ג. טבעת הכסף

התעוררתי בבוקר שרוט וכאוב, שרירי היו תפוסים וגבי שרף, אבל הלב שלי קיפץ בשמחה למראה תלתליו השחורים של שלומי על הכרית לצידי. חמקתי בזהירות למקלחת ובחנתי את פני, נראיתי זוועה - חצי פרצוף שרוט ונפוח, הגב, הכתף, הישבן, הכל מכוסה שריטות אדומות ומכוערות.

"אתה נראה כאילו ניסית לעשות אהבה עם קיפוד ענקי." העיר פליקס בבדיחות הדעת, "ואם כבר מדברים על זה, למה התנהגת כמו דביל עם שלומי, הוא רצה אותך, לא תמות אם תרשה לו… אתה יודע."

"לא בא בחשבון." התמרדתי, "למה אני צריך לוותר?"

"זה לא נקרא ויתור טמבל. הוא בחור טוב, הוא לא יכאיב לך."

"לא רוצה ודי. למה שאני לא אזיין אותו?"

"אולי תוכלו לעשות תורות, פעם הוא ופעם אתה."

"תשכח מזה פליקס. לא רוצה שום עניינים איתו. הוא יפה מידי והוא שוטר, ובכלל… פלא שהוא לא ברח עוד בלילה אחרי ההתנהגות שלי אתמול."

"כן. אתה צודק, אבל הוא באמת נהדר נכון?" נאנח פליקס, "ואיזה זין נהדר."

"צא מזה פליקס. מספיק." כלאתי אותו בתוך התחתונים הכי עבים שלי והלכתי להכין קפה.

שמעתי את שלומי קם והולך לשירותים והחלטתי לשחק אותה קול, קצת דבילי אחרי כל ההצגות שעשיתי אתמול - מתעלף, בוכה וכדומה - אבל מחר, כמו שאמרה סקרלט אוהרה, מחר יהיה יום חדש, ומאחר והיום זה מחר אז ננסה להתחיל מחדש.

"בוקר טוב." נכנס שלומי למטבח, "יש קפה גם בשבילי?"

נתתי לו כוס נס קפה עלית פשוט, כמו שאני אוהב, והוא שתה אותו בלי תלונות וגם פרס לו עוגת חנק בטעם לימון, אכל אותה בנחת, נרכן מעל לשולחן הפורמייקה דמוי העץ של סבתי ונישק אותי. "מה אתה עושה הערב?" חייך אלי,

"כלום. הולך לאכול אצל אימא שלי בקריות, ואתה?"

שלומי צחק. "כנ"ל, אבל אימא שלי גרה בקרית אתא."

"קרית אתא זה גם קריות." התווכחתי.

"אם קרית אתא זה קריות אז גם קרית עמל זה קריות."

"לא נכון, קרית עמל לא נחשבת. אנחנו צפוניים מידי."

"יכול להיות שאתה צודק," הרהר שלומי, "דווקא מוצא חן בעיני פה, הגיע הזמן שאני אעזוב את אימא ואשכיר דירה. מכיר מישהו שמשכיר כאן חדר?"

"האמת שכן." הפתעתי אותו ואת עצמי. "בוא תראה." נתתי לו את המפתחות שכבר מזמן לא נגעתי בהם ולקחתי אותו לדירה למטה - ככה קראנו לה תמיד - הדירה למטה.

פעם היא הייתה מחסן, אבל כשסבא יצא לפנסיה הוא הפך את המחסן לדירה קטנה ונחמדה. התכנית הייתה שאני אשתחרר ואבוא לגור שם איתו ועם סבתא. לצערי הם הבריזו לי ומתו לפני שהספקתי להשתחרר.

קודם סבתא הלכה, יום אחד היא יצאה לקניות, נפלה ברחוב ומתה - שבץ מוחי. סבא סחב עוד קצת, סידר את כל העניינים ונפרד מכולנו. כשגמר הכל נשכב במיטה ותוך שלושה ימים גם הוא מת.

אמרו שזה היה התקף לב, אבל מה הרופאים יודעים? אחרי חמישים שנה יחד הוא פשוט לא הסכים להמשיך לחיות בלעדיה והסתלק.

"הדירה למטה." קרא שלומי את הכתוב על התווית של המפתחות של הדירה למטה כשירדנו יחד במדרגות.

היו שתי כניסות לדירה למטה - דלת חיצונית רגילה, ודלת פנימית שנקרעה בפינת הסלון ונפתחה אל מדרגות שהובילו למטה.

"אז גם הדירה הזו שלך?" בחן שלומי בהתפעלות את המטבח הנאה שהיה בנוי עץ בהיר צבוע בלכה.

"כן, אני חושב." היססתי, "שלי ושל אריק אחי, למעשה הבית הזה שייך גם לו למרות שאשתו בחיים לא תלך לגור פה, היא חייבת את אימא שלה ואת האחיות שלה לידה."

שלומי הציץ בחדר השינה, בדק את המיטה הכפולה והמזרון החדש, בחן את המקלחת המוארת והמרווחת, התפעל מהסלון המרווח עם החלון הבולט שהיה בו מקום לשבת ולצפות בפסל של אלכסנדר זייד היושב על סוסו וצופה על העמק, וחזר ואמר שהדירה נהדרת ונורא מתאימה לו.

"מאז שסבא נפטר לא נכנסתי לכאן." התנצלתי, "הכל נורא מאובק, והמקרר ומכונת הכביסה עוד באריזות, ואין רהיטים בסלון, ועוד לא קנינו טלוויזיה."

"יש לי טלוויזיה ורהיטים לסלון." הרגיע אותי שלומי, "זה בסדר גמור, מה זה כאן?" משך אותי לחדר הקטן שסבא התעקש להוסיף לדירה למרות שהיה צריך לחצוב אותו מתוך הסלע.

"זה מין מחסן שיכול להיות מקלט." הסברתי, "יש כאן אפילו מדפי מתכת, אבל צריך להרכיב אותם."

ניסיתי להדליק את האור, אבל הנורה הבהבה לרגע ונכבתה בקול נפץ קטן שהקפיץ אותי. למרות החלטתי שהיום יום חדש הייתי מעורער עדיין ממאורעות האתמול.

"תירגע, זה רק הנורה נשרפה." אמר שלומי וכרך סביבי את זרועותיו, מהדק אותי אליו. התחלנו להתנשק וללטף אחד את השני.

"זה נהדר!" גנח פליקס, "אל תפסיק בבקשה."

לא הפסקתי, לא הייתי מסוגל. הפשטנו זה את זה בשתיקה, רק קול הנשימה המהירה שלנו נשמע, מהדהד בין קירות החדר הקטן והריק. שלומי כרע על ברכיו באפלולית הרכה והמאובקת ומתח בזריזות קונדום על פליקס המאושר, ואחר משך אותי אליו וכרך את רגליו סביב מותני בעוד הוא מנשק אותי בלהיטות על פי.

פליקס חדר בעדינות לא אופיינית לו לגופו של שלומי והבין בפעם הראשונה מה ההבדל בין זיון לבין עשיית אהבה.

אחר כך שכבנו זה לצד זה על הרצפה הקרירה, לא מסוגלים להפסיק להתנשק.

"תאחר להשתלמות שלך." הזכרתי לשלומי שגנח במחאה כשניסיתי לקום.

"אבל אני רוצה עוד." מחה, "בוא למקלחת."

עלינו למקלחת, רחצנו זה את זה ושוב עשינו אהבה, הפעם במיטה שלי. בזרועותיו של שלומי הצלחתי להעיף לכל הרוחות את הכללים המטופשים וויתרתי על השליטה המהוללת שלי, מתמסר לו לגמרי.

עכשיו היינו פחות להוטים ויכולתי להאט ולהבין מה קורה, הייתי כמו ילד שרק עכשיו הבין למה עושים מסקס סיפור כל כך גדול.

כשאמרתי את זה לשלומי הוא נישק אותי בחזקה ואמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי. "גם אני אוהב אותך." עניתי מיד בחזרה ואפילו לא התפלאתי איך אני אומר דבר כזה בלי להסס, כאילו זה מובן מאליו.

החלטנו להיפגש שוב בערב אחרי שאני אודיע לאחי שהשכרתי את הדירה, ושלומי יבשר להוריו שהוא עוזב את הבית ועובר לגור לבד.

"אבל נישן יחד, לא?" נחרדתי פתאום, "אז בשביל מה אתה צריך…"

הוא נאנח ושילב את כפות ידיו על עורפי, מביט בעיני, "יש כל מיני סיבות… אני צריך דירה משלי גם כשנגור יחד."

הוא הוריד מאצבעו טבעת כסף רחבה ודקה עשויה כמין מעשה תחרה עדין והניח אותה בכפי. "אתה לא חייב לענוד אותה." אמר, קצת נבוך, "אבל קבלתי אותה מסבתא, מזכרת שהיא הביאה מתימן, ואני רוצה שהיא תהיה שלך. אני אוהב אותך." חזר ואמר, "התאהבתי בך ברגע שראיתי אותך. אני מקווה שמהיום תמיד נישן יחד."

"מהיום תמיד נישן יחד." הסכמתי, למרות שעד היום אף פעם לא ישנתי עם אף אחד ועד שפגשתי אותו גם לא רציתי בכך.

"תענוד לי את הטבעת." בקשתי.

הוא חייך וענד אותה על האצבע שעליה שמים את טבעת הנישואים והיא התאימה לי בדיוק. מעולם לא ענדתי תכשיטים, אבל הטבעת ההיא הרגישה טבעית לגמרי על אצבעי.

עמדתי, נשען על המשקוף, מביט בגבו הרחב כשעלה במדרגות לרחוב מעל הבית. לפני שנכנס לרכב הסתובב ונופף לי. נופפתי חזרה, שנינו חייכנו והוא נסע.

אחרי שהוא הלך נתקפתי קדחת של פעלתנות. ראשית דהרתי לסופר ועשיתי המון קניות, מזכיר לעצמי כל הזמן שמעכשיו אני צריך לקנות מצרכים בשביל שניים. אני די אוהב לבשל, אבל לא היה לי מושג איזה אוכל שלומי אוהב. תוך כדי ניסיון לנחש מה שלומי אוהב קלטתי שאני מכיר אותו רק כמה שעות. למרות שישנתי איתו ואמרתי לו שאני אוהב אותו הוא בעצם זר. אולי בעוד כמה ימים אני אצחק איזה דביל ותמים הייתי שבגלל זיון מדהים החלטתי שאני מאוהב? 

"אבל זה היה יותר מרק זיון טוב," אמר פליקס בביישנות, "נכון איזי?"

שלומי גרם לפליקס להיות עדין ונעים הליכות, והביישנות הזו… מוזר מאוד.

אחר כך הלכתי לקופת חולים, מבהיל כהוגן את כל הממתינים בתור שנחפזו להחיש אותי אל האחות למרות מחאותיי שזה סתם שריטות משיח קוצני ולא משהו רציני.

האחות בדקה אותי בקפידה, הקשיבה באהדה לסיפור המגומגם שלי על החלקה בבוץ והיתקעות בתוך הפטל, כשמשקרים עדיף שהסיפור יהיה קרוב ככל האפשר לאמת, ונתנה לי משחה נגד זיהומים וכאבים וחבילת פלסטרים.

למרות שהזהרתי את אימא היא גנחה בבהלה כשראתה את פני ונאחזה בידה של לנה שטפחה בעידוד על גבה והרגיעה אותה. לעומת אימא השמנמנה ומלאת החיים ובעלת המזג האימפולסיבי והנוח להתלקח לנה הייתה אישה צנומה, תמיד רגועה ושקטה, שערה האפור קצוץ ומסודר, לבושה בבגדים פשוטים חסרי יחוד, היפוכה הגמור של אימא שאהבה להתגנדר ולבזבז כסף על בגדים חדשים ואיפור, לאכול טוב, לצחוק, לקרוא עיתוני נשים ולטפל בתינוקות.

למרות היותן בעלות אופי מנוגד הן הסתדרו יפה מאוד. מעולם לא שמעתי את אימא מתלוננת על לנה, ולמען האמת היא מיעטה לדבר על הדיירת שלה, ובגלל אופייה הנחבא אל הכלים של לנה איש לא שם לב לכך שאיננו יודעים עליה דבר חוץ מהיותה עולה בודדה מאוקראינה שמעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים.

ניסיתי לדבר על השכרת הדירה למטה עם אימא, אבל היא הייתה עסוקה בבישול וסידור השולחן, ואחר כך הגיעו דורית והילדים כשאריק סוגר במאסף, וברגע שנכדיה, אהובי נפשה נמצאו בשטח, לא היה טעם לדבר עם אימא על כלום. היא התמסרה להם בכל ליבה, מדברת איתם על לימודיהם, משחקיהם ובעיותיהם הפעוטות, ולא שמה לב יותר אלי.

לקחתי את אריק למרפסת וישבתי איתו על ספת הקש המתפוררת למחצה כדי להתייעץ בקשר להשכרת הדירה.

"בכלל שכחתי מהדירה." אמר אריק בפיזור נפש, בוחן את פני החבולים. "הלכת מכות או מה?" חקר, בעודו אוחז בסנטרי, מסובב את פני לכאן ולכאן.

"החלקתי ונפלתי בבוץ בפארק הקטר ונדקרתי משיח פטל."

"מתי זה קרה?" נקב אותי במבטו החום צהבהב, זוקר לעברי את גבותיו השחורות עבותות, כפי שעשה תמיד כשחשד שאני משקר.

"אתמול בלילה. הלכתי לטיול אחרי שנגה עזבה אותי."

"עוד אחת עזבה אותך." נאנח אריק, "לא נמאס לך מזה כבר? מה יהיה אתך?"

"אריק," הנחתי יד מהססת על שרוולו, "כמה זמן אתה כבר יודע שאני… אתה יודע, מעדיף גברים?" לולא השיחה עם שלומי לא הייתי מעלה בדעתי לשאול, וכעת התפלאתי למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן.

"חשדתי שאתה הומו עוד כשהיית בחטיבת הביניים." אמר אריק בפשטות, "אבל השתדלתי לא לחשוב על זה. כל פעם שהיית מביא חברה הייתי מקווה שאולי… מתי תפסיק לבלבל למסכנות הללו את המוח? הן רואות בחור יפה כמוך וחושבות על חתונה ואחר כך…"

"נגה היא האחרונה." הבטחתי.

"אני מקווה, איפה מצאת את הבחור הזה שרוצה להשכיר את הדירה למטה?"

"בפרק הקטר." אמרתי ומבלי משים נגעתי בטבעת וחייכתי לעצמי.

אריק הביט בידי ושוב נאנח. "אני מבין שהוא לא ממש יגור בדירה למטה." העיר ביובש.

"אני לא יודע עדיין," הסמקתי, "זה עוד לא ברור, אבל הוא מוכן לשלם שלוש מאות דולר פלוס ארנונה, מים וחשמל, ואני רוצה שהכסף הזה ילך אליך. אני לא מרגיש נוח לקחת ממנו כסף, וחוץ מזה אני עדיין מרגיש שזה לא בסדר שהבית של סבא עבר אלי."

"בסדר," ליטף אריק את ראשי באותה דרך פטרונית מעצבנת שהרגיזה אותי תמיד, "עוד קצת כסף אף פעם לא יזיק. הילדים האלו מבזבזים כל שקל שאני מרוויח." הוא לקח את כפי ובחן את הטבעת, "אני מקווה שלא תתחיל להיות כמו החבר'ה האלה ששמים איפור, ומתגנדרים בבגדים טיפשיים, ומדברים בקול צפצפני וכל זה?" הציץ לרגע בעיני ומיד הסיט אותן.

משכתי את ידי מידו בכעס. "אל תדבר שטויות." לא יכולתי להביט בפניו, אבל הייתי חייב להסביר את עצמי פעם אחת ולתמיד. "אני לא רוצה להיות כזה אריק, אני לא אוהב את עצמי ככה. כל הזמן התאמצתי לדכא את זה ולצאת עם בנות, אבל… נמאס לי כבר להעמיד פנים, ולשקר, וללכת לבתי מלון מגעילים, ולזיין בחוץ, ולהידקר בקוצים, והמשטרה… השוטרים האלה ממש שונאים אותנו."

"הומוסקסואליות היא לא פשע." אמר אריק בקפידה.

"אני יודע. השוטרים אומרים שהם רק מחפשים שבחי"ם ופועלים זרים, אבל הם תמיד מחפשים אותם בלילה, בגנים ציבוריים. הם מטרידים אותנו ומבקשים תעודות ו… איך אתה חושב שנתקעתי בתוך הקוצים? סתם, בשביל הכיף?"

"אז למה לא הבאת אותם אליך? בשביל מה יש לך בית משלך?" נזף אריק.

"כי עד עכשיו… כי… " גמגמתי והשתתקתי. לא יכולתי כמובן להזכיר את הכללים לאריק. "אני מקווה שמעכשיו אני והבחור הזה… אני מקווה שמהיום יהיה לי יותר קל."

"גם אני." טפח אריק על שכמי, "ואל תיקח את זה כל כך קשה. זאת לא אשמתך, שקבלת גנים כאלה מאימא ומהאבא הביולוגי שלך."

"איזה גנים?" נדהמתי.

הוא ראה את הפתעתי ונאנח, "מה, היא לא סיפרה לך? היא הבטיחה לי שהיא תספר."

"תספר מה?" שאלתי, מרגיש כאילו חטפתי לפתע אגרוף בבטן.

הוא קם ונעמד בגבו אלי, מציץ החוצה אל הרחוב השקט. "אימא ולנה? אף פעם לא שאלת את עצמך למה הן גרות יחד?"

"לא." אמרתי בחוסר סבלנות. "למה אתה מתכוון האבא הביולוגי שלי?" דחקתי בו.

"סבלנות ילד." הוא התיישב לצידי ובמחווה מפתיעה של חיבה כרך את זרועו על כתפי. "תראה איזי, לא סתם הרומני הסתלק, אימא לא הייתה צריכה להתחתן עם אף גבר. היא פשוט מעדיפה נשים, והוא לא היה אדם נורא כל כך כמו שהיא טענה, אבל בתקופה ההיא הייתה המודעות שיש היום. אתה נולדת כי היא ניסתה להיות עם גבר ש… איך להגיד? שהיה פחות גבר מאבא שלי. אחרי שאני נולדתי היא לא נתנה לו לגשת אליה ולכן, כשהיא נכנסה שוב להריון, אבא מיד ידע שזה לא ממנו והחליט שעד כאן, נמאס לו ודי, והסתלק."

"איך אתה יודע את כל זה?"

אריק משך בכתפיו. "מפה ומשם. קצת ממנה, קצת מסבא וסבתא, וקצת מאבא שלי ששלח לי מכתב כשהייתי בן שש עשרה. אתה היית אז בן שתים עשרה, ושנה אחר כך הוא מת."

"אז מי האבא האמיתי שלי?" שאלתי ועיני נמלאו דמעות שניסיתי לשווא להסתיר מאריק.

"הוא רק האבא הביולוגי שלך," תיקן אותי אריק בקפידה ונתן לי טישו. "מי שבאמת גידל אותך היינו אני וסבא, ולדעתי עשינו עבודה לא רעה." שב וחיבק את כתפי.

השענתי את ראשי על חזהו והתייפחתי חרש. זה כאב כמו שריטות שיחי הפטל הדוקרניים ולא הייתה שום משחה שתעזור לכאב הזה. למרות חיבוקו המגונן של אחי הגדול הרגשתי כאילו זהותי האמיתית נשדדה ממני.

"למה דוד איזי בוכה?" צפצפה מורן הקטנה של אריק. "כואבות לך השריטות דוד איזי?"

"כן. נורא כואב לי. בואי, תני לי נשיקה." היא טיפסה על ברכי ורפרפה בזהירות נשיקה על לחיי החבולה. בת חמש בסך הכל וכבר מתנהגת כמו אישה קטנה ומתוקה.

אימא הזעיקה את כולנו לשולחן ואני אזרתי את כל כוחי, יבשתי את דמעותיי והתיישבתי במקומי הרגיל. אכלתי עם כולם כרגיל והתאמצתי להתנהג כמו דוד איזי החביב ונעים ההליכות.

אחרי שהאוכל נגמר ודורית החלה לאסוף את הילדים לקראת הנסיעה חזרה נגעה אימא בזרועי ובקשה בלחש שאשאר עוד קצת.

כשהם הלכו אריק לחץ את ידי בכוח והציץ בעיני במבט רב משמעות, ברור היה שהוא מצא רגע לספר לאימא שאני יודע על הסוד המשפחתי ושעליה לטפל בנושא.

כרגיל אצלו דורית לא ידעה כלום. זה היה עסק משפחתי ומבחינתו, למרות שהייתה אם ילדיו, היא מעולם לא התקבלה לחוג הפנימי של המשפחה.

"אריק אמר לי שהוא סיפר לך הכל." לא בזבזה אימא זמן, "סליחה שלא סיפרתי קודם."

"זו הייתה אשמתי," נכנסה לנה לדבריה, "לא רציתי שתדע שאנחנו חיות יחד. חששתי מהתגובה שלך."

"לא אכפת לי מה את עושה עם החיים שלך אימא. תעשי מה שטוב לך." דברתי בקול קר ומתנכר בכוונה לפגוע בה, מלנה בכלל התעלמתי. "אני רק רוצה לדעת מי האבא הביולוגי שלי." דרשתי.

"אני לא יודעת." לחשה אימא והאדימה. היא התיישבה והחלה ממוללת את שולי חולצתה, כמנהגה תמיד בעת מבוכה.

לנה התיישבה לצידה וחיבקה את כתפיה, "היא הייתה שיכורה קצת, וזה סתם דבר שקרה בלי שום משמעות. אם אימא שלך לא הייתה נכנסת להריון היא בטח כבר הייתה שוכחת מכל המקרה."

"אבל היא כן נכנסה להריון." התאפקתי לא לצרוח מרוב זעם.

לנה בכלל לא הייתה שייכת לעסק למה היא מתערבת? הפניתי אליה את גבי ופניתי לאימא, כובש את זעמי כמיטב יכולתי, "אולי תעשי מאמץ ותיזכרי?" שאלתי באיפוק.

היא ענתה בחוסר רצון, מבטה כבוש ברצפה. "סבתא שלך, אימא שלי, חשבה שאולי צריך להכיר לי גבר עדין יותר מהרומני שהיה גבר טיפוסי, אגואיסט שחשב רק על עצמו ועל המה שמו שלו." הסבירה, מתנערת בצורה אופיינית לה מאשמתה, מטילה את האחריות על סבתא ועל הרומני.

"היא לקחה אותי לחתונה של קרובים בעיר אחרת ושם זה קרה. אני רק יודעת שקראו לו ואלרי. הוא היה גבר עדין ויפה כמוך," חייכה לרגע כנערה צעירה ומיד הרצינה, "והוא לא היה יהודי," הוסיפה במבוכה, "ככה שאתה לא ממזר למרות שהייתי נשואה כש… אתה יודע."

"באמת תודה רבה לך אימא היקרה." סיננתי בזעם כבוש, ושוב התחלתי לבכות.

גם אימא בכתה, לנה חיבקה אותה וגם עיניה היו לחות. זה היה מביך, רציתי למות.

"איך את יודעת שגם הואלרי הזה? שגם הוא..."

"אחרי שזה נגמר הוא התנצל ואמר שבעצם הוא מעדיף גברים, ושהוא רק רצה לבדוק אם הוא יכול עם נשים, ועכשיו הוא יודע שהוא לא יכול."

"אז איך נכנסת להריון?" התפרצתי.

"נו טוב, זה לא היה בכוונה. מה שקרה עם ואלרי היה מין גורנישט כזה… בהתחלה לא האמנתי שאני בכלל בהריון מדבר כזה." התנצלה אימא. "איזי חמוד, אם הייתי יודעת שהומואיות זה דבר גנטי אז אולי הייתי עושה…"

ואז היא קלטה מה אמרה והניחה יד על פיה, כאילו אפשר להחזיר חזרה את הדברים שנאמרו, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. ברור היה לי שהיא הייתה מעדיפה שלא הייתי נולד מאשר שיהיה לה בן הומו.

ברחתי החוצה ונשענתי, רועד מעלבון ומצער על מכוניתי, מנסה בידיים רוטטות למצוא את מפתחות הרכב שהשארתי כנראה בדירה שלה.

לנה התגנבה מאחורי והגישה לי את המפתחות. "היא לא התכוונה להגיד שהיא מצטערת שנולדת. היא אוהבת אותך. לא אכפת לה שאתה הומו, היא ידעה עוד כשהיית ילד ולא זה מה שמפריע לה. היא התכוונה להגיד שחבל שאתה סובל בגלל שאתה מעדיף גברים ושאין לך שום סיבה להסתיר את זה." היא הניחה יד מנחמת על כתפי, "היא שמחה שנולדת."

כמה אפייני היה לאימא לשלוח אדם אחר להתנצל בשמה. "אל תגני עליה היא… היא..." מה הטעם? היא פשוט כזו ודי.

"הלוואי והיא הייתה עושה הפלה." הטחתי בלנה החפה מפשע שכל אשמתה הייתה שהיא אהבה את אימא ולקחה על עצמה את המשימה שהאימא העלובה שלי הייתה צריכה לבצע.

"אימא שלך לא מושלמת, לפעמים היא מדברת בלי לחשוב, אבל היא גידלה אותך באהבה ונתנה לך כל מה שיכלה, והיא אוהבת אותך בדיוק כמו שהיא אוהבת את אחיך למרות ההבדלים ביניכם." אמרה לנה, מביטה ישר לעיני.

זה היה נכון ובכל זאת נורא כאב לי לדעת שנולדתי בגלל טעות חסרת משמעות, ועוד יותר כאב לי שהכל התגלה במקרה, בגלל שיחה עם אדם שפגשתי רק לפני יום, שפקח את עיני לראות את המשפחה שלי כפי שהיא באמת.

לפחות אם היו עושים אספה משפחתית ומגלים לי הכל בצורה חגיגית ומכובדת, נגיד אחרי שסבא וסבתא נפטרו, או יותר טוב, כשהם עוד היו בחיים, ביום הולדתי השמונה עשרה למשל.

כל כך אפייני לחיים שלי שדבר כל כך משמעותי התגלה לי סתם ככה, כבדרך אגב, ושהאדם היחיד שאמר לי דברים של טעם ונחמה הייתה לנה, שבעצם גם היא אדם זר. נכנסתי בשתיקה למכונית, התנעתי, ובלי להיפרד ממנה ברחתי משם.

הגעתי הביתה מאוחר מכפי שציפיתי ומצאתי את שלומי יושב על המדרגות בכניסה, ממתין לי. מתייפח בהקלה נפלתי לזרועותיו.

"מה קרה?" נבהל, "אני מחכה לך כבר חצי שעה. נו די, אל תבכה חמוד, מה קרה?"

"מה שקרה זה שגיליתי שאני טעות. מקרה חסר ערך שלא היה צריך להתקיים בכלל." יבבתי ברחמים עצמיים והטלתי את עצמי על המיטה.

הוא נשכב לצידי וכרך את זרועו סביבי "אל תהיה כל כך דרמטי, מה קרה?"

סיפרתי לו על התגליות המשפחתיות החדשות שנפלו עלי, והוא הקשיב בשקט, מלטף באהדה את זרועי.

"מאחר וגם את אבא של אחיך לא הכרת אז מה זה משנה בעצם?" ניסה להכניס אותי לפרופורציות, "לפחות עכשיו אתה יודע שלנטייה המינית שלך יש רקע גנטי ואין טעם  להאשים את עצמך. זה חלק ממך, כמו צבע העיניים שלך או כל תכונה אחרת."

"כן, אבל הצורה שגיליתי את זה, כאילו זה סתם כזה, והיא אפילו לא באה לנחם אותי אחר כך. בהתחלה היא נתנה לאריק לספר לי הכל ואחר כך שלחה את לנה לדבר איתי." התלוננתי, ממאן להתנחם.

"תחשוב כמה היה לה קשה לה לספר לך בבת אחת גם שהיא לסבית שחיה עם אישה, וגם שהיא בגדה בבעלה. אני בטוח שהיא מאוד אוהבת אותך וכל הקטע הזה שנפל עליה בלי הכנה היה מאוד מאוד קשה." צידד שלומי דווקא באימא. "גם אתה לא גילית לה ביזמתך שאתה הומו. נכון?"

שכבנו מתלטפים מתחת לשמיכה החדשה ואז התחלתי לצחוק, קודם בשקט ואחר כך, ככל שחשבתי על זה יותר, צחקתי חזק יותר.

"אתה מכיר הרבה גברים שאימא שלהם יצאה מהארון לפניהם?" שאלתי, מתפוצץ מצחוק.

שלומי הביט בי בפליאה ולאט לאט החל גם הוא לחייך. "כן. זה די מצחיק בעצם." הסכים.

"כל החיים חשבתי שאני מתחבא בארון ופתאום התברר שאני מוצג לראווה בוויטרינה המשפחתית."

עכשיו כבר שאגתי מצחוק, "כל כך פחדתי שהם ידעו, אבל הם ידעו כל הזמן. ידעו עוד לפני, בגלל זה אימא לא רצתה לגור קרוב לסבא וסבתא, היא תמיד אמרה שהם נדחפים לה יותר מידי לחיים ומנסים לשדך לה גברים. היא העדיפה לבלות עם החברות שלה. איך לא תפסתי ש…"

"קשה לילדים לראות את ההורים שלהם כבני אדם עם חיי מין." נאנח שלומי, ואז התחלנו להתנשק ולעשות אהבה ורק אחר כך, כשכבר כמעט נרדמתי, נזכרתי שלא שאלתי אותו איך היה הערב שלו, אבל הוא כבר ישן בשלווה, לחיו צמודה לכתפי, נשימתו הקצובה והחמימה מדגדגת את עורפי.

מחר שבת ויהיה לנו המון זמן לדבר, חשבתי ונרדמתי.

פרק ד'