3. מפרקים מוקשים

דימה

בימים שבהם עמית היה במילואים נפגשתי הרבה עם אדי. היה לי רושם שהוא מנסה להיות כמה שפחות בבית. פניו לא היו טובים, הוא אכל מעט מידי ולא ישן מספיק. כשניסיתי לברר מה קורה החל לספר לי פתאום פרטים על מות אימו – נושא שהוא נמנע לדבר עליו עד כה.

"לא הייתי בבית כשהודיעו על הפיגוע, עברה כמעט שעה עד שתמר הצליחה לאתר אותי. היא ממש יצאה מדעתה עד שחזרתי. נסעתי עם הדודה מריטו והדוד משה לבית חולים הדסה. אני הייתי זה שזיהה את הגופה של אימא כי בפתח חדר המתים דודה מריטו התעלפה בידיים של דוד משה ואני נכנסתי במקומה. עד שאבא חזר הביתה מבית לוינשטיין עברו עלינו כמה חדשים איומים, וגם אחר כך… חבל שלא היית איתנו דימה, עשיתי טעות נוראית… אולי, אם לא היינו עוזבים את קרית ים..."

כרכתי את ידי סביבו מנסה לשכך את הכאב בחיבוק. "בסדר, בסדר דימיצ'קה." לחש באזני טופח על גבי, "תירגע, אני מבין. די כבר, תירגע." נרגעתי והבאתי לנו בירה. שתינו ושתקנו עוד קצת ואחר כך ליוויתי אותו למכונית. הוא התיישב ופיהק, עיניו היו אדומות מחוסר שינה. "אתה לא ישן טוב בלעדיו?" שאלתי.

הוא הניד בראשו "מה לעשות? התרגלתי אל הפארנג'י הקטן והטיפש הזה. עוד שלושה ימים הוא חוזר." חיבק אותי ונסע.

יומיים אחרי השיחה הזו, ביום שבו עמית היה צריך לחזור, שנייה לפני שרציתי לצאת מהמשרד לאכול צהרים, הוא התקשר ודרש שאדליק את הרדיו. הדלקתי וקפאתי מבהלה  - עוד פיגוע בשוק מחנה יהודה.

"אנחנו חייבים לנסוע לחפש אותו." אמר אדי בתוקף ברוסית. "יש לי הרגשה מאוד רעה דימה, אני מוכרח למצוא אותו ואני רוצה שאתה תנהג." כמו תמיד, ברגע שאדי נזקק לי עזבתי הכול והעמדתי את עצמי לרשותו. השארנו את יאן והילדים עם תמר, לקחנו את הקנגו ודהרנו לירושלים.

בדרך אדי הקשיב לדיווחים על הפיגוע, מדלג בעצבנות בין גלי צה"ל לרשת ב', מידי פעם היה מקלל, מכבה בכעס את הרדיו ואז, ככפוי שד, שב ומדליק אותו רק כדי לשמוע שוב ושוב את אותם הדברים. השינוי היחיד היה במספר ההרוגים והפגועים שהלך וגדל מרגע לרגע. בגלי צה"ל דברה יעל דן, מתאמצת לשמור על טון מאופק, אבל הרגשתי שככל כשמספר ההרוגים עלה הולכת ומתגנבת נימה היסטרית לקולה.

עד שנכנסנו לירושלים כבר הגיע מספר ההרוגים לשלושים. ברשת ב' דיווח כתב ששמר על פאסון קשוח ונשמע יותר ויותר זועם. פרשן צבאי אחד התחיל לפנטז על כל מיני פעולות נקמה שצה"ל בטח יעשה, מדבר בקול קר ומכני של אוטומט, כאילו ניסה למחוק מתודעתו שהוא מדבר על בני אדם שהלכו סתם לעשות שוק וכעת הם מוטלים בין הבאסטות, מדממים על האספלט.

ברדיו הושמע כעת שיר עצוב, ואדי סגר את המזגן והתלונן שהוא קופא מקור למרות שהיינו בשיא הקיץ. "אני בטוח שלא קרה לו כלום." חזרתי ואמרתי כל פעם שהוא כיבה את הרדיו. "הוא בכלל לא בירושלים אלא בבית לחם. זה שהוא לא זמין בנייד לא אומר כלום אדי."

אדי לא השתכנע מטיעוני ההגיוניים. "אל תתווכח איתי כל הזמן." דרש, "יש לי הרגשה נוראית שהוא בסכנה דימה." קבע בתוקף. פתח שוב את הרדיו ומיד סגר אותו. "די כבר עם השיר המפגר הזה." רתח. מאז מות אביו לא ראיתי אותו כל כך מתוח ולא יציב.

"אתה רוצה שאני אנהג?" נזכר פתאום לשאול.

רק זה עוד היה חסר. "בשום פנים ואופן לא. אתה לא במצב לנהוג." אמרתי בתוקף, ולשמחתי הוא ויתר.

"מתי דברת איתו בפעם האחרונה?" שאלתי בפעם המאה בערך, ואדי חזר וסיפר על השיחה האחרונה עם עמית. הם דברו אתמול בלילה, שמחים שהוא עומד להשתחרר היום. עמית סיפר שיש לו טרמפ עד תל אביב עם מילואימניק אחד בשם בנימין כנפו. משם הוא תכנן לקחת אוטובוס או מונית הביתה.

"מי זה הכנפו הזה?" חקרתי אותו, מנסה להעסיק את שנינו בשיחה. כל דבר היה טוב יותר מאשר להמשיך ולהקשיב לדיווח העצבני של הרדיו על הפיגוע, שהתברר כעת כפיגוע כפול שבוצע על ידי שני מתאבדים.

"סתם אחד שהתיידד איתו בזמן השמירות. נשמע דווקא בחור נחמד, אני חושב שגם הוא משלנו, אבל עמית לא יכול היה לדבר בחופשיות." הסביר אדי. הוא שב וחייג את מספרו של עמית שעדיין לא היה זמין. "כבר אחרי שתיים, בשעה כזו הוא היה צריך להיות בדרך הביתה." אמר ברוגז.

"נו אדי, אתה יודע איך זה כשמשתחררים ממילואים. לוקח לפקידה שעות עד שהיא ממלאת את כל הפרטים ומחלקת טפסים." ניסיתי להרגיע אותו למרות שעצבנותו דבקה גם בי.

"לאן אתה רוצה שניסע?" שאלתי כשנכנסנו לירושלים. ברדיו כבר התחילו לתת ראיונות עם עדי ראיה ולפרסם מספרים של בתי חולים שאליהם פונו הפצועים. הרוב הוסעו להדסה עין כרם.

"להר הצופים, אני כבר אגיד לך איפה לפנות." אדי ישב זקוף על קצה המושב וכיוון אותי בביטחון לעבר בית החולים.

הכביש היה עמוס בתנועה, אמנם אמבולנסים כבר לא התרוצצו בשטח, אבל היו המון רכבים אחרים - מכוניות משטרה, ג'יפים צבאיים וסתם פרייבטים. כולם נסעו מהר מידי, ומכל החלונות ניבטו פרצופים מתוחים. חניתי במגרש החניה של בית החולים ויצאתי, מצפה שהוא יצא מהצד השני. לתימהוני אדי נשאר יושב ברכב. "נו, יאללה, בוא כבר." האצתי בו.

אדי הביט בי בפרצוף קפוא, פניו לבשו ארשת שעמית קרא לה פרצוף המסכה האפריקאית. "לא דימה. אני לא יכול, יותר טוב שאתה תלך ואני אחכה לך כאן." לחש. רטט עבר בגופו והוא התקפל לתוך עצמו טומן את פרצופו בין ברכיו. הרעד הקל שהחל בכתפיו עבר בהדרגה להרעיד את כל גופו. עמדתי נבוך וחסר ישע, מתבונן איך הוא עובר מרעידות קלות לרעידות עזות יותר עד שכל גופו רטט. לולא החום אפשר היה לחשוב שהוא יושב ערום בשלג.

ניסיתי להוציא אותו החוצה, אבל הוא נדבק למושב וסירב לזוז. "אתה תקבל מכת חום אם תישאר כאן ברכב בלי מיזוג." ניסיתי לנער אותו, זה לא עזר. "נו בוא אדי, לפחות בפנים יש מיזוג." ניסיתי לפנות להגיונו, גם זה לא עזר.

"אני אהיה בסדר גמור." לחש אדי ודחף את ידיו בין ברכיו. "בבקשה דימה, אני לא יכול להיכנס לשם, לך בלעדי. בבקשה דימיצ'קה." הוסיף ברוסית.

שתי אחיות צעירות לבושות לבן שנחפזו דרך מגרש החניה לכיוון חדר המיון נעצרו לידנו. "אתה לא רואה שהוא פגוע חרדה?" נזפו בי, "בוא תכניס אותו פנימה ונטפל בו."

אדי שלח אלי מבט מתחנן, "תסביר להן דימה." ביקש ברוסית.

אחזתי את השתים במרפקיהן, מנצל את גודלי העדיף ופחות או יותר גררתי אותן משם. "הוא לא היה בפיגוע, אנחנו מחפשים חבר שלנו שעשה מילואים בסביבה." הסברתי.

"אבל הוא רועד כולו." מחתה המבוגרת יותר ומשכה את מרפקה מידי. "הוא צריך לקבל טיפול." השנייה, הצעירה והיפה יותר, דווקא נהנתה להישען עלי ולהתאים את צעדיה לצעדי, "הוא לא נראה טוב, החבר שלך." הסכימה עם חברתה, "מה קרה לו?"

"הוא דואג לחבר שלנו והוא… אימא שלו נהרגה בפיגוע הקודם בשוק מחנה יהודה והוא היה צריך לזהות את הגופה. בגלל זה הוא ככה, זה יעבור לו." אמרתי בביטחון שלא הרגשתי.

השתים החליפו מבט ושתקו. הגענו פנימה והן הראו לי איפה אפשר לקבל מידע על הפצועים. לפני שעזבו אותי חזרה המבוגרת ואמרה לי שהחבר שלי סובל כנראה מפוסט טראומה. "אפשר לעזור, יש כל מיני דברים שאפשר לעשות. יש טיפול נפשי, אפשר לברר."

"אבל הוא לא רוצה, הוא לא מוכן אפילו לדבר על זה." מחיתי.

"דווקא בגלל זה." התעקשה האחות הפחות יפה בסמכותיות.

"אם אתה חבר שלו אתה צריך לעשות מאמץ ולעזור לו." הפצירה היפה יותר.

הודיתי לשתיים והבטחתי שאני אשתדל לשכנע אותו לקבל טיפול. אחרי שהן הסתלקו הסתובבתי במיון ההומה, מביט לכאן ולשם כאילו שאני מנסה לחפש את עמית, למרות שהייתי משוכנע שהוא בכלל לא שם ושההרגשה הרעה של אדי זה סתם שטויות.

היו שם המון אנשים שבאו לחפש קרובי משפחה - חלקם בוכים, חלקם צועקים, כמה עמדו בפינה והתפללו ואישה אחת קראה תהילים בקול בוכים. כולם היו לחוצים, כמה נשים בכו בגלוי וראיתי שגם לחלק מהגברים היו עיניים לחות.

צוות בית החולים ניסה לעשות סדר ולהעמיד את הקהל בתור וכמובן שלא הצליח, הבלגאן שרר בכל. הסתובבתי במיון ושאלתי את עצמי איך אשכנע את אדי לחזור הביתה כשלפתע הניח עמית יד על כתפי.

הוא נראה זוועה – חיוור, פרוע, לא מגולח והכי גרוע, מרוח כולו בדם. לידו עמד צעיר שחום קטן ורזה שגם הוא לבש מדים מלוכלכים בדם.      

"איך ידעתם שאני כאן?" השתומם עמית וחיבק את כתפי, מביט סביבו, "איפה אדי?" שאל בפליאה.

"מי זה?" הצבעתי על חברו ששתק עד כה, מנסה לדחות את ההסבר להעדרו של אדי.

"אה, זה בנימין, החבר שלי מהמילואים." ענה עמית כבדרך אגב. כל מנהגו היה רגוע כאילו אנחנו נמצאים בבית קפה ולא בבית חולים הומה פצועים וקרובי משפחה המומים ואומללים.

"מאיפה הדם הזה?" נגעתי בחולצתו המוכתמת.

"שטויות. זה כלום. פינינו פצועים." הסביר עמית בשלווה, "איפה אדי?" חזר, מביט סביבו בלהיטות.

"הוא… הוא נשאר ברכב כי…" הבטתי בבנימין, הוא נראה לי צעיר מידי להיות מילואימניק. אולי בגלל שהיה כל כך רזה ונמוך.

"זה בסדר דימה," אמר עמית, מפלס את דרכו לעבר הפתח, "הוא יודע עלי ועל אדי." הוא הביט סביבו, "נו, איפה הוא?" חזר ונדנד לי.

"הוא לא מסוגל להיכנס לכאן עמית." התנצלתי בשמו של אדי. "האחיות שראו אותו בחוץ אמרו שהוא פגוע חרדה ושהוא סובל מפוסט טראומה."

עמית הביט בי בפליאה, "אבל הוא לא היה בפיגוע."

"כן, אבל אימא שלו… אתה יודע שהיא נהרגה בפיגוע הקודם. אדי בא לכאן כדי לזהות את הגופה שלה ו…" התחלתי לגמגם. המחשבה על גופתה המדממת של האישה הנדיבה והאימהית הזו שהתייחסה אלי כל כך יפה כשהייתי ילד הכתה בי פתאום. "הוא לא סיפר לך איך הוא היה צריך לזהות את הגופה שלה בעצמו כי הדודה שלו התעלפה?"

עמית נאנח. "לא. אתה יודע איך הוא. לא ידעתי שהוא זיהה את הגופה, הוא היה בקושי בן שבע עשרה אז, בכלל לא חשבתי… אז איפה הוא?"

"יושב באוטו ורועד." הודיתי בחוסר רצון. הלוואי שהבנימין הזה לא היה נסחב אחרינו.

יצאנו למגרש החניה והתחלנו ללכת לכיוון הרכב. "טוב, אז אולי כדאי שאני אסע הביתה עכשיו." אמר בנימין ולקח את ידו של עמית בשתי ידיו בצורה שלא מצאה חן בעיני.

"עוד לא בני, אני רוצה שתפגוש את אדי. שב איתנו כמה דקות ותירגע." כרך עמית את זרועו על כתפיו של בנימין ואחר הפשיל את חולצתו הקרועה ובדק את החבורה הסגולה על צלעותיו, "זה מההדף." הסביר לי, "היינו מאחורי המחבל השני. הם התפוצצו כמעט יחד, תראה, הלך לי הנייד." הראה לי את המכשיר המעוך שלו. לא פלא שהוא לא היה זמין.

"שלחו אותנו לעשות צילום." אמר בני בגיחוך ילדותי, "אבל ברחנו להם. גם עמית חטף, תראה." הוא משך את חולצתו של עמית ממכנסיו ובחן את מותנו החבולה. "נזרקנו על הקיר, אבל למזלנו עמדה לפנינו מכונית שספגה את רוב ההדף. מיד אחרי שקמנו התחלנו לפנות פצועים, מזה בא הדם. האוטו שלי בכלל לא נפגע." הוסיף בפליאה, "אבל הוא מלא דם מהאישה ההיא שהיד שלה..."

ופתאום הוא התנודד וכשל, אם לא הייתי תופס אותו הוא בטח היה נופל. בעזרת עמית לקחתי אותו לקנגו, הושבתי אותו במושב הקדמי והלכתי לאחורי הרכב לראות מה עם אדי. הוא ישב על רצפת המכונית מקופל סביב עצמו, ידיו כרוכות סביב ברכיו ועיניו עצומות בחזקה.

"הוא מת, הוא מת." מלמל לעצמו בשקט באמהרית וכל אבריו רועדים בלי שליטה. אם לא הייתי יודע שזה אדי הייתי בטוח שהבחור שלפני הוא מטורף חסר תקנה.

עמית שהניח לי לדאוג לבדי לבנימין המעולף למחצה, עמד לצידו משותק מבהלה, מביט בו חסר אונים. החלפנו מבטים אומללים, היה ברור שאדי נמצא עכשיו רחוק מאתנו, תועה בגיהינום פרטי משלו. חששתי שכל תגובה לא נכונה מצידנו עלולה להשאיר אותו שם לתמיד. אולי באמת היה כדאי לקחת אותו למיון? לפני שהספקתי לבטא את דעתי כרע עמית על האספלט הרותח כך שראשו נמצא בגובה ראשו של אדי והביט הישר בפניו שבאמת נראו כמו מסכה אפריקאית מגולפת עץ שחור וממורט.

"אדי זה אני." לחש והושיט את ידו המוכתמת בדם, נוגע נגיעה עדינה ורוטטת ככנפי פרפר בלחיו של אדי. אדי הרים את ראשו, פקח את עיניו העצומות והביט בעמית במבט עמום. במשך שנייה אחת או שתיים הוא עוד היה במקום ההוא, הרחוק והנורא, ואז נדלקה ההכרה בפניו ואדי שלנו, הרגיל והמוכר, חזר.

הוא יצא מהרכב כרך את זרועותיו סביב עמית והניח את ראשו על כתפו. "אתה חי." קבע בפשטות, ושניהם התייפחו אחד על כתפי רעהו. לא יכולתי להביט בהם, ראיתי מספיק אנשים בוכים ליום אחד ולכן חזרתי אל כסא הנהג וישבתי בשקט, ממתין עד שיירגעו ויחזרו לעצמם.

אחרי כמה דקות אדי ועמית התאוששו וגילו את הצידנית שתמר הכינה למעננו. שתינו מיץ מנגו קר ואכלנו חומיות ואז בני לחץ את ידי ואת ידו של אדי, חיבק קצרות את עמית והלך.

בדרך הביתה אדי ועמית ישבו מאחור והתרפקו אחד על השני, מתעלמים שלא כדרכם ממה יגידו. עד שהגענו לשער הגיא הם כבר ישנו שנת ישרים. 

עמית

אדי לא הצליח אף פעם להסביר לי בצורה מניחה את הדעת למה הוא התעקש לחפש אותי בהדסה הר הצופים. הוא התחמק והתפתל ושינה את הנושא כל פעם שרציתי להבין מה באמת קרה אז, ולי לא היה אומץ להתעקש ולחקור אותו לעומק. עדיין לא התגברתי על מראהו, יושב על רצפת המכונית ממלמל לעצמו ורועד. סיפרתי לו בקצרה על בנימין כנפו שגילה לי את ליבו במשך משמרת לילית אחת ארוכה ומשמימה במיוחד. הוא חי עדיין אצל הוריו הדתיים ונמצא עמוק מאוד בארון. ניסיתי לעודד אותו לשנות את חייו ולא לסבול כל כך מרגשי אשמה. הרגשתי שהוא נקשר אלי, אולי אפילו קצת מתאהב בי והייתי נחוש לא להיסחף ולא למעוד. בני היה צריך חבר בוגר שיעזור לו בעצה, לא זיון.

"אני צריך לדאוג בקשר אליו?" שאל אדי אחרי שגמרתי לספר לו על בני.

"לא אדי, אני עם זיונים מהצד גמרתי. אני מבוגר מידי לזה וגם כשהייתי צעיר יותר… זה לא אני, הקטע הזה של עוד כיבוש ועוד זיון, בנושא הזה הנשים צודקות."

אדי נאנח ונצמד אלי, מהדק את בטנו לגבי, ידיו כרוכות סביבי בחזקה. משום מה עדיין לא הצלחנו למצוא זמן להיות יחד כמו שצריך. הוא כל הזמן היה עייף מידי ומתוח מידי ורוב הזמן לא הצלחתי לשכנע אותו אפילו להתנשק איתי כמו פעם. ובכלל, הוא התנהג בצורה מוזרה בזמן האחרון, נצמד אלי בזמן השינה, נוגע בי כל הזמן, מתקשר בעצבנות לכולם לוודא שהם בסדר, חוזר ובודק מה שלום הילדים ואיפה נמצא כל אחד.

יאן מצא את התנהגותו בלתי נסבלת. "אז מה אם הלכתי לסרט ולא הודעתי." התפרץ, "אני כבר בן שש עשרה. מה אתה, סבתא שלי? מספיק להיות מתעלק כזה!"

במקום להתעצבן חזרה ולכסח אותו אדי השפיל מבט והתנצל. לא יכולתי לסבול את זה, התנפלתי על יאן והודעתי לו שהוא חסר התחשבות וחצוף ושלחתי אותו למיטה. הוא קילל ברוסית ונעלם בחדרו. החלפתי מבטים עם אדי, "הוא צודק. נעשיתי עלוקה." הודה אדי, אני לא יכול להפסיק לדאוג לכולם. גם אותך אני מעצבן?"

הבטחתי לו שהוא לא מעצבן אותי כלל והלכתי לדבר עם יאן. הוא ישב על המיטה שלו ממרק את הסקסופון שלו שבין כה וכה היה נוצץ ומבריק כזהב.

התיישבתי לצידו וליטפתי את גבו. "אל תכעס על אדי." בקשתי, "הוא מתכוון רק לטובה."

"אני יודע." הפתיע אותי יאן. "הוא נעשה ככה בגלל הפיגוע, גם לאחים שלו הוא מנדנד כל הזמן. אתמול, כשנתקעת בפקק ושכחת להדליק את הנייד הוא ירד מהפסים. לדעתי הוא צריך טיפול נפשי, וגם לך לא יזיק." הוסיף במהירות.   

קל להגיד, אבל אדי, שמיהר כל כך לשלוח אותי לטיפול אצל פסיכיאטר, דחה בקוצר רוח את בקשתי שילך לשוחח עם מישהו. להגיד את האמת הבעיה עם מצב הזיונים לא הייתה רק באשמתו, גם לי לא התחשק. היו לי סיוטים על גופות מדממות, סבלתי ממצבי רוח, כל דבר עצבן אותי ומצאתי את עצמי מבלה חלק מזמני במאמץ לא לבכות, הכי קשות היו שעות אחרי הצהרים כשאור היום היה מתחיל להתעמעם והחושך איים להגיע. סבלתי את זה בשקט, יודע מניסיון שזה יעבור בסופו של דבר. גם אחרי ההיתקלות ההיא בלבנון היו לי כמה חודשים קשים וזה עבר.

"אני קצת עייף בזמן האחרון." אמר אדי ברוגז ודחף את ידי שלטפה את העור הרך בין ירכיו, "אם חסר לך זיונים אין לי בעיה שתלך לאחרים." פלט ברשעות וסובב אלי את גבו.

"בכלל לא התכוונתי." מחיתי, נעלב, ושוב בלעתי את הדמעות. "מה שחסר לי זה קצת ליטופים לא זיונים." הוספתי בלחש, אבל אדי כנראה כבר ישן, או שסתם לא שמע אותי. "הכי כואב לי זה שאנחנו לא מסוגלים לנחם זה את זה." אמרתי בקול קצת יותר חזק ומשכתי אותו אלי, מצמיד את בטני אל עיקול ישבנו. הוא הניח לי לחבק אותו בשתיקה ונעים היה לי להרגיש איך המתיחות בשריריו מתרפה לאיטה.

"אני חולם כמעט כל לילה על הפיגוע." הודיתי בפניו, "אין לי כל כך חשק להזדיין, אבל אני צריך שתחבק אותי."

אדי הסתובב אלי, "כן אני יודע. גם אצלי זה ככה, אני בטוח שבעוד כמה זמן נחזור לעצמנו." התרפקתי עליו והרשיתי לעצמי להזיל כמה דמעות. אני די בטוח שהוא הרגיש, שנינו היינו ערומים ועד שנרגעתי הכתף שלו הייתה רטובה לגמרי, אבל הוא שתק והמשיך ללטף אותי בזהירות. בסוף נרדמנו חבוקים ולפחות באותו לילה לא היו לי סיוטים על גופות קרועות ומדממות שרועות בין דוכני הפירות והירקות של שוק מחנה יהודה.

כמה ימים אחר כך לקחנו את הילדים להורי. אכלנו יחד ארוחת ערב וכשהקטנים נרדמו ישבנו לראות חדשות. ביומן השבוע הופיעה האישה ההיא, שדיממה באוטו של בני, וסיפרה על שני המילואימניקים ששמו לה חוסם עורקים ולקחו אותה לבית החולים. "הם הצילו אותי." דמעה הגברת, "ואני אפילו לא יודעת מי הם. אני רק יודעת שלאחד קראו עמית והיו לו עיניים כחולות יפות, ולשני, הצעיר יותר, קראו בני. חבל שאני לא יכולה להודות להם אישית."

אימא פלטה אנקה והפנתה אלי מבט מאשים, "למה לא סיפרת לי שהיית שם?" כיסתה את פיה ביד רועדת. גם אבא לא הטיל ספק בכך שהעמית ההוא היה אני. "למה לא אמרת שהיית בפיגוע?" נזף בי ופניו החווירו. כל מחאותיי שרק הייתי בסביבה ובעצם לא ממש נכחתי בפיגוע לא הועילו.

אדי המלשן נחפז להודות שכן, הייתי שם ומיהר להראות להם את הנייד שלי שנמעך ביני לבין הקיר אליו הושלכתי, מותיר בעורי חבורה מכאיבה.

"היא רוצה להודות לך אישית, למה שלא תתקשר אליה?" הפצירה בי אימא. 

סירבתי בתוקף, לא רציתי לראות אותה שוב ולא רציתי להיזכר במה שקרה שם. גם ככה זכרתי יותר מידי. "בני עשה הכל, שהוא יתקשר. היא צריכה להודות לו, אני סתם… נו די. אין לי כוח לדבר על זה."

אבא ואימא החליפו מבטים. "אתה נשמע כמו דוד יורם." אמרה אימא בעצב, "כל החיים הוא ניסה לא לדבר על זה ותראה באיזה מצב הוא עכשיו?"

לא הבנתי על מה היא מדברת, "לדוד יורם יש סרטן אימא, למה את מתכוונת? על מה הוא לא רצה לדבר?"

"על השואה." הסבירה אימא, "ועל המשפט. עד המשפט הוא דווקא היה די בסדר, אבל אחרי שהשמיעו את העדויות ברדיו הוא נעשה ככה."

"אימא מתכוונת למשפט אייכמן." הבהיר אבא והניח יד מגוננת על כתפיה של אימא שהמשיכה לדבר במהירות לא אופיינית לה, מנופפת בהתרגשות בידיה.

"עד המשפט לא ידענו מה בדיוק קרה שם. חשבנו שההורים שלנו מתו במלחמה, אבל במשפט אייכמן התברר מה באמת קרה. זאת אומרת, תמיד היו שמועות, אבל הסתירו מהילדים, לא דברו על זה וגם לא היו אז טלוויזיה ואינטרנט. גם ברדיו לא דברו כמו היום, שאומרים הכל בלי חשבון, אז נזהרו יותר. אחרי המשפט דוד יורם שלך, שעד אז היה בחור די עליז ונחמד, קיבל הלם וכמה חדשים אחר כך הוא היה קצת משוגע. אולי הייתה לו התמוטטות עצבים?" פנתה אל אבא שמשך בכתפיו ועצם את עיניו בלאות.

אימא לא התייחסה והמשיכה לדבר, "גם אחר כך, כשהוא כבר יצא מזה… דודה רוחיק המסכנה כבר הייתה אז חברה שלו והיא זו שסבלה את רוב המשיגנעס של יורם. היא רצתה שהוא יתייעץ עם פסיכולוג, אבל הוא כמובן סירב... עקשן כזה…" היא הנידה בידה בשאט נפש והשתתקה כשאבא נגע בעדינות בכתפה והמשיך את הסיפור.

"אז זה לא היה כמו היום, ללכת לטיפול נפשי היה בושה גדולה מאוד, והוא חזר לעצמו והתחתן והכל. הסרטן זה בכלל לא בגלל זה." ניסה לתקן את הרושם שאימא הותירה בנו, אבל את אימא כבר אי אפשר היה להסיט מהמסלול, "הוא אף פעם לא חזר לגמרי לעצמו. היו תקופות יותר טובות לפעמים, אבל רוב הזמן הוא סבל מדיכאון והוא לא יצא מזה כל החיים, ובסוף הוא קיבל סרטן..."

"אבל מה זה קשור?" ניסה אבא למחות.

אימא השתיקה אותו במבט תקיף, "זה קשור. ידוע שדיכאון גורם לירידה בכושר החיסון של הגוף, ואנשים אחרי טראומה נפשית נוטים יותר לחלות, ולכן אני חושבת שעמית..."

"אימא די כבר. בבקשה, מספיק!" צעקתי עליה וקמתי ממקומי, מזיז את הכסא שלי בקול חריקה רועם.

אדי שנחרד מהתנהגותי המזעזעת קם והחל לפנות את כלי האוכל מהשולחן רק כדי שלא יאלץ לשבת סתם ולהקשיב איך אני צועק על אימא שלי, דבר שהיה שקול בעיניו לבגידה במולדת. בדרכו למטבח שלח בי מבט זועם מסוג המבטים של - נתחשבן כבר בבית - אימא צעדה בעקבותיו נושאת את קערת הסלט. שמעתי אותם מתלחשים בעודם מסדרים את הכלים במדיח.

אדי העריץ את הורי, ובעיקר את אימא שלי, ונהג בה בכבוד ובחיבה שרק הבליטו את יחסי המסויג כלפיהם. עוד סיבה לויכוחים ביני לבינו. ויכוחים שאני תמיד הפסדתי בהם, כי מה כבר יכולתי להגיד להגנתי כשהוא גייס לטובתו את עשרת הדברות שציוו בפירוש – כבד את אביך ואת אימך?

החלפתי מבט עם אבא, "גם אתה חושב שאימא צודקת?" התנפלתי עליו.

הוא הניד את ראשו לאות הן והחליק על לחיי, "רזית." אמר ברוך, "וגם אדי נראה קצת ירוד." הוסיף בעדינות. "עברה עליכם חוויה מאוד קשה ואולי כדאי ש… אתה יודע? תדברו עם מישהו מקצועי?"

בדרך הביתה אדי שתק שתיקה מבשרת רעות. נשברתי עוד לפני שהוא דומם את הרכב בחניה. "נו די!" צעקתי בזעם, "אז כעסתי עליה קצת, התנצלתי אחר כך והיא סלחה לי, מספיק כבר אדי, אני לא יכול לסבול את זה!" ולמרבה הבושה פרצתי בבכי.

כל כעסו של אדי נעלם. הוא חיבק אותי בחזקה משמיע קולות מרגיעים ולקח אותי למיטה. בהתחלה רק שכבנו חבוקים והתנשקנו נשיקות מתוקות וארוכות, מנסים למחוק את הכאב והפחד בעזרת התשוקה והאהבה שלנו. ואז, באיחור של שבוע, היה סקס.

אדי נהג בי בעדינות וברוך, בלי שמץ מהפראות הישנה שלו ואני נהניתי להחזיר לו באותו מטבע. זו הייתה התעלסות נהדרת, מלאת רוך וחיבה, היה כמעט שווה לסבול את השבוע האחרון הנוראי בשביל התעלסות מתוקה כזו.

אחר כך, כששכבתי רועד ומותש בזרועותיו, הטלפון צלצל ורונה הודיעה לנו בקול רוטט, מתנודד בין אושר ובהלה, שהפס על המקל יצא כחול וזה אומר שהיא בהריון. אני מודה שהתגובה הראשונה שלי הייתה הקלה עצומה על שלא אאלץ לעבור את החוויה ההיא שוב.

לא שזה היה כל כך רע, אבל… אתם יודעים… בכל זאת… ברכתי אותה בשמחה והעזתי לנצל את ההזדמנות ולשאול אותה מה היא תעשה אם העובר יעז להיות בן ולא בת. היא צחקה וסירבה לענות. נעבור את הגשר כשנגיע אליו חשבתי והנחתי לנושא.

אז בסדר, המצב השתפר קצת, אבל עדיין לא חזרנו לעצמנו כששוב קבלנו מכה וחמישה חיילים מתו בלבנון בגלל שריפה שנגרמה על ידי אש כוחותינו. אולי זה גועלי מצידי – לא, זה באמת גועלי - אבל בגלל שאלו היו חבר'ה מגולני אכלתי את הלב עוד יותר, ואולי סתם נדמה לי, הרי הייתי מתאבל גם אם הם היו מגבעתי או מהצנחנים.

רק למחרת התברר לנו שגם מקס נפצע באותו אירוע. בטי לא באה לפגישת הבישול שלנו בגלל שסבתא שלה נפטרה וכשהתקשרתי אליה למחרת סיפר לי אדם שמקס מאושפז עם כוויות בידיים.

בטי ביקשה שלא נבוא לבקר את מקס בבית חולים. "הוא קצת מדוכא, כואב לו שהחיילים המסכנים מתו בגלל טעות של חיל האוויר." הסבירה לי בסבלנות.

"לא נכון." התערב אדם שהאזין לשיחה בקו שבחדרו, "הוא אוכל את הלב כי הוא שוב הרביץ לקצין שלו."

"אדם!" צרחה בטי, "רד מהקו כסיל נתעב שכמוך." רק אדם היה מצליח לגרום לה התקף כעס שכזה. החוצפן הקטן סגר את הטלפון ובטי נאלצה להודות שנכון, מקס היה נוכח בשולי האירוע כשהקצין שלו ניסה משום מה להסתער לתוך הוואדי הבוער ומקס היה חייב לגרור אותו משם בכוח, וכך נכוו כפות ידיו.

"הייתי חייבת לעזוב אותו ולנסוע ללוויה של סבתא פורטונה וכשהוא התעורר ולא מצא אותי הוא עשה מהומה שלמה, ואחר כך באו כמה קצינים לחקור אותו והוא נורא נלחץ, וכשסוף סוף חזרתי הוא היה נורא לחוץ ו…" היא השתתקה ושאפה אויר מלוא ריאותיה כאילו עמדה לפרוץ בבכי.

ניסיתי לנחם אותה, אבל היא מיהרה להפסיק אותי וטענה בתוקף שבעצם זה היה נורא מצחיק, כל אי ההבנות האלו בינה ובין מקס, והכל נגמר בצורה נפלאה, ו… היה לי ברור שכל העליצות הזו היא סתם העמדת פנים.

"בטי תסתמי כבר. אני שונא את הטון המזויף הזה, די!" התפרצתי לדבריה. מילא שהיא משקרת לי, אבל לעצמה? אם מיקי היה שם זה לא היה קורה חשבתי בדיוק כשהיא אמרה בקול קצת יותר נורמאלי, "חבל שמיקי לא כאן."

"אבל אני כאן ואני חייב לראות אותך. אני בא."

כשהגענו מצאנו את מקס ובטי בעיצומה של החלפת תחבושות. זה היה תהליך ארוך כואב וגועלי, הוא סירב להניח לאחות בקופת חולים לגעת בו ובטי הייתה חייבת להחליף לו את התחבושות כל יום במו ידיה. העור החרוך נדבק לתחבושות ובטי משכה אותן בזהירות, נושכת בחזקה את שפתיה, משתדלת לשמור על שלוות נפש. עדיף כבר שמקס היה צועק ובוכה, אבל הוא רק נאנח מבעד לשיניו ההדוקות ולגם ישירות מבקבוק הוודקה שעמד על השולחן. נשגב מבינתי איך מקס לא נפל מתחת לשולחן אחרי הכמויות שלגם. עד שהם גמרו הייתי שטוף זיעה ורגלי רעדו כאילו אני הייתי הפצוע.

אחרי שזה נגמר סוף סוף מקס ואדי הלכו לטייל עם הכלב משאירים אותי עם בטי. חיבקתי אותה חזק כאילו כדי לעודד אותה, אבל הייתי זקוק לעידוד יותר ממנה.

"למה מקס שותה ישר מהבקבוק בלי כוס?" חקרתי אותה.

היא משכה בכתפיה, "לא יודעת. ככה זה אצלו."

"אני לא יודע איך את סובלת את זה. אם אני הייתי צריך לעשות דבר כזה לאדי, למשוך ככה את התחבושות שדבוקות לעור, להכאיב לו ככה…" הצטמררתי.

"זה לא נורא." ניחמה אותי בטי, "אלו לא כוויות רציניות כל כך, זה כואב רק בגלל שהעור של כפות הידיים רגיש במיוחד. חייבים להחליף כל יום את התחבושות כדי לסלק את העור השרוף. בלילה הוא ישן עם כפפות לחץ כדי שהעור החדש יגדל בצורה טובה יותר, זה ממש מכה הסיפור הזה של הכוויות, אבל נעזוב את זה, מה קורה אתך ועם אדי? מאז הפיגוע במחנה יהודה אתם נראים אפעס… מדוכדכים כאלה."

מובן שבגלל הגברת הקשקשנית ההיא כולם ידעו על המעורבות שלי בפיגוע. אפילו הנס התקשר אלינו, נסער ונרגש, ולא נרגע עד שסיפרתי לו הכל בפרטי פרטים, משמיט כמובן את התגובה של אדי – זה נשאר חסוי. הוא לא התפלא בכלל לשמוע שאדי הרגיש שאני מעורב בפיגוע וידע בדיוק איפה לחפש אותי, ומיד נתן לי כמה דוגמאות של טלפתיה כזו בין נשמות אוהבות - המונח שלו, לא שלי – סבתא שלו הרגישה צביטה בלב ברגע שאחיה הצעיר נהרג במלחמה, ואחיו הגדול העיר אותו בטלפון בהול מארה"ב ודרש שילך באמצע הלילה לבדוק מה שלום החברה ההרה שלו. הנס מצא אותה מדממת על הרצפה ואם הוא לא היה מגיע בזמן היא בטח הייתה מתה. "היא איבדה את התינוק, אבל הם התחתנו והיא שוב בהריון." סיים בנימה אופטימית.

"הפטפטנית הזו, למה היא הייתה חייבת לקשקש ככה ולספר עלי לכולם?" התמרמרתי באזני בטי.

"היו לה כוונות טובות." חייכה בטי, "לפחות החבר שלך יצר אתה קשר?"

"כן. בני יצר קשר עם הגברת, וגם מצא לו פסיכולוגית לסבית שתעזור לו לצאת מהארון, ואפילו הצטרף לקבוצת תמיכה של הומואים דתיים. היית מאמינה שיש כזה דבר? אולי נשלח לשם גם את אדם?" הסתכלנו זה על זה וצחקנו. לפחות לא אבדנו את היכולת לצחוק מהצרות שלנו.

"גם לך יש סיפורים על טלפתיה בין נשמות אוהבות?" שאלתי בלגלוג. כל הגנים היקיים שלי התקוממו נגד סיפורי הטלפתיה הרוחניים ששמעתי. קיוויתי למצוא תמיכה אצל בטי אך לשווא.

"כן. אני ואחותי תמיד יודעות מה קורה אצל השנייה, וגם אצל אדם והילל זה ככה." היא ענתה בלי היסוס, וסיפרה לי איך הילל הרגיש שאדם בצרות ולא היסס לחלל שבת כדי לנסוע ולחלץ אותו מאיזה קטטה בעמק האלכוהול.

"בטי, זה שטויות. אין דבר כזה טלפתיה." מחיתי בזעף. מה קרה לכולם? הם השתגעו. מה הקשקושים האלה?

היא לא התווכחה, "טוב אז אין. איך שאתה רוצה." משכה כתפיים באדישות.

"טוב אז אולי יש טלפתיה בין תאומים." נסוגותי מעט, "אבל לא בין סתם אנשים." ניסיתי לשמור על כבודי האבוד.

"אתה ואדי לא סתם אנשים. אתם זוג." פסקה בטי. "קניתם כבר את הבית? מתי תחתמו על החוזה?"

משכתי בכתפי, "לא יודע. אדי רצה לעשות מהחתימה סיפור שלם. הוא תכנן שנעשה מסיבה והכל, אבל עכשיו אני כבר לא יודע. אין לי מצב רוח."

בטי חיבקה אותי בהבנה, מצמידה אלי את שדיה השופעים ואת בטנה העגולה. החלקתי בהנאה על עורפה הרך והרחתי את שערה ומיד הרגשתי יותר טוב, ואז לירז וארז התפרצו לחדר, רותחים מזעם בגלל משהו שללי ועדי – הבננות המפונקות – עשו, ובטי הוזעקה לבוא מיד ולשפוט בין הבנים והבנות ועזבה אותי לבד.

"יש לי יום הולדת עוד מעט." הזכיר לי אדי, "נכון שלא הכנת לי מתנה?"

"אבל אמרת שזה פתטי לחגוג ימי הולדת אחרי גיל עשרים." מחיתי.

"אה, שטויות. לא התכוונתי." צחק אדי, "באמת האמנת לי שאני לא רוצה מתנה?"

"כן." הודיתי. "אבל אני אשמח לקנות לך מה שתרצה, מה אתה רוצה?"

"אני רוצה שמחר אחרי העבודה תבוא איתי לחיפה בלי ויכוחים." דרש.

"לבוא לאן?"

"זו הפתעה לכבוד היום הולדת שלי."

"אם זו אורגיה, או איזה קטע סקס מתועב אחר אני לא מסכים." הזהרתי אותו.

"טוב צדיק שלי, לאורגיות אני אלך לבד." קנטר אותי אדי והפך אותי על בטני. "בוא תסביר לי בדיוק מה אתה לא מסכים לעשות." לחש באזני, מלטף את ישבני ומפשק את רגלי.

"שוב אתה מתנהג כמו מזל אריה טיפוסי." מחיתי, אבל הנחתי לו לעשות כרצונו ונהניתי מזה.

"ואתה מתנהג כמו מזל דגים טיפוסי." אמר אדי וצחק, נושך בעדינות את כתפי. אדי לא האמין בשטויות כאלו כמו הורוסקופ ובעצם גם אני לא, אבל כשקראתי בעיתון את המדור האסטרולוגי על בני מזל אריה לא יכולתי להסתיר את תימהוני. התיאור של בן מזל אריה תאם את אופיו של אדי בדייקנות מדהימה – הכריזמטיות, השתלטנות, המחוות הנדיבות מלאות ההוד, הצורך שלו לרכז סביבו את כל בני משפחתו ולפקח עליהם  - כאילו הכירה אותו הכותבת אישית.

זה כל כך ריתק אותי עד שחיפשתי בספריה ספר אסטרולוגיה ודי הופתעתי למצוא בו פה ושם דברים  נכונים, אם כי התיאוריה של השפעת הכוכבים על האופי ועל העתיד לא נראתה לי הגיונית. כשסיפרתי לאדי שלמרות שהוא במזל אריה ניכרת אצלו השפעה חזקה של מזל עקרב - דבר המסביר את המיניות החזקה שלו - הוא צחק והודיע לי שאני נשמע כמו רוחני הזוי, אבל בכל זאת השתכנע וקרא קצת בספר.

בצורה מאוד אופיינית לו הוא עלה מיד על תיאור המזל שלי - מזל דגים, ומאז לא הפסיק לצחוק ממני. למרבה הצער דווקא תיאור המזל שלי לא היה מוצלח, היה כתוב שם שבן מזל דגים הוא טיפוס עדין רגיש ואמפתי שתמיד מוכן לוותר לכולם ולהקריב את עצמו למען אהוביו – בקיצור ערמה של שטויות מטופשות.

נאלצתי להבטיח שאבוא איתו לאן שירצה בלי לשאול שאלות ובלי להתווכח כי הוא ניצל את השליטה המינית שלו עלי וסירב להניח לי לגמור עד שלא הבטחתי לבוא איתו, וכמובן שנאלצתי להיכנע.

למחרת, מיד אחרי העבודה, נסענו לחיפה. הילדים נשארו בהשגחת יאן והלהקה שלו, מרוצים מאוד לבלות עם ארבעת הבחורים שפינקו אותם והניחו להם להשתולל במחסן של ורדיגר ולזלול ממתקים.

אדי החנה את הקנגו בחניה של לב המפרץ ומשם תפסנו מונית להדר. חתכנו דרך הרצל לנורדאו וחצינו לאיטנו את המדרחוב, כבר התחלתי לחשוב שאולי הוא רק רוצה לקנות לעצמו איזה בגד כשהוא שבר ימינה ועבר דרך הסמטה מול המזרקה לרחוב ירושלים. משם המשכנו עוד קצת ונעצרנו מול בית דירות מוזנח חבוי בצל שני פיקוסים ענקים ששורשיהם הרימו את המדרכה ועיקמו את גדר האבן שעמדה לפניו. עלינו לקומה השנייה ונעצרנו מול דלת בצבע ירוק זית שעליה התנוסס שלט מתכת קטן ומצוחצח עם הכתובת, דוקטור פאנוב – פסיכיאטר.

רק אז הבנתי איזה מתנה אדי בחר לעצמו ליום הולדתו. הסתובבתי והבטתי בו, מוכן להתפרץ בכעס, אבל הוא רק חייך ומשך בכתפיו, "הבטחת." נעו שפתיו בלי קול.

בשתיקה החלפנו מבטים רושפים, ואז הנדתי לאות הן, כי מה שנכון נכון, הבטחתי. אדי הסיט בעדינות את שערי ממצחי, החליק רכות על לחיי ונכנס כשאני נגרר אחריו בחוסר רצון.

דוקטור פאנוב היה אדם קטן וצנום עם פרצוף שהיה אפשר לתארו כמונגולי לולא היו עורו ושערו בהירים, ועיניו הצרות שהתלכסנו מעל עצמות לחייו הגבוהות, כחולות כשמים. הוא נראה כבן חמישים בערך, ואפשר היה לראות שהוא אדם שעבר הרבה בחיים, אבל הצליח להתגבר ולהמשיך הלאה.

יש אנשים שנותנים לך הרגשה שיש על מי לסמוך, דוקטור פאנוב היה אדם כזה. בטחתי בו ממבט ראשון, היה לו מבטא רוסי, אבל העברית שלו הייתה טובה והוא לא ענד שום תכשיטים, אפילו השעון שלו היה סתם שעון מתכת ישן וחבוט, מזכיר קצת את השעון של מקס.

אדי הציג אותי בקצרה לפני דוקטור פאנוב ושנינו התיישבנו מולו על כורסאות תואמות. בין שני הכורסאות המרופדות והנוחות עמד שולחן מתקפל קטן ועליו ניצבה קופסת ממחטות ניר ריקה למחצה. מתחתי את רגלי על השטיח הצבעוני והמרופט משהו והבטתי סביבי. שתי תמונות שמן מקוריות, אבסטרקט צבעוני נעים לעין, חלון גדול עם וילון תחרה לבן שתחתיו ניצב שולחן כתיבה עם ציפוי עור אדמדם מוגן בטבלת זכוכית מבהיקה. דוקטור פאנוב ישב לפני השולחן על כסא משרדי מיושן מעץ והתנועע מעדנות ימינה ושמאלה כשהוא מביט בנו בסקרנות.

אם אדי חשב שאעשה הצגות, אתווכח ואמחה הוא טעה. ישבתי בצייתנות, שילבתי ידיים ושתקתי. "נו." איבד אדי את סבלנותו אחרי שלוש שניות של שתיקה, "אין לך מה להגיד?"

"כן, בטח. יש לי המון מה להגיד. החבר שלי הוא תככן, מניפולטור שקרן ו… אה, ויש לו יום הולדת מחר. מזל טוב לך אדי." קמתי וניסיתי לצאת.

הוא רק חיכה לזה, בלי לטרוח לקום אחז בידי והושיב אותי בכסא. "בסדר אדי, אתה יכול להכריח אותי לשבת כאן אבל אתה לא יכול לאלץ אותי לדבר." הצהרתי, כובש את זעמי.

דוקטור פאנוב רכן מעט כלפי ואמר לי בנימוס שאם אני לא רוצה להיות פה אני מוזמן ללכת כי אין שום טעם בטיפול כפוי. "אבל אם אתה כבר כאן." הוסיף, "אפשר לשאול אותך למה לדעתך אדי הביא אותך לפה?"

"למה?" הטחתי בכעס, "אני אגיד לך למה, כי הגמל לא רואה את הדבשת שלו. אדי התחרפן לגמרי בגלל המילואים שלי ומשום מה הוא חושב שאני ירדתי מהפסים."

"אדי מודע לגמרי לבעיות הנפשיות שלו. למעשה זה כבר הביקור השלישי שלו אצלי." בישר לי דוקטור פאנוב בשביעות רצון ונשען לאחור על מושב העץ המחוטב של כיסאו. מרוב תדהמה נעתקו המילים מפי. בהיתי באדי שמשך בכתפיו בחצי חיוך מתנצל, "זה היה הרעיון של מקס. הוא נתן לי את הכתובת של דוקטור פאנוב." אמר, "אתה זוכר שהלכתי לטייל אתו ועם הכלב כשביקרנו אצלם?"

"כן. בטח, הלכתם אחרי שבטי החליפה לו תחבושות." נזכרתי ופניתי לדוקטור פאנוב, "כדי להתגבר על הכאב מקס שתה וודקה ישר מהבקבוק, בלי כוס אפילו." סיפרתי לו.

"למרות שמקס שתה די הרבה." המשיך אדי, "הוא שם לב שירדת במשקל ואתה נראה מדוכא. והאמת, הוא צודק, אתה באמת נראה חרא."

הרגיז אותי לחשוב על אדי מתייעץ עם מקס שהיו לו די בעיות משלו מה לעשות בקשר אלי. מה שהרגיז אותי עוד יותר הייתה הביקורת של אדי על המשקל שלי, לאחרונה אדי חי רק מיוגורט עם קורנפלקס ותפוחי עץ - כמו שהיה עושה כל פעם שהיה עצוב – זה גרם להערה שלו על מצבי הגופני להישמע עוד יותר חצופה.

"אולי כדאי שתסתכל קודם כל על עצמך, ובהזדמנות תוסיף עוד חור לחגורה שלך."  התנפלתי עליו בכעס.

אדי חייך חיוך נוגה, הסתובב בכיסאו ואחז את פני בכפות ידיו. רגע ארוך ישבנו ככה בשתיקה כשמצחו נוגע במצחי ועיניו השחורות קודחות בעיני. "בסדר." נכנעתי, "שנינו יצאנו קצת מעורערים מהסיפור הזה, אבל מי לא סוחב טראומות מהעבר? במיוחד במדינה שלנו? הרי הארץ הזו היא כמו מכסה על סיר לחץ של אלפיים שנות גלות."

"נכון." הסכים איתי אדי, נישק בעדינות את מצחי, הניח לי ופנה לדוקטור פאנוב. "לשנינו קשה מאוד לדבר על מה שעבר עלינו. עד היום לא סיפרתי לו איך שכבנו יום וחצי במארב, רועדים מקור, אוכלים קבנוס עם שוקולד ובמבה מרוחה בריבה, וכל הזמן לא ידענו שהמוקש שוכב לידנו ומחכה. רק כשקמנו ללכת משם הוא התפוצץ ואבנר ומיכה… אם רק היינו יודעים על מה אנחנו שוכבים…" הוא נרעד ופנה אלי שוב, "אתה לא רואה שאנחנו, אני ואתה, נמצאים באותו מצב, שוכבים על מוקש שעלול להתפוצץ אם רק נזוז."

"אדי." אחזתי בידו, מזועזע מהכאב והאשמה שראיתי בעיניו.

הוא לפת את ידי בחזקה והמשיך לדבר, "אתה יודע איפה הייתי אז, כשישבתי בקנגו וחיכיתי שדימה יבוא לספר לי שנהרגת בפיגוע? הייתי שוב במדבר הסודני, טובע בחול, מיובש מצמא, שומע את אימא שלי בוכה על אחותי הקטנה שמתה כדי שאני אחיה." ידיו מעכו את כף ידי הימנית בכוח, אבל הייתי כל כך מרותק לדבריו עד שלא חשתי בכאב. רק בערב ראיתי את הסימנים הסגולים שהותירו אצבעותיו על עורי. "ידעתי שדימה יזהה את הגופה שלך בלי להישבר, אבל לא היה לי מושג איך אני אספר להורים שלך שאתה מת. אפילו לא הייתי יכול לנחם אותם בזה שרונה בהריון ממך כי אז עוד לא ידעתי שהצלחת."

"רק רגע." נכנס דוקטור פאנוב לדבריו, "מי זו רונה ואיך זה שהיא בהריון פתאום?"

"היא לא בהריון פתאום. היא בהריון כי אדי… כי אני..." פתאום קלטתי למה אדי נענה להצעה שלהן. איך לא הבנתי את זה קודם? ספרתי לדוקטור פאנוב על ההצעה של רונה ולני ואיך אדי הצליח לסדר שאני אכניס את רונה להריון עוד לפני שאצא למילואים כביטוח למקרה שאיהרג.

"בגלל זה לקחת אותי לדירה שלהן?" שאלתי את אדי, "כי חשבת שאני הולך למות במילואים? איזה ראש יש לך אדי, אתה לא מפסיק להדהים אותי."

הוא משך בכתפיו ועצם את עיניו, מודה באשמה, אבל לא חולם להתנצל. לא יכולתי לכעוס עליו, מתחת לעיניו הסתמנו סהרונים כהים ושפתו התחתונה המלאה שכל כך אהבתי לנשק הייתה אחוזה בחזקה בין שיניו.

ראיתי איך התדהמה בעיניו של דוקטור פאנוב מתחלפת לשעשוע, "לפחות נהנית?" צחק.

משכתי בכתפי, "הייתי מסטול מחשיש ואדי היה איתי כל הזמן. בטח שנהניתי."

"זה לא בסדר שאתה מסמם את החבר שלך." הוכיח דוקטור פאנוב את אדי בטון חינוכי, אבל לא התאפק וחייך טיפונת.

אדי נשאר רציני. "אולי, אבל עובדה שצדקתי, החיים שלו באמת היו בסכנה." אמר בתוקף, ואז החליט שהנושא מוצה ועבר למשהו אחר, "אני לא מבין איך לא קבלת פלשבק אחרי הפיגוע כמו שקורה לך בדרך כלל כשאתה רואה דם?" פנה אלי.

"אני לא מקבל פלשבק כל פעם." התווכחתי, "רק לפעמים. זה מסובך להסביר." ניסיתי להתחמק, אבל בסוף נכנעתי, הלחץ שהפעילו עלי שניהם היה חזק מידי. לא יכולתי לעמוד יותר בפני המבטים שלהם וסיפרתי איך כל פעם שיש מצב חירום אמיתי אני מרגיש כאילו סבתא אנה מניחה את ידה הדקה והחזקה על כתפי ובמבטא היקי הקפדני שלה מודיעה לי שזהו, מספיק להתפנק, יהיה לי זמן לפחד אחר כך. כעת עלי להיות גבר, לקום ולעשות מעשה, ואז אני מזיז הצידה את הפחד וממלא את חובתי בראש קר וצלול.

"מוזר שדווקא סבתא שלך דורשת ממך להתנהג כמו גבר." אמר דוקטור פאנוב.

"אה, אם היית מכיר את סבתא אנה… הגברת הזו הייתה כל כך קשוחה, אפילו מקס לא היה מעיז להתחצף אליה." צחקתי. "לא אהבתי אותה… אולי בגלל זה עשיתי את כל הדברים האלה בדירה שלה? כדי להחזיר לה על…" הסמקתי נורא וכבשתי את פני בכתפו של אדי שחיבק אותי וגיחך.

"אני לא מוכן לדבר על סקס." הצהרתי בתקיפות, "אני אספר לך על אימא שלי שלא חיבקה אותי מספיק, ועל אבא שנטש אותי וכל השטויות האלו שמדברים עליהם אצל פסיכולוגים, רק לא על סקס."

"אידיוט." אמר אדי בחיבה צבט אותי. "מה שקורה אצלך במיטה קשור למה שקורה אצלך בראש. וחוץ מזה, כבר סיפרתי לו הכל, אז אתה יכול להירגע."

כמובן שבמקום להירגע התעצבנתי עוד יותר, הפלתי אותו ארצה והתנפלתי עליו. דוקטור פאנוב חיכה בסבלנות עד שנרגע ונקום מהשטיח ואז הודיע לנו שהשעה שלנו נגמרה, ולא התפלא כלל כשקבענו איתו שעה לי ושעה לאדי כל שבוע, ועוד שעה אחת משותפת לשנינו פעם בחודש.

התמדנו בביקורים אצלו במשך שנה שלמה ולמרות שזה עלה הון - היינו צריכים לפרוש את המשכנתא לעוד חמש שנים, אדי לקח על עצמו עוד חצי משרה בבית הספר הנוצרי לבנות בחיפה ואני טיפלתי ביום החופשי שלי בגינה של משפחת אשרוב – הייתי אסיר תודה לאדי שהכריח אותי לסלק את המוקש ששכבתי עליו לפני שהוא התפוצץ לי בפרצוף.