קוראים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

3. משפחה חדשה

בפברואר 2000 חזרתי מהמילואים אחרי חודש שלם של עמידה במחסומים בשטחים. הייתי עייף מטונף ומלא סלידה מהעבודה שנאלצתי לעשות. אני לא יודע מה עצבן אותי יותר, היחס המגעיל של המתנחבלים כלפינו, או הזובור שצה"ל חייב אותי להעביר את הערבים שרק רצו לחפש פרנסה מעבר לקו הירוק. 

הנחמה היחידה שלי היה בני – האדם היחיד שיכולתי לדבר איתו חופשי – למרות שהוא בילה את רוב זמנו בדיבורים על החבר שלו שהיה רק עם רגל אחת מחוץ לארון. בני הצהיר שהוא יפה בטירוף ובחור משגע והוא מוכן לחכות מאה שנה עד שהוא יצא לגמרי לאור כהומו. תהיתי איך אדי היה מגיב אם הייתי מתלבט בזמנו אם לצאת מהארון? הוא  בטח היה מנפנף אותי לכל הרוחות.

לאדי לא הייתה סבלנות לכל המתלבטים והמהססים, הוא היה מוכן לעשות לכולם אאוטיניג ציבורי. "לפתוח את הפרונקל החבוי הזה פעם אחת ולתמיד." אמר לא פעם בתוקף.

אני כמובן התנגדתי, "אסור לכפות אאוטינג. זה יכול להגיע עד למצבים של פיקוח נפש." טענתי, "למה לא לתת לכל אחד להחליט לבד?"

"איזה פיקוח נפש ואיזה נעלים?" התעצבן אדי, "אף אחד עוד לא מת מזה שהוא יצא מהארון." אז זהו, שלא. אפשר למות מזה, כפי שיעיד סיפורו של ראמי.

את ראמי פגשתי במשתלה. כשיצאתי למילואים הייתי מודאג איך מר מילר יצליח להסתדר בלעדי. אדי אמנם הבטיח שיעזור, אבל השנה הוא היה גם מחנך של כיתה י"א שהתחילו ללמוד כבר עכשיו לקראת מבחני הבגרות במתמטיקה. אדי התעקש שאפילו אלו שניגשו לבגרות בשלוש יחידות צריכים להצליח במבחן ולכן הקדיש להם זמן רב ולא היה פנוי לעבודה במשתלה.

הוא אפילו יזם כיתת תגבור למתקשים במתמטיקה, בלי שיטרח כמובן להודיע לי על כך. הגעתי הביתה כמו שמגיעים ממילואים רעב, מטונף, עייף וחרמן – פתחתי את הדלת וגיליתי בחדר האוכל שלנו חבורה שלמה של בנות ארוכות שיער וקצרות שכל מצחקקות מעל למחברות המתמטיקה שלהן בניצוחו של אדי. אחר כך התברר שהיו שם גם כמה בנים, אבל אני הייתי נרגז ומאוכזב מכדי לשים לב.

רציתי שאדי יקדיש את כל תשומת ליבו אלי, לא אליהן. אדי חיבק אותי קצרות ושלח אותי למעלה להתקלח ועד שירדתי למטה מקולח, נקי, לבוש באזרחי, ורגוע יותר – הן כבר הלכו. "אני רק אוכל משהו וארוץ למשתלה." אמרתי, "בטח יש שם בלגאן נוראי ומר מילר מתעצבן ומרגיז את גרטי."

אדי צחק חרש והדף אותי כנגד השיש, "נראה לך שאתה הולך לאיזה מקום עמיתוש?" היתל בי ושלח יד לתוך המכנסים הקצרים שלי.

"אני רעב אדי," מחיתי, "לא אכלתי ארוחת צהרים."

"בוא, אני כבר אתן לך לאכול." הוא צחק חרש כשהטיל אותי על המיטה ונשכב מעלי, "גם אני רעב מאוד." לחש, "אני כבר מתאפק חודש שלם. בוא, תן לי לאכול."

רק שעה אחר כך, על צלחת פסטה ענקית שהכינה תמר במיוחד בשבילי, אדי סיפר לי שהוא שכר בחור ערבי נחמד וחרוץ שיחליף אותי בעזרה למר מילר. "אחרת לא הייתי מתחיל עם החוג הזה למתמטיקה." הסביר וגנב לי כמה שבלולי פסטה מהצלחת. "קוראים לו ראמי והוא מאוד ביישן, אז תהיה נחמד אליו." הזהיר אותי.

רק למחרת פגשתי את ראמי הביישן. מאחר ואדי בטח בו ניסיתי לחבב אותו, אבל אני מודה שעוד לפני שפתח את פיו הוא עורר את חשדי. אולי עמדתי יותר מידי זמן במחסומים וזה השפיע עלי, אבל אדם שמסרב לפגוש את מבטי ומדבר במלמול לא ברור גם כששואלים אותו שאלה פשוטה לא מעורר בי אימון.

הוא היה צנום ושחום, בעל קומה ממוצעת, פנים צרים וריסים ארוכים של בחורה שהצלו על עיניים כהות ועצובות. אם הוא היה מתנהג בצורה פחות עצבנית הוא היה נראה די טוב, אבל כרגע הוא עשה רושם של כלב מוכה וזה בהחלט לא שיפר את מראהו.

"מה יש לו?" שאלתי את גרטי, "למה הוא מתנהג כאילו שאני הולך להרביץ לו? הוא מעצבן אותי."

גרטי החליפה מבט עם בעלה שרטן מתחת לאפו ויצא החוצה. הבטתי באישה החביבה הזו שאהבתי יותר מכפי שאהבתי את סבתי עצמי ובשרי ושאלתי את עצמי למה היא מתחמקת ממבטי. "ראמי בסדר גמור." אמרה בתוקף, "הוא לא חזק כמוך, אבל הוא ילד טוב." סיכמה את הדיון.

"מאיפה הוא בארץ?" שאלתי, "איפה הוא גר?"

"הוא מאיזה כפר קטן ליד כפר סבא." ענתה גרטי מעורפלות, "הוא רוצה להגר לקנדה, יש לו שם משפחה ובינתיים הוא גר אצלנו, הוא מאוד נקי ומחונך." גילתה לי, כאילו היה מדובר בחיית מחמד ולא בבן אדם.

די הופתעתי מזה, הבית של המילרים היה קטן ומטופח והם לא נהגו לארח אף אחד חוץ מנכדיהם. מעולם לא עלה בדעתי שהם יארחו אצלם אדם זר.

"זה רק סידור זמני," המשיכה גרטי להסביר למרות שלא עלה בדעתי לדרוש ממנה הסברים. "בעוד חודש בערך הוא יעזוב. אז איך היה במילואים?" שינתה בפתאומיות את הנושא.

סיפרתי לה איך היה במילואים, מתרגז שוב על המקום הטיפשי שבו הוצבה העמדה שלנו, מקום שהזמין לדעתי מארב של צלפים. אחרי קורס הצלפים שעברתי התחלתי לחשוב לפעמים כמו ציד אדם  - מחשבות שהשארתי בדרך כלל ביני לבין עצמי ומשם המשכתי לכעוס על היחס המגעיל של הדוסים המתנחלים שראו בנו משרתים במדים ורדו בנו בחוצפה, יחס שאנחנו העברנו בתורנו אל הפלשתינאים המסכנים שהתייבשו במחסומים שלנו, ובתמורה התפוצצו לנו באוטובוסים. זה מין חד גדיא איום כזה שרק גובה עוד ועוד מתים מכל הצדדים, סיכמתי בייאוש, והלכתי לעבוד.

כפי שאפילו מר מילר הודה, ראמי היה חרוץ ועבד עם כל הלב. למרות שהיה דק גו ובעל מבנה קל השקיע מאמצים רבים להשביע את רצון מעסיקיו – סחב שקים, חפר צלחות, שתל ועדר וגזם ונשרט, ולא חסך מעצמו שום עבודה, קשה ומעייפת ככל שהייתה.

בעונה הזו של השנה הייתי זקוק לעוזר והחלטתי לשים בצד את הרגשות האישיים שלי כלפי הצעיר הערבי אתה מתמחה בלשים בצד את הרגשות שלך אמר לי פעם ד"ר פאנוב, ולהתרכז בעבודה. מר מילר התאמץ יותר מידי כשאני נעדרתי וברור היה שלא תזיק לו מנוחה. עשינו סקירה כללית של כל מה שהיה דרוש להיעשות ואז שלחתי אותו לשבת קצת בחממה ופניתי לעבודה בחוץ.

"ראמי בחור טוב." אמר מר מילר והניח יד מיובלת משנים של עבודה על זרועי, "אבל אני מאוד שמח שחזרת בשלום עמית, חסרת לנו." הוא לחץ את אמת ידי בתנועה חטופה – התחליף שלו לחיבוק – והסתלק.

רק אחרי כמה שעות של עבודה והתרוצצות, ראמי עמד רק בקושי בקצב שלי, הכרזתי על הפסקה קלה. הנער נשען לצידי על עמוד הסככה וניגב את פניו המזיעות בכובע הצמר שלו. "טוב שחזרת." אמר בקול שקט, ראשו מופנה ממני והלאה, "הם התגעגעו אליך."

הושטתי לו כוס תה שמזגתי מהתרמוס, "קח תשתה. צריך לשתות גם בחורף."

הוא לקח את הכוס בלי להביט בפני ולגם בשקט, כובש את פניו בתה המהביל. העבודה הקשה חיממה אותנו וערמת השקים מלאת הקומפוסט הגנה עלינו מהרוח הצפונית הקרה. היה נעים לשבת בשקט ולשתות תה מתוק מתחת לסככה, חבל שהייתי צריך להפר את האידיליה הזו, אבל לא הייתה לי ברירה.  

"הם יודעים שאתה על תעודות מזויפות?" שאלתי כבדרך אגב ולקחתי ממנו את הספל הריק.

הוא נאנק חרש וחיבק את עצמו בידיו, "בחייך," אמר בקול מתחנן, "בחיאת עמית, תן לי רק כמה דקות לקחת את הדברים שלי, יש לי קצת כסף שחסכתי, אני אסתלק ולא תראו אותי יותר." ובפעם הראשונה מאז נפגשנו הביט לי ישר בעיניים.

החזרתי לו מבט קשוח אבל כל מה שראיתי היה נער מבוהל, מתחנן על נפשו, מביט בי בעיניים כהות, מפוחדות. ככה בטח התחננו על נפשם יהודים שנמלטו מהנאצים, עלתה המחשבה המעצבנת במוחי. גירשתי אותה משם בזעם – הנאצים רדפו יהודים בלי שום סיבה, יהודים מעולם לא שמו מטעני חבלה ולא עסקו בטרור, הזכרתי לעצמי בתוקף.

"מאין לי שלא תלך מכאן להתפוצץ באיזה מקום ולהרוג כמה שיותר יהודים?" שאלתי ברשעות ואחזתי בחזקה את פרק ידו הדק.

הוא נחרד ממגע ידי והתחיל לרעוד. דמעות עלו בעיניו כשניסה נואשות לשחרר את פרק ידו. "תפסיק, די, זה כואב." יבב, מושך ומטלטל את ידו הלכודה בידי.

"תירגע, אני רק מחזיק אותך, מה אתה בוכה?" התעצבנתי, אבל הנחתי לידו והעברתי את לפיתתי לכתפו. הוא גנח ובדק, מתייפח חרש, את פרק ידו, ורק אז ראיתי שהעור השחום המתוח מעל עצמותיו היה מכוסה בצלקות של כוויות קטנות ועגולות שהתחילו רק עכשיו להחלים. בדקתי בתשומת לב את זרועותיו מגלה לחרדתי שהן מכוסות פצעים בשלבי הגלדה שונים מפרק היד ועד למרפקים.

נכוויתי פעם בטעות מסיגריה ששי עישן, זה נורא נורא כאב ולקח המון זמן עד שהפצע החלים לגמרי. שי כל כך נבהל והתחרט עד שהפסיק לעשן והתמיד בכך חודש שלם עד ששוב נפרד מהחברה שלו וחזר להתנחם בסיגריות. הוא הפסיק לעשן סופית רק כשליאת הרתה והודיעה לו שהוא מסריח, ואם הוא לא מפסיק עם הסיגריות כדאי שיחזור לגור בקיבוץ, היא כבר תשלח לו הזמנה לברית. הבן שלו כבר בן שנתיים ושי עדיין לא חזר לעשן, כך שהפעם כנראה שזה סופי.

לא היה לי ספק – הפצעים העגולים היו סימני כוויות מסיגריות. "מי עשה לך את זה?" שאלתי, נחרד.

"אבא." ענה לי ומבטאו העזתי, השונה מזה של הערבים המקומיים, נעשה בולט עוד יותר.

עד לאחרונה ערבי אחד נשמע לי כמו ערבי אחר, אבל אחרי כל הזמן הזה במחסום, מדבר עם כל כך הרבה ערבים מהשטחים ומהארץ, למדתי לזהות את מוצאו של אדם לפי ההבדלים הקלים במבטא שלו, ושמעתי שמומחים אמיתיים מבדילים אפילו בין תושבי ערים שונות בשטחים לפי מבטאם.

כפי שאומר הפתגם העתיק – אף אחד לא מכיר אותך כל כך טוב כמו האויב שלך ואם אין פתגם כזה אז צריך היה להמציא אותו.

"אבא שלך עשה לך את זה עם סיגריה?" שאלתי, מרגיש איך השפתיים שלי מתאבנות מחרדה. אני שונא עינויים. אני שונא לקרוא על זה, לחשוב על זה, מתעב לנסות ולדמיין עינויים. כל הנושא עושה לי צמרמורת. כשמישהו מארגון ב'צלם' או משהו מקביל לזה בעולם, מספר בחדשות על מרתפי עינויים ושיטות חקירה אני מתחלחל ומעביר מהר לערוץ אחר. כל התעסקות בנושא של אנשים שמכאיבים בצורה שיטתית ובקור רוח ליצורי אנוש אחרים מחריד אותי עד עמקי נפשי. הצלקות על ידיו המסכנות של ראמי הפחידו אותי נורא. חבל שראיתי את זה. הורדתי את שרוולי חולצתו וכפתרתי את חפתיו.

"אתה צריך לטפל בפצעים שלא יזדהמו." אמרתי לו, מנסה להישמע הגיוני וקר מזג, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, ראמי קלט אותי והתחיל לשפוך לפני את ליבו. "הוא עשה את זה כי אני אוהב גברים." מיהר לספר לי את כל הפרטים שלא רציתי לדעת. "בכיתי וצעקתי, אבל הוא לא ריחם עלי ושם לי את הידיים במי מלח. זה כל כך כאב עד שהתעלפתי, אבל לא סיפרתי לו עם מי הייתי, מזל שהוא ברח לפני שאבא תפס גם אותו."

"בגלל זה ברחת מעזה?" שאלתי.

"כן, הייתי מוכרח לברוח. הוא נשוי, ואם הם ידעו האחים של אישתו יהרגו אותו, אני..." דמעות עלו בעיניו, "אבא אמר שהוא יהרוג אותי אם אני אמשיך עם המחלה הזו ונעל אותי במחסן, אבל סבתא ואימא פתח לי ו..." הוא פרץ בבכי ונפל בזרועותיי. "אני מתגעגע לאימא," יבב, מצמיד לגופי את גופו הצנום שרעד מבכי.

בצורה מאוד אופיינית לו אדי בחר להופיע בדיוק ברגע זה. "איך זה שכל פעם אני מוצא אותך מחובק עם מישהו אחר." רטן והניח יד על כתפו של ראמי המתייפח.

"נו, די כבר ילד." נזף רכות, "תפסיק לבכות כמו תינוק."

"עמית גילה שאני לא חוקי," בכה ראמי, "ואני צריך ללכת מכאן ונמאס לי וקר לי."

"כן, ואתה נורא מסכן ואתה רוצה את אימא, שמעתי." לגלג אדי בלי שמץ של סימפאטיה. "תפסיק להתבכיין. אם עמית לא היה מגלה בעצמו אני הייתי מספר לו. ואל תדאג, הוא לא יעשה לך שום דבר אלא אם כן תבקש ממנו מאוד יפה, וגם אז אתה צריך להביא אישור ממני."

"מה?" נדהם ראמי שלא הצליח להבין את השטויות המהירות שהתגלגלו על לשון הפז של אדי.

"נו באמת אדי, מספיק לקשקש, ואל תשקר, לא היית מגלה לי אם לא הייתי עולה על זה לבד."

"לא נכון."

"כן נכון." עמדנו ולטשנו מבטים זועפים זה בזה. "גרטי יודעת?" הפסקתי את הויכוח הטיפשי.

"כן בטח. שניהם יודעים. הוא שב"ח מטעמי פיקוח נפש, אם הוא יחזור יענו אותו עד שיגלו מי היה המאהב שלו ואז יהרגו את שניהם כמו שהם הורגים בחורות שחיללו את כבוד המשפחה." אדי הקפיד לדבר בקול יבש מלגלג, ושמר על ארשת פנים מלאת בוז לעגני, סימן שהיה נרגז ונרגש בגלל הסיפור הנורא של ראמי.

"איך גילית?"

"המבטא שלו לא מקומי." הסברתי.

"אני מדבר כמו עזתי," התנצל ראמי, "ניסיתי לדבר כמה שפחות, אבל"

"ארגון בצלם מנסה להבריח אותו לחו"ל, אבל זה קשה מאוד, וגם בארץ זה בעיה להשאיר אותו." הסביר אדי.

"אולי חאתם יוכל לעזור לנו. להזמין אותו לניו יורק בתור קרוב משפחה, או מתלמד, או משהו." העליתי רעיון.

"אני לא מעז לבקש ממנו," הודה אדי, "אבל אם תדבר עם בטי ותסביר לה"

"בטי בטח תעזור לנו." הנחתי יד על שכמו של ראמי, "מה דעתך להיות ספר?"

ראמי צחק. "אם צריך להיות ספר אז אני אהיה ספר." אמר ברוח טובה.

זה לקח עוד כמה שבועות ודרש מאמצים משותפים שלי ושל בטי, אבל הצלחנו להוציא את הנער מהארץ דרך גרמניה דווקא. הוא הגיע לניו יורק ומשם לסאן פרנסיסקו, שם עשה חיל כדיג סרטנים.

בדרך חזרה נזפתי באדי על שסיכן את גרטי ואת עצמו במתן עזרה לשבחי"ם. "אתם עלולים להגיע לכלא  אתה מתאר לעצמך את גרטי בכלא? מילא, תסבך אותי, אבל את הזקנה הנחמדה הזו?"

"דביל." כעס אדי, "מי אתה חושב שהביא את ראמי למשתלה? אני? לי לא היה אומץ. גרטי הביאה אותו. היא אמרה שהיא תלחם בפשיזם עד יומה האחרון, גם אם כיום הפשיסטים הם מוסלמים."

גם בטי לא התרגשה מכך שהיא עוברת על החוק. "כמו שאנטיגונה אמרה, הצדק חשוב יותר מהחוק." אמרה בנחת.

הבטתי בה בפליאה "אנטיגונה?" שאלתי בטיפשות.

"עמית," היא נאנחה, "אל תגיד לי שכבר שכחת את המחזה היווני על אנטיגונה? איזה אהבל אתה."

"לא, לא שכחתי." מחיתי, ממשיך ללטוש בה עיניים. איפה אנטיגונה בטוגה הלבנה שלה, מדקלמת חרוזים ביוונית, ואיפה בטי, בסינור משובץ מעל הג'ינס הדהוי שלה, עורכת את השולחן לארוחת הצהרים?

"מה שחשוב זה העיקרון." הוכיח אותי אדם שצץ תמיד במטבח ברגע שבטי הגישה אוכל. "פעם היה אסור להיפגש עם עראפת ולדבר עם פלשתינאים, והיום, תראה מה קורה? אני בטוח שבסוף עוד יתנו מפלט מדיני בארץ להומואים שברחו מהמדינה הפלשתינאית. צריך רק להתעקש ולחנך את הציבור ובסוף נהיה מתקדמים כמו בשוודיה."

"במהרה בימינו אמן." הצטחקה בטי.

 ***

ימי שלישי היו ימי החופש שלי מהמשתלה. בימים אלו עבדתי בבית - בישלתי, ניקיתי ועשיתי קניות. באותו יום שלישי תכננתי לקפוץ לקרית עמל כדי לעשות קניות ולהביא לאדי את ארוחת העשר שלו שהוא שכח מיותמת על השיש כשנחפז לצאת הבוקר לעבודה. זה קרה באשמתי, הוא מיהר כי במקום לקום הפכתי את השעון המעורר אל הקיר והתעקשתי על זיון בוקר ממושך - לא שהייתי צריך להתעקש במיוחד. חששתי שבלי ארוחת עשר הוא ירעב עד לצהרים, ובטח גם בצהרים הוא בקושי יאכל כי התלמידים המתעלקים שלו יציקו לו כל הזמן, ובכלל, הוא היה אכלן גרוע, במיוחד כשהיה מודאג והסיפורים של התעללות ועינויים של ההומואים בשטחים שהוא התאמץ לחסוך ממני, הטרידו אותו מאוד.

הגעתי לסופר הקטן שהיה ממש ליד התיכון בדיוק לפני ההפסקה הגדולה ועד שגמרתי את הקניות, אני תמיד קונה יותר ממה שתכננתי, כבר החלה הפסקת עשר בתיכון, והסופר התמלא בבני נוער רעשניים שבאו לקנות רק שוקו ולחמנייה או סיגריות. השיטה שלהם הייתה להידחף בתור בטענה שיש להם רק דבר קטן אחד והם ממהרים להגיע לשיעור. עקרות הבית והפנסיונרים שאיתרע מזלם לערוך את קניותיהם בזמן הזה היו רוטנים ומתעצבנים קצת על המהומה ועל התלמידים הנדחפים וצקצקו בלשונם במורת רוח למראה הצעירים שקנו סיגריות, אבל בדרך כלל ויתרו להם על התור.

"אני יכול לעבור לפניך רק בשביל שני דברים?" ביקש צעיר בלונדי צנום וארוך שיער שהיה גבוה כמעט כמוני, אבל שקל חמש עשרה קילו פחות ממני. הנחתי לו לעבור וכמו שצפיתי, מיד הסתערו עליו כמה בנות צחקקניות ובקשו שישלם גם עליהן. הוא חייך אלי חיוך מתנצל כשלקח את כספן.

"זה בסדר." הרגעתי אותו, "אני לא ממהר." הקופאית עשתה חשבון והתברר שחסרים לו חמישה שקלים. הבנות שחיכו לו בכניסה חיטטו בכיסי הג'ינס ההדוקים שלהם ולא מצאו כלום. "נו, מה יהיה אתכם?" נזפה סווטה הקופאית בחבורה אובדת העצות והמצחקקת. חסר סבלנות הוצאתי את הסכום החסר ונתתי לה. "תודה עמית." הוא חייך אלי במתיקות, "להתראות מחר."

"תודה עמית." חזרו אחריו כולן במקהלה ודהרו החוצה בבת אחת, יוצרות בכניסה מערבולת רעשנית של שיער ארוך ובוהק מתנפנף סביב כתפיים ומותנים חשופות. רגע אחד הייתה הרחבה לפני דלת הזכוכית חסומה במרפקים ובברכיים שהתנופפו בחוסר סדר עליז לכל הכיוונים, ושנייה אחר כך השקט שב לשרור בין הקופות והמדפים.

"כל בוקר אותו דבר." רטנה סווטה הקופאית ברוח טובה, "נכנסים כמו רוח, עושים המון רעש, מפריעים לכולם ובורחים מהר." החלפנו מבטים של מבוגרים וחייכנו בסלחנות.

"נו, מילא, לא נורא, שיהיו בריאים." אמרה הזקנה שעמדה מאחורי, "בעוד שנה שנתיים הם כבר יהיו חיילים." וכולנו - סווטה השמנמונת שצבעה את שערה לאדום בוהק, צעיר מידי לגילה, הזקנה לבנת השיער ואני שרק לפני שנים לא מעטות הייתי אחד מהם, וכעת אני מבוגר רציני עם עגלה עמוסה - הנהנו בראשינו בעצב ואיחלנו לצעירים היפים האלו שיהיו בריאים ויחזרו בשלום מהצבא.

הבאתי לאדי את ארוחתו בסוף ההפסקה, גורם לו לאחר לפגישה עם הוריו של תלמיד, ונסעתי הביתה. הפגישה הקצרה בסופר נשכחה ממני לגמרי עד שאדי חזר הביתה אחרי הצהרים ושאל אותי, נרגז מעט, למה אני מחלק כסף לתלמידים שלו.

הסברתי לו את הנסיבות והוא העווה את פניו בקוצר רוח. "אם לא הייתי עוצר את הקשקשניות האלו הן היו מדברות כל השיעור רק על הפרצוף שלך, החיוך שלך התסרוקת שלך והנחמדות שלך." רטן בזעף, "אני מעדיף שבעתיד לא תתעסק עם התלמידות שלי."

לא יכולתי שלא לצחוק. "אדי אתה טמבל כזה." הקנאה שלו שעשעה אותי. "דברתי רק עם הבחור ההוא, זה עם השערות הארוכות, איך זה שמרשים לתלמידים ללכת עם שיער כזה ארוך?"

"אלעד." התעלם אדי משאלתי, "נתת את הכסף לאלעד? למה?"

"כי היה חסר לו כסף והעדפתי לשלם ולא לחכות עד שיעשו ביטול לקניה שלו. בחייך, זה כולה חמש שקל."

"מוזר, לאלעד אף פעם לא חסר כסף." המהם אדי לנפשו ונשכב עלי, מפתל את אצבעותיו בתוך שיערי, מושך בו חזק מידי. "אני לא מבין למה הוא בא בכלל לכיתת התגבור." הוסיף אדי לחשוב בקול תוך כרסום כתפי בשיניו. "אין לו שום קשיים במתמטיקה. מעניין אם הוא היה ממשיך לבוא אם הייתי מעביר את השיעור מהבית שלנו לבית הספר?"

"אתה חושב שהוא בא בגלל הבית שלנו?" היתממתי, וכרכתי את רגלי סביב מותניו.

"אוי, אתה כזה אוויל." נאנח אדי. "תעשה לי טובה ואל תדבר יותר עם התלמידים שלי."

"אבל הם באים לכאן מחר." מחיתי, "אתה רוצה שאני אעלם באיזו פינה מרוחקת של המטבח? מותר לי להציץ מבעד לדלת כמו עקרת בית ביישנית? ומי יביא להם מיץ ועוגיות? אתה? אולי תלביש אותי בגלימה ארוכה עם רעלה כדי שאני לא אסיח את דעתן של התלמידות מוכות ההורמונים שלך?"

"אני לא דואג להורמונים של המזרוניות הטיפשוניות הללו אלא לאלה שלך ושל אלעד." ענה אדי וחסם את פי בנשיקה נשיכה, מהדק את גופי למזרון, משתיק את מחאותיי נגד הקנאה המטופשת שלו.

אחרי שאדי נרדם, ידו חובקת את מותני, נשארתי ער עוד זמן מה, ממשש בפיזור נפש את החבורה שעשה אדי בכתפי. תוהה איך זה שבחור כמוני, שכל כך נחרד מתיאור של עינויים וסולד אפילו ממחשבה עליהם, מתייחם כל כך כשהחבר שלו מכאיב לו בזמן הזיון? 

 

למחרת איחרתי מעט לחזור מהעבודה. בסופר היה תור ענקי, וכמו שקורה תמיד דווקא כשאני ממהר, גם הפעם נעמדה לפני זקנה איטית שנדנדה לקופאית עם שאלות חסרות שחר, וככה יצא שעד שהגעתי הביתה - עמוס סלים וקצר נשימה - כבר ישבו כל תלמידי כיתת התגבור של אדי סביב שולחן חדר האוכל שלנו ולמדו במרץ.

אדי קפץ ממקומו כשנכנסתי ולקח ממני סל אחד. "סוף סוף," לחש לי בקוצר רוח ודחף אותי למטבח. "תמשיכו עם השאלה לבד." הורה לתלמידיו, ועוד לפני שהנחתי את הסל על השיש התנפל עלי בתלונות שאיחרתי, והוא נשאר בלי כיבוד, וגם החלב נגמר, והוא מת לשתות נס, ולמה אני תמיד מאחר? ולמה אף פעם אי אפשר לסמוך עלי? טענות חסרות שחר שפטרתי מעלי בחיוך. אחרי ששלחתי אותו חזרה לתלמידיו, הכנתי במהירות מים חמים בתרמוס ועמסתי מגש עם עוגיות, שקיות תה, קופסת נס קפה, סוכר, סוכרזית וחלב. הבאתי את המגש אל חדר האוכל וננזפתי שוב שאין כוסות. "רק רגע אדי," בקשתי, מחייך בעידוד אל התלמידות שנראו נבוכות מעט. "סבלנות."

גבי היה מופנה אל אלעד ולא היה לי מושג מה הייתה הבעת פניו. אחר כך הוא אמר לי שהרגיש זעם נורא על אדי ורצון עז לנחם אותי, נחמה שהיית מיותרת בהחלט, כפי שהבטחתיו נאמנה. 

חזרתי למטבח ושמעתי את אלעד אומר לאדי שהוא כבר סיים את השאלה ושהוא הולך לעזור לעמית עם הכיבוד.

אני כבר אשלם על זה הלילה, חשבתי לעצמי, ורגע אחר כך הוא היה לצידי - דק ובהיר ומלא רצון טוב מגושם, מחכך את מרפקו בזה שלי, מצליח לגעת באצבעותיי כשעזר לי להניח כוסות ותחתיות על המגש.

עשיתי כמיטב יכולתי למהר וכל העסק ארך כמה שניות בלבד. חיש קל יצאתי עם המגש העמוס, אלעד נשרך אחרי. אחרי שהנחתי את המגש הארור על שולחן המטבח ננזפתי ששכחתי את המפיות. חזרתי מהר עם המפיות, איחלתי לכולם לימודים נעימים וברחתי למעלה.

אחרי שהן הלכו הורי החזירו את הילדים והייתה המהומה הרגילה של ארוחת ערב, וניקיון שאחרי ארוחת הערב, ומקלחות, וסיפורים של לפני השינה, וסוף סוף שקט ואנחנו לבד מול הטלוויזיה. 

"בסדר אדי, עכשיו תעשה מה שאתה חייב לעשות ונשכח מכל הסיפור המיותר הזה." אמרתי מיד אחרי שהחדשות נגמרו. אדי אהב לצפות בחדשות בשקט ובלי הפרעות.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר עמיתוש." המה במתיקות, ונשכב לצידי, נכרך סביבי בחיבוק הדוק, מפזר נשיקות מתוקות על פני וצווארי.

"על אלעד שלא זקוק לעזרה במתמטיקה, ובכל זאת הוא כאן, מתנדב לעזור לי במטבח."

"כן. הוא ממש חמוד." שח אדי בתום. "מצטער שצעקתי עליך לפני כולם, אתה מכיר אותי, אני תמיד קצת עצבני לפני הקפה."

נדרכתי בחשדנות, אדי לא נהג להתנצל. "בסדר אדי, אני מקבל את ההתנצלות." עניתי ברשמיות מגוחכת, חש כמו שחקן במחזה מפני שמעולם לא נהגנו לדבר בנימוס מופרז כזה. אדי המהם תודה והחל להתחכך בי בעדינות, דוחף את ברכו בין רגלי, מלטף את גבי בקצות אצבעותיו בתנועות עדינות מרפרפות ששיגעו אותי. מצד אחד רציתי שיגיע כבר למטה, אל התחת שלי, ועם זאת לא רציתי שהליטוף הנהדר הזה יגמר לעולם. "אז איך הוא התנהג בלי ההשגחה שלי, אלעד הקטן והחמוד?" לחש באזני.

"בסדר גמור. קצת נדבק אלי, אני חושב, אבל אולי רק היה נדמה לי."

"לא, לא היה נדמה לך, הוא נדבק אליך כמיטב יכולתו, הוא הספיק גם ללטף אותך?"

"לא אדי, בטח שלא. תפסיק להיות דביל." התרגזתי.

אדי קפא על מקומו והרחיק ממני את ידיו. "לא. אל תפסיק ללטף, זה נעים." מחיתי ונדבקתי אליו יותר חזק. הוא גיחך לעצמו והמשיך ללטף אותי, מחליק לאיטו למטה לעצם הזנב שלי.

"ואיך הרגשת עם זה?" המשיך לחקור אותי בנועם, ממשיך לרפרף על עורי.

"היה מביך אך קצר." ניסיתי לענות בכנות ובלי להרחיב.

"מביך כי אני הייתי בחדר השני? או מביך סתם?" המשיך אדי לדוש בנושא.

"מביך כי אתה החבר שלי ואני רוצה רק אותך, ולא ילדון צעיר מידי שהוא לא לטעמי, לא רק שהוא קטין הוא גם תלמיד שלך. בבקשה, די כבר, הוא לא מעניין אותי. בוא נדבר על דבר אחר."

"אהה, הגברת מוחה קצת יותר מידי." הצטחק אדי.

לזה אני מתכוון שאני תמיד מפסיד בויכוח עם אדי - מה שאני לא אגיד הוא תמיד יודע איך לסובב את זה נגדי. "אני לא גברת אדי. אני גבר שאוהב אותך ורוצה שתאהב אותי בלי חקירות מעצבנות." התהפכתי ונשכבתי עליו וסתמתי לו את הפה בנשיקה. לטווח קצר זה עבד, אדי שתק ונתן לי מה שרציתי בלי עוד הצקות מעצבנות. לטווח ארוך אולי עדיף היה שהיינו מדברים על הנושא הזה כבר אז, אבל מצד שני בגלל הבלגן עם אלעד קרו גם דברים טובים ככה שאולי כול מה שקרה קרה לטובה.

לקראת הפגישה הבאה של כיתת התגבור הכנתי את הכיבוד לתלמידים של אדי מיד כשחזרתי מהעבודה. סידרתי יפה צלחות, עוגה, כוסות, מפיות ושתייה ולאדי נותר רק למזוג מים רותחים לתרמוס. השארתי אותו עם ערמת מבחנים לבדיקה והלכתי לנוח. כשקמתי הם כבר הסתלקו, משאירים כיור מלא כלים מלוכלכים. כבשתי את רוגזי על ששוב משאירים לי את הכלים. מה כבר הבעיה לשים הכל במדיח ולהפעיל אותו? רטנתי לעצמי בזעם, אבל התאפקתי. בין כה וכה זה לא היה עוזר. אדי שנא לסדר כלים מלוכלכים במדיח וסירב להתעסק בהוצאת הכלים הנקיים.

שטפתי את המטבח וחדר האוכל, אדי נמנם על הספה מול משחק כדור רגל ששודר בטלוויזיה, והילדים ישבו עם יאן בחדרו, צופים בווידאו במלך האריות בעוד הוא מכין  שיעורים. הרעש לא רק שלא הטריד אותו אלא עזר לו להתרכז, כך טען.

יצאתי החוצה להשליך את הזבל. כל לילה לפני שהלכתי לישון עשיתי אותן פעולות - לשפוך את הפח, לנעול את הדלת הראשית, לבדוק את כל הדלתות והחלונות - רק אז יכולתי ללכת למיטה רגוע ומרוצה שהכל מסודר כהלכה ועוד יום עבר.

אדי קרא לנוהל הזה התנהגות אובססיבית, אבל יאן סיפר לי שכשהייתי במילואים הוא עשה בדיוק אותו הדבר.

הפח שלנו עומד במין גומחה בגדר החיה הגבוהה שלנו, והגישה אליו היא מבחוץ. כדי להשליך את הזבל עלי לצאת החוצה אל המדרכה, וכך אני מוסתר מעיני מי שנמצא בבית. באותו ערב נהגתי כרגיל, יצאתי מהחצר, לחצתי על הדוושה, הפח פער את פיו ואני השלכתי לתוכו את שקית האשפה ופניתי לחזור הביתה כשיד זרה נגעה בגבי.

"ערב טוב עמית." רחש אלעד מאחורי, מבהיל אותי בפתאומיות הופעתו.

"מה  אתה עושה כאן?" נדהמתי, "השיעור נגמר כבר לפני כמה שעות."

"הייתי אצל חברה." לחש אלעד, "תשמע עמית," הוא החליק בכפו על שרוול הטרנינג המהוה שלבשתי, "אני חייב לדבר אתך, זה ממש חשוב."

"אז בוא תיכנס." הצעתי, "קר כאן ועוד מעט ירד גשם. בוא, אני אכין לך תה."

"לא," הוא הניד בראשו ושערו הבהיר והרך נע בגלים על כתפיו. "אני רוצה שנדבר בפרטיות."

"אין לי סודות מאדי אלעד." הבטתי היישר בעיני התכלת הבהירות שלו.

הוא נשך את שפתו התחתונה והיא האדימה עוד יותר. "אבל זה משהו אישי נורא. אני חייב לדבר עם אדם מבוגר יותר, מישהו עם יותר ניסיון. בבקשה עמית?" שתי דמעות חמות גלשו מעיניו בתזמון מושלם, מרטיבות את ריסיו ומפלסות את דרכן לאורך הלחיים החיוורות. מסתבר שלא רק בחורות בוכיות משפיעות עלי אלא גם נערים ארוכי שיער וענוגי מבט המזילים דמעה על לחי רכה, מרעידים את ליבי.

"בסדר, בסדר." נחפזתי להרגיע אותו, מתעלם מהחשד שניקר בליבי בגלל העיתוי המושלם מידי של דמעותיו.

"בוא לפגוש אותי מחר בשש וחצי בערב בגן השעשועים מול הסופר הקטן בקרית עמל, נוכל לשבת בחבית ולדבר. תגיד שאתה הולך לספרייה." הדריך אותי אלעד בערמומיות מפתיעה.

כבר אז הבנתי שהפגישה הסודית הזו היא לא רעיון טוב, למרות שאני נשבע שלא היו לי שום כוונות לא טהורות - הייתי מרוצה לגמרי מאדי ומחיי איתו ולא רציתי אף אחד אחר במקומו, בטח שלא ילד מתבגר ומבולבל שעמד והתייפח כמו איזה כוסית עם תסמונת קדם ויסתית - כפי שהיה אדי בטח מעיר בבוז אם היה רואה אותו.

רק מאוחר בלילה, ממש לפני שנרדמתי, שאלתי את עצמי איך הוא ידע שאני נוהג ללכת לספריה בקרית עמל? ושוב עלה בי ספק בקשר לעסק המפוקפק שהסתבכתי בו, אבל אז כבר היה מאוחר מכדי לבטל, הרי הבטחתי לו והוא יחכה לי שם, ולמרות התחושה שלי שהסתבכתי בצורה טיפשית ידעתי שאני לא מסוגל להבריז לילד הזה - להבטיח ולא לקיים, להניח למישהו להמתין לי לשווא - זה פשוט לא אני.

מה כבר יכול לקרות? הרגעתי את עצמי. הוא סך הכל ילד. אני מבוגר ממנו בעשר שנים בערך, יהיה בסדר.

דחפתי יד מתחת לירכו של אדי הישן, נצמדתי אליו מכף רגל ועד כתף ונרדמתי.

 

מתוח בצורה מגוחכת יצאתי מהספרייה בשעה שש ועשרים, מרגיש כל הזמן שעוד יש לי די זמן להתחרט ולעשות את הדבר הנכון.

רק כשגלשתי מהכיכר לכיוון רחוב זייד זה נעשה סופי ומוחלט - אני הולך לפגישה מאחורי גבו של אדי ועוד עם תלמיד שלו, שלפי כל הסימנים נדלק עלי לרגע לא קניתי את התירוץ של דיבורים על משהו אישי. מה לעזאזל אני עושה ולמה?

אולי בכל זאת אעשה סיבוב ואסתלק? אולי רק אשאר ברכב, אזרוק לו איזה מילה ואברח?

ואז נגמרה הירידה של רחוב זייד ומצאתי את עצמי פונה מהחניה הריקה והמוארת שמול הסופר ומחנה את הרכב במגרש החניה הרחוק יותר, אבל החשוך, שמול התיכון. משם עשיתי את דרכי ברגל כשאני חותך לכיוון גן השעשועים דרך המדשאה החשוכה והמקריחה שבין הבלוקים של רחוב כצנלסון. עברתי את הכביש, פילסתי את דרכי בין מכלי האשפה שמול גן השעשועים ודילגתי מעל הגדר הנמוכה שהפרידה בין מתקני השעשועים לבין הפניה לסמטת פיש.

הגן היה חשוך, רק פנס אחד דלק ליד ספסל שעליו ישבו כמה זקנים וקשקשו ברוסית. החבית הייתה בדיוק בצד השני, חבויה בצל כבד של אורנים זקנים. הצצתי פנימה והוא כבר היה שם, שרוע על גבו, רגליו נשענות על עיקול החבית וידיו שלובות על חזהו. שערו הארוך היה פזור סביב ראשו כאילו סידר אותו בקפידה להשיג את מיטב הרושם.

"עמית," הוא התיישב וחייך אלי חיוך רחב. "הגעת." קרן לעומתי.

"כן. הגעתי." התיישבתי בקצה החבית, משאיר את רגלי בחוץ, "על מה רצית לדבר?"

"בוא תנסה לשכב כאן לידי. זה ממש נוח." אמר אלעד בקול מפתה. התפתיתי ונשכבתי לצידו על גבי, מתאים את גופי להתעקלות של החבית. זה באמת היה נוח. זה הפסיק להיות נוח ברגע שהנער התגלגל לעברי ונצמד אלי, מנסה לנשק את פי.

"מספיק עם זה." פקדתי עליו ויצאתי משם במהירות.

הוא יצא אחרי ועמד לצידי, מביט בי בהיסוס, "אני נורא אוהב אותך." אמר בקול חרישי, "אני ממש אוהב אותך עמית, בבקשה?" וניסה שוב לגעת בי.

לפתי את כתפיו והצמדתי אותו לחבית. מחזיק אותו במרחק זרוע ממני הסברתי לו למה זה לא יכול להיות. עברתי אחת לאחת על כל הסיבות - הוא צעיר מידי, הוא תלמיד של אדי, "וחוץ מזה," סיכמתי, "אני מאוד אוהב את אדי ואני לא רוצה לבגוד בו."

"אז למה באת לפגוש אותי?" שאל ושוב נצצו דמעות בעיניו.

"כי אמרת שאתה רוצה להתייעץ איתי בקשר למשהו אישי וחשוב מאוד." הזכרתי לו, מרגיש כמו דביל.

"זה היה סתם, רציתי להיות אתך לבד, לדבר אתך, לספר לך מה אני מרגיש. אה כן, ולהגיד לך שבעוד שבוע אני אהיה בן שמונה עשרה, עוד מעט זה יהיה חוקי."

"לא יהיה כלום כי אני עם אדי." חזרתי בקול עקשני.

הוא כנראה חפף את שערו לפני שבא לכאן והשיער הבהיר והרך ליטף בנועם את ידי הלופתות את כתפיו. יכולתי להפסיק עם הצדקנות שלי, לאסוף את הרעמה הריחנית ביד אחת לאחוז בעורפו בידי השנייה ולנשק בכוח את שפתי הנערה האדומות שלו. "הוא יאהב את זה." פיתה אותי קול קטן ומרושע בתוכי.

"תתעלם ממנו." אמרה סבתא אנה בתקיפות בתוך ראשי, מבטאה הפרוסי מתחדד, כמו תמיד כשחלקה לי פקודות. כמו תמיד צייתי לה.

"בחייך!" התפרץ הילד, "הוא מתייחס אליך כמו אל משרת, צועק עליך, מחלק לך פקודות. הוא מורה מצוין והכל, אבל הוא ממש רודן גועלי כלפיך. הוא מתייחס אליך כמו לסמרטוט רצפה."

"מאין לך שאני לא אוהב להיות הסמרטוט רצפה של אדי?" צחקתי, אבל ליתר בטחון הנחתי לו ושילבתי את ידי על חזי, מתרחק ממנו עוד קצת.

"אל תצחק ממני!" רקע אלעד ברגלו, "אני כל כך אוהב אותך. מרגיז אותי לראות איך אדי מתייחס אליך."

"אלעד," עברתי לטון המבוגר האחראי. "אני ואדי נפגשנו כשהייתי כמעט בגילך. יש לנו היסטוריה ארוכה יחד. נדמה לך שאתה מבין מה קורה אצלנו, אבל אתה טועה. אף אחד לא יודע מה באמת קורה בין שני בני זוג חוץ מבני הזוג עצמם. יום אחד תפגוש מישהו ש"

"אולי תסתום כבר עם הקשקוש הדבילי הזה?" קטע אותי אלעד בזעם מוצדק, ושוב הטיל את עצמו לזרועותיי. 

חזרתי להדביק אותו לחבית, מנסה להיות המבוגר ההגיוני והרגוע. זה לא היה קל, הוא סיפר לי איך נדלק עלי עוד בתחילת השנה ואיך החליט להצטרף לכיתת התגבור בתקווה שיפגוש אותי. הוא הודה שלא היה חסר לו באמת כסף כשנפגשנו בסופר, הוא רק חיפש הזדמנות לדבר איתי.

כל זמן שלא ניסה לפתות אותי הנחתי לו לדבר, אוסר על עצמי להביט בשעון. אדי בטח משתגע לאן נעלמתי ולמה השארתי את הנייד שלי בבית, אבל שכנעתי את עצמי שאני חייב להישאר עוד קצת עם אלעד בגלל כאב הלב שעשיתי לו, למרות שידעתי שאלו רק תירוצים.

סבלתי מספיק כאבי לב בגלל אדי כדי לדעת שהדיבורים שלי לא יעזרו, אבל החניף לי שילד כל כך יפה וצעיר נדלק עלי.

בסוף שכנעתי אותו לתת לי להסיע אותו הביתה. בדרך הוא ניצל את העובדה שאני נוהג וניסה כל הזמן לגעת בי וללטף את ירכי. מזל שהוא גר קרוב, אחרת בטח הייתי עושה תאונה.

"הנה, תעצור כאן." הורה לי לעצור מול מפלצת מצופה אבן ירושלמית עתירת חלונות מתכת ולבני זכוכית. "הווילה הכי גדולה ברחוב השומרים." אמר בלגלוג, "המון מקום מיותר, המון שיש ועץ, ואין מי שייהנה ממנה. רוצה לדעת למה אני רק בכתה י"א למרות שאני בן שמונה עשרה?" שאל, וענה מיד, בלי לתת לי הזדמנות להשיב. "כי בגיל ארבע עשרה הייתה לי התמוטטות עצבים. הייתי מאושפז שנה שלמה בסנטוריום פרטי בבלגיה." הוא גיחך בלעג, "אני ילד עשיר ומסכן." הצהיר בציניות משועשעת וחייך אלי חיוך עגמומי ומודע לעצמו.

המשכתי להביט בו במבט רציני עד שחיוכו גווע. "ההורים שלי נורא עסוקים. אני צריך לדאוג לעצמי." אמר בקול עצוב וניסה שוב להתרפק עלי. "נו, אל תהיה כזה." ביקש "תחבק אותי קצת כמו שאתה מחבק את הקטנצ'יק הזה. ראיתי אתכם בבריכה. מה תעשה אם הוא יגיד לך שהוא הומו?"

"כלום. מה אני יכול לעשות? אתה בטוח שאתה באמת מעדיף גברים אלעד?" חקרתי בזהירות, מנסה לא להניח לו להיצמד אלי יותר מידי.

"כן. אני בטוח עמית." הצטחק והגניב נשיקה על פי.

"די, די ילד, אני בטוח שבקרוב תפגוש מישהו צעיר ונחמד ותשכח ממני." ניסיתי להרגיע אותו. "סיפרת להורים שלך שאתה הומו?"

הוא משך בכתפיו, "לא. אין טעם. לא אכפת להם ממני וגם לי לא אכפת מעצמי."

"אל תדבר שטויות כאלו." נזפתי, מרחיק אותו בזהירות ממני - אם הוא ירגיש שעומד לי הלך עלי "תשמע ילד, אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש, אבל תאמין לי, זה עובר. אתה תתגבר בסופו של דבר. אני מציע שתפרוש מכתת התגבור ותנסה להעסיק את עצמך בדברים אחרים. אולי תצטרף לאיזה חוג. שמעתי שבקרית עמל יש קבוצת כדור מים ממש טובה."

הוא שתק והעווה את פיו בזלזול. "אולי כדור רגל או איזה תחביב אחר?" המשכתי בעצות סבתא שאף פעם לא עזרו לאף אחד חוץ מאשר למי שנתן אותם.

"אתה כזה זבלן שכל מגעיל!" התפרץ בזעם. "אני אפרוש לא רק מהתגבור במתמטיקה אלא גם מהחיים!" והוא זינק מהמכונית, התפרץ דרך שער המתכת היפיפה שנראה כמו פסל מודרני ונעלם בתוך המונומנט הענק והחשוך שהיה ביתו.

ישבתי שם רגע ארוך והתלבטתי, מצטער שאין עלי טלפון נייד. אדי בטח נורא דואג לי, אף פעם לא נעלמתי ככה, תמיד דאגתי שידעו איפה אני, וכבר מאוחר, צריך להשכיב את הילדים, והוא בטח עצבני נורא עלי, אבל מצד שני גם אם היה לי טלפון נייד מה כבר יכולתי להגיד?

זיכרון של עצמי, יושב על המיטה הצבאית ומביט באם 16 שלי, מתכנן איך אני תוקע אותו בתוך פי ולוחץ, כי אם אדי לא אוהב אותי אין שום טעם לחיי, צף במוחי. אין ברירה, נאנחתי אנחה כבדה ויצאתי מהרכב לכיוון הווילה הכי גדולה ברחוב השומרים. הדלת הייתה ענקית, עשויה עץ בהיר מגולף בדוגמא מרהיבת עין, צלצלתי בפעמון היקר למראה שהיה צמוד למשקוף ומיד, כאילו המתינו לבואי, פתחו לי.

הגבר הגבוה והרחב שעמד בפתח, מביט בי בעיניו הכחולות של אלעד, נראה מודאג ועייף. בידו האחת אחז סיגר מעלה ניחוח ובשנייה כוס זכוכית כבדת תחתית עם נוזל זהוב צלול.

"כן?" שאל בנימוס, אבל לא הניח לי להיכנס, "מי אתה?"

"אני עמית דגני. אתה אבא של אלעד?"

הוא סקר אותי במבט ארוך ומנוסה וראה מיד שאני והוא שייכים לאותו הסוג גברים אשכנזים עם המראה הנכון, המבטא הנכון, וכנראה שגם הרזומה הנכון - מה שנקרא מלח הארץ, ופתח את הדלת עוד קצת. "ערן קרן." הציג את עצמו בבס בוטח. תקע את הסיגר בפיו ולחץ את ידי, "מה הבעיה?" שאל והניח לי להיכנס.

הסלון תאם את המראה של הבית - שילוב רב טעם בין עתיק למודרני - יקר ומעוצב עד גועל. ארז ועדי היו מחרבים את המצבה הזו לטוב טעמו של המעצב בפחות משעה. העברתי את תשומת ליבי מהבית אל בעליו.

מר קרן - הערכתי את גילו בארבעים פלוס, אולי חמישים - היה גבר נאה ומטופח בקפידה, מצויד בכל האבזור המקובל לבורגני מצליח - בגדים יקרים, תספורת טובה, שעון ברייטלינג דקיק, מכון כושר מפנק כל מה שנחוץ לגבר בגילו כדי להרגיש ולהראות טוב.

"מר קרן, אלעד, הבן שלך, שמת לב במקרה באיזה מצב רוח הוא נכנס הביתה?" התחלתי בזהירות והתיישבתי על קצה כורסת עור מסובכת למראה - כבר ישבתי על כסאות רופא שיניים נוחים יותר.

"הוא התפרץ לכאן לפני שנייה וטס לחדר שלו." ענה בשאננות מזויפת וחייך אלי, "אתה יודע איך הם בגיל הזה?" ניסה לכרות בינינו ברית מבוגרים.

"כן, אני יודע." חייכנו והנהנו זה אל זה כאילו אנחנו מבינים אחד את השני - מר קרן המסכן, איזה הפתעה לא נעימה אני מכין לו - כבשתי את החשק להסתלק משם והמשכתי לדבר. "הוא בגיל רגיש מר קרן, הוא עבר הערב חוויה לא נעימה ובגיל הזה עושים שטויות ו"

"איזה חוויה לא נעימה?" התפרצה אישה קטנה ודקה שהתחבאה עד כה במטבח לתוך דברי. היא זו שתרמה לנער את תווי הפנים העדינים, השיער הרך, הפה המלא והתנועות החדות, הציפוריות משהו. "מה עשית לו?" התנפלה עלי בנימה היסטרית.

"כן." הדהד מר קורן בבס הבוטח שלו אחרי הסופראנו הלחוץ של אשתו. "מה הילד שוב עשה?"

"הוא לא עשה שום דבר רע." מיהרתי להבטיח, "אבל הוא הוא"

"רק רגע, אתה לא הבחור הזה שחי עם המורה למתמטיקה שלו? האתיופי ההומו הזה?" התקשחו פניו של מר קרן באכזבה. עד לרגע זה נראיתי כאחד מצעירי האליטה הישנה, ופתאום, אכזבה שכזו.

"כן. אני הומו מר קרן, והבן שלך ניסה לשכנע אותי זאת אומרת " הסמקתי וקיללתי בליבי את נוכחותה של גברת קרן הדקיקה והשבירה שהביטה בי בעיניים קרועות לרווחה והבעת זוועה על פניה. היא כבר הבינה מה אני רוצה להגיד ואולי כבר ידעה את זה עוד קודם. לעומתה בעלה היה איטי ואטום, ואולי פשוט לא רצה לדעת?

"אני לא מבין?" חזר ואמר בעקשנות, "מה הוא רצה שתעשה? מה בכלל הקשר שלך אליו?"

"אני אוהב אותו." צץ לפתע אלעד בסלון ונעמד לפני אביו - מתוח וחיוור, אבל מלא רוח התרסה. "ניסיתי לשכנע אותו להיות המאהב שלי והוא לא הסכים, ועכשיו הוא כאן כי הוא פוחד שאני אנסה להתאבד."

הוא גיחך שוב את הגיחוך הציני שלו. "נכון שיש לי טעם טוב אימא?" פנה לאימו שהמילים נעתקו מפיה, "תראי כמה הוא יפה?" גברת קרן התיישבה בזהירות על שרפרף מתכת עגול ומוכסף ופרצה בבכי בדיוק כמו שעשתה אימא שלי בזמנו. 

מר קרן התגלה כאדם פחות נעים מאבא שלי והתפרץ בזעם על כולנו. "הכל באשמתך!" רעם על אשתו הבוכייה. "שיער ארוך, חוגים לדרמה, קייטנת אמנות, עצבים רגישים, כל פינוק שקפץ לו במוח את תכף רצה ומסכימה ואני זה שמשלם! מעכשיו," התנפל על בנו שהביט בו באדישות לגלגנית. אם ארז או נועם יביטו בי אי פעם ככה  "מעכשיו גמרנו עם הפינוק! פנימייה צבאית, תספורת קצרה, סדר ומשמעת, זה מה שאתה צריך כדי להפסיק עם השטויות האלו!"

"מר קרן." קמתי ממקומי והרמתי את ידי לעצור אותו לפני שהוא יתחיל לשאוג גם עלי. "זה הבן שלך, תעשה מה שאתה חושב לנכון, אבל תדע לך שאם הוא הומו לא יעזור לך כלום. גם אם תשים אותו בכלא הוא לא ישתנה. תראה אותי," המשכתי לדבר מהר, מקלל את עצמי על הדוגמא המופרכת שהבאתי, מה פתאום כלא? "אני קיבוצניק מהעמק, גדלתי עם הגה של טרקטור ביד אחת וטוריה ביד השנייה. הנה תראה," הושטתי לו את כפותי כהוכחה. "ידיים של פלח, סוחב כל היום שקי קומפוסט על הגב, לוחם בגולני, סמל מחלקה, עושה כל שנה שלושים וחמש יום מילואים בקרבי. תסתכל עלי - שיער קצר, ג'ינס וטריקו, אוהב סרטי פעולה וספורט, חי עם אותו גבר כבר כמה שנים, מגדל איתו ילדים, הבן אדם הכי שמרן וסולידי בעולם והומו. קבלתי אותו חינוך שגם אתה בטח קיבלת, עבודה קשה, סדר, משמעת חמורה, בלי שום שטויות ופינוקים, ואתה יודע מה? זה לא עזר כלום, רק הפריע לי להבין מי אני באמת."

אם ציפיתי לתשואות על הנאום האמיץ שלי התאכזבתי קשות. הוריו של אלעד שתקו המומים, ואלעד חייך חיוך מנותק ומוזר ולא יצר איתי קשר עין.

נגשתי אליו וחיבקתי אותו, טופח על גבו הצנום. "תחזיק מעמד ילד." אמרתי ברוך, "ותעשה לי טובה, כל פעם שיתחשק לך לפרוש מהחיים תתקשר אלי, בסדר?" לרגע הוא עמד דומם בזרועותיי ואז הפשיר והחזיר לי חיבוק. "בסדר, עשינו עסק." מעכתי אותו עוד רגע אל חזי, מנסה לבקש ממנו בלי מילים סליחה על כל המהומה שהטלתי בחייו וברחתי משם, משאיר אחרי את שלושת בני קרן יושבים ומביטים זה בזה בשתיקה מדוכדכת.

טסתי במהירות הביתה, השעה כבר הייתה אחרי שמונה, הילדים בטח כבר ישנים בשעה כזו ואדי כנראה יושב מול הטלוויזיה, מנסה להתרכז בחדשות, שואל את עצמו מתי כדאי להתחיל לצלצל לבתי חולים ולתחנת המשטרה.

מרוב חיפזון השארתי את הרכב בחוץ, לא טורח להחנות אותו במוסך, והתפרצתי פנימה. אדי ישב על הספה ובמקום לצפות בחדשות כמנהגו זפזפ בעצבנות. "אה, הנה אתה." הפטיר ביובש וכיבה את המכשיר. הוא לא היה מודאג וגם לא זועם אלא  מה קורה איתו? בחנתי אותו בדאגה. הוא עמד מולי דומם, פני המסכה האפריקאית, כהים וחסרי מבע, אטמו את הבעתו מכל רגש.

"מצטער על האיחור אדי." פלטתי בחיפזון וניסיתי לגעת בו. 

"אין בעיה," החזיר לי בקול חומצתי, נסוג ממגעי. "אני יודע שהיית עסוק מאוד. אז איך הבית של משפחת קרן? שמעתי שזו הווילה הכי מפוארת בקרית עמל."

לא יאמן, עברה פחות משעה מהרגע שנכנסתי לווילה ברחוב השומרים והוא כבר ידע שהייתי שם. איך?

אחר כך התברר לי שהשכנה ממול היא המזכירה בתיכון, והיא זו שנחפזה לספר לאדי שהבאתי את אלעד לביתו ונכנסתי אחריו, ובטח אנחנו שם לבד כי ההורים של הילד המסכן תמיד עובדים או שוהים בחו"ל, וכל זה במתק שפתיים מגעיל ומזויף ובמסווה של ידידות כנה.

כמה נבזיים יכולים להיות אנשים? ולמה? אבל מה אני מתפלא, הרי אני בוגר קיבוץ. המפליא הוא הפליאה שלי, לא ההתנהגות של הכלבה הצבועה ההיא.

"נכון אדי." מיהרתי להודות, שוב מסמיק כמובן, "אחרי שהייתי בספריה פגשתי את אלעד ולקחתי אותו הביתה ו" אדי גיחך ברשעות, חיוכו הלבן הבהיק בפניו הכהות כשחבט בי. ראיתי את האגרוף מתפוצץ בפני, וכל מה שהספקתי לעשות היה לעצום מהר את העיניים. אחר כך היה כאב חד בעיני הימנית, ואני נפלתי בצורה מגושמת על התחת, מצליח לשרוט את לחיי בזווית של משענת הספה וכל מה שעלה במוחי ברגע זה היה שאסור לי לצעוק חזק כדי שהילדים לא ישמעו.

אדי עמד רגע והביט בי ואז התכופף לעברי, מושיט לי את ידו. אינסטינקטיבית נרתעתי לאחור והרמתי את זרועותיי מעל לראשי במין תנועה התגוננות של אישה מוכה. עיני נפגשו בעיניו ושנינו הרגשנו בושה צורבת, אני על הפחדנות שלי - הרי יכולתי לפרק אותו במכות - והוא על שגרם לי להתכווץ על הרצפה מפחד.

לא יכולתי לשאת את המבט הזה, מלא הבוז והרחמים, שדימיתי לראות בפניו ועצמתי את עיני.

אחר כך, כשדברנו על הכל, אדי טען בתוקף שהוא לא בז לי אלא רק לעצמו. הוא התבייש בעצמו ושנא את הרתחנות שלו כך טען, אבל אני עדיין חושב שהיה איזה רגע קטן אחד שהוא חש בוז כלפי, ובגלל זה, ורק בגלל זה, דחיתי את ידו המושטת לעברי לעזרה וקמתי בכוחות עצמי, נתמך בקיר מאחורי, ובלי אף מילה נוספת הלכתי משם לבית של ורדיגר, משאיר בדרך את מפתחות הקנגו על מכסה המנוע.

מר ורדיגר שמר בחניה שלו את האופנוע הישן של בנו - הארלי ענק ואימתני, מפלצת רועמת של כרום ומתכת - הבן שהה כבר עשר שנים בחו"ל, נודד בין הודו לתאילנד, אבל מר ורדיגר סירב למכור את האופנוע העתיק, כאילו כל עוד ההארלי ממתין לבן בארץ יש סיכוי שהוא עוד ישוב.

כל כמה שבועות הייתי מתניע אותו ובודק שהגלגלים תקינים ויש עדיין שמן במנוע. רציתי לנסוע בו מידי פעם, אבל אדי, שראה אותי מתעסק בהארלי כשיאן וגילי עומדים ומביטים בי בהערצה, החוויר וסחט ממני הבטחה שאף פעם, בחיים, לא אסע על ההארלי לשום מקום, אפילו לא לסיבוב קטן במושב, וכל הסברי שככל שהאופנוע גדול וכבד יותר כך הוא בטוח יותר, לא הועילו. הוא חשש מההארלי אפילו יותר מכפי שחשש מהקאווסאקי הקטן והחביב שלי שמכר מתחת לאפי.

הזקן היה מהאיכרים הללו שהולכים לישון עם התרנגולות, ועקב חירשותו לא היה סיכוי להעיר אותו. השארתי לו על הדלת פתק שלקחתי את האופנוע לסיבוב בתל אביב ושאחזור עד שבת בבוקר, ואחרי מחשבה שנייה שרבטתי פתק גם לאדי :

 

לאדי שלום,

"נסעתי עם האופנוע של ורדיגר לבקר אצל נועם.

נכנסתי אל אלעד הביתה כי הוא איים בהתאבדות. דברתי עם הוריו - שניהם היו בבית,

ולא הייתי איתו לבד אפילו רגע אחד, וגם אם כן אז מה? אני לא אנס ולא פדופיל.

תודיע בבקשה שאעדר מחר מהמשתלה. אחזור לעבודה בשבת בבוקר.

                                                                         עמית

נ. ב. תשגיח על הילדים ותגיד להם בבקשה שאני מאוד אוהב אותם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה