3. חרדת נטישה

אחרי ארוחת הצהרים בבית של דימה ותמר שלחנו את הילדים לנוח מול הווידיאו וכינסנו ישיבה משפחתית. אדי סיפר שהדודה מריטו החליטה שהיא קרובה לסוף חייה ולכן סיפרה לאדי על אימו – אספו, אחותה הצעירה. אימא שלה - אשתו הראשונה של סבא שלו - נפטרה כשמריטו הייתה בת חמש, שנה אחר כך הוא נישא שנית לאישה מעדת הפלשמורה שילדה את אימו של אדי. אחרי שגם אשתו השנייה נפטרה שלח הסב את האחיות ללמוד בבית הספר של המיסיון האנגלי באדיס אבבה, הן גרו ולמדו שם, כשהן מבקרות כל כמה חודשים את אביהן ואחיהם הגדול שלמה, שגרו בכפר קטן ליד עיר הבירה. כשהחלה העלייה לארץ החליט הזקן שהדרך תהיה קשה מידי בשבילו ולא הצטרף למשפחתו. הוא צדק, הדרך לישראל הייתה קשה וממושכת, הוריו של אדי איבדו את ילדתם הבכורה בדרך, ואילו מריטו הרווקה ילדה בדרך את דבי - זהותו של אבא של דבי נותרה בגדר סוד שלא מנומס לדבר עליו. כשהם הגיעו לארץ אדי היה כבר בן שנה וחצי ואימא שלו הייתה שוב בהריון. היא השלימה את הגיור כמה ימים לפני הולדתה של תמר. ברבנות התעורר ויכוח אם תמר צריכה לעבור גיור או שהיא נחשבת ליהודיה כשרה. לרוע מזלם של דימה ותמר הרב שהיה צריך לרשום אותם לנישואים החליט להחמיר וסירב להשיאם, ולכן הם נישאו בקפריסין. "חשבנו שזה בגלל דימה." אמרה תמר, "למה אבא ואימא לא סיפרו לנו כלום?" תהתה בלי שמץ של כעס.

אדי ליטף את כתפה והמשיך להסביר שעם הזמן, בגלל המחאה הציבורית ומאמציהם של רבנים כמו הרב מינץ הוקלו ההחמרות שנקטה הרבנות כלפי האתיופים. לכן רותי והתאומים שנולדו אחרי הגיור של אימא הם יהודים כשרים וכמותם גם אלון הקטן של תמר ודימה.

"אז רק אתה צריך לעבור גיור והכל יהיה בסדר." חייכה תמר בעידוד אל אחיה שנאנח והחל לפסוע מצד לצד בחדר מתעלם מכולנו.

"מה הבעיה?" השתוממתי, "אל תדאג. אני בטוח שתעבור בקלות את הגיור."

אדי הסתובב והביט בי בזעם, "אידיוט!" צעק בכעס, "מי יסכים לגייר אותי? אני עובר על איסור של משכב זכר. אפילו רב רפורמי לא יגייר אותי, דביל שכמוך!"

שתיקה נבוכה השתררה בחדר. "אז אל תתגייר." עניתי בזעף. "מה זה חשוב לעזאזל? הרי אתה לא מתכונן להתחתן? מה זה משנה? אתה אזרח ישראלי, חייל בצה"ל, יש לך משפחה, בית, מה זה משנה בכלל?"

"זה משנה. לי זה משנה." צועק אדי. "איך אתה היית מרגיש אם פתאום היו מודיעים לך שאתה לא יהודי? אפילו לשמוצניק זולל שפנים כמוך זה היה מפריע, אז מה אתה חושב שזה עושה לי?" ולמרבה חרדתנו הוא פרץ בבכי, דחף אותי מעליו כשניסיתי לחבק אותו והסתלק.

לרגע נותרנו שותקים והמומים ואז דימה התעשת וציווה עלי לרוץ אחריו. "תתפוס אותו, שלא יעלם לנו שוב." פקד עלי. רצתי אחריו ומצאתי את אדי יושב בפז'ו, בוהה בשמשה, דמעות זולגות על לחייו. משכתי אותו החוצה, חיבקתי אותו ולקחתי אותו לנוח לצידי בחדר האורחים של דימה ותמר.

***

הניסיון שלי עם בטי לימד אותי שכשזה נוגע לענייני אמונה אין טעם להתווכח, לא שאדי באמת דתי, חוץ משמירה על כשרות הוא בכלל לא מתייחס למצוות הדת, אבל בכל זאת, הנה הוא כאן, שוכב לצידי, ידיו שלובות מאחורי ראשו, בוהה בתקרה ושותק.

שכבתי לצידו בשתיקה, ממתין עד שיתחיל לדבר איתי, המתנתי והמתנתי עד שאיבדתי את סבלנותי. "אדי?" פניתי אליו בהיסוס והנחתי יד על בטנו.

הוא הפנה אלי את ראשו וסקר אותי מכף רגל ועד ראש, גורם לי לחוש פתאום כאילו אני עומד דום במסדר המפקד. "יש לך ריח משונה." ציין בקרירות, "מה מרחת על עצמך?" עיווה את פניו במיאוס.

"התקלחתי אצל הנס, זה בטח הסבון שלו…"

אדי הפנה את מבטו חזרה לתקרה. "באמת יפה מצידו לרחוץ אותך אחרי השימוש." העיר ביובש מעליב.

הוא פוגע כי הוא נפגע הזכרתי לעצמי כדי לרסן את עווית הכעס שחלפה בי לשמע העלבון. "ישנתי לבד והתקלחתי לבד." עניתי באיפוק, "ואין לי מושג איך ולמה הגעתי לשם." חזרתי שוב על אותו טיעון שחוק.

"אני אגיד לך איך," רטן אדי. "אכלת עוגייה מתובלת בחשיש ושתית מים עם כמה טיפות קאטמין."

"לא נכון." התקוממתי, "לא אכלתי שום..." ואז עלה במוחי זיכרון של צלחת חרסינה עם כמה חומיות והשתיק אותי. "אולי אכלתי איזה חומית יבשה," התחלתי להיזכר, "ו… אה, כן, שתיתי גם מים, הייתי צמא."

"אתה זוכר מי הגיש לך את הדברים האלה?"

"לא. אולי זה יחזור אלי אחר כך. מצטער אדי, לא חשבתי שמישהו ינסה…"

"אל תיקח ללב," העיר אדי במתק שפתיים מושחז, "דברים כאלו קורים כל הזמן לילדים שיוצאים מהבית בלי השגחה של מבוגרים. אתה לא אשם." הוסיף בסלחנות מעליבה שרמזה שהוא מוחל לי רק כי אני תמים, ילדותי וחסר אחריות.

"אבל לא קרה שום דבר ביני לבין ההולנדי המעופף הזה. סתם דברנו קצת ופתאום הוא ניסה ללטף אותי ובדיוק אז אתה נכנסת." התגוננתי רפות, חש אשם, טיפש, לא אחראי ושקרן.

אדי הסתובב, מהיר כפנתר, ולכד אותי מתחת לגופו. מותני לפותים בין ברכיו וידי אחוזות מעל לראשי. למרות שהייתי מסוגל להשתחרר ממנו בקלות, נשארתי שוכב תחתיו, מביט בו, ממתין בהכנעה לעונש שידעתי שמגיע לי.

הוא הניף את ידו ואני עצמתי את עיני, ממתין לצריבת הסטירה על לחיי, אבל הוא הנחית את כף ידו על לחיי בטפיחה קלילה. "אנחנו מבוגרים מידי להתנהגות כזו." הפטיר בעייפות, מניח (לא בצדק) שאני מעדיף ליטוף על סטירה, וירד מעלי. "לך תשטוף מעליך את הריח הזה."

קמתי בצייתנות ואז נבהלתי פתאום, "אתה תהיה כאן כשאני אחזור?"

הוא הניד את ראשו בעייפות, " תפסיק להיות כזה דרמה קווין, לאן אני כבר יכול ללכת?"

"לא יודע, אבל כבר היו דברים מעולם." הזכרתי לו. "אני לא סתם מדבר, יש לך רקורד מפואר של היעלמויות דרמטיות."

אדי הואיל לנפק לכיווני רבע חיוך. "אל תדאג, כיום אני כבר מבין שהבעיות שלי יישארו איתי בכל מקום. אני פשוט לא סובל את הריח של הסבון ההולנדי הזה, לך תשטוף אותו."

התקלחתי במהירות במקלחת של התאומים וכשיצאתי ממנה בתחתוני, בגדי בידי, נתקלתי בנדב. היחסים בינינו לא חזרו לתקנם מאז הסיפור עם שירי וכתוצאה מכך גם יחסי עם אחיו התאום נעשו קרים מאוד. "שלום נדב, מתי חזרתם?" אמרתי, מנסה לחייך, המקלחת החמה גרמה לכאב הראש שלי להתגבר, אבל ניסיתי לתפוס אותו לבד כבר חודש וחבל היה לי להחמיץ את ההזדמנות להתפייס איתו.

"היי," הוא פלט באדישות, מתעלם משאלתי, ונשכב על מיטתו.

"אתה עדיין כועס עלי?" התיישבתי לצידו.

הוא התרחק ממני במהירות, "אל תיגע בי, הומו אחד." סינן והצמיד את גבו לקיר, לופת בחזקה את הכרית צמודה לבטנו.

בהיתי בו המום, מבין לאט - יותר מידי לאט - מה הוא אמר, ואז אחרי שדבריו נקלטו בתודעתי קמתי ויצאתי, מחזיק את בגדי ביד אחת ואת נעלי ההתעמלות שלי בידי השנייה.

"עמית!" צעק נדב אחרי. התעלמתי ממנו, סגרתי את הדלת בשקט מאחורי גבי וירדתי לאט במדרגות. לא רציתי לדבר עם אף אחד, ראשי פעם בכאב והייתי מרוכז במאמץ לא לבכות. כל מה שרציתי היה להצטנף בפינה חשוכה ולהיות לבד.

נדב השיג אותי בפתח חדר האורחים. "עמית," ניסה להניח יד על כתפי. נרתעתי והוא הסיר את ידו והסמיק, "סליחה עמית," לחש. "בבקשה תסלח לי. לא התכוונתי, אני יודע שלא עשית לה כלום, היא תכננה הכל, היא רצתה… לא יודע מה היא רצתה, אבל אתה לא אשם בכלום. בבקשה תסלח לי."

"בטח, אל תדאג, זה בסדר גמור." אמרתי והצלחתי אפילו להעלות מעין עווית של חיוך על פני.

מתן צץ פתאום מהמטבח ונעמד מאחורי נדב, "מה אמרת לו? דביל!" לחש בזעם לאחיו ששתק. מתן פנה אלי ואחז בזרועי, "מה קרה עמית?" חקר.

המגע צרב בבשרי ככוויה, העפתי מעלי את ידו בחבטה, "אל תיגע בי." צעקתי בלחש וברחתי אל אדי, סוגר את הדלת מאחורי.

אדי שכב על צידו, פניו אל הדלת, כאילו ממתין לי. עיניו היו עצומות ונשימתו הייתה איטית ושקטה כאילו היה שקוע בשינה עמוקה. פרשתי עליו שמיכת פיקה דקה והשלכתי את בגדי על כסא סמוך.

שנייה לפני שפשטתי את תחתוני הדלת נפתחה כדי סדק ונדב הציץ פנימה, "עמית," הפציר בי בלחש חנוק, מביט בי במבט אומלל. אחיו עמד מאחוריו, ראשו מושפל בענווה, ראיתי רק את קצה ראשו המתולתל. למראה החרטה הגלויה שהביעו פניהם שכח בי כאב העלבון באותה מהירות שעלה. הוא רק ילד, הזכרתי לעצמי, שכחת כבר איך זה ילדים בגיל הזה? יש אנשים שכל משפחתם התנכרה להם, שזרקו אותם מהבית, ואתה עושה עניין מכמה מילים של ילד מתבגר. נו באמת? 

ניגשתי לדלת. "לכו מכאן, אני עייף ואדי כבר ישן. הכל בסדר, אני לא אספר לו כלום, אני מבטיח. לכו כבר." סגרתי את הדלת על פניהם האומללות והחלקתי אל בין זרועותיו של אדי, מתעטף בשמיכה ונצמד אליו בחזקה. הוא סיבך את רגליו ברגלי ונלחץ אלי. "למה נדב ביקש סליחה?" שאל בקול ערני. "מה הוא שוב עשה?"

"שום דבר." נחפזתי להשיב, "שוב העסק המטופש ההוא עם שירי. סיכמנו אותו סופית."

אדי חייך בעיניים עצומות. "אם היית פינוקיו האף שלך כבר היה יוצא מהחלון." העיר בחיוך.

העדפתי לשנות נושא. "אדי, חשבתי על כל העסק הזה של הפלשמורה, אני רוצה להעלות בפניך איזה רעיון. אפשר?" הוא הנהן כנגד כתפי, רגליו מסובכות בשלי, כפותיו מלטפות את שוקי. "אבא שלך היה קייס, נכון?"

אדי הנהן שוב. "הוא היה דתי מאוד, נכון?" הוא שב והנהן בשתיקה אך גופו התקשח במתיחות. "אז איך יכול להיות שהוא התחתן עם פלשמורה? יכול להיות שאימא שלך הסתירה ממנו את המוצא האמיתי שלה?"

שריריו של אדי נדרכו, הוא התרחק ממני קצת, אסף את רגליו וחשב מעט לפני שענה. "לא, לא יכול להיות." החליט לבסוף, "הוא בטח בירר מי היא, מאיזה משפחה היא באה, לא יכול להיות שהם סתם נפגשו והתחתנו בלי שהמשפחות נפגשו ונעשו חקירות ובירורים."

"איך הם נפגשו?" הסתקרנתי, "הם סיפרו לך משהו?" הורי מעולם לא סיפרו לי איך הם נפגשו, התאהבו והחליטו להתחתן, אבל אולי אצל אדי זה היה שונה?

"לא. אתיופים לא מדברים על דברים כאלה עם הילדים שלהם. שמעתי מאיזה דוד שהם נפגשו כשאימא למדה באדיס אבבה והם התחתנו מהר כדי שיוכלו לעלות יחד לארץ. אימא ואבא …הם היו זוג מאוד מיוחד. כילד הייתי שומע אותם מדברים וצוחקים לפני השינה. הם גם התווכחו, אבל תמיד בצורה מכובדת, בלי עלבונות. אחרי שהיא מתה הוא פשוט דעך מגעגועים ומרגשות אשמה. הטיול לירושלים היה הרעיון שלו, מתנה בשבילה. הייתה לה אמונה מאוד תמימה באלוהים. קנאתי בה שהיא יכולה להאמין בלב שלם כל כך." הוא נאנח רכות, אנחת געגועים וכאב, "אף פעם לא שמעתי אותה משקרת, אפילו לא שקר לבן ותמים. אבא בטח ידע, לא יכול להיות שהיא לא סיפרה לו את האמת."

"אם ככה היא בטח עברה גיור לפני החתונה. אחרת הם לא היו מתחתנים."

"נכון, אבל הטקס הזה לא מוכר אצל הרבנות. הם מכירים רק בגיור כהלכה."

"אדי, זה שטויות במיץ עגבניות. למי אכפת מהבירוקרטים הדתיים האלו? זין עליהם."

אדי חייך ומשך אותי אליו, "זה לא כל כך פשוט עמיתוש." אמר ברכות, מדבר אלי כאילו אני ילד טיפשון.

ככה הוא הגיב תמיד כשהעזתי להביע את דעתי. פעם הוא העיר לדימה בצחוק שאי אפשר לקבל הכל, מספיק שאני יפה, אני לא צריך להיות גם חכם. אני יודע שהוא רק התבדח, אבל בכל זאת זה היה מעליב. "אתה חושב שאני מטומטם?" הטחתי בו ברוגז. השאלה יצאה לי קצת יותר מידי תוקפנית, אבל אין מה לעשות, המילים המכוערות הללו כבר נזרקו לחלל האוויר וריחפו בין שנינו, עוכרות את השלווה.

"אתה לא מטומטם." הוא ענה ברכות, מדבר אלי כאילו אני בגילו של ארז, "רק תמים, אתה פשוט לא מבין את הכוח של הדת הממוסדת בישראל."

אדי תמיד התלונן שישראל היא יותר תיאוקרטיה מדמוקרטיה, והצטער שבתחום הזה אנחנו לא דומים יותר למערב שלמד להפריד דת מפוליטיקה. בנושאים אחרים אדי דווקא היה מוטרד מההשפעה של המערב על העולם השלישי, ונאם תמיד על הקולוניאליזם התרבותי של אמריקה, ועל מאבק בין תרבויות.

כל התיאוריות שלו הסתכמו בכך שלא לקחנו אף פעם את הילדים לאכול במקדונלד, קנינו מיץ במקום קולה, וכדי להיאבק בהשפעה המשחיתה של הוליווד על תודעת העולם ראינו סרטים אירופיים בסינמטק, במקום ללכת לקריון, לראות סרט אמריקאי ולאכול פופקורן.

פתאום משהו התמרד בי. אדי אשם, טען הקול שהגיע מתוכי - בוקע ממקום שמעולם לא חשדתי בקיומו - אם הוא לא היה קפדן כל כך לא הייתי מתפתה בקלות כזו להנס התעקש בתוכי קול מתפנק שהיה שייך לטיפוס מאוס שרצה לשבת בנוחיות על המרפסת של הנס, להשקיף על הנוף ולקבל מגשים עמוסי אוכל וחיוכי התפעלות שלא הרוויח ביושר. "אתה שם לב אדי," שאלתי, "שאף פעם אין לך מילה טובה להגיד לי. למה אתה אף פעם לא מחמיא לי? למה אתה תמיד רואה בי רק פגמים?" להפתעתי הטענות האלו נפלטו מפי בטבעיות, בלי תכנון, כאילו נאגרו בלי ידעתי בפינה נידחת של מוחי - תחמושת חירום ליום פקודה.

אדי התיישב וסקר אותי במבט קר. "לאיזה מחמאות בדיוק אתה מחכה אחרי שמצאתי אותך כמעט ערום, מתמזמז עם איזה הולנדי מעופף?" שאל בקול יבש.

במקום להסמיק ולשתוק עניתי מיד חזרה, מחקה בדייקנות את הטון היבש והגועלי שלו. "לא שאלת את עצמך מה גרם לי להתנהג ככה?"

אדי שתק ופניו הפכו אטומים וקרים כאילו עטה על פניו מסכת עץ אפריקאית.

"זה בגלל שהוא דיבר איתי אדי," עניתי בעצמי לשאלתי, חש כפוי לשטוח את רגשותיי בפני המסכה שהמשיכה להתעלם ממני בבוז. "הוא שאל אותי שאלות, התעניין ברגשות שלי, רצה לדעת מה אני חושב, והוא הקשיב לי אדי. הוא נתן לי הרגשה שאני בן אדם מעניין, לא סתם פרצוף יפה. הוא רצה להכיר אותי, לדעת מי אני באמת. מתי בפעם האחרונה ניסית לדבר איתי ככה?" דרשתי לדעת, חש שהדמעות הארורות האלה שוב דוקרות את עפעפי, ושאני אדום כמו ילדונת נרגשת

"אני שמח לשמוע שהזמן שלך נוצל בצורה כל כך מוצלחת," ענה אדי, עיניו תקועות אי שם באוויר מעל לכתפי הימנית. "אחרי דקה לבד כבר מצאת לך מעריץ שנתן לך עיסוי לזין ולאגו. חבל שאתה לא זוכר שום דבר מהזיון, אבל אני בטוח שהוא ישמח לתת לך תזכורת. אתה בטח לא יכול להתאפק ולחזור לדירה המיופייפת שלו. נראית מאוד במקום בין כל רהיטי הלואי דה לה שמטה האלו. זה בטח הזכיר לך את הדירה הישנה של סבתא שלך." סוף סוף הוא הביט בפני, ולרגע יכולתי להבחין בכאב מבצבץ מבעד למסכה הכהה של פניו. "האמת, אני מתפלא שחזרת איתי." סיכם את דבריו בסרקסטיות מרושעת, בלי לדעת שהצלחתי להבחין כמה הכאבתי לו.

גל של חרטה הציף אותי - אוי, איזה טיפש אני. איזה אוויל - איך שכחתי שמסכת האיפוק האתיופי הזה, הפסאדה האצילית פנתרית הזו, מסתירה מאחוריה את אדיסו מקונו, העולה מאתיופיה שעדיין נושא עמוק בליבו את הפצע שירש מהוריו שגילו לפליאתם שדווקא בארץ הקודש הנכספת הם נחשבים לספק יהודים.

רק אחרי שהכרתי את אדי הבנתי איזה הלם קיבלה העלייה האתיופית כשהתברר להם שישראל היא לא ארץ קדושה שכל אזרחיה צדיקים, אלא מדינה מיוזעת וגזענית דחוקה בפינה נידחת של אסיה.

"אדי," התיישבתי לצידו, מנסה לגעת בו, "זה בכלל לא היה ככה, הדירה שלו בכלל לא מעניינת אותי, אני לא אידיוט, אני יודע שהוא רק רצה להשכיב אותי וגם אם לא היית בא לא הייתי מסכים, אבל הוא היה אדיב מאוד כלפי... אני לא רגיל שמפנקים אותי ככה. זו סתם הייתה הרפתקה, רגע אחד אני משתעמם במסיבה, מתגעגע אליך, ופתאום אני מתעורר במיטת אפיריון, מלאך אחד מעל לראש שלי ועוד מלאך זהב עומד על שולחן הלילה ומסתכל עלי. היית צריך לראות את האמבטיה, כולה בורוד ובלבן והמון סבונים וקרמים וכל מיני..." ניסיתי בכל כוחי להגחיך את תיאור הבוקר שעבר עלי, להעלות חיוך על שפתיו. כל מה שרציתי היה לחזור למה שהיינו פעם. לא רוצה מחמאות, מוותר על רהיטים מרופדים ומנורות בצורת מלאכים מוזהבים, רק שאדי יחזור אלי ונהיה כמו קודם.

הוא נשכב על צידו, גבו אלי. "לדעתי המקום הזה, עם כל המלאכים והתחרה, מאוד התאים לך, נראית שם ממש טוב." אמר אל הקיר, "היה לי מספיק ממך ומההולנדי המעופף שלך, לך מפה, אני רוצה להיות לבד."

חשתי איך באר הייאוש השחורה שוב סוגרת עלי, והיה עלי להתרכז בעיגול האור מעל לראשי ולאמץ את כל כוחותיי כדי לבצע יציאה מסודרת מהחדר. התלבשתי שוב - בפעם השנייה באותו יום – ויצאתי, סוגר אותה חרש חרש מאחורי גבי.

אחר כך יצאתי בזהירות מהבית ומצאתי מפלט בסוכת הגפנים. צנחתי על ספסל עץ מתקלף ונתתי פורקן לבכי שחנקתי עד כה. אין לי מושג כמה זמן ישבתי ובכיתי - כשאתה בתוך באר שחורה הזמן עובר בעת ובעונה אחת גם לאט מידי וגם מהר מידי - הדבר הבא שאני זוכר הוא דימה מגיש לי חבילת טישו וכורך יד חמה וכבדה על כתפי. "זה לא השאלה אם היה או לא היה זיון." שח לי כאילו המשיך שיחה שניהלנו קודם. "אני חושב שמה שהרגיז אותו היה הסלון המגונדר הזה. אתה יודע איך הוא שם לב לדברים האלו… ואתה… טוב, אתה אוהב דברים בסגנון הבית הטמפלרי שלכם במושב והדירה של סבתא שלך עם הרהיטים מגרמניה…" הסמקתי ודימה שהבחין בכך השתתק וכרך גם את ידו השנייה סביבי, "הוא לא אמר שום דבר, אבל אני מנחש שבתפאורה הזו הוא מרגיש כמו פרא אדם שחור בין לבנים תרבותיים. אני יודע שזה טיפשי, סתם עצים מגולפים מכוסים ריפוד מבד מקושקש, אבל הוא כזה טמבל לפעמים. אם רק היית שומע איזה סיפור הוא עשה מזה שתמר רצתה כורסא עלק עתיקה מרופדת קטיפה אדומה. סך הכל כורסה, אבל הוא עשה מזה תיאוריה שלמה על התנגשות של תרבויות, ועל זה שצריך לדעת מה לקחת מכל תרבות. משם הוא כבר עבר לדבר נגד גגות רעפים, ונגד דשא שצריך להשקות..."

דימה דיבר עוד ועוד, מכביר מילים בעודו אוחז בי וזה עזר, לאט לאט התחלתי להתגבר על כוח המשיכה ולעלות למעלה עד שראשי הציץ מתוך הבאר השחורה ויכולתי להישען על דימה, לנשום את האוויר הטוב, וליהנות מהאור המתוק. "טוב, תודה שיש משהו בתיאוריות שלו."הערתי ואפילו הצלחתי לחייך.

דימה חייך אלי חזרה, האהבה שלנו לאדי, ההבנה השקטה שלנו שמאחורי רעיונותיו הנשגבים הוא מסתיר שריטות וכאבים, מאחדת אותנו.

"לך אליו," ביקש דימה, "אל תיתן לו להיות לבד עכשיו. הוא צריך אותך איתו."

"אבל הוא ביקש שאני אסתלק." שב העלבון ודקר אותי, והאור הרך שליטף את עורי התעמעם.

"הוא פגוע, בגלל זה הוא מדבר כמו דביל." הסביר לי דימה בעדינות. "אל תיקח את זה באופן אישי. תהיה מהנעלבים ואינם עולבים, מכיר את הפתגם הזה?"

"בטח דימה. למדתי לבגרות עם בטי הדוסית." חזרתי לחדר האורחים. אדי שכב על גבו, ידיו שלובות מאחורי ראשו, בוהה בתקרה. "אתה עוד כאן?"

משכתי בשתיקה בכתפי, מביט בו בדאגה. כמה מותש ואומלל הוא נראה, הוא בטח לא אכל שום דבר מאתמול, והעיניים שלו אדומות. מחוסר שינה או מבכי?

"אתה נראה הרוג." העיר אדי בנחת. "בוא לכאן, תישן קצת." הזמין אותי לשכב לצידו, נוהג כאילו המריבה שלנו נשכחה מליבו. "יש לך מושג איפה הנייד שלך?" שאל כבדרך אגב בעודי נשכב לצידו בבגדי.

"לא יודע. מצטער.".

"טוב הוא בטח עוד יופיע, מחובר להולנדי שלך." חייך אלי אדי וליטף את לחיי. "לפחות תוריד את הג'ינס." נזף בי רכות.

התפתלתי מתוך מכנסי ובעטתי אותם לרצפה. אדי כיסה אותי בפיקה, מושך אותי אליו, ואני נרדמתי על צידי, אפי טמון בבית שחיו, ידי על חזהו החלק והחם, נהנה ממגע ידו על עורפי ומהתנועה הקצובה של אצבעותיו הממוללות בעדינות קווצה משערי.

חזרנו הביתה, נושאים את הילדים הרדומים, ונעצרנו נדהמים בכניסה. לפי התכנון יאן היה אמור לעסוק בשעה זו באריזה לקראת נסיעתו מחר בבוקר לפסטיבל שנטיפי.

הוא וגילי, יחד עם שני חברי הלהקה הנוספים, תכננו לבלות שם כמה ימים ואולי להמשיך משם לאילת. הוא חיכה לטיול הזה בקוצר רוח, מתכנן אותו בקפידה יחד עם גילי, ואפילו ניגן בחתונות - עבודה שתיעב בכל ליבו - כדי לחסוך כסף.

להפתעתנו מצאנו אותו ישן על הספה כשהוא מוקף בקבוקי וודקה ובירה ריקים. סרוח לצידו על כורסת הטלוויזיה של אדי היה איטן - שיכור לא פחות. החלפתי מבט עם אדי, שאריות אי הנוחות שעמדו בינינו בגלל המריבה התפוגגו עקב הבעיות החדשות שהיה עלינו להתמודד איתן.

מהרגע שחזרתי שוב לחדר השינה אדי התנהג כאילו לא קרה כלום. לא חזרנו לדבר על התפרצותי ועל תגובתו לדברי וכך לא הייתה לי הזדמנות לספר לו על הבזקי הזיכרון המטרידים המקפצים במוחי כמו כדורי טניס על אסיד. הבעיה הייתה שלא הרגשתי כאילו האירועים האלו קרו לי. זכרתי בבירור כל מיני סצנות שרק מי שהשתתף בהם היה מסוגל לזכור, אבל בכל זאת היה מעין ניתוק בין מה שזכרתי לבין תחושותיי. התקשיתי להסביר אפילו לעצמי את הרגשתי. זה היה כאילו נשתלו במוחי זיכרונות של דברים שלא קרו.

ידעתי כמובן שזה לא יתכן, נזפתי בעצמי שאני מדמיין ונלחץ וקיוויתי שבבית יהיה לי מספיק אומץ לדבר עם אדי על הכל, והנה הפתעה. קודם השכבנו את הקטנים ואחר כך אדי נשא את יאן לחדרו בעוד אני מנסה להעיר את איטן. הוא הצליח לבסוף לגרור את עצמו למטבח ולשתות כוס קפה בעוד אני אוסף את הבקבוקים הריקים, מנער את כיסוי הספות, ומנסה להחליט אם כדאי לשטוף את הרצפה או להסתפק בטאטוא.

עד שאדי יצא מחדרו של יאן כבר הייתה הרצפה מוצפת מים ואני הזעתי במרץ מעל המגב. השיטה שלי היא להזיז את הרהיטים לכאן ולשם תוך כדי גריפת מי הסבון לכיוון היציאה, שם הייתי מנצל את המים לשטיפת מדרגות הכניסה ומשם לגינה. הגרניום שגדל סביב מדרגות הכניסה שלנו לא התלונן ופרח בשמחה גם כשספג מי שטיפה מטונפים.

אדי שנא לנקות ושטיפת רצפות הוא שנא במיוחד. לדעתו די היה בשטיפת הרצפה רק פעם בשבוע, רצוי בבוקר, כשהוא לא בבית. על טענותיי שגידול ילדים מחייב גמישות בשעות המוקדשות לעבודות הבית נהג לענות שהלכלוך לא יברח לשום מקום, ושאני חולה ניקיון. בדרך כלל הוא לא נהג להציע לי עזרה וכל כך התרגלתי לזה ששטיפת רצפות היא הבעיה שלי עד שאפילו לא עלה בדעתי שגם הוא יכול להרטיב את ידיו ולעזור קצת. "לך תנוח," אמר ולקח ממני את המגב, "אתה עדיין מחוק מהמסיבה, אני אנגב את הרטוב." מוכה תדהמה הנחתי לו לקחת את המגב וצנחתי לצידו של איטן שהיה שמוט על הדלפק, מנסה לשתות קפה ולישון בעת ובעונה אחת. 

"אתה שפוך לגמרי איטן, תצטרך לישון כאן." אמרתי לו וניסיתי להרים אותו קצת כדי שאוכל להביט בפניו. "מה קרה לכם, למה שתיתם כל כך הרבה?"

"הילד בכה לי בטלפון… וליאור נסע להורים שלו וגם החבר של יאן נסע עם זאתי... מה שמה…" הוא שב והניח את ראשו על זרועותיו ואם לא הייתי תופס את הכוס שלו היא הייתה מתהפכת.

אדי גמר לנגב את הרצפה והלך לתלות את הסמרטוט במקלחת. הרמתי את איטן והנחתי אותו על הספה. למרות שהיה ליל קיץ חם הוא לבש מכנסים ארוכים וחולצה עם צווארון וכפתורים.

לא חשוב עד כמה היה מצב רוחו מיואש איטן דבק בקוד לבוש רשמי ולבש מכנסי התעמלות וטריקו רק על שפת הים או בחדר הכושר. פשטתי מעליו את מכנסיו ואת חולצתו וכיסיתי אותו בשמיכת הפיקה הורודה של עדי. כמו תמיד כשהיה שתוי תווי פניו אבדו את חדותם והתרככו, מתרפים להבעה תינוקית מתפנקת. אחוז רגשי אשמה ליטפתי את שערו, מסיט אותו ממצחו המזיע. הזנחתי אותו בזמן האחרון, בפעם האחרונה שדברנו הוא היה מלא התלהבות מהתכניות של ליאור לצאת מהארון ולהכיר לאיטן את בני משפחתו, ומאז לא שמעתי ממנו כלום. תהיתי בליבי איפה ליאור, לא הסתדרתי איתו טוב, הוא התנהג במחיצתי בנוקשות תוקפנית, כאילו ניסה לגרום לי להתפרץ עליו. אדי אמר שהוא מרגיש מאוים בגללי - האקס המיתולוגי של החבר שלו - וכנראה שצדק. אדי תמיד צדק בדברים כאלו.

"אולי היה יותר טוב לשניכם אם היית נשאר איתו." אמר אדי שצץ פתאום מאחורי גבי. מי יודע כמה זמן הוא עמד שם והביט בי ובאיטן.

"אל תדבר שטויות." התזתי בקוצר רוח. אדי אף פעם לא יודה בכך, אבל כל פעם כשהייתי לבד עם איטן הוא היה מתגנב  מאחורי כמו גשש אינדיאני, בודק מה מעשינו. זה עצבן אותי.

אדי הסב את פניו ממני ופנה בשתיקה להוריד את הכיסאות משולחן האוכל.

"מה קרה לך?" התנפלתי עליו, "מה אתה משחק אותה עקרת בית?" אני לא יודע מה קרה לי, היה לי חם והרגשתי כאילו עורי קצר מידי לגופי – יכול להיות שככה מרגישות נשים לפני שהן מקבלות וסת?

אדי הטיח את הכסא על הרצפה ברעש. "חשבתי שאתה רוצה עזרה, תמיד אתה מתבכיין שרק אתה דואג לניקיון. מה קרה לך?"

"סליחה אדי," מיהרתי להתנצל. "אני מרגיש מוזר מאוד, אולי ההשפעה של מה שלקחתי עוד לא עברה. אני מאוד מעריך את העזרה שלך, מה אתה חושב שקרה ליאן?"

"יאן קיבל מכתב 'דיר ג'ון' מגילי." אמר אדי והוציא מכיסו דף ניר מקומט כתוב בכתב יד.

"אדי!" הזדעזעתי, "אסור היה לך לקרוא את המכתב של גילי, זה פרטי."

הוא שלח לעברי מבט מבטל, "הוא השאיר אותו זרוק על השולחן." אמר, כאילו זה הסבר מספיק.

"שמעת על רבי גרשום? בור שכמוך." נזפתי בו, "ואם כבר מדברים, מה זה בועל נידות?"

"אחד שמזיין בחורות כשיש להן וסת."

"כן. זה מה שחשבתי. איחס! זה מה שאתה חושב עלי?"

"לא. אין לך מספיק אומץ לעשות דבר כזה, אתה רק זולל שפנים, אוכל טרפות ושוכב משכב זכר." החזיר לי אדי כגמולי, "רוצה לקרוא?" נופף לעברי במכתבו של גילי.

"לא תודה, אני לא נוהג להפר פרטיות של אנשים אחרים." עניתי בצדקנות.

"איך שאתה רוצה," ענה אדי בקוצר רוח. "בכל מקרה זה די משעמם. הוא כותב שהוא מבולבל, שהוא מרגיש צעיר מידי להתחייב לצורת חיים אחת, ושהוא מאחל ליאן המון הצלחה בחיים, אבל הוא לא חושב שהם צריכים להמשיך להיפגש בזמן הקרוב." החלפנו מבטים ונאנחנו. עד אתמול גילי לא היה יכול להוריד את הידיים מיאן. הם היו בבירור מאוהבים זה בזה, מה לעזאזל קרה לו? ממה הוא בורח? "אם גילי סטרייט אני פרימה בלרינה בבולשוי." אמרתי. "לדעתי הוא רוצה לנצל את החופשה בשביל לזיין מהצד. המכתב שלו זה סתם חארטה."

"טוב, אתה צריך לדעת," סינן אדי, "בבוקר אני מוצא אותך מתמזמז עם ההולנדי ובערב אתה מתלטף עם החבר האמריקאי שלך." למרות כל העמדת הפנים הליברלית שלו אדי התעצבן כל פעם שהפגנתי יותר מידי חיבה כלפי מישהו. לפעמים הוא היה כזה סתום, לא הצלחתי לגרום לו להבין למה אני מרגיש אחריות כלפי איטן, ושאין לו שום סיבה לקנא בגלל זה. 

מיהרתי לקטוע את המריבה בעודה באיבה. "אוף שתוק כבר, טיפש אחד." משכתי אותו אלי וחיבקתי אותו, "מחר הילדים נוסעים עם הורי לאילת. נהיה לבד כל השבוע, אולי ניסע לאיזה מקום נחמד?"

"אני רוצה לנסוע אתך לתל אביב." הפתיע אותי אדי. "נוכל לגור אצל קוליה, לבקר במסעדות, במוזיאונים, ללכת לטייל ביפו, להסתובב על הטיילת ואה… עמית, אתה צודק, אני קצת חלש במחמאות, אז רק שתדע שאני אוהב לגור אתך למרות שאתה חולה ניקיון ויקה פוץ אובססיבי."

למרות רצוני חשתי איך חיוך עולה על פני. "תודה אדי. גם אני אוהב לגור אתך למרות שאתה פרא אדם שתלטן וקנאי, ואין לך שום כבוד לפרטיות של בני אדם. מתי ניסע?"

אדי דחף את ידו אל תוך מכנסי מאחור והחל ללטף את ישבני, מחדיר בעדינות את ידו להתחלת החריץ  שבין פלחי הישבן שלי. הוא תמיד עשה את זה כשניסה לשכנע אותי לעשות משהו שידע שלא יהיה מקובל עלי. למרות שהייתי מודע לכך התרגיל שלו תמיד עבד. מגע אצבעותיו המחליק לאורך עצם הזנב שלי ולמטה ממנה היה גורם לי לאבד את שיקול דעתי ומדרדר אותי למעשים חסרי הגיון.

"יש לי עוד כמה סידורים קטנים פה ושם. תשאיר לי לארגן הכל. בינתיים תעשה בבית את כל התיקונים שרצית, צריך לצבוע את המעקה, ולתקן את הברז במקלחת, ו… כבר תמצא מה לעשות, נכון?"

"אה..." עניתי, מתפתל מעליו, מנסה למשוך את מכנסיו. בשלב זה כבר היינו במיטה, לשונו של אדי בפי וידיו בתוך תחתוני. בדרך כלל כשאדי עשה כל מיני סידורים מסתוריים זה היה נגמר בצרות, אבל כאמור, לא הייתי מסוגל לשיקול דעת במצבי.

"אז זה בסדר מצדך לתת לי לארגן הכל ושניסע רק בעוד יום יומיים?" חזר אדי לנושא אחרי ששנינו כבר היינו ערומים. שכבתי על גבי, ישבני מוגבה בעזרת כרית ורעדתי כולי מרוב רצון לחוש אותו בתוכי.

"כן, כן, מה שתרצה," גנחתי ולרגע, רק להרף עין, עברה במוחי המחשבה שבעצם אין לי שמץ של מושג מה בדיוק עשיתי בלילה הקודם. אולי כדאי להגיד לאדי שיגן על עצמו עם קונדום… אבל מצד שני אדי נורא יתעצבן והרי אני בפרוש זוכר קונדום סגול על הזין שלי, אבל מצד שלישי…

אדי התחיל להיכנס לתוכי ועצר. "מה קרה חמוד?" שאל ברוך, "אני מכאיב לך?" הרגישות שלו למצבי רוחי הייתה מדהימה. הוא כאילו ניחש את תחושותיי דרך עורי. אולי דימה צודק והוא באמת קורא מחשבות?

התהפכתי על צידי ומשכתי אותו אלי, "אני לא בטוח שאתמול בלילה… אני פשוט לא זוכר שום דבר אדי, זאת אומרת, כמעט שום דבר ו…" איך הסתבכתי במצב הטיפשי הזה?

אדי ניתק מעלי והתיישב. הוא לא אמר כלום, אבל ראיתי את הכעס תופח בתוכו כמו עוגת שמרים בתנור. "מה בדיוק אתה זוכר?" שאל, מביט במבט חודר בעיני. נאלצתי לעצום את העיניים, כל כך לוהט היה מבטו.

"נו, תענה כבר! זה לא הזמן לביישנות!" התפרץ בזעם, "זו בעיה של פיקוח נפש." השפלתי את ראשי במבוכה. הוא לא היה צריך להסביר לי שאיבוד שליטה במחיצת גבר זר שקול למשחק ברולטה רוסית.

מבויש ואשם ספרתי לו את המעט שזכרתי. "הבעיה היא שאני זוכר רק תמונות קצרות, לא רצף של אירועים וגם לא מה הרגשתי כשזה קרה." הסברתי, "זה כמו זיכרון שמישהו שתל בתוכי. זה נשמע טיפשי, אבל…"

אדי נאנח בקוצר רוח. "לפעמים צירוף של חשיש וקטמין גורם להרגשה כזו." אמר, "בגלל זה אני תמיד אומר לך לא לאכול ולא לשתות כלום במסיבות. אם אתה צמא תשתה רק מבקבוק מים סגור, ותתרחק מעוגיות תוצרת בית כמו מאש. בחיי, אתה כזה טיפש, מתחשק לי להפליק לך בתחת."

רטט של התרגשות חלף בי לשמע איומו. מאז תקרית שירי אדי הפסיק את המשחקים שנהגנו לשחק פעם. משחקים שהותירו אותי מותש, קצת חבול, ומאוד מאוד מסופק. אף פעם לא דברנו על מה שעשינו, ותמיד אדי היה יוזם אותם וקובע את מהלכם.

אחת הסיבות בגללן נרתעתי מהרעיון של טיפול נפשי היה החשש שפסיכולוג יסחט ממני וידוי בקשר לדברים המסעירים והפרטיים מאוד שאדי ביצע בי. הייתי מוכן לסבול הרבה רק כדי לא לדבר על זה. אדי טען תמיד שאני אלוף אולימפי בהדחקות והוא כנראה צדק.

"אדי, אתה צודק לגמרי," אמרתי בנמיכות רוח, "לא הייתי בסדר, אני ממש מצטער." אדי עמד מעלי - זקפתו הנהדרת מצביעה לכיווני - והביט בי בזעם. נותרתי שרוע על המיטה, משתוקק לגעת בו, אבל לא מעז.

כרגיל הוא קרא בי כבספר פתוח, "אתה בטח מצטער שאמרת לי לזרוק את החגורה ההיא." העיר בחיוך לעגני שפתח שוב פצעים ישנים.

"לך לעזאזל!" הטחתי בזעם, קפצתי ממקומי והסתגרתי במקלחת, או בכל אופן ניסיתי לעשות זאת. אדי כרגיל היה זריז ממני. "לא כל כך מהר בז'ז'ינה," אמר ונדחק פנימה לפני שהספקתי לסגור את הדלת. "את מי אתה חושב שאתה שולח לעזאזל?" הדף אותי אדי לקיר, מצמיד את פני אל אריחי החרסינה הקרים, מרתק את ידי מעל לראשי ונגס את כתפי. "תזכיר לי, על מה דיברנו קודם? על השטויות שעשית עם ההולנדי המעופף, לא?"

שעה אחר כך כבר היינו רדומים, כרוכים זה בתוך זה, עטופים כנגד קרירות הלילה בשמיכת הפיקה הכחולה המשובצת בוורוד שאדי התעקש לקנות בטענה שהיא מזכירה לו את ילדותו. לדעתי הדוגמא הייתה קצת ילדותית ולא התלהבתי מהמשבצות בוורוד, אבל כמו תמיד כשאדי התעקש ויתרתי לו.

"אתה בסדר?" שאל ברכות, כמו שנהג לשאול אחרי ההשתוללויות שלנו, ונישק את כתפי בדיוק במקום שנשך אותי לפני שהראה לי שלא צריך חגורה, גם מברשת שיער פשוטה מספיקה.

הנדתי לאות הן, בלתי מסוגל לדבר. כל גופי רעד מתשישות. מזמן לא גמרתי בעוצמה כזו. עור ישבני וירכי דקר ומניסיון ידעתי שיעברו עוד כמה ימים עד שפי הטבעת החבול שלי יפסיק לצרוב - הייתי מאושר מאוד.

"אני נורא אוהב להרגיש איך אתה רועד אחרי שאתה גומר." לחש לאוזני.

"גם אני," הודיתי. "אדי למה אני אוהב את… אתה יודע? יש לך הסבר לדבר הזה שעשינו עכשיו?"

"לאיזה דבר?" צחק אדי בלגלוג, "עכשיו נעשית ביישן?"

"לא חשוב, תעזוב את זה." נאנחתי. "עשיתי שטויות במסיבה ואתה החזרת לי. די, עזוב את זה."

"לא." חתך אדי, "לא תצא מזה כל כך בקלות. זה לא נחשב עונש, אתה נהנה מזה יותר מידי."

"אתה מדבר שטויות ואני מת מעייפות." מיהרתי להפסיק את הדיון בנושא המביך, והנחתי ברך כפופה על בטנו. "בוא נישן כבר. מחר הורי יהיו פה מוקדם בבוקר."

"ושוב, מנגנון ההדחקה המתוחכם של מר דגני נכנס לפעולה." החל אדי לדווח בקול של שדר ספורט וסתם את הפה רק אחרי שהכנסתי לו מכה בצלעות.