ב. מה רבים הכיסופים

3. כל הג'אז הזה

"מה, זה הכל?" השתומם דור, והביט בפליאה בשתי המזוודות הצנועות שהלל הניח על רצפת הסלון שלו, "אין לך עוד דברים?"

"אלו כל הבגדים שלי." אישר הלל, "וחוץ מהם יש לי ארגז ספרים ומחשב נייד, הבחור שגרתי אצלו עד עכשיו יביא לי אותם כשיהיה לו זמן."

"הבנתי, טוב, אז הנה החדר שלך, וזה הארון שלך, פה המטבח וכאן השירותים והמקלחת, ופה מאחורה מכונת הכביסה, אין לי מייבש, אבל יש חבלי כביסה ואה... נדמה לי שזה הכל."

הלל הנהן, אמר תודה, והחל לסדר את בגדיו המעטים בארון שדור העמיד לרשותו.

"איך אתה מסתדר עם כל כך מעט בגדים?" תהה דור בחוסר טקט, ומיד התחרט על הערתו חסרת הרגישות, וכדי לכפר על טעותו שאל את דור אם הוא מוכן לעשות לו טובה ולמדוד מעיל ששלחה לו הדודה מניו יורק. "המעיל ממש יפה וחם, אבל קצת קטן עלי. דודה רוזי עוד לא הפנימה שגדלתי מאז שהיא ראתה אותי בפעם האחרונה." הסביר, ונחפז להביא לדור את מעיל הג'ינס היפה שהיה צר עליו מעט. את הלל הנמוך והצנום ממנו הוא הלם להפליא.

"נהדר, הוא ממש יפה עליך." התפעל דור, ועזר להלל לרכוס את כפתורי המעיל, "תתחדש."

"תודה, המעיל באמת יפה מאוד." השיב הלל, ולרגע הם עמדו קצת קרובים מידי והביטו אחד בעיני השני, ואז הלל נסוג לאחור, פשט את המעיל ושאל את דור מה מתחשק לו לאכול לארוחת צהרים.

"לא יודע, תפתיע אותי." השיב דור, והלל אכן הפתיע אותו בשניצל עסיסי עם סלט, וכרובית מטוגנת, טעימה להפליא.

"אם אני אמשיך לאכול כל כך טוב כל יום אני אשמין כל כך עד שכל הבגדים שלי יעברו אליך." החמיא דור להלל שחייך אליו בביישנות, התנצל שעליו ללכת לעבודה והסתלק לדרכו.

דור שטף כלים, התקשר לתהילה לספר לה שאחיה טבח נפלא, ושהם מסתדרים מצוין יחד, ושאל מתי היא באה לבקר אותו.

"לא היום, יש לי בחינה בעוד שבוע ואני ממש חייבת ללמוד." התנצלה תהילה ששקדה על תואר בראיית חשבון, "אולי במוצאי שבת."

הם נפרדו זה מזה בחיבה, ודור נשכב על הספה עם העיתונים של סוף השבוע, וכמו תמיד בימי שישי אחרי הצהרים נרדם מיד אחרי שעבר על המוסף. הוא חלם שהוא שוב חייל, והתעורר מבולבל וחרמן. בחוץ כבר היה חשוך, ובמשך כמה שניות מבהילות הוא לא זכר היכן הוא נמצא, וגם כשהבין שהוא בבית, על הספה, ברוחו הוא היה עדיין במקלחת הצבאית, ערום לגמרי, בוחן בגניבה את גופו הרטוב של נדב היפה, חברו הטוב ביותר, יודע שיחשוב עליו כשיאונן בשמירה, ומתבייש בעצמו עד עמקי נשמתו.

הוא מעולם לא דיבר על כך עם איש, רוב הזמן הוא הצליח לדחוק את העניין המביש הזה לעמקי תת ההכרה שלו ושכח אותו שם. אחרי הצבא הוא התחיל לצאת עם בנות, התאמץ לכבוש כמה שיותר מהן, הצליח לעיתים קרובות מאוד ונהנה מכל רגע, אבל לפעמים הוא היה רואה מישהו שהיה מעורר בו שוב את הכמיהה המבישה הזו... חושב עליו כשהיה לבד, נבהל מעצמו ולא נרגע עד שהיה מוחה את הזיכרון בכיבוש גופה של הבחורה הבאה.

מעניין איפה נדב היום? תהה בינו לבינו, הציץ בשעון, גילה שכבר נורא מאוחר, והלך להתקלח.

כמו ברוב ימי שישי הוא הלך להורים לאכול ארוחת ערב, ופגש שם כרגיל את אחותו עם בעלה והילדים. בני משפחתו שמחו לשמוע שהוא יוצא הפעם עם בחורה רצינית, ואימו הפצירה בו מאוד להביא אותה בשבוע הבא לארוחה.

"אני אזמין אותה אבל אני לא חושב שהיא תבוא, אנחנו יוצאים רק שבוע ואולי זה עוד קצת מוקדם מידי."

"מה מוקדם?" הרעים אביו, "כשזו הבחורה הנכונה אין טעם לחכות, אני ידעתי שאני אתחתן עם אימא שלך ברגע שראיתי אותה."

"כן, אני יודע אבא, אבל אז היו זמנים אחרים, וחוץ מזה, תהילה לומדת, והיא מתייחסת ללימודים מאוד ברצינות. עכשיו יש לה בחינות והיא נורא עסוקה." הוא סיפר להוריו מעט על תהילה ואחיה, וכבדרך אגב הפטיר שאחיה גר אצלו בינתיים, עד שימצא סידור מתאים.

"אתה יוצא איתה אבל גר עם אחיה." צחק גיסו בשמץ לגלוג, "לא התבלבלת קצת?"

"אל תציק לו." נזפה אחותו בבעלה, "יפה מצידך שאתה עוזר לתהילה ולאחיה, מסכנים, קשה להם להסתדר לבד, בלי עזרה של ההורים, אני בטוחה שהיא מעריכה אותך מאוד."

"אני מקווה." הנהן דור, והגניב מבט אל השעון, עוד מעט תהיה השעה אחת עשרה בלילה, והלל ציין שהוא מסיים לעבוד בשעה הזו, המסעדה בה הוא עובד כעוזר טבח נמצאה די קרוב לבית הוריו, אז למה שהוא לא יעשה סיבוב קל ויאסוף אותו? הוא בטח נורא עייף וישמח לטרמפ.

הלל אכן הופתע לראות את דור ממתין לו בפתח המטבח, הודה לו בחמימות והתיישב לצידו באנחת רווחה. "הרגלים נורא כואבות לי." הסביר, "ואני גם בטח נורא מסריח, כל הערב חתכתי בצל."

"זה בסדר גמור." הרגיע אותו דור, "למזלך אני אוהב ריח של בצל."

הם חייכו זה אל זה, ודור שנתקף לפתע מבוכה הדליק את הרדיו, "אתה אוהב ג'אז?" שאל את הלל, "יש עכשיו שעה של ג'אז בגל"צ."

"לא יודע." השיב הלל והסמיק מעט, "אני לא מבין כל כך במוזיקה. מה שיש עכשיו ברדיו זה ג'אז?"

"כן." ענה דור שאהב מאוד ג'אז, "אתה שומע את הדואט בין הסקסופון והחצוצרה? אלו צ'רלי פרקר ודיזי גילספי, תקשיב איזה יופי הם מנגנים יחד."

שניהם הקשיבו בשתיקה לנעימת ג'אז עליזה שהנעימה את זמנם עד שהגיעו הביתה, ורק אחרי שהרדיו כבה שאל הלל בביישנות מה זה סקסופון? 

דור התחיל להסביר ונדהם לגלות איזה חורים גדולים היו בהשכלתו של הלל, וכמה דברים הוא לא ידע ולא הבין. הלל חש מבוכה בגלל בורותו אבל דור הרגיע אותו שזה בסדר והוא נהנה מאוד ללמד אותו, להראות ולהסביר. הלל היה צעיר ממנו רק בשש שנים אבל במובנים רבים היה תמים וחסר התמצאות כמו ילד. דווקא אחותו שכלל לא השתוקקה להפוך לחילונית הייתה בקיאה הרבה יותר ממנו בהלכות העולם, והסתגלה בקלות רבה יותר לחייה מחוץ לחברה החרדית, בעוד שהוא שיזם את יציאתם בשאלה נאבק כל הזמן להבין ולהתמצא בעולם הזר אליו נקלע.

בשבת בצהרים הלל היה צריך ללכת שוב לעבוד, ודור נשאר בבית, נח, קרא בעיתוני השבת והמתין לתהילה שתסיים ללמוד ותתקשר אליו. במוצאי שבת נשמעה פתאום דפיקה על דלת דירתו. הוא קפץ לפתוח, בטוח שזו תהילה שסיימה ללמוד, אבל להפתעתו גילה על הסף בחור אחד, רחב כתפיים ושחום, שנעץ בו מבט תוקפני.

"איפה הוא?" שאל הזר וניסה להיכנס בלי לטרוח להציג את עצמו קודם.

דור חסם את דרכו, ופסע קדימה, מאלץ את הזר לסגת.

"איפה מי?" 

"נו, אתה צוחק עלי או מה? איפה הילד?"

"איזה ילד? ואגב, עם מי יש לי הכבוד לדבר?"

"שום כבוד, אני דודו, החבר של הלל, איפה הוא?"

"בעבודה, הבאת לו את הדברים שלו?"

"עוד לא, אני רוצה לדבר איתו קודם."

"הוא בעבודה אומרים לך, ואני די בטוח שהוא לא רוצה לדבר אתך, הוא רק רוצה שתחזיר לו את המחשב ואת הספרים שלו."

דודו התמתח למלוא גובהו, וניסה להביט בדור מלמעלה למטה, אבל דור היה גבוה ורחב מידי, והניסיון נכשל. "אז עכשיו הוא אתך, השרמוטה הדוסית הקטנה הזו?" פלט בזלזול מעליב.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." שמר דור על שלוותו.

"כן, ממש... אתם באמת מתאימים, שני אשכנזים דפוקים." הטיח דודו, "תגיד למתחנגלת הקטנה הזו שאם הוא רוצה בחזרה את הדברים שלו אז..."

דור החליט ששמע מספיק, רכן מעט קדימה ונגח בכל כוחו בפניו השחצניות של דודו שעף אחורה, ונחבט בקיר. הוא לא הניח לו להתאושש, זינק עליו, הפיל אותו אפיים ארצה, וריתק אותו לרצפה. "הלל רוצה בחזרה את הדברים שלו, ושהם יהיו פה עוד היום." אמר לאט, בקול מאיים, היישר אל פרצופו של דודו שאפו החל להתנפח ולדמם בגלל המכה שחטף.

עוד לפני שדודו ההמום הספיק להתאושש דור פרק מעליו את שעונו היקר ואת הסמרטפון שלו, וליתר ביטחון תלש מעל צווארו גם שרשרת זהב עבה שנראתה יקרה מאוד.

"מה אתה עושה? תחזיר לי, גנב!" התרעם דודו.

"קודם תחזיר את הדברים של הלל." ענה דור בקור רוח וקם מעליו, "קדימה, זוז."

דודו נהם ורטן וקילל, אבל הסתלק בצייתנות מחדר המדרגות של דור, וחזר אחרי רבע שעה עם שני בחורים רחבי גרם ושתקנים. אחד נשא ארגז קרטון כבד למראה, והשני אחז במחשב נייד מיושן, מחובר לרמקולים קטנים.

הם הניחו את הכבודה על מפתן דלתו של דור, לקחו את חפציו של דודו שנשאר מאחור, רחוק ככל האפשר מדור, והסתלקו בשתיקה.

מיד אחרי העלמם התקשרה תהילה, התנצלה שהיא נורא עייפה וראשה כואב, הבטיחה לדור שהם ייפגשו בשבוע הבא מיד אחרי הבחינה, מסרה ד"ש חם לאחיה וסגרה. דור שאל את עצמו אם הוא מאוכזב, ובטרם הספיק להשיב לעצמו הופיע הלל, ראה את חפציו, השמיע קריאת שמחה, דילג בזריזות על המדרגות ועזר לדור להכניס אותם פנימה.

"תגיד, מי זה בדיוק הטיפוס הזה שהחזיר את הדברים שלך? איך הסתבכת עם ערס כזה?" שאל דור אחרי שהם חיברו את המחשב לחשמל.

הלל משך בכתפיו, והחל להוציא את ספריו ולסדר אותם על המדפים מעל מיטתו, "סתם אחד, בהתחלה חשבתי שהוא דווקא בסדר, אבל אחר כך גיליתי ש... למה? מה הוא אמר לך?"

"עדיף שלא תדע."

הלל שמט מידיו כרך מרופט של מלחמה ושלום והסתובב לעבר דור, עיניו הכחולות היפות היו רחבות מבהלה ונראו כמעט סגולות על רקע עורו הלבן, "מה בדיוק הוא אמר." דרש לדעת.

"הוא אמר שאתה שרמוטה דוסית מתחנגלת." דיווח דור בדייקנות.

דור גנח, התמוטט על המיטה וחיבק את עצמו כאילו חש לפתע קור. "הייתי טיפש שהסתבכתי איתו." אמר בקול חרישי, "אבל סך הכל הוא צדק, זה באמת מה שאני."

"מה, שרמוטה? אתה בכלל יודע מה זה אומר?"

דור הנהן ופניו נעשו לבנים עוד יותר. לפני שהבין מה הוא עושה מצא דור את עצמו יושב לצידו של הלל, מחבק את כתפיו ומבטיח לו שהוא בחור נפלא ושהדודו הזה הוא סתם מנוול גס רוח ושקרן.

"לא, הוא לא שקרן." לחש הלל והניח את ראשו על כתפו הרחבה של דור, "הוא מנוול ורשע, אבל הוא לא שקרן." 

4. עולם מקביל

כמו אישה שמנסה להרות ורואה פתאום סביבה המון נשים הרות ככה גילה פתאום דור שבמקביל לעולם הסטרייטי הרגיל בו חי עד עתה קיים עולם הומואי שעד ליום בו פגש בהלל היה סמוי מעיניו. הוא ידע כמובן שיש הומואים בעולם, ראה כמו כולם מצעדי גאווה בטלוויזיה, ואפילו צקצק במורת רוח למראה המטורפים האלה, עטוי הפייטים שרוקדים בתחתונים על משאיות, ומרגיזים את הדתיים, וכמו כולם גם הוא השתמש במילה הומו כקללה, אבל הנוכחות של הלל - הומו אמיתי בשר ודם שהוא נתקל בו כל בוקר במטבחו, וכל ערב מול הטלוויזיה – אילצה אותו לצאת מהשוחה המנטלית בה התחבא, ולהתחיל לחקור את הנושא המפחיד הזה.

הוא התחיל עם גוגל, ומשם גלש לאתרים שונים ומשונים, קרא בלוגים, עיין במאמרים מלומדים ובסיפורים שחלקם היו עצובים וחלקם מצחיקים, ובעיקר, ראה המון תמונות של גברים שריגשו אותו, הפחידו אותו ולפעמים גם זעזעו אותו.

הוא אפילו ניסה לגלוש לאתרי פורנו, אבל התקשה לשאת את הצפייה בהם. הוא הצליח להסתגל די בקלות לצילומים דוממים של גברים ערומים, שריריים ויפה תואר ואפילו לציורים וצילומים של גברים נוגעים זה בזה בצורה מינית, חלק מהציורים היו, לדעתו, אמנותיים מאוד, אבל סרטים שבהם נראו שני גברים ערומים מתנשקים, נוגעים זה בזה או גונחים בתאווה, גרמו לו משום מה מבוכה ואי נוחות שהוא התקשה להבין.

מצד שני הרהר לעצמו, גם סרטי פורנו רגילים לא משכו אותו במיוחד. פעם, כשהיה מתבגר צעיר וחרמן, צפה בכמה סרטים מסוג זה. בהתחלה נדהם, אחר כך התגרה ונגעל, ולאט לאט הגועל התגבר על הגירוי. בשנים האחרונות נמנע לחלוטין מסרטי פורנו בטענה שהם עלבון לאינטליגנציה, לא אמינים, ובקיצור, מתועבים לגמרי.

מה שהוא אהב באמת היה לקרוא סיפורים אישיים בבלוגים של הומואים ומאוד נגעו לליבו הסיפורים שלהם על היציאה מהארון, איך הם הבינו שהם נמשכים לגברים ואיך

התמודדו עם הנטייה המינית השונה שלהם. הוא מצא עניין רב בבלוג של בחור דתי בן גילו שהתמודד עם המשיכה האסורה שלו לגברים, והצליח, במאמץ גדול, למצוא פשרה בין אהבתו לבן זוגו ולבין האיסור המפורש על משכב זכר, ואפילו קיים אורח חיים דתי. דור לא הבין למה היה לו חשוב להישאר דתי, אבל סגנון הכתיבה המעודן והרגיש שלו, והעברית הטובה שלו, מצאו חן בעיניו.

היו גם מספר ציירים שהוא אהב מאוד, ובעיקר נהנה מדף פייסבוק של גברת אחת שציירה על פי צילומים ציורים של גברים. והוא נהנה מאוד מהשימוש הנפלא שעשתה בצבעי מים, וחשב שכמה מהם היה שמח לתלות על קירות ביתו, בתנאי שהיה הומו כמובן.

אחרי שחרש פנים ואחור כמה מאמרים מלומדים של פסיכולוג אחד שהיה הומו, אבל בעיקר רהוט, נבון ומשכיל להפליא, החליט דור שהוא בעיקר סטרייט, אם כי הודה שיש בו משיכה מסוימת לגברים, ואולי אפשר להגדיר אותו במידה מסוימת כביסקסואל אבל ברור לגמרי שהמשיכה שלו לנשים חזקה יותר, ואחרי שקרא עוד מספר בלוגים של גברים הומואים מבוגרים מעט יותר, והצטער בצערם ובקשיים שלהם לתחזק זוגיות עם גבר אחר, גמר אומר שגם אם הוא היה נמשך באופן שווה לגברים ולנשים הוא היה בוחר בנשים כי ברור שקל ונוח ונעים יותר לחיות עם אישה, שלא לדבר על הקשיים העצומים שיש להומואים שרוצים להפוך להורים.

דור ידע שהוא ללא ספק רוצה להיות אבא, ולא סתם אבא אלא אבא מהסוג הישן, כמו אביו - הוא רוצה לגור עם ילדיו באותו בית, ולישון עם אימא שלהם באותה מיטה. אם היה חש דחף עז לגעת בגבר, או אפילו להתנשק ולגעת בגבר אז אולי... אבל רק הרעיון שהוא יגיע עם גבר למצב מיני הפחיד אותו עד מוות, ובלי להתלבט יותר מידי הבין דור שהוא מוכן להמשיך להדחיק את ההנאה שלו ממראה של גברים חשופים למען עתיד שבו הוא יהיה נשוי לאישה מתוקה ורכה שתאהב אותו, תישן איתו ותלד את ילדיו.

ברצון היה מציע עתיד כזה לתהילה שמצאה מאוד חן בעיניו, אבל אחרי השבועיים הראשונים שבהם היה לו רושם שהיא מתחילה להתאהב בו חלה נסיגה מאכזבת ביחסה אליו. הפגישות שלהם נעשו מעטות וקצרות וכמעט נטולות סקס. לאחרונה היא הייתה תמיד עייפה ולחוצה, טרודה במבחנים ובעבודה, ומה שהכי פגע בו - התעקשה להתחמק מפגישות עם הוריו.

"תהילה שוב דחתה את הפגישה איתי, מזל שעוד לא הזמנתי כרטיסים לסרט שרציתי לראות איתה, אולי  ידוע לך מה עובר עליה בזמן האחרון?" שאל את הלל כשהם ישבו לאכול ארוחת ערב מאוחרת אחרי שתהילה שוב דחתה את פגישתה אתו בתירוץ המשומש לעייפה של עומס בעבודה ועייפות נוראה.

"עד כמה שידוע לי היא התקררה קצת בגלל שהמזגן במשרד שלה חזק מידי, הבחור שעובד אתה מתעקש להפעיל אותו כל הזמן, ואין לה ברירה כי יש להם עומס נוראי בעבודה ויש לה עוד מבחן סופי אחד שנורא מלחיץ אותה, והאמת, גם לי יש מבחן בעוד יומיים, ואני נורא לחוץ בגללו. מזלך שאתה כבר לא סטודנט דור."

"כן, אני זוכר את התקופה הזו, אבל כסטודנט לשעבר אני יכול להבטיח לך שזה עובר." חייך אליו דור, "בסדר, אני לא אוסיף לה לחץ, אבל אחרי המבחן האחרון שלה אני הולך לעשות לה שיחת יחסינו לאן."

"מה, אתם הולכים להיפרד?" נבהל הלל.

"אני מקווה שלא, אבל אם זה מה שהיא תרצה אז..."

"אבל כבר... אבל אתם..." הלל הסמיק, "חשבתי שאתם מאוהבים." הביט בדור בתוכחה.

"אנחנו מאוד מחבבים זה את זו, ויש לקשר שלנו פוטנציאל טוב לדעתי, אבל אל תשכח שאנחנו מכירים רק חודש וחצי. קצת מוקדם מידי בשבילנו להחליט שאנחנו מאוהבים. מילא אם היינו נפגשים כל יום, או לפחות פעם ביומיים, אבל בגלל הלחץ שיש לתהילה בעבודה ובמבחנים עוד לא הצלחנו להכיר אחד את השנייה טוב מספיק." הסביר דור בעדינות, מזכיר לעצמו שהוא מדבר עם אחיה של תהילה שהוא לא רק אחיה התאום אלא גם בחור תמים שלא בקיא כל כך בהוויות העולם המודרני.

"אבל ישנת אתה." מחה הלל.

"כן, נכון, אבל..." דור קם, נבוך מהחקירה, "די, מספיק. לא נוח לי לדבר אתך על עניין כל כך פרטי."

"אבל אני אחיה."

"בדיוק בגלל זה, לא אמרת שיש לך מבחן? מה דעתך שתלך ללמוד ותשאיר לי את הכלים?"

"בסדר, אני הולך." הסכים הלל, ודקה אחר כך שמע אותו דור משמיע קריאת ייאוש וחרדה.

"מה קרה?" נחפז אליו.

"המחשב שלי לא נדלק, אני לא מבין מה קרה לו."

דור ניסה לעזור, אבל הידע שלו במחשבים היה דל מידי, והספיק רק כדי לקבוע שהמחשב הישן של הלל שבק חיים.

"אני מקווה שעשית גיבוי."

הלל שלף באנחת רווחה הֶחְסֵן נַיָּד (דיסק און קי) עליו שמר את כל חומר הלימוד שלו, "קיבלתי אותו מתנה מתהילה, אבל הוא לא שווה כלום בלי מחשב."

"המחשב שלי לרשותך, קדימה, שב ללמוד."

"תודה דור, ואני מאוד מקווה שאתה ותהילה..."

"גם אם לא נישאר יחד אני לא מוותר עליך בתור דייר." הניח דור את כפו על כתפו הדקה של הלל, "מי עוד יפנק אותי בארוחות נהדרות כאלה? ובכל מקרה אני בטוח שאני ואחותך נישאר חברים טובים, ועכשיו מספיק לדבר, שב ללמוד."

הלל חייך אליו בתודה, והתיישב מול המחשב בעוד דור חוזר למטבח לסיים את שטיפת הכלים. אחרי שהמטבח היה מסודר הוא השתרע על הספה כדי לצפות במשחק כדור סל, אבל נרדם במחצית והתעורר רק בתום המשחק, מגלה שהטלוויזיה כבויה, אבל האור בחדר העבודה עדיין דולק.

"הלל, מה השעה?" קרא.

הלל נכנס לסלון, "התעוררת סוף סוף? השעה כבר כמעט אחת בלילה."

"למדת עד עכשיו? תהיה הרוג מחר בבוקר."

"זה בסדר, יש לי משמרת ערב. דור, אני חייב לדבר אתך על משהו חשוב, אפשר?" התיישב הלל על הכורסה והביט בו בפנים רציניות מאוד.

"כן, בטח, אבל אני חייב קודם פיפי." דור השתין ושטף את פניו, ואחר כך חזר לסלון, "מה הבעיה הלל, זה בקשר לתהילה?"

"לא, כן, לא יודע.. תשמע דור, אני..." הוא מילא את ריאותיו באוויר כאילו עמד לקפוץ למים, "אתה הומו דור?" שאל.

"מה?" דור פלט פרץ צחוק מופתע, "מה פתאום אתה רוצה לדעת אם אני הומו? למה אתה שואל דבר כזה?"

"אל תכעס עלי, אבל בזמן שלמדתי על המחשב שלך, ותודה שנתת לי להשתמש בו, אבל איכשהו, לא בכוונה, נכנסתי למועדפים שלך, ואחר כך... סליחה שהייתי חטטן, אבל שמתי לב שבהיסטוריה של המחשב שלך יש הרבה... איך להגיד... יש הרבה חומר שנוגע ל... אתה יודע לבד."

דור ידע, "כן, לאחרונה קראתי הרבה על הומואים, הנושא הזה מעניין אותי, אז מה? ואם הייתי קורא הרבה על ערפדים היית שואל אם אני ערפד?" התבדח.

"אין באמת ערפדים, זו רק אגדה." החמיץ הלל את הבדיחה, "אבל הומואים דווקא יש, למרות שבישיבה אמרו לנו שאין, וגם אם יש אפשר לטפל בזה, אבל הם טעו, אי אפשר."

"אני יודע, קראתי שכל טיפולי ההמרה שניסו לבצע בהומואים נכשלו עד כה. אתה יודע למה אני מתעניין פתאום בנושא הזה? לא כי אני הומו, אלא כי תהילה ספרה לי שאתה... שזו הסיבה שעזבת את הישיבה."

"לא נכון, זאת אומרת כן, אני הומו, אבל הייתי עוזב בין כה וכה, אני חושב... אולי, אני לא בטוח. לא, בטח שכן, זאת אומרת לא, אני... אז אתה לא הומו דור?"

"לא, זאת אומרת, אני... אני די בטוח שכמו רוב האנשים בעולם אני ביסקסואל, אבל עם העדפה לנשים."

"ואני די בטוח שאני רק הומו עם העדפה רק לגברים." השיב הלל בשמץ עצב, "חבל שתהילה ספרה לך." הוסיף.

"זו לא אשמתה, אני לחצתי עליה, והיינו במיטה ו... אנשים שעושים סקס מספרים דברים אחד לשני, בעיקר נשים, באמת חשבתי שהיא מעוניינת בי, אבל בזמן האחרון... לא חשוב. למה חבל שהיא ספרה לי? אתה מתבייש להיות הומו?"

"כן, די... הלוואי ולא הייתי, למה שמרת תיקיה עם ציורים של גברים מתנשקים ומתחבקים?"

"כי אני אוהב את הציורים האלה, הם יפים, נכון? אני אוהב ציורים בצבעי מים, הייתי שומר אותם גם אם היא הייתה מציירת נופים או בחורות."

"היא? מי שציירה אותם זו אישה?" הופתע הלל.

"כן, למה אתה מתפלא כל כך?"

"לא יודע, חשבתי ש... למה שאישה תצייר הומואים?"

"אין לי מושג, אולי, אם הייתי אמן, או אישה, הייתי יודע, אבל עובדה שזה מה שהיא מציירת, והציורים נהדרים לדעתי."

"גם לדעתי, יש לך גם סרטים?"

"סרטים? אתה מתכוון לפורנו?"

הלל הנהן ונראה מבויש.

"לא, אני לא אוהב סרטים כאלה, הם לא נראים לי... לא יודע למה, אני פשוט לא אוהב אותם, הם מביכים אותי, אולי בגלל שאני לא באמת הומו?"

"גם אני לא אוהב סרטים כאלה, ואני לגמרי הומו."

"אז אתה אמור לאהוב אותם, לא?"

"אבל אני לא. הם מגעילים, אם לפחות המסכנים האלה שמצולמים שם היו נהנים, אבל הם נראים כל כך עצובים, הם נראים כאילו מכריחים אותם... זה נורא."

"נכון." הסכים דור וקם, "טוב, אחרי שהבהרנו את הבעיה הזו אפשר ללכת לישון בשקט."

"כן." הסכים הלל, וקם, "תגיד דור, איך אתה יודע שאתה באמת לא... ניסית פעם?"

"לא, ומה אתך? ניסית פעם נשים?"

הלל הסמיק והודה שלא.

"אתה רואה, אנחנו תיקו." חייך דור, טפח על שכמו, איחל לו לילה טוב והלך לישון.