קוראים

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

ה. עונת מעבר

הגעתי הביתה ראשון וישבתי לחכות לשלומי. אחרי חצי שעה התחלתי לדאוג, אחרי שעה כבר כעסתי, ואחרי שעתיים שבהם הוא לא הגיע ולא ענה לנייד שלו כבר הייתי קרוב לאבד את שפיות דעתי מרוב דאגה וכעס. הוא חזר אחרי שלוש שעות. הייתי במיטה, שוקל אם להתקשר לבתי חולים או למשטרה, או אולי ללכת לחפש אותו בעצמי ברחבי חיפה. כשהדלת נפתחה דהרתי במורד המדרגות והתנפלתי עליו. "איפה היית עד עכשיו? השתגעתי מרוב דאגה! לאן הסתלקת? לא יכולת להתקשר?" ניסיתי לגעת בו.
הוא הדף אותי מעליו בגסות. "מה זה עניינך, אני חייב לך משהו? עוף לי מהפרצוף, חתיכת הומו מזדיין בתחת!"
הייתה לי הרגשה שהכל טעות מוזרה ושאני סתם לא שומע טוב ורק נדמה לי ששמעתי את שלומי מדבר אלי ככה, ובעצם אני טועה כי אני עייף ומודאג. "מה... למה אתה מתכוון?" זה היה כל מה שהצלחתי לגמגם.
"מה, מה?" צעק שלומי, "שמעת אותי מצוין, אוכל בתחת שכמוך!" רק עכשיו הבחנתי שהוא היה שתוי. תנועותיו שהיו תמיד חינניות וגמישות הפכו מגושמות, והוא הדיף ריח מגעיל של בירה. "נו, תענה הומו, מה הבעיה שלך?" שאל בתוקפנות והדף אותי בכוח אל הקיר. רגלי הסתבכו במדרגה ואני נפלתי על ישבני, חוטף מכה כואבת בגבי החבול ממילא.
"דאגתי לך, זה הכל." מלמלתי בקול חלוש, המום מכדי לכעוס.
"הלכתי לבלות קצת עם החברים שלי מהקורס. יש לי המון חברים." התפאר שלומי בחיוך אידיוטי וצנח על המדרגה לצידי, מניח את ידו על כתפי, "לא כמוך מסכן שלי, שמדבר עם הזין שלו מרוב שהוא לבד, ושממציא לו כללים לזיונים. הלכנו לשתות ולזיין זונות רוסיות כמו גברים אמיתיים!" צעק וזינק על רגליו, "כי אני גבר אמיתי! לא חתיכת הומו כמוך שדופק ערבים בתחת ובורח כמו שפן מהשוטרים."
עד כאן. היה לי די והותר. שמעתי מספיק, החלטתי. "בסדר שלומי. אתה גבר ואני הומו עלוב. כל הכבוד לך. עכשיו לך לדירה שלך." אחזתי בזרועו והובלתי אותו דרך המסדרון לדירתו. הוא נשען עלי במלוא כובדו, מניח לי להוליך אותו. הטלתי אותו על מיטתו וחלצתי את נעליו. "לישון שלומי." פקדתי וזרקתי עליו שמיכה.
שלומי התיישב שוב, מפגין זריזות מפתיעה לגבי שיכור, ואחז בזרועי. "לאן אתה הולך? אל תלך מתי, תישאר לישון איתי." דרש בקול בכייני של ילד קטן.
ניערתי אותו מעלי. "לא רוצה. עזוב אותי." צעקתי וברחתי למעלה. נעלתי את דלת ההזזה בצד שלי, משאיר את המפתח במנעול, והלכתי לישון.
ישנתי חרא. הצלחתי להירדם רק לפנות בוקר, ובשש בבוקר התעוררתי מסיוט - שלומי במדי שוטר הוביל אותי כבול לאורך הטכניון כשאני ערום לגמרי. כולם צחקו ממני וקראו לי הומו מסריח וחוץ מאזיקים על ידי לא היה עלי שום בגד, אפילו לא נעלים. הלכתי יחף על מדרכת הגרנוליט החדשה מול בנין הסנט ובכיתי מרוב בושה. כשהתעוררתי היו פני שטופות דמעות. פתחתי את מגרת ארון הלילה לצד מיטתי כדי להוציא טישו ומצאתי לצד הטבעת של שלומי פתק בכתב ידו הזוויתי והנמרץ אני אוהב אותך מתי היה כתוב שם, לא הייתה חתימה.
הצצתי החוצה וגיליתי שהשמים כחולים והשמש זורחת, אבל רוח פראית מעיפה עננים אפרפרים לכל עבר ובאוויר הקריר מרחפת הבטחה של גשם. בזמן הגילוח נרעדתי בתיעוב למראה פני השרוטים, והבנתי שבמשך כל היום יהיה עלי להתמודד עם מבטי השאלה שיצוצו על הפרצופים המוכרים בהסעה. מדוכדך מכדי לתת הסברים החלטתי לנסוע לעבודה באוטו. אחרי שהחלטתי לפטור את עצמי מריצת בוקר כי כאב לי הראש ירדתי למטבח, ונאבקתי עם עצמי לא ללכת לבדוק מה עם שלומי.
הוא סתם בן זונה מסריח, שיכור עלוב, פה מטונף, טיפוס עלוב וחסר חוט שדרה שמוציא עליך את התסכולים שלו, שיננתי לפליקס ששתק בעגמומיות והתלונן על כאב ראש. הכנתי לעצמי את הסנדוויץ' לארוחת עשר ותוך כדי כך הקשבתי לחדשות. הקריין התבדח עם החזאית - צעירה רצינית בעלת מבטא רוסי - ושאל אם  הגיע הזמן להוציא את הפוך. היא ענתה לו בכובד ראש שלא, זו רק עונת מעבר אופיינית לארץ, ועד סוף השבוע יתפתחו תנאי שרב. "אבל בדרך לאולפן ירד גשם." מחה הליצן בקול רדיופוני עשיר.
"ככה זה בעונות מעבר." פסקה הרוסייה נטולת חוש ההומור, "לפנינו לפחות עוד חודש חסר יציבות. צפוי מזג אוויר קיצוני ויהיו מעברים מהירים מחום לקור, מגשם לחמסין. רק בתחילת דצמבר תחול התייצבות."
במבט לאחור התברר שזו הייתה בדיוק התחזית הנכונה, לא של מזג האוויר - למי איכפת ממזג האוויר? - זו הייתה התחזית הנכונה של מצבי לחודש הבא. נסעתי לעבודה באורות דלוקים, מפעיל במרץ את הוישרים שמרחו בשקדנות את הגשם הבוצי על השמשה. הגעתי לעבודה עם אוטו עכור מאבק ושני חצאי עיגול מטונפים מרוחים על החלון הקדמי.
בטכניון אני אחראי על המיקרוסקופ האלקטרוני. רוב הזמן אני עסוק בהכנת דגמים. צריך לדעת איך להכין אותם - לחתוך לפרוסות דקות, לצפות בזהב ולהכניס לואקום - רק כך אפשר לסרוק כהלכה ולהפיק מהחומר את כל האינפורמציה.
המיקרוסקופ מחובר למחשב שעושה לדגמים אנאליזה של קרני רנטגן ומגדיל אותם להגדלה הרצויה שמגיעה אפילו עד לרמת המבנה המולקולארי. לכל חומר יש מבנה מיוחד ובעיות מיוחדות לו, וכל חוקר צריך פתרונות שונים לבעיות שלו. התפקיד שלי הוא לעזור לחוקרים להפיק את מקסימום האינפורמציה מכל חומר שהם בודקים. אני אחראי על הדרכת הסטודנטים הצעירים בעבודה במיקרוסקופ ועלי לשבת לצידם עד שהם לומדים להפעיל אותו לבד. אני אוהב את העבודה שלי, היא מעניינת, לא שגרתית, תמיד יש בעיות חדשות לפתור. אני נהנה לעבוד עם הסטודנטים ולעזור להם להצליח במחקריהם, ולקבל תואר שני ושלישי, ושמח כשהם גומרים את הפוסט דוקטורט בחו"ל וחוזרים לארץ.
המיקרוסקופ האלקטרוני הוא מכשיר גדול ויקר שתופס חדר שלם ומחייב טיפול זהיר ודייקני. בזמן העבודה אנחנו יושבים בחושך כדי להטיב ולצפות בנעשה על מסך המחשב. לא פעם אני מוצא את עצמי יושב בחדר חשוך, צמוד לגבר צעיר במשך שעה שעתיים. פה ושם פליקס שם לב למישהו, אבל אני מרסן אותו בתקיפות. רק זה עוד חסר לי, שיתחילו לרכל עלי שאני הומו שמטריד סטודנטים. עד כמה שידוע לי אף אחד מהסטודנטים אצלנו לא הומו. כולם נשואים או מתכננים להינשא, חנונים חיוורים וממושקפים - ממש לא הטעם שלי.
היום הזה היה עמוס במיוחד. הטלפון לא חדל לצלצל, כולם נזכרו פתאום שיש להם דברים בהולים לעבוד עליהם וניסו להידחף בלי תור. פרצו ויכוחים, כולם צעקו וקשקשו וראשי כמעט התפוצץ. הייתי עייף ועצבני. "די! תשתקו כבר!" צרחתי על יורם ולאוניד שעמדו ורבו במסדרון מי יכנס אלי קודם. במקום להיעלב הם צחקו ומיהרו להתנצל ולאוניד, בחור רוסי עם עיניים מונגוליות מלוכסנות ובלורית שער קיפודי, עשה לי נס קפה עם קצף מלמעלה, "כמו שעושים למפקדים בגולני." התחנף.
יורם נתן לי כדור נגד כאב ראש ואחרי דיון ממושך החלטנו שאני אשאר שעות נוספות כדי ששניהם יספיקו לבצע את העבודה שלהם עוד היום. בדרך כלל אני בבית כבר בארבע, אבל היום נשארתי עד חמש, ועדיין לא סיימנו עם הדגם המסובך של לאוניד שישב צמוד אלי, ירכו נוגעת לא נוגעת ברגלי וכתפו מתחככת בשלי. הוא השתחרר רק לפני שנה ושמר בקפידה על כושרו הגופני. גופו הקטן היה מוצק ושרירי ופניו האקזוטיות היו די נאות, אם מונגולים זה הטעם שלכם. כמעט גמרנו כשהנייד שלי צלצל. זה היה שלומי. "איפה אתה?" שאל בזעף, "כבר שעה שאני מחפש אותך במקום הזה." למשמע קולו הלב שלי עשה סלטה הפוכה ופליקס הדביל נעמד דום, אבל אני הקשחתי את ליבי. "שלומי, אין לי זמן לדבר אתך. אני עסוק." אמרתי בתקיפות וסגרתי את המכשיר. "סליחה לאוניד." התנצלתי, "שכחתי לכבות את הנייד."
לאוניד חייך. "פעם ראשונה מאז שאני מכיר אותך שמישהו התקשר אליך. מי זה היה? החבר שלך? למה אתה אדום?"
"מה פתאום החבר שלי? הבחור הזה משכיר ממני דירה, זה הכל. אני מכיר אותו רק יומיים, ואני לא אדום." מחיתי בזעף.
"בחייך," צחק לאוניד, "הסמקת כמו בתולה שרואה בפעם הראשונה זין. בחור יפה כמוך שאין לו חברה, זה די ברור ש" הושיט את ידו ונגע בעדינות בלחיי, "הראדר שלי מסתובב כמו פרופלור כל פעם שאני רואה אותך."
"אז תשלח אותו לתיקון!" התפרצתי ודחפתי את ידו, "ורק לידיעתך, הייתה לי חברה, נפרדנו רק לפני יומיים ו..."
"מה קרה? נמאס לה להתייבש?" צחק לאוניד בחוצפה, ולתדהמתי דחף את רגלו בין ברכי וניסה לנשק אותי. שמעתי פעם בחורה אחת מתלוננת שכשהיא לבד אף אחד לא מתחיל איתה, אבל מרגע שיש לה חבר היא לא יכולה לעבור את הרחוב בלי לקבל הצעות מגונות על ימין ועל שמאל. "גברים מריחים שאני עושה סקס וזה מגרה אותם." סכמה באנחה.
"כנראה שזה נכון גם לגבי גברים הומואים." הסכים פליקס שנהנה מחוצפתו של לאוניד.
"לאוניד! מה אתה עושה? השתגעת?" קמתי והדפתי אותו מעלי. "זה לא מועדון לילה כאן. אתה שיכור או מה?"
"ככה," התמרמר לאוניד, "אם אני רוסי אז אני בטח שיכור, נכון? לא מר שכטר היפה, אני לא שיכור, אני רק דלוק על התחת המהמם שלך." ניסה שוב להדביק את פיו לפי.
הדלת נפתחה ושלומי עמד בפתח. לאוניד הרפה ממני ואני מיהרתי להדליק את האור. הוצאתי מהר את הדגם של לאוניד מהמגש, נתתי לו אותו יחד עם הדו"ח המודפס והדיסק עם הנתונים.
"בבקשה, הנה החומר שלך." אמרתי בקול שניסה להיות שליו כרגיל, "אני מוכרח לסיים. כבר נורא מאוחר, ביי לאוניד." הדפתי אותו לכיוון הדלת.
הוא לקח את הדברים שלו בשתיקה, ובלי להביט בפני חמק בזריזות מהחדר, עובר במצודד על פניו של שלומי שנשען בידיים שלובות על המשקוף והביט בנו בשתיקה.
הוא נראה יפה, חזק ומאיים במדי השוטר הכחולים שלו, אקדח חגור על מותניו מימין, ואזיקים משתלשלים על ירכו משמאל.
בלי לדבר או להביט בו התחלתי לסדר במהירות את החדר, מכבה את המכשיר ומחזיר הכל למקום. רציתי לחזור מהר לשגרה הרגילה שלי והתעלמות מההתנהגות המוזרה של לאוניד הייתה הפתרון היחיד שיכולתי לחשוב עליו כרגע. "אחלה עבודה יש לך כאן." הפר שלומי את השתיקה, "יושב לבד בחדר חשוך עם בחור צעיר ויפה שדלוק עליך. למה אמרת שיש לך עבודה משעממת?"
"זה בכלל לא ככה!" התפרצתי, שם לב שידי רועדות מעצבנות. ההתנהגות של לאוניד זעזעה אותי יותר ממה שהרשיתי לעצמי להודות. "אני עובד כאן כבר חמש שנים ואף פעם לא קרה לי דבר כזה. אני מרגיש כמו בחורה שהטרידו אותה מינית." ניסיתי לצחוק, אבל זה לא היה מצחיק. למה, אחרי כל מה שעשיתי בחוץ בין שיחים ודשאים אני נעשה היסטרי מאיזה ניסיון צנוע לתת לי נשיקה? מה עובר עלי? 
"לא רק בחורות סובלות מהטרדה מינית." אמר שלומי בכובד ראש, "גם גברים יכולים להיות מותקפים ומוטרדים מינית. אתה רוצה להתלונן על הרוסי הזה?"
רק זה עוד חסר לי, שגם בעבודה ידעו עלי? "לא. השתגעת? הוא סתם ילד. הוא רק זה היה סתם. אני מכיר אותו כבר שנה ואף פעם הוא לא ניסה זה סתם שטות." התיישבתי רועד על כיסאי וניסיתי לנשום עמוק ולהירגע. "מה שבאמת מטריד אותי זה שזו הפעם הראשונה שמישהו בעבודה אמר שאני הומו." הסברתי ושילבתי את ידי בחיקי בניסיון להסתיר את רעידתן. שלומי הביט בי בשלווה אוהדת, אבל שתק, מניח לי להמשיך לדבר. "עד עכשיו הפרדתי בין החיים הפרטיים שלי לחיים המקצועיים. הטכניון מבחינתי הוא אזור נטול סקס וככה אני רוצה שהוא יישאר." אמרתי בתוקף ומיד הרגשתי יותר טוב.
"אני מבין." אמר שלומי בקול ניטראלי והתיישב לצידי, מניח את זרועו על כתפי, "אז אתה טוען שזו הפעם הראשונה שזה קורה לך?" העיר באהדה מקצועית של שוטר.
למה הוא נשמע כמו חוקר שמנסה להכשיל נאשם? זה היה מרגיז.
"כן שלומי." אמרתי וטלטלתי את כתפי, מנער את זרועו מעלי. האישיות המקצועית שלו הייתה מעצבנת עוד יותר מהערס הקולני והשיכור שפגשתי אתמול בערב.
כמה עוד סוגי שלומי יש בבחור הזה? חשבתי בזעם והסעתי את הכסא המשרדי שלי ממנו והלאה. "מאז שאני מכיר אותך קורים לי המון דברים חדשים," ניסיתי להיות עוקצני. "זו הפעם הראשונה שמישהו מתחיל איתי בעבודה, וזו הפעם הראשונה בחיי ששיכור מתנפל עלי, או שאולי היית יותר מידי שתוי ואתה לא זוכר מה קרה?" שאלתי בנבזות כשזכר הזוועה של אתמול שוב עלה במוחי.
"איך אתה יכול להמשיך להתרגש מהטיפוס הזה?" שאלתי את פליקס שהפעם לא הייתה לו תשובה. שלומי השפיל את מבטו אל השטיח האפור מקיר אל קיר שריפד את הרצפה ונע בכיסאו מצד לצד. "אני זוכר הכל, לא הייתי שיכור עד כדי כך." אמר בשקט והניח את אמות ידיו על ירכיו, משתופף בכיסאו. "סליחה מתי." לחש מביט בברכיו, "אני ממש מצטער. דברתי המון שטויות. אני מבקש שתסלח לי."
אני שונא שמתנצלים בפני, זה גורם לי לתחושת אשמה נוראית. יותר קל לי להתנצל מאשר לקבל התנצלות. כשמישהו מבקש ממני סליחה - בדרך כלל זה קורה לפני יום כיפור - אני  מסמיק וסולח מהר רק כדי להפטר ממנו. כל הזעם והעלבון שחשתי נעלמו אחרי ההתנצלות שלו, ולא עוד אלא שהרגשתי אשם כי העמדתי אותו במצב כזה. אמרתי לשלומי שאני סולח לו ושאני מצטער שהתנפלתי עליו בגלל שהוא חזר מאוחר, ושהוא צדק שהוא כעס עלי. "בוא נשכח מכל מה שקרה אתמול." בקשתי והתחלתי לסגת לכיוון הדלת, מקפיד לא להביט בפניו.
הוא קם בזריזות וחסם לי את היציאה, "אתה סתם אומר את זה כי לא נעים לך ממני, אבל אין שום הצדקה להתנהגות שלי. אתה צודק שכעסת, הייתי צריך להודיע לך שאני הולך עם חברים." הוא הושיט את ידו לעברי, "אני מבטיח לך שבעתיד אני"
התחמקתי ממנו במהירות למסדרון, "אני לא חושב שיש לנו עתיד ביחד שלומי." לחשתי בעיניים מושפלות וברחתי לכניסה כדי להחתים את כרטיס הנוכחות שלי.
רציתי רק ללכת הביתה ולא לדבר עם אף אחד. למרבה הצער גם השאיפה הצנועה הזו נתקלה בקשיים. לאוניד צץ מהמעלית שעמדה מול פתח הגומחה בה הותקן השעון ונגע בכתפי כשהעברתי את הכרטיס. "מה אתה רוצה שוב?" נבהלתי.
"רציתי להתנצל על ההתנהגות שלי." לחש לאוניד, "לא ידעתי שיש לך חבר שוטר." הוסיף והסמיק.
"הוא לא חבר שלי." התעצבנתי, "הוא סתם בחור ששכר ממני דירה, ותפסיק להגיד שאני אני אני לא כזה ולא מעניין אותי מה הראדר שלך אומר."
מבט ההתנצלות שעל פניו של לאוניד התחלף בבוז לגלגני, "בסדר שכטר, מה שתגיד. אם אתה רוצה להמשיך ולהתחבא בארון שיהיה לך לבריאות. אני מצטער על מה שעשיתי, אבל לא על מה שאמרתי." התחכם, "חבל, אתה באמת בחור יפה." הוסיף, ונבלע במעלית.
"מה שנכון נכון. אתה באמת יפה." הסכים שלומי שצפה מרחוק בכל הסצנה.
"לך מכאן שלומי. היה לי כבר מספיק ממך להיום." התעצבנתי, "אני הרוס מעייפות, היה לי לילה נורא ויום מעייף. אני הולך הביתה לישון."
כשאני מרגיש רע אני אוהב שמניחים לי לנפשי. יש אנשים שצריכים חברה כדי להתעודד, אני לא כזה, אני אוהב לישון לבד ועד היום ישנתי רק עם שלומי, וגם זה רק לילה אחד, ומבחינתי זה יכול להיות הלילה היחידי הודעתי לפליקס שכל בדל מחשבה על שלומי היה גורם לו להתמתח בעונג.
אחרי המקלחת הרגשתי שאני חולה - ראשי להט, רקותיי הלמו, ידי היו קפואות ורגלי רעדו מחולשה. לא טרחתי למדוד חום, לפי הרגישות של עורי למגע הפיג'מה ידעתי שחומי עלה. פשפשתי במגרת ארונית הלילה שלי, מחפש אקמול. "איפה האקמול המזדיין הזה?" רטנתי לעצמי בקול.
"הנה כאן." הפציע שלומי באורח פלא בחדר השינה שלי ובחיוך נעים הגיש לי כדור אקמול עם כוס מים. "מדדת חום?" שאל ונגע במצחי הלוהט.
"מה אתה עושה פה?" התנפלתי עליו, מעיף מעלי בגסות את ידו, מתעלם מדרישתו של פליקס שלא אהיה דביל. הייתי בטוח שהוא הסתלק לו לאי שם, אולי למשפחתו, או לחבריו הרבים. לא ציפיתי לראות אותו לצידי, משחק באחות רחמנייה.
"אני גר כאן, שכחת?" ענה בנחת ודחף את הכדור לפי. "ועכשיו מהר למיטה." הדף אותי מתחת לשמיכה. "קר לך? הידיים שלך קפואות. איך הרגלים?" מישש את כפות רגלי הקרות. "אולי כדאי שתגרוב גרביים," מלמל לעצמו וחיפש זוג גרביים נקיים בשידה, "אתה כזה מסודר מתי, הכל אצלך מונח במקום. איפה אני אשים את התחתונים והגרביים שלי? יש לך מגרה פנויה בשבילי?"
"לא. אין לי." התזתי בזעף, "אין לי כאן מקום בשבילך. כאן גרים רק הומואים. לך לגור עם גברים אמיתיים שהולכים לזיין כוסיות." שלומי לכסן לעברי מבט לוהט ובשתיקה ניסה לגרוב על כפות רגלי הערומות והקפואות גרבי צמר עבות.
"עזוב אותי!" בעטתי בו, "אני לא צריך שתעזור לי. אני בסדר."
הוא הניח לי וקם. "איך שאתה רוצה." אמר בקול עצור, משפיל מבט, "אני יודע שפישלתי מתי, אבל... אתה לא יכול להתגבר על ההתנהגות שלי אתמול ו בבקשה מתי?" פליקס היה כמובן באקסטזה. הוא נורא אוהב שמתחננים אליו, וגם הלב שלי נזכר שיש לו עוד תפקידים בחיים והתכווץ פתאום, מכאיב לי בצורה מרגשת ומפחידה. בכל זאת לא יכולתי סתם לשכב בהכנעה על הגב ולפתוח את הרגלים. יותר מידי שנים הייתי עצמאי בשטח - אני אולי הומו, אבל אני גם גבר, הזכרתי לכל האיברים המתפרעים שלי. "יותר מידי טיפוסים שנראים כמו שלומי מסתובבים כאן בזמן האחרון, וחלק מהם אני ממש לא אוהב." אמרתי בקרירות.
שלומי שתק והמשיך להביט בי במבט לוהט ומלא תקווה. נכנעתי והחזרתי לו מבט וברגע זה התקבע דפוס היחסים שלנו - הוא מאצ'ו פרוע, בלתי נסבל ולא צפוי, ואני מתנהג כמו נקבה, סובל, נאנח, כועס ואחרי התנצלות מתאימה סולח. "הכי אני שונא את שלומי הערס הקשוח שצוחק על הומואים." התלוננתי.
שלומי לא התעצל וענה לי כגמולי, "ומה בקשר לטיפוס ההוא שכטר, שהיה כל כך מגעיל אל לאוניד המסכן שכבר שנה שלמה חולם עליך בלילות ומת ל"
"שתוק!" צרחתי, "אין שום דבר ביני לבחור הזה. הוא בכלל לא הטיפוס שלי ו שתוק כבר שלומי! סתום את הפה שלך ולך מכאן."
לצעקות שלי לא היה כיסוי ושנינו ידענו את זה. "כמו כל הגברים אתה נעשה בלתי נסבל כשאתה חולה." חייך שלומי בטוב לב, מתעלם מכעסי, "טוב, אני הולך להתקלח, להביא לך תה?"
"אל תעשה לי טובות." עניתי בגסות, "לך. אני רוצה להיות לבד." פקדתי עליו, מעמיד פנים שאני עדיין אותו שכטר שמניח לציקלופ לנהל את חיי המין שלו. שלומי התעלם ממני, התיישב על המיטה וחזר לגרוב לי את הגרביים שהוציא קודם מהמגרה.
"עזוב!" ניסיתי לבעוט בו.
"אי!" הוא צעק כשרגלי פגעה בירכו, "תפסיק עם זה מיד." פקד בתקיפות וסטר על רגלי הגרובה. התנפלתי עליו בזעם ושנינו נאבקנו בלהט על המיטה כשפליקס, זקוף ועליז, מטלטל את ראשו הציקלופי בין גופותינו הנאבקים.
שלומי גבר עלי בקלות ונשכב עלי, ידיו אוחזות בפרקי ידי, מהדקות אותן מעל לראשי. פליקס היה צמוד לירכו החמה והשרירית והזין היפה שלו התחפר בתובענות בבטני. הקרב הסתיים בכניעתי המוחלטת, הוא יכול היה לעשות בי כרצונו, אבל שלומי התגלה כמנצח נדיב ורב חסד. "מה יהיה איתנו מתי?" נאנח והניח את ראשו על חזי, "איך נוכל לריב כמו שצריך אם כל פעם שאנחנו נוגעים אחד בשני עומד לנו?"
"לא יודע." קימרתי את גופי לקראתו, מנסה להיצמד אליו ככל האפשר. "אולי זה יעבור בהמשך, אחרי שנתרגל זה לזה?"
"אני מקווה שלא." אמר שלומי ברכות ונישק את פי, "אני מאוד מקווה שלא."
אחר כך הוא הביא לי כוס גדולה של תה עם דבש וכמה עוגיות והלך להתקלח. גמרתי לשתות בצייתנות, וכשהוא חזר למיטה, ערום, שערו לח וריחני מהשמפו שלי, נצמדתי אליו, מתכרבל בנוחיות בתוך זרועותיו. "שתי המגרות התחתונות בשידה ריקות. תשים שם את הדברים שלך. אתה צריך עזרה בסידור הגרביים?" ניסחתי את חוזה הכניעה שלי.
הוא קיבל אותו בנדיבות, והוסיף כמה סעיפים משלו. "כן, אני נורא בלגניסט. אימא שלי הרגילה אותי שעושים הכול בשבילי. אני לא יודע לעשות שום דבר בבית." הודה בשביעות רצון חסרת בושה ומשך מעלי את מכנסי הפיג'מה. "תשים לי קונדום ותשכב על הבטן." פקד. זה היה התור של פליקס לזיין, אבל הוא לא מחה אלא התמתח בהנאה על הכרית ששלומי דחף מתחת לבטני. לא סבלתי, להפך, אבל בעוד אני ושלומי מתפתלים וגונחים על המיטה הפרועה היה חלק במוחי שריחף מעל חדר השינה ושאל אותי מי הבחור הזה שנהנה כל כך להימעך מתחת לגופו הנוקשה של שלומי, לחוש את זיפי זקנו משפשפים את עורפו, את כפותיו החזקות מועכות את כתפיו ואת אברו העבה והתקיף חודר לפי הטבעת שלו? כנראה שהוא היה תמיד בתוכי, אבל רק עכשיו פגשתי אותו. "נעים מאוד, אני שכטר הזאב הבודד שחי רק לפי הכללים שקבע לעצמו ומזיין רק בחוץ, ומי אתה? אני מתי החמוד שיושב עמוק בארון של שלומי שרעבי ויוצא משם רק כששלומי רוצה, ושאף אחד לא יסתכל עלי כי התחת שלי שייך רק לשלומי."
"שלומי, שלומי." יבבתי כשגמרתי. הוא מעך בכוח את פטמותיי וגמר מיד אחרי, נושך את כתפי - חותם בכך את החוזה שלנו.
"לך למקלחת, תזרוק את הקונדום ותתרחץ." פקד עלי, מניח את הקונדום המשומש בכף ידי, "ואחר כך בוא לישון."
לקחתי בלי מחאה את הגומי הדקיק והלח ודשדשתי למקלחת וכשעמדתי שם, ערום, בוהה בו מסתחרר במי האסלה, הבנתי שכרגע הענקתי את חתימתי הסופית לחוזה ביני לבין שלומי. במבט לאחור אני מבין שזה היה הרגע שבו ויתרתי על חלק מעצמי וקבלתי בתמורה מה בדיוק אני עוד לא יודע. את התענוג של הזין היפה שלו בתחת שלי? הנשיקות שלו? הרשות לאהוב אותו? לא יודע.
נרדמתי בזרועותיו והתעוררתי רק בבוקר, נעקר מחלום מבולבל על מרדף של שוטרים וגנבים במרחבי מדשאות פארק הקטר, כששלומי נישק את אוזני ודחף ברך קשה בין ירכי. "מה, שוב?" נאנח כשפליקס זינק אליו בחדווה. "אין לי כוח אליך מתי, אני כבר לא ילד בן שמונה עשרה."
"שתוק טיפש אחד. בן כמה אתה בכלל?"
"בן עשרים וחמש."
"אני יותר מבוגר ממך בשנתיים, חולה בשפעת ועדיין כואב לי מהקוצים, ובכל זאת אני רוצה, אז מה אתה מתבכיין?" נזפתי בו בצחוק ושוב נישקתי אותו, הוא היה כל כך יפה עד שלא יכולתי להפסיק. "אני אדביק אותך בשפעת." נבהלתי פתאום.
"זה יהיה נחמד. הייתי רוצה לבלות אתך את כל היום במיטה, אבל אני פוחד שבעוד כמה ימים ימצאו את גווייתי המיובשת, קונדום לפות בידי הקפוצה, ובדו"ח הפתולוגי יהיה כתוב שמתי מאפיסת כוחות והתייבשות." גיחך שלומי.
"ואיפה אני אהיה?" נכנסתי למשחק שלו.
"אתה בטח תתרוצץ לך ברחבי הטכניון ותחפש בחורים צעירים ויפים יותר ממני."
"שלומי," הרצנתי פתאום ואחזתי בכתפיו, מציץ ברצינות בפניו, "אני נשבע לך שאני לא מזיין בעבודה, וחוץ מזה אין בכלל הומואים בטכניון, כולם שם חנונים ממושקפים, שלא מבינים מהחיים שלהם."
הוא צחק. "זה לא הרושם שאני קיבלתי. כשחיפשתי אותך אתמול, קבלתי כמה מבטים לוהטים מאוד." גיחך בשביעות רצון, "יש הומואים בכל מקום מתי. העשרה אחוז שלנו באים בכל צורה גיל ומקצוע." אמר ונעשה פתאום כבד ראש, "ובעתיד כולם יצאו מהארון ויפסיקו להתבייש. אין מה להתבייש באהבה של גבר לגבר, זה לא פחות טבעי ויפה מאהבה של סטרייטים."
"אהה! אני מבין שעכשיו אני פוגש את שלומי הסטודנט הליברלי הפעיל בקהילה ההומו-לסבית." לגלגתי, אם כי הרצינות והכנות שבדבריו נגעו לליבי.
"אתה יכול לצחוק אם אתה רוצה." נעלב שלומי, "אבל אני באמת מאמין בזה. גם על הפמיניסטיות צחקו פעם, בארצות הברית כבר אף אחד לא מרים גבה כשגברים הולכים ברחוב יד ביד. בסאן פרנסיסקו יש אזורים שכולם שם הומואים."
"אבל שלומי רק אתמול בלילה צעקת עלי שאני אתה זוכר מה אמרת ואיך התנהגת, והיום אתה כל כך שונה. אני לא מבין את זה, ומה עם הקולגות שלך מהמשטרה? איך הם היו מגיבים לנאום היפה שלך?"
הוא נאנח ומשך אותי מתחת לשמיכה, מהדק אותי אליו בכוח. "אתה צודק." אמר, "אבל מה אני יכול לעשות?"
"לא יודע. גם אני לא גיבור גדול, אבל לפחות אני לא מסתובב ומשקר לכולם."
"איזה כולם? הרי אתה חי בבדידות מזהרת. חוץ מהמשפחה שלך אין לך אף אחד. בדקתי את פנקס הטלפונים שלך, אין לך בכלל חברים."
"בדקת מה?" נדהמתי, "ובעצם, איך נכנסת לכאן? אתמול נעלתי את הדלת."
"הכנתי לי העתקים של כל המפתחות שלך." ענה שלומי בלי היסוס, "בדקתי את כל הניירת שלך והעברתי את הנתונים שלך במחשב. רציתי לדעת שכל מה שספרת לי נכון."
"מה?" התיישבתי.
שלומי משך אותי חזרה ועטף אותי שוב בשמיכה. "אני שוטר מתי. זה מה ששוטרים עושים, חושדים בכל אחד. לא שמת לב איך האחים שלי חקרו אותך תוך כדי שיחה?"
"כן, אבל אתה ואני זה משהו אחר." מחיתי.
"אל תלחץ. אתה ישר כמו סרגל." הצטחק שלומי שלא חש שום אי נעימות בגלל התנהגותו.
"אם האחים שלך הם כאלו שוטרים חשדנים איך הם לא עלו על זה שאתה הומו?" ניסיתי לערער את שלוותו.
הוא משך בכתפיו. "למה אתה חושב שאני מקפיד לשכור דירה נפרדת ומחזיק חברה?"
"אבל היא בבאר שבע."
"היא תבוא לבקר בסוף שבוע אצל הוריה. אני אהיה איתה בשישי. בשבת אני אביא אותה לבקר אותך." הודיע לי שלומי, "אני מקווה שעד אז תבריא."
"ואם אני לא רוצה לפגוש אותה?" התעצבנתי.
"היא מאוד נחמדה." דיבר שלומי על ליבי, "וגם אני פגשתי את החברה שלך."
"היא האקסית שלי, ואתה ניסית לחזר אחריה, ואם לא הייתי מגלה לה שאתה"
"לא היה קורה שום דבר גם אם הייתי ננעל איתה בחדר השינה שלה." הרגיע אותי שלומי, "ואם כבר מדברים על זה אני מבקש שלא תעשה לי יותר אאוטינג בלי לדבר איתי קודם. זאת ארץ קטנה מאוד ומי יודע מי מהמכירים שלי היא תפגוש יום אחד ותספר לו."
"ונניח שזה יקרה, אז מה?"
"ונניח שלאוניד ילך ויספר לכל הטכניון שאתה הומו, אז מה?" החזיר לי שלומי כגמולי.
"שתוק כבר!" צעקתי בזעם והפכתי אליו את גבי.
הוא התעלם מכעסי ומישש את מצחי. "אתה חולה חמוד. היום כדאי שתישאר בבית."
"אני לא יכול, יש לי המון עבודה שלומי."
"יש לך חום. אתה נשאר בבית." פסק שלומי, "אבל כשתבריא אתה צריך לדבר עם לאוניד. מה נעשה איתו?"
"כלום. מה הבעיה שלך איתו?"
"הוא יודע שאני חבר שלך ושאני שוטר. זה מסוכן."
"אבל הוא לא יודע שאתה חבר שלי." מחיתי, "הוא אפילו לא יודע שאני הומו. הוא סתם מנחש." לא הבנתי למה הוא רציני כל כך כי עדיין לא הייתי רגיל לצורת המחשבה הפרנואידית של שלומי, עם הזמן התרגלתי גם לזה.
שלומי נאנח והעביר יד בשערי, מדבר איתי בסבלנות, נוהג בי כאילו הייתי ילד קטן ותמים. "הוא מאוד פיקח ויש לו גידאר מצוין. תנסה לא להסתכסך איתו מתי, ועוד דבר, אל תסתפר, אני אוהב שיש לך שיער ארוך."
ניערתי את ראשי במרדנות. "אם מישהו צריך לא להסתכסך איתי זה לאוניד. אם יתחשק לי אני יכול לדפוק לו את המאסטר. הוא תלוי לגמרי במיקרוסקופ כדי להוכיח את התיזה שלו, ואני בעל הבית של המיקרוסקופ, וגם של השיער שלי."
שלומי צחק והצמיד אותי למיטה בפוזה האהובה על פליקס - שרוע פרקדן כאותו צלוב, ידי פרושות לצדדים, והוא מעלי, אוחז בחזקה את פרקי ידי, וברכיו לוחצות על ירכי, מאלצות אותי לשכב עם רגלים צמודות וישרות. הוא נישק אותי שוב ושוב על פי, מחכך את בטנו השטוחה בפליקס, ולא הניח לי עד שהבטחתי לו להאריך את שערי.
אותו יום מחלה שלקחתי לעצמי היה אחד הימים המאושרים בחיי. נשארנו כל היום במיטה, מדברים, אוכלים, צוחקים ועושים אהבה אין ספור פעמים.
"תספר לי על ניצן." בקשתי. שלומי הביא אלבום והראה לי תמונות. היא הייתה קטנטונת, דקה, עם שיער שחור חלק גזור בתספורת של בובה יפנית שהבליטה את אפה הקטן ופניה העגולות. שלומי דיבר עליה בהערצה מעוררת קנאה. "היא ממש מתוקה. פיקחית, עם ראש פתוח, בחורה ממש נהדרת אם לא הייתי הומו," צחק, "הייתי אוכל את הלב בגלל שהיא לסבית."
הוא ראה שפני מתכרכמים מקנאה ומשך אותי אליו, "גם אתה תאהב אותה מתי, היא מותק של בן אדם. אני רוצה שתהיו חברים. עד שפגשתי אותך היא הייתה האדם היחיד שיכולתי לדבר איתו, ועכשיו, שיש לי אותך, אולי אני אוכל לספר לה שאני שוטר."
"יופי, אז אני מין ביטוח נגד הכעס של ניצן המתוקה?"
"לא טיפש. אתה לא מבין שום דבר. תראה, אחרי שתכיר אותה תבין."
"אם היא כל כך נהדרת אז איך זה שההורים שלה לא יודעים שהיא מעדיפה בנות?"
"לך קל לדבר מתי, זה לא פשוט. לא כל אחד יכול לצאת מהארון." שלומי נכנס לעמדת התגוננות ושנא את זה. "אתה פשוט לא רוצה להבין." פסק והפך אלי את גבו.
מלא חרטה חיבקתי אותו הבטחתי שאני כן מבין, וגם אני הייתי באותו מצב לא מזמן, ובבקשה שימשיך לספר לי על החברה שלו. הוא התפייס והמשיך. "ההורים של ניצן נורא שמרנים, אשכנזים דתיים מסורתיים כאלה, קשה להם להשלים אפילו עם זה שהיא החליפה את השם שהם נתנו לה. עד היום הם קוראים לה ניצה וזה עוד לא הכל, אחיה הגדול נהרג במלחמת לבנון, עברו כבר מעל עשר שנים מאז אבל הם עדיין לא התאוששו. אחרי שהוא מת הם נעשו יותר דתיים ויותר מסוגרים. גם הבריאות שלהם היא פוחדת שאם הם ידעו זה יגמור אותם, ואני מבין אותה לגמרי. הכי מצחיק זה שהם מחזיקים מעצמם נורא ליברלים בגלל שהם מרשים לי לצאת עם הבת המוצלחת שלהם למרות שאני סתם סטודנט תפרן ופרענק. כמובן שאין להם מושג במה אני עובד ו טוב, מה זה חשוב? הם כבר לא ישתנו, כמו שאימא שלי לא תשתנה."
"מה אימא שלך אומרת על ניצן?"
"אתה צוחק? ניצן לא מכירה את המשפחה שלי. הרי הם נושמים משטרה עשרים וארבע שעות ביממה. חס וחלילה שהיא תדע שאני שוטר."
"והיא לא רוצה להכיר אותם?"
"בשביל מה? אני הרי לא באמת החבר שלה. אמרתי לה שהם נורא שמרנים, שזה נכון, ושאם הם יראו אותה הם מיד יתחילו לשאול על חתונה. זה כבר הוציא לה את החשק."
"ואימא שלך, והאחים שלך? הם לא רוצים להכיר אותה?"
"כן. אבל אני לא מרשה להם. הסברתי להם שעד שאני לא אהיה ממש רציני איתה אני מעדיף שהם לא יכירו אותה . אימא שלי אהבה מאוד את נורית ונורא כאב לה שנפרדנו אז החלטתי ש אבל אני רוצה שאתה תבוא לבקר את אימא שלי. אתה מסכים?" הביט בי בדאגה וקמט קטן נחרץ בין גבותיו.
"אתה לא מעדיף לחכות עד שהשערות שלי יהיו יותר ארוכות. נוכל להלביש אותי בשמלה ולאפר אותי ואז תגיד שאני החברה הרצינית שלך. זו שאתה רוצה להתחתן איתה." התבדחתי.
"זה לא מצחיק מתי." רטן שלומי.
"סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך שלומי. רק צחקתי." התנצלתי, אבל הוא רק משך בכתפיו ושתק בזעף. הדלקתי טלוויזיה וזמן מה שכבנו גב אל גב, לא נוגעים, והבטנו בחדשות הרעות מלבנון מרצדות על המסך.
"זה כמו דימום. עוד טיפה ועוד טיפה, דור שלם של צעירים יפים ומוכשרים הולך סתם על כלום." אמר שלומי בצער וגישש אחרי ידי מתחת לשמיכה.
הסתובבתי אליו ונצמדתי לגופו החם, "יש לי מילואים בחודש הבא. פעילות מבצעית בלבנון." גיליתי לו, "איזה מזל שכבר לא נוסעים בספארי המסריח הזה. המסוק הרבה יותר בטוח."
הוא התיישב ולטש בי מבט רחב אישונים, "אבל אתה בחיל אוויר, מה יש לך לעשות בלבנון?"
"בעיקר אני שומר על דתקי"ם ומחסנים וכאלה." הרגעתי אותו. "אני לא קרבי מספיק בשביל להיות לוחם."
"כן, אבל למה בלבנון." מחה שלומי ומעך את כפי בחזקה.
"כי ככה זה, ואיפה ואתה עושה מילואים?" ניסיתי לשחרר את ידי המעוכה.
"שוטרים לא עושים מילואים, אבל כשהייתי מגבני"ק..." הוא הטיל את עצמו עלי, "אני לא רוצה שתלך לשם. תגיש ולת"ם."
"זה רק לסטודנטים שלומי. וחוץ מזה אני רוצה ללכת למילואים עכשיו, לפני שיהיה קר מידי. אני שונא לעשות מילואים בשלג."
שלומי לא טרח להקשיב. "אתה לא יכול לספר בצבא שאימא שלך נורא חולה או משהו?"
"אימא שלי בריאה יותר ממני וממך ביחד." עניתי, "ואני מתפלא עליך שלומי, שוטר במשטרת ישראל, שמנסה להשפיע עלי להשתמט מחובותיי כאזרח?" התלוצצתי ודגדגתי אותו בידי הפנויה כדי שיפסיק להיות כזה דרמטי.
"אני לא רוצה שתעשה מילואים." התעקש שלומי ותפס את ידי כדי להפסיק את הדגדוג.
"אבל אני מתגעגע לחבר'ה שלי מהמילואים. החברים היחידים שיש לי הם אלו שהכרתי בצבא, ויש איזה בחור אחד שפגשתי במילואים הקודמים שלי שאני נורא רוצה לפגוש שוב, יש לו כזה..."
"כזה מה?" צעק שלומי והתנפל עלי, ושוב שכבתי מרותק תחת גופו, ידי אחוזות בכפותיו החזקות ופליקס, שמצא את המצב הזה מגרה נורא, נמעך בשמחה אל ירכו.
"אני מכאיב לך?" שאל ברשעות עולצת.
"כן." גנחתי, "אתה נורא כבד והזקן שלך דוקר אותי ואתה מועך לי את הידיים."
"ואתה מת על זה. עומד לך כמו טיל." קבע שלומי בסיפוק והגביר את לחצו על גופי.
"גם לך, והפעם תורי לזיין."
"בחייך," שלף שלומי קונדום. "אולי תוותר לי הפעם? אני נורא רוצה. אני אהיה חייב לך."
"אתה כבר חייב לי המון." רטנתי, אבל שוב ויתרתי לו כי טוב, מי שלא מבין אז לא. לא כל דבר אפשר להסביר.
"שלומי אתה קנאי?" שאלתי אחרי שגמרנו.
"כן. קצת." הוא נאנח, "בעצם יותר מקצת. אפשר להגיד שאני מאוד קנאי. צחקת בקשר לבחור ההוא מהמילואים, לא?"
"כן. סתם עבדתי עליך. אין לי שום חבר'ה מהמילואים, או מהצבא, או בכלל. אתה צודק שאני די בודד, ועד שפגשתי אותך בכלל לא דברתי עם אלה שעשיתי איתם סקס."
"טוב מאוד." אמר שלומי בסיפוק, "ואתה קנאי?" שאל.
"לא יודע. אני חושב שכן. אם תהיה עם אחר אל תספר לי, אני לא רוצה לדעת, ומה תעשה אם תתפוס אותי עם אחר?"
"לא יודע. זה עוד לא קרה לי אף פעם, מצד שני, גם אף פעם לא הייתי מאוהב."
"מה מקובל לעשות במקרים כאלו?"
"יש כאלה שמעדיפים להרביץ מכות או אפילו לירות בבוגדים, ויש כאלו שבורחים החוצה בבכי ומנסים להתאבד."
"אני חושב שבכי יותר מתאים לטיפוס כמוני." הרהרתי, "אני לא רואה את עצמי הולך מכות."
"מה זאת אומרת טיפוס כמוך?" השתומם שלומי.
"טיפוס שנהנה שמזיינים אותו בתחת. מאז שפגשתי אותך קלטתי שזה מה שאני, אחד שלא חזק מספיק להתנגד לך או להרביץ לך. כנראה שתמיד הייתי כזה. לא סתם פרוספר נטפל דווקא אלי. כדי להעמיד פנים שאני לא כזה המצאתי את הכללים, אבל מהרגע שהופעת הכל נגמר. נעשיתי נקבה. מתעלף ובוכה, ונותן לך לדרוך עלי ולזיין אותי בתחת." דברתי ישר מהלב, לא מנסה לעשות רושם או לעורר רחמים, היה בזה משהו משחרר - לוותר לגמרי על הפוזה להיות אני עצמי בלי מסווה. רק כשאוהבים עם כל הלב יש מספיק אומץ לדבר ככה.
שלומי הבין את כוונתי ולא ניסה להתווכח. הוא קיבל את דברי כפשוטם מפני שהם היו האמת, והאמת, כמו שאמרו חכמים ממני, משחררת. "אל תהיה עצוב." ניסה לנחם אותי, "לא התכוונתי לשנות אותך אתה כועס עלי?"
"לא. זה בסדר. קשה לי להודות שאני כזה, אבל אני ממש אוהב להתנהג כמו נקבה לידך. ואני רואה שבעתיד זה ימשך, אתה תעשה מה שתרצה, תלך ותחזור מתי שתרצה, ואני אשב ואחכה לפקודות שלך." אמרתי בעצב.
שלומי לא מחה, אלא חיבק אותי בחזקה ונרדם, ראשו על כתפי, רגלו מכבידה על ירכי. 
נשארתי בבית עוד יום. הפעם בלי שלומי שהיה צריך ללכת לעבודה. בצהרים היה לי אורח בלתי צפוי - לאוניד, נושא בידיו פיצה מהבילה עם פטריות וסרדינים ושני בקבוקי בירה. "אמרו לי שאתה חולה אז חשבתי שאולי התנהגתי מאוד לא יפה שלשום וחשבתי שאולי שמתי לב שאתה אוהב פיצה." הגיש לי בהיסוס את הקופסא הצבעונית והחמה.
"מה שלומך?" שאל ביתר בטחון כשראה שאני לוקח את מתנתו ומתחיל לפרוס ממנה פרוסות.
"הרבה יותר טוב לאוניד, תודה רבה. תפתח את הבירה." נתתי לו פותחן.
"היא לא קרה."
"לא נורא, מספיק קר בחוץ. אני אוהב את הסוג המר הזה."
"כן, אני יודע, שמתי לב."
"אתה עוקב אחרי?"
לאוניד הנהן ומזג בירה לכוסות. אכלנו בידיים, שתינו בירה ושוחחנו על העבודה. האווירה הייתה נינוחה כאילו הכל כרגיל ושום דבר לא קרה. "אז אתה כבר לא כועס עלי?" הוא שאל אחרי כשכל הבירה נלגמה והפיצה נאכלה עד תום.
"לא. אל תהיה טמבל, ואל תדאג, מה שקרה יישאר ביני לבינך, אף אחד לא ידע עליך."
"אני שם זין." זנח לאוניד באחת את התנהגותו הכנועה, "אני לא מתבייש בזה שאני הומו, כל מי שמכיר אותי יודע, כולל הורי והאחים שלי. ומה עם השוטר שלך? החברים השוטרים שלו יודעים שהוא הומו?"
הלב שלי שוב עשה את התרגיל ההוא והתכווץ בחזקה, הפעם מבהלה. "לא לאוניד. אף אחד לא יודע שהוא ואתה לא יכול להוכיח את זה!"
"ראיתי אותו מסתכל עליך שכטר." ליטף לאוניד את לחיי. "אני יודע שהוא משלנו. מי עוד יודע עליו חוץ משנינו?"
"אף אחד לא יודע לאוניד, ואם אתה רוצה לגמור יפה את המאסטר שלך"
לאוניד קם ונעמד מולי, שילב את ידיו על חזהו הביט אלי בבוז מלמעלה למטה. "זה אולטימאטום שכטר? אתה מאיים עלי?"
"סליחה לאוניד." נמלאתי כלימה. "לא הייתי צריך להגיד את זה. אני אעשה את העבודה כמו שצריך. אתה לא צריך לדאוג בגללי." 
הוא חייך והניד את ראשו. "גם אתה לא צריך לדאוג בגללי שכטר, וגם לא החבר שלך, אני לא עושה אאוטינג לאנשים." הושיט לי את ידו, "חברים?"
"חברים." לחצתי את ידו לאישור.
אחרי שהגענו להבנה הוא נעשה הרבה יותר פתוח וסיפר לי שיצא מהארון עוד לפני הצבא, שהוריו התגברו עם הזמן על השוק, ושהוא פעיל באגודה ההומו לסבית בחיפה, ושיש לאגודה סניף פעיל מאוד באגודת הסטודנטים, ושבעצם תהלוכת העדלאידע של הטכניון היא מצעד הגאווה החיפאי, מפני שהמון חבר'ה מהקהילה פעילים בתחום. "באיזה תחום? של מצעדים?"
"לא טיפש. של עיצוב ואסתטיקה וכל זה. אתה מוזמן להצטרף לפעילות אם אתה רוצה, אבל אם אתה מביא את החבר שלך שיבוא בלי מדים, לא כל כך מסמפתים אצלנו שוטרים."
"כן. שמעתי על זה. אז  שלומי יכול להשתתף רק בתנאי שהוא לא יצא מהארון?"
לאוניד התחיל לחייך ואז החיוך שלו נתקע ונמחק. "טוב, אנחנו רק בני אדם, גם לנו יש דעות קדומות, והשוטרים עושים המון בעיות להומואים, בעיקר בתל אביב, אבל גם בחיפה ו שיחליף מקצוע, מה הבעיה?"
"הבעיה היא שהוא אוהב להיות שוטר, כל הגברים במשפחה שלו שוטרים, ואם הם ידעו שהוא הומו" הבטנו זה בזה ונאנחנו בגלל התסבוכת ששלומי תקוע בה, ובדיוק באותו רגע נפתחה הדלת ושלומי הופיע והביט נדהם בלאוניד.
"שוב אתה?" רטן.
"כן. אני עקשן." הודה לאוניד בלי מבוכה והגיש לו חתיכת פיצה. אחרי שלאוניד הלך הוא ניסה להתקיל אותי בשאלות תמימות כדי לדעת מה בדיוק קרה ביני לבינו. בסוף אבדתי את סבלנותי וצרחתי עליו שיפסיק כבר ושכאן זה לא חדר חקירות. "די עם החקירות האלה, אם אתה רוצה לדעת מה קרה ביני לבין לאוניד פשוט תשאל."
שלומי השפיל מבט אל ידיו היפות שתלו רפויות בין ברכיו. "תראה, אני לא רוצה להעליב אותך, אבל שלשום התנשקתם בעבודה והיום הוא כאן עם פיצה, וכל פעם שאני מדבר עליו אתה מסמיק ומתרגז. אז מה אני יכול לחשוב?"
מלא חרטה צנחתי על מושב הכורסא שלו, חבקתי אותו והבטחתי לו נאמנה שאני רק שלו. דקה אחר כך כבר היינו במיטה והדיבורים לא היו נחוצים עוד. 
השבועות שבאו אחר כך היו סוערים. רבנו המון, והסיבות היו מגוחכות ובלי שום יחס הגיוני לסצנות הסוערות, לצעקות ולהאשמות. אחר כך באו פיוסים דביקים שנחתמו בסקס לוהט. "אני שונא לריב." התלוננתי אחרי ששוב סיימנו ריב טיפשי בהתעלסות סוערת, "אני מרגיש כאילו אני חי בטלנובלה. למה אתה מתעצבן מכל שטות? אז מה אם איחרתי בחצי שעה? בגלל דבר כזה אתה חוטף קריזה?"
"לריב אתה שונא, אבל אתה אוהב להתפייס, נכון?" נישק שלומי את עורפי וצחק.
כן ההתפייסות הייתה נהדרת, אבל למה החיים איתו היו כל כך מסובכים ולמה גם אני התחלתי להתעצבן כל פעם שהוא איחר או ביטל בילוי שתכננו, או סירב לאחוז בידי כשהיינו מחוץ לבית? וכל אותו הזמן הייתה לי הרגשה שהוא מנהל חיים נפרדים מאחורי גבי. שמעתי אותו משקר לכל כך הרבה אנשים, מתאים את אופיו לאדם שאיתו דיבר בקלילות כזו עד שלמרות רצוני ניקר בי החשד שגם אני אחד מאותם אנשים שהוא מרמה.
כיום אני מבין שלא הכרנו זה את זה די זמן, ולמרות האהבה לא בטחנו זה בזה. כשרק נפגשנו הייתי מוכן להאמין לו בעיניים עצומות, אבל הוא היה כל כך חשדן ומפותל עד שנדבקתי ממנו בצורת המחשבה השושואית שלו ונעשיתי פרנואיד כמוהו.
לא כעסתי עליו. אהבתי אותו וריחמתי עליו בגלל הבלגאן שהוא עשה מחיים שלו. הוא חי בכמה עולמות, מכסה פה, מסתיר שם, מלהטט בלוחות הזמנים שלו כמו לוליין שמחזיק חמישה כדורים באוויר. רק איתי, כך טען, הוא גלוי לגמרי. בימים הראשונים הייתי גאה ומאושר להיות איש סודו היחיד, אבל כפרס על נאמנותי נגזר עלי לבלות שעות רבות לבד, ממתין שיפלס את דרכו אלי מבעד לסבך של חייו הנפתלים. עוד באותו סוף שבוע הוא נעלם עם ניצן, שאותה זכיתי לראות רק לכמה דקות, מוצג בפניה כבעל הבית של שלומי, בטרם יצאו יחד לפיקניק משפחתי אצל קרובה שלה שהתעקשה להכיר את החבר החדש של ניצן. למרבה כעסי הבנתי שהיא חושבת שהוא איש בטחון בחברת אבטחה ושאין לו חבר קבוע.
למזלי לאוניד החצוף שסרב להתבייש בעצמו טרח להכיר אותי לאנשי הקהילה החיפאית, לימד אותי מושגים כמו תרבות קווירית וגאווה, ויצא איתי לבילויים והרצאות. שלומי חזר מאוחר בערב וכעס עלי כי הלכתי עם לאוניד להרצאה של הקהילה על תרבות קווירית. שלומי שחשש שיזהו אותו כשוטר הדיר את רגליו בעקשנות מכל פעילות של הקהילה בחיפה, ולמרות שאמרתי לכל מי שהתעניין, והיו די הרבה כאלו, שיש לי חבר הוא המשיך להיות קנאי ועשה פרצופים כל פעם שיצאתי, בדרך כלל עם לאוניד או עם מריו וקוליה - זוג הומואים חיפאים נחמדים שמאוד חיבבתי.
לא נשארתי חייב, בתמורה לסצנות שעשה לי התעצבנתי עליו חזרה בגלל שהוא לא סיפר לניצן עלינו, והמשיך לסבך את חייו בעמדות פנים מיותרות. "זה לא עניינך מה קורה איתי ועם ניצן!" צרח שלומי וזרק עלי את נעל הבית שלו. "יש לה חברה חדשה ויש לה המון בעיות. היא לא צריכה על הראש שלה גם את החבר שלי שמתרוצץ בכל חיפה עם תחתונים בוערים על התחת היפה שלו ומפלרטט עם כל הקהילה המזדיינת שלכם!" בתמורה זרקתי עליו חזרה את הנעלים שלי ושתי כריות, והסוף היה כמובן בהתעלסות סוערת על השטיח.
פעם, אחרי שהוא לא ישן שלושה ימים בבית, שאלתי בעוקצנות אם גם ממני, כמו ממנה, הוא מסתיר דברים. הוא נפגע עד דמעות והעסק נגמר בליל אהבה רגשני עם המון הבטחות לפתיחת דף חדש. הבטחות שלא מולאו כמובן.
אחר כך היינו מתנצלים זה בפני זה ואני הייתי שב ומבטיח לו שאני אוהב ורוצה רק אותו, ושאין לו סיבה לקנא, והוא היה מבטיח שברגע שהעניינים אצל ניצן יירגעו קצת הוא יציג אותה בפני ויספר לה הכל, כולל מה העבודה שלו ומאיפה הוא בא. 

פרק ו'

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה