4. משפחה חדשה

תמר

בחנתי את הפתק של עמית בזהירות. הכתב שלו יפה וברור. אותיות עגלגלות וזקופות, שולים מסודרים. שום סימן לסערת נפש. "יפה מצידו שהשאיר לך פתק." הערתי, "אני במקומו, אם דימה היה מרביץ לי, לא משנה מאיזה סיבה, הייתי דורסת אותו עם האופנוע במקום לברוח לתל אביב."

אדי נרעד וכבש את פניו בזרועותיו ודימה צחק קצת וכרך את זרועו סביבי, מנשק את צווארי. הוא בטח בי בעיניים עצומות ומעולם לא עלה נושא הקנאה בינינו. דימה כאילו לא ידע איך לקנא, ואני, שקנאתי לפעמים בחברות שלו לעבודה או במכרות שנשקו לו בהתלהבות יתרה, מתרוממות על קצות אצבעותיהן כדי להגיע אל לחיו, מניחות יד על כתפו הרחבה, לקחתי דוגמא ממנו וכבשתי את הקנאה.

למזלי דימה שלי, שיהיה בריא, נותר אדיש לכל החנחונים הנשיים של המופקרות ההן והיה מסור לי ולילד בכל ליבו. בתמורה גם אני מתעלמת מרמזים של קולגות גבריים התוהים בסתר ליבם איך זה יהיה לעשות את זה עם אישה שחורה, ולא מביטה ימינה או שמאלה. אני מאושרת מהפרס שהגורל נתן לי אחרי כל הסבל שעברתי ולא אעשה דבר כדי לקלקל את מזלי הטוב.

אדי התקשר עוד בליל חמישי והתעקש לדבר רק עם דימה שניסה ברכות לשכנע אותו להירגע ולא להתרגש אלא להמתין בסבלנות לבוקר, מבטיח לו שמחר הוא יכול להשאיר לנו את הילדים וללכת לחפש את עמית. היו המון דיבורים על אופנוע, ועל פנס בעין שלא קלטתי כי התעסקתי בהשכבתו של אלון. רק אחר כך, כשהיינו במיטה, סיפר לי דימה את כל הסיפור העצוב. לא שלא השתתפנו בצערו של אדי, אבל כמו בכל פעם שרואים תאונה או שומעים על מחלה קשה של אדם אחר, הרגשתי תחושת אושר והקלה שהנה, גם הפעם, זה לא קרה לנו אלא לאחרים, ושוב חזרתי ונשבעתי לעצמי שלעולם, לעולם, לעולם, לא אבגוד בבעלי ולא אתן לו סיבה לחוש אפילו שמץ של חשד.

אדי הגיע בבוקר יום שישי אחרי שהפקיד את הילדים בגן ובבית הספר. הוחלט שאני ואלון ניסע בצהרים למושב להשגיח על ארז ועדי, בתקווה שעד הערב דימה ואדי יחזרו הביתה עם עמית והאופנוע שלו.

"למה לא התקשרת אליו?" חקרתי. "אני הייתי מתקשרת."

הוא משך בכתפיו ושתק. "אבל למה שלא תדבר איתו בטלפון?" התעקשתי.

דימה ואדי החליפו מבטים. "כי ככה." ענה אדי בעיקשות.

עזבתי את זה, גברים, מי יכול להבין את הראש הדפוק שלהם?

"את כועסת שאני עוזב אותך ביום שישי ונוסע?" חקר דימה בדאגה. תמיד הוא פוחד שאני כועסת עליו. "זה בגלל שאימא שלי עזבה אותי כשהייתי צעיר." הסביר לי פעם, כשעוד היה תלמיד לעבודה סוציאלית.

למרות כל ההסברים הפסיכולוגיים המלומדים אני יודעת שהוא קצת מתבייש בחשש הזה, ולא מבין שדווקא בגלל זה אני אוהבת אותו עוד יותר.

"אני לא אימא שלך דימיצ'קה." עניתי אז והוא נישק אותי והחדיר את ידו מתחת לחזייה שלי.

"איזה מזל שלא." צחק חרש והניח לנושא, אבל לא לפחד המוזר שאני אכעס ואעזוב אותו יום אחד. "אני לא כועסת חמוד, אבל אני לא מבינה למה אדי לא מחכה שעמית יחזור. זה בגלל האופנוע?"

אדי חלם פעם שלעמית הייתה תאונה ומאז הוא לא מניח לעמית לרכב על אופנוע. קשה להאמין שאדם שגדל במדינה מודרנית, מורה למתמטיקה, מסוגל להאמין באמונות טפלות כל כך מגוחכות אבל זה אדי – תערובת מורכבת של אדם מודרני ורציונאלי עם פחדים ואמונות של ילד אפריקאי.

"כן, אולי, אני לא בטוח." היסס דימה שמקבל את אדי על כל המוזרויות שלו בשלווה ובטבעיות. "עדיף שנשים את האופנוע מאחור." החליט, ולקח מהמחסן קרש רחב ומוצק שישמש ככבש להעלות את האופנוע הגדול לתוך הארגז של הקנגו.

***

למזלי הרב המגפיים והמעיל של ורדיגר הצעיר היו שמורים עם הקסדה בתרמיל של האופנוע. המגפיים היו קצת גדולים עלי והמעיל לחץ בכתפיים, אבל לא נורא. לפחות הקסדה ישבה עלי בול. הגעתי לדירה ברחוב אנגל בשעה עשר בלילה והפחדתי את רונה במראה פני החבולים. אחרי שנרגעה מההופעה הפתאומית שלי היא נחפזה להכין לי קומפרס משקית אפונה קפואה עטופה במגבת, ניחמה אותי שעוד חודש כבר אשכח מהכל, והכי חשוב, לא חקרה מי קישט את פני בפנס.

נישקתי את הילד שהיה כבר - כמה מהר עובר הזמן – בן שנתיים וחצי, והלכתי להתקלח. בעודי במקלחת שמעתי אותה מדברת עם מישהו בטלפון. זו הייתה שיחה קצרה מאוד, כאילו רק הודיעה שהכל בסדר ואני בריא ושלם, ומיד ניתקה. לא שמעתי את המילים, אבל הייתי מוכן להתערב שהיא דיברה עם אדי, ולא בפעם הראשונה באותו יום. זה לא היה מרוב נימוס ודיסקרטיות שהיא לא שאלה מי הכה אותי.

רונה נתנה לי חלוק מגבת ענקי, רך ומפנק, והכינה לי כוס תה צמחים ריחנית עם עוגיות. עד כה לא נפגשנו לבד בלי בני הזוג שלנו, וגיליתי להפתעתי שאני מרגיש נוח איתה. שררה בינינו מעין אינטימיות מוזרה, אולי בגלל ששנינו היינו בודדים הלילה ואולי בגלל הילד שלנו, שעצם קיומו בעולם קשר אותנו זה לזו.

רונה העריכה מאוד את המאמץ שעשיתי לשמור על קשר עם נועם. נפגשנו כמעט כל שבועיים. נתתי לו מתנות, דאגתי לבריאותו ולהתפתחותו, צילמתי אותו, סיפרתי עליו לכל העולם, גאה בנוכחותו בחיי, וכל פעם שרונה נסעה עם לני לחו"ל הייתי לוקח אותו אלינו.

הרבה ילדים להורים פרודים גדלים בין שני בתים והם מסתגלים לזה יפה ניחמתי את עצמי כל פעם שהייתי מחזיר אותו לאימו. הוא אהב מאוד להיות אצלנו ונקשר בעיקר לעדי, קרא לה דידי ואהב למרוט את צמותיה ולנשוך את ראשי בובות הברבי שלה. גם היא אהבה אותו מאוד וכשנועם שהה אצלנו הם היו מסלקים את הבובות הממולאות שלה ממיטתה וישנים יחד, מרוצים מאוד מהסידור.

לצערי לני התעקשה להמשיך לגור בתל אביב והייתה שקועה בפיתוח קריירה של צלמת, ולאחרונה גם התחילה להציג באירופה ושהתה הרבה זמן בחו"ל. הקשר שלה עם נועם הזכיר יותר קשר עם איזה דודה רחוקה ולא עם אימא, אבל רונה הייתה כל כך מסורה ואוהבת והעניקה לילד כל כך הרבה חום, כך שבינתיים די היה בכך.

שוחחנו על מכרים משותפים, וריכלנו על אדם, אחיה הצעיר והפרוע של בטי שניהל רומן סוער עם פרופסור מכובד להיסטוריה שהיה כבר בן למעלה מארבעים בעוד שאדם היה עדיין חייל בסדיר.

"בסוף אדם ישבור למסכן הזה את הלב." ניבאתי בשביעות רצון קודרת, ולחרדתי רונה פרצה בבכי מר ושפכה לפני את תלאותיה. היא ולני עברו תקופה ארוכה של יחסים מתוחים וכעת לני שוב נסעה לחו"ל, משאירה לרונה אולטימאטום - בואי איתי או שניפרד. רונה סירבה ונשארה בארץ עם הילד, אבל ליבה היה שבור. "אבל למה לא הבאת לי את נועם? הייתי שומר עליו ברצון." לא הבנתי את הבעיה.

רונה בכתה עוד יותר חזק. "היא נסעה לטיול בהודו לחודשיים." התייפחה מרה, "אי אפשר לקחת ילד כל כך צעיר להודו, ולא יכולתי להיפרד ממנו לכל כך הרבה זמן, ועכשיו," המשיכה בסיפורה, מושכת באפה המתאדם והולך, "לני חלתה בצהבת. היא כזו פראית, לא מוכנה להיזהר ולהקשיב לעצות. שתתה מים לא רתוחים ועכשיו היא מאושפזת בהונג קונג."

"מה הבעיה?" התפלאתי, "סעי אליה מיד. אני אקח את הילד. אני ממש מתפלא עליך רונה? למה לא סיפרת לי שיש לכן בעיות?"

"רק אתמול נודע לי שהיא חלתה." נפלה רונה על צווארי, מרטיבה אותי בדמעותיה, "אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי להחזיר אותה לארץ." המשיכה ליבב.

"קחי כמה זמן שתרצי." אמרתי באבירות. נהניתי לארח את הקטן אצלנו ולשמחתי גם הורי השתגעו אחריו, מציינים כל הזמן בפליאה כמה הוא דומה לי ואיזה מותק הוא. רונה לא הרחיבה בנוגע לבעיות בינה לבין לני ואני לא ניסיתי לחטט, קודם שלני תחזור בריאה לארץ ואחר כך נראה.

לא התפלאתי לשמוע שיש להן צרות, מאז שנועם נולד כל אחת מהן משכה לכיוון אחר. רונה שקעה באמהות ואילו לני העדיפה לקדם את הקריירה שלה בלי להתחשב בכך שאימא לילד קטן לא יכולה לטוס לחו"ל כל כמה שבועות.

"יש לך די כסף? את צריכה עזרה?"

"רק תחבק אותי בבקשה." ביקשה רונה בקול רועד והצמידה לגופי את גופה שאיבד את עגלגלות ההיריון וההנקה ונעשה דק וצנום. חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי חזרה, ואחר כך התחלנו להתנשק, קודם בעדינות, נשיקות של חברים טובים, ואחר כך נשיקות לוהטות יותר. ואז קרה מה שקורה בכל מקום שיש בו גברים ונשים בודדים ודי מהר נפטרנו מהחלוקים ונשכבנו על המיטה הזוגית הענקית של רונה ולני, מכוסים בפוך החם, הטלוויזיה מהבהבת בלי קול מולנו, מטילה צללים כחולים על עורנו הערום, והילד שלנו ישן לו בשקט בחדר הסמוך.

לפעמים, כשהמילים נגמרות ונמאס כבר מהכל, הדבר שהכי עוזר זה פשוט עור חמים מחליק על עורך, שפתיים רכות על שפתיך, והנחמה הבסיסית כל כך של פורקן מיני, לא משנה עם מי, וזה היה בדיוק מה שנזקקנו לו באותו לילה קר, נחמה של גוף חם, ידידותי ולא תובעני. שנינו ידענו בלי מילים שהלילה הזה הוא רק ניסיון לרפא את הכאב שגרמו לנו בני זוגנו ותו לא.

בבוקר היא התעוררה לפני והלכה להכין ארוחת בוקר, מניחה לי לישון עוד קצת. אחר כך גם הילד קם וזינק עלי בשמחה, בלי להתפלא כלל שאני ישן במקום של לני. אכלנו ביחד, הוא יושב על ברכי, לועס בתיאבון נשיקה של לחם טרי, שותה שוקו, מאושר עד הגג, בעוד אני ורונה מעבדים את הפרטים האחרונים בקשר לנסיעה שלה.

היא רצתה לטוס רק במוצאי שבת, אבל אני תכננתי לחזור הביתה עם הילד עוד היום ומאחר ואי אפשר להרכיב ילד כל כך קטן על אופנוע תכננתי לנסוע הביתה עם נועם במונית, ולהחזיר את האופנוע במועד מאוחר יותר. בעוד אנחנו דנים בנחת בתגובתו האפשרית של מר ורדיגר כשיגלה שהשארתי את האופנוע היקר של בנו נטוש בתל אביב, מתנהגים בקור רוח ובמעשיות כאילו היא לא שכבה רק הלילה ערומה בזרועותיי, נשמעה דפיקה בדלת.

נועם גלש מזרועותיי, דהר לפתוח את הדלת וצעק בהנאה. "אדי, אדי בא!" שנייה אחר כך אדי הופיע במטבח, נושא אותו בידיו מנשק את לחייו השמנמנות בעוד דימה מציץ מעל לכתפו בחיוך נבוך.

דימה

בדרך לתל אביב אדי ישב מתוח ורציני לצידי, מניח לרשת ג' להפגיז אותנו בשירים עברים משובצים בפרסומות מעצבנות. "להחליף תחנה?" שאלתי קצת אחרי צומת זיכרון, כשנשבר לי לשמוע בפעם המאה את אותה פרסומת צווחנית למאמה עוף. 

"מה?" נבהל אדי, "לא יודע. לא חשוב דימה, מה שתגיד."

"על מה אתה חושב?" שאלתי וכיביתי את המכשיר המעצבן. בין כה ביום שישי יש חרא של תכניות.

"אני סתם דואג ומה אם הוא הסתלק בינתיים?"

"אם עמית אמר שהוא יהיה שם הוא יהיה שם. עניתי בביטחון מלא. עמית בן אדם אמין, אולי קצת כבד, אבל כשהוא אומר שהוא יהיה באיזה מקום בשעה ובזמן מסוימים הוא תמיד נמצא שם.

לא פלא שאדי נלחץ כל כך שהוא אחר לחזור מהספרייה. מצד שני, אם הבחור הצעיר ההוא איים בהתאבדות, אז כמו שאני מכיר את עמית, הוא בטח לקח את זה בשיא הרצינות ולמרות אי הנעימות הלך לדבר עם הוריו של אלעד.

"אתה חושב שאני מגזים עם הקנאה שלי?" המשיך אדי לחקור אותי.

"כן." עניתי בקצרה. "אם אני הייתי אוכל את עצמי ככה על כל איחור של אשתי… למה אין לך אימון בו? הוא כל כך מסור לך, כל כך שפוט שלך. למה אתה..." השארתי את השאלה באמצע והנחתי לנושא - אדי מרגיש מספיק חרא גם בלי הטפות המוסר שלי, מוטב לשתוק.

"אני כזה דביל." נאנח אדי אחרי כמה דקות של שתיקה מעיקה. "זה לא הכאב של המכה דימה, פגעתי בגאווה שלו." אדי נאנח, "בגלל זה הוא לקח את האופנוע, בגלל שהוא הרגיש מושפל." 

אהה! חשבתי בשקט לעצמי, בגלל זה עמית הסתלק... הפגיעה בגוף מחלימה, אבל הפגיעה באגו נשארת תמיד.

"אני מציע שלא תספר לו שאני ותמר ראינו את הפתק שלו." אמרתי אחרי מחשבה, "נדמה לי שהוא מעדיף שאף אחד לא ידע על הבעיות שלכם."

"בסדר." הסכים אדי, "רעיון טוב דימה." הוסיף בהערכה וניסה לחייך, אבל הוא נשמע מפוזר ומדוכא, כאילו גופו נמצא לצידי ורוחו מרחפת אי שם.

"באמת חשבת שיש משהו בינו ובין התלמיד שלך?" שאלתי בפליאה. עמית כל כך מהוגן ומוסרי, אין שום סיכוי שהוא יגע בקטין, ועוד בתלמיד של אדי.

"לא, לא באמת. אבל הוא הלך לספרייה רק עם ספר אחד ובדרך כלל הוא לא מחליף עד שכל הספרים נגמרים לו, והוא איחר ואז התקשרה המכשפה הזו, הלוואי שיירקב לה הכוס בעודה בחיים." שפך אדי את זעמו על המזכירה הרכלנית "ו… היא הרעילה לי את המוח דימה. אם לפחות הייתי נותן לו לגמור את המשפט."

"טוב, הוא בכל זאת הלך לפגוש את הבחור ההוא בלי להגיד לך כלום." ניסתי להבין.

"אז מה? זכותו לעשות מה שהוא רוצה!" התנפל עלי אדי, "הוא לא אסיר שלי. אני כזה טיפש דימה, ומה אם הוא לא ירצה אותי יותר ומה אם…"

"אל תדבר שטויות. הוא מת על הילדים, הוא בחיים לא יעזוב אותם."

"גם אתה היית מוכן שאשתך תחיה אתך רק בגלל שאתה אבא של הילד שלה?" שאל אדי בעוקצנות.

העדפתי לא לענות על השאלה הזו, ולכן שתקתי ונהגתי.

"אתה לא מכיר אותו." המשיך אדי, "הוא מסוגל לחיות איתי באותו בית, ולישון איתי באותה מיטה ולא לגעת בי. להתנהג כאילו שאני קיר. אתה זוכר איך הוא התנהג אז, אחרי שהוא עשה קרחת?"

"כן, אני זוכר, גם אז לא היית כל כך בסדר." העליתי נשכחות.

"שתוק כבר." התרגז אדי, "לא הכל אתה יודע אז פשוט שתוק." המשכנו לנסוע בשתיקה עד לתל אביב. אחרי גשר ההלכה אדי הניח יד על ברכי, "סליחה דימה." לחש חרש.

שמתי את ידי על ידו ולחצתי אותה. "אל תהיה טמבל אדיסו," עניתי, "במשפחה לא צריך לבקש סליחה." חייכנו זה אל זה בראי ושנינו הרגשנו יותר טוב.

בבית של רונה ולני הייתה לי תחושה אני מתפרץ לארוחת בוקר משפחתית נעימה. מזל שהילד נורא שמח לראות את אדי ופיזר את כל המבוכה בפטפוט המתוק שלו. עמית נראה זוועה, פנס שחור בעין ימין, חבורה כחולה על לחי שמאל, הוא ואדי הסתכלו לרגע זה בזה ומיד ברחו להם העיניים לצדדים. את המתיחות ביניהם אפשר למשש בידיים. רונה דווקא שמחה מאוד שבאנו, ועוד יותר שמחה שיש לנו רכב מסחרי ושנוכל לקחת את האופנוע איתנו. מלאת רצון טוב ופעלתנות היא התלבשה בזריזות וארזה דברים לילד, שלחה את אדי להעביר את כיסא הבטיחות מהאוטו שלה לקנגו, ובין לבין הכינה רשימות של תזכורות איך לטפל בנועם. עמית עזר כמיטב יכולתו, נשא מזוודות, ארז מוצצים ותרופות והניח לי להעסיק את נועם בזמן שהם התארגנו. אולי באמת הגיע הזמן שאני ותמר נחשוב על אח קטן לאלון?

*** 

בואו הדי צפוי של אדי פתר לנו את בעיית האופנוע. רונה הציעה פתאום שניקח גם את הסובארו שלה כדי שיהיה לנו קל יותר להסתדר עם שלושה ילדים. היא תיסע במונית לשדה התעופה וכשתחזור תבקש כבר ממישהו שיבוא לקחת אותה. אין טעם לדאוג כעת בקשר לכך. מי יודע איך ומתי הן יחזרו.

די מהר התארגנו - האופנוע הועמס על הקנגו, דימה נהג בסובארו העמוסה בגדים וצעצועים של נועם. את הכסא של הילד קשרנו במושב האחורי של הקנגו, אדי נהג ואני ישבתי לצידו של נועם עם צידה לדרך – חבילת חיתולים, בקבוק דייסה, בקבוק מים וחבילת עוגיות.

זו הייתה נסיעה מוזרה. לא ידעתי מה אדי מרגיש ולא העזתי לנסות לברר. ידעתי שעלינו לדבר על כל מה שקרה אתמול, אבל ככל שעבר יותר זמן כך זה נעשה קשה יותר. נועם היה ערני ונמרץ והעדפתי לדבר אליו ולשעשע אותו מאשר לערוך בירור נוקב עם אדי שנהג בשתיקה, מרכז את כל תשומת ליבו בכביש, מתנהג כמו נהג שכיר שאין לו שום עניין בנוסעיו.

חלפנו לאיטנו על פני רחובות תל אביב עמוסי התנועה, תפסנו גל ירוק לאורך כל דרך פתח תקווה, אבל נתקענו קצת מול בר אילן. לבסוף הגענו למגדל המים של הרצלייה, זה עם תמונת הרצל עליו. "תראה נועם, הנה הרצל." אמרתי בקול חינוכי ודגדגתי את הילד שפיהק וביקש את המוצץ שלו.

אחר כך הוקל עומס התנועה ואנחנו יצאנו לחופשי, דוהרים במהירות בכביש המהיר לכיוון צפון.

"הילד ישן?" שאל אדי אחרי כמה דקות של שתיקה.

"כן." אישרתי.

"אנחנו צריכים לדבר."

"כן. תגיד, זה היית אתה שהתקשר לרונה לספר לה שאני מגיע?"

"כן. תודה שהשארת לי פתק." הוא ענה ברשמיות מוזרה והוסיף, "היא הייתה נחמדה ומבינה מאוד. מיד כשהגעת היא צלצלה להודיע לי כדי שלא אדאג. תיארתי לעצמי שאתה שומע את השיחה שלנו למרות שאתה במקלחת. הדירה הזו נורא קטנה ומתוכננת גרוע."

"הדירה הקטנה הזו עולה יותר מהבית הגדול והמרווח שלנו. אם לני לא הייתה מקבלת אותה בירושה מסבתא שלה הן היו צריכות לגור בשכירות באיזה חור עלוב, רחוק ממרכז העיר."

"לא ידעתי שהדירה רק של לני. מה יהיה כשהן ייפרדו? לאן רונה תלך עם התינוק?"

"למה שהן ייפרדו ?" מחיתי.

"בחייך, אל תהיה טמבל. מה, אתה עיוור? לני מתקדמת בחיים, נעשית אמנית בינלאומית, נוסעת לחו"ל, עושה תערוכות בכל העולם ורונה תקועה בבית עם חיתולים וחולמת על עוד ילד. למה אתה חושב שלני נסעה להודו? אם היא לא הייתה חוטפת צהבת..." הוא השתתק, מניח לי להבין את השאר בכוחות עצמי.

"אבל זה לא פייר!" נזעקתי, "רונה לא הייתה יולדת את נועם אם לני לא הייתה מבטיחה לה שהן יחד בעסק הזה. אין להן שום חוזה או משהו כזה?"

"מה יעזור כאן חוזה? אם האהבה נגמרת אז היא נגמרת. לא נראה לך? תגיש מחאה לארגון עקרות הבית והאמהות הדפוקות ותיקח גם את בטי שלך אתך." התיז אדי בבוז ארסי שכיווץ את ליבי בייאוש.

"אני כבר הולך, אבל אולי כדאי לי קודם לסדר מקום במקלט לנשים מוכות." החזרתי לו מנה אחת אפיים. מחליט שאם כבר להיות מבואס ואומלל אז עם כל הלב, בלי לעשות חשבון.

אדי שתק. מתחתי את צווארי והצצתי בפניו דרך המראה. לפי מראה פניו – שפה תחתונה נשוכה וקמט אנכי בין הגבות - הסקתי מיד שלא כעס אלא אומללות גורמים לו להיות נבזי כל כך. הסבתי את ראשי לצד השני ובחנתי את פני במראת הצד. שריטה אדומה מתחילה להגליד על הלחי, פנס סגול בעין, ובנוסף לזאת גם לא מגולח ולא מסורק. "אני נראה כמו הצרות שלי." אמרתי, מנסה להיטיב את שערי הפרוע באצבעותיי.

"אל תדאג אתה מסודר." אמר אדי בקול מתוח. "הבוקר הודיעו לי ארז ועדי שאם אנחנו נפרדים הם מעדיפים להישאר אתך." הוא כינס את כתפיו והתכופף קדימה כאילו הוא מפלס דרך במזג אויר סוער, מסתיר ממני גם את המעט שיכולתי לראות מפניו.

ניסיתי לחשוב על ארז בן השבע ועדי בת החמש – קטנים, רציניים, מודאגים מהיעלמותי המסתורית – מעולם לא יצאתי בלי להגיד להם בדיוק היכן אני ומתי אשוב – מתייעצים זה עם זה לפני שהם מחליטים את ההחלטה קורעת הלבבות הזו, ובאים אתה אל אדי. בטח עדי שתקה, מניחה לארז לדבר, מקווה תוך כדי דיבור שאדי יגיד להם שהכל שטויות ואני חוזר הביתה עוד מעט.

הרגשתי איך ליבי מתכווץ מאהדה וצער - כמה אומץ ונחישות נדרשו מהם להגיד דבר כזה, איך יכולתי לעשות להם את זה? הסתלקתי מהבית בלי לחשוב עליהם בכלל. לאימא אמיתית זה לא היה קורה.

"אני מקווה שהתנהגת כמו בן אדם מבוגר ואמרת להם שאני חוזר עוד מעט ושרק נסעתי להביא את נועם."

"כן עמית, התנהגתי כמו בן אדם מבוגר. שיקרתי להם עם חיוך על הפנים, הסתרתי את הרגשות שלי והבטחתי להם הבטחה שאני לא יכול לקיים." אמר אדי במרירות.

אדי המסכן, כאילו לא די היה לו בצרות איתי. "הם ילדים קטנים ומבוהלים אדי, והם רוצים לשרוד. אין שום צורך שהם ידעו מה קורה בינינו." אמרתי רכות. כמעט שהושטתי ידי ללטף את כתפו המתוחה, אבל רק כמעט.

"אני יודע עמית." ענה אדי בקוצר רוח. "הרגעתי אותם ואני כמעט בטוח שהם האמינו לי. ואם כבר מדברים, אז מה בדיוק קורה בינינו?" למה הוא נשמע כל כך חסר סבלנות?

"אני לא יודע אדי, זה תלוי בך." עניתי בקול רגוע, מנוגד לגמרי להרגשתי.

אדי שתק ארוכות, ממשיך להשתופף מעל להגה כאילו היה נהג מרוץ. חלפנו מהר על פני וינגייט. רמת פולג, כפר יונה, ונתניה, עברו על פנינו בטיסה, ומהר מידי הופיע לפנינו פונדק הפנקייק.

העפתי מבט במד המהירות והתחלחלתי. "אדי, בחייך, אולי תאט קצת?"

"סליחה, אני מצטער. פשוט שקעתי במחשבות. אני מנסה לדמיין איך זה יהיה כשאתה תגור עם אלעד בבית שלנו ואני אבוא לביקור אצל הילדים." העיר בלעג, אבל האט ומד המהירות ירד למאה. "אגב, כדאי שתדע שהחבר החדש שלך הוא לא כל כך יציב. הוא בילה כמה חודשים בבית משוגעים יוקרתי באירופה, בגלל זה הוא הצליח לחגוג שמונה עשרה חורפים בכתה י"א. אבל מצד שני, עם פרופיל 24 הוא בטח לא יתגייס לצבא ויש לו הורים עשירים שמעריצים אותך, ככה שאולי זו בכל זאת החלטה לא רעה, להחליף אותי ביפיוף הצעיר והבלונדיני הזה."

כל כך נדהמתי עד שנותרתי חסר תשובה במשך דקה תמימה. "אדי," הצלחתי לפלוט לבסוף, "על מה אתה מדבר לעזאזל?"

"אימא של החבר החדש שלך," סינן אדי מבעד לשיניים הדוקות בזעם תוך שהוא מוחה בגב ידו את הדמעות שהרטיבו את לחייו, "התקשרה אלי אתמול להודות לך שהיית כל כך מבין ומקסים עם הבן שלה, וגם אבא שלו מוסר לך תודה ומבקש סליחה אם העליב אותך. איך הקסמת אותם ככה? ירדת על הברכיים ובקשת את ידו של בנם?"

"תגיד לי, אתה נורמאלי? מה עובר עליך?" הפסקתי את הקשקוש ההזוי שלו בצעקה שגרמה לנועם לירוק את המוצץ ולפרוץ בבכי. לקח לי עד מחלף זיכרון להרגיע את הילד המתייפח. סוף סוף הוא נרדם שנית, אבל שב והתעורר מיד אחרי הירידה מבת שלמה, כשאדי פנה לדרך עפר המובילה לחניון נופש פעיל. זה היה רעיון שלי, לא חשבתי שזה רעיון טוב שאדי ימשיך לנהוג עם דמעות בעיניים. ברור היה שאנחנו חייבים להבהיר הכל כמה שיותר מהר.

דימה שנסע כל הזמן מאחורינו החנה את הסובארו לצד הקנגו. "מקום נחמד מאוד." אמר בשביעות רצון, "באמת כבר רציתי למתוח קצת את הרגלים." הוא הוציא את הילד מהכסא שלו והחליף לו חיתול, מדבר אליו ברוסית, שר לו ומצחיק אותו בפרצופים משונים. המשכנו לשבת קפואים במקומנו, מביטים בנועם שהתמוגג מצחוק, השליך את המוצץ שלו ודרש ללכת נד נד לגן השעשועים.

דימה הניח אותו בזהירות על הקרקע ונתן לו יד. "אתם!" פקד עלינו בלי להביט בנו. "לכו לטייל קצת, תסדרו את כל הבלגן שעשיתם. אני ונועם הולכים נד נד."

אדי יצא מהרכב ופתח את הדלת שלצידי בלי להביט בפני. יצאתי החוצה בתנועות מסורבלות, מחמת המתח חשתי נוקשה כבובת עץ. התחלנו לטפס בשביל צר שהוביל כלפי מעלה, מתפתל בין עצי אורן. "אני חושב שכבר עצרנו פה פעם, לפני שנתיים, כשחזרנו  מתל אביב." אמר אדי בנועם. הוא התגבר על התקף הבכי והכעס שלו ושוב היה רגוע. "תראה עמית יש כאן פטריות, אלו אורניות?"

"לא יודע. אולי." התיישבתי על סלע והבטתי בו, מנסה לשמור על ארשת פנים שלווה ככל האפשר. לא היה לי מושג איך אני יוצא מהתסבוכת שיצרתי בקלות דעת כזו. איך יכולתי להיות כל כך טיפש?

"אדי, מה יהיה איתנו?" שחררתי שאלה זהירה.

הוא צנח לצידי, כורך את ידו על כתפי. נצמדתי אליו ודחפתי את ידי מתחת למעיל הקל שלבש, מחליק על גבו וצלעותיו. "היית צריך ללבוש אפודה." הערתי, "אתה לא לבוש חם מספיק."

אדי גיחך בעצב והניח את ראשו על כתפי. "תחמם אותי." ביקש בלחש, "עצוב לי נורא."

מרגיש קצת יותר טוב כרכתי את עצמי סביבו, "למה עצוב לך אדי?" לחשתי לאזנו.

הוא התאים את גופו לגופי, נשען עלי, דוחף את ידו בין ירכי, אולי בכל זאת עוד נצא מהברוך הזה בשלום. "כי אני דביל." אמר ונישק את צווארי.

החזרתי לו נשיקה וגנחתי כשפני הפצועות התנגשו בכתפו. "אוי זה כואב." התלוננתי.

אדי בחן את פני בתשומת לב, מחליק בקצה אצבעו על המקומות החבולים, שפתיו נעות בלי קול, מעצבות את המילה סליחה.

קמתי ומשכתי אותו אלי, מהדק את גופו לגופי, שואל את עצמי בפעם המאה למה רק הגוף הזה, העור הזה, האדם המסוים הזה מכל האנשים בעולם, רק הוא לבדו, מצליח לגרום לי להרגיש בבית?

"אני רוצה לספר לך בדיוק מה קרה כדי שלא תפתח כל מיני תיאוריות מטורפות." הודעתי לו אחרי שהצלחנו להתנתק זה מזה.

"אתה לא חייב עמית. לא משנה כמה פעמים נפגשתם ומה עשיתם, אל תיתן לי פרטים, זה סתם יכאיב." ביקש אדי והחביא את פניו בכתפי.

"מפגר אחד!" התעצבנתי. "אין שום פרטים ולא היו שום פגישות. אני לא רוצה אחרים, רק אותך." סיפרתי לו בקצרה על הפגישה שלי עם אלעד, ולמה הרגשתי מחויב ללכת אחריו לבית שלו, ומה בדיוק קרה שם. "אני מתנצל שהלכתי לפגוש אותו מאחורי הגב שלך. זה לא היה בסדר." אמרתי והתבוננתי לתוך עיניו הכהות, מתפעל שוב מיופיין ועומקן. אהבתי את החיתוך המלוכסן שלהן, ואת האופן המקסים שבו ריסיו הצפופים התעקלו בחינניות, מטילים צל על לחייו.

אדי עצם את עיניו והשעין את מצחו על מצחי. שמעתי אותו נושם עמוק, אוסף אומץ לשאול שאלה קשה, ועוד לפני שידעתי מה השאלה החלטתי שאם יהיה צורך אשקר רק כדי לא להכאיב לו.

"כשהיית איתו לבד בגן התנשקתם?" שאל, בוחן את פני מזווית עינו, "נמשכת אליו? הוא בחור מאוד יפה וצעיר, אתה לא חושב?"

"לא." עניתי כלאחר יד, "אני לא נמשך לבחורים שנמרחים עלי עם הצהרות אהבה מתלהבות, זה דוחה אותי. מה יש לי לחפש עם ילד בתיכון? וחוץ מזה לדעתי הוא סתם עשה לי הצגות כדי להשיג ממני קצת תשומי."

"אבל בכל זאת פחדת שהוא יתאבד." העיר אדי חרש.

"תראה, לא משחקים בדבר כזה. ראיתי מיד שהוא לא יציב, תזזיתי כזה. לא רציתי את ההתאבדות שלו על המצפון שלי, לא שחשבתי שהוא באמת ינסה, הוא יותר הטיפוס שיביים התאבדות כדי להפחיד את כולם ולמשוך תשומת לב, אבל גם לטיפוסים כאלו עלולה לקרות תקלה. באמת ההורים שלו התקשרו?"

"אימא שלו התקשרה. היא אמרה שהביקור שלך זעזע אותם, ואחרי שהלכת הם דיברו בפעם הראשונה בחייהם כמו משפחה. היא הבטיחה שהוא לא יטריד אותך יותר ושהם נורא מודים לך שהיית כל כך רגיש ומתחשב."

"רגיש ומתחשב?" נדהמתי. "אמרתי לאבא שלו שגם אם הוא יכניס את הבן שלו לכלא הוא יישאר הומו. זה נשמע לך רגיש?"

"לא, אבל עובדה שזה עזר."

"אם אתה אומר." התחלתי לרדת בשביל לכיוון החניה.

אדי הלך אחרי, ידו על כתפי, "עמית," אמר כשהגענו לסוף השביל ועמדנו, מביטים בנועם ובדימה שכרעו ברך ובחנו בסקרנות חיפושית ששכבה הפוכה על גבה. "אם לא היו לנו הילדים גם אז היית… היית… אה עזוב, לא חשוב." התייאש והשתתק.

"הייתי מה?" הבטתי בו, אבל הוא הסב את פניו ממני והחל להתעלל באיזה קיסוס חף מפשע שטיפס על אלון מצוי, תולש ממנו עלים ומקמט אותם.

"נו, מה?" התעצבנתי. הנייד של דימה צלצל והוא עזב את החיפושית והחל לדבר עם תמר, מספר לה שהכל בסדר ואנחנו בדרך.

תפסתי את אדי בכתפו, "מה רצית לשאול?" התעקשתי.

אדי הביט על החיפושית ההפוכה שנופפה את רגליה באוויר, מתאמצת בכל כוחה להיאחז במשהו ולהתהפך, ואז נעזר בעלה הקיסוס דמוי הלב דחף אותה בעדינות והפך אותה על גבה. נועם מחה כפים בשמחה כשהחיפושית רצה במהירות ונעלמה בעשב. "עוד עוד!" צעק נלהב, והרים את ידיו אל אדי. "דיים!" פקד.

אדי הרים אותו בידיו ונישק את לחיו. "אוי, אתה כזה מתוק." אמר וצחק כשנועם תלש את אוזניו, ואז אזר עוז ושאל את השאלה שלו. "אם לא היו לנו ילדים גם אז היית נשאר איתי?"

"כן." עניתי קצרות.

"גם אחרי מה שעשיתי לך?" המשיך אדי להתעלק. לפעמים הדביל הזה לא ידע מתי לשתוק.

משכתי בכתפי, "זה הגיע לי כי רימיתי אותך. עזוב את זה." אמרתי קצרות, ולא הוספתי אף מילה על הרגע הנורא שהתרחש אחרי שנפלתי. קיוויתי בכל ליבי שגם אדי לא יגיד כלום.

והוא באמת שתק, ואולי היה ממשיך לשתוק עד היום אם לא הייתה התאונה ההיא, שכאילו יצאה מתוך הסיוט של אדי והתגשמה על מרקע הטלוויזיה של חדשות חצות. למחרת הבריחה שלי ישבנו לנו יחד על הספה, מפהקים מול החדשות, ממתינים לתחזית, ואז הראו את הפקק שנוצר בכביש החוף בגלל תאונה איומה בין רוכב אופנוע ובין מכונית פרטית. יושבי המכונית נפצעו קלות, רוכב האופנוע נהרג, ואילו חברתו שישבה מאחוריו נפצעה קשה. האופנוע היה קאווסאקי אדום מאותו דגם שהיה לי פעם, רק שזה שלי היה שחור. אני לא יודע מה היה דחוף לעורך החדשות להקרין תמונות כל כך מזעזעות, הראו את האופנוע המעוך, ואת האלונקה עם גופת האופנוען נישאת לאמבולנס, ולקינוח תמונה של הקסדה המעוכה שלו.

הקריינית החמודה ציינה שכבר קרו המון תאונות אופנוע בסיבוב הזה ולפני שעברה לתחזית איחלה החלמה לנערה שנפצעה.

אדי גנח ורץ להקיא את ארוחת הערב שלו, סוגר את הדלת של השירותים בפני. ברגעים כאלו הוא העדיף להיות לבד ואני בהחלט הבנתי אותו.

המתנתי בשקט ליד דלת השירותים עד ששמעתי שהוא מתקלח ואז הלכתי למיטה. אדי בא כמה דקות אחר כך, עורו מדיף ניחוח רענן של סבון ומשחת שיניים, ונשכב לצידי בלי לגעת בי.

שכבנו בשתיקה, מקשיבים זה לנשימותיו של רעהו. מתחתי את ידי מעבר לסנטימטרים הספורים של סדין שהפרידו ביני לבינו וגיששתי אחר אצבעותיו. הוא שילב אותן באלו שלי ואז משך את כפי אליו ונישק אותה.

התגלגלתי אליו וחיבקתי אותו, מנסה להצמיד אותו אלי חזק ככל האפשר. "אני נורא נורא מצטער אדי, פעלתי בלי לחשוב, נפגעתי ורציתי לפגוע בך חזרה, זה היה מכוער מצידי, אתה סולח לי?"

אדי חייך כנגד כתפי ודחף את רגלו בין ירכי. "זו הייתה פעולת תגמול בגלל מה שקרה אחרי שנפלת, אני מבין." אמר בנחת, "אבל אתה לא חושב שזה טיפשי לחתוך את האף כדי להרגיז את הפרצוף? אם היית נהרג הייתי סובל מאוד, ומרגיש אשם ואומלל, אבל בסופו של דבר אני הייתי נשאר בחיים ואתה לא. אתה מבין את זה?"

"אדי באמת, לא כל אחד שעולה על אופנוע… רציתי להפחיד אותך כמו שהפחדת אותי, רציתי… אני לא יודע מה רציתי, אני נורא שמח שזה נגמר כבר." התרוממתי על מרפק אחד וסקרתי את פניו באור הקלוש שבא ממקלחת הילדים, "זה נגמר נכון? אנחנו בסדר אדי?"

הוא חייך בעצב ונגע בקצה אצבע דקה בשריטה על לחיי. "חוץ מהפנים המסכנות שלך הכל בסדר."

"אני בסדר אדי, זה שטויות. בעוד כמה ימים זה יעבור." ניחמתי אותו ובאמת זה מה שחשבתי, ברגע שהפנים שלי יחלימו נשכח את המריבה, אבל טעיתי. אלוהים סידר לי תזכורת לכל החיים, אבל תזכורת כל כך מתוקה שבאמת לא אכפת לי. 

אם קיוויתי שהילדים יקבלו אותי בשמחה כשחזרתי, התאכזבתי. ארז הביט בי במבט קשה והזכיר לי שאני זה שקבע את הכלל שאסור ללכת מהבית בלי להגיד לאן הלכת ומתי תחזור. "אבל השארתי פתק לאדי." הצטדקתי לפני הילד, "ידעתם איפה אני."

"אבל נסעת עם אופנוע." צפצפה עדי, "ואדי לא מרשה. יש לך פנס בעין? זה כואב? קבלת מכה?" למזלי נועם הסיח את דעתה ופטר אותי משאלות נוספות.

את דעתו של ארז היה קשה יותר להסיח. "אדי עשה לך פנס בעין." הודיע לי, "וגם שריטה בלחי. למה לא החזרת לו?"

"כי אני לא אוהב להרביץ." הסברתי. "כבר דברנו על מכות, רק מי שחלש מרביץ."

"אז למה לאדי מותר?"

"גם לאדי אסור." הציל אותי אדי, "ואני מאוד, מאוד מצטער על מה שעשיתי, ובתור עונש אני לא אוכל קרמבו שבוע שלם. הנה, עמית יאכל את הקרמבו שלי," הגיש לי את הקרמבו המעוך שלו, שהיה בטעם מוקה השנוא עלי. ויתרתי על הקרמבו לטובת ארז שהיה פחות בררן ממני והתפללתי שהורי לא יחליטו לקפוץ לביקור פתע, יהיה מספיק קשה מחר במשתלה כשכולם ילטשו מבטים בפרצופי. החלטתי לספר להם שהייתה לי תאונה קלה עם האוטו, בתקווה שלא יציקו לי יותר מידי.

להפתעתי בבוקר המחרת אדי הודיע לי שהוא הולך לעבוד במקומי כדי שאוכל לנוח ולבלות שבת אחת כמו בן אדם נורמאלי. ניסיתי למחות, אבל הוא צחק, הדף אותי חזרה למיטה והסתלק. התמתחתי בהנאה במיטה, שמח לבלות שבת אחת כמו כולם, והייתי בטוח שזהו, הסיפור של אלעד נגמר והחיים שלנו ימשיכו לזרום בנחת ובאושר כרגיל ורק כמה שבועות אחר כך, כשלני ורונה חזרו, נזכרתי פתאום בלילה עם רונה, לילה שהצלחתי לשכוח ברוב נוחות.

נשבע שלא ניסיתי להסתיר או לשקר, פשוט שכחתי מכל העסק, וזה גם מה שאמרתי לאדי. הוא הרים את גבותיו בפליאה, ניסה להתרגז, אבל לא הצליח. "אולי זו הדרך של אלוהים להזכיר לך שאסור לעשות דברים כאלו סתם ככה בלי לחשוב קודם." העיר בחיוך, "ומעכשיו תהיה לך תזכורת חיה שלא חשוב מה הן אומרות ומבטיחות, אין אמונה באישה ואסור לזיין נשים בלי קונדום." ופרץ בצחוק.

איך זה שהנשיקה הגנובה שאלעד אולי נתן לי, הרגיזה אותו יותר מההיריון של רונה, זה דבר שאף פעם לא אבין, אבל זה היה אדי ואני קיבלתי ואהבתי אותו כמו שהוא.

על האנשים במשתלה אולי הצלחתי לעבוד עם סיפור התאונה שהמצאתי, אבל לא על החיילים הצעירים שלנו.

"כן, בטח... תאונה קטנה עם האגרוף של אדי." לגלג עלי יאן כשניסיתי למכור לו את המעשייה שלי.

גילי נאנח ובחן את פני בדאגה. "אם לא הייתי כל כך עייף הייתי אומר לך מה דעתי על התאונה שלך, אבל אני הרוס מעייפות." הודה ומשך אליו את יאן. "בוא נישן קצת חמוד, אני מת." מלמל, ונרדם עוד לפני שראשו צנח על הכרית.

גילי ויאן התגייסו שניהם באותו חודש. יאן התקבל לתזמורת צה"ל, אבל וויתר על המינוי הנחשק כשגילי גויס לגבעתי. בבקו"ם הוא עשה הצגות והתעקש כמו חמור שיעבירו גם אותו לגבעתי, ואיכשהו הצליח לשכנע אותם שהוא באמת מעדיף להתרוצץ עם נשק, לאכול אבק ולהיות מטורטר בטירונות, מאשר ללכת בנעלים חצאיות, לבוש מדי א' מגוהצים מדקרון, ולנגן בטקסים חגיגיים.

כשגיליתי מה עשה התפרצתי עליו בצעקות אימים וכמעט שהחטפתי לו מכות. אני חושב שכעסתי עוד יותר מאחיו, שגם הוא רתח מכעס, והודה לאל שאבא שלהם כבר נפטר ולא ראה איזה בן דביל יש לו. מובן ששום דבר לא עזר - שניהם גויסו לאותו גדוד טירונים, אבל כל אחד היה בפלוגה אחרת ולכן הם כמעט לא יצאו באותן שבתות ובכל תקופת הטירונות הארוכה והקשה הם נפגשו רק שלוש פעמים, שגם אותן בילו בעיקר בשינה.

אחרי הטירונות הם הגיעו יחד לאותו קורס מכי"ם והתחרו בצורה ידידותית על תואר החניך המצטיין. יאן זכה בתואר רק מפני שגילי עזר לו והפסיד בכוונה בתחרות הניווט. המאמץ של הסתרת היחסים שלהם היה קשה מידי והם החליטו שכל אחד מהם יפנה לכיוון אחר בצבא, כדי לא לשרת יותר יחד. יאן הלך לקורס חבלה וסופח לחאה"ן  ואילו גילי, למרבה גאוותו של אביו, התקבל לקורס קצינים והצליח שם מאוד.

למרבה מבוכתי שניהם יצאו לאפטר דווקא באותו יום שישי שבו חזרתי מרונה. באופן רשמי אמנם גילי עדיין גר אצל הוריו, אבל הוא שהה שם רק כשיאן לא היה בבית. את הזמן החופשי שלהם יחד הם העדיפו לבלות רחוק מעיניהם של בני משפחת רביב, שהתקשו לראות את השנים מתחבקים או מתנשקים.

"הבישול של אימא שלי יותר טוב," היה גילי מקנטר אותי, "אבל לפחות לכם לא מפריע שאנחנו…" והוא התנפל על יאן בנשיקות ורדף אחריו צוחק עד לחדר השינה. שמענו את המיטה חורקת כששניהם הטילו את עצמם עליה ואז הדלת נסגרה בטריקה ונותרה סגורה עוד זמן רב אחר כך.

 ***

נועם הסתגל במהירות לחיים אצלנו, מקבל עליו בטבעיות את תפקיד האח הקטן, וניסה לחקות בכל את ארז שהתנהג אליו כמו כל אח בוגר - קצת בשתלטנות, אבל ברוח טובה. אחרי שבוע נועם החליט שהוא כבר גדול מידי לישון עם עדי והיה מאושר כשקנינו לו מיטת נוער עם מעקה פלסטיק שיגן עליו מנפילה. מעקה שיסולק ברגע שיהיה די גדול, כך הבטחנו לו.

אחרי שבועיים הוא כבר התחיל ללכת בלי חיתול יום, ואחרי עוד כמה ימים החל לדרוש שנוריד לו גם את חיתול הלילה. הוא דרש לישון עם ארז בחדרו, שהפך לחדר הבנים, מתעקש על מובייל של דולפינים ודגים בדיוק כמו של ארז.

בשיחות הטלפון השבועיות שלנו רונה לא חדלה לבקש את סליחתי על הטרחה שנגרמת לי בגללו, ואני חשתי כרמאי כשהייתי מרגיע אותה באדיבות שזה לא נורא ואני כמעט לא מרגיש בנוכחותו.

"הוא ילד מאוד נוח, והמשפחתון שהוא הולך אליו ממש לא יקר." הרגעתי אותה כל פעם מחדש. ההוצאות והטרחה שנגרמות בגללו הן מזעריות, הרגעתי אותה, מפציר בה בצביעות שלא תדאג ושלא תמהר לחזור. שרק תתרכז בטיפול בלני שמצבה אמנם התייצב, אבל הייתה עדיין חלשה מכדי לטוס לארץ. רונה הייתה מסיימת כל שיחה בתודות מקרב לב, קוראת לי המלאך שלה, בלי לדעת כמה אני חרד מהרגע שבו היא תחזור ותיקח אותו ממני.

"אתה ממש מת עליו." אמר לי אדי יום אחד כשהביט איך אני מעביר את נועם ממיטתנו, שם נרדם תוך כדי שמיעת סיפור, למיטתו החדשה. "יהיה לך נורא קשה כשהיא תחזור לקחת אותו."

"כן. היא כל הזמן מתנצלת שזה לוקח כל כך הרבה זמן, ואני אומר לה שתיקח כמה זמן שהיא צריכה, ובשקט בלב רק מקווה שהן יישארו שם כמה שיותר." הודיתי. "הוא לא מפריע לך נכון? אני יודע שהוא קצת שובב ונורא מפונק, ואני כל הזמן קונה לו דברים ו…"

אדי כרך את ידו על מותני ונישק אותי, "שתוק כבר טמבל. גם אני אוהב את המיניאטורה הקטנה שלך. הבית יראה ריק בלעדיו, גם הגדולים יתגעגעו אליו נורא."

הלכנו למיטה ונרדמנו חבוקים כשאני מנסה לדמיין איך הרגישו הורי כשנטשו אותי בקיבוץ ואיך עמדו בפרידה ממני. תמיד חשבתי על הסבל שלי, מעולם לא עלה בדעתי שגם הם סבלו. ומה בקשר לסבי וסבתי שלא הכרתי? מי יודע כמה קשה היה להם לשלוח ילדים כל כך קטנים לאסיה הרחוקה? הם בטח חשבו עליהם כשהלכו למותם. לא אהבתי לחשוב על מה שקרה בשואה ועל קרובי משפחתי שלא הכרתי, ושעד היום לא ידוע איך בדיוק הם מתו, ולכן הפסקתי עם המחשבות האלו והסתובבתי על הצד, טומן את פני בחזהו של אדי שהידק אותי אליו וליטף בעדינות את שערי עד שנרדמתי.

*** 

הן לא הודיעו כלום, פשוט לקחו מונית משדה התעופה והופיעו אצלנו, מדהימות אותנו בהופעתן. לני רזתה, שערה היה קצוץ ופניה היו עייפים ומכורכמים כצפוי אצל אישה המחלימה מצהבת קשה.

רונה הייתה סיפור אחר לגמרי. חודש וחצי קודם לכן, נקרעת בין החרדה לבריאות חברתה ובין ייסורי הפרידה מילדה, היא נראתה עייפה, מתוחה ועצבנית. עכשיו היא נראתה שונה לגמרי, קורנת כולה, שערה מבהיק ומסופר יפה, לחייה ורודות ועיניה זורחות מאושר. קשה היה להאמין שהיא בילתה את היממה האחרונה בטיסה ממושכת מהמזרח הרחוק. היא חייכה אלי חיוך פזור נפש, נגעה בכתפי, זרקה "היי!" לאדי ורצה מיד למעלה, אל חדר הילדים.

בשעה זו נועם כבר היה במיטתו, ישן לו בשקט, מחובק עם דובי דוב שלו.

"רונה, אל תעירי אותו." בקשתי. "לוקח לו המון זמן להירדם אחר כך." אבל היא כבר כרעה על ברכיה לפני מיטתו, מקרבת את פניה לפניו המתוקים, נדחקת בזהירות בין המובייל הרעשני ובין מעקה הפלסטיק כדי לגעת בעדינות בשער השחור שנפל בקווצות זהות לאלו שלי על מצחו.

"הוא נראה נהדר." לחשה לי, "והוא כל כך גדל, תראה כמה הידיים שלו גדלו." התפעלה, אוחזה את כפו הרפויה, מקרבת אותה לפיה לנשיקה. איזה מזל שגזרתי לו ציפורנים ועשיתי לו אמבטיה היום, חשבתי, מקווה שהילד לא יתעורר.

"בואי רונה, אל תעירי אותו." לחשתי, "תשנו כאן ותיקחו אותו מחר. לא בוער כלום. אני אקח יום חופש כדי לעזור לכם לארוז אותו ולהיפרד ממנו כמו שצריך."

רונה נבהלה, "לא, באמת, לא צריך. כבר הטרחתי אותך מספיק, חבל שתפסיד יום עבודה."

"לא חבל." מחיתי. "או שאולי תישארו כאן עוד יום יומיים? שום דבר לא בוער."

"למה אנחנו תמיד מדברים רק על סידורים טכניים?" נכנסה רונה לדברי, כרכה את ידיה סביב צווארי ונשקה לי על פי, נלחצת אלי.

לא זכרתי ששדיה היו כל כך גדולים וזקופים, ולמה באמת אנחנו מדברים תמיד רק על סידורים וחפצים ולא על מה שאני מרגיש?

"נקשרנו אליו מאוד." הסברתי לה בלחש, מניח לה להישאר צמודה אלי, "לא רק אני, גם אדי והילדים, כולם מתים עליו. גם המטפלות במשפחתון, אי אפשר פשוט לתלוש אותו מכאן בלי הכנה."

"בסדר." היא נכנעה בקלות, "אתה צודק. כבר עשיתי לו מספיק נזק שברחתי ככה. הוא היה מאוד אומלל?"

"אולי קצת, בהתחלה. גם עכשיו כשהוא נבהל או עייף הוא מיילל שהוא רוצה לאימא." ייפיתי קצת את האמת. האמת היא שאחרי השבוע הראשון נועם כמעט שלא הזכיר את אימו, ועשה רושם שהוא מרוצה מהחיים בלעדיה. בכלל, החיים במושב היטיבו איתו מאוד, הוא לא חלה אפילו פעם אחת, רונה תמיד התלוננה שהוא לא אוכל טוב ושהוא מצטנן לעיתים קרובות, אבל אצלנו הוא אכל היטב, התרוצץ עם הכלבה באפי בגן השעשועים הקטן מול הבית, הסתדר נפלא במשפחתון, ובכל פעם שחש צורך בחום נשי היה נצמד אל עדי שטפלה בו כאילו היה בובה קטנה, מעתירה עליו נשיקות ופינוקים.

"יהיה לנו נורא עצוב בלעדיו." אמרתי לרונה, מנסה לאחוז בזרועה ולרדת למטה, אבל היא סירבה.

"אני לא יכולה להיפרד ממנו." לחשה לי, חלצה במהירות את נעלי ההתעמלות שלה, פשטה את הסוודר, ופשוט נכנסה למיטה של נועם, מכרבלת את גופה סביבו. "תכסה אותנו." פקדה עלי.

הטבתי את שמיכת הפוך שלו על שניהם וליטפתי את שערה שהיה רך וקפיצי תחת ידי. "טוב, את בטח עייפה אחרי הטיסה," אמרתי, קצת נבוך. "אז, אה… לילה טוב. נסדר ללני מיטה בחדר האורחים. אם תרצי תוכלי לרדת אליה אחר כך."

"לא. אני לא חושבת שאני ארצה, טוב לי כאן עם הגבר הקטן שלי." הצטחקה רונה, כבר מנומנמת מעט, ועצמה את עיניה.

ירדתי מבולבל קצת עם נעלי ההתעמלות שלה בידי, וחטפתי סטירה צורבת מלני שארבה לי בכניסה למטבח. הסטירה לא כאבה לי במיוחד, לני נחלשה בגלל מחלתה, וגם כשהייתה בריאה היא הייתה אישה דקיקה, לא שרירית במיוחד, אבל בכל זאת זה היה מפתיע ומאוד לא נעים, אפילו מביך.

"זה בגלל שישנת עם רונה במיטה שלי." לחשה בקול זועם. "וזה," והיא הרימה את ידה לסטור לי שוב, ובטח הייתה מצליחה כי הייתי המום מכדי להגיב, אבל אדי הסתער עליה ואחז בזרועה.

"מספיק עם זה לני," אמר בקול קשה. "אני לא ג'נטלמן כמו עמית, תפסיקי או שתחטפי." התרה בה בקול לא נעים והושיב אותה על כיסא.

"בגלל מה הסטירה השנייה?" שאלתי חרש. למרות שכבר התחלתי לנחש.

"שוב הכנסת אותה להריון!" הטיחה לני, זועמת. "לא די שאתה מזיין אותה, אתה לא טורח לשים קונדום." היא ממש רתחה מכעס, ומזל שאדי הזריז אחז בה, אחרת הייתה מסתערת עלי שוב.

"תירגעי כבר." ניער אותה בחזקה. "עמית, איפה רונה ומה זה הנעליים האלו?"

"של רונה. היא הלכה לישון עם נועם במיטה שלו. היא רוצה לקחת אותו מחר לתל אביב." הסברתי, וליבי התכווץ מכאב הפרידה מבני.

הנחתי את הנעליים שלה ליד הדלת, וחזרתי לשבת מול לני. "אני נורא מצטער אדי, זה לא היה בכוונה, היא אמרה ש… חשבתי ש…" גמגמתי בטיפשות. האמת שכבר לא זכרתי מה רונה אמרה אז ולמה לא טרחתי לשים גומי או לפחות לגמור בחוץ.

"אל תאשימו את עמית." אמרה רונה והתיישבה על המדרגה התחתונה, פושטת את רגליה קדימה, מנענעת את אצבעות רגליה הגרובות גרביים צהובים, עליזים.

"פיתיתי אותך. אמרתי לך שזה בסדר ושאני לוקחת משהו." הזכירה לי. הנהנתי, למרות שלא זכרתי שדברנו. כל מה שזכרתי מאותו לילה חורפי היה שהיה לי קר, והייתי אומלל וכאב לי מאוד. היה לי נעים כשהיא חיבקה אותי, ניחמה אותי עם מקלחת חמה ותה מתוק, לא שאלה שאלות מציקות, וקבלה אותי אל חיקה הרך בשתיקה נעימה, מניחה לי להתרפק על הרכות החמימה של גופה.

"אז מה, גנבת לו זרע?" שאל אדי, מדבר בקול שקט, וכעס החל מצטבר בעיניו, הופך את הרכות הקטיפתית של אישוניו למשטחים קשים ונוצצים של זעם שחור.

"כן, בערך. זה לא היה מתוכנן, אבל כבר כמה זמן רציתי עוד ילד, ואחרי שרונה נסעה רציתי עוד יותר, וכשהוא בא פתאום, בדיוק ברגע המתאים ונתן לי… זאת אומרת, לא התנגד ש..." היא הסמיקה קצת. "הייתי בודדה ועמית היה כל כך נחמד ועצוב, זה פשוט קרה." סיכמה. "טוב, אני עולה שוב לנועם." היא התחילה לקום, אבל אדי עדיין לא סיים לדבר.

"רק רגע גברת." עצר אותה באותו קול חרישי ומסוכן שהיה מוכר לי היטב וקם.

קפצתי מכיסאי ונעמדתי בין שניהם, חוסם אותו, "שלא תעיז אדי." אמרתי בקול שקט מאוד לתוך פרצופו.

הבנות קפאו בתדהמה, מביטות בנו בחוסר אונים, לא מבינות איך גברים רגועים ותרבותיים לכאורה מתלקחים בין רגע והופכים לפראי אדם אלימים. מזל שאדי נשאר בשליטה. "באמת עמית, אף פעם לא הכאבתי לאישה ואני לא אתחיל עכשיו, בטח לא לאישה הרה." אמר בנחת והסיט אותי מדרכו בתנועה רבת הוד. זזתי הצידה, מניח לו לגשת אליה.

אדי התיישב למרגלותיה ואחז את ידיה בידיו, "רונה, את עייפה ומוצפת הורמונים." אמר בקול רך והגיוני, הקול שבו היה מדבר איתי כשהייתי מתעצבן ממשהו חסר חשיבות לדעתו, "ואת בטח נרגשת אחרי הטיסה הארוכה והפגישה עם נועם, אבל אני מפציר בך לחשוב בהגיון, לני עדיין לא בריאה לגמרי ויש לכן ילד קטן שדורש הרבה טיפול. את רק בתחילת ההיריון, עכשיו עוד אפשר די בקלות…"

ברגע שהיא קלטה לאן מכוונים דבריו היא קפצה על רגליה והדפה אותו מעליה. הבעת עלבון וזעם מכערת את פניה שרגע קודם פרחו באושר. "לא. בשום פנים ואופן לא! תשכח מהפלה. בחיים לא!" היא הניחה יד מגוננת על בטנה השטוחה עדיין, "יש לי כאן תינוקת מקסימה ואני לא ארצח אותה, בשום פנים ואופן לא! אם עמית לא רוצה אני כבר אסתדר לבד." אמרה והסתלקה חזרה אל חדר הבנים, נשכבת לה שוב לצד בנה שמלמל מתוך שינה והניח יד על כתפה, כאילו החל, כבר מתוך שנתו, להסתגל לנוכחותה המחודשת בחייו.

אדי נאנח וחזר לשבת. "טוב." אמר בהשלמה, "אז זהו זה. יהיה לנו עוד תינוק או תינוקת, זה נקבע כנראה מלמעלה." הוא נראה משועשע במין צורה חסרת אונים, כאילו נכנע לתעלול מחוכם שאין טעם להתרגז עליו.

"אתה מוכן להפסיק עם השטויות הפרימיטיביות האלו? מספיק אני שומעת את זה מהאימא אדמה הזו שלא מצליחה להפסיק לחגוג את הפוריות שלה." התעצבנה לני. "הכל באשמתך!" הטיחה בי בזעם "איך יכולת להיות טיפש כזה? איפה היה הראש שלך?"

"בתחת." ענה לה אדי בחיוך, "איפה שנמצא ראש של כל גבר כשעומד לו."

לני העוותה את פניה בגועל. "אל תהיה מבחיל אדיסו." התיזה בסלידה. היה בלני מין פן בתולי צדקני שנרתע ממילים גסות. "מילא, לנועם כבר התרגלתי, אבל עכשיו היא רוצה עוד, ואם זה לא יצא בת היא תנסה שוב. היא כזו עקשנית."

"את אוהבת אותה?" שאלתי, "את רוצה להמשיך לחיות אתה?"

לני נשפה בזעם, "כן, אבל לא עם חבורה של ממזרים מנוזלים שנסחבת אחריה כל הזמן."

מוזר איך מבין כולנו היא הייתה היחידה שבאמת כעסה על ההיריון הלא מתוכנן הזה.

"משהו אומר לי שאת לא כל כך מתה על תינוקות לני." הצטחק אדי, "ואגב, נועם לא היה מצונן אפילו פעם אחת מאז שהוא אצלנו, והוא גם אוכל מצוין. אולי דירה במרכז תל אביב זה לא מקום כל כך טוב לגידול תינוקות?"

"בטח שלא." הסכימה איתו לני, נלהבת בצורה מפתיעה. "זה מה שאני אומרת תמיד לרונה. מצידי הוא יכול להישאר כאן, בין כה וכה אני עדיין לא בריאה לגמרי ועדיף שלא אתקרב לילד."

וכך היה, רונה שוכנעה להשאיר את נועם אצלנו כל זמן שלני מתאוששת ממחלתה והייתה באה לבקר אותו כל שבוע או שבועיים. לני החלימה לגמרי אחרי חודש בארץ ומיד נסעה לאיטליה לאיזו תערוכה נורא חשובה שאי אפשר לפספס.

לקח לנו כמעט לילה שלם לשכנע את רונה שכדאי לה לנסוע אתה, כי אחרי הלידה מי יודע מתי היא תוכל לצאת שוב לחו"ל. ככה יצא שכולם הסתגלו למצב שהילד גר אצלנו. תל אביב הפכה למקום שבו הוא מבלה מידי פעם עם אימא ואז חוזר הביתה.

ככל שהריונה של רונה התקדם היא נטתה יותר ויותר להישאר אצלנו, בצפון. בהתחלה היא ישנה במיטה עם נועם ועם הזמן, ככל שבטנה תפחה והתעגלה, היא העדיפה להתארח אצל הורי שתמיד שמחו לקבל אותה ואת נועם בדירתם המרווחת.

למרות כל המאמצים שלנו לא הצלחנו לברר מה בדיוק המצב אצל הבנות. לפעמים הן היו יחד, מדגמנות זוגיות מאושרת - מתנשקות ומתחבקות, רונה מדגמנת בעירום ללני, שהריונה של חברתה נתן לה השראה לפצוח בסדרת תצלומים חדשה - ולפעמים הן כמעט שלא דיברו, ונפרדו לשבוע שלם בלי שום התרגשות מיוחדת.

לתימהוני אדי קיבל את המצב בשלווה גמורה. מובן שניסיתי להסביר לו מה קרה, מתנצל שלא סיפרתי לו קודם, אבל הוא רק צחק. "מילא, אתה רק גבר תמים והיא ניצלה את זה. מי יכול להתנגד לאישה שרוצה תינוק? אפילו קדוש גדול יותר ממך היה נכנע."

"אתה לא כועס בכלל?" נדהמתי, "בגלל רבע נשיקה מאלעד חטפת קריזה, וכשאני מכניס אישה להריון אתה צוחק?"

אדי גיחך, כל עניין ההיריון של רונה הכניס אותו למצב רוח משועשע שלא חדל להדהים אותי.

"כדי לקיים את מצוות פרו ורבו כהלכה צריך אדם להוליד בן ובת. בוא נגיד שרק מלאת מצוות. או אולי נאנסת?" הוא פרץ בצחוק והחל להפשיט אותי, מנשק את בטני, מעביר בי צמרמורות קטנות של עונג כשליקק את צלעותיי ואת העור הרגיש של מותני. "אתה בכלל זוכר מה קרה שם או שמנגנון ההדחקה המשוכלל שלך מחק את כל האירוע?" שאל ולקח את אברי בפיו.

התחלתי להיאנח ולהתפתל והשאלה שלו פרחה כמובן מיד ממוחי, אבל אדי לא שכח, הוא הרים את רגלי על כתפיו והחל מלטף אותי בעדינות עם קצה הזין שלו, מחכך אותו בפי הטבעת שלי, כמעט חודר, אבל מתחרט.

זה הטריף אותי, "אדי, אדי," התחלתי להתחנן, "בבקשה אדי."

"בבקשה מה?" שאל בלחש, נוגס את אזני, מרחיק ממני שוב את הזין הנפלא שלו.

"אתה יודע," ניסיתי למשוך אותו אלי.

"כן, אני יודע." קטע את הטקס הרגיל שלנו, "אני יודע בדיוק מה אתה רוצה, ואני רוצה שקודם תספר לי מה עשית עם רונה."

"אחר כך," התנשמתי, "עכשיו אני רוצה… נו אדי, בוא כבר."

מובן שאדי ניצח ולא קיבלתי מה שרציתי עד שתיארתי לו איך היא חיבקה אותי, קודם כמו אם ואחות, ואחר כך התחילה ללטף אותי בצורה לא כל כך אימהית, ואז התיישבה עלי, מבטיחה לי שהכל בסדר, שאני יכול לעשות מה שאני רוצה ושלא אדאג לה.

"זה מה שהיא אמרה?" השתומם אדי והחל סוף סוף לחדור לתוכי, מתקדם לאט לאט, עיניו נתונות בעיני, ידיו על כתפי, בטן אל בטן, חזה אל חזה ופה אל פה.

"כן, בערך." גנחתי, "לא זוכר בדיוק." הרמתי את ישבני לקראתו, להוט להרגיש אותו עד הסוף, אבל אדי לחץ אותי חזרה למזרן, מושך ככל האפשר את התענוג המתוק הזה, מענה אותי בעדינות משגעת.

"היא גמרה?" המשיך להציק לי.

"אדי!" התפרצתי, "מאין לי לדעת לעזאזל? לפעמים אני חושב שנשים בכלל לא גומרות. שהאורגזמה הנשית היא מזימה כלל עולמית שנועדה לשגע את הסטרייטים המסכנים עד צאת נשמתם. תראה כמה מהר הם מתים ומשאירים הכל לאלמנות המאושרות שלהם."

"הן גומרות, הן גומרות," הבטיח לי אדי צוחק, "מדענים הצליחו להוכיח בתנאי מעבדה משוכללים שמיתוס האורגזמה הנשית הוא אמת, אם כי לא מומלץ לחזור על הניסוי הזה בבית. בכל אופן, לא בבית הזה."

התפוצצנו מצחוק ואחר כך הפסקנו לדבר על רונה התרכזנו בעצמנו, מפסיקים לחשוב על הנושא המעצבן של אורגזמה נשית - איך לגרום לה, איך לזהות אותה כשהיא כבר נגרמת, איך להיות באמת בטוח שהיא אמיתית ולא זיוף?

זה המחיר שהסטרייטים צריכים לשלם על התענוג של חיים עם נשים, ותודה לאל שאני לא צריך לדאוג לזה, יש לי די צרות משלי.