעולם.

התעוררתי לפנות בוקר לקול נקישה ענוג של סגר מצלמה. לני – עטויה חולצה לבנה שמוטה על כתף שזופה - עמדה מולי באור השחר הקלוש הוורדרד, מצלמה מסתירה את פניה. עוד כמה תקתוקים זריזים והיא נעלמה לפני שהספקתי להרים את ראשי. שכבתי בשקט וניסיתי לדמיין איזה צילום יצא לה - אדי שכב על גבו, ידיו שלובות מאחורי ראשו, מחייך קצת לעצמו מתוך שינה. אני על צידי, צמוד אליו, רגלי הכפופה על בטנו, מכסה את חלציו, פני לחוצים אל בית שחיו וידי על בטנו החלקה והשחומה. איזה צילום נהדר.

"אדי." לחשתי, "אדי." הוא מלמל משהו באמהרית, הסתובב על צידו ואסף אותי אליו.

"תישן." פקד בתוקף ונשכב עלי, משטח אותי על גבי, מהדק אל ירכי את אברו הזקוף למחצה. נרדמתי שוב והתעוררתי רק אחרי שעה כשאדי הגיש לי כוס קפה עם פרוסת עוגה.

"הבנות כבר יצאו לעבודה." הודיע לי בחיוך, "בוא מהר, אני רוצה שנספיק לבקר במוזיאון הארץ ובפלנטריום לפני שנחזור הביתה."

"אדי." לגמתי מהקפה, "מה הן יעשו אם ייוולד בן ולא בת?"

אדי פרץ בצחוק. "מה זה משנה?" שאל. היה לו מצב רוח נהדר הבוקר, רק אני עוד הייתי קצת איטי בגלל כל החשיש והיין.

"אבל הן כל הזמן דברו על בת. אני זוכר בפירוש שהן כל הזמן קשקשו על תינוקת, ומה אם ייוולד תינוק?"

"איך אתה זוכר בכלל משהו?" צחק אדי, "היית מחוק לגמרי."

"לא נכון." התקוממתי. "אני זוכר הכל. אתה ולני כל הזמן הסתרתם לי את רונה ו… אחרי שהיא ואני… לקחת אותי למקלחת ו… לני צילמה אותנו כשישנו."

"מתי?" נדהם אדי, "מה פתאום צילמה אותנו? חלמת את זה."

"היא הייתה כאן בארבע בבוקר. היה עוד די חשוך והיא צילמה אותנו ישנים." התעקשתי.      

"נו, טוב." משך אדי בכתפיו, "היא צלמת וזה מה שצלמים עושים. אל תדאג, יהיה בסדר. גם אם ייוולד תינוק הן יאהבו אותו, לנשים זה לא חשוב, הן אוהבות כל מה שנולד להן, לא משנה איך הוא נראה ומי האבא."

חזרנו לדירה של קוליה, החלפנו בגדים ונסענו למוזיאון. היה יפה ומעניין, החלטנו שבפעם הבאה נביא את הילדים. הם בטח יאהבו את הפלנטריום עם הכיסאות הזזים והתצוגה הנהדרת של כוכבים וגלקסיות. עדי אולי תפחד קצת, אבל אני אתן לה יד וארגיע אותה. "הילדים ייהנו כאן מאוד." הצהרתי לפני אדי שחייך אלי וליטף את כתפי בסתר, כאילו רק במקרה נגעה בי ידו.

הליטוף הגנוב הזה הרס לי את כל החוויה. כל כך נמאס לי שאנחנו צריכים להיות מאופקים כשאנחנו מחוץ לבית, זה הורס כל בילוי - המאמץ הזה להתאפק כל הזמן - לזכור שאסור לגעת, אסור לתת יד או נשיקה, כל הזמן לעמוד על המשמר. נמאס כבר. "לפעמים כל כך נמאס לי מהמדינה השמרנית והמפגרת הזו אדי, בסן פרנסיסקו או בניו יורק לא צריך להתאפק כל הזמן." אמרתי לאדי בדרך הביתה, "גברים מתנשקים ומתחבקים שם זה עם זה ברחוב ולאף אחד זה לא מפריע."

"אז עכשיו אתה רוצה לעבור לגור באמריקה?" הצטחק אדי.

"אפשר גם לגור באירופה." מחיתי, "גם שם יש יחס מאוד ליברלי להומואים."

"בטח." לעג לי אדי, "אולי אפילו בגרמניה, למה לא? הם ממש משתגעים שם על הומואים כושים ויהודים." מובן שבעיניו זו לא הייתה בכלל אופציה, הוא לא חלם בכלל לעזוב את הארץ וגם טיולים לחו"ל לא משכו את ליבו. למרות כל החרא שבני העדה שלו אכלו בארץ הוא נשאר ציוני שרוף, וכעס על הגרמנים והאירופים האנטישמים כאילו השואה התרחשה רק לפני שנה.

שתקתי במשך כחצי שעה, שתיקה כבדה שיצרה אוירה לא נוחה בתא המרווח והנוח של הקנגו החדש שלנו. אדי ניסה להעיר הערות קלילות על הנוף, על הנוחיות של הרכב - שבאמת היה נוח מאוד יחסית לפז'ו - והודה שהוא כבר מתגעגע לילדים ואולי ננסה להתקשר לאילת בסלולרי ולדבר אתם.

שום דבר, המשכתי לשתוק. בסוף הוא נשבר, עצר את הרכב בחניון קטן קצת לפני יוקנעם ומשך אותי החוצה. "לפחות נריב בחוץ, בין האורנים הריחניים האלה." אמר, אחז בידי והוביל אותי לחורשה הדלילה.

מתקני שעשועים וספסלי פיקניק היו פזורים בין העצים, אבל אדי התעלם מהם והמשיך ללכת הלאה. כשהיינו מוסתרים מהכביש, חבויים בין העצים, צנחנו לארץ על ערמה של מחטים יבשות וחלקלקות. אדי אחז בידי והסביר לי שבשום פנים ואופן, בשום תנאי שבעולם, הוא לא מתכוון לעזוב את הארץ.

"בשבילי זה ייהרג ובל יעבור, כמו שהמגורים בתל אביב היו בשבילך." ניסה להסביר לי בסבלנות פדגוגית. "ההורים שלי הקריבו כל כך הרבה כדי לחיות כאן עמית, וגם ההורים שלך. יהודים חייבים לחיות פה גם אם זה קשה ולא נוח לפעמים. עדיף להיות הומו יהודי בישראל מאשר בכל מקום אחר בעולם, ואם צריך להתאפק קצת ולא לגעת אחד בשני בציבור זה בסדר מבחינתי. ברוב המקומות בעולם השלישי אנשים לא מתנשקים ונוגעים זה בזה ברחוב. אפילו זוגות נשואים לא מראים אותות חיבה בפומבי. אמריקה ואירופה הם לא כל העולם."

"בסדר אדי." הסכמתי בהכנעה והנחתי ראש על כתפו, "אבל אולי נוכל לנסוע בעתיד לבקר בסן פרנסיסקו? רק לטיול?"

"בסדר, רק לטיול." הסכים אדי, "ותפסיק לעשות איתי ברוגזים טיפשיים." התנשקנו וחזרנו הביתה.

בדרך אספנו את הכלבה מבטי ודברנו עם הילדים ועם הורי בנייד, קובעים להיפגש אתם בבית לארוחת ערב. כשהגענו הביתה באפי זינקה מהמכונית עוד לפני שאדי החנה את הרכב ורצה מהר להתפלש על הדשא, ופתאום נעצרה, נבחה, ורצה למרפסת מאחורי הבית. מצאנו את גילי, יושב על המדרגות, ראשו בין ידיו, מסרב ללטף את הכלבונת העליזה. גילי הביט בנו בעיניים לא ממוקדות, נראה קודר, לא מגולח ועייף.

"איפה הוא?" שאל בעצבנות, "איפה הייתם כל היום? אני מחכה לכם כבר מהבוקר."

"אם אתה מתכוון ליאן הוא עכשיו במטוס, בדרך מאילת לחיפה." ענה אדי בעליצות זדונית, "אחרי שהוא קרא את המכתב הנהדר שלך הוא החליט לנסוע לארץ השמש הנצחית לנוח קצת במלון חמישה כוכבים. שמעתי שהוא מצא באילת המון חברים חדשים ורקד כל לילה במסיבה אחרת." שיקר במצח נחושה, מגחך ברשעות אל פרצופו המדוכא של גיל, כאילו אימא שלי לא סיפרה לנו רק לפני כמה דקות שיאן כמעט לא אכל כלום, ובילה את רוב הזמן בבהייה עצובה בחלל, מסרב ליהנות ממנעמי המלון המפואר.

הורי והילדים לעומת זאת נהנו מאוד, השתזפו, עשו קניות, טיילו בכל האתרים של אילת וברצון היו נשארים שם עוד שבוע. מתעלם מאדי שאמר שלבוגדים שקרנים מגיע להתייבש בחוץ הזמנתי את הנער להיכנס פנימה ולאכול משהו. האכלתי והשקיתי אותו, מבטיח לו שבעוד שעה, שעה וחצי גג, יאן יהיה כאן.

כשהם הגיעו, עליזים ושזופים ועמוסי חבילות תיקים ומזוודות, הסתערתי בנשיקות על הקטנים - נורא התגעגעתי אליהם - ולא שמתי לב ליאן ולגילי שעמדו זה מול זה, מביטים אחד בשני בשתיקה. רק אחרי שעדי וארז נרגעו קצת מחדוות הפגישה אתנו ורצו לחבק את באפי ולבדוק שהחדרים שלהם עדיין קיימים הבחנתי שיאן וגילי נעלמו.

"הם הלכו לחדר של יאן." אמר לי אבא ולחץ את ידי. אימא נישקה אותי והסמיקה כשהחמאתי לה כמה יפה היא נראית. השיזוף הלם אותה מאוד והיא נראתה צעירה ופורחת. "אני מקווה שהם ישלימו סוף סוף." אמרה אימא, "יאן היה כל כך מדוכא, וגם גילי נראה די רע."

"עד שגילי לא יצא מהארון הקשר שלהם לא יעבוד." חיווה אבא את דעתו בכובד ראש. "אבל זה לא נתון בידיים שלנו, מוטב שלא נתערב." הוסיף בסובלנות מבהילה.

החלפתי מבט עם אדי שחייך אלי בשמחה זדונית - מאז שהורי פגשו את הפסיכולוגית האמריקאית ההיא, שהצילה את נישואיהם, הם נעשו נינוחים וליברליים בצורה שהפחידה אותי. אדי מצא את תגובתי המבוהלת לשינוי שחל בהם מצחיקה בטירוף, וטען שגם לי לא יזיק קצת טיפול פסיכולוגי. 

אכלנו ארוחת ערב והחלפנו חוויות וכל אותו הזמן הדלת בחדרו של יאן נותרה סגורה. רק אחרי שהורי נסעו והילדים הנרגשים והעייפים נרדמו, השניים יצאו מהחדר כשהם מורעבים ומחייכים.

"סוף סוף." קיבל אדי את פניהם, "חשבתי שברחתם מהחלון, מה עשיתם שם?"

"אדי." נזפתי בו, "זה לא עסקך."

"נרדמנו." הסמיק יאן, "בגלל כל הבילויים באילת צברתי המון שעות חוסר שינה."

"כן, גם אני הייתי נורא עייף." אמר גילי, מביט ביאן בעיניים זוהרות. "לא הספקתי לישון כל כך טוב בזמן האחרון, בפסטיבל היה המון רעש ו…"

"שניכם צמד חמד של שקרנים." הפסיק אותם אדי בבוז, "ממתי לשבת בלובי ולבהות באוויר נחשב לבילוי יאן? ואתה גילי, בכלל לא הגעת לפסטיבל. אני יודע שבצומת קסטינה אמרת לרקפת המסכנה שלא בא לך על בילויים וחזרת הביתה." הוא הביט בגילי המסמיק, "אחרי שיאן קרא את המכתב שלך מצאנו אותו שוכב כאן שתוי לגמרי, אולי תפסיקו כבר את השטויות שלכם ותחליטו מה לעשות?"

השניים החליפו מבט וחייכו. הם היו שרויים באופוריה של אהבה צעירה, מאושרים מהאיחוד המחודש שלהם ולא היה טעם לדבר איתם - הנאום מלא הבוז של אדי נכנס להם באוזן אחת ויצא מהשנייה.

"מתי תספר להורים שלך שאתה הומו גילי?" המשיך אדי להציק.

"עזוב אדי, לפחות היום אל תטיף להם מוסר." בקשתי ומשכתי אותו למעלה. "לילה טוב."

"אל תחשוב שאתה עושה להם טובה." נהם אדי תוך פשיטת בגדיו, "הם ייפרדו ויחזרו שוב ושוב, עד שהאהבה תיגמר להם. ההתנהגות של גילי הרסנית והוותרנות שלך לא מועילה בכלל."

שכבתי עירום על המיטה, מביט בו, נהנה ממראה גופו העירום למחצה, "יכול להיות אדי, אבל הם רק בני שבע עשרה, קרוב לודאי שגם ככה הם לא יזדקנו יחד. הרי אף אחד לא נשאר עם החבר הראשון שלו." החלפנו מבט וחייכנו, "טוב, חוץ ממני, וגם אני לקחתי את הזמן שלי לפני שחזרתי אליך."

הוא נאנח וצנח לצידי, מניח את ראשו על בטני. "אף פעם לא סיפרתי לך, התביישתי, אבל אתה זוכר את המכתב שכתבתי לך אחרי שעזבתי? שאני רוצה לוותר על סקס? זה לא עבד, כבר אחרי חודש התחלתי לעשות ביד ואחרי חצי שנה בערך…" הוא הסמיק. "לא חשוב. מה רציתי להגיד? אתה חושב שאם בטי הייתה רוצה אותך היית בכל זאת מתאהב בי."

"אני בטוח שכן. גם אם הייתי נשוי עם ילדים, ברגע שראיתי אותך אדי… ולא שלא ניסיתי להיות עם אחרים, תודה שניסיתי, אבל רק אתה… אתה יודע?"

"כן, אני יודע." אדי נישק אותי את אחת מאותן נשיקות רכות ארוכות וממיסות שלו, והשאלה מה היה קורה אתנו אם הדברים היו קורים אחרת ממה שקרו, התפוגגה ממוחי ונמוגה לה. אין טעם להתענות במה שקרה או יכול היה לקרות. צריך לחשוב על העתיד וללכת עם הפנים קדימה.