2. משפחה חדשה

כמה ימים אחרי שהפגשתי את הורי עם רונה ולני חזר אדי להיות מסתורי ומוזר. היו שיחות טלפון חשאיות, הפעם באמהרית, והיו היעלמויות שלו - שנותרו חסרות הסבר. לא ניסיתי לחקור – חיכיתי שיסביר לי בעצמו, אבל הוא שתק. המשכתי לשתוק גם כשהייתי מתעורר בבוקר ומגלה את הצד שלו במיטה ריק. ידעתי שהוא בילה את השעות של לפני השחר יושב ער בסלון וחושב לעצמו את מחשבותיו המסתוריות. היה לי ברור שאדי מוטרד ממשהו, אבל הוא לא מצא לנכון לספר לי מה הבעיה אלא נאבק עם עצמו, מניח ברוב טיפשותו שלקיתי בחירשות ובעיוורון ואני לא מרגיש כלום.

ניסיתי להתנחם בכך שהורי, אחרי שעבר השוק הראשוני, השלימו די במהירות עם המעשה שעשיתי, ולמרבה המזל חיבבו ממבט ראשון את רונה והצליחו לעכל אפילו את בת זוגה השתקנית שהעדיפה להתחבא כל הזמן מאחורי המצלמה שלה, למרות שאפילו היא נעשתה קצת יותר חברותית מאז שההיריון של רונה התחיל לבלוט לעין כל. לרווחתי רונה ולני הסכימו לקבל בשמחה את הורי בתור תחליפי סבא וסבתא.

לרוע המזל הוריה של לני, כדרך הפולנים, התעלמו מכל העניין הלא נעים והמשיכו לקוות שלני עוד תכיר בחור נחמד ממשפחה טובה ותתחתן, ואילו אימא של רונה - אלמנה צעירה ומטופחת שסירבה להכיר בלסביות של רונה או לפגוש את חברתה לחיים - טרקה לרונה את הטלפון בפרצוף ומסרה לה דרך אחותה הקטנה שאם היא לא מבצעת עוד היום הפלה שתשכח שיש לה אימא.

רונה בכתה קצת, מחקה את הטלפון של אימא שלה מפנקס הטלפונים, והתמסרה ברצון לפינוקים שהעתירה עליה אימא שלי. הן נהנו מאוד ללכת יחד לקנות בגדי הריון וספרי הדרכה להריון ולהנקה ועוד כיוצא בזה, כל מיני דברים שנשים הרות עושות עם הסבתות לעתיד. 

כדרכי תמיד שפכתי את ליבי לפני בטי. ממנה לא התביישתי ולא ניסיתי להסתיר את הדמעות שצצו בעיני כשסיפרתי לה איך אדי מתנהג. "למה אתה תכף חושב שיש לו מישהו אחר?" נזפה בי בטי, "אולי יש לו בעיות אחרות? למה אתה מיד חושב שזה נוגע לך?"

נאנחתי ושיניתי נושא. לא יכולתי לספר לבטי על הפחדים הטיפשים שלי. אפילו לד"ר פאנוב לא יכולתי לספר מה מטריד אותי. איך יכולתי להתוודות לפני מישהו שאני פוחד שאדי משתעמם ממני? חששתי שנמאסתי עליו, שדי לו בעור הלבן שלי, במנהגים הלבנים שלי, ובזין הקטן והלבן שלי? לא שיש לי זין קטן במיוחד, אבל בהשוואה לאדי… ואולי פג כבר החידוש שהוא מצא בי? ואולי נמאס לו מהפארנג'י שלו, והוא רוצה לחזור למקורות ולהיות עם אחד מהעדה שלו? שאלתי את עצמי בשקט, מתבייש במחשבות שלי, בעיקר באלה שנגעו לגודלו של הזין שלי, למרות שהוא בגודל רגיל לגמרי - סתם זין סטנדרטי וחסר יחוד.

אחרי כמה ימים שקטים כבר התחלתי להירגע, ואז, בבוקר שבת חורפית צחה ובהירה, עמדתי וגזמתי את השיח מאחורי מחסן הכלים - הוורדים המטפסים יצאו לגמרי מכלל שליטה ועמדו לכסות לגמרי את גג המחסן - ופתאום שמעתי את אדי מדבר עם מישהו באמהרית. הצצתי מבעד לענפים וראיתי את אדי עם בחור אתיופי צעיר וצנום שדיבר הרבה ומהר, מעווה את פניו בדאגה, חותך את האוויר בכפות ידיים עצבניות. ראיתי איך אדי מנסה בנימוס להרגיע אותו ולסלק אותו בלי לעשות יותר מידי  רעש – זה היה מסובך, בעיקר הקטע של הנימוס – אבל אדי הצליח להרגיע את הטיפוס הלחוץ הזה ולהזיז אותו בעדינות לכיוון היציאה מהחצר.

הסתכלתי איך אדי כורך יד על כתפו ומלטף את לחיו בתנועת הרגעה וליבי נחמץ מקנאה ומכעס, ועם זאת ריחמתי על אדי ששלח כל הזמן מבטים עצבניים לכיוון הילדים ששיחקו עם יאן וגילי בסוני פליי סטיישיין שלהם והקימו רעש נוראי, ואפילו ריחמתי קצת על הצעיר הדקיק שניסה לשווא לשכנע את אדי לעשות משהו שאדי סירב לעשותו. מי יודע מה הלך שם? עדיף היה בשבילי לא לדעת, ובכל זאת הייתי חייב להסתכל. מידי פעם אדי הציץ לכיוון המחסן, אבל הייתי חבוי היטב בין שיחי הוורדים שפרחו באדום מרהיב עין והוא לא ראה אותי.

בסופו של דבר הצעיר הצנום ויתר, חבש לראשו את הקסדה שאחז בידו, עלה על הטוסטוס שלו ונסע, מותיר את אדי נשען על השער, מתבונן בעצב על שיח עמוס ורדים לבנים. הנחתי את המזמרה על אדן חלון המחסן וניגשתי לאדי. "מי זה היה? למה לא הזמנת אותו פנימה?"

אדי הביט בי במבט אטום. "סתם אחד. אתה לא מכיר אותו."

"יכולת להזמין אותו לשתות משהו ואז הייתי זוכה להכיר אותו." ניסיתי לשחק אותה מנומס.

"זה היה בן דוד שלי, הוא מיהר לחברה שלו ברמת ישי." הפטיר אדי כלאחר יד וניסה להסתלק. האם רק דמיינתי או שראיתי בפניו מעין ארשת אשמה קלושה?

אחזתי בחזקה בכתפו, "אנחנו צריכים לדבר אדי."

"לא עכשיו." ניסה אדי להשתחרר ממני, "הילדים בבית ואני קצת עסוק ו…"

"בוא." משכתי אותו אל המחסן החשוך והצפוף. לשנינו היה שם מקום רק בעמידה, נשענתי על ערמת שקי דשן וסגרתי את הדלת. "תיזהר מהטורייה הזו." משכתי אותו אלי וכרכתי את ידי סביבו. כל כך אהבתי אותו, אפילו כעת די היה בתחושה של עורו החלק והחמים מחליק על עורי כדי למלא אותי אושר. "אדי, אל תגיד כלום, רק תקשיב. אני לא סתום, אני מרגיש שקורה משהו ואני מבין שנמאס לך, שאתה צריך גיוון. אני לא כועס, אתה לא צריך להסתיר ממני כלום, אני מבין הכל ו…"

אדי הושיט את ידיו מתחת לחולצתי ומישש את גבי ושכמותי, "תן לי לגעת, לא, את הכנפיים עוד אי אפשר להרגיש. בוא נבדוק, אולי ההילה כבר התחילה לזרוח מעל הראש שלך?"

"תפסיק כבר דביל. מה אתה עושה?" התפתלתי במקומי והפלתי על עצמי מגרפה ישנה.

"רק עוקב אחרי תהליך הפיכתך למלאך צחור כנפיים." הצטחק אדי ונישק את פי. מקומות כאלה, חשוכים ולא שגרתיים, תמיד חרמנו אותו, אבל היום לא היה לי מצב רוח להיסחף אחריו.

"אדי מספיק." מחיתי, "אנחנו צריכים לדבר."

אדי נאנח. "זה בסדר, זה לא מה שאתה חושב. תירגע, אין על מה לדבר."

"לא רוצה להירגע, אם זה לא מה שאני חושב אז מה זה כן?"

"אתה לא רוצה לדעת." פסק אדי והסתלק החוצה.

נשארתי במחסן עוד כמה דקות, מעמיד פנים שאני מסדר את הכלים, אבל בעצם מנסה להירגע ולחשוב מה לעשות הלאה, להמשיך ולהציק לו כדי לדעת על מה מדובר ומה המסתורין שמעסיק אותו, או לעזוב את כל העסק כפי שהוא מבקש ולהמשיך לסחוב את המועקה הזו עוד ועוד? החלטתי שהפעם אני מכה בברזל בעודו חם ולא ממשיך במדיניות בת היענה שנקטתי עד כה. רק שלשום אמרתי לד"ר פאנוב שעדיף לדעת את האמת, כואבת ככל שתהיה, ולא לחיות בערפל. היה לי רושם ברור שהוא הסכים איתי למרות שכדרכו הוא לא טרח לאשר או לשלול את דברי ורק הניד את ראשו כמו ינשוף חכם וזקן.

מצאתי את אדי יושב על הנדנדה במרפסת, בוהה באוויר. התיישבתי לצידו ושתקתי. דבר אחד הוא לדמות את עצמי החלטי ותקיף ודבר אחר לגמרי הוא לבצע את ההחלטה במציאות. ומה אם הוא יגיד שהוא מאוד אוהב אותי והכל, אבל עלי להבין שאחרי כל כך הרבה זמן נמאס עליו הזין הלבן והקטן שלי והוא רוצה להיות עם אחד מהעדה שלו, לא פארנג'י חיוור ומשעמם, ושלא אציק לו עם הקנאה המיותרת שלי? במקרה כזה עלי לחייך ולהישאר רגוע ולכבוש את הכאב עד לרגע שאהיה לבד. אסור באיסור חמור לבכות או לנסות לעורר בו רגשי אשמה. זה יהיה הכי גרוע.

"אדי," אמרתי לבסוף בקול שקט, כמעט בלחש, "אם נמאס לך ממני אני מבין את זה ולא אכפת לי. אתה לא שייך לי ואתה יכול לעשות מה שתרצה, אני לא... זה בסדר גמור מצידי, באמת."

הוא נאנח, הצטחק קצת ושוב נאנח ואז פנה אלי ולקח את ידי בידו. "אם אתה מצפה שבתמורה אני אגיד לך שגם מצידי זה בסדר שתגוון קצת את חיי המין שלך ותהיה עם אחרים, אז צר לי מאוד, זה לא יקרה. אני לא מסכים, ובקשר לזה שאתה פארנג'י אז…" והוא צחק שוב, "אני בן נאמן לעדה האתיופית אבל כשזה נוגע לסקס אני מעדיף פארנג'ים מתוקים כמוך. בסדר?"

הייתי צריך להרגיש הקלה אבל לא, המועקה עדיין רבצה על ליבי. "בסדר אדי, אז מה כל המסתורין הזה? הטלפונים? והבחור הזה שברח כל כך מהר? מה קורה?"

אדי הסב את ראשו ממני והביט לעבר השער, שקוע בהרהורים, ואז כאילו גמר אומר, התנער וחזר להביט בי במבט רציני ועצוב. "אתה מתעקש לדעת למרות שזה רק יעשה לך מצב רוח רע ולא יעזור בכלום?"

הנדתי לאות הן ופקעת מעיקה החלה מסתחררת בקיבתי, צובטת את מעי. אדי הניח כף יד חמה ומחוספסת על לחיי, "אל תתרגש." פקד עלי בקול שקט, "זה בטח לא רציני, אבל מסתבר שראס נילסן חזר לארץ והוא מחפש את דבי והילדים שלו."

"הם לא שלו." התפרצתי וקפצתי על רגלי. הפקעת הסתחררה במהירות עצומה שולחת גלי כאב לכל עבר.

אדי קם וחיבק אותי, "די, די, תירגע ילד. מספיק." הושיב אותי על הנדנדה וכרך זרוע מנחמת על כתפי, "בוא נשמור על קור רוח. אנחנו אוהבים אותם, אבל צריך לזכור שהם הילדים שלו. הוא הוליד אותם, לא אני ולא אתה, אל תשכח את זה בבקשה."

העובדה שאדי לא נכנס יחד איתי לפאניקה הרגיזה אותי מאוד. דם רותח הציף את פני לשמע דבריו וכל ההיגיון שלי התאדה בבת אחת. "כדי להיות אבא צריך לעשות קצת יותר מאשר לזיין את האימא. צריך גם לגדל אותם או לפחות להתעניין בהם. הוא לא יכול פתאום לבוא וסתם... אין לו זכות. אני לא מסכים!"

"אולי תירגע כבר." סירב אדי לאבד את שלוותו, "אנחנו בכלל לא יודעים מה התכניות שלו לגביהם. אולי הוא רק רוצה לראות אותם?"

"ואולי הוא רוצה לקחת אותם מאיתנו?" צרחתי, מבוהל.

"אני לא חושב, הראס שאני הכרתי לא כל כך השתגע על ילדים." ניסה אדי להרגיע אותי, "אבל נניח שכן, נניח שזה מה שהוא באמת רוצה, אולי השתנו אצלו הנסיבות ועכשיו הוא כן רוצה לגדל את הילדים שלו. למה זה דבר כל כך רע?"

זה מה שקורה כשיושבים לבד וחושבים כל הלילה בלי להתייעץ עם אף אחד - מתחילים לדבר שטויות.

"אדי!" צרחתי בזעם, "אל תדבר ככה. הם ישראלים. הם יהודים. מה פתאום שניתן אותם לאיזה… לאיזה גוי נורבגי. הם שלנו, אנחנו המשפחה שלהם וישראל היא הארץ שלהם."

לאדי מסתבר הייתה נקודת השקפה שונה משלי, "הוא אדם אמיד ונורבגיה היא ארץ יפה מאוד, שלווה ליברלית ומתקדמת ו…" הוא השתתק רגע למראה זעמי ואז, במקום לסתום, המשיך להרגיז אותי בנימוקים המטורפים שלו, "תתאר לעצמך שהסבא וסבתא שלך היו חושבים כמוך ולא היו שולחים את אבא שלך ואת אחיו הגדול לישראל. הם היו מתים יחד איתם בשואה ואתה לא היית נולד." לפעמים הוא היה כזה דביל שבא לי להרוג אותו.

"אתה משווה את הארץ לגרמניה הנאצית?" צעקתי עליו, "וזה אחרי כל הנאומים הפטריוטים שלך שרק כאן אתה מוכן לחיות? מה עובר עליך?"

אדי נאנח ועצם את עיניו. "אני אוהב את הארץ הזו עמית. אני מוכן למות למענה, אבל איזה זכות יש לי לסכן את הילדים? ברור לך שהחיים שלהם כאן אף פעם לא יהיו כל כך בטוחים וטובים כמו בנורבגיה?"

עכשיו כבר רעדתי מרוב זעם, "ואיזה מין חיים יהיו להם לדעתך בין כל הגויים הבלונדינים האלה? הם אתיופים. הם יהודים. שם הם תמיד יהיו זרים ולא שייכים."

אדי פקח את עיניו והביט בי במין מבט אבוד ועצוב שהטריף אותי מרוב כעס. "למה אתה כל כך בטוח שהם שייכים לנו?" הדהים אותי. "הילדים הם החץ ואנחנו רק הקשת."

מצא לו זמן לצטט שירים של חליל ג'ובראן? התבוסתנות שלו כל כך הרגיזה אותי עד שכמעט הכנסתי לו אגרוף. מאיפה הוא מביא את הקשקוש הזה? למזלו בדיוק אז הילדים התפרצו החוצה בצעקות. ארז זועם על עדי שרימתה אותו במשחק, והיא צוחקת, דוהרת אלי, תלתליה השחורים מתנפנפים במורד גבה, מזנקת לזרועותיי, בטוחה שאגן עליה מזעמו הצודק של אחיה.

"תמיד מוותרים לה בגלל שהיא ילדה." זעם ארז ורקע ברגליו. כתמי אודם כהים מכתימים את פניו.

"נו די חמוד מספיק." אדי משך אותו אליו והושיבו על ברכיו, מרגיע אותו בדיבור רך ובליטוף והדיון שלנו הסתיים לעת עתה, אבל שב והתחדש בלילה.

בינתיים היה לי זמן לחשוב ולשקול את הבעיה מכל צדדיה וחוץ הבהלה שאחזה בי התחלתי לכעוס על אדי שלא סיפר לי מיד על בואו של ראס נילסן לארץ.

"למה שמרת ממני בסוד שהוא בארץ?" התפרצתי ברגע שהיינו שוב לבד. "לדימה בטח כבר ספרת. נכון?"

למרות החיבה שלי לדימה נתקפתי לפעמים קנאה בקשר החזק שלו עם אדי - קשר שהיה כל כך מובן וטבעי וברור שלא היה שום צורך לדבר עליו או לבחון אותו.

"בגלל שבעניין הזה של הילדים אתה לא הגיוני, ואף פעם לא היית." פסק אדי ומשך אותי אליו בחיוך. "באמת חשבת שאני מזיין מהצד, ועוד את שאול המסכן שלא מסוגל אפילו לחשוב על הומואים בלי להתפתל מרוב מבוכה." הוא פרץ בצחוק, "תביא חיבוק טמבל אחד. מזל שאתה כל כך יפה כי אתה ממש סתום."

"טוב. אז אני סתום." הפכתי אליו את גבי נעלב, "אבל אפילו סתום כמוני הרגיש שכבר שבוע אתה קם בארבע בבוקר ויושב לבד בסלון, שותק ולא מספר לי כלום. חשבת שלא הרגשתי? איך זה שבסוף אני הסתום?"

אדי ליטף אותי והתחנף אלי עד שהסכמתי להסתובב ולחבק אותו. שכבנו חבוקים פנים אל פנים, מלטפים זה את זה, והוא סיפר לי איך לפני כשבועיים קיבל צלצול מקרוב רחוק שלו שגר בבאר שבע וסיפר לו שראס עובר בין ריכוזי האתיופים בארץ, מחפש את דבי והילדים. בצורה מאוד אופיינית לאתיופים הם התחמקו מלענות לו תשובה ישירה - הרוב טענו שהם לא יודעים, כמה אמרו שהיא באילת, חלק סיפרו שהיא נסעה - אף אחד לא רצה לדבר על דבי, בטח שלא עם הפרנג'י הזה שדיבר אנגלית איטית במבטא מוזר.

כל מי שידע איפה אדי גר מיהר לצלצל ולספר לו על הנורבגי שמחפש את הילדים שלו. שאול אפילו טרח להגיע עד לאלוני אבא כדי להזהיר את אדי ולהזכיר לו שישראל היא מדינה קטנה שקשה מאוד להסתתר בה.

"אמרתי לשאול שאני לא מתכוון להסתתר ואני מעדיף לחכות עד שהוא יתייאש ויסתלק." סיפר לי אדי. "בסוף ימאס לו לחפש אותנו והוא יחזור לאירופה." פסק בביטחון. "ועכשיו," הוא משך אותי אליו בלי לתת לי זמן לענות לו והפך אותי על צידי, "כל הדיבורים הפולניים שלך על כמה שאתה מבין אותי נורא חרמנו אותי. בוא תאהב אותי."

אחר כך אדי נרדם, ראשו על כתפי, רגוע בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, משאיר אותי ער ומוטרד, שוקל במוחי את כל האפשרויות העומדות לפני  - ליצור איתו קשר? לברוח? לרדת עם הילדים למחתרת? אולי כדאי לשלוח אותם מהבית ולטעון שאין לנו מושג לאן נעלמו?

שכבתי ודאגתי עד שהגיע הבוקר. כשאור השמש הבהיר האיר את החדר הבנתי עד כמה האפשרויות האלו מטורפות ולא ניתנות לביצוע. למה שנפר את שגרת חיינו בגלל הנורבגי הזה שצץ לו פתאום, השד יודע מאיפה? הרי לא עשינו שום דבר רע. כמה שחשבתי יותר ככה ידעתי פחות. אולי אדי צודק והכי טוב זה לא לעשות כלום?

שפכתי את מצוקתי לפני בטי שניסתה כמיטב יכולתה להרגיע את סערת רוחי. "אתה סתם דואג," השתדלה להכניס קצת הגיון במוחי הקודח. "באופן רשמי אדי הוא האבא שלהם." אמרה לאיטה, "ומה שיותר חשוב הם יהודים. שום בית משפט בארץ לא ייקח ילדים יהודים מאבא יהודי מסור ואוהב וייתן אותם לנוצרי שיגדל אותם בחו"ל."

"גם אם הם חיים אצל זוג הומואים?" חשפתי לפניה את פחדי, "שלא לדבר על זה שדי בבדיקת דם פשוטה כדי לדעת שאדי לא באמת אבא שלהם." הוספתי, מיואש.

"הוא בקשר אתם מאז שהם נולדו, והוא האבא היחיד שהם מכירים. ומה שיותר חשוב, הוא האבא שאימא שלהם ז"ל בחרה בשבילם." החזירה לי בטי בקול רגוע, "למרות שהיה עדיף אם הוא היה גר עם אישה ולא עם גבר." הודתה.

זה נתן לי רעיון. "אדי מה דעתך שתביא לכאן בחורה שתגור אתך כבת זוגך תעזור לך עם הילדים, לפחות עד שכל העסק עם ראס ייגמר?" אמרתי כשישבנו לארוחת הבוקר, מותשים אחרי עוד לילה של שינה לא רגועה.

הוא הביט בי בכעס, "אתה עדיין מתעקש להפוך לקדוש מעונה בגלל השטות הזו." התפרץ בזעם. "אבל אני לא קדוש ואני לא אקריב את עצמי ואתחיל לזיין פתאום כוסיות. זה הבית של שנינו ואף אחד לא עוזב." היה לי ברור שלמרות ניסיונותיו להרגיע אותי גם אדי היה עצבני ומודאג.

יאן הופיע במטבח לבוש מכנסי פיג'מה, שערו פרוע, אוחז בידו מברשת שיניים, "תפסיקו כבר לריב כל הזמן. אתם יותר גרועים מהורי." ביקש, וברח לחדרו.

החלפנו מבטים והתביישנו, מרוב דאגה בגלל ראס שכחנו שיאן הוא עדיין נער מתבגר שנזקק לביטחון ולשלווה של חים מסודרים וקבועים. היינו צריכים להיות זהירים יותר ולא להניח לבעיות שלנו להטריד אותו.

אדי רכן כלפי ואחז את ידי בכפו, מלטף את השריטות שעיטרו אותה, "למה אתה לא שם כפפות טמבל." נזף בי בעדינות.

משכתי בכתפי, "אי אפשר לעבוד כמו שצריך עם כפפות אדי, אתה יודע את זה. בוא נעיר את הקטנים כבר שש וחצי." קמתי ממקומי והתחלתי לאסוף את כוסות הקפה מהשולחן, "ואדי, דברתי ברצינות, אם זה ימנע ממנו לקחת אותם אני מוכן לעזוב את הבית." הסתובבתי בגבי אליו והנחתי את הכוסות במדיח, כובש את הדמעות שחנקו אותי.

"אני יודע עמית." הוא חיבק אותי וסובב אותי אליו, "אל תדאג, אני מכיר את ראס, אני לא חושב שהוא ינסה לנצל את זה שאנחנו הומואים, אבל אם כן, אני מעדיף להכניס לו כדור בראש ולקבור אותו בערוגת הורדים מאשר להיפרד ממך." אמר, למרות שקולו היה מבודח שנינו ידענו שהוא רציני לגמרי ושאם הוא באמת יעשה את זה אני אעזור לו.

בסוף, מי שגילה לראס את דבר מותה של דבי היה דווקא דוד משה – אביה החורג של דבי - שמעולם לא חיבב אותה והיה מרוצה להיפטר ממנה ומילדיה. הוא פגש את ראס לגמרי במקרה בזמן ששוטט לו לתומו ברחוב הרצל בחיפה. מאז מותה של דודה מריטו הוא נעשה קצת מבולבל, בנותיו ניסו לטפל בו, אבל הן היו טרודות בטיפול במשפחותיהן ולכן הניחו לו לשוטט לבדו ברחובות.

הזקן זכר למחצה את הפארנג'י כחול העיניים שהסתובב עם דבי ושמח לספר לו באנגלית היפה שלמד עוד כתלמיד בבית ספר באדיס אבבה שדבי מתה והילדים גרים כעת אצל בעלה במושב בצפון.

הוא אפילו זכר שאדי הוא מורה בתיכון ושאחותו נשואה לעובד סוציאלי רוסי. די היה בפרטים האלו כדי לאתר אותנו, וככה יצא ששבועיים אחרי הביקור של שאול, כשכבר התחלנו להירגע ולהרגיש בטוחים, הוא צץ פתאום אצלנו.

הוא בא ביום שלישי, היום החופשי שלי - אחר כך התברר שזה לא היה מקרה, הוא בירר קודם שאני לבד בבית - הילדים היו בגן ובבית הספר ואדי לימד ועמד לחזור בעוד שעה בערך. ניקיתי את השיש אחרי שגמרתי לטגן שניצלים לארוחת הצהרים כשדפיקה בדלת הזעיקה אותי לכניסה.

פתחתי, ושם הוא היה, למרות שלא נפגשנו מעולם מיד ידעתי מי הוא. איש נאה, בהיר ודק, כבן ארבעים, עיניו הכחולות מוקפות קמטי צחוק, שערו הבלונדיני מאפיר קצת וחיוכו נעים ומהוסס. הוא לבש חליפה אפורה קלה בלי עניבה ונראה כתייר בחופשה. גבר נעים הליכות, שקט ותרבותי.

לתדהמתי הוא ידע עלינו הכול, (התברר שהוא שכר בלש פרטי) ולזכותו אומר שהוא היה גלוי והוגן מהרגע הראשון, ומיד הודה שחקר אודותינו.

לפני שנפגשתי איתו לא יכולתי לשמוע מילה טובה אחת על ראסמוס נילסן. בדמיוני החרד ראיתי אותו כאיש מגודל, קשוח וזעום פנים, עם עיניים חודרות ושפתיים דקות ורעות. דמיינתי לעצמי איך הוא גוזל מאתנו את הילדים ולוקח אותם לארצו הקרה והרחוקה, וכשאנחנו פונים לבית המשפט זורקים אותנו משם בטענה שעדיף לילדים לגדול אצל אבא לא יהודי ומתנכר מאשר אצל שני סוטים הומואים.

עכשיו, כשראיתי אותו פנים אל פנים, לחצתי את ידו הדקה והקרירה ובחנתי את חיוכו הנעים ועיניו הכחולות, כל התכניות והפחדים שלי נראו פתאום מיותרים ונואשים. עכשיו כבר לא התפלאתי איך אדי יכול היה לחבב אותו, עומד במטבח שלנו, מחייך בהתנצלות, נראה מר נילסן תמים ולא מזיק כמו סוכן ביטוח ידידותי,

"איך מצאת אותנו?" שאלתי מיד, בלי לנסות להעמיד פנים שאני לא יודע על מה מדובר.

הוא חייך בהתנצלות. "די בקלות, זו ארץ קטנה והיה לי מזל שהזקן נעשה קצת סנילי. השאר שתקו, אבל הוא פטפט כמו ילד קטן וסיפר לי הכל. הכרת אותה?"

הנדתי את ראשי לאות לא. " ראיתי רק תמונות שלה ושמעתי שהיא הייתה חמודה ותמימה מאוד." תהיתי בליבי אם עלי להביע השתתפות בצערו, אחרי הכל הוא חי איתה וכנראה שבדרכו גם אהב אותה. מצד שני, מותה היה בחלקו הגדול באשמתו... שמרתי את רגשי ההשתתפות שלי לעצמי. 

"היא לא הייתה פוטוגנית כל כך, דבי שלי." הוא חייך ברוך, "במציאות היא הייתה הרבה יותר יפה, ומאוד מאוד עסיסית, אם כי אולי אתה… זה בטח לא כל כך מדבר אליך, אישה סקסית אני מתכוון." ושוב חייך. חיפשתי לעג או רשעות בפניו ולא מצאתי. רק חביבות נעימה וחשש מנומס לפגיעה ברגשותיי.

ברגע שהבנתי שהוא מעודכן לגמרי נכנסתי לעמדת התגוננות. "אני לא עושה סוד מזה שאני הומו." הצהרתי בנוקשות, "יש לך בעיה עם זה?"

הוא הניד לאות לא. "אני מבטיח לך שזה לא מפריע לי עמית. תרשה לי לקרוא לך עמית?" הנהנתי בקוצר רוח. שיקרא לי איך שהוא רוצה, למי אכפת?

"חבל שלא מפריע לך להכניס להיריון אישה אחת בזמן שאתה נשוי לאחרת." הטחתי.

הוא נאנח בעצב, מתעלם מגסות רוחי. "אה כן, בריגיטה... סיבכתי לנו כהוגן את החיים." הודה וביקש רשות לשבת ואז, אחרי שקיבל אותה, התיישב ומתח את רגליו בנחת מתחת לשולחן המטבח שלנו.

"לנשים יש כשרון לסבך לגבר את החיים בצורה בלתי נסבלת." העיר בקלילות.

"אני באמת מצטער שהמוות של דבי סיבך לך את החיים מר נילסן." הערתי בנבזות. הוא הרצין. "כן דבי, זו הייתה טרגדיה, אם היא רק הייתה מחכה בסבלנות… ילדה מסכנה שכמותה. לצערי לא הייתי נשוי באושר, אשתי הייתה אישה מאוד… מאוד..." הוא נאנח, "אסור לדבר סרה במתים, ומוטב שאניח לה לנוח בשלווה על משכבה, היא ידעה מעט מאוד שלווה כשחיה איתי וחלק גדול מזה היה באשמתי. בכל אופן, היא נפטרה והשאירה אותי במצב כספי טוב מאוד, מה שבטח יקל עלינו לפתור את הבעיה עם הילדים." הוארו פניו בחיוך שופע חסד.

"לאיזה בעיה בדיוק אתה מתכוון ראס?" שאל אדי שצץ פתאום במטבח.

ראס קם ממקומו ולחץ בחום את ידו של אדי. הם החליפו ברכות חמות, שמחים זה בזה כמו ידידים שנפגשו אחרי פרידה ארוכה.

בסוף אבדתי את סבלנותי והתפרצתי לקשקושי הרכילות שלהם על מכירים משותפים. "הילדים ראס, מה התוכניות שלך לגביהם?"

אדי נאנח. "עמית, עמית, קצת סבלנות." ביקש, "כשראס יהיה מוכן הוא ידבר על הילדים. לא צריך להתנהג כמו פיל בחנות חרסינה." הוכיח אותי באנגלית כדי שגם ראס יבין.

ראס חייך בסובלנות ונגע בעדינות בכתפי, "זה בסדר. אני יודע שהיו לכם המון הוצאות עליהם וכמובן שאני מוכן לפצות אתכם ביד רחבה על הכל, וגם את הסבא כמובן."

"מר נילסן, מה התכניות שלך בקשר לילדים של דבי?" הפסקתי בגסות את הקשקוש המנומס שלו.

"טוב," פרש ראס את כפותיו במחווה של פיוס, "ברור שהם שלי ואני צריך לקחת עליהם אחריות, לשמחתי יש לי את האמצעים הכספיים. אני אמצא להם איזה סידור, פנימייה בשביל הילד ואולי איזה משפחה אומנת לקטנה? רק עד שהיא תגדל ואחר כך… אולי איזה בית ספר פרטי טוב?" והוא חייך אלי בחביבות, "כסף הוא לא בעיה כמובן, אני לא אחסוך בהוצאות." הבטיח שוב.

ברגע ששמעתי את המילה פנימייה והבנתי שלא די שהדביל המגונדר הזה לא מתכוון לגדל אותם בעצמו הוא גם הולך להפריד בין הילדים מלאי הסבלנות הקטן שלי נגמר. "אתה רוצה להפריד אותם ולהכניס את ארז לפנימייה! " קמתי, "השתגעת, להכניס ילד בן שש לפנימייה?" שאלתי והכנסתי לו אגרוף בפרצוף.

מזל שאדי היה זריז דיו והצליח להסיט את המכה מפרצופו של ראס. בכל זאת הוא נחבט בכתפו והועף אל הקיר, משמיע רעש לא נעים כשגבו פגע בזוית המשקוף.

אדי נחפז להרים אותו ולהושיבו על כסא, "אני נורא מצטער." התנצל, "עמית קצת רגיש לנושא של ילדים שמוצאים מהבית." לרווחתי יכולתי להבחין שההתנצלות המנומסת שלו היא מן השפה ולחוץ וגם הוא כועס. טוב מאוד. אולי סוף סוף הוא יפסיק עם ההצגה שלו ויתחיל לתמוך בי.

ראס מישש באנחה את כתפו הכואבת. "אני לא מבין אתכם," רטן, "אתם הולכים להיפטר מהקטנים ולקבל פיצוי כספי הוגן על ההוצאות שלכם. מה עוד אתם רוצים?" הוא באמת לא קלט מה הרגיז אותי כל כך.

"אנחנו רוצים שתעוף מפה עם הכסף שלך ותשאיר לנו את הילדים." עניתי, והתקרבתי אליו.

הוא נרתע בבהלה לאחור. טוב מאוד, שיפחד, חשבתי בסיפוק, אבל אדי הניח יד מרסנת על כתפי ומשך אותי לאחור. "למה באמת באת לכאן ראס?" שאל בנימוס, "מה קרה שפתאום נזכרת בדבי?"

"אף פעם לא שכחתי אותה." מחה ראס, "אבל רק עכשיו אושרה הצוואה של בריגיטה. עד עכשיו לא היה לי מספיק כסף."

הוא ראה איך אנחנו מביטים בו במבטים קפואים וכנראה שקלט את הסלידה שלנו ממנו וחש נבוך. "למרות מה שאתם חושבים עלי אני לא בן אדם רע." אמר בהתחסדות, "אני לא מתכחש לאחריות שלי, הילדים של דבי הם גם שלי ואני צריך לדאוג לחינוך שלהם, אבל לצערי הם לא יכולים לגדול אצלי. אני לא נשוי ואין לי בית מסודר וגם… טוב הם של דבי וברור ש..." הוא השתתק, מביט בי ובאדי חליפות כמצפה שנבין לבד. בטיפשותי לא הבנתי למה כוונתו, אבל אדי הבין מיד.

"מה ברור?" שאל אדי בתוקפנות, "שהם לא לבנים? שהם אתיופים?"

ראס משך בקלילות בכתפיו. "כן." הודה, "לי זה לא משנה, אבל הורי לא יקבלו נכדים בצבע...  אה..." למראה פרצופו הזועם של אדי הוא נחפז להחליף נושא, "אתם בטוחים שאתם רוצים לגדל אותם כאן? עם כל הפיגועים והמלחמות? ישראל זה לא מקום בטוח לילדים."

"אנחנו גדלנו פה." הזכרתי לו. "אנשים מגדלים כאן ילדים כל הזמן."

"כן." הוא נע בחוסר נוחיות, "אני יודע, אבל אלו זמנים קשים. אולי עדיף שהילדים…"

"לא, לא עדיף." אמר אדי בגסות, "גם בזמנים קשים זה המקום של כל היהודים. והילדים האלו הם לא רק שחורים הם גם יהודים."

"אני יודע." הניד ראס בראשו, "המסכנים הקטנים, אולי אתם צודקים וכאן יקבלו אותם יותר בקלות."

אדי נחפז להניח יד מרסנת על כתפי, אבל אחרי שנעשה ברור שהוא לא רוצה בהם ורואה בהם רק נטל, נרגעתי והפסקתי לכעוס. "אתה צודק לגמרי ראס." מצאתי פתאום את נימוסי הטובים וחייכתי אליו, "הרבה יותר טוב בשבילם להישאר כאן."

ראס הנהן בראשו בהסכמה והבעת רווחה התפשטה על פניו, בבת אחת נפטר גם מהצורך לחפש לילדים סידור וגם חלילה לבזבז כמה שעות בשנה כדי לבקר אצלם.

עכשיו, כשכבר נרגעתי מהפחד שהוא ינסה לקחת אותם מאתנו, ניסיתי להבין אם הוא קולט בכלל מה הטעות שלו. "ניסית להבין איך הם ירגישו אם ינתקו אותם פתאום מהבית שלהם ויעבירו אותם לנורווגיה?" התאמצתי לסחוט ממנו תגובה אנושית.

"לא." הודה ראס במבוכה. "אני לא מבין ילדים, הייתי בן יחיד ואף פעם לא התחברתי עם ילדים אחרים. ילדים מבלבלים אותי." למראה המבטים שנעצנו בו הוא הסמיק קצת ונע בחוסר מנוחה על כיסאו. "טוב, תיארתי לעצמי שהם יבכו קצת ואחר כך יתרגלו." ניסה להעמיד פנים שיש לו רגשות. "גם אני התרגלתי לפנימייה אחרי שבכיתי קצת." הוסיף בקול מתגונן.

החלפתי מבטים עם אדי, "בן כמה היית כשהלכת לפנימייה?" שאלתי.

"אה, הייתי כבר מבוגר, כמעט בן עשר. אימא רצתה שאני אשאר בבית עד גיל שתים עשרה, אבל אבא חשב שעד אז אני אהיה מפונק מידי, אותו שלחו מהבית כבר בגיל שש." סיפר לנו וחשף את שיניו במין חיוך מעוות שהחריד אותי. כל הכעס שחשתי התחלף ברחמים עליו, איזה מסכן. למה בזבזתי כל כך הרבה זמן בלפחד ממנו?

עיבדנו במהירות זיכרון דברים של הסכם כספי שהיה אמור לכסות את הוצאותינו על הילדים עד שימלאו להם שמונה עשרה וחתמנו בלי היסוס, לא טורחים לברר בכמה כסף מדובר.

ראס הבטיח שבקרוב עורך הדין שלו יצור איתנו קשר ויחתים אותנו על הסכם מסודר. ובאמת, כמה ימים אחר כך, התקשר העורך דין וחתמנו על הסכם שבו התחייב מר נילסן לשלם קצבה חודשית לכל אחד מהילדים של דבורה ואדיסו מקונו עד הגיעם לבגרות. הוא נימק את נדיבותו כלפי הילדים בידידות הארוכה שלו עם אמם המנוחה. הסכום היה אמור להגיע אי שם מאירופה הישר לחשבון הבנק שלנו.

אחרי שסיכמנו עם ראס את העסק הכספי כבר הייתי רגוע לגמרי. הזמנתי אותו להישאר ולראות אותם לפני שיסע. בכל זאת הוא היה אבא שלהם. הוא היסס קצת ובסוף הסכים בחוסר ברצון.

"אני יכול להישאר רק לכמה דקות." גמגם במבוכה, "יש לי פגישה בתל אביב הערב." אחר כך חזרו הילדים ונתנו לראס הדגמה עד כמה ילדים יכולים להיות מבלבלים ולא מובנים. בשבילי זו הייתה ארוחת צהרים שגרתית, אבל ראס בהה בעיניים קרועות לרווחה איך הם מגיעים פרועים ומטונפים, מנערים טונות של חול מנעלי ההתעמלות שלהם, רבים עם אדי על רחיצת ידיים, מתווכחים איתי בהתלהבות רעשנית - ארז בגלל האפונה, ועדי בגלל האורז - ובסוף נכנעים ואוכלים הכל, אבל מלכלכים את המטבח כמו חזירים קטנים ועושים כרגיל בלגן נורא.

אחרי שהוא הסתלק אדי צחק ואמר שאחרי הארוחה הזו הוא היה מסכים בלי בעיות לשלם לנו כפלים תמורת הטיפול בחוצפנים הקטנים.

"הם לא חוצפנים. הם ילדים טובים אדי והם הילדים שלנו והפרנסה שלהם תהיה רק עלינו." אמרתי בתקיפות, "אני לא רוצה את הכסף שלו. הכסף הזה הולך ישר לחשבון חיסכון על שמם." אדי חייך והסכים איתי מיד ובכך נגמר הדיון המשפחתי שלנו על הכסף של ראס.

כמה ימים אחר כך עלינו לכרמל ובמשרד קטן ונאה ששכן במרומי מגדל פנורמה פגשנו את העורך דין של ראס -  זקן נשוא פנים בשם מר יאנסן - שקיבל אותנו בפנים רציניות של קברן, נוהג בנו גינוני אדיבות נורבגית קפואה.

בקשנו שיחלק את הכסף שווה בשווה ויפקיד אותו בשני חשבונות חסכון שפתחנו על שם כל אחד מהילדים. מר יאנסן עיין במסמכי הבנק ואז שאל אותנו בקול מבשר רעות אם אנחנו מבינים מה עשינו. "אני מקווה שאתם מבינים שהסידור שעשיתם מונע מכם כל גישה לכספים שמרשי מעביר לכם." אמר לאיטו, מביט בנו בסלידה מבעד למשקפים מוזהבים.

"אנחנו מודעים לכך לגמרי מר ינסן." אמר אדי באנגלית הבריטית שלו שנסכה הדרת כבוד שקטה על דבריו.

מר יאנסן הביט בנו במבט נדהם, מעביר מבט שואל ממני אליו, וכששנינו הנהנו לאות שאנחנו מבינים הכל, סדק לפתע חיוך קטן ומלא הערכה את פניו הקמוטים והחמורים. החיוך הלא צפוי הזה ממשיך לחמם את ליבי עד היום.

"ראית כמה הוא היה מופתע?" שאלתי את אדי כשיצאנו, "דברת איתו כמו לורד בריטי, הייתי ממש גאה בך." התוודיתי. "לדעתי הוא חשב שרצינו את הילדים רק בגלל הכסף של ראס." אדי חיבק אותי ואמר שאני תמים כמו כפית, עצר את המעלית בקומה העשירית ונישק אותי, ואם לא הייתי עוצר בעדו ברגע האחרון גם היה מפשיט אותי ומבצע בי את זממו. כשהמעלית הגיעה סוף סוף לקומת הקרקע גילינו קהל חסר סבלנות של נשות ויצ"ו כחולות שיער והדורות בחליפות בצבעי פסטל מביטות בפליאה איך אנחנו יוצאים סמוקים ופרועים מהמעלית.

לא זכור לי שאי פעם בימי חיי הייתי נבוך כל כך. אדי כמובן לא הניד עפעף, חייך בשחצנות אל הגברות ההמומות, נתן לי יד ולקח אותי לשירותים של החניה ושם השלים את מה שהתחיל במעלית.

***

 נועם בני נולד בסוף מאי 98 קצת אחרי יום העצמאות החמישים של המדינה. למרבה שמחתי רונה ולני העדיפו שהלידה תהיה רק בנוכחות נשים, וכך לא הייתי צריך להיות בלידה. פחדתי מאוד מהקטע הזה, וזה לא בגלל שאני הומו, גם מקס נשם לרווחה כשאחותה של בטי העיפה אותו מחדר הלידה, ואם לו מותר אז גם לי. הן עשו את הברית בבית חולים בלי טקסים דתיים, אבל נעתרו לבקשתו של אדי ובאו אלינו עם הילד לחגוג את חג הביכורים.

עם הזמן גיבשנו לעצמנו חוג של חברים מהקהילה שאיתם חגגנו את כל החגים המשפחתיים, יצאנו לטיולים, ואפילו אימצנו לנו מקום משלנו ביער קרית אתא, שם נהגנו להיפגש לפיקניקים, עושים מנגל משחקים כדור סל או כדור רגל, ובאופן כללי מתנהגים כמו כולם, חוץ מזה שהזוגות שלנו היו חד מיניים.

לכבוד חג הביכורים והולדתו של נועם הזמנו המון חברים שלנו מהקהילה, אבל לא רק, אכלנו עוגות גבינה רקדנו ושרנו וסתם שמחנו. זו הייתה הדרך שלנו לחגוג את הולדתו וכולם נהנו מאוד. אולי אני משוחד, אבל לדעתי נועם היה נהדר, תינוק שמנמן עם עיניים כחולות ובלורית מצחיקה של שיער שחור, ידיים ורגלים קטנטנות וחיוך מקסים. חששתי שעדי וארז יקנאו בתשומת הלב שהרעפתי עליו, אבל ארז נשאר אדיש למראה התינוק בעוד שעדי התאהבה בו יחד איתי ולא זזה ממנו מצהירה בפני כולם שהוא אחיה הקטן.

אחרי שכולם גמרו להתפעל מנועם ולברך אותנו הודענו לאורחים שלנו שחתמנו על חוזה של עמותת משפחה חדשה. הרמנו כוס לחיים וזכינו לתשואות ובפעם הראשונה בחיי נישקתי את אדי לפני קהל.

מובן שגם הנס היה במסיבה, ראיתי אותו רוקד ושותה, נראה מאוד מאושר בחברת אדם ועוד בחור אחד שלא הכרתי. אחרי שהמסיבה נגמרה ורוב האורחים הלכו עמדתי לרחוץ כלים יחד עם איטן שסיפר לי, צוחק בעונג, איך ליאור קיבל בפסח טלפון נעלב מאחותו הגדולה ששאלה אותו אם הוא מתבייש במשפחה שלו ולמה הוא שוב מגיע לבד לסדר למרות שכולם יודעים שהוא חי עם בן זוגו כבר למעלה משנה? "הם ידעו. כולם – כל המשפחה שלו – הם ידעו כל הזמן, אבל לא היה להם נעים לשאול. מכיוון שהוא שתק גם הם שתקו, אתה מבין?" הצטחק ונישק את לחיי תוך יבוש הצלחות.

האירוע היה מוצלח כל כך עד שהחלטנו פה אחד שכל שנה נזמין את כל החברים שלנו לחגוג אצלנו את חג השבועות. "והפעם," אמרתי לאדי, "אני משכיר לא רק את הכיסאות והשולחנות אלא גם את כלי האוכל. נשבר לי הגב מרחיצת הכלים."

"באמת?" עקץ אותי אדי, "אבל הרי הייתה לך כל כך הרבה עזרה מאיטן, שמתי לב שכל פעם שהתעייפת הוא עודד אותך עם נשיקות."

צחקתי, אמרתי לו שאני אוהב אותו למרות שהוא דביל, והתמוטטתי על המיטה. לשמחתי גם אדי היה עייף מכדי לריב ונרדם עוד לפני.

למחרת המסיבה הטלפון צלצל מוקדם בבוקר. בקושי ישנתי חמש שעות וקולי, כשעניתי סוף סוף, היה צרוד ולא ברור. איך הצלחתי לעבור את הטירונות בגולני על ארבע שעות שינה בקושי ביממה? כנראה שהזדקנתי מאז.

הקול שבקע מהשפופרת היה ערני וחד ונשמע מוכר איכשהו. "עמית דגני?" חקר המטלפן האלמוני במבטא ערבי.

בקול מעוך אישרתי שנכון, זה אני.

מעודד מהאישור שלי הוא המשיך ברוב מרץ, "אתה זוכר אותי עמית? נפגשנו בביילינסון. מדבר האח חאמיד. עכשיו אני עובד בבית חולים כרמל."

"חאמיד?" נזכרתי באח הנחמד שעזר לי לטפל באדי אחרי הפיגוע בבית ליד, "כן, אני זוכר." הבטתי בשעון, בקושי שבע בבוקר. המום מכדי לכעוס על השעה המוקדמת המשכתי לנהל שיחה מנומסת. "מה אתה עושה בבית חולים כרמל חאמיד?" שאלתי, כאילו שזה באמת מה שרציתי לדעת בשעה כזו של הבוקר.

"אני עובד בפנימית. עברתי לצפון כדי להיות קרוב יותר למשפחה. מה שלום אדי?" מצא לו זמן להיות מנומס.

"מאה אחוז חאמיד, אבל מה פתאום אתה…" ניסיתי לחתוך לתכל'ס בלי להעליב. אולי הוא סתם רוצה לשאול מה נשמע? מאיפה לו לדעת שאני מת מעייפות וכול גופי דווי מסחיבת כסאות ושולחנות ושטיפת רצפות וכלים?

קולו הרצין. "אתה מכיר את הנס דה פריז?" שאל. אישרתי שכן וחאמיד סיפר לי שהנס אושפז הלילה בבית החולים ושהוא צריך עזרה.

הערפל התחיל להתפזר ממוחי לשמע הבשורה הרעה, משום מה הייתי בטוח שהנס הגזים בשתייה ונפצע בתאונת דרכים. ממש ראיתי בעיני רוחי תמונה שלו, שמוט על הגה הג'יפ הקטן והיקר שהוא טיפח באובססיביות – התוספת לזין שלו – כפי שקרא לזה אדי בלגלוג.

"הוא פצוע קשה? הוא בהכרה? אני מקווה שהוא שם חגורה, אפשר לבקר אצלו? הוא היה שתוי?"

עכשיו כבר ישבתי במיטה וגיששתי אחרי הכפכפים שלי שבמשך הלילה נהגו לברוח ולהתחבא מתחת למיטה. לצידי אדי שלף את ראשו מתחת לשמיכה והחל מגשש מנומנם בין ירכי. הידקתי אותן ולכדתי את ידו, מאותת לו בלי מילים שלא עכשיו, אבל אולי אחר כך. שמתי לב שבזמן האחרון חלק גדול מהתקשורת שלנו התרחשה בלי מילים. יכול להיות שזה קורה אצל כל הזוגות הותיקים? מסתפקים בשפת הסימנים במקום בדיבורים ובהסברים ארוכים ומעייפים?

חאמיד נאנח, "אתה לא מבין עמית. הוא לא נפצע בתאונת דרכים זה… זו פציעה אחרת. אולי תבואו לראות אותו הוא… הוא..." קולו נמוג למלמול חרישי, כאילו לא רצה להגיד דברים מפורשים. רק אז הבנתי שקרה דבר אחר, יותר חמור מתאונה.

"מה קרה לו?" שאלתי בשקט, מרגיש איך הפה שלי מתייבש מרוב פחד.

אדי התיישב לצידי על המיטה והניח את ידו על כתפי במחוות הגנה ועידוד. הוא קירב את ראשו לשפופרת כדי שיוכל להקשיב גם כן ולרגע התחשק לי לטרוק את הטלפון על המלמול המתנצל של האח המוסמך חאמיד, האח מוס כפי שכיניתי אותו בצחוק, ולהתכרבל עם אדי מתחת לשמיכה.

כמובן שלא עשיתי את זה. בזמן האחרון אני אף פעם לא עושה מה שאני באמת רוצה, קוראים לזה להתבגר.

מהצד השני של הקו המשיך חאמיד לדבר ללא שמץ של חשד. מעודד מההקשבה האוהדת שלי שב קולו להתגבר והיה ברור ויציב. "הוא במיון. מכות יבשות בעיקר, אבל המצב הנפשי שלו… אני יודע שזה חג, אבל אולי תוכלו לבוא היום לראות אותו. הוא בפנימית א'."

אדי לקח ממני את השפופרת. "אהלן חאמיד." קרא, ערני ונמרץ, "תגיד לו שאנחנו בדרך. להתראות." וקפץ מהמיטה, "נו עמית, זוז כבר." האיץ בי, "למה אתה ישנון כזה?"

"אולי בגלל ששטפתי כלים עד אחת בלילה?" רטנתי מתחת לאפי, וסחבתי את גופי המותש למקלחת.

למרבה המזל הילדים ישנו אצל הורי. השארנו פתק ליאן ולגילי שישנו שינה עמוקה ובטח יקומו רק בצהרים, ונסענו לבית חולים כרמל. בדרך העלינו השערות על מצבו של הנס, "הוא בטח הכניס איזה פסיכי הביתה ואכל אותה." הרהרתי בקול.

"קרוב לוודאי שאתה צודק." הסכים אדי, "אבל תעשה לי טובה ואל תעשה לו את הפרצוף הפולני הזה של אמרתי לך." הזהיר אותי והאיץ, עוקף בתוקפנות את נהגי החג המקדימים שהשתרכו בכבישים הריקים למחצה.

כמו תמיד כששמע על הומואים שנפגעו בגלל השייכות שלהם לקהילה נעשתה התנהגותו לוחמנית ונמרצת וקצת מפחידה. לאדי הייתה תיאוריה שכולנו, כל חברי הקהילה ההומו לסבית, חייבים לתמוך זה בזה ולעזור אחד לשני, מפני שאחרת הסטרייטים ירמסו אותנו.

הוא לא היה היחיד שחשב ככה, היו עוד הרבה הומואים שדגלו באותן דעות. בעיקר החברים האלו שלו שגרו בתל אביב, ארגנו את מצעד הגאווה, ראו סרטים פורנוגראפיים של הומואים, קראו את הזמן הורוד ובילו במסיבות ובפאבים, מזיינים בלי חשבון בזמן שאני טפלתי בילדים, הלכתי לאספות הורים, והתעסקתי בלהיות עקר בית.

כל כך רווח לי כשהבנתי שהנסיעות שלו לתל אביב קשורות בפעילות של הקהילה ולא באיזה מאהב, עד שהעמדתי פנים שאני מסכים לדעותיו, למרות שבינינו, העובדה שמישהו הוא הומו כמוני לא גרמה לי לחבב אותו. למען האמת היו המון הומואים שלא סבלתי וגם אם היו הופכים פתאום לסטרייטים מושבעים הייתי ממשיך לא לסבול אותם, כמו שהיו הרבה סטרייטים שאהבתי בלי שום קשר למה שעשו או לא עשו במיטה. אף פעם לא גיליתי את דעתי לאדי כי שנאתי להתווכח איתו, בעיקר מפני שהוא תמיד הצליח לנצח אותי בוויכוחים. לכן הבטחתי להיות אוהד ומלא הבנה ולא לזרות מלח על פצעיו של הנס המסכן, למרות שבסתר לבבי חשבתי שפלא שזה לא קרה עוד קודם.

הנס נראה זוועה. ראשו גולח והיו לו תפרים על הפדחת, פנסים בעיניים וסימנים של מכות יבשות על כל הגוף. "אל תגידו כלום בבקשה," התחנן בקול חלוש, "אני יודע שזו הייתה אשמתי. התנהגתי בצורה לא זהירה, לא הייתי צריך לתת להם להיכנס."

אדי רכן כלפיו, מקרב את פניו לפנים החבולים והמסכנים של הנס, "מי זה הם? אני רוצה שתספר לי כל פרט שאתה זוכר עליהם."

הנס הסב את מבטו, "לא אדי. בבקשה, אל תעשה את זה. לקחתי סיכון טיפשי ונענשתי, עזוב את זה." אדי ראה שאין טעם לדבר איתו במצבו, ועזב אותו לנפשו.

הוא אפילו סרב להתלונן במשטרה ואמר לרופאים שהוא נפל במדרגות. מובן שהם לא האמינו לו, אבל הם לא יכלו לעשות כלום וגם לא התאמצו יותר מידי. כולם, כולל הנס, חשבנו שהוא קיבל מה שהגיע לו. כולם, חוץ מאדי.

הרופא הציע להעביר אותו לרמב"ם – מקום העבודה שלו – והנס סירב בתוקף. הרופא לא התעקש ולא ביקש הסברים, רק טפח קלות על רגלו, איחל לו שיהיה בריא ויצא.

הנס ביקש מאתנו שנלך לדירה שלו ונבדוק מה עוללו שם החוליגאנים שהשתוללו אצלו. הוא סיפר לנו בלחש שאיבד את הכרתו בשלב די מוקדם וכשהתעורר, חבול ופצוע, גרר את עצמו למסדרון והזעיק את שכנתו, רווקה מבוגרת שנבהלה כל כך ממראהו עד שהייתה זקוקה לכדור הרגעה כדי להפסיק לרעוד.

"מזל שפגשתי את הבחור הנחמד הזה חאמיד. הוא מיד הבין את המצב שלי, ומזל שהוא מכיר אתכם." חייך הנס אל האח הצעיר שהחזיר לו חיוך.

"למה אתה מתכוון הבין את המצב שלך?" שאל אדי בקול חרישי. כשאדי כעס באמת הוא היה מתרגז במין כעס שקט כזה שהיה מפחיד יותר מצעקות וקריזות.

"נו, אתה יודע?" נבוך הנס, "שאני לא יכול להתלונן וכל זה."

"למה אתה לא יכול להתלונן וכל זה?" המשיך אדי להציק לו, "למה? למה מגיע לך לחטוף מכות? בגלל שאתה הומו מגיע לך שיתקפו אותך?" רעד אדי מזעם עצור, "אתה יודע מה הבעיה שלך? הבעיה שלך היא שהפנמת את השנאה שלהם. אם היית סטרייט ואיזה זונה הייתה שודדת אותך לא היית מתבייש לרוץ לשוטרים." ככל שהוא כעס יותר כך היה קולו שקט יותר ותנועותיו עצורות יותר.

אותי זה היה מפחיד, אבל למרבה הפלא היו בהולנדי רך הדיבור והשמנמן הרבה יותר כוחות מכפי שאפשר היה לנחש ממראהו העדין. "אני לא יודע אדי, זה תלוי. אולי, אם הייתי סטרייט, הייתי מתלונן, אבל אולי לא. מי יודע? אתה צודק שאני מרגיש שמגיע לי להיענש על זה שאני הומו. אולי בגלל זה אני מתנהג בצורה כל כך לא זהירה וחושף את עצמי לסכנות, אבל מה הטעם לכעוס?"

החיוך שעל פניו היה רך, מלא שביעות רצון רכה, חיוך של קדוש מעונה. הפעם האחרונה שראיתי אנשים מחייכים ככה הייתה בק"מ האחרון של מסע כומתה.

חאמיד, שהתכווץ עד כה בפינה, חש אליו והטיב את הכרית שלו, מלטף בעדינות את כתפו מסדר ברוך את צווארון הפיג'מה שלו. הנס עצם את עיניו התכולות והתמסר למגעו של האח הערבי.

מראה פניו של חאמיד כשהחליק על לחיו החבולה של הנס, והחיוך שהנס החזיר לו היה כל כך אינטימי עד שלא יכולתי להביט בהם בלי להרגיש כמו מציצן בעל כורחו. ברור היה שמה שקורה בין שני הגברים האלו לא קשור לרפואה, מה שמוכיח שלפעמים גם מעז יוצא מתוק.

"בקשת שאני לא ארגיז אותו ובסוף אתה חטפת קריזה." הוכחתי את אדי כשיצאנו משם בדרכנו לדירה של הנס.

"אתה צודק," הוא נאנח, "נורא התעצבנתי. קראת את הספר 'מעתה ועד עולם'?" שאל.

"לא, אבל ראיתי את הסרט." התגוננתי, והוא חייך וליטף את ראשי. "זה ספר נורא שמן אדי, בכיתה י"א בטי קראה בשישבת אחד את כל שני הכרכים ולא דברה איתי עד שגמרה אותו, ואז היא רצה לספריה ולקחה מהר את הספר השני של אותו הסופר, שכחתי מה שמו, וקראה גם אותו בבת אחת."

"לסופר קראו ג'ימס ג'ונס." אמר החבר החכם שלי, "ולספר השני קראו 'אחדים באו במרוצה' וגם אני קראתי את כל 'מעתה ועד עולם' בבת אחת ולא קמתי מהכסא עד שגמרתי אותו. הייתי בן שלוש עשרה או ארבע עשרה, ורק אחרי שגמרתי לקרוא הבנתי שהעקומים האלה שהסופר מדבר עליהם בבוז כזה, אלה שהגיבור והחברים שלו מתעללים בהם וגונבים מהם כסף הם האחים שלי, הם ולא הגיבורים של הספר שגם הם בדרכם שלהם עלובי נפש בזויים, אבל מאחר שהם מעדיפים לזיין נשים הם נחשבים גברים לעניין." קולו היה מריר כל כך עד שלא העזתי לענות ורק לחצתי את כפו בכפי ושתקתי.

הבנתי כבר שאדי, כמו אבא שלו בשעתו, היה מסוג האנשים שהרגישו חובה לייצג את הקהילה שלהם. הוא לא יכול היה להיות פעיל בעדה האתיופית השמרנית והדתית, אבל התקבל בידיים פתוחות בקהילה שלנו ששיוועה למנהיגים בעלי קסם אישי ובטחון עצמי.

אני העדפתי לשמור אותו לעצמי ולשמור על הפרטיות של המשפחה הקטנה שלנו, אבל השלמתי עם כך שזה לא יקרה. אדי לא היה מוכן לשתוק כשראה עוול ואי צדק והיה לו די מרץ וכוח להלחם גם בשביל כל ההומואים שהתביישו ופחדו ונשארו סגורים בארונות שלהם, סופגים בוז ועלבונות, מסכימים בסתר ליבם שזה מגיע להם.

קבלתי בברכה את הפעילות שלו בארגון מצעד הגאווה ובעזרה לנוער הומו לסבי ובכל מיני פעילויות של הקהילה, אבל הכעס שבו הוא הגיב על הפציעה של הנס רימז לי שהוא רוקם תכניות פחות הומאניות וזה הפחיד אותי עד מוות.

איזה מזל שהנס שתק ולא סיפר מי הכה אותו התנחמתי ביני לבין עצמי, והבטחתי לאדי לעשות מאמץ ולקרוא את 'מעתה ועד עולם'. אחרי שראיתי את הסרט כמה פעמים וידעתי איך כולם נראים זה בטח לא יהיה כל כך קשה.

כשהגענו לדירה של הנס החניתי את המכונית מול הפתח, עולה עם שני גלגלים על המדרכה – היום היה חג ולא יהיו פקחים של העירייה – ופניתי אל אדי שישב שם שותק וכועס, לוטש מבטים נרגזים באגרופיו הקפוצים.

"אדי," אמרתי חרש והנחתי את כפי על האגרוף החום הקרוב אלי, עוטף אותו לגמרי בכף ידי. "אדון שוקו שלי, תסתכל עלי."

הוא הרים את מבטו אלי, "מה אתה רוצה?" התיז בזעם, "למה אתה מתחנף?"

"אל תכעס, הספר הזה נכתב לפני חמישים שנה, היום זה שונה, אנשים השתנו מאז. "

"הם השתנו כי הכריחו אותם." התעקש אדי, "רק בכוח זה הולך עם ההומופוביים האלו."

"אדי זה לא נכון." מחיתי, "אל תעשה את מה שאתה מתכנן לעשות, אני מבקש ממך."

אדי חייך, חושף שיניים לבנות, מרושעות. "מאין לך מה אני מתכנן?" לעג.

"בחייך, אני אולי לא תולעת ספרים כמוך, אבל אני לא דביל אדי, אתה מתכנן לגלות מי הרביץ להנס ולארגן קבוצת בריונים שתחזיר לו, נכון?"

"ומה רע בזה אדוני הפציפיסט?" עכשיו הוא כבר ממש צחק ממני – צחוק מרושע ואכזרי ששנאתי.

"אני חושב שזו טעות ויש דרך אחרת לטפל באנשים שמתנהגים באלימות להומואים." אילצתי את עצמי לדבר בקול מתון כאילו אני מדבר עם ילד נרגז.

"מה? לקרוא למשטרה?" צחק אדי, "זה באמת יעזור." מנימת קולו השתמע שאני טיפש ותמים שלא יודע כלום על החיים ועדיף שאשאר ספון בבית המוגן שלנו, מבשל לילדים ומלטף ורדים, ואניח לו לדאוג לעסקי המבוגרים.

"לקחת את החוק לידים ולהיות בריון זה לא פתרון." המשכתי להתעקש כמו פלצן שמאלן עגול משקפיים.

"בסדר." משך אדי בכתפיו באדישות, "לכל אחד מאתנו יש דעות משלו. בוא נסכים לא להסכים." פטר אותי בזלזול.

"אדי, בבקשה, אם אתם הולכים לטפל בחבר'ה האלו קח גם אותי אתך. אני רוצה להיות אתך, אתה יודע שאני יודע להרביץ." אחזתי בכתפו בתחנונים, מודע היטב לסתירה שבהתנהגותי, מצד אחד מתנגד לאלימות ומצד שני מוכן להצטרף לחבורת בריונים רק כדי להיות עם אדי.

אדי פתח את הדלת ויצא החוצה בלי לענות לי. מבחינתו השיחה הזו נגמרה וידעתי שעד שתבוא עוד שעת כושר עדיף שאשתוק.

טיפסתי בעקבותיו בשתיקה לדירה של הנס. פתחנו את הדלת ונרתענו מריח הצחנה שהכתה בפנינו. הדירה היפה ואלגנטית שזכרתי בעונג כה רב לא הייתה קיימת עוד. הכל היה שבור, מנותץ, הרוס ומחולל. לא גנבו כלום, רק הרסו הכל ברשעות. הרהיטים היפים, הוילונות המתנופפים, המלאכים הזהובים, הכל נרמס בגסות מרושעת וזדונית. וילון החרוזים שניקש בעדינות כל פעם שעברתי דרכו היה מפוזר על הרצפה, חרוזי הזכוכית הצבעוניים מרוסקים תחת מדרך רגלים גסות, והתיבה הנחמדת עם שני רקדני הבלט החינניים שרקדו סחור סחור לצלילי 'האביב' של ויואלדי הייתה שבורה, חלקיה פזורים בכל רחבי הסלון.

"מעוות לא יכול לתקון." אמר אדי, מביט סביבו בעצב. מראות ההרס שהקיפו אותנו ניקזו ממנו את כל הכעס וכעת הוא נותר עצוב ושתקן.

"מזל שהם הוציאו את רוב הכעס שלהם על הרהיטים ולא על הנס." אמרתי, מביט בעצב על הויטראז' הצרפתי שנשבר אחרי שמישהו זרק עליו את שעון החרסינה המצויר. רסיסיו הצבעוניים של המלאך התערבבו בשברי החרסינה העדינים שנותרו מהשעון והיו פזורים יחד על השידה הנחמדת שעמדה מתחת לחלון העגול שרק כמה שברי זכוכית משוננים נותרו דבוקים במסגרתו, מעידים על תפארתו של המלאך המנותץ.

כתובות גסות באנגלית נכתבו על ציורי היערות הירוקים של הטפטים. התקרבתי לראות במה הם השתמשו כדי לשרבט את הגסויות שלהם, וגיליתי למרבה החלחלה שהפורעים השתמשו בצואתם כדי לזהם את הקירות. מיטת האפיריון הנהדרת שימשה להם כמחראה, זה היה מקור הריח הנורא שעמד באוויר.

החלפתי מבט מזועזע עם אדי שמשך בכתפיו והשפיל את עיניו לרצפה. דמעות של עלבון עלו בעיני, למה חדר השינה הנשי, המתוק והמצועצע של הנס עורר באנשים האלה כעס כל כך נורא? עד היום אני לא מבין את זה.

"הם לא כתבו בשגיאות כתיב." אמר אדי כשיצאנו בחיפזון מחדר השינה, "מי שכתב את הטינופת הזו היה מלא שנאה, אבל לא עשה אף שגיאה באיות." הוא הביט בי, "אתה נורא חיוור, בוא נלך מכאן." משך אותי אחריו.

הוא נהג דרך מרכז הכרמל וחנה בקצה רחוב פנורמה, שכיום נקרא רחוב יפה נוף. "בוא נשב כאן." הושיב אותי על ספסל שהשקיף אל המפרץ היפה, "עמית, אתה קראת אתמול ב'חדשות חיפה'. מתי עזבה נושאת המטוסים האמריקאית את הנמל?"

"אני חושב שהלילה או לפנות בוקר." עניתי בפיזור נפש, עדיין מזועזע מעצמת הזעם והשנאה שיקדו אלי קירות חדר השינה של הנס. חדר שינה שהיה בשבילי נווה של יופי ועידון, אהבתי את החדר הזה ונהניתי מהמחשבה שהוא קיים בעולם ואובדנו ציער אותי עד עמקי לבבי. הייתי צריך לחוש את מגעו של אדי כדי להפסיק לרעוד ולהתחיל לנשום. "אדי, למה הם עשו את זה?" שאלתי אותו ושילבתי את אצבעותיי בשלו.

"הפוסל במומו פוסל." ענה אדי בחולמנות, כאילו רוחו ריחפה אי שם, רחוק ממני.

"אתה מתכוון שמי שעשה את זה כעס על עצמו ובגלל זה הוא השתולל ככה בדירה של הנס?" הרשיתי לעצמי לפרש את דבריו.

"כן. משהו כזה." ליטף אותי אדי כפרס על שירדתי לסוף דעתו.

"ואתה חושב שזה היה איזה מלח מנושאת המטוסים האמריקאית שעזבה הבוקר?" המשכתי להקשות.

אדי הניד לאות הן ומשך אליו את כף ידי ונישק אותה. "אתה צודק, לא צריך להעניש אותם, הם סובלים מספיק גם ככה."

הנס השתחרר מבית החולים אחרי החג הישר לדירתו של חאמיד שהציע בטוב לב לארח אותו עד שדירתו תשופץ. כמה שבועות אחר כך הזמינו אותנו הנס וחאמיד לדירתו של חאמיד שגר ברחוב טבריה, קצת מתחת לגן הפרסי.

זו הייתה דירה נחמדה מאוד, די קרובה להוספיס של חולי האיידס. תקרות גבוהות, המון מרפסות, מרצפות מצוירות ערבסקות צהובות שהשתלבו נהדר ברהיטים המזרחיים ובשטיחים הארוגים שהיו תלויים על הקירות.

לא ראינו שום רהיטים אירופים או מלאכי זהב. עוד לפני שהתיישבנו לאכול כבר הבנו שהם מאוד מאוהבים ולא הופתענו כשהנס סיפר לנו שהוא החליט למכור את דירתו הישנה ולגור עם חאמיד. הוא הודה בחום רב לאדי ולי על עזרתנו, למרות שבעצם לא עשינו שום דבר חוץ מאשר להזמין חברת שיפוצים שפינתה את כל השברים מהדירה וצבעה את הקירות בלבן. 

***

אדי המשיך להיות פעיל בענייני הקהילה הלהטבי"ת וגרר לנושא גם את אדם ואת יאן וגילי. הוא נעשה מעורב בעיקר בעזרה לנוער דתי שנאלץ, עקב נטיותיו, לנשור מהמסגרות שלו ולמצוא לו מקום חדש וסובלני יותר. השתדלתי לעזור כמה שיותר, בעיקר במתן תמיכה מוסרית בהכנת כיבוד לסניף הצפוני של חברי הקהילה שהיו מתכנסים אצלנו מידי פעם לטכס עצה, ובהעלמת עין כשאדי השתתף בפעילויות לא חוקיות שהפחידו אותי עד מוות. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן שאבוא איתם בטענה המגוחכת שאני מהווה את העורף שלו ושאם הוא ייאסר, או גרוע מכך, יפצע, מישהו צריך להישאר עם הילדים. גם יאן וגילי נשארו מחוץ לסוד העניינים של חבורת הבריונים, כפי שכיניתי את האנשים המסתוריים שלא הניחו לפגיעה בהומואים לעבור בלי תשובה הולמת.

"באמת מתאים לשמוצניק כמוך לקרוא לנו ככה." הצטחק אדי אחרי שחזר שרוט קצת, אבל מאוד עליז ומרוצה מעצמו. "תירגע כבר." אמר בעליצות למראה הפרצוף שלי כשחיטאתי את השריטה על לחיו, "בסך הכל הסתובבנו קצת בשטח אחרי שהמסיבה במועדון נגמרה, שמרנו על החבר'ה שחזרו הביתה שלא יסתבכו בצרות, זה הכל."

הוא משך אותי אליו ונישק בחזקה את פי, "תפסיק לשחק באחות ובוא למיטה." פקד עלי ושוב צחק בשחצנות שהרעידה אותי.

אין מה לעשות, טיפשי וחסר אחריות ככל שזה נשמע הקטטות שהוא נהנה כל כך להסתבך בהן גרמו לשנינו להיות חרמנים נורא. קיבלתי את כל זה בהשלמה. כמה פעמים אפילו ארחנו צעירים שברחו מהבית, שומרים עליהם עד שימצא להם מקום באיזה מוסד או פנימייה או קיבוץ, מקום שבו יוכלו להתבגר בשקט בלי שיציקו להם בגלל הנטיות המיניות שלהם.

בטי ומקס עזרו הרבה, בעיקר בטי שידעה איך לדבר עם הדוסים שבחבורה ותמיד הסכימה ברצון לארח צעירות דתיות מבולבלות שברחו מהבית, לעיתים ממש מתחת לחופה.

חלק מאותם צעירים נשברו לפעמים והחליטו שבכל זאת עדיף להם להחניק את הצד שמפריע להם להשתלב בחברה ממנה באו וחזרו הביתה, וחלק לא. ניסינו לעזור בלי ללחוץ, ולהניח להם להחליט לבד. 

להפתעתי אהבתי ללכת לד"ר פאנוב ולדבר על עצמי, על אדי והילדים. ד"ר פאנוב הקשיב ברצון לדברי, ואחרי שגמרתי להתלונן על הורי שעזבו אותי בקיבוץ כשהייתי בן חמש ונסעו להם לחו"ל סיפרתי לו על בטי שהופיעה בקיבוץ מיד אחרי הבר מצווה המשותפת של בני קבוצת דרור.

למעשה היו צריכים להכניס אותה לקבוצת אלון, אבל בטי סיפרה לי שהם עשו לה איזה מבחן פסיכוטכני והגיעו למסקנה שהיא בוגרת לגילה, "וחוץ מזה," גיחכה, "האחות צילה נתנה בי מבט אחד ומיד אמרה לרופא ביידיש, היא לא ידעה אז שאני מבינה יידיש, תראה אותה, כלה מויד. מה היא תעשה עם התינוקות של קבוצת אלון?" הסמקתי, אבל בטי טענה שהאחות צדקה ואפילו צחקה קצת.

"אני מתאר לעצמי שדי הציקו לה בגלל שהיא הייתה כל כך שונה?" העיר ד"ר פאנוב.

"לא נתתי להם להציק לה, איימתי להרביץ לכל מי שיעיז להגיד לה משהו מעליב." סיפרתי לו ופתאום תפסתי כמה מצחיק הייתי. "רציתי להגן עליה ולא הבנתי שהיא לא הייתה צריכה את ההגנה שלי, היא הייתה יוצאת דופן כל חייה. העקיצות הילדותיות של הקבוצה שלנו היו עוברות לה מעל הראש."

ד"ר פאנוב חייך בטוב לב. "אולי אתה היית זקוק להתרסה הזו נגד הציבור יותר מבטי?" הציע בנימוס.

חשבתי על זה כל הדרך הביתה והגעתי למסקנה שכמו תמיד הוא צדק. כשבטי הופיעה אצלנו כמו איזה עב"ם ירושלמי, לבושה בבגדים משונים, נרתעת מגופיות וממכנסיים קצרים, מקפידה על לשון נקייה מקללות, משבצת בדבריה פתגמים בארמית וביידיש, אוכלת רק כשר ונזהרת לא לגעת בבנים, היא הראתה לי את הדרך החוצה מהמסגרת החונקת של הקיבוץ, ולימדה אותי בשקט, בלי מילים, שאפשר להיות שונה ולעמוד על האמונות והעקרונות שלך בלי שהשמים יפלו עליך. תמיד חשבתי שהגנתי עליה, אבל בעצם הגנתי על עצמי. 

באותו לילה, אחרי שהקטנים הלכו לישון, סיפרתי בהתלהבות לאדי על התובנות החדשות שלי שהאירו את תקופת בטי בחיי באור אחר לגמרי. "היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריך כדי לצאת לחופשי." הצהרתי.

אדי חייך ומשך אותי אליו, אבל גנח בכאב כשנגעתי בזין שלו.

"מה קרה לך?" העפתי את השמיכה מעליו והדלקתי את האור.

אדי עצם את עיניו וסומק הכהה את לחייו. על אבר המין היפה שלו – הנחש העבה והשחור שלי – הייתה טיפת דם קרושה, כאילו נשרט.

"הריצ'רץ' פצע אותך, אמרתי לך לא ללכת בלי תחתונים." ניסיתי להתבדח כדי לכסות על בהלתי.

אדי משך על עצמו את השמיכה וכיבה את האור. "לפני שתתחיל לפתח כל מיני חשדות," אמר והתחיל לסלסל קווצה משערי בין אצבעותיו, "כדאי שתדע שזה לא מה שאתה חושב. הלכתי לרבנות ועשיתי גיור כהלכה, בגלל שאני נימול הסתפקו בהקזת דם בלבד. עושים את זה עם מחט של מזרק מחוטא, לא נעים, אבל לא נורא. עכשיו אני באמת יהודי."

אמרתי לו שהוא דביל וטיפש וגולם מושלם ונישקתי אותו שוב ושוב עד שהוא התחנן שאפסיק כי הזקפה  מכאיבה לו.

"מזל שיש לי שני צדדים." הפך אלי את גבו, "בוא תפנק את הצד השני שלי." ביקש.

מידי פעם, אחת לשבוע בערך, אדי היה מניח לי לשבור את השגרה הרגילה שלנו ולחדור לתוכו.

אהבתי את הרטט שהיה עובר בו כשהעברתי את לשוני על החריץ האפלולי בין עגבותיו המוצקות והחלקות, אהבתי את הטעם המריר של עורו על לשוני. אהבתי ללקק בקצה לשוני את הרכות השעירה שהסתתרה בין פלחי עכוזו כהכנה לחדירה שלי לתוכו, שומע את גניחותיו הקטועות, חש את הרעידות שעוברות בו, ואז התענוג המחשמל של חדירה דרך טבעת השרירים ההדוקה הנפתחת לקראתי בהכנעה.

אדי היה מניח לי לבחור את התנוחה הרצויה לי, לפעמים על הצד, לפעמים מאחור, ולפעמים הייתי מושיב אותו עלי, מהדק את ידי על כתפיו, לוחץ את ירכיו בין ירכי ושנינו – המשופד והמשפד – רוטטים בהנאה משותפת, עד שהייתי גומר בתוכו בעוד הוא מתיז את זרעו על אצבעותיי.

"הכאבתי לך?" שאלתי כששכבנו פנים אל פנים, מתנשמים מהמאמץ המשותף. נשימתו הייתה מאומצת שלא כרגיל ומעין צליל חד מייבב נשמע בסופה של כל שאיפה. כשנגעתי בפניו הוא מיהר להסיט את ידי מלחיו, אבל הרגשתי את הלחות המלוחה על כרית אצבעי.

"אדי!" נרעשתי. הרגשתי איך הוא מניד את ראשו לאות לא – אל תחטט, אל תשאל, זה רגיש מידי – רמז מנוד הראש הקל שלו. הוא הפך אלי את גבו, דוחף את ישבנו החלקלק אל בטני.

"כפיות?" ביקש וקולו כמעט כרגיל.

"כפיות." הסכמתי ונישקתי את עורפו, מחכך את לחיי על תלתליו הצפופים. עכשיו אני שותק, אבל עוד נחזור לנושא הבטיח החיבוק שלי.

לפנות בוקר התעוררתי, נרעש ומבולבל מחלום מוזר שבו רקדתי או אולי נאבקתי עם מישהי שהייתה ספק סבתא אנה ספק בטי, אבל אין ספק שחיוכה היה חיוכו הטוב והנבון של ד"ר פאנוב. שכבתי בשקט, נצמד בזיכרוני לקרעי החלום שניסו לחמוק ממני, מאזין לנשימותיו השלוות של אדי. במשך הלילה הוא התהפך על גבו ידיו שלובות כדרכו מאחורי עורפו. אני נותרתי שוכב על צידי צמוד אליו, אפי נתון בבית שחיו, רגלי מסובכות ברגליו וידי על חזהו. בדיוק כמו בתמונה של לני, תמונה שתופיע בתערוכה החדשה שלה – אהבה חד מינית.

למרות שלא ניתן לראות בבירור את הפנים שלנו בתמונה האפלולית אני לא חושב שהיה אפילו אדם אחד ממכרינו שלא זיהה אותנו. ידענו שכך יהיה, אבל זו הייתה תמונה נאה ואחרי היסוס קל הסכמנו שהיא תציג אותה בתערוכה בגלריה תל אביבית אחת שהתמחתה בנושאים של הקהילה.

השינה חמקה ממני, קמתי וירדתי למטה לבדוק אם הילדים זכרו לנעול את הדלת. יאן וגילי חזרו מאוחר אתמול. שביל של בגדים היו מפוזרים לאורך כל הדרך מהכניסה עד לדלת חדרו של יאן. ידעתי שעד הבוקר הוא יאסוף אותם ועד שהקטנים יקומו לא יישאר זכר להוללות של הלילה. סקרן הצצתי לחדרם, הם ישנו צנופים יחד מתחת לשמיכת הפוך, שערו האדמוני של יאן מתערבב בתלתליו השחורים של גילי. שניהם חייכו מתוך שינה.

חזרתי למעלה, מציץ בדרך לחדרי הילדים. ארז ישן על גבו, ידיו מושלכות מעל לראשו, ספר ילדים גדול וצבעוני מבצבץ מתחת לכרית שלו. עדי ישנה בתוך מערבולת צבעונית של בובות פרווה רכות, מחבקת אל ליבה את פנדי המרוט – דובון הפנדה הישן שלה – המזכרת היחידה שהביאה איתה מבית סבתא. החלקתי את תלתליה הצפופים והרכים מעל פניה, נישקתי חרש על מצחה וחזרתי לחדר השינה שלנו.

"איפה היית?" התנפל עלי אדי בזעם, "לאן נעלמת פתאום?" הוא ישב זקוף במיטה, חצי גופו העליון חשוף לאוויר הקר והביט בי במבט קשה.

"הלכתי לראות שהדלת נעולה אדי." עניתי בלחש והחלקתי לצידו. "בוא אלי, אתה קפוא. נבהלת? חשבת שברחתי ממך?" העברתי את ידי על עורו הצונן בניסיון לחמם אותו. אדי היה רגיש יותר ממני לקור בעוד שהחום לא הטריד אותו כלל, בדיוק ההפך ממני. הוא שכב לצידי בשתיקה, נוקשה וקר.

"בוא, בוא אלי," הפצרתי בו, "תן לי להפשיר אותך."

הוא הסתובב אלי ופלט אנחה ארוכה ורוטטת ושוב זלגו דמעות חרישיות במורד לחייו, "זה היה כל כך משפיל," התייפח חרש, "הם הכניסו את כולנו לאותו חדר ו… ו… הורידו לנו את המכנסים. שמו את כולם ביחד, מבוגרים, זקנים, ילדים וצעירים. והרופא, או המוהל, או מי שזה לא יהיה, עבר מאחד לשני עם המחט הזו. היו לו כפפות של רופא וכיפה מנייר, ואני עוד יצאתי בזול כי אני רווק, הנשואים היו צריכים להתחתן שוב פעם. כל כך התביישנו."

"הם לא התכוונו אדי," ניסיתי להגן על נציגי הרבנות שכפי הנראה ארגנו את הגיור ההמוני הזה. "הם לא מבינים ש…"

"לעולים מרוסיה לא היו עושים את זה," התרעם אדי, "למה הם לא שאלו קודם איך נרגיש אם יכניסו את כולנו לחדר אחד ויורידו לנו את המכנסיים? מילא אני, שהייתי בצבא וגדלתי פה, אבל המבוגרים והזקנים שבאו לא מזמן… והעלבון של החתונה... זה היה יותר מכאיב מהשריטה." הוא טמן את ראשו בחזי, מחניק את הבכי הנעלב בין זרועותיי.

נאנחתי חרש והצטערתי שלא יכולתי לקחת עלי את הכאב שלו. "לרומנים קראו גנבים, ולניצולי השואה קראו סבון. את המרוקאים ריססו בדי. די. טי. ולתימנים גזרו את הפאות. על הגרוזינים סיפרו בדיחות, ומהטיפשות של הכורדים צוחקים עד היום, ומה אומרים על הייקים אתה בטח יודע. על הרוסים אומרים שהם שיכורים והנשים שלהם זונות. כל העולים נשרטו במילים ובמעשה. דווקא כשבאו העולים מאתיופיה אמרו שהפעם אסור לפשל, שצריך להתאמץ ולהיות רגישים יותר… ואיכשהו זה לא הלך." ליקקתי את דמעותיו. "אני בטוח שזה לא היה בכוונה אדי." התחננתי.

"אני יודע." הוא מחה את פניו הרטובים בשמיכה, "הם בכלל לא הבינו כמה זה מעליב וזה היה עוד יותר נוראי, אתה מבין עמית?"

"כן אני מבין." הבטחתי וניסיתי למחות את העלבון שלו בנשיקות ובחיבוקים, אבל אני לא חושב שהצלחתי.