ו. מה רבים הכיסופים

11. בעיות לב

כמה ימים אחרי יום הולדתה הראשון של ביתה חלמה הילה, אשתו של דור, חלום ארוטי נפלא שגרם לה להתעורר בלב פועם בדופק מואץ. היא פנתה אל בעלה, התרפקה עליו ושלחה יד אל חלציו, אך להפתעתה ולעלבונה הוא התרחק ממנה, מלמל משהו על פיפי וצחצוח שיניים, ברח למקלחת, ואחר כך, במקום לחזור למיטה ולנצל את שעת הרצון הנדירה הזו הלך למטבח להכין קפה. בינתיים הילדים התעוררו וחלון ההזדמנויות הקטן, הסדק הפרטי הצר שנפער במפתיע במארג הצפוף והעמוס של יומם נסגר עד למחרת.

למחרת היא העירה את עצמה מיד כשהחלה לחלום שוב על גבר גבוה ושרירי שליטף את שדיה וטמן את פניו בין ירכיה, והעירה בעדינות את בעלה, והפעם לא סמכה על רמז עדין אלא דרשה בפה מלא, "בוא אלי, כבר המון זמן לא... נו, דורי, בוא."

"בסדר, אבל רק שנייה, אני אלך קודם לבדוק מה עם הילדה."

"לא." עצרה אותו הילה, "אל תלך, אתה תעיר אותה, בבקשה דור... כבר כמעט חצי שנה לא עשינו סקס, מה, אתה לא רוצה גם?" שלחה יד, גיששה בין רגליו והתאכזבה,

"מה הבעיה דור?"

"אין שום בעיה, אבל... אבל... תראי, אני לא מכונה, את מעירה אותי פתאום ו... גם את לא רצית המון זמן."

"אבל עכשיו אני כן רוצה. מה, אתה מעניש אותי כי פעם לא רציתי? הייתי אחרי לידה, שכחת?" עיניה התמלאו דמעות וקולה נחנק, "זה בגלל שעליתי במשקל, נכון?"

"אה... אני... תראי הילה..."

"אבל כבר התחלתי לרזות, מאז הלידה הורדתי כמעט חמש ק"ג."

"אני יודע חמודה, בבקשה, אל תבכי, אני מצטער נורא הילה, אבל..."

"אבא, אני רוצה שוקו!" צרח בנו הקטן שהתגנב ממיטתו וחש אל מיטת הוריו.

"ששש... תעיר את הקטנה." נזף בו דור, וכאילו שמעה אותו התיישבה הנסיכה שלו במיטתה ופרצה בבכי מר, והם הניחו בצד את הזוגיות הרמוסה שלהם, וחזרו להיות רק אבא ואימא, מרגיעים, מלטפים, מסדרים ומארגנים. 

למחרת נפגשו דור וגידי בדירת הסבתא, ודור סיפר לגידי על הסצנה הלא נעימה עם אשתו. "מאז שאני אתך לא היה לי סקס איתה, היא לא רצתה, ואני לא לחצתי, והנה, פתאום היא נזכרה, ועוד בחמש בבוקר." תינה את צרותיו בפני מאהבו.

"טוב, עם שני ילדים קטנים זו השעה הכי סבירה לסקס... מה הבעיה לתת לה מה שהיא רוצה?"

"לא עמד לי." הודה דור בבושת פנים.

"לא נעים, היא כעסה?"

"יותר גרוע, היא בכתה, שאלה אם זה בגלל שהיא השמינה... אל תשאל, עשתה לי סצנה שלמה." הוא התהפך ונשכב על צידו, נשען על מרפקו והביט בפרופיל הנאה של גידי, "אתה ואשתך... איך אתה מסתדר איתה?"

"מסתדר מצוין." השיב גידי, והייתה נימה מתכתית נחושה בקולו שרמזה לדור שהוא הגיע לאזור אסור, ועדיף שייסוג.

"גם אני מסתדר עם אשתי נהדר, עד היום לא היו שום בעיות, היא תמיד הייתה עייפה או שכאב לה הראש או משהו, ומאז שאנחנו יחד זה התאים גם לי... אני לא מבין מה עבר עליה פתאום, אני מקווה שהיא תירגע."

"ומה אם לא? מה תעשה אז?"

"לא יודע, אעצום את העיניים ואחשוב עליך." גיחך דור.

"או שתיקח ויאגרה."

"מאיפה אני אשיג ויאגרה?" התפלא דור.

"אני אביא לך." גידי גישש בארנקו ושלף רדיד אלומיניום שהכיל שני כדורים כחולים בצורת מעוין, "אין לך בעיות לב, מה?"

"האמת שכן." התבדח דור, "אבל אני סומך עליך שתשמור לי עליו." חייך אל גידי ומשך אותו אליו לחיבוק.

"דור... תקשיב..." ניסה גידי להרגיע, ואולי להזהיר, אבל דור מאס בדיבורים והשתיק אותו בנשיקה סוערת שהייתה הקדמה להתעלסות נמרצת, ואחר כך כבר היה מאוחר והם נאלצו להיפרד ולמהר איש לעבודתו.

עוד באותו ערב דור לקח את הכדור הכחול לפני שהלך לישון, ושעתיים אחר כך התעורר עם זקפה ופנה לאשתו שקיבלה את פניו בשמחה, מילא את חובתו כלפיה כבעלה ושניהם נרדמו מרוצים. בעצתו של גידי פנה דור לרופא המשפחה, סיפר בגמגום נבוך על בעיות זקפה, ואחרי שהרופא בדק את לחץ הדם שלו הוא קיבל מרשם לויאגרה ונשלח לעשות בדיקות דם שכולן היו תקינות כמובן.

ובכל זאת הילה לא הייתה מרוצה, בעלה נעתר לה כל פעם שיזמה סקס, ומידי פעם יזם בעצמו, אבל היא עדיין לא חשה נחשקת או אהובה. "הוא עושה כל מה שצריך, והוא אבא נהדר ושותף טוב לעסק הזה של גידול ילדים ופרנסה, אז למה אני מרגישה שמשהו חסר?" גילתה לגיסתה שהפכה לחברתה הקרובה ביותר.

"עסק, את מרגישה שהמשפחה שלך זה עסק?"

"סוג של..." נאנחה הילה, "ושלא תביני אותי לא נכון, אני אוהבת את הילדים אהבת נפש, וגם דור חושב קודם כל עליהם ועל טובתם, אבל מרוב דאגה לילדים ולפרנסה מה שהיה ביני לבינו נעלם איכשהו, אנחנו מתפקדים ביעילות של פועלים במפעל,  אבל אני לא מרגישה שהוא אוהב אותי כמו שאוהבים בת זוג."

"אולי אתם צריכים לצאת לחופשה יחד? לתת את הילדים לסבתא, ללכת לצימר ולתרגל קצת רומנטיקה זוגית?" הציעה דנה.

"דור לא יסכים, הוא כל כך מסור לעבודה, וחוץ מזה הוא לא יסכים לעזוב את הילדים, הוא אבא מאוד דאגן."

"אני אדבר איתו, את לכי ותזמיני מקום באיזה צימר רומנטי עם ג'קוזי. חכי, יש לי רשימה של המקומות הכי רומנטיים בגליל." הגישה לה דנה רשימה של צימרים שגזרה מהעיתון ושמרה משום מה.

הילה התקשרה ומצאה מקום שנראה לה, הזמינה מקום ואחר כך העמידה את דור בפני עובדה.

"אבל מה עם הילדים." מחה דור.

"דנה ואימא שלך ישמרו עליהם, בבקשה דור, שנים שלא יצאנו יחד לחופשה, וסוף סוף חזרתי למשקל הרגיל שלי. אני מתה לנסות את הבגד ים החדש שלי."

הייתה לה תשובה לכל ההסתייגויות שלו, ודור נאלץ להיכנע, וברגע שנותר לבד התקשר בדחיפות לגידי לבטל את הפגישה של יום שישי. "זה בסדר." הרגיע אותו גידי, "מובן שאשתך באה קודם."

לא נכון, זה לא מובן בכלל, אני לא אוהב אותה, אני אוהב אותך! רצה דור לצעוק, אבל נשך את שפתיו והתאפק, ארז את בגד הים והויאגרה שלו ונסע לחופשה רומנטית עם אשתו.

"הוא משתמש בויאגרה." גילתה הילה לדנה, "ארזתי בעצמי את הדברים שלנו לפני שחזרנו ומצאתי אצלו ויאגרה. למה שגבר צעיר כל כך יצטרך ויאגרה כדי לתפקד עם אשתו? צדקתי כשטענתי שהוא לא אוהב אותי באמת." התייפחה, נעלבת ופגועה.

דנה ניסתה לנחם אותה כמיטב יכולתה, ולהעלות השערות על חרדת ביצוע, וחשש לאכזב אותה, אבל הילה לא השתכנעה, האינטואיציה שלה אמרה לה שהיחסים בינה לבין בעלה אינם כשורה, והיא החליטה להתחיל לעקוב אחריו, ולחטט במחשב ובטלפון הסלולרי שלו. היא לא מצאה כלום כמובן, רק דברים שנוגעים לעבודתו, ותסכולה גבר, ואז, יום אחד יצאה מוקדם מהרגיל מהמשרד בו עבדה ונסעה לרחוב יותם כדי לבקר אצל רופא שיניים חדש שקיבלה עליו המלצות טובות. בעודה מחפשת את משרדו של הרופא ראתה לפתע את בעלה נכנס לבניין דירות מעבר לכביש, מקום שעד כמה שהיה ידוע לה לא היה לו שום סיבה לבקר בו. היא שכחה את רופא השיניים ואת התור שנקבע לה ורצה אחריו, וכשהציצה לכניסה בה נעלם בעלה עוד הספיקה לראות את הדלת בקומה השנייה משמאל נסגרת מאחוריו.

לרגע חשבה לעלות גם היא למעלה ולהיכנס ויהיה מה שיהיה, אבל הפחד מפני מה שתגלה שם עצר אותה. היא חזרה לרחוב מצאה את המרפאה, סבלה בגבורה כשהרופא ניקה את שיניה, ויצאה החוצה, ליבה כואב וראשה מסוחרר הרימה את מבטה לבחון שוב את שיכון הדירות בו ראתה קודם את בעלה, ולהפתעתה ראתה אותו יוצא מהכניסה אליה נכנס קודם כשהוא מלווה לא באישה אחרת אלא בגבר זר ששוחח איתו בערנות.

תחושת רווחה נפלאה פשטה באבריה של הילה, "דור!" צעקה ונחפזה לחצות את הכביש בריצה, "שלום דור." חייכה אליו, "מה שלומך? מה אתה עושה פה?" נישקה את לחיו, "היי, אני הילה, אשתו של דור." הציגה את עצמה בפני הזר שחייך אליה בחזרה בחביבות, "שלום הילה." אמר, "לא ידעתי שקבעת פגישה עם דור."

"לא קבענו, בכלל לא ידעתי שתהיו פה, הלכתי לרופא שיניים ופתאום... איזה מקריות! מה אתם עושים פה?"

"בדקתי את הדירה של סבתא של גידי." שלף דור הסבר זריז.

"כן, סבתא עברה לבית אבות ואנחנו שוקלים להשכיר את הדירה שלה, אבל צריך לשפץ אותה קצת קודם, ורציתי עצה ממהנדס בניין." הוסיף גידי, "אני מודה לך מאוד על העצות שלך דור, אני אדבר עם אחי ואז נחליט, ביי." נפרד מהם לשלום, נכנס למכוניתו ונסע לדרכו. 

"כמעט עשיתי מעצמי טיפשה גמורה." ספרה הילה לדנה למחרת, "הלכתי לרופא שיניים חדש, ופתאום ראיתי את דור נכנס לדירה ממול, וכמעט שחשבתי ש... איזה מזל שהתאפקתי ולא התפרצתי פנימה כמו איזה אישה היסטרית, פחדתי שהוא עם אישה אחרת ומסתבר שהוא היה שם עם מישהו שרצה להתייעץ איתו בקשר לשיפוץ הדירה של סבתא שלו."

"עם מישהו, איזה מישהו?" נדרכה דנה.

"איזה גידי אחד, בחור נחמד דווקא, דור מכיר אותו כי החברה שלו עובדת עם המשרד שלהם, והוא פשוט עשה לו טובה, ואני כבר חשבתי ש... אני והאינטואיציה שלי, איזה סתומה אני לפעמים."

"ומה עם הויאגרה, שאלת אותו למה הוא צריך אותה?"

"לא, החלטתי שאם הוא טורח כל כך להסתיר אותה עדיף לא לגלות לו שאני יודעת את הסוד הקטן שלו, הוא אמנם בעלי, אבל יש לו זכות לפרטיות."

"כן, את צודקת." השיבה דנה, ולמרות שליבה ניבא לה רעות התאמצה לחייך אל גיסתה. 

כבר למחרת ניהל דור שתי שיחות שדכדכו אותו עד עפר - אחת עם גידי שהתקשר אליו שלא כדרכו למשרד, וביקש שיפגשו אחרי העבודה בבית הקפה הסמוך. "מה, היום, למה? מה קרה, הכל בסדר?"

"כן, אני רק... אני חושב שאנחנו צריכים לדבר דור." השיב גידי בקול חרישי, וליבו של דור נפל בקרבו.

"לדבר על מה, ואל תגיד לי שזה לא לטלפון, אני לא אחזיק מעמד עד חמש, תגיד לי עכשיו, הצורך הזה לדבר איתי פתאום, זה בגלל שנתקלנו אתמול באשתי?"

"כן, אני... טוב, זה לא רק זה, אבל כן, אני חושב שאנחנו צריכים לקחת פסק זמן דור."

"פסק זמן? זו הדרך העדינה שלך להגיד שנמאסתי עליך?"

"דור בבקשה, אל תכניס לי מילים לפה, אני רק חושב שאתה נקשר אלי יותר מידי ושזה לא בריא לאף אחד מאיתנו, ולכן עדיף ש..."

"לא, לא עדיף, אבל אם זה מה שאתה רוצה בבקשה, אני לא מכריח אף אחד להיות איתי." הפסיק אותו דור בגסות, טרק את השפופרת וברח לשירותים כדי לבכות שם בפרטיות.

היה עליו להמתין עוד דקות ארוכות עד שנרגע מעט וחזר למשרדו, וכמו להכעיס מיד כשחזר אנשים נכנסו והטרידו אותו שוב ושוב, כל אחד מהם רצה שיפתור בעיה זו או אחרת, וכולם שמו לב שפניו לא טובות, ועיניו אדומות, ולכולם הוא היה צריך להסביר שזה בסדר, הוא לא חולה, הוא רק סובל מאלרגיה.

דור חזר הביתה עם כאב ראש נורא, ולפני שהספיק להניח את תיקו התקשרה אחותו ודרשה לשוחח איתו, "מה הבעיה דנה, זה לא יכול לחכות?"

"לא, זה דחוף מאוד, אתה לבד עכשיו?"

"כן, אבל הילה תחזור עוד מעט עם הילדים והכלבים מהגן הציבורי, אז תדברי מהר."

"דור, הילה לא טיפשה, היא מרגישה שאתה כבר לא אוהב אותה, אני מניחה שגם בהתחלה לא אהבת אותה כמו שאהבת את הבחור הזה... לא משנה, אבל עובדה שהתחתנת אתה, ואם אתה חושב שהיא לא יודעת שאתה צריך ויאגרה כדי לתפקד אתה במיטה אתה באמת טיפש."

"הרבה גברים צריכים ויאגרה, זה לא אומר כלום."

"לה אולי, אבל אני מכירה אותך יותר טוב, וברגע שהיא ספרה לי על הבחור הזה שעשית לו טובה והלכת איתו לדירה של סבתא שלו הבנתי."

"מה הבנת? אני עייף והראש כואב לי, אין לי כוח לרמזים שלך דנה, אז תפסיקי עם זה."

"לא, אתה תפסיק, ואני לא רומזת כלום, אני אומרת לך בפירוש, הילה לא יודעת שאתה הומו, אבל כמו שאמרתי, היא לא טיפשה, ובסוף היא תבין, אז בבקשה, תזכור שיש לך ילדים קטנים ותפסיק עם זה."

"בסדר." אמר דור, סיים את השיחה עם אחותו, הכין ארוחת ערב לילדים, חביתה וסלט כמו תמיד, ואחרי שהם אכלו עזר להילה לרחוץ אותם ולהשכיב אותם לישון כמו שעשה תמיד, ואחר כך, בטענה שהוא זקוק לחילוץ עצמות יצא לטיול ערב עם ללי וסוקי, שחרר אותם בגינת הכלבים הסמוכה לביתו, ובעוד הם משתובבים על הדשא כבש את פניו בידיו ובכה עד שאזלו דמעותיו, ואז שב הביתה, ובמקום להפריע לאשתו שישנה במיטתם הזוגית הלך לישון לבדו על הספה.

 12. נ.ב. אני אוהב אותך

דור קרא פעם שיש צורך להתאבל חודש על כל שנה של זוגיות כדי להתגבר כהלכה על פרידה ולהתחיל מחדש. הוא היה עם גידי שנה וחצי ועל פי החשבון הזה היה עליו לשכוח את גידי אחרי שישה שבועות, אבל גם אחרי חודשיים הוא חש עדיין מדוכא ולא היה לו חשק לסקס עם אף אחד, לא גבר, לא אישה, ובמיוחד לא עם אשתו שהתחילה לדאוג בגלל מצבו הנפשי, והציעה שאולי הוא ילך לראות מישהו כי ברור שעובר עליו דבר רע.

דור סירב בתוקף וביקש שתניח לו לנפשו, והיא נפגעה מאוד ושפכה את ליבה בפני גיסתה. "הוא מדבר יפה יותר עם הכלב שלו מאשר איתי. אני מרגישה כל כך בודדה איתו, אנחנו כמו שני זרים שחולקים בית וילדים, ישנים יחד, אבל כל אחד חי את החיים שלו בנפרד. הזוגיות שלנו גוססת לי מול העיניים ואני לא מצליחה להעיר את בעלי, הוא מתעקש שהכל בסדר ורק נדמה לי, ומנסה לשכנע אותי שאני סתם נודניקית..." היא נאנחה בתסכול, "אם הוא היה מודה שיש בעיה היינו יכולים לעשות משהו, אולי ללכת לטיפול זוגי, אבל הוא פשוט מתעלם... רוצה שרק אניח לו לנפשו ואני פשוט משתגעת כבר."

"איך הוא עם הילדים?" חקרה דנה, מודאגת.

"בסדר גמור, בשבילם יש לו חיבוקים והוא מתנהג אתם ממש בסדר, יותר סבלני אפילו ממני, וגם עם הכלבים הוא מקסים, מלטף ודואג, ורק אלי... זה לא שהוא צועק או מעליב, הוא מתנהג אלי ממש בסדר, אבל במין ריחוק וקרירות נוראית כזו... אין טיפת חיבה, אין חום, אין אהבה, הוא מתנהג כלפי כאילו שאני שותפה עסקית שלו, ולא מבין למה זה כואב לי, ואני לא מצליחה בשום פנים ואופן להסביר לו כמה הוא פוגע בי..." היא הבליעה התייפחות, "אני ממש אובדת עצות." הודתה ומחתה דמעה.

דנה חיבקה את גיסתה, הסכימה איתה שעל דור עובר משהו קשה ולא ברור, ביקשה ממנה להיות סבלנית ומכילה, הבטיחה לשוחח עם אחיה, נפרדה ממנה לשלום בנשיקה והלכה להתייעץ עם בעלה, אולי לו יש איזה רעיון בנוגע למשבר בחיי הנישואים של אחיה.

בינתיים חזרה הילה הביתה ומצאה את בעלה ממתין לה בקוצר רוח. "הילדים אכולים ומקולחים." בישר לה, "ומחכים לך שתספרי להם סיפור לפני השינה, אני הולך עם הכלבים לטיול." אמר, והסתלק בחיפזון.

"אבל כבר טיילתי אתם אחרי הצהריים." קראה הילה אחריו, אבל בעלה חש החוצה ולא הקשיב, והילה נתקפה שוב בהרגשה שהוא עושה הכל כדי להתחמק מנוכחותה, נעלבה והתעצבה אל ליבה ואחר כך גם כעסה, אבל כבר לא היה על מי.

דור לקח את הכלבים לפארק החשוך למחצה שבשעה זו כבר היה כמעט ריק, ולפני שנכנס התיישב על ספסל של תחנת אוטובוס שפנס רחוב האיר אותה קלושות, קרא שוב את ההודעות שקיבל לסלולרי שלו, וחייך לעצמו בהנאה לפני שמחק אותן כפי שהבטיח. ההודעות היו מגידי שהפתיע ויצר איתו קשר אחרי כמעט חודשיים של שתיקה. הוא התנצל על היעלמותו, ביקש מדור שיסלח לו על התנהגותו המחפירה  והבטיח שאם דור יסכים להיפגש איתו הוא יסביר הכל.

בהתחלה הניח דור לאגו הפגוע שלו להוביל אותו וסירב, אבל גידי שב והפציר, התחנן והצהיר שהוא מוכן לעשות הכל ולהגיע לכל מקום ובכל שעה על פי נוחיותו של דור רק כדי לזכות לראותו שוב. אחרי יום שלם של חילופי מסרים ארוכים ומתחננים התרצה דור לבסוף וקבע איתו פגישה בפארק, באזור של גינת הכלבים.

תגיע אחרי שבע בערב, אני אבוא עם הכלבים, אבל אני לא אוכל להישאר יותר מידי זמן. הסתייג.

גידי לא נרתע, הסכים מיד ואף הודה לו במילים חמות, ובסוף ההודעה רשם - נ.ב. אני אוהב אותך.

ליבו של דור התרחב בקרבו מאושר, כמה זמן חיכה לשמוע את המילים הללו מגידי, היה כמעט שווה לסבול את הפרידה הממושכת כדי לזכות בכך.

אחרי שמחק את ההודעות המרשיעות נכנס דור לפארק, ופנה לאזור המיועד לכלבים, ועוד לפני ששחרר אותם במתחם המגודר ראה את גידי חש לקראתו. הם לחצו ידיים ואחר כך התחבקו קלות, מצטערים בסתר ליבם שהם במקום ציבורי ולא יכולים להתנשק ולהתגפף. אחר כך התיישבו על ספסל ושקעו בשיחה.

"רזית." אמר גידי, מביט ברוך בפניו של דור, "אתה בסדר?"

"עברה עלי תקופה קשה, אבל זה בסדר, אני אתגבר." השיב דור בקרירות, מסרב להסגיר חולשה, "ואגב, גם אתה נראה עייף מאוד." העביר את הכדור למגרש של היריב.

"אני באמת עייף." הודה גידי, "וגם נורא מתגעגע אליך." הוסיף חרש ולכסן אל דור מבט מתחטא, "התגעגעת אלי דורי?"

דור ענה בתנועת ראש חטופה וניסה להמשיך להיראות קשוח ואדיש אבל הוא היה מאושר ונרגש מידי. שניהם נצמדו זה לזה ושתקו כמה שניות, מתאמצים להתעשת, עד שלבסוף גידי נשם נשימה עמוקה והתחיל להסביר, "אני נורא מצטער אם נפגעת, לא התכוונתי, אבל הייתי חייב לעשות פסק זמן בפגישות שלנו כי אשתי התחילה להציק שהיא רוצה עוד ילד, וכל זמן שהיינו יחד פשוט לא יכולתי לתפקד כמו שצריך... בדרך כלל זה לא מפריע לה, בעצם היא מעדיפה שאני לא אנדנד לה עם השטויות שלי, ככה היא קוראת לסקס, אבל אי אפשר לעשות ילד בלי השטויות האלה, וכל זמן שהייתי אתך פשוט לא הצלחתי להיות חרמן מספיק בשביל לספק את הסחורה, אתה מבין?"

"כן." הנהן דור, "חבל שלא הסברת לי הכל קודם."

"תכננתי לעשות את זה, אבל לא הספקתי כי פתאום אשתך צצה והתנפלה עלינו ואני פשוט... ירדתי מהפסים בגלל הפגישה הזאת, למרות שהיא נראית דווקא אישה נחמדה מאוד."

"היא באמת נחמדה, ואישה נהדרת, ובגללי היא סובלת. היא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלנו, אבל לא מבינה למה, ומה היא עשתה לא טוב, אני מרגיש שהיא הגיעה כבר כמעט לקצה החבל, ועוד מעט היא תתפרץ, והאמת, בצדק."

גידי נאנח, "היית צריך להתחתן עם מישהי קרה ששונאת סקס וצריכה אותך רק בשביל ילדים ופרנסה, כמוני."

"אחרי שהלל עזב אותי חשבתי שגמרתי עם הקטע של גברים, והתחתנתי עם הבחורה הראשונה שהסכימה, אם הייתי יודע שאני אפגוש אותך ושיהיו לי רגשות כלפיך אז..." הוא הסתובב והניח את ידו החמה על ברכו של גידי שנרעד ממגעו, "מה נעשה גידי?"

"לא יודע, אני רק יודע שהרגשתי נורא מאז שנפרדנו, אף פעם לא קרה לי דבר כזה, נורא סבלתי, והתגעגעתי אליך בצורה בלתי נסבלת, ואתה?"

"מה אתה חושב? אחרי שהחלטת שאתה רוצה פסק זמן עבר עלי גיהינום." התוודה דור.

הם הביטו זה בזה נרגשים ומאוהבים ולבסוף התגברה התשוקה על הזהירות והם קמו מהספסל, התחבאו מאחורי עץ אלון עבות, התחבקו והתנשקו, התגפפו ושלחו ידיים, וסיפרו זה לזה עד כמה הם אוהבים אחד את השני. רק אחרי חצי שעה הם נזכרו איפה הם נמצאים, אבל עד אז כבר היה מאוחר מידי - סוקי וללי נעלמו כלא היו.

שניהם נבהלו והחלו להתרוצץ ברחבי הגן החשוך, שורקים וקוראים לכלבים.

ללי נמצא מהר מאוד, משתעשע עם הממטרות שהופעלו בחושך כדי להשקות את ערוגות הצבעונים ששתלה העירייה ברוב חסדה כדי ליפות את הגן, אבל סוקי נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. אחרי התרוצצות מעייפת בכל פינות הגן כשהם שורקים וצועקים את שמה של סוקי התייאשו השניים והחליטו לשוב איש לביתו.

"סוקי בטח חזרה הביתה לבד." ניחם גידי את דור המזיע והעייף, הבטיח להתקשר מחר בבוקר ונסע לביתו, מניח לדור לחזור הביתה רק עם ללי הרטוב והמבוצץ.

דור חזר אחרי תשע בלילה וגילה שהילה נרדמה במיטתו של הילד שישן גם הוא, אוחז בכפו הקטנה בספר. גם התינוקת נמה במנוחה, ורק סוקי לא נראתה בשום מקום.

דור ניגב כמיטב יכולתו את כפותיו המטונפות של ללי, התקלח והלך לישון בתקווה שעד הבוקר סוקי הקטנה תשוב הביתה.

למחרת בבוקר העירה אותו הילה בבהלה גדולה, ושאלה לאן נעלמה סוקי?

"לא יודע." הודה דור, "היא ברחה מגינת הכלבים, חיפשתי בכל מקום, אבל לא הצלחתי למצוא אותה."

"אז פשוט חזרת הביתה והלכת לישון!" צעקה הילה בזעם, "ולמה הכלב שלך מטונף בבוץ?"

"זו לא אשמתו, בזמן שהתרוצצנו בפארק וחיפשנו אותה הממטרות התחילו פתאום להתיז עלינו מים. ידעת שהם משקים את הצבעונים בלילה?"

"מעניין את סבתא שלי! מה אכפת לי מהצבעונים הדפוקים האלה? איך יכולת לעשות את זה? איבדת את סוקי שלי!" צרחה הילה בכל כוחה, מעירה את הילדים שלא היו רגילים לשמוע את הוריהם רבים בקול רם כל כך ומרוב בהלה פרצו בבכי.

כל שגרת הבוקר השתבשה – הילה צעקה ובכתה, הילדים התרוצצו ערומים למחצה ובכו גם כן, ללי נבח ושרט את הדלת בניסיון לצאת החוצה, ודור ניסה להתנצל בפני אשתו ולהרגיע את הילדים, ורק הצליח להלחיץ אותם עוד יותר.

"די, שתוק כבר!" צעקה הילה בעצבים, "קח את הכלב המטונף שלך ולך לחפש את סוקי, ואל תחזור עד שתמצא אותה!"

"אבל מה אם... מה אם אני לא אצליח, מה אם היא נעלמה לתמיד?"

"לא יודעת, אבל בלי סוקי שלי אני לא מוכנה לסבול בבית אותך או את הכלב המגעיל שלך." 

"אבל באמת הילה, תהיי הגיונית." הפציר דור, מוכה אשמה, "ברור שאת כועסת עלי ודואגת לסוקי, אני לגמרי מבין, אבל מה זו אשמתו של ללי?"

"זו אשמת שניכם, עופו לי מהעיניים!" צרחה הילה, ונעצה מבט מצמית בללי שמרוב בהלה נלחץ את הדלת, יבב כמו גור, והשתין על עצמו.

"אוף! איזה כלב מגעיל, שניכם מגעילים, עופו כבר מפה!" שאגה הילה.

דור חטף מהקולב את הרצועה של ללי ונמלט איתו החוצה, משאיר על הסף שלולית שתן מסריחה, ומדרגות מלוכלכות בטביעות כפות רגלים כלביות מבוצצות.

למזלו הסלולרי שלו היה בכיס מכנסיו, ואחרי שהתקשר למשרד והודיע שיגיע מאוחר יותר הלך דור לחפש את סוקי האבודה. הוא חזר וסקר את הפארק, לא מצא אותה ולכן הלך לווטרינר העירוני והודיע על אובדנה, ואחרי שהתקשר בעצתו לעמותת צער בעלי חיים וביקש שיצרו איתו קשר אם סוקי האבודה תגיע אליהם, חזר הביתה. הילה והילדים כבר יצאו - הילדים לגן והילה לעבודה - ומיד אחרי שהאכיל את ללי ואכל בעצמו הכין דור מודעה נאה עם תמונתה של סוקי, הבטיח פרס נכבד למוצא הישר, ובדרך לעבודה צילם עשרות העתקים של המודעה, ואחר כך תלה אותם בכל רחבי הקריה.

ברגע שהגיע למשרד התקשר קודם כל לגידי ובישר לו בצער שסוקי לא נמצאה, קבע איתו פגישה אחר הצהרים בדירת סבתא, שתה כוס קפה ורק אחר כך אזר עוד והתקשר להילה.

הם שוחחו שיחה קצרה וקרה. דור התנצל שוב ושוב, סיפר מה עשה כדי למצוא את סוקי וביקש סליחה על אובדנה, והילה ענתה לו תשובות קצרות ומתנכרות, והתעלמה בקרירות מהתנצלויותיו הנרגשות.

אחרי חודש של חיפושים נמרצים הילה השלימה בצער עם היעלמותה של כלבתה האהובה, ואחרי שסירבה בתוקף לקחת כלבה אחרת הודיעה לבעלה שהיא דורשת שהוא ייפטר מכלבו.

"להיפטר מללי? למה? מה את רוצה שאני אעשה איתו?"

"לא אכפת לי, מצידי תרדים אותו, או סתם תזרוק אותו באיזה מקום, אבל אם לי אין כלבה, אז גם לך לא."

"אז קחי כלבה אחרת, בואי נלך לצער בעלי חיים ונאמץ כלבה חדשה, ליד הטכני של חיל אוויר יש סניף ענקי של צער בעלי חיים, תמורת חמש מאות ₪ נוכל לקחת איזה כלב שתרצי."

"לא רוצה עוד כלב." התעקשה הילה, "וזה כולל גם את היצור המטונף שלך."

"ללי לא יצור מטונף, תפסיקי עם זה הילה."

"הוא כן מטונף, בדיוק כמו הבעל בית שלו." רקעה הילה בכף רגל קטנה ועיקשת על הרצפה, מבהילה עד ללי שהתחיל לפחד ממנה פחד מוות וניסה כל הזמן להתחמק ממנה, מתחבא מתחת לספה כל פעם שהיא נכנסה הביתה.

"הילה, די. את מפחידה אותו, תפסיקי להתנהג כמו משוגעת ותרגיעי." סינן דור שכל המצב המטורף הזה נמאס עליו.

"לא רוצה, לא רוצה להרגיע ולא רוצה לחיות עם הכלב הזה יותר." עמדה הילה על דעתה.

"זה הכלב שלי הילה, הוא היה שלי עוד לפני שהכרתי אותך, כשהתחתנת איתי קיבלת את שנינו בחבילה אחת, בדיוק כמו שאני קיבלתי אותך עם סוקי."

"כן, עד שאיבדת לי אותה."

"כמה פעמים אני יכול להתנצל על זה? אין לי מושג מה קרה לה, ואני מוכן לעשות הכל כדי שהיא תחזור, אבל לא הוגן להעניש את ללי בגלל שהכלבה הטיפשה שלך ברחה ונעלמה."

"סוקי הייתה חכמה פי אלף יותר מהבהמה שלך." נעלבה הילה, והחלה לבכות, "הוא רק כלב, והוא מפריע לי, למה שלא תיפטר ממנו כמו שאני מבקשת?"

"כי לא. אני וללי זה עסקת חבילה, אם הוא הולך גם אני הולך."

"יופי, אז לכו." השיבה הילה שעיניה יבשו פתאום, וקומתה הזדקפה, "עופו לי מהחיים וברוך שפטרנו!" הכריזה, ובכך, מבלי שבעצם התכוונה לכך, שמה קץ לנישואיה עם דור.

דור ארז בזריזות תיק קטן, יצא מהבית עם ללי והתקשר לגידי שהציע לו מיד לגור  בדירת סבתא ששהתה עדיין בבית אבות, מסרבת בכל תוקף למכור, או לפחות להשכיר את דירתה.

מובן שכל קרובי המשפחה שלהם התערבו וניסו לפייס ולשכנע את השנים לשקם את נישואיהם. הוריו של דור היו מוכנים לממן להם טיפול זוגי, ודנה אחותו קיימה מרתון שיחות נפש עם הילה במטרה לשכנע אותה לוותר לדור, ולהחזיר אותו הביתה עם ללי, אבל בסופו של דבר התברר שמרוב מאמצים והשתדלויות הם רק הזיקו וקלקלו. כמה ימים אחרי הפרידה הילה והילדים התארחו בבית הוריו של דור שרצו לבלות סוף שבוע עם הנכדים, ומבלי משים קלטה כמה משפטים שהם החליפו ביניהם ביידיש, בטוחים שהיא לא יודעת את השפה. הם טעו, היא הבינה מספיק כדי לדעת שכשהם אומרים פייגעל'ה הם לא מתכוונים לציפור אלא לבעלה, ופתאום התחילה להבין כל מיני דברים שלא הבינה קודם. הילה המתינה עד שחזרה הביתה והרימה טלפון לדנה שנשברה וסיפרה לה את האמת. הילה הפגועה ניתקה אתה מיד את הידידות ופנתה לעורך דין לענייני גירושין, ומשם הדרך למדרגות הרבנות הייתה קצרה.