ד. זה לא מה שאתה חושב

בבוקר התעוררתי לקול פעמון הכניסה שנסחט ביד בוטחת. שלומי זינק מהמיטה בבהלה. "שיט! שיט! שיט!" צעק והתרוצץ בחדר, אוסף במהירות את בגדיו הפזורים על הרצפה. "שכחתי לגמרי. מה השעה לעזאזל?"

"שבע וחצי." גנחתי, "מה קרה?"

"דויד ונתן. הם מביאים את הדברים שלי." אמר וחטף מהמיטה כרית אחת ואת השמיכה ודהר למטה כשהוא צועק, "רק רגע! אני כבר בא! חכו שנייה!" ואז חזר אלי בדהרה ותלש את הטבעת מעל אצבעי. "מצטער." לחש ונעלם שוב.

המום משפע הפעילות בשעה כל כך מוקדמת בבוקר - אני לא במיטבי בבקרים - קמתי מהמיטה ונגררתי לשירותים. במטבח הסביר שלומי לאחים שלו שהוא נרדם הלילה על הספה ושעוד רגע הוא מכין להם קפה. הוא דיבר בטון עצבני מתנצל שמאוד לא אהבתי, נשמע כמו ילד אשם. שני קולות גבריים עבים במבטא מזרחי סמיך מעט יותר משלו דחו בנימוס את הצעתו לשתות קפה, ובקשו שיבוא לעזור עם הרהיטים כי הם צריכים למהר לעבודה. הצטרפתי אליהם והבנתי שבשבתות הם עושים חלטורה כשומרים במגרשי כדור רגל. "אבא בטח מתהפך בקבר בגלל שאנחנו עובדים בשבת," נאנח דויד, "אבל מה לא עושים בשביל פרנסה?"

"וחוץ מזה אנחנו חולים על כדור רגל. ככה אנחנו רואים המון משחקים חינם." הצטדק נתן. במשך כחצי שעה התרוצצנו במעלה ובמורד המדרגות, נושאים שתי ספות, אחת קטנה ואחת גדולה, וכורסא ענקית עם הדום תואם. אחריה באו שולחן סלוני קטן ועגול עם טבלת זכוכית, שולחן אוכל מגולף מעץ כהה, ארבע כסאות עם מושב קש, כוננית ספרים נאה, שולחן מחשב עם מחשב, ואחרונה חביבה, טלוויזיה גדולה עם מעמד עשוי נירוסטה מבריקה. חוץ מהטלוויזיה והמעמד המבהיק שאר הרהיטים היו משומשים, אבל נאים ושמורים היטב.

אחיו הבוגרים של שלומי דמו לו כמו שאב טיפוס דומה למוצר המוגמר. כאילו ניסה מישהו ליצור דגם מושלם ואחרי שפספס פעמיים הצליח לו בפעם השלישית. נתן היה מגודל, בעל כרס מוצקה ועורף עבה. עורו כהה מאוד, שערו מתולתל בתלתלי ליפה דהויים וצפופים כשל כושי.

דויד אחיו היה דקיק ונמוך ממנו, שערו הדהוי פחות מתולתל משל אחיו, ופניו בהירים מעט יותר, אבל עורו היה מחוטט ופניו המוארכים היו חסרי חן.

רק שלומי היה מושלם - בעל גוף שרירי חינני, עור חלק בעל גוון שחום בהיר, דבשי, תלתליו המבהיקים רכים ומזמינים ליטוף, ופניו יפים להלל.

ובכל זאת, כל מי שהביט בהם ראה מיד שהם אחים שנוצרו מאותה תערובת של גנים. אותו פה מלא וחושני עם שפה עליונה מקומרת, אותן עיני פחם שקדיות לחות מוקפות ריסים צפופים - של שלומי היו הכי ארוכים - אותו מבנה גולגולת ואותן שיניים חזקות ולבנות, ולמרות זאת, הם היו בקושי נאים, והוא היה יפה תואר.

למרות הליקויים האסתטיים שלהם אחיו הגדולים של שלומי היו חזקים ומלאי רצון טוב ותוך פחות משעה כל הכבודה הייתה מסודרת בדירה למטה.

יחסם אל שלומי היה חביב, אבל פטרוני, ונשמעו הרבה הלצות משפחתיות סתומות על האח הקטן והיפה שנזקק לעזרת האחים הבוגרים בכל דבר ועניין.

עזרתי להם לשאת את שלושת ארגזי הקרטון הענקיים שהיו מלאים בגדים, כלי אוכל וספרים. וכשגמרנו שבתי והצעתי להם שתייה וכיבוד. הם הסכימו ברצון למיץ ולעוגה, ושיבחו את תכנונה הנאה של הדירה למטה. נתן הבכור הגדיל לעשות ונתן לנו נוסח סטנדרטי של טופס השכרת דירה שהשיג מהבוס של אשתו - העורך דין זהבי.

"מתי הספקת לארוז הכל שלומי?" שאלתי בתמימות.

אחיו צחקו, "הכל נשאר ארוז ככה מאז שהוא ברח מהירושלמית המסובכת שעשתה לו בלגנים במוח מרוב שהיא הייתה חכמה. אחריה הוא חשב ללכת לגור עם החברה החדשה שלו, אבל הזאתי, עוד חכמולוגית פמיניסטית אחת, שמה לו ברז והלכה ללמוד בבאר שבע. מאז הוא נשאר תקוע עם הארגזים אצל אימא." אמר נתן בעליצות ופרס לו עוד עוגה.

איך הצלחתי להמשיך לחייך רק אלוהים יודע.

"לא ידעתי שיש לך חברה שלומי?" אמרתי בשוויון נפש מחויך, "למה אתה לא הולך לגור איתה בבאר שבע?"

"אין לי מה לעשות בבאר שבע. היא תגמור ללמוד בשנה הבאה ואז נראה." רטן שלומי מחביא ממני את פניו בתוך ארגז מלא בגדים.

"אבל בטח נורא קשה לך," היתממותי, "היא בבאר שבע ואתה כאן. הנה, החברה שלי עזבה אותי רק לפני שלושה ימים, וכבר אני מטפס על קירות."

"ומזה חטפת את השריטות האלו?" שאל דויד בחביבות ובדק את פני בעיניים מצומצמות.

"אה, זה... הייתה לי תאונה עם שיח קוצני. זה כלום."

"איך זה קרה?" הוא שאל באהדה, קולו היה חמים, אבל עיניו נותרו קרות ובוחנות.

"ניסיתי להבין למה היא מתכוונת שיש לי קשיים באינטימיות ומרוב מחשבות לא שמתי לב ונפלתי לתוך שיח פטל." צחקתי.

הם צחקו איתי, מתבדחים על חשבון הנשים הפמיניסטיות האלו שמוציאות את המיץ לבחורים צעירים. החביבות המחויכת שלהם הייתה אמיתית וכנה, אבל מאחורי ההשתתפות העליזה בצערי הבחנתי במין חשדנות ספקנית שגרמה להם להביט בקרירות בוחנת בכל דבר ובכל אדם. מין תו אופי שאולי נולדו איתו ואולי התפתח בהם בגלל עבודתם כשוטרים.

ובדיוק אז צלצל הטלפון ועל הקו הייתה נגה. "אני מקווה שאני לא מעירה אותך." התנצלה, אבל… אה… שכחתי שיש לי חתונה ביום שלישי ואין לי עם מי ללכת. אז אולי…"

"בטח. איזה שאלה? אני אשמח מאוד ללכת אתך נגה. מה דעתך על הצגה שנייה הערב? אני יודע שרצית ללכת לסרט הצרפתי ההוא, מה שמו?"

היא הסכימה בשמחה ואמרה שאולי תבוא עם חברה, ואני אמרתי שאשמח מאוד ללכת עם שתי בנות נחמדות.

קבענו לשעה תשע בלב המפרץ ונפרדנו כידידים.

"שחקת אותה אחי." צחק נתן, "לדעתי היא מחפשת תירוצים לחזור אליך. ככה זה עם נשים. לא התחננת שתיתן לך עוד צ'אנס, נכון?"

"בחיים לא! אצלי זה פרינציפ. אני לא מתחנן לפני נשים!" הצהרתי בגאווה, מה שהיה נכון, כשבחורה זורקת אותי אני עסוק מידי בלהשלים את החסר בזיונים בגן הציבורי הקרוב. אין לי ראש להתחנן שתחזיר אותי אליה.

"אתה רואה." טפח נתן על שכמו של אחיו, "תלמד מהחבר שלך. אם לא תראה להן מי הגבר תאכל אותה. אני בגילך כבר הייתי נשוי ואתה..." ליטף את לחיו של שלומי שחייך ככפוי שד. "תראה אותו," התלונן בבדיחות דעת והחליק על תלתליו של אחיו הצעיר. "יפה כמו אשכנזי, חכם כמו דוקטור, אבל כולן עושות ממנו צחוק, מנצלות אותו ומעיפות אותו." צבט בחביבות מרגיזה את לחיו של שלומי שהשלים עם היחס המזלזל הזה בחיוך.

אחרי שהם הלכו נשארנו אילמים. מביטים זה בזה בלי לדעת מה להגיד. 

"מתי..." ניסה שלומי לאחוז בידי ונאנח כששמטתי אותה בגסות. "זה לא מה שאתה חושב, תכננתי לספר לך על ניצן עוד אתמול, אבל היית כל כך נרגש בגלל הסיפור של אימא שלך... לא רציתי להוסיף עוד."

שמתי לב שהוא מתנצל רק על החברה שלא סיפר לי עליה, אבל לא מתייחס להתבטלות שלו בפני אחיו ולא לטבעת שנתלשה מאצבעי בגסות כזו.

טוב. אם הוא לא מדבר על זה גם אני לא אגיד כלום. מה אני יכול להגיד על זה שליד האחים שלו הוא הופך לתינוק מגודל? זה יותר מידי מביך.

עכשיו כבר כעסתי על עצמי יותר מאשר עליו - איך יכולתי להגיד לטיפוס עלוב כזה שאני אוהב אותו? "אם יש לך חברה, לא היית צריך… היית צריך להגיד ש…"

"תפסיק לקשקש כמו נקבה." נכנס פליקס לגמגום העלוב שלי, "תגיד לו ישר מה אתה מרגיש."

קל להגיד, לפליקס אין בעיה להביע את רגשותיו, אבל אני לא כמותו, ככל שאני נרגש יותר ככה אני נעשה יותר עצור. התפרצויות זה ממש לא אני. אני יותר טיפוס של כללים נוקשים והערות ציניות מתחת לחגורה.

"אתה יודע מה שלומי?" העברתי הילוך מגמגום פתטי לציניות קרירה, "אתה צודק. טוב שלא ספרת לי. מה אכפת לי אם יש לך חברה? מצידי שיהיו לך שתיים."

לקחתי את מחזיק המפתחות שנתתי לו, והורדתי ממנו את המפתח של הדלת הפנימית. "אני הולך לנעול את הדלת בין הדירה שלך לבית שלי. מה שהיה היה, אבל אני מבקש שמהיום תשתמש בדלת החיצונית, אז שיהיו לך חיים נחמדים, אולי עוד נתראה פה ושם." חייכתי אל פניו האפורות ופניתי לדלת הפנימית בכוונה לנעול אותה.

שמעתי את שלומי גונח מאחורי ואז הוא זינק, הטיח אותי אל הקיר והצמיד בגסות את פיו אל פי. ההתנפלות שלו ניפצה בבת אחת את האיפוק שלי. דחפתי אותו מעלי בזעם, "עזוב אותי שקרן שכמוך! מזל שלקחת ממני את הטבעת, אחרת הייתי זורק לך אותה בפרצוף! אני לא מאמין שנתתי לך לעבוד עלי ככה!" צרחתי ופניתי להסתלק.

הוא ניסה לעצור אותי, אני התנגדתי, היה מאבק, התגלגלנו על הרצפה, אני מנסה להכות אותו, הוא מנסה לעצור אותי, והכל בשתיקה, בלי שנוציא הגה מפינו. נשמעו רק גניחות מאמץ וקול הטפיחה של גופותינו נחבטים על הרצפה.

אחרי כמה דקות הוא הצליח ללכוד את גופי מתחת לגופו והחזיק בי בחוזקה, פניו סמוכות לפני, וידיו מונחות על כתפי. לטשנו זה בזה מבטים זועמים עד ששלומי התרפה לפתע והניח את ראשו על חזי.

"מתי," לחש חרש באזני, "בבקשה, אל תשנא אותי. אני צריך אותך."

"בשביל מה?" לחשתי חזרה.

"אני צריך מישהו שאני אוכל להיות לגמרי ישר איתו. אין לי אף אחד שאני יכול להתנהג איתו בטבעיות. אני משקר לכולם. אני כל כך עייף מתי."

"אני יודע." עניתי, "בוא, קום. נלך לסדר את הדירה שלך."

שלומי קם מעלי באנחה ומשך אותי אחריו. "אנחנו צריכים לדבר." אמר.

"לא רוצה. אין לנו על מה לדבר שלומי." הפכתי אליו את גבי. הוא הניח יד על כתפי, סובב אותי אליו, הכניס את ידו לכיסי ולקח חזרה את המפתח של הדלת הפנימית.

"אני יכול לקחת את המפתח שלי חזרה?" שאל.

עינינו נפגשו ואחרי שנייה של היסוס הנדתי את ראשי לאות כן, "אבל תשתמש בו רק כשתרצה זיון. בלי דיבורים על אהבה ושינה יחד, ברור."

"ברור." ענה שלומי והרכיב חזרה את המפתח על המחזיק.

"אז אני מבין שאתה השוטר שקורא." החוויתי בידי על ערמת הספרים.

"אידיוט." ענה שלומי ברכות וחייך, "בוא תעזור לי לסדר את המדפים." היו לו המון ספרים, חלק מהם הכרתי, חלק לא. היו ספרי לימוד, קרימינולוגיה, פסיכולוגיה, רומנים. אני אוהב לקרוא וקורא הרבה, אין שבוע שאני לא קופץ לספריה. את רוב הרומנים שהיו לו קראתי. היו גם שני ספרים של פ. ד. ג'ימס, וכל הסדרה של סו גרפטון - סופרת המתח האהובה עלי.

עלעלתי בהם מחייך וכשהרמתי את ראשי ראיתי את שלומי מביט בי בחיוך רך שהתחיל להמיס את הזעם שלי. היה עלי להיצמד בכוח אל הכעס שנותר בי לפני שיעלם. "מה מצחיק?" נבחתי עליו.

"כלום." הרצין שלומי, "גם אתה אוהב את קינסי?" (שמה של הגיבורה של גרפטון). הנדתי לאות הן ונחפזתי להניח את הספר על המדף.

"אתה יכול לקחת מה שמתחשק לך. אני אוהב להלוות ספרים לחברים."

"תודה. למה יש לך כל כך הרבה ספרי פסיכולוגיה?"

"אני לומד באוניברסיטה. תואר שני בקרימינולוגיה. את התואר הראשון עשיתי בירושלים. שם פגשתי את נורית. שכרתי חדר בדירה שלה ומפה לשם נעשינו זוג, אבל…" הוא משך בכתפיו, "אתה יודע איך זה עם נשים, כשגמרתי ללמוד זה נגמר. שנינו הרגשנו הקלה כשעזבתי."

"והחברה הנוכחית?"

הוא נאנח, "אסור לי לספר לך, זה סוד. החברות שלנו זה רק סיפור כיסוי בשביל ההורים שלה. היא יודעת שאני לא… לא בעניין של נשים."

"וזה לא מפריע לה?" שאלתי בטמטום.

"לא, ניצן לסבית. אין לך שום סיבה לקנא בגללה." ניסה לגעת בלחיי.

נרתעתי. המגע שלו היה עלול למוטט אותי לגמרי, גם ככה פליקס השתולל מתחת לחגורה שלי, מתחנן לשביתת נשק.

"אני לא מקנא. למה שאני אקנא? בגלל שני זיונים וטבעת שנתת לי ולקחת אחרי כמה שעות? אל תדבר שטויות. אני כמעט שלא מכיר אותך."

שלומי נראה מובס כשהשפיל את מבטו, "אני מבקש סליחה על הטבעת. פחדתי שהאחים שלי יראו אותה ו… תבין אותי בבקשה, אם לא הייתי שוטר אז…"

"מה החברה שלך אומרת על זה שאתה שוטר?"

"ניצן לא יודעת." השפיל שלומי את עיניו, הוא התיישב על הרצפה וכבש את ראשו בין ידיו הגדולות והיפות. "אני עובר מארון לארון. אצל המשפחה והחברים שלי מהמשטרה אני שלומי שרעבי, הבן של רב פקד מושון שרעבי, האח הקטן של נתן ודויד שרעבי. בחור טוב, בוגר מג"ב, ואצל החברים אני בחור תימני נחמד, מסורתי שצריך להישאר בארון כדי לא לפגוע באימא האלמנה שלו. כל אחד מכיר חלק ממני, אני לא משקר לאף אחד, אבל רק אתה יודע את כל האמת עלי." הוא קם ונפל בזרועותיי, "הכל כל כך מסובך מתי. אני לא מצליח לנשום מרוב סיבוכים, תעזור לי."

כל מגע שלו בגופי גרם לפליקס להזדקף לדום מתוח. זה היה מסוכן. "איך אני יכול לעזור לך?" הרחקתי אותו מעלי מעט מביט בעיניו.

"תן יד ותמשוך אותי." חייך שלומי בעצב, "תוציא אותי מהסבך."

"אני לא בטוח שאתה באמת רוצה לצאת. אתה מוכן לקחת את הסיכונים?"

"כן. לא. אוף, לא יודע, אולי… בסוף אני אצטרך לצאת, אבל אולי עוד לא?"

"בסדר שלומי. אני אחכה עד שתהיה מוכן לצאת." נכנעתי להפצרותיו של פליקס ונצמדתי אליו.

שלומי חש בפליקס שראשו הציקלופי כמעט ופרץ חור בבד של מכנסי וחייך, "אולי כדאי שנעשה הפסקה קטנה? נדמה לי שפליקס רוצה להגיד לי משהו." דחף את ידו לתחתוני.

לקח לנו כמה שעות טובות עם שתי הפסקות לטובת פליקס עד שסידרנו הכל. 

רק בשעה שתיים בצהרים גמרנו ואכלנו צהרים. התברר ששלומי אוהב לאכול את האוכל שלי, אבל לא יודע להכין לבד שום דבר חוץ מקפה וכריכים.

"טוב, אני הולך להתקלח ולנוח. אני יוצא הערב עם נגה." אמרתי אחרי שהפעלתי את המדיח ופניתי לחדר השינה שלי.

שלומי בא בעקבותיי ונכנס אחרי למקלחת ופשוט עמד שם, מביט בי מתפשט ונכנס למים. "שלומי, המקלחת שלך מסודרת פיקס. אולי תלך להתקלח ולנוח?" הצעתי כבדרך אגב והפניתי אליו את גבי.

"לא רוצה." ענה בחוצפה ובלי להתפשט נכנס אל המים ואחז בי.

"אתה לא נורמאלי! תראה איך נרטבת!" נדהמתי.

שלומי צחק את צחוקו היפה והרענן, "נכון. אני לא נורמאלי. אני משוגע עליך." הצהיר, והניח את פיו על פי.

"נו. די טמבל. תוריד את החולצה, תתקלח כבר כאן." ויתרתי.

"אני יכול גם לישון אתך? בבקשה מתי." התחנף שלומי ופשט את מכנסיו.

הוא החל לקפל אותם והטבעת נפלה מכיסו על הרצפה. החלפנו מבטים, שלומי התכופף והרים את הטבעת ועמד ערום, יפיפה ושחום, מביט בי במבט מלא עצב.

"אתה אוהב אותי?" שאל, "כי אני אוהב אותך נורא." משך אותי אליו, "בוא." ניגב את ראשי הרטוב ואת גבי, "בוא נלך לישון יחד. אני אוהב לחבק אותך במיטה."

לפני שנרדמנו פליקס התעקש לקבל את שלו ורק אז הסכים להניח לנו לעצום עיניים.

קמנו בשבע בערב, שבעי שינה וזיונים, וישבנו לשתות קפה ולדבר. "אני מתנהג כל פעם אחרת, תלוי בחברה ובנסיבות." התוודה שלומי, "ואני מבין למה ההתנהגות שלי מעצבנת אותך. גם אני לא אוהב את עצמי ככה, אבל יש לי סיבות, וכשתכיר אותי יותר טוב… " הוא אחז בידי, מלטף אותה בעדינות, "אתה נורא יפה. אפילו הידיים שלך יפות." העביר את אצבעותיו על זרועי, מעורר בי צמרמורות עונג. "גם אתה מתנהג עם אימא שלך אחרת מאשר עם החבר'ה מהצבא, לא?"

"כן, אבל... אבל יש לי איזה אופי בסיסי שהוא תמיד אותו אחד, והוא נשאר יציב בלי שום קשר לנסיבות." מחיתי.

"גם לי, אני מקווה." אמר שלומי, מהורהר, "ואני די בטוח שכשאני אתך אני הכי אמיתי שאפשר." הוסיף בתוקף, "אבל החיים שלי מאוד מסובכים בזמן האחרון. אני צריך להתחשב בהמון גורמים ו… אני מאוד מבקש שתהיה סבלני איתי."

"או. קיי. אני אנסה." הבטחתי וקמתי, "טוב, אני הולך להתלבש, רוצה לבוא גם?"

"לאן?" התפלא שלומי.

"לסרט. קבעתי עם נגה. שכחת?"

"אני לא מאמין, אחרי כל מה שאמרתי לך היום אתה הולך לסרט עם האקסית שלך?" התעצבן שלומי ופניו הכועסות נראו יפות עוד יותר מתמיד.

"כן, וביום שלישי אני הולך איתה לחתונה כדי שהבנות דודות שלה לא ירכלו שהיא עוד לבד ואין לה בן זוג, וכולם יגידו לי בקרוב אצלכם ושנינו נשנא את זה ונצחק מהם אחר כך."

"ואם היא תרצה שתחזרו להיות זוג?"

משכתי בכתפי, "לא יודע שלומי. אולי? אם לך יש חברה אז למה שלי לא תהיה?"

"זין!" צעק שלומי בזעם, "אני שופך לפניך את הלב ואתה הולך לבלות עם כוסיות? לך תזדיין!"

"אחרי כל מה שעשינו היום כבר אין לי כוח. אולי מחר." צחקתי, נהנה מקנאתו.

הוא התעצבן ורצה להסתלק, תפסתי אותו וניסיתי להסביר שהוא מדבר שטויות ושזה סתם בילוי, ושאני מזמין אותו לבוא איתי, אבל הוא היה עצבני מידי והסתלק לדירה שלו, נועל את הדלת מאחוריו.

החלטתי לא להתעקש. כבר היה מאוחר ולא רציתי לאחר. התלבשתי יפה - ג'ינס הדוק וחולצת הפסים הכחולה שנגה קנתה לי ליום ההולדת - ונסעתי.

נגה חיכתה לי כמו שקבענו, בקומה השלישית של לב המפרץ, ליד המעלית השקופה.

"כבר קניתי כרטיסים." הגישה לי אותם ושילבה את זרועה בזרועי.

"תודה חמודה." נישקתי את לחייה, "הכיבוד עלי. את נראית יפה מאוד." החמאתי לה.

"גם אתה נראה טוב. אתה נראה מאושר מאוד. יש לך מישהי חדשה?" סקרה אותי במבט בוחן.

הרגשתי שאני מסמיק, שכחתי כבר איזו אינטואיציה חזקה יש לה. "נגה." אחזתי את ידה בידי ומשכתי אותה לצד, מתחבא בפסאג' הקטן של חנות הממתקים. "כל הבעיות שהיו לנו… הכל היה באשמתי נגה, את נהדרת, זו לא הייתה אשמתך."

"למה אתה מתכוון?" הביטה בי נגה במבט מודאג, "על מה אתה מדבר שכטר? אתה לא מתכוון לבקש שנחזור כי אני…"

"לא טיפשה. תשתקי שנייה. אני מנסה להתנצל שבזבזתי לך שנה מהחיים למרות שידעתי ש…"

"אה, הנה אתה!" צץ פתאום שלומי מאחורי גבי וטפח על כתפי, "ומי הבחורה המקסימה שאתה מחביא כאן? את בטח נגה." לחץ את ידה בחום, מחייך אליה חיוך שרמנטי. "אני שלומי. שכרתי משכטר את הדירה למטה. קניתם כבר כרטיסים? טוב, אני אתן לכם להתבודד בשקט. אני הולך לקנות כרטיס."

"רק כרטיס אחד?" הפסיקה נגה את שטף פטפוטו.

"כן, לצערי אני לבד." עשה שלומי פרצוף אומלל.

"בוא תצטרף אלינו." הזמינה אותו נגה בחביבות.

"לא. חס וחלילה. אני לא חולם להפריע לזוג מאוהב."

"אנחנו סתם ידידים," נחפזה נגה להבהיר, "יצאנו פעם, אבל נפרדנו."

"באמת?" הצטחק שלומי ואחז ברוב אבירות בזרועה, "אז אולי תרשי לי להצטרף אליך לצפייה בסרט?" ולפני שהבנתי מה קורה הוא כבר קנה כרטיס במושב לידנו, וכשהתיישבנו הצליח איכשהו להשתחל ביני לבין נגה, מקסים אותה בדיבורו הרהוט, מצחיק אותה בסיפורים משעשעים על כל מיני טיפוסים מוזרים שפגש באוניברסיטה.

ישבתי, המום קצת, ולא ידעתי אם לצחוק או להתרגז מהחיזורים שלו אחרי האקסית שלי. מה שעצבן אותי עוד יותר הייתה העובדה שהוא התעלם ממני לגמרי והצליח ליצור רושם שאני מין גלגל חמישי בעגלה שרק מחזיק את הנר לזוג הצעיר.

"הוא מדהים." לחשה לי נגה כששלומי הלך לקנות לה פופ קורן וקולה. הוא התעקש לקנות לה כיבוד ואילו אותי לא טרח אפילו לשאול אם אני צמא.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הייתה רק דרך אחת להתגבר עליו, וגיליתי שאני יותר ממוכן ללכת בה. אם אימא שלי כבר יודעת אז למה שנגה לא תדע? החלטתי לגלות לה הכל לפני שהוא חוזר להפעיל עליה את חיזורי הקזנובה דה לה שמטה שלו. בין כה וכה רציתי לספר לה ואין שום סיבה שאני לא אעשה לו את מה שתכננתי לעשות לעצמי. "הוא הומוסקסואל נגה. אני יודע את זה כי ביליתי איתו במיטה את כל השבת. זה מה שניסיתי להגיד לך, בגלל זה לא הלך לנו יחד."

"אתה? אז בגלל זה? אתה והוא? אז למה הוא… מה הוא מנסה לעשות?"

"הוא מקנא בגלל שהתעקשתי ללכת אתך לסרט. בכל אופן זה מה שאני חושב, אני לא מכיר אותו כל כך טוב."

היא הביטה בי בעיניים עגולות מתדהמה ושתקה עד ששלומי חזר והגיש לה ברוב אבירות את הפופקורן והקולה.

"תודה שלומי." אמרה, "אבל למה לא קנית גם לחבר שלך?"

"שיקנה לעצמו לבד." ענה שלומי בלי להביט בי אפילו.

"יש לי הרגשה שאתה קצת כועס עליו שלומי." המשיכה נגה להיתמם.

"עזבי, זה סתם מריבה טיפשית בין גברים." אמר שלומי בקלילות והניח את ידו על מושב כסאה, נוגע לא נוגע בכתפיה, מפנה אלי את גבו, מתרכז רק בה.

"תפסיק עם זה שלומי. היא יודעת. בזמן שקנית פופקורן יצאתי מהארון ובאותה הזדמנות הוצאתי גם אותך."

זה כבר מחק לו את החיוך מהפנים. הוא העביר את מבטו ביני לבינה, "ואת מאמינה לו?" שאל, משאיר את עיניו על פניה של נגה.

"כן, אני מאמינה לו. אני רק כועסת על עצמי שלא הבנתי את זה עוד קודם. זה מסביר הרבה דברים." אמרה נגה בנחת.

"אבל אותי את לא מכירה, מאין לך שגם אני הומו?" חקר שלומי.

"אני מאמינה לשכטר. הוא לא שקרן, וחוץ מזה אני מרגישה מתי מישהו באמת מתעניין ומתי זה רק בכאילו. אין בעולם אף סטרייט שלא היה מנסה להציץ למחשוף שלי ואתה אפילו לא הבחנת בו." הצטחקה נגה.

שלומי חייך גם כן ולקח את ידי בידו ובדיוק באותו רגע כבו האורות והסרט המשיך. החלק השני של הסרט היה מהנה הרבה יותר. שלומי הקדיש אותה תשומת לב לשנינו, אבל אחז כל הזמן בידי וליטף מידי פעם את ירכי.

בסוף הסרט ליווינו את נגה לרכב שלה ונפרדנו ממנה בנשיקות על הלחי. היא נסעה ואנחנו נותרנו לבד במגרש החניה החשוך.

"האקסית שלך מאוד חמודה וגם נבונה מאוד." החמיא לי שלומי, "יש לך טעם נהדר בבחורות, אבל למה היא קוראת לך שכטר?"

"כולם קוראים לי ככה. כל מי שמכיר אותי."

"כל החברים שלך?" התפלא שלומי, "אפילו בחורות?"

"כן. אפילו בחורות." אמרתי, משתומם איך לא שמתי לב לזה קודם. הבנתי פתאום שאין לי אפילו חבר קרוב אחד. חוץ מהמשפחה שלי ומשלומי אני בודד לגמרי, כל השאר, כולל החברות לשעבר, הם רק מכרים.

"מאז שפגשתי אותך שלומי אני כל הזמן מגלה על עצמי דברים חדשים." התוודיתי, מביט בו בהתפעלות. הוא היה כל כך יפה וסקסי בג'ינס הדוק ובחולצה בהירה שהבליטה את כתפיו הרחבות. "חבל שאנחנו לא יכולים לנסוע יחד הביתה." הצטערתי.

"לא נורא." אמר שלומי בחיוך, "ניפגש בבית." הבטיח, והרים את ידו כדי לטפוח על שכמי, ובדיוק ברגע זה נעצרה לידנו סובארו כסופה, ושני חבר'ה צעירים ונלהבים שישבו במושב הקדמי שאגו את שמו בהתלהבות. "הנה שרעבי התותח! אהלן שרעבי! יא מניאק, איפה היית כל הזמן?"

שלומי עצר את תנועת היד שנועדה לצנוח על כתפי והפך אותה לנפנוף ברכה לעבר הסובארו והפך אלי את גבו, יוצר רושם שאני סתם זר שנעמד לידו במקרה, ופנה אל חבריו בברכות שרובן היו ניבולי פה בסגנון – אהלן, יא חאראים! ואיך הזיונים יא קוקסינלים! וכיוצא באלו פנינים. הבחור המתוחכם והמודע לעצמו שהצליח בקלות כה רבה לגרום לי לסקור מחדש את כל חיי נעלם בבת אחת, ובמקומו עמד מין צ'חצ'ח בבוני שכל המשותף לו ולשלומי היה המראה החיצוני. הוא הפך את עורו לגמרי, כל המחוות שלו נעשו גדולות וגסות, וכל שפת הגוף שלו הפכה ראוותנית במין סגנון ערסי מגעיל. גם מבטאו נעשה פתאום מזרחי יותר, ולא הייתי מתפלא אם לפתע היה צומח גורמט זהב עבה על ידו, ותליון עם ח"י זהב מנצנץ היה מופיע על צווארו.

חמקתי אל בין הצללים, רצתי למכונית שלי והסתלקתי מהר הביתה, משאיר את שלומי להמשיך ולהעמיד פנים שהוא אחד מהמטומטמים גסי הרוח שבסובארו.

בדרך דברתי עם אריק וסיכמתי איתו שהוא זה שיחתום על החוזה עם שלומי. "איך אימא מרגישה?" חקרתי.

"בסדר. בבוקר היא הייתה קצת מדוכאת, אבל היא נסעה לטיול עם לנה וקנתה לעצמה גלביה משגעת בעוספיה, ועכשיו היא מרוצה." דיווח לי, "גם אתה יכול להתקשר אליה לפעמים." נזף.

"אני אתקשר מחר מהעבודה. אריק, אני מבין שדורית לא יודעת כלום על העסק?"

"שום דבר, ואני רוצה שככה זה יישאר. הבלגן של אימא הוא לא העסק שלה." הצהיר בתוקפנות, ואז המשיך קצת יותר ברכות, "תגיד, אתה בסדר? אתה נשמע קצת עצוב. מה קורה אתך ועם הבחור ההוא?"

"שום דבר. הייתי אידיוט והתלהבתי. הוא סתם זיון טוב, זה הכל."

"שקרן. אתה יכול לשקר לכולם, אבל לא לאחיך הגדול. תן לזה עוד הזדמנות איזי, אבל קצת יותר לאט הפעם. רצת יותר מידי מהר וזה תמיד רעיון רע."

"בסדר אריק. תודה. לילה טוב." נפרדתי ממנו, מרגיש קצת יותר טוב.

אולי באמת אני ממהר מידי לשפוט את שלומי? הרי הוא הסביר לי שהחבר'ה שלו מהמשטרה לא יודעים ואסור שידעו. למה אני נעלב ככה? ומה אני מתלהב? אני מכיר אותו רק יומיים וכבר בא בדרישות מפה ועד הודעה חדשה.

עד שפגשתי אותו כל חיי המין שלי הודרכו על ידי כללים נוקשים שהרשו לי רק זיונים חטופים בגן עם זרים, ופתאום אני משתולל אם הוא לא הופך את כל החיים שלו בשבילי.

"תירגע איזי, קח את זה לאט, תזרום עם הקשר." יעץ לי פליקס בצביעות, כאילו שלא קלטתי אותו כבר מזמן וידעתי שכל מה שמעניין אותו זה ללכת למיטה עם שלומי בלי שום חיבוטי נפש ושיחות מעמיקות.

"מי שרוצה לחיות בזוגיות בריאה וליצור אינטימיות טובה עם בן זוגו פליקס, צריך להתעמק גם באופי של החבר שלו, לא רק בתחת שלו." הטפתי לו מוסר בנוסח הרוחני ששמעתי ללא הרף מהאקסיות המתוסכלות שלי.

לא התפלאתי שהוא פלט נחירת בוז לשמע דברי, "נתת ליותר מידי כוסיות לזיין לך את המוח, תעיר אותי רק כשיקרה משהו מעניין." אמר ונרדם בתחתוני.

פרק ה'