קוראים

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

ו. סערה

שבועיים לפני יציאתי למילואים חזרתי מאוחר עם לאוניד מביקור אצל מריו וקוליה. היו אצלם עוד כמה זוגות והתיידדתי מאוד עם לאון ודורי שחיו להם בזוגיות מעוררת קנאה בקרית חרושת. דברנו על גידול ורדים וגיזומם לקראת החורף, שתינו תה עם עוגה והיה ממש נחמד. הייתי בטוח ששלומי עדיין בירושלים, בקורס חבלה, ולא מיהרתי לשוב הביתה. כל אותו יום היה שרב, בערב הוא נשבר והחלה נושבת רוח קרה וחזקה. לאוניד שהסיע אותי הביתה ליווה אותי לדלת, אמר לילה טוב ונשק על לחיי, מעביר את ידיו בשערי המתארך. נשמע רעם מתגלגל וברק קרע את השמים.
"אולי תישאר ללון אצלי?" הצעתי, "לא כדאי שתיסע הביתה בגשם." האמת שעדיין לא ירד גשם, ולאוניד גר מרחק רבע שעה נסיעה בלבד, אבל החזאי צפה סופות רעמים וברקים ואני שונא להיות לבד במזג אוויר סוער כזה. הוא הביט בי במבט בוחן ואז הניח את ידו על ערפי וצמצם בחשדנות את עיניו הצרות ממילא, "אני אשמח להישאר, אבל אם אתה תתעקש לשמור אימונים לחבר החמקמק שלך זו עלולה להיות בעיה." אמר בקול יבש, "מפני שאני"
ואז נפתחה הדלת ושלומי עמד על הסף. "מפני שאתה מה לאוניד? למה זו עלולה להיות בעיה?" הם נעמדו מתוחים זה מול זה, עוד רגע יסתערו איש על רעהו. שמעתי שיש נשים שזה מרגש אותן, אותי זה הפחיד. נבוך ומגושם נכנסתי ביניהם. "שלומי, די, מספיק עם זה." הדפתי אותו לתוך הבית. "יותר טוב שתלך לאוניד."
"ולהשאיר אותך לבד עם השוטר האלים הזה? אני לא חושב שזה רעיון טוב."
"וללכת לישון עם החבר שלי כשאני לא בבית זה כן רעיון טוב?" התפרץ שלומי והזיז אותי הצידה.
"לא. זה רעיון מאוד גרוע." הודה לאוניד, "אבל"
"אבל מה?" דחף אותו שלומי בחזקה. לאוניד לא נשאר חייב והחזיר דחיפה. בניסיון להפריד נכנסתי בין שניהם, צועק עליהם שיפסיקו. שלומי הדף אותי לתוך הבית ופקד עלי בגסות לעוף לו מהעיניים. "בך אני אטפל אחר כך!" צעק עלי והסתער שוב על לאוניד שאמנם לא היה גבוה כמוהו, אבל היה חזק, צעיר וכועס.
"תפסיקו עם זה!" צרחתי ושוב הטלתי את עצמי בין שני הבחורים הנרגזים. הקטטה עברה מהכניסה החיצונית לתוך הבית. שלומי דחף אותי הצידה ואני עפתי על הראי בכניסה שובר אותו לרסיסים. אני זוכר צליל זכוכית נשברת, מכה חזקה בראשי, צעקה חדה ברוסית, ואחר כך כלום. התעוררתי כמה שניות אחר כך, שוכב על הספה, משהו קר ולח צמוד לפדחתי הכואבת ושלומי כורע על ברכיו לפני, סוטר קלות על לחיי ומתחנן שאתעורר.
"אני ער." גנחתי, "די כבר שלומי, אל תכעס, הכל באשמתי. חשבתי שאתה בירושלים ואני פוחד להיות לבד כשיש רעמים וברקים." שלומי ולאוניד שעמד לצידו החליפו מבטים, וכאילו לאישור טענותיי נשמע רעם וברק קרע את השמים. האור כבה ובבת אחת השתררה חשכה.
"איזה זין, הפסקת חשמל!" רטן שלומי, "ודרך אגב נשבר הראי בכניסה. ראי שבור זה מזל טוב או רע? אני אף פעם לא זוכר."
"אין לי מושג." עניתי וניסיתי לשבת. הפסקות חשמל עושות אותי עצבני. בישיבה הרגשתי קצת פחות חסר אונים.
"אני נורא מצטער שנפצעת מתי. איפה יש לך פנס?"
"בחדר השינה." ניסיתי לקום, אבל הוא דחף אותי חזרה. "אל תזוז. אני כבר חוזר. תשגיח עליו לאוניד."
"יותר טוב שאני אלך הביתה." אמר לאוניד ששתק עד כה.
"אל תהיה טיפש. חושך מצריים בחוץ. תשמע איזה גשם חזק. מתי צדק, עדיף שתישאר כאן." פקד שלומי בחביבות. הפסקת החשמל ופציעתי גרמו לטיהור האווירה העכורה. שלומי נרגע, מצא פנס, הדליק נרות, ודרש ממני לשכב במיטה בלי לזוז עד שאחוש טוב יותר. אם הייתי מניח לו הוא היה נושא אותי על כפיים לחדר השינה, אבל התנגדתי בתוקף והוא ויתר ורק כרך את זרועו סביבי, תומך בי בעדינות עד ששכבתי לבטח במיטה. שלומי החליט לכבות את הפנס כדי לחסוך את הבטריות - למקרה שהפסקת החשמל תתארך - אמר בקול סמכותי.
הוא נשמע כל כך תקיף ונמרץ עד שצייתנו לו מיד מבלי להרהר אחרי דבריו. בעזרת לאוניד הוא האיר את חדר השינה בנרות ואחר התעקש להפשיט אותי כדי לבדוק אם נחתכתי. שכבתי רק בתחתונים על המיטה, שלומי כורע לצידי, ממשש את גבי הערום ולאוניד עומד ומאיר עלינו בנר. "אני בסדר גמור. אל תדאגו." אמרתי לשני הפרצופים החיוורים שצפו מעלי באור הקלוש.
"בכל זאת התעלפת לכמה שניות. אולי יש לך זעזוע מוח." אמר לאוניד לאיטו, מדבר בקול עבה ומתנשם, "צריך לבדוק אותך טוב, נכון שלומי?" החליף מבט עם שלומי והניח את הנר שאחז על ארונית הלילה לצידי ואז, תוך תיאום מופלא, הם משכו מעלי את תחתוני והעבירו את ידיהם על פליקס שהזדקף מיד, מתענג על מגען של הידיים שמיששו אותו, ומשם עברו על כל גופי בלי לפסוח על ישבני, אשכי וכל מה שבאמצע.
"הכל בסדר אתך. יש לך מזל שלא נחתכת מהזכוכית." אמר שלומי ונישק את פי.
עצמתי את עיני, כורך את ידי על צווארו והשארתי אותן עצומות עד שהכל נגמר.
כמו מתוך הסכם שבשתיקה איש לא אמר דבר. הם עשו בי את מעשיהם חרש, מתרכזים בי בלי לגעת זה בזה. זו הייתה חוויה מוזרה, מסעירה, אבל משונה. אני לא ידעתי את נפשי אבל פליקס התלהב ולא ידע שבעה.
בדיוק מה שהייתי צריך אחרי שלושה ימים של יובש! אמר בהתלהבות והשתולל בתוך פיו המשתוקק של לאוניד, ומשם עבר לעכוזו הקטן וההדוק.
שלומי אחז בי כל העת צמוד אליו, הזין שלו נשאר קשה בתוכי, מניח לי להתפרע כרצוני, אבל שומר אותי תחת שליטתו. רק אחרי שגם אני וגם לאוניד גמרנו והתנתקנו זה מזה הוא הפך אותי על גבי וזיין אותי בכוח, גורם לי לצעוק את שמו. לאוניד שכב לצידי מביט בנו מתנשם, ידו מועכת בכוח את פטמתי.
זה כמו סרט פורנוגראפי. אני מת על דברים כאלה! הצהיר פליקס בהתלהבות וגמר בפעם השנייה.
אחרי שהתמוטטנו במיטה, מותשים מכל הפעילות, שמתי לב שהאור דולק בבתי השכנים. מסתבר ששלומי, בחוש נבואי מזהיר, כיבה את כל האורות בבית, מאריך מלאכותית את הפסקת החשמל.
"תכננת הכל מראש." האשמתי אותו כשלאוניד גרר את עצמו למקלחת.
"לא ממש. דברים כאלו יוצאים מוצלחים רק כשזה קורה בצורה ספונטאנית, לא ידעתי שנתקע כאן בסופת רעמים ושהאור יכבה פתאום." הסביר בשלווה, "אבל אני מודה שכיביתי את האור בחדר השינה עוד לפני שהפסקת החשמל נגמרה. לא היינו מרגישים נוח אם האור היה נדלק באמצע, נכון?"
"לא!" התחלחלתי. "גם ככה זה היה זה היה לא יודע, מוזר כזה? כמו להיות פתאום בתוך סרט פורנוגראפי."
"היה לי רושם שמאוד נהנית. אם היית סובל הייתי מפסיק את זה מיד."
"עשית דברים כאלו פעם שלומי? איך ידעת איך לא הפריע לך לראות שאני ולאוניד למה קודם קנאת ועכשיו לא?"
"אתה והוא הייתם דלוקים זה על זה כבר מזמן, בסוף הייתם עושים את זה מאחורי הגב שלי ואז היית מרגיש אשם. עדיף ככה. כשאני אתכם זה לא נחשב בגידה." הוא נישק אותי, מתעלם ממחאותיי שלאוניד ואני רק ידידים ושרק אותו אני רוצה.
"לא חשוב מתי. מה זה משנה? העיקר שכולם נהנו. אתה נהנית נכון?"
"אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה."
אני מניח שנהניתי כי עשינו את זה שוב כשחזרתי בסוף שבוע מהמילואים. לאוניד בא להגיד לי שלום ובפעם ההיא כבר לא העמדנו פנים שזה משהו שאיכשהו קרה לנו בלי תכנון. הפעם שלומי היה פעיל יותר ופליקס השתולל מהנאה כשראה את לאוניד יורד על הברכיים ומעריץ את הזין היפה שלו. זה היה מדליק כמו ארוחת שחיתות במסעדת פאר - בילוי נפלא, אבל לא משהו שאפשר לעשות כל הזמן. שלישיות, אמרתי לפליקס, זה דבר שעושים מידי פעם, רק כדי לרענן את השגרה ולחזור בשמחה לחיי היום יום הרגילים.
כשחזרתי מהמילואים לאוניד הכיר לי את החבר החדש שלו, טומי, בחור אמריקאי עגלגל וחמוד. הוא לא היה צריך להגיד כלום, היה ברור שהקטע של שלושתנו נגמר. אמרנו יפה שלום לטומי והתנהגנו בנימוס, כאילו לא היו דברים מעולם ואף פעם לא השתוללנו שלושתנו במיטה אחת. כמה ימים אחר כך החורף התחיל והתחילו הצרות ושוב לא היה לנו חשק להכניס עוד מישהו למיטה שלנו.
אחרי שחזרתי מהמילואים הבחנתי שניצן מגיעה לביקורים תכופים יותר ויותר. כמעט כל סוף שבוע היא שהתה אצל הוריה בקריות, ושלומי, כמו שפוט שלה, התייצב בימי שישי לאכול את האוכל האשכנזי של אימא שלה ולהראות אסיר תודה שהם מואילים בטובם לסבול אותו ליד שולחן השבת שלהם. בזמן שהוא היה אצלם אני הייתי אצל אימא שלי, מבלה בחיק משפחתי, כמו שקוראים לזה. לא נהניתי במיוחד. האווירה ביני לבין אימא נשארה מתוחה, והכי גרוע, אריק ואשתו היו בכאסח, לא בגלל שהיא גילתה שהוא בוגד אלא להפך, היא בגדה בו.
כשאריק סיפר לי על זה הוא השתולל מזעם. "אבל גם אתה זאת אומרת אתה גם" ניסיתי להכניס מעט שכל לראשו כשישבנו על המרפסת ודברנו על זה.
"זה בכלל לא אותו דבר איזי. אל תדבר שטויות. נשים וגברים זה לא אותו דבר! אני סתם זיינתי והיא היא אמנם טוענת שהיא אוהבת רק אותי ושזה היה קשר סתמי, אבל אני לא מאמין לה. מי יודע מה עוד קרה שם בינה לבין החרא הזה, הבן אלף הזה ששם יד על אשתי." נחנק אריק מכעס, מסרב להיכנע להגיון הפשוט שאמר שאם הוא מכניס את הזין שלו לכוס של נשים שהוא לא נשוי להן, אז גם גברים אחרים עושים אותו דבר. מזל שהילדים נשארו מתוקים וחמודים כמו תמיד. רק בגללם המשכתי לבוא לאימא.
כשחזרתי באותו ליל שישי הביתה סיפרתי לשלומי על אריק ודורית והוא, לתדהמתי, הבין מיד את נקודת ההשקפה של אחי הבכור ואפילו הצדיק אותו, וגם הגדיל לעשות וטען שדורית בגדה בבעלה דווקא מתוך אהבה אליו. "היא בוגדת בו כדי שיקנא ויחזור אליה. מה כל כך קשה להבין בזה?" השתומם.
אמרתי לו שזו תיאוריה משונה מאוד. הייתי מוכן להמשיך ולהתווכח, אבל לשלומי היו רעיונות אחרים. "תשמע מתי," כרך את זרועו סביבי, "אני מקווה שלא אכפת לך" הוא הציץ בי בהיסוס, "ניצן נמצאת כאן, בדירה למטה, עם החברה שלה. היא רוצה לנסוע לטכניון ביום ראשון כדי לנסות לעבור ללמוד כאן בסמסטר הבא. החברה שלה היא שחקנית כדור סל מקצועית. היא עוברת לשחק בצפון, וניצן לא מוכנה להיפרד ממנה. אתה חושב שיש לה סיכוי לעבור מבאר שבע באמצע השנה?"
"תלוי, מה היא לומדת?"
"הנדסת מחשבים."
"אני מקווה שהיא תצליח." שיקרתי בנימוס. "זה אומר שאם היא תלמד בטכניון ותגור ליד הוריה בחיפה תצטרך להתייצב אצלה כל כמה ימים? איך תסתיר ממנה שאתה שוטר?"
שלומי נאנח ומשך אותי אליו. "לא יודע. הבר הזו סבכה את הכל עם הכדור סל הטיפשי הזה. אתה צריך לראות אותה, מטר שמונים, שערות בבית השחי ועל הרגלים ופרצוף של סוס. תשכח מאיפור, מבושם או משמלות. אני לא מבין מה ניצן מוצאת בג'לובית מוזנחת שלובשת רק ג'ינס ונעלי התעמלות."
"כנראה שהיא מוצאת בה מה שאני מוצא בך." עקצתי אותו, "בריון מוזנח שלובש רק ג'ינס ונעלי התעמלות ומגדל שערות בבית השחי ועל הרגלים."
שלומי פרץ בצחוק והתנפל עלי. "שתוק דביל, אתה לא מבין כלום. תפסיק לדבר ותתחיל למצוץ." פקד, שם בכך קץ לדיון שלנו.
בבוקר של אותו שבת קרה ובהירה של סוף דצמבר ישבנו, שלומי ואני, לוגמים את הקפה של הבוקר, ממתינים לטוסטים שיקפצו מהטוסטר, כששתי הבנות צצו בפתח מטבחנו, אמרו בוקר טוב והחלו להכין פנקייק. "לא אכפת לכם נכון?" סקרה אותנו ניצן בעיניים שחורות וערניות, מחייכת למראה פנינו המופתעות ופנתה אל בר - מטר שמונים גובה, שיער קצוץ ופנים מאורכים ונעימים אם כי לא יפים. "אמרתי לך," העירה, "רק לפי איך שהם יושבים יחד עם הקפה אפשר לדעת."
"לדעת מה?" נבהל שלומי.
"שאתם זוג." לחשה בר באלט רך וביישני, "אבל אם אתם לא רוצים לדבר על זה לא צריך." מיהרה לסגת.
"למה לא ספרת לי?" נזפה ניצן בשלומי הנבוך, "ממה אתה מתבייש?"
"אני לא מתבייש מכלום." שיקר שלומי בלי בושה.
"אז זה נכון או לא?" תבעה ניצן לדעת.
הוא משך בכתף אחת כמוחל על כבודו. "נכון שאני ומתי אנחנו את יודעת, אנחנו כאילו... ביחד כזה. אז מה? זה לא סיפור כזה גדול."
כל התיאבון שלי לפנקייק הזהבהבים שהיטגנו במחבת נעלם כלא היה. "לך תזדיין שלומי!" אמרתי בזעם והסתלקתי לחצר והתיישבתי על הספסל המתפורר שסבא הרכיב לפני למעלה מעשרים שנה מביט בנוף שנשקף מעבר לוואדי. האוויר היה צח וצלול אחרי שירדו הגשמים הראשונים וראו ברור כל אחד מהברושים שניצבו מעל לעתיקות בית שערים. בקרוב יהיו שם כתמי צבע ורוד עז של פריחת כליל החורש ומרבדי רקפות וכלניות יכסו את הגבעות הקרחות. הסתכלתי על גבו של אלכסנדר זייד שהשקיף כמו תמיד מעל סוסו על העמק וכבשתי בכוח את הדמעות שדקרו את עיני.
די כבר אתך. אל תהיה נקבה. אמר פליקס "אתה מתנהג כמו החבר הזה של לאוניד.
טומי, החבר הזה של לאוניד, היה אמריקאי עגלגל ונשי שלאוניד התלהב ממנו דווקא בגלל שהיה עדין ונטול כל גינוני מצ'ואיזם ישראליים מגעילים, כפי שטען לאוניד בהתלהבות משתפכת, מצהיר בלי בושה על אהבתו הלוהטת לטומי שלו. אז נכון, לא ציפיתי ששלומי ישתפך בגילויי אהבה, אבל להגיד שאנחנו סתם? זה כאב.
"הוא לא התכוון לפגוע בך מתי. הוא מאוד אוהב אותך." אמרה ניצן והניחה את ישבנה הקטן על הספסל לצידי.
"כן בטח." הסבתי את פני ממנה כדי להסתיר את עיני האדומות.
"חבל שתשב כאן. האוכל מתקרר." היא הניחה יד קטנה ועדינה על זרועי, "שלומי פשוט כזה, גם כשאין לו סיבה לשמור סוד הוא לא מצליח להשתחרר. אני הרי יודעת כבר מזמן שהוא הומו, לא הייתי יוצאת עם גבר שהוא לא. זאת אומרת אתה מבין. אני כל כך מקנאת בך שאתה יכול לדבר חופשי עם המשפחה שלך. אין לך מושג איזה סבל זה לשמור כל הזמן סוד מהאנשים הכי קרובים אליך." חייכה אלי בשפתיים ורודות ומושלמות.
איזה מתוקה. התלהב פליקס שלא היה אדיש לקסמים נשיים, לא הייתי מתנגד היא מין טום בוי חמודון כזה, לא? מעניין לדעת איך ה
שתוק פליקס. פקדתי עליו וחזרתי למטבח.
"מתי אני נורא מצט" התחיל שלומי את אחת מההתנצלויות חסרות הטעם שלו.
"עזוב כבר שלומי." קטעתי אותו. "אמרת מה שחשבת. אין סיבה להתנצלות. הכל בסדר." צללתי לתוך ערמת פנקייקים מעוררי תאבון.
שלומי ניסה לפייס אותי והציע שנצא לטיול כפי שרציתי. הצעה שהוא פסל אתמול על הסף מטעמי עצלות ועייפות. "אל תעשה טובות. אתמול אמרת שאתה עייף ובשבת אתה רק רוצה לנוח, אז תנוח לך, אני נוסע לבד." קמתי והתחלתי לארוז תרמיל. תכננתי לטייל בחוף דור ולבקר במוזיאון הימי המרתק שפתחו חברי הקיבוץ שעסקו בארכיאולוגיה ימית. הבנות התלהבו מהתכנית ורצו לבוא גם. שלומי התעקש שגם הוא רוצה ובסופו של דבר כולנו נסענו. השלמתי עם נוכחותו של שלומי, אבל לא התייחסתי אליו. כשטיילנו על החוף פיתחתי התעניינות חזקה ביפי חופי ארצנו בחורף וסירבתי להביט עליו, וכשהיינו במוזיאון לארכיאולוגיה ימית שקעתי בשיחה נלהבת עם המדריך הצעיר ויפה התואר שפירט לפנינו בהתלהבות את ממצאי החקירות שנעשו הקיץ בנמל דור העתיק. הטיול היה מרתק, אבל לא נהניתי ממנו. אכלנו צהרים במסעדה מזרחית בפארדיס ושלומי התעקש לשלם, ואחר כך, כשחזרנו הביתה לנוח, הוא ניסה לשכנע אותי לעשות איתו אהבה והציע ביוזמתו שאני אהיה הפעם למעלה. זה היה מאוחר מידי ומעט מידי, לא עמד לי. הייתי מדוכא נורא, ובפעם הראשונה שלנו יחד לא הצלחתי להתלהב.
חשבתי כמה צעדים קדימה, מנסה לראות איך יראו החיים שלי בעוד עשר שנים. איך נצליח לחיות יחד אם שלומי ימשיך להתעקש להסתיר הכל מכולם כל הזמן? "אפילו החברות שלך לא יודעות שאתה שוטר, ומי יודע מה אתה מסתיר גם ממני? איזה מין חיים אתה חי שלומי שרעבי ולאן אתה גורר את שנינו?" שאלתי אותו.
"לא יודע. אני לא בנוי לחשוב לטווח ארוך." התנצל שלומי, "אני אין לי מושג מתי. אני כן אוהב אותך, אבל אני לא מסוגל להגיד את זה ככה, ליד אחרים, זה לא אומר שאני לא אני מרגיש לא יודע. תחבק אותי חזק ותפסיק לכעוס כל הזמן. בבקשה מתי, תאהב אותי."
חיבקתי אותו חזק והוא ניסה להתנצל שוב על השטויות שאמר בבוקר. "אני לא יודע למה לא סיפרתי לניצן עליך. התרגלתי כבר להסתיר הכל מכולם. תסלח לי בבקשה." לחש באומללות ונצמד אלי בכוח. 
"זה בסדר, הכל בסדר. אל תדאג." ליטפתי את גבו. רציתי לאהוב אותו, אבל פליקס סירב.
עזוב אותי, עשית לי מצב רוח עם כל השאלות שלך. לא בא לי. דחה אותי ונשאר מכווץ ומדוכא.
שלומי נרדם לבסוף, ראשו על כתפי, מהדק את כף ידי על חזהו, בדיוק מעל ההולם האיטי של ליבו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאני נורא רוצה ובכל זאת לא יכול לעשות סקס.
למחרת יצאו שלומי ובר מוקדם לעיסוקיהם ואני נסעתי עם ניצן לטכניון. לפני שיצאנו הספקנו לאכול יחד ארוחת בוקר טובה ולשוחח קצת. חיבבתי אותה, הרגשתי שהיא מבינה אותי ומשתתפת בצערי וזה ניחם אותי מעט.
הורדתי אותה מול הסנט ונסעתי לפקולטה לפגישה עם לאוניד. הוא היה לקראת סוף העבודה על התואר השני והיה אמור להשקיע מאמצים וזמן בסיכומי התיזה שלו. במקום זה הוא ישב מול המיקרוסקופ וחלם על טומי. מזל שהכרתי טוב את המנחה שלו וידעתי היטב מה לחפש בדגם שהוטל עליו לחקור. "אם תמשיך להיות חולמני כזה אני עוד אצטרך לכתוב במקומך את התזה." סנטתי בו.
הוא חייך והניח לרגע את ראשו על כתפי. "אני כל כך אוהב אותו." השתפך, "הוא נורא מתוק וכל כך עדין. לא הבנתי כמה זה חסר לי עד שפגשתי אותו. הישראלים כל כך קשוחים. ואחרי הצבא הם נעשים עוד יותר גסים ואטומים. לא מסוגלים להעריך שום דבר יפה או רוחני, הם רק רוצים לזיין כמה שיותר." השמיץ לאוניד את הצברים, יורק לבאר ששתה ממנה עד כה לרוויה.
"לפי הדיבורים שלך הטומי הזה הוא יותר נקבה מגבר. אולי כדאי שתלך כבר ישר על בנות ותפסיק להיות הומו." ירדתי עליו.
"הנה, לזה בדיוק אני מתכוון." קפץ לאוניד, "לסטריאוטיפים האלה על גברים ונשים. כאילו כל אחד שיש לו זין צריך להיות שתקן וקשוח, ללמוד מקצוע ריאלי, ללכת לקרבי ולא להבין כלום בספרות בשירה או באמנות. בישראל רק לנשים מותר להיות רכות ונעימות. זה מצב מעוות ואתם בארץ כל כך רגילים אליו עד שאתם אפילו לא שמים לב איך זה הורס אצלכם כל חלקה טובה. אם אני מעדיף גברים אז אני חייב לרצות אחד שהוא ערמת שרירים חסרת רגישות שאין לי על מה לדבר איתו? זה כל כך מטומטם!"
"החוסר רגישות שלי לא הפריע לך עד כה." התרגזתי, "לא מזמן דווקא כן מצאתי חן בעיניך." ופתאום התחלתי לבכות, ולא סתם קצת לחלוחית גברית בעיניים אלא שטף רציני של דמעות. מזמן לא עשיתי פדיחה כזאת לעצמי.
"שכטר, מה קרה לך? מה הבעיה? שכטר אתה בסדר?" נבהל לאוניד וניסה לחבק אותי.
"עזוב אותי." דחפתי אותו מעלי. "צא מכאן, תעזוב אותי לבד."
"לא רוצה. מה קרה? יש בעיה עם שלומי?"
"לא קרה כלום. תעזוב אותי כבר. די, נודניק." התרגזתי על עצמי כל כך עד שהפסקתי לבכות, ניגבתי היטב את אפי ועיני ונרגעתי לאיטי.
לאוניד המבוהל ישב בשתיקה והביט בי כשהבעת אשמה על פניו. "אם נעלבת בגלל מה שאמרתי אני מאוד מצטער שכטר." גמגם, וניסה שוב לגעת בי.
"לא. זה לא קשור אליך. אני סתם יש כל מיני בעיות עזוב, בוא נמשיך לעבוד."
לאוניד נאנח והמשיך לדאוג, אבל כשהבין שלא יוציא ממני וידוי וויתר, ויותר לא שמעתי ממנו השוואות מרגיזות בין הרגישות של טומי האמריקאי המתוק, לעומת הקשיחות הגסה של הגבר הישראלי אטום הרגש.

בסוף יום העבודה נפגשתי עם ניצן המחייכת ליד תחנת האוטובוס. היא הצליחה במשימתה והובטח לה שתוכל ללמוד מהסמסטר הבא בטכניון. "מה דעתך שאני ובר נגור בדירה של שלומי?" התחילה לתכנן תוכניות. "הורי יחשבו שאני חיה עם שלומי. זה יהיה מאוד נוח. זה יפריע לכם?"
"לא. בטח שלא." אמרתי בחוסר התלהבות. "אבל בסוף הם ירצו לבקר, והם ישאלו כל הזמן מתי תתחתנו, וירצו להיפגש עם המשפחה שלו, מה תעשו אז? כמה זמן אפשר לשקר?"
"לא יודעת, בסוף אני בטח אספר להם. אני רק צריכה לחכות לרגע המתאים."
"כן בטח. את הפזמון הזה שמעתי כבר יותר מדי פעמים משלומי." רטנתי.
"אל תהיה כזה." אמרה ניצן ברכות, "הוא מאוד אוהב אותך. אני מכירה אותו, אתה מאוד חשוב לו." ליטפה את זרועי בתנועה עדינה, "אני מקווה שהכל יסתדר אצלכם."
"גם אני מקווה ניצן, אבל כל הסיבוך הזה שהוא עשה מהחיים שלו ועכשיו הוא גורר לזה גם אותך ואת בר. זה לא מוצא חן בעיני." תוך כדי שיחה יצאנו מהשער האחורי של הטכניון וגלשנו לאיטנו בכביש המתפתל היורד משכונת רמת יצחק לתל חנן. מתחתינו נפרש הכביש שמחבר בין צפון הארץ לחיפה ויכולנו לראות שקצת אחרי ג'למי נוצר פקק תנועה, והמסכנים שרצו להגיע לחיפה נתקעו בשיירה ארוכה ואיטית.
"בטח יש מחסום." הסקתי, למוד ניסיון. הפקק השתחרר לאיטו אחרי המחסום ומנשר כבר זרמה התנועה כסדרה לכיוון צ'ק פוסט. "מזל שאנחנו לא בכיוון חיפה." אמרתי בשביעות רצון, דוהר בבטחה לכיוון טבעון. המחסום שהציבה המשטרה כלל שורת דוקרני מתכת חלודים שהונחו על הנתיב הימני, שני שוטרים עם אפודים כתומים שעמדו לידם, ועוד שני שוטרים משועממים עומדים ליד ניידת שחנתה בצד הכביש. הנהגים בנתיב הנגדי לטשו מבטים סקרניים במחסום והתנועה התנהלה לאיטה, ואז, בעוד אני זוחל עקב בצד אגודל, הבחנתי שאחד השוטרים המתבטלים בצד הכביש הוא שלומי. אי אפשר היה לטעות, הוא עמד במרחק פחות מעשר מטר ממכוניתנו, לבוש מדים, והביט בנו בעיניים קרועות לרווחה.
"שלומי?" לחשה ניצן בקול חנוק. "מתי, זה שלומי? זה שלומי! למה הוא במדים של שוטר? זה היה שלומי, נכון?" פנתה אלי, נסערת כולה.
"נכון ניצן. זה שלומי. הוא שוטר וגם כל המשפחה שלו, האחים, הדוד שלו, וגם אבא שלו, זכרונו לברכה, כולם שוטרים!" הודיתי. מרגיש הקלה שהאמת יצאה לאור.
"ידעת את זה!" צעקה ניצן, מזועזעת. "מתי זה נודע לך?"
"ברגע שנפגשנו." ספרתי לה בקצרה כיצד נפגשנו ואיך הוא בא אלי עוד באותו לילה.
היא הקשיבה בשתיקה. שפתיה הורודות הדוקות לפס צר ונוקשה. "ולי הוא סיפר שנפגשתם במסיבה."
"בחיים לא הייתי איתו במסיבה. אנחנו לא יוצאים לשום מקום. הטיול אתמול היה הפעם הראשונה שיצאנו מהבית. חוץ מהפעם ההיא שהוא בא לסרט בלב המפרץ כדי להפריע לי להיות לבד עם החברה שלי לשעבר לא ביליתי איתו אף פעם מחוץ לבית." גיליתי לה.
היא הקשיבה בשתיקה אוהדת איך נגמר הבילוי בלב המפרץ ואיך הוא בא הביתה שיכור. "ולי הוא אמר שהוא לא נוגע באלכוהול כי אבא שלו נהרג בתאונת דרכים שנגרמה על ידי נהג שיכור."
"ולי הוא אמר שאבא שלו קיבל התקף לב ליד ההגה ונכנס במעקה בטיחות, והוא כן שותה, הוא אוהב בעיקר בירה, אבל שותה גם ערק."
"אני לא מאמינה." החלה ניצן להתייפח. "חשבתי שאנחנו נשמות תאומות, דברנו על הבאת ילד יחד. הוא היה קרוב אלי כמו אח. אחרי שאחי מת חשבתי שבחיים אני לא אצליח לחבב יותר גבר ושלומי, הוא היה כל כך אפילו הורי מחבבים אותו. למה הוא מתנהג ככה? הרי הוא לא בן אדם רע, למה הוא שקרן כזה?"
ההקלה שחשתי בגלל הוידוי התחלפה לאיטה בבושה על הבגידה בשלומי. "כי כשהוא במדים הוא נעשה הבן של אבא שלו, האח הקטן של דויד ונתן, מאצ'ו שונא הומואים, הוא פחד שלא תביני אותו."
"אני באמת לא מבינה." פלטה במרירות. "למזלו אתה מבין אותו."
"אני מנסה, אבל זה לא אומר שאני אוהב לחיות ככה. לפעמים אני מרגיש כמו מאהבת של גבר נשוי."
"הוא ראה אותנו. זה בטוח. למה הוא לא מתקשר לפחות?" נלחצה ניצן.
"כי הוא לא לבד. הוא יצור קשר כשהוא יוכל." ניסיתי להצדיק אותו, ופתאום הרגשתי איך הבושה שורפת אותי מבפנים - מה נהיה ממני? בגלל האהבה לשלומי נעשיתי רמאי ושקרן. איך קרה שנגררתי לכל השקרים והתחמונים האלו? אני לא בנוי לזה. אני אוהב שהכל גלוי וברור. עדיף לי להיות בודד כמו כלב מאשר להיות עם חברים שצריך לשקר להם כל הזמן.
"יש לי כאב ראש נוראי. אני הולכת לנוח." אמרה ניצן כשהגענו הביתה.
האומללות שלה נגעה לליבי. "אני מתנצל שלא גיליתי לך קודם שהוא שוטר, אבל הבטחתי לו. אני בטוח שבסופו של דבר הוא היה בא ומספר לך בעצמו ומכיר לך את המשפחה שלו." ניסיתי לגונן על שלומי.
"איך הם? אתה מכיר אותם?" הסתקרנה ניצן, "לי הוא אמר שהם נורא פרימיטיביים ושמרנים ושהם מתים שהוא יתחתן ויביא ילדים."
"הם שמרנים ומסורתיים ורוצים שהוא יתחתן, אבל לא הייתי אומר שהם פרימיטיביים. לא הכרתי את אבא שלו, אבל הבנתי שאחרי שהוא מת הם נעשו פחות דתיים. ידעת שאימא שלו היא בכלל פולניה?" היא נדה לאות לאו. עיניה מלאות עלבון.
"ביקרתי אצלם פעם בארוחת שבת, הם מאוד אוהבים אותו וגאים בהשכלה שלו, אבל קצת צוחקים עליו שהוא משתכנז. אולי הוא מרגיש קצת אשמה בגלל זה. אני לא יודע. הוא לא ממש מדבר איתי ניצן, לא נראה לי שהרגשות שלי מעניינים אותו." כאב לי להגיד את זה, אבל כמה אפשר להתעלם מהאמת.
"אל תגיד ככה זה לא נכון." נבהלה ניצן וחיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה והרגשתי קצת יותר טוב. נאחזנו זה בזה כמו ניצולים מתאונה, ואני מקווה שבדרכי הצנועה, הקלתי עליה כמו שהיא הקלה עלי. למרבה המזל בר הגיעה מוקדם מהצפוי וניצן טסה לזרועותיה בבכי וסיפרה לה על שלומי. קנאתי בנחמה שהן מצאו זו בזו. מה שווה הקשר שלי עם שלומי עם אני מרגיש כל כך בודד? הן ירדו למטה חבוקות ואני נותרתי לבד לחכות לשלומי.

פרק ז'

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה